מיקרופדיה תלמודית:אהל המת

הגדרה^[1] - דבר המאהיל על המת, או שהמת מאהיל עליו.

סיכום תמציתי

אהל המת משמש בין להבאת הטומאה על אחרים ועל עצמו, ובין לחציצה בפני הטומאה.

==הבאת הטומאה==

שלש דרכים יש בטומאת האהל שתטמא את האדם או הכלים:

• שהאהיל המת על האדם או על הכלי.

• שהיה המת עם האדם או הכלי תחת אהל אחד

• שהאהילו האדם או הכלי, על המת (רמב"ם טומאת מת א י,יא).

מקור ההלכה

(א) האהלת המת על אדם או כלי למדנו מהפסוק: יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים (במדבר יט טז), לרבות שהאהיל עליו המת (ספרי זוטא שם).

(ב) הטומאה והדברים המיטמאים שנמצאים באהל אחד למדנו מהפסוק: כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים (במדבר יט יד), והוא עיקר אהל האמור בתורה (רש"י חולין קכה ב ד"ה אמאי) - אחד הבא כולו לאהל המת, ואחד הבא מקצתו, אפילו הכניס ידו, או ראשי אצבעותיו, או חוטמו לאהל המת, הרי זה נטמא כולו (רמב"ם טומאת מת א יא, על פי נזיר מג א), שנאמר: כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל , זה הבא מקצתו, וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל , זה הבא כולו (ספרי חוקת יט יד. וראה פירוש המשניות לרמב"ם אהלות יב ח). ועוד, שאהל המת כמלא טומאה הוא, ומיד שהושיט ידו בפנים כאילו נגע במת (תוספות נזיר מג א, ד"ה בבית, וראה שם ברש"י ד"ה בבית).

(ג) האהלת דבר על המת למדנו מהפסוק: עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה (במדבר יט טז), זה המאהיל על פני המת (נזיר נג ב), שהרי לא נאמר אשר יגע במת בשדה (רש"י שם ד"ה דתניא). כל המטלטלים שהאהילו על המת טמאים בכל שהם (אהלות טז א).

האהל עצמו אימתי מקבל טומאה

האהל עצמו שהאהיל על המת, אף על פי שלא נגעה בו טומאה, הרי הוא טמא שבעת ימים, שנאמר: וְהִזָּה עַל הָאֹהֶל (במדבר יט יח).

ודוקא כשהיה האהל בגד או שק או כלי פשתן או עור בהמה וחיה, בין המותרות לאכילה בין האסורות לאכילה, שלמדנו גזירה שוה אהל אהל ממשכן, שנאמר בו: וַיִּפְרֹשׂ אֶת הָאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן (שמות מ יט), שאין נקרא אהל אלא ארוג ועור כמשכן; אבל אם היה האהל נסרים של עץ כגון התקרה והמחצלת וכיוצא בהן, או שהיה של עצם ושל מתכות, הרי זה טהור, ואין צריך לומר שאם היה בנין שהוא טהור, ואין לך יוצא מן העץ שהוא מיטמא טומאת אהלים אלא הפשתן בלבד (רמב"ם ה יב, על פי שבת כז וכח. וראה כלים כז א).

במה דברים אמורים כשהאהל הוא מחובר לקרקע, שאף על פי שמחובר אינו מקבל טומאה (ראה ערך כלים), גזירת הכתוב היא באהל של בגד עור ושק, אבל אהל התלוש נטמא אף כשהוא עשוי משאר דברים המקבלים טומאה, והוא ששנינו (אהלות טז א) כל המטלטלין מביאים את הטומאה על עצמן בכל שהן (תוספות שבת כז ב ד"ה ואין, וראה שם יז א ד"ה ועל; ראב"ד ה יב. וראה רמב"ם א י).

ויש אומרים שאהל המחובר אינו נטמא אפילו כשעשוי עור ופשתן, שהרי ממשכן למדוהו והמשכן היה מיטלטל, ואהל תלוש הוא שנטמא אם עשוי עור ופשתן, אבל אם עשוי מעץ ושאר דברים, כיון שעשאו אהל גזירת הכתוב הוא שטהור (רשב"א שבת כז ב ד"ה הא בשם הצרפתים).

חומרת הטומאה של האהל עצמו

הצד הפנימי והצד החיצון של האהל שנטמא נחשבים כשני כלים:

• הצד הפנימי, זה שכלפי הטומאה, דינו ככלי הנוגע במת, שהוא אבי-אבות-הטומאה(ראה ערכו), והצד החיצון דינו ככלי שנגע בכלי שנגע במת, ואינו אלא אב-הטומאה(ראה ערכו).

• לכן הנוגע בצד החיצון, בין אדם בין כלים, אינו טמא אלא טֻמאת-ערב (ראה ערכו). ודוקא כשהוציאו המת מתוכו, אבל כל זמן שהוא בתוכו גם הנוגע בחיצון טמא טֻמאת-שבעה(ראה ערכו), כנוגע במת, שהאהל נחשב כמת עצמו כשהמת בתוכו (אהלות ז ב ור"ש ורא"ש שם).

====

חציצת אהל

כשם שהאהל מביא את הטומאה על מה שבתוכו, כך הוא מפסיק וחוצץ בפני הטומאה, שלא יטמא כל שחוצה לו. וכן, להיפך, אם הטומאה על גבי האהל, האהל חוצץ שלא תיכנס לתוכו (רמב"ם טומאת מת יב א). ולא מן הפסוק למדנו, אלא סברא היא, שאינו מטמא אלא מה שבתוך האהל ולא מה שאינו בתוכו (פני יהושע סוכה כא א ד"ה מ"ט)^[2].

אהל בתוך אהל

הצלת כלים שבאהל בתוך אהל

האהל שבתוך אהל המת מציל על הכלים הנמצאים בו שלא יטמאו (רמב"ם טומאת מת כ א), קל וחומר מכלי המוקף צמיד-פתיל שמציל באהל המת (שם כא א). אך חילוק יש בין אהלים לכלים, שהכלים אינם מצילים אלא בצמיד פתיל, ואהלים מצילים בכיסוי בלבד (ספרי חוקת יט יד; רמב"ם שם).

מניעת הטומאה שבאהל בתוך אהל

נחלקו הראשונים האם האהל שבתוך האהל מונע את הטומאה, כשהיא בתוכו, שלא תצא ותטמא אחרים:

• יש אומרים שאם היה כזית מן המת באהל שבתוך אהל, כל הכלים שבאהל החיצון טמאים (רמב"ם טומאת מת כ א).

*ויש חולקים, ואין הבית טמא לדבריהם אלא כשהאהל הפנימי שהטומאה בתוכו הוא מקבל טומאה ואינו חוצץ (ראה להלן), או כשאין לו פתח לעצמו לחוץ ומוכרחים להוציאה דרך החיצון, ואז מה שבבית טמא משום סוף- טומאה-לצאת[ראה ערכו] (ראב"ד שם כ א,ו).

שיעור האהל

אינו נקרא אהל להביא את הטומאה ולחצוץ בפניה אלא כשיש בו טפח על טפח מרובע על רום טפח (אהלות ג ז; ברכות יט ב; רמב"ם טומאת מת יב א), כגון דף שהוא רחב טפח על טפח וגבוה מן הארץ טפח שהאהיל (ר"ש אהלות שם)^[3]. שיעור זה הוא דבר תורה (ברכות שם; רמב"ם שם. וברש"י ברכות שם ד"ה דבר ביאר שהיא הלכה למשה מסיני).

דבר עגול, אם יש בהיקפו שלשה טפחים מביא את הטומאה וחוצץ, שכל שיש בהיקפו שלשה טפחים יש ברחבו טפח (אהלות יב ו; רמב"ם טומאת מת יב ז).

חכמים גזרו שאף מטלטלים שאין ברחבם טפח רק יש בהיקפם טפח, מביאים טומאה על האדם הנושאם כשמאהיל צדם אחד על המת, גזירה היקפם טפח משום רחבם טפח, לפי שהנושאם על כל פנים טמא טומאת ערב, אפילו כשלבוש הרבה בגדים (ראה ערך טמאה בחבורין), והרואה יחשוב שמשום אהל טמאוהו לפי שיש בהיקפו טפח, ויטעה לומר שאין מיטמאים באהל אלא טומאת ערב; אבל שאר אדם, שאינו נושאם, וכלים, אינם מיטמאים בפחות מטפח על טפח (אהלות טז א; שבת יז א; רמב"ם טומאת מת כ ה).

התפשטות האהל

קרקע הבית

האהל מביא את הטומאה אף על מה שבקרקעיתו, שנאמר (חוקת יט יד) וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל, לעשות קרקעית של בית עד התהום כמוהו (ספרי שם, הובא בפירוש המשניות לרמב"ם אהלות ג ז). כיצד, הטומאה בבית וכלים טמונים בקרקעיתו, הכלים טמאים. וכן אם היתה הטומאה בקרקע הבית, בחלל שאין בו טפח על טפח, מטמא כל מה שבבית (אהלות ג ז). ויש שכתבו שאף הוא מפני שקרקע הבית כמוהו (הרע"ב שם).

כותלי הבית

אף כותל הבית, המפסיק בין אויר העולם לבית, מחציו ולפנים נגרר אחר הבית ונחשב כמוהו, אם אין בחלל טפח על טפח, ואם יש טומאה בכותל טמא מה שבבית, ואם טומאה בבית - מה שבכותל טמא. ומחציו ולחוץ של הכותל אינו כתוך הבית (אהלות ו ג; רמב"ם כד ה).

היתה הטומאה באמצעיתו של הכותל - הבית טמא, ונחלקו תנאים: לחכמים נחשב בודאי כבית, ולר' מאיר יש להחמיר בתורת ספק (אהלות שם). הלכה כחכמים (רמב"ם טומאת מת כד ה).

כשיש מחיצה בין הכותל לבית - והיתה הטומאה בבית לפנים מן המחיצה, הכלים שבין המחיצה לכותל טהורים, ומכל מקום הכלים שבתוך הכותל טמאים, שהכותל הרי הוא כבית, והמחיצה רשות לעצמה (ר"ש טו ה, מתוספתא שם, וראה מהר"ם מר"ב בתוספות יום טוב ד א).היה החלל שבין הכותל למחיצה טפח, ויש אומרים ארבעה טפחים (מחלוקת תנאים בתוספתא אהלות טו ד), בטל הכותל ואינו נחשב כבית (שם).

===תקרת הבית===

וכן מעזיבה [טיח של טיט על גבי התקרה (רש"י בבא מציעא קטז ב ד"ה מעזיבה. וראה ערוך מעזב)] של הבית, ועליה אויר, וטומאה בתוכה, ואין במקומה חלל טפח על טפח, מחציה ולמטה נידון כבית ומה שבבית טמא, מחציה ולמעלה הבית טהור, מחצה על מחצה הבית טמא (תוספתא אהלות ז; רמב"ם טומאת מת כד ד)[4].

כותל ותקרה שבין שני בתים

כותל שבין שני בתים, בין שהטומאה באחד מהבתים ובין שהטומאה בתוך הכותל, נידון הכותל חציו לבית זה וחציו לאחר, והוא הדין במעזיבה שבין בית לעלייה; ר' יהודה סובר כל המעזיבה לעלייה (אהלות ו ד). הלכה כחכמים (רמב"ם טומאת מת כד ד).

חלל הפתח

היתה הטומאה דבוקה על האסקופה - שכנגד ה'שקוף' ולפנים [- האסקופה רחבה, ו'שקוף' הוא המקום במשקוף שבו הדלת נוקפת ושוקפת כשסוגרים אותה (רש"י חולין קכו א ד"ה ודקאמרת)] כלפנים, ומה שבבית טמא; כנגד ה'שקוף' ולחוץ, נחלקו תנאים והלכה שדינה כלחוץ (אהלות יא ז, יב ח; רמב"ם כה ו,ז. וראה תוספות חולין קכו א ד"ה אנן).

היתה הטומאה תחת האסקופה - נידון מחצה למחצה, כמו בכותל (אהלות יב ח, וראה שם בר"ש);רבי שמעון סובר שטומאה תחת האסקופה הבית טהור (תוספתא אהלות יג י. וראה רא"ש וסדרי טהרה שם).

היתה הטומאה מודבקת במשקוף מתחתיו - אפילו מהשקוף ולחוץ כלפנים, ור' יוסי מטהר (משנה יג י ור"ש). הלכה שמטמא מה שבבית (רמב"ם כה ו).

עשייתו וכחו של האהל

הנעשה מאליו

אהל שנעשה מאליו, שלא בידי אדם, כגון חור שחררוהו מים או שרצים וכיוצא בזה, נחלקו תנאים: חכמים סוברים שהוא אהל להביא את הטומאה ולחצוץ בפניה, ורבי יהודה סובר שאינו אהל (אהלות ג ז), אלא אם כן היה בו חלל כמלא אגרוף [ראה ערכו] (סוכה כא א). הלכה כחכמים (רמב"ם יג א).

בעלי חיים, אדם, חפצים

בעל חיים או אדם הדולג ברגלו האחת או הקופץ בשתי רגליו, ועוף הפורח, וטלית המנפנפת באויר, וספינה ששטה על פני המים, אינם מביאים ולא חוצצים - שאינם אהל המתקיים (אהלות ח ה ורמב"ם ור"ש שם).

עדר בהמות טמאות או טהורות מביא וחוצץ (אהלות ח א), והוא שכולן דבוקות, שראשה של זו בין רגליה של זו (רמב"ם ור"ש), והוא הדין בהמה אחת (הרא"ש שם); ויש אומרים דוקא כשעומדות הן אהל, ולא כשמהלכות (הרע"ב שם, וראה שם בר"ש ובמשנה אחרונה)^[5].

אהל של אדם וכלים

אדם וכלים, ואפילו כלים שאינם מקבלים טומאה, כגון כלי גללים, כלי אבנים וכלי אדמה, נעשים אהלים לטמא אבל לא לטהר, שמביאים את הטומאה ולא חוצצים^[6].

אהל על גבי אדם או כלים

ואפילו אהל הנסמך ועומד על ידי אדם או כלים, האהל מביא ואינו חוצץ. כגון לוח שהיה מונח על גבי ארבעה בני אדם או כלים, והיו תחת האהל טומאה וכלים, הכלים טמאים, היו כלים על גביו וטומאה תחתיו, או להיפך, הכלים טמאים (אהלות ו א; רמב"ם יב א), ואפילו אם הכלים היו שלא כנגד הטומאה (רמב"ם שם), לפי שכיון שנעשה אהל לטמא הרי הוא כמלא טומאה תחתיו, וכיון שאינו חוצץ הרי כל הכלים שעל גביו הם כנגד הטומאה (תוספות יום טוב שם. וראה ר"ש טו ג בד"ה על גביהן).

כלים גדולים

כלי גללים או אבנים ואדמה, וכן כלי עץ, הבאים במידה, שמחזיקים ארבעים סאה בלח, שהם כוריים ביבש (ראה ערך כלים), הרי הם כאהלים ואינם ככלים, וחוצצים בפני הטומאה (רמב"ם יב ב ויג ג, וראה שם בראב"ד ובכסף משנה), שמחמת גודלם יצאו מתורת כלי ודומים לאהל (תוספות יום טוב ו א. וראה ר"ש ט א; רא"ש ח א).

אהל מכלי צמיד פתיל

כלים המוקפים צמיד פתיל ונתונים על גבי המת, אף על פי שהאוכלים והמשקים שבתוכם טהורים, הכלים שעל גביהם טמאים, שאינם נעשים אהל לטהר (תוספתא י יא; רמב"ם יז ו, לפי הסדרי טהרה יב דף קסא וקסב).

יש אומרים שדוקא כשהטומאה גופה תחת הכלים או על גבם אינם נעשים אהלים לטהר, אבל כשהטומאה במקום אחר ונמשכת תחתיהם או על גבם בתורת הבאה על ידי אהל, נעשים אהלים גם לטהר. ולכן כלי שבבית וטומאה בבית, ובין הכלים והתקרה אין טפח, שמצד אהל הבית אין הטומאה נכנסת לשם, הרי כל מה שנמצא בין הכלים לתקרה טהור, אף על פי שבין הכלים לקרקע יש גובה טפח והטומאה התפשטה תחתיהם, שעל טומאת הבאה הכלים נעשים אהלים גם לטהר (ראה מהר"ם מר"ב, בתוספות יום טוב ד א, ט א); ויש אומרים שאף בטומאת הבאה אין הכלים נעשים אהלים לטהר, ואם יש טפח למטה טמא גם מה שלמעלה, וכן להיפך (תוספות יום טוב שם לפי הרע"ב).

אהל המקבל טומאה

כל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה, ולפיכך בהמה וחיה שמתו, ואוכלים טמאים או המוכשרים לקבל טומאה (ראה ערך הכשר), וכן כלי עץ המקבלים טומאה, ופשוטי כלי עור ויריעה וסדין ומפץ ומחצלת וכיוצא באלו, אף על פי שהם אהל להביא את הטומאה, אינם חוצצים בפניה (אהלות ח ג; רמב"ם יג ד).

הערות שוליים