מחטיא את האדם

אדם שמסית את חברו לעבירה, ומתעה אותו מן הדרך הישרה.אמרו חכמים: "מנין שהמחטיא את האדם יותר מן ההורגו? שההורג הורג בעולם הזה ויש לו חלק לעולם הבא, והמחטיא הורגו בעולם הזה ובעולם הבא. שתי אומות קדמו את ישראל בחרב ושתים בעבירה. המצרים והאדומים קדמו בחרב: 'אמר אויב ארדוף אשיג... אריק חרבי' (שמות טו). 'ויאמר אליו אדום לא תעבור בי פן בחרב אצא לקראתך' (במדבר כ). ושתים בעבירה - מואבים ועמונים. על אלה שקדמו בחרב כתיב (דברים כג) 'לא תתעב אדומי', 'לא תתעב מצרי'. אבל אלו שקדמו בעבירה להחטיא את ישראל 'לא יבוא עמוני ומואבי... גם דור עשירי לא יבא להם... עד עולם".חז"ל ממחישים את חומרת מעשיו של המחטיא לעומת ההורג, בהעמידם את יחס התורה למצרים ולאדומים שקידמו את ישראל בחרב, מול יחסה לבני עמון ומואב שקידמו פניהם בעבירה. על הראשונים הוזהרנו "לא תתעב אדומי", "לא תתעב מצרי". לעומתם נאמר על המחטיאים: "גם דור עשירי לא יבא להם בקהל ה' עד עולם", כלומר, נמנעה מהם האפשרות להטהר ולהכנס תחת כנפי השכינה לדורות עולם.ויש בזה משום מידה כנגד מידה: ההורג פוגע בנהרג באופן זמני, לכן גם המצרים יכולים לבוא בקהל ה' בדור השלישי. המחטיא הורג נפשות לנצח, לפיכך הורחק הרחקה נצחית.כלל זה שהמחטיא את האדם יותר מן ההורגו, משתקף למעשה מתוך המקרא עצמו. שתים רעות עשו המדיינים לבני ישראל: החטיאו אותם, וגם גרמו להם שימותו במגפה. רעה זו של החטאתם, נזכרת בתורה בפירוש כסיבה לנקמה: "כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור". לעומת זאת, העובדה שבגללם מתו עשרים וארבעה אלף מבני ישראל במגפה אינה נזכרת כאן אלא ברמז.הטעם לחומרה הרבה שבה רואה התורה את מעשי המחטיא, קשור לסיבת חומר דינו של מסית ומדיח (ע"ע). שניהם חרגו מן הכלל "אין אדם חוטא ולא לו". כלומר, בדרך כלל באים חטאי האדם מכח תאוותו להשיג הנאה. המחטיא והמסית שאין להם הנאה מעצם העבירה, חוטאים מכח השחתת לבם. רצונם השפל הוא שזולתם יחטא וימרוד אף שאין להם הנאה מכך. זה מראה על השחתה גדולה, ולכן אפילו לא הצליח להסית, מזמינים לו עדים מאחורי הגדר וסוקלים אותו. עצם ההסתה היא הפשע והמרד הגדול, ולכן אין לו תקנה אלא הריגה ואבדון. לכן מתועבים העמונים והמואבים הרבה יותר מהמצרים ומהאדומים^[1].

הערות שוליים[עריכה]