דרשני:סימן יט - נשים קטנים וכהנים בשקלים ומוסף (Zvi Ryzman)

סימן יט

חיוב נשים קטנים וכהנים בשקלים ובתפילת מוסף

פרק א: חיוב נשים בשקלים ובתפילת מוסף

פרק ב: חיוב קטנים עד גיל עשרים כהנים ולוויים בשקלים ובתפילת מוסף

ידוע, דלתפילת מוסף אין דין "תשלומין" בתפילה הסמוכה לה, כמבואר בדברי התוספות (ברכות כו, א ד"ה איבעיא להו) שלא תיקנו את תפילת מוסף "אלא משום ונשלמה פרים שפתינו, ובזה ודאי עבר זמנו בטל קרבנו, אבל שאר תפילות דרחמי נינהו ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו ואין כאן עבר זמנו בתפילה אחרת" (וכן נפסק בשו"ע או"ח סימן קח סע' ח). ולמדנו מכאן שכל מהותה של תפילת מוסף שונה מכל התפילות - שתיקנוה במקום קרבן מוסף שהיו מקריבים בבית המקדש בתורת "ונשלמה פרים שפתינו".

ולפי זה יוצא, שכל מי שלא היה לו חלק בקרבן המוסף שהיה קרב בבית המקדש, אינו מחוייב בתפילת מוסף.

והנה קרבן מוסף הוא ככל קרבנות הציבור שנקנו מכספי תרומת מחצית השקל שהביאו כל שנה החל מחודש אדר, כמבואר במשנה (שקלים פ"ד מ"א) "התרומה מה היו עושין בה, לוקחין בה תמידין ומוספין ונסכיהם".

נמצא לפי זה, שלכאורה כל הפטורים מהבאת מחצית השקל - נשים וקטנים כמפורש במשנה (שקלים פ"א מ"ג; ונחלקו הראשונים האם "קטנים" הכוונה לפחותים מבן י"ג או פחותים מבן עשרים) או כהנים לשיטת בן בוכרי (שקלים פ"א מ"ד) - צריכים להיפטר מתפילת מוסף. שהרי התפילה היא במקום הקרבן, ומכיון שלא היה להם חלק בהקרבת קרבן המוסף, הדין נותן שאינם צריכים להתפלל בתפילה שהיא במקום הקרבתו.

ומעתה נשאלות השאלות הבאות:

[א] האמנם נשים קטנים וכהנים פטורים מתפילת מוסף.

[ב] אם נאמר שפטורים, האם רשאים להתפלל למרות שאינם מחוייבים בתפילה.

[ג] בהנחה שכהן וקטן עד גיל עשרים [לשיטות ש"קטן" בחיוב שקלים היינו פחות מבן כ'] פטורים מתפילת מוסף, אם כן אין הם יכולים לשמש כשליחי ציבור להוציא אחרים ידי חובה מכיון שהם פטורים בעצמם מהחיוב. ופוק חזי מאי עמא דבר, שלא נהגו לחשוש לזה, וצריך להבין מדוע.

ואגב בירור חיובן של נשים בתפילת מוסף מאחר ופטורות ממחצית השקל, יש לברר מדוע אין לפוטרן מחיוב תפילת המוסף משום שהיא מצות עשה שהזמן גרמא.

פרק א

חיוב נשים בשקלים ובתפילת מוסף

א.

המשנה בברכות (פ"ד מ"א) מונה את סוף זמני התפילות: "תפילת השחר עד חצות, רבי יהודה אומר עד ארבע שעות. תפילת המנחה עד הערב, רבי יהודה אומר עד פלג המנחה. תפילת הערב אין לה קבע. ושל מוספין כל היום, רבי יהודה אומר עד שבע שעות". וקשה מדוע הקדים התנא את זמן תפילת מנחה וערבית לזמן תפילת המוסף, והרי לפי סדר זמני היום, תפילת מוסף קודמת למנחה וערבית. ותירצו התוספות (ד"ה תפילת) "ולהכי מקדים תפילת המנחה לתפילת המוספין משום שהיא תדירה בכל יום אע"פ שתפילת מוספין קודמת". כלומר, לפי הכלל הידוע "תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם" - למנחה יש קדימות בחשיבות על מוסף, משום שהיא "תדירה בכל יום", ולכן הקדים התנא ושנה את זמן תפילת מנחה ומעריב לפני זמן תפילת מוסף.

לצל"ח בברכות (כו, ב על תוד"ה איבעיא) היתה גירסא אחרת בתוספות: "ולהכי מקדים תפלת המנחה לתפלת המוספין משום שהיא תדירה בכל", שלא כגירסא שלפנינו "בכל יום". ומתוך כך חידש הצל"ח: "ומדברי התוס' למדתי כוונה אחרת רמוזה בלשונם שכתבו משום שהיא "תדירה בכל". ולכאורה מלת "בכל" אין לה הבנה, שהיה להם לומר שהיא תדירה "בכל יום" או "בכל זמן", ולכן אני אומר שכיוונו במה שאני מסתפק אם תפילת המוספין נוהגת בנשים שהרי היא מצוה שהזמן גרמא. ואף שהתפילה אינה מן התורה רק מדרבנן, הרי לדעת התוספות לעיל (ברכות כ, ב ד"ה בתפילה) גם במצוות דרבנן שהזמן גרמא נשים פטורות, אלא שבתפילה חייבינהו רבנן כיון דרחמי נינהו כמבואר לעיל, והיינו בשלוש תפילות הקבועות בכל יום. ואפילו בשבת ויו"ט שהם רק שבח, מכל מקום כיון דבחול רחמי נינהו, לכן לא חילקו בין שבת ויו"ט לחול. אבל תפילת מוסף שאיננה רחמי כמבואר ברבינו יונה כאן, דלכך אין לה תשלומין והיא מצות עשה דרבנן שהזמן גרמא - ודאי דנשים פטורות לדעת התוספות. ואם כן זהו כוונת התוספות שהקדים תפילת המנחה למוסף משום שהיא תדירה. ועוד שהיא נוהגת "בכל" [דהיינו] באנשים ונשים, מה שאין כן מוסף שאינה תדיר, ואינה נוהגת בנשים".

הרי לנו דעת הצל"ח, שתפילת מוסף היא מצות עשה שהזמן גרמא, משום שהיא כנגד קרבן המוסף שהיה קרב בזמן מיוחד - ולכן נשים פטורות מתפילה זו. וזאת בניגוד לתפילות האחרות, שחרית ומנחה, שהן "רחמי" - דהיינו יש בהן בקשות, ומשום כך אין הן מצוות התלויות בזמן, ולכן נשים חייבות בהן.

ב.

פטור נשים מתפילת מוסף מדין מצות עשה שהזמן גרמא

דברי הצל"ח הובאו במשנה ברורה (סי' קו ס"ק ד) שכתב: "ותפילת מוספין, בצל"ח כתב דנשים פטורות, אבל בספר מגן גבורים פסק דחייבות". וטעמו של המגן גיבורים, על פי דברי הראשונים (רא"ש ברכות פ"ג סימן יז, ראב"ד המובא ברא"ש שם) שלמדו מדברי הירושלמי (ברכות פ"ד ה"ו) שהיו נוהגים להתפלל גם במוסף "שמונה עשרה ברכות", דהיינו תפילה רגילה כשל חול, אלא שהיו מוסיפים בה את פסוקי קרבן המוסף - ולא כפי שאנו נוהגים היום להתפלל "שבע ברכות" בתפילת מוסף. ולכן לדעת המגן גיבורים, מכיון שתפילת מוסף היא בעיקרה תפילת שמונה עשרה שבה יש גם בקשות רחמים - הרי שהיא מוגדרת כ"רחמי" ואינה נחשבת כמצוה התלויה בזמן.

בשו"ת שואל ומשיב (תנינא ח"ב סי' נה) דחה את דברי הצל"ח מטעם אחר, וז"ל: "כיון דמוסף בא בשביל קדושת היום, בריש התדיר (זבחים צא, ב) רצו לחשבו קדוש מתמידין בשביל זה. והרי נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה, מטעם דכל דאיתנייהו בשמירה איתנייהו בזכירה. ואם כן, הוא הדין בכל מה דניתקן בשביל קדושת השבת ויום טוב פשיטא שהם מצווים על זה כמו אנשים". ביאור דבריו, במסכת זבחים יש סברא לומר שקרבן מוסף קודם בהקרבתו לקרבן התמיד בגלל שמוסף מקודש יותר, כי הוא בא משום קדושת יום השבת. ומאחר ואמרו חז"ל (שבועות כ, ב) ונפסק בשו"ע (סי' רעא סע' ב) "נשים חייבות בקידוש אע"פ שהוא מצות עשה שהזמן גרמא משום דאיתקש זכור לשמור, והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה". דהיינו כל מי שמחוייב באיסורי לאו של שמירת השבת, מחוייב גם במצוות עשה של השבת. נמצא לפי זה, שנשים מחוייבות בתפילת מוסף כשם שחייבות בקידוש היום, כי תפילת מוסף היא במקום קרבן מוסף הנובע מטעם קדושת היום, ולכן נשים מחוייבות בתפילת מוסף כשם שמחוייבות בקידוש היום.

אולם בספר תורת חיים (סימן קו ס"ק ב) הקשה על השואל ומשיב, שדבריו נכונים רק בתפילת מוסף של שבת ויום טוב, שיסודם "קדושת היום" שנשים מחוייבות בהן, אך מה נאמר בתפילת מוסף של ראש חודש או של חול מועד, שאינן באות משום קדושת היום. ועוד הקשה, שיתכן כי נשים חייבות דווקא בקידוש היום שנלמד מהפסוק "זכור את יום השבת לקדשו", כי הוא נאמר בדיבור אחד עם השמירה. ורק מה שנלמד מההיקש של "זכור" [קידוש היום] ל"שמור" [איסורי שבת] - חייבות הנשים. מה שאין כן דברים אחרים שהם חיובים משום קדושת השבת שאינם נלמדים מ"זכור", אינם בכלל "ההיקש של "זכור ושמור". ולכן נשים אינן מחוייבות בהם, ונמצא שנשים עדיין פטורות ממוסף משום מצות עשה שהזמן גרמא, ואין כל סיבה לחייבם.

סברא אחרת לדחות את דברי הצל"ח שנשים פטורות מתפילת מוסף כי זו מצות עשה שהזמן גרמא, כתב ידידי רבי אברהם בנדיקט בספרו באר המועדים (סימן יא) "שבמצוה המוטלת על הציבור ולא על כל יחיד ויחיד, לא שייך כלל פטור של זמן גרמא, שהוא פטור לאשה כשחיובה צריך להיות כחיוב האיש. אבל כשהציבור חייב, הרי אשה גם בכלל כל הציבור. ומכח זה נשים חייבות בבנין בית הבחירה אף שהוא ביום ולא בלילה, ובמצות זכור, ועוד מצוות המוטלות על הציבור. וסברא היא, שגם קרבנות ציבור הם מצוה לציבור, וכמו בנין בית הבחירה, כך קרבנות בית הבחירה הם מצות הציבור ולא מצוה ליחידים. ואשר על כן, גם לא שייך לפטור נשים מקרבנות בגין מצות עשה שהזמן גרמא, וממילא הוא הדין בתפילות שגם הם נתקנו לציבור, וכמו הקרבנות שכנגדם תקנום - התמידין והמוספין - גם בהם לא שייך לפטור נשים. ולפי זה אין לפטור נשים מתפילת המוסף בגלל זמן גרמא".

אולם דבריו תמוהים מאד. ראשית, האמנם התפילות "נתקנו לציבור", וכי אין התפילות חובת כל יחיד ויחיד, וצ"ע. שנית, גם לשיטתו שתפילות נתקנו לציבור, ולכן במצוה שמוטלת על ציבור אין פטור של מצות עשה שהזמן גרמא - יש לתמוה, שהרי בנשים לא שייך כלל דין תפילה בציבור, והן אינן מצטרפות למנין, ועל כן ודאי אינן חלק מהציבור, ושוב נוכל לפוטרן משום מצות עשה שהזמן גרמא.

ג.

חיוב תפילת מוסף תלוי בחיוב מחצית השקל

כפי שהזכרנו לעיל, לכאורה יש סיבה אחרת לפטור נשים מתפילת מוסף - משום שהן פטורות מהבאת השקלים.

רבי עקיבא אייגר (שו"ת סימן ט; גליון השו"ע סימן קו ס"ק א) כתב: "עיין בתשובת בשמים ראש (סימן פט) דנשים פטורות מתפילת המוספים דאינה באה אלא לזכר חיוב קרבנות, ואשה לא היתה שוקלת ואין לה חלק בקרבנות ציבור. אלא דכבר נהגו להתפלל כל דבר, וחייבו עצמן בכל המצוות, עכ"ל. גם בחידושי צל"ח (ריש פרק ד' דברכות) כתב דנשים פטורות מתפילת מוסף מטעם דהוי זמן גרמא".

ומבואר בדברי רעק"א, שיש לפטור נשים מחיוב תפילת מוסף משני טעמים: [א] חידושו של הבשמים ראש, שחיוב התפילה תלוי בקרבן המוסף, ומאחר ואין לנשים חלק בקרבן שהובא מתרומת מחצית השקל כי נשים אינן מחוייבות לתרום, אינן מחוייבות בתפילת המוסף. [ב] חידושו של הצל"ח, שתפילת מוסף היא מצות עשה שהזמן גרמא, ולכן נשים פטורות.

על פי חידושו של הבשמים ראש, שחיוב תפילת מוסף תלוי בחיוב מחצית השקל, דן בשו"ת עמודי אור (סימן ז) בחיוב כהנים ולוויים בתפילת מוסף. במשנה (שקלים פ"א מ"ד) מוזכרת שיטתו של התנא בן בוכרי שכהנים ולוויים לא היו מחוייבים להביא שקלים למקדש לצורך קרבנות ציבור, ולמד זאת מהכתוב "כל העובר על הפקודים יתן תרומת ה', ושבט לוי לא נפקד" (רש"י מנחות כא, א ד"ה כל). ולפי הבשמים ראש, שכל הפטורים מהבאת השקלים אינם מחוייבים בתפילת מוסף, יוצא שכהנים ולוויים אינם מחוייבים בתפילת מוסף.

ועל כך הקשה העמודי אור מדברי הגמרא בסוכה (נג, א) שרבי יהושע בן חנניה, שהיה "מן הלוויים" (רש"י שם) מספר על מעשיו בימי חג הסוכות בירושלים "שהיינו שמחים שמחת בית השואבה לא ראינו שינה בעינינו, כיצד שעה ראשונה תמיד של שחר, משם לתפילה, משם לקרבן מוסף, משם לתפילת המוספין, משם לבית המדרש". ומשמע מדבריו "ומשם לתפילת המוספין", שכהנים ולוויים מחוייבים בתפילת המוסף. וכפי שהוסיף העמודי אור: "וליכא למימר דהתפלל בנדבה, שהרי תפילת מוסף אינה באה בנדבה. וגם קשה לומר דאע"פ שאין חייבים מכל מקום היו מתפללים, כמו נשים שמברכות על מצוות עשה שהזמן גרמא, שהרי כמה פוסקים חולקים על זה".

מוכח איפוא, שכהנים מחוייבים בתפילת מוסף, למרות שאינם מחוייבים בהבאת מחצית השקל - שלא כחידושו של הבשמים ראש שתלה את חיוב תפילת המוסף בחיוב הבאת השקלים.

ובפירוש תורה תמימה (שמות פרק ל אות כב) דן לפי חידושו של הבשמים ראש, בחיוב קטנים עד גיל עשרים בתפילת מוסף. נחלקו הראשונים מי הם ה"קטנים" עליהם נאמר במשנה בשקלים (פ"א מ"ג) שהם פטורים מהבאת מחצית השקל. לדעת הרמב"ם (הלכות שקלים פ"א ה"א) - הכוונה לפחותים מבן י"ג. אך לדעת החינוך (מצוה קה) וכן פירש הרע"ב בשקלים - הכוונה לפחותים מבן כ', כמשמעות הכתוב (שמות ל, יד) "כל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה יתן תרומת ה'". וכשיטה זו פסק הרמ"א (או"ח סי' תרצד סעי' א) "יש אומרים שיש ליתן קודם פורים מחצית מן המטבע הקבוע באותו מקום ובאותו זמן זכר למחצית השקל שהיו נותנין באדר, ואין חייב ליתנו רק מי שהוא מבן עשרים ולמעלה".

וכתב התורה תמימה, נפקא מינה במחלוקת הראשונים הנ"ל: לדעת הפוסקים שקטן עד גיל עשרים אינו מחוייב במחצית השקל "אם כן לפי הבשמים ראש אין להם חלק בקרבן מוסף, וממילא פטורים מתפילת מוסף. ויתחייב מזה עוד, לפי מה דקיימא לן כל הפטור מן הדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן, אם כן אין לאיש פחות מבן עשרים לעבור לפני התיבה בתפילת המוספין להוציא את הציבור, והוא דבר חדש ונפלא מאד, וצריך עיון רב".

ולכאורה זו אכן קושיא חזקה על הבשמים ראש, שהרי מעולם לא שמענו ולא ראינו שהקפידו על כך שבחורים מגיל שלוש עשרה ועד גיל עשרים לא יתפללו כשליחי ציבור בתפילת מוסף - דבר שהיה ראוי להימנע ממנו לדעת הבשמים ראש, וצ"ע.

קושיות אלו על שיטת הבשמים ראש הקשה גם רבי יצחק אלחנן ספקטור, רבה של קובנה בשו"ת באר יצחק (סימן כ ענף ג) וז"ל: "ועיקר מש"כ הגאון הנ"ל דנשים פטורות מתפילת מוסף לפי שלא היו שוקלות, לא נהירא לי. דאם כן תקשה לפי מה דאיתא במנחות העיד בן בוכרי ביבנה שכהנים פטורים על פי הדין משקלים, וכמו כן לוויים כמש"כ השער המלך (פ"א מהלכות שקלים), וכן קטנים הפחותים מבן כ', כמבואר בשקלים (פ"א מ"ג ועי' ברטנורה שם) - אטו כהנים ולוויים וקטנים פחותים מבן כ' יפטרו ממוסף".

ומכוחן של קושיות אלו קבע רבי יצחק אלחנן: "אלא על כרחך מוכח שאין תפילת מוסף תליא בשקלים כלל".

ד.

חיוב תפילת מוסף - כנגד הכפרה שמכפרים קרבנות הציבור

וכדבריו כתב גם בשו"ת עמודי אור - שחיוב תפילת מוסף אינו תלוי בחיוב נתינת מחצית השקל שממנו הקריבו קרבנות הציבור, אלא בכפרה שמכפרים קרבנות הציבור, והכפרה איננה תלויה בהשתתפות בשקלים.

וביאר את הדברים: "באמת נראה לפענ"ד, דאע"ג שנשים לא היו שוקלות, מכל מקום מתכפרים היו בכל קרבנות הציבור, כמו פרו של כהן גדול [ביום הכיפורים] שבא משלו ומכל מקום אחיו הכהנים היו מתכפרים בו (כדברי הגמרא ביומא נ, א). ודבר זה לבד שהוא נכון מסברא, שהרי כמה כפרות היו תלויים בקרבנות ציבור, אטו נאמר דנשים לא נתכפרו כלל, ובהדיא אמרינן בשבועות (ח, א) בשעיר הפנימי שמכפר על טומאת מקדש וקדשיו דכתיב לכל חטאתם, ופריך הש"ס אימא יולדת, ומצריך קרא להכי, הרי מוכרח דנשים בני כפרה בשעיר נינהו, אף שכולם באים מתרומת הלשכה".

העמודי אור הוכיח מקרבן הכהן גדול ושעיר הפנימי, שכפרה מקרבן אינה תלויה כלל וכלל בחלק הממון שיש למתכפר בקרבן. במילים אחרות: גם מי שלא היה מחוייב במחצית השקל, ואין לו חלק ישיר בקרבנות הציבור, עם כל זאת הוא מתכפר בכפרת קרבנות הציבור שנקנו מכספי השקלים שלא היה לו חלק בנתינתם.

לפי זה, גם נשים, כהנים, לוויים וקטנים עד גיל עשרים, הגם שלא היה להם חלק בקרבנות הציבור, ודאי היה להם חלק בכפרה של קרבנות הציבור. ומשום כך בתפילת מוסף שנתקנה במקום קרבן מוסף בתורת "ונשלמה פרים שפתינו", ודאי שיהיו חייבים גם נשים, כהנים, לוויים וקטנים עד גיל עשרים. שהרי התפילה היא כדי לזכות בכפרת קרבן המוסף, וכפי שנתבאר, ודאי שיש להם חלק בכפרה של קרבנות הציבור, למרות שהם לא שותפים בהבאתו.

בספר באר המועדים (סימן יא) כתב שלפי סברא זו יש לדחות גם את חידושו של הצל"ח לפטור נשים ממוסף כי זו מצות עשה שהזמן גרמא: "כיון שיש חיוב ושייכות קרבנות בנשים [כי יש להם חלק בכפרת הקרבנות] אם כן תפילות המוספין, שתיקנום לזכר הקרבנות בבחינת ונשלמה פרים שפתינו, שייכות גם בנשים, ולא יועיל כאן הפטור שזמני התפילות הם "זמן גרמא" לפטור, שהרי הקרבנות עצמם הם גם כן "זמן גרמן" ואף על פי כן נשים חייבות בהם. והסברא בזה אפשר לומר שהוא כמו שהביאה הגמרא (קידושין לד, א) בסוגיית מצות עשה שהזמן גרמא, גברי בעי חיי, נשי לא בעי חיי [בלשון תמיהה]. שהרי הקרבנות באים לכפרה, וכי נשים לא בעו כפרה. אם כן, כאן אי אפשר לפטור נשים מתפילת מוסף מדין זמן גרמא. מכיון שחיוב התפילה שבא במועד מסויים הוא משום הקרבן שבא באותו המועד, וכשם שבקרבן חייבות נשים [כדי לזכות בכפרה שלו] כך חייבות בתפילה שכנגד הקרבן".

והוא מוסיף: "וראיה לדברינו, שמכיון שהקרבנות באים לכפרה, ותפילת המוסף במקום קרבן המוסף, לא שייך לפטור מהם נשים בטענת מצות עשה שהזמן גרמא, מצאתי בדברי הר"ש סיריליאו שהביאם המלאכת שלמה על המשנה בשקלים (פ"א מ"ה) שגם נשים מחוייבות במחצית השקל, אלא שההבדל בינן לאנשים הוא, שעל חוב האנשים ממשכנים, מה שאין כן חוב הנשים שאין ממשכנים עליו, וכמו שכתב שם הר"ש, דשקלים מצות עשה שהזמן גרמא היא, מכל מקום תביעה [דהיינו חיוב] איכא דכסף הכיפורים נינהו, וכולהו בעי כפרה. הרי לנו מסוף דבריו, שסברת "כולהו בעי כפרה", גורמת שיש להם חלק בכפרת הקרבנות, וממילא גם חייבות בתפילת המוסף. גם מפורש בדבריו שענין כפרה דוחה לפטור מ"ע שהזמן גרמא, אם כן נדחים בזה שתי הטענות שנאמרו לפטור נשים מתפילת המוסף".

בענין זה יש להזכיר את מש"כ המהר"ם שיק בחיבורו על תרי"ג מצוות (מצוה ש) שיש לנשים חלק בקרבנות הציבור למרות שלא תרמו מחצית השקל, וז"ל: "אבל אפשר לומר דיש להן חלק, דתנן (שקלים פ"ב מ"א) דתורמין על האבוד ועל הגבוי, אם כן יש להם חלק, על כן שפיר חייבין, וצ"ע בכל זה". כלומר, גם מי ששלח את שקלו לבית המקדש ונאבד, או מי שעתיד לשלוח ועדיין לא שלח, היה לו חלק בתרומה שכבר ניתנה ונקנו ממנה קרבנות, למרות שתרומתם לא הגיעה לגזברות המקדש. והבין המהר"ם שיק, שהסיבה לכך היא כי לכולם יש חלק בכפרת הקרבנות, ואם כן הוא הדין לנשים [ולכל מי שלא היה מחוייב בתרומת מחצית השקל] יש חלק בקרבנות הגם שלא תרמו שקליהם. ולפי זה ודאי שיהיו מחוייבים בתפילת המוסף, מכיון שגם להם היה חלק בקרבן המוסף בזמן שבית המקדש היה קיים.

ומכל מקום צ"ע בדבריו, שהרי לכאורה יש לחלק בין ההלכה שתורמים על האבוד ועל הגבוי, שנאמרה על מי שמחוייבים בנתינה, אלא שעדיין לא נתנו, או שנתנו ונאבד - שעל זה נאמר שתרומת האחרים ניתנה גם בשבילם, מה שאין כן נשים שאינן בתורת חיוב נתינת השקלים, מהיכי תיתי שהתרומה היא גם בשבילן, וצ"ע.

ה.

האם נשים רשאיות להתפלל הגם שאינן מחוייבות

הבשמים ראש ורעק"א (הובאו לעיל אות ג) כתבו במפורש: "דנשים פטורות מתפילת המוספים, אלא דכבר נהגו להתפלל כל דבר, וחייבו עצמן בכל המצוות".

ומפורש כן גם בדעת הצל"ח בהמשך דבריו המובאים לעיל [אות א] וז"ל: "וכיון שעלה בידינו שתפילת מוסף אינה נוהגת בנשים מטעם שהיא מצות עשה שהזמן גרמא, נדבר עתה אם הם מותרות להתפלל מוסף. ונלע"ד שהרשות בידם, לא מיבעיא לדידן שאנו נמשכים אחרי דברי הפוסקים שהנשים יכולות לברך על כל מצות עשה שהזמן גרמא אף שהם פטורות, וכמבואר באו"ח (סי' תקפט סעי' ו' בהג"ה), פשיטא שיש רשות להנשים להתפלל תפלת מוסף. אלא אפילו לדעת הרמב"ם (הלכות ציצית פ"ג ה"ט), והיא דעת המחבר שם בשו"ע, שנשים לא יברכו על מצות עשה שהזמן גרמא, מכל מקום נלענ"ד שמודה המחבר שיכולים להתפלל תפילת מוסף. שהרי מבואר שם בבית יוסף הטעם שאינן מברכות שאיך יאמרו וצוונו והרי לא נצטוו רק שמקיימות מעצמן, וזה שייך בברכת המצוות אבל בתפילה לא אמרינן וצוונו, אלא שברכות התפילה הם עצם המצוה עצמה. וכיון שנשים רשאיות לקיים כל מצות עשה שהזמן גרמא, גם תפלת מוסף רשות להן להתפלל, מכל מקום חיובא ליכא עלייהו לגמרי".

ומבואר לדעת הצל"ח, שמותר לנשים להתפלל מוסף הגם שאינן מחוייבות בתפילה זו.

אולם המהר"ם שיק בחיבורו על תרי"ג המצוות (מצוה ש) הקשה על הסוברים שנשים פטורות מחיוב תפילת המוסף, היאך מתפללות מוסף: "הא קיי"ל (שו"ע או"ח סי' קז סעי' א) דאין מתפללין תפילת נדבה בשבת, ונשים אינן מחויבות בקרבן מוסף דהוי מצות עשה שהזמן גרמא, ואם כן איך מתפללות, הא הוי רק נדבה. ובלאו הכי קשה לי דהמגן אברהם (או"ח סי' רצו ס"ק יא) כתב [שכל מה שנשים הפטורות ממצות עשה שהזמן גרמא, רשאיות להחמיר על עצמן] זה דווקא במצוה שיש בה מעשה, אבל בברכה [כגון הבדלה וקידוש לבנה] לא מחמירות על עצמן, והא מוסף הוי נמי רק ברכה, ואם כן איך מתפללים מוסף, וצע"ג".

כלומר יש להקשות שתי קושיות, מדוע נשים הפטורות מתפילת מוסף רשאיות להחמיר על עצמן להתפלל מוסף: [א] אם אינן מחוייבות בתפילה, נמצא שתפילתן היא בתורת "נדבה", והרי נפסק בשו"ע שאין מתפללים תפילת נדבה בשבת. [ב] לדעת המג"א, נשים רשאיות להחמיר על עצמן לקיים ולברך על מצות עשה שהזמן גרמא [למרות שפטורות] רק במצוות שיש בהם מעשה [שופר, לולב, סוכה וכיוצא בזה]. אולם במצוות שכל מהותן היא ברכה, כגון הבדלה וקידוש לבנה, אינן מותרות לעשותן בעצמן. ואם כן כיצד הותר להן להתפלל תפילת מוסף שכל מהותה היא ברכה.

אכן, כבר כתב בשו"ת שבט הלוי (חלק ד סימן יב) על הקושיא הראשונה: "דברי הגאון מהר"ם שיק תמוהים אצלי, דמה שהקשה מתפילת נדבה שאינה בשבת, עדיפא מיניה יכול להקשות, דתפילת מוסף לא שייך להתפלל בנדבה גם ביום חול, כמו שכתב באו"ח שם [ואם כן בלאו הכי קשה כיצד יכולות נשים להתפלל מוסף בנדבה, גם ביום חול ולא רק בשבת]. אבל באמת אין זה ענין לתפלת נדבה, דמה שמקיימות הנשים לעשות ולברך במצות עשה שהזמן גרמא אינו בתורת נדבה, אלא דשוויה עלייהו חובה כאילו היו מצווין והם רוצות לקיים בעצמן מה שאנשים מצווין, ועיין מג"א [סי' תפט סוף ס"ק א שכתב כי ספירת העומר אף שהיא מצות עשה שהזמן גרמא, נשים סופרות דשוייה עלייהו חובה]. אם כן הן מתפללות מוסף כהמחוייב להתפלל, דלא נדבה קיבלו עלייהו אלא חובה קיבלו עלייהו, ובאותו דרגא הם מתפללים". והיינו שאף במקום שמעיקר הדין פטורות הנשים מהמצוה אם קיבלו על עצמן הוי כחובה ולא כנדבה וממילא שרי להתפלל בשבת".

ועל הקושיא השניה, כתב בשבט הלוי: "ומה שהקשה מהר"ם שיק מהמג"א בסי' רצ"ו, אני תמה, הא מסקנת מג"א שם דגם ברכה ותפילה גרידא בלא מעשה שייך בנשים כאשר הוכיח מדברי הרא"ש". כלומר, במסקנת דבריו הרי דחה המג"א את הסברא שנשים אינן רשאיות להחמיר על עצמם לקיים מצות עשה שהזמן גרמא שאין בהם מעשה וכל מהותן היא ברכה.

מנגד, לדעת הגר"ע יוסף, אין לנשים להתפלל מוסף, וכפי שכתב בשו"ת יביע אומר (ח"ב או"ח סימן ו) וז"ל: "ואע"פ שלפענ"ד דהנשים המתפללות מוסף אין לגעור בהן, שהרי יש ספק ספיקא בדבר, שמא הנשים רשאיות לברך בכל מצות עשה שהזמן גרמא. ואם תמצי לומר שאין רשאיות, שמא בברכה שאין אומרות בה וצוונו שפיר דמי. אלא שמכיון שהסכמת רוב האחרונים דאנן נקטינן בשפולי גלימייהו שאין להורות לברך על פי ספק ספיקא, ואפילו מאה ספיקות. וכמ"ש במכתם לדוד פארדו (סימן ג), ובמחזיק ברכה (סימן ז), והחיי אדם (כלל ה), והפמ"ג בפתיחה כוללת, ועוד אחרונים רבים. משום הכי אין להורות לנשים להתפלל מוסף. ואף לאלו הרוצות להתפלל, טוב לומר להם באמירה רכה דשב ואל תעשה עדיף. על כן מן הראוי שהנשים יבואו לבית הכנסת וישמעו תפלת מוסף מן הש"צ ויצאו ידי חובה לכולי עלמא, ועל כל פנים לא יתפללו בעצמן תפלת מוסף".

ו.

חיוב נשים בתפילת מוסף בראש השנה ויום הכיפורים ובתפילת נעילה

והנה בהמשך דבריו, כתב הגר"ע יוסף כי יתכן ובתפילת מוסף של ראש השנה, וכן בתפילת נעילה, תהיינה נשים חייבות, וז"ל: "מיהו ראיתי בשו"ת התעוררות תשובה (ח"ג סוף סימן סו) שכתב, שנראה דנשים חייבות במוסף של ראש השנה, אע"פ שפטורות מכל מוספי השנה, משום דתפלת המוספין דראש השנה רחמי נינהו, ופשיטא דחייבות. ועי' רש"י (עבודה זרה ד, ב ד"ה מוספי). עכת"ד. וצ"ע בזה. גם נלע"ד שיש לומר שנשים חייבות בתפילת נעילה, דאפושי רחמי היא, וכמו שכתב הרמב"ם (הלכות תפילה פ"א ה"ז)".

ובספרנו רץ כצבי (ח"ב במדור ההערות סימן ו) הבאנו את דברי ההתעוררות תשובה, וכתבנו שיש נפקא מינה לפי דבריו שתפילת מוסף בראש השנה היא "רחמי", דהנה באגרות משה (או"ח חלק ב סימן יט) הביא בשם ספר זכר יצחק, שלתפילת מוסף לא מצרפים למנין עשרה מחללי שבת [וטעמו משום שתפילת מוסף היא כנגד קרבנות ציבור, ולא נוטלים ממחללי שבת כסף עבור קרבנות ציבור, כיון שלא רוצים שיהיה להם חלק בזה] - בתפילת מוסף של ראש השנה נוכל לצרף למנין גם מי שאינו מצטרף לתפילת מוסף בדרך כלל, שכן מאחר ובראש השנה אין תפילת מוסף רק כנגד הקרבנות ציבור אלא יש בה גם "רחמי", לענין זה שפיר נוכל לצרפם. והסברא בדבר היא, כשם שההתעוררות תשובה נקט שנשים חייבות בתפילת מוסף בר"ה, אף על פי שאין להן חלק בקרבנות הציבור מכיון שהתפילה היא "רחמי" ובזה שפיר הם שייכות - כך גם מחללי שבת יוכלו להצטרף לתפילת מוסף בראש השנה שהתפילה היא "רחמי".

ולפי דברי ההתעוררות תשובה, יש לומר שגם בתפילת מוסף ביום הכיפורים נשים חייבות "דרחמי נינהו", משום שבסדר תפילת מוסף ביום הכיפורים אומרים בחזרת הש"ץ את סדר עבודת הכהן הגדול בבית המקדש, שעליו נאמר (ויקרא טז, ו) "וכפר בעדו ובעד ביתו", ואמרו חז"ל (יומא ב, א) "ביתו זו אשתו", ושוב נוכל לומר שיש לאשה חלק גם בתפילה זו, שבאה לכפר גם עליה.

ובענין חיוב הנשים בתפילת נעילה, שנהגו נשים רבות לבוא לבית הכנסת רק לתפילת נעילה, ואינם מתפללות את שאר התפילות. יש להעיר, שלכאורה אין מקום לנהוג באופן זה שמתפללים רק את תפילת נעילה ללא שהתפללו את התפילות שקדמו לה. וכפי שמובא בספר נפש הרב (עמ' ר) בשם הגרי"ד סולובייצ'יק: "נראה להגדיר בענין תפילת נעילה וכו' דיסוד ענין תפילת נעילה היינו "ריבוי תפילה". והמקור לזה מהפסוק (ישעיה א, טו) "גם כי תרבו תפילה אינני שומע". דכל המרבה בתפילתו, יש יותר סיכויים שיענה לחיוב. ובתענית שהוא יום צרה, בעינן ריבוי תפילה. והיה נראה לומר, שאם היה ישן כל יום הכיפורים, ולא התפלל לא שחרית, ולא מוסף ולא מנחה, ובא לבית הכנסת בסוף היום, בשעה שמתפללים נעילה, שאין לו להתפלל נעילה עמהם, דגדר ענין נעילה היינו ריבוי תפילה, ובלא התפלל כל שאר תפילות היום, אין מקום כלל להתפלל תפילת נעילה". ולפי דברים אלו יוצא לכאורה שמנהג הנשים להתפלל תפילת נעילה מבלי שהתפללו את יתר התפילות אינו מנהג ראוי.

אולם לפי המבואר לעיל שגם תפילת מוסף ביום הכיפורים היא בבחינת "רחמי נינהו" ולכן נשים חייבות בה, אפילו אם אינן חייבות בתפילת מוסף כל השנה, נראה לחדש שדברי הגרי"ד שתפילת נעילה היא הוספה על תפילת כל היום בגדר של "רחמי נינהו", אינם שייכים לחיוב הנשים. כי בחינת "ריבוי בתפילה" שייכת רק למי שמחוייב בתפילה. ולכן דווקא אנשים המחוייבים להתפלל את כל התפילות, יש להם דין להוסיף תפילה שהיא ריבוי בתפילה על מה שכבר התפלל, וממילא מי שלא התפלל את כל תפילות היום ביוהכ"פ, אין לו להתפלל נעילה. אולם נשים שחיובן בתפילה הוא רק משום שהתפילה היא בגדר של "רחמי נינהו", ולא מצד עצם החיוב להתפלל, גם מי שלא התפללה יכולה להתפלל נעילה בלבד, משום שתפילת נעילה היא ככל התפילות שמחוייבת בהן משום "רחמי".

* * *

לסיכום: בענין חיובן של נשים בתפילת מוסף, נחלקו הפוסקים, כמובא במשנה ברורה (סי' קו ס"ק ד) שלדעת הצל"ח הן פטורות, אבל בספר מגן גבורים פסק שחייבות.

גם לדעת רעק"א בשם הבשמים ראש, נשים פטורות מכיון שלא היה להם חלק בקרבן המוסף מאחר והיו פטורות מהבאת השקלים. ומאידך בכף החיים (סי' רפו ס"ק ז) הביא את דברי השואל ומשיב (הובא לעיל אות ב) שנשים חייבות בתפילת מוסף, וסיים: "וכן הוא המנהג".

ומכל מקום אף לסוברים שפטורות, לדעת הבשמים ראש, הצל"ח ורעק"א, הן רשאיות להתפלל מוסף, וכן פסק בשו"ת שבט הלוי. אולם לדעת הגר"ע יוסף, אין לנשים להתפלל מוסף, אלא ישמעו את התפילה בבית הכנסת מהש"ץ.

פרק ב

חיוב קטנים עד גיל עשרים כהנים ולוויים בשקלים ובתפילת מוסף

על פי דברי הבשמים ראש המובא בפרק א, שכל מי שלא היה לו חלק בקרבן המוסף שהיה קרב בבית המקדש, אינו מחוייב בתפילת מוסף - כתבו הפוסקים שיש לפטור כהנים ולוויים וכן קטנים הפחותים מבן כ', מתפילת מוסף. ולכן לכאורה הם אינם יכולים לשמש כשליחי ציבור להוציא אחרים ידי חובה, מכיון שהם פטורים בעצמם מהחיוב.

ואמנם בשו"ת שערי דעה (חלק א סימן יז) פסק שקטן עד גיל עשרים אינו רשאי להיות ש"ץ בתפילת מוסף. וכן הביא בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יא סימן א) בשם ספר חינא דחיי (סימן פח) שאין לנער עד גיל עשרים לעבור לפני התיבה במוסף, ורק אם עבר אין מונעים ממנו להמשיך.

אכן, כפי שעינינו רואות, מעולם לא נהגו לחשוש לזה, וצריך להבין מדוע.

דרך אחת בביאור הדברים הבאנו לעיל - שעיקר התפילה היא לזכות בכפרת קרבן המוסף, ולכהנים, לוויים וקטנים עד גיל עשרים היה חלק בכפרה של קרבנות הציבור למרות שלא היו שותפים בהבאתו, ולכן הם מחוייבים בתפילה, וגם יכולים לשמש כש"ץ. עתה נבאר בדרכים נוספות מדוע הם מחוייבים בתפילת מוסף.

א.

ביסודה של הערת הפוסקים שכהנים ולוויים וכן קטנים עד גיל עשרים, אינם יכולים להיות ש"ץ במוסף מכיון שאינם מחוייבים בתפילה, יש לדון מדוע לא יוכלו להוציא אחרים ידי חובה מדין ערבות.

ומפורש אמרו (ראש השנה כט, א) "תני אהבה בריה דרבי זירא כל הברכות כולן אף על פי שיצא מוציא", ופרש"י: "שהרי כל ישראל ערבין זה בזה למצוות". ומי שאכל שיעור שמחייבו ברכת המזון מדרבנן יכול להוציא ידי חובה גם מי שמחוייב מהתורה, וכמו שכתבו התוספות (ברכות מח, א ד"ה עד שיאכל) "כל הברכות אף על פי שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם וברכת היין, והיינו טעמא דכל ישראל ערבין זה בזה והוא הדין בברכת המזון אף ע"פ שיצא מוציא".

וכן מבואר בדברי הרא"ש (ברכות פרק ג סימן יג) שהקשה על ספק הגמרא האם נשים מחוייבות בברכת המזון מהתורה או מדרבנן, ונפקא מינה שאם מחוייבת מדרבנן אינה יכולה להוציא מי שמחוייב מהתורה. והקשה הרא"ש: "מאי שנא מהא דאמרינן לקמן בפרק שלושה שאכלו (מח, א) להוציא את האחרים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן ובשיעור כזית אינו חייב אלא מדרבנן, ואפילו הכי מוציא אחרים שאכלו כדי שביעה וחייבין מן התורה. ואם כן באשה נמי, אע"פ שאינה חייבת אלא מדרבנן, תוציא אחרים שחייבין מן התורה". ותירץ הרא"ש: "יש לומר דלא דמי, דאיש אע"ג שלא אכל כלום דין הוא שיפטור את אחרים, דכל ישראל ערבים זה בזה. אלא מדרבנן אמרו שלא יברכו ברכת הנהנין בלא הנאה, לפיכך כשאכל כזית, אע"פ שאינו נתחייב אלא מדרבנן, מוציא את אחרים שאכלו כדי שביעה שערב הוא בעבורם, ועליו הוא להצילן מן העוון ולפטור אותן מן המצוות. אבל אשה אינה בכלל הערבות, לפיכך אינה מוציאה אלא מי שחיובו מדרבנן".

מבואר בדברי הרא"ש, שמדין "ערבות" יכול גם מי שאינו מחוייב בדבר להוציא ידי חובה את המחוייב. ובאשה מאחר ולא נתחדש בה דין "ערבות", היא יכולה להוציא אחרים ידי חובה רק כשהיא באותה דרגת חיוב - ואם חיובה מדרבנן יכולה להוציא ידי חובה רק מי שחיובו מדרבנן ולא מי שחיובו מהתורה.

ולמעשה זו שיטת רש"י בסוגיא בברכות (כ, ב) שכתב בטעם הסברא שנשים מחוייבות בברכת המזון מדרבנן "דכתיב על הארץ הטובה אשר נתן לך, והארץ לא ניתנה לנקבות להתחלק". והקשו התוספות (שם ד"ה נשים) על פירושו "ותימה כהנים ולוויים נמי תיבעי, שהרי לא נטלו חלק בארץ ואם כן לא יוציאו אחרים ידי חובתם בברכת המזון". אמנם בביאור שיטת רש"י נראה שסובר כהרא"ש, שמדין "ערבות" יכול גם מי שאינו מחוייב בדבר להוציא ידי חובה את המחוייב בדבר, ולכן כהנים ולוויים יכולים להוציא אחרים ידי חובה בברכת המזון למרות שאין להם נחלה בארץ - מדין "ערבות". מה שאין כן אשה שלא נתחדש בה דין "ערבות", ואם חיובה מדרבנן יכולה להוציא ידי חובה רק מי שחיובו מדרבנן ולא מי שחיובו מהתורה.

ולפי שיטה זו יש לומר, שגם אם כהנים ולוויים וכן קטנים עד גיל עשרים, פטורים מתפילת מוסף, עם כל זאת הם יוכלו להוציא אחרים ידי חובת תפילת מוסף מדין "ערבות".

ב.

דין "ערבות" בכהנים ולוויים

מצד שני, שיטת הצל"ח היא שאין דין "ערבות" בכהנים, ולפי שיטה זו נותרה על כנה השאלה, כיצד רשאי כהן להיות ש"ץ בתפילת מוסף.

דברי הצל"ח נסבו על קושיית תוספות בברכות על רש"י, מה ההבדל בין נשים שחיובן בברכת המזון מדרבנן לבין כהנים ולוויים שגם להם אין חלק ונחלה. ותמה הצל"ח כיצד הקשו התוספות כן, והרי כפי שהבאנו לעיל, התוספות עצמם (בדף מח) סוברים שמטעם ערבות יכול להוציא את חברו בברכת המזון גם אם לא אכל כלל, ואם כן יש לחלק בין הכהנים שיכולים להוציא אחרים מדין "ערבות" גם כשהם עצמם אינם מחוייבים בדבר, לבין נשים שלא נאמר בהן דין "ערבות" - וקושיא מעיקרא ליתא [וכמו שנתבאר לעיל ביישוב שיטת רש"י מקושיית התוספות].

וכתב שם הצל"ח בהמשך דבריו, שיתכן ולדעת התוספות גם בכהנים אין דין "ערבות", ולכן שפיר הקשו התוספות שאין הבדל בין נשים וכהנים, וז"ל: "לפי ההוכחה שכתבו התוספות בקידושין (ע, ב ד"ה קשים גרים) דגרים אינם בכלל ערבות הוא מדאמרינן בסוטה (לז, ב) שכל אחד מישראל יש עליו שש מאות אלף וג' אלפים וחמש מאות וחמישים [בריתות שנכרתו במדבר, וכולם נעשו ערבים זה לזה]. ומספר זה הוא מישראל לבד מהגרים. ולפי זה ממילא שמענו שגם כהנים ולוויים אינם בכלל ערבות, שהרי מספר זה הוא לבד משבט לוי [כמפורש בפרשת במדבר]. ואם כן ממילא שפיר הקשו התוספות דתבעי לך נמי כהנים ולוויים, שהרי גם הם אינן בכלל ערבות".

והוסיף הצל"ח, וז"ל: "ומה שכתבתי שגם כהנים ולוויים אינן בכלל ערבות, נלע"ד לתת טעם לזה. דהנה הערבות הזה התחיל בערבות מואב שאז הכניסם משה בברית ובשבועת האלה והודיע לענוש את הרבים בשביל חטא היחיד, וכמו שכתב רש"י בפרשת נצבים בפסוק הנסתרות (דברים כט, כח). ונגמר הערבות בהר גריזים ובהר עיבל, וכמו שפירש"י שם. ובמדרש תנחומא (ישן פרשה ו) הובא בילקוט שמעוני (ריש פרשת נצבים רמז תתקמ) איתא לפי שהברית שקיבלו בחורב הפרו ואמרו אלה אלהיך ישראל לפיכך הכניסם בשבועת האלה, יעו"ש. ולפי זה כהנים ולוויים שעמדו באמונתם ולא הפרו ברית שקיבלו בחורב, כדכתיב במעשה העגל (שמות לב, כו) ויאספו אליו כל בני לוי, אם כן לא הוצרכו להכנס בשבועת האלה".

ועוד הביא הצל"ח ראיה לדבריו שאין דין "ערבות בכהנים": "וגם מן הפסוק נלע"ד ראיה דכהנים לא נכנסו בערבות שבהר גריזים והר עיבל, כדמוכחי קראי שהכהנים והלוויים עם הארון עמדו למטה באמצע והפכו פניהם לכאן ולכאן ואמרו ברוך וארור, הכל כמפורש בסוטה (לז, א). נמצא שהכהנים והלוויים הם היו הגוזרים, והשבטים ענו אמן וקבלו הגזירה, כנלע"ד. ואף שבלוויים משמע שם במסכת סוטה שמקצת הלוויים היו עומדים למעלה ומקצתן למטה, מכל מקום הכהנים ודאי שכולם עמדו למטה". כלומר, לפי הצל"ח, כהנים ולוויים לא יכולים להוציא אחרים בברכה, כי לא נאמר בהם דין "ערבות" [וזה כולל כמובן, כהן שמוציא בברכה את ישראל או כהן אחר].

והנה על עיקר דברי הצל"ח כבר הקשו רבים, שלפי חידושו יוצא שכהן שכבר יצא ידי חובה בברכה, אינו יכול להוציא אחרים ידי חובה מדין "יצא מוציא" שיסודו מדין "ערבות", שהרי לפי הצל"ח אין בכהנים דין "ערבות", וצ"ע.

מכל מקום, לשיטת הצל"ח שאין דין "ערבות" בכהנים, חזרה למקומה השאלה - לפי דברי הבשמים ראש, מכיון שהכהנים פטורים מחיוב נתינת מחצית השקל, אין הם חייבים בתפילת מוסף, ואם כן כיצד רשאים הכהנים לשמש כשליחי ציבור להוציא אחרים ידי חובה, והרי לא נאמר בהם דין "ערבות".

* * *

ונראה שיש להבדיל ביסוד הדברים, בין חיוב נשים בתפילת מוסף, ובין חיוב כהנים לוויים וקטנים עד גיל עשרים בחיוב מוסף. וגם אם נסכים לדברי הבשמים ראש שיש לפטור נשים ממוסף מכיון שאינן מחוייבות במחצית השקל, לא כן בחיובם של לוויים וקטנים עד גיל עשרים בתפילת מוסף - שאף אם אינם חייבים במחצית השקל, יש לחייבם בתפילת מוסף.

ג.

ההבדל בין נשים ובין כהנים ולוויים בחיוב שקלים ובתפילת מוסף

הקהלות יעקב (זבחים סימן ד) מחלק בין חיובן של נשים לבין חיובם של כהנים ולוויים בשקלים ובתפילת מוסף.

לאחר שהביא את דברי הבשמים ראש ורעק"א, שפטרו נשים מתפילת מוסף בגלל פטורן ממחצית השקל, כתב הסטייפעלר: "ולענ"ד אכתי אפשר לחלק מכהנים ולוויים לנשים, אע"פ דאידי ואידי פטורים משקלים, דנראה דמצות הקרבת הקרבנות ומצות הבאת השקלים, תרי עניינים הם. דחיוב הקרבת קרבנות הציבור מוטל על כל הציבור, ובכללם גם כהנים ולוויים. ואילו יצוייר שהשקלים אינם מספיקים לקרבנות הציבור, והיו הציבור נזקקים לגבות לצורך מצות הקרבנות אפשר שבזה היו מחויבים גם הכהנים והלווים, דעל כל ישראל מוטל חיוב הקרבת קרבנות החובה. ודין השקלים ענין אחר הוא, שאפילו כשיש בלשכה מעות הרבה המספיק לכל קרבנות השנה, מכל מקום חובה על כל אחד לתת מחצית השקל כדי שיהא הקרבן ציבור ממעות שלו. ומחיוב זה פטר רחמנא את הכהנים והלוויים שאין צריך שיהא הקרבן ציבור מממונם.

אבל על כל פנים עיקר המצוה שיהא קרבן ציבור קרב במועדו, שפיר יש לומר דמוטל חיוב גם על הכהנים והלוויים, כגון היכא שכל השקלים אינם מספיקים ובאים לגבות מן הציבור, לא מדין שקלים אלא מדין חיוב הקרבת חובות הציבור, היו גם הכהנים והלוויים צריכים להשתתף, ומשום הכי שפיר נקרא קרבנות הציבור חובת הכהנים והלוויים. אבל נשים שפיר יש לומר, דכמו דפטורין משקלים, הכי נמי פטורים מעיקר המצוה דהקרבת התמידין והמוספין, דהא כל קרבנות הציבור הם מצות עשה שהזמן גרמא, דנוהג ביום ולא בלילה, והמוספים רק בזמנים שקבעה התורה. וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות. אלא שאילו היו נשים חייבות בשקלים, היה מזה הוכחה שגם הם שייכים בחיוב הקרבנות ציבור, אבל כיון שהן פטורות משקלים, שפיר נסתפק רעק"א לומר דנשים פטורות מתפילת המוספים".

מבואר בדבריו שחיוב הקרבת קרבנות הציבור וחיוב תרומת השקלים, הם שני חיוביים שאינם תלויים זה בזה. ולכן כהנים ולוויים, הגם שנפטרו [לדעת בן בוכרי] מחיוב נתינת מחצית השקל, אין זה נוגע כלל לחיובם בקרבנות הציבור, שממנו אינם פטורים לעולם. ונפקא מינה - אם נגמרו השקלים לקניית קרבנות הציבור וערכו מגבית לצורך קניית הקרבנות, גם הכהנים והלוויים מחוייבים להשתתף בקנייתם מתוקף חובתם להקריב את קרבנות הציבור.

ובספר שלמי שמחה (סימן כט) כתב כדברי הקהלות יעקב גם לענין חיוב קטנים עד גיל עשרים. והוסיף עוד נפקא מינה - בדין נתינת מחצית השקל כתב הרמב"ם (הלכות שקלים פ"א ה"א) "ואינו נותנו בפעמים רבות, היום מעט ולמחר מעט, אלא נותנו כולו כאחת בפעם אחת", וזהו מדין חיוב הנתינה, וכפי שנלמד מלשון הכתוב "לא ימעיט" שגם בפעולת הנתינה אין להמעיט ממחצית השקל. אבל מצד החיוב להשתתף בקרבנות הציבור, לא נאמרה הלכה זו, כי העיקר הוא בהשתתפותו בסכום המאפשר את הבאת קרבנות הציבור.

לאור האמור, כתבו הקהלות יעקב והשלמי שמחה, שגם אם כהנים, לוויים וקטנים עד גיל עשרים אינם חייבים במחצית השקל, אולם מחמת חיובם להקריב את קרבנות הציבור, הם מחוייבים בתפילת מוסף, הבאה בתורת "ונשלמה פרים שפתינו" במקום הקרבת קרבן הציבור של מוסף.

אולם הנשים אינן מחוייבות בקרבנות ציבור, משום שכל קרבנות הציבור הם מצות עשה שהזמן גרמא - כי קרבנות התמיד נוהגים רק ביום ולא בלילה, וקרבנות המוספין באים רק בזמנים מיוחדים. אלא שאם היו חייבות במחצית השקל, היתה סיבה לומר שמחוייבות בקרבנות [וממילא גם בתפילה], אך מאחר ופטורות ממחצית השקל, וגם אינן חייבות בקרבנות הציבור כי זו מצות עשה שהזמן גרמא, אין מקום לחייבן בתפילת מוסף.

[סיבה אחרת לחלק בין חיוב לוויים בתפילת מוסף לחיוב נשים, כתב בשו"ת מי נח (הובא בשו"ת יביע אומר, או"ח ח"ב סימן ו) "ולא קשה מידי מלוויים, שהרי הלוויים היו עובדים בגופם בבית המקדש, כי היו משוררים ושוערים, וחלף עבודתם אשר הם עובדים, צריכים כעת להתפלל. מה שאין כן נשים, שלא היה להם שום חלק בקרבנות"].

ד.

ההבדל בין נשים וקטנים עד גיל עשרים בחיוב שקלים ובתפילת מוסף

כמו כן יש להבדיל בין חיוב נשים במחצית השקל ובמוסף לבין חיוב קטנים עד גיל עשרים בשקלים ובמוסף.

ויסוד החילוק מבואר בקצרה בדבריו של רבי יצחק אלחנן [המובאים לעיל פרק א אות ג] שהקשה על הבשמים ראש: "אטו כהנים ולוויים וקטנים פחותים מבן כ' יפטרו ממוסף, ואף דנימא דקטנים שאני דאתו לכלל חיובא, עם כל זה תקשה מכהנים ולוויים". ולמדנו מדבריו שיש הבדל בין נשים וקטנים עד גיל עשרים בחיוב שקלים ובתפילת מוסף, כי נשים לעולם לא יהיו חייבות במחצית השקל, אך קטנים יהיו חייבים במחצית השקל כשיגדלו. ולכן גם בזמן שעדיין אין הם מחוייבים בפועל לתת מחצית השקל, נחשבים הם "בר חיוב" במחצית השקל ובתפילת מוסף.

וסברא זו מתבארת בהרחבה בספר ברכת אהרן על מסכת ברכות (מאמר ר) שכתב: "ואולי יש לחלק בין אשה לפחות מבן עשרים, דאשה לא הוי כלל בגדר החיוב לשקול ולכן לא חייבו אותה להתפלל התפילה שנתקנה לזכר הקרבנות. מה שאין כן פחות מבן עשרים דהוה על כל פנים בגדר החיוב לשקול, לכן כיון שחייב בכל המצוות, חייב גם בתפילת המוסף. דאשה לענין שקלים לא הוי כלל מינא דבר חיובא, לא חייבו אותה בתפילת מוסף, מה שאין כן עד גיל עשרים דהוי מינא דבר חיובא, אין הכי נמי דחייב בתפילת מוסף". כלומר, ההבדל בין נשים לקטנים הוא, שנשים לעולם לא תבואנה לכלל חיוב הבאת שקלים, ולכן אשה מופקעת מלהיקרא "ברת חיובא" בשקלים, וממילא פטורה מתפילת המוסף. אך קטן, לכשיגדל הרי יבוא לכלל חיוב נתינת מחצית השקל, ואם כן נוכל לומר שכבר בקטנותו נחשב כ"בר חיובא" בשקלים, שמחוייב גם בתפילת מוסף שהיא במקום קרבן המוסף שנקנה מכספי השקלים.

[והביא הברכת אהרן, שכעין סברא זו כתב בספר שער המלך (הלכות שקלים פ"א) בביאור דברי הגמרא (ערכין ד, א) "הכל מעריכין כהנים לוים וישראלים", והקשתה הגמרא: "פשיטא", ותירצה: "ס"ד אמינא הואיל וכתיב וכל ערכך יהיה בשקל הקדש, כל דאיתיה בשקלים איתיה בערכין, והני כהנים הואיל וליתנהו בשקלים ליתנהו בערכין, קמ"ל". ומבואר שהיה מקום לומר כי פרשת ערכין תלויה בפרשת שקלים, וכל מי שלא חייב לשקול שקלים למקדש אינו בפרשת ערכין. וקשה לפי הראשונים שפוטרים קטנים עד גיל עשרים מהבאת שקלים, שמי שאינו בפרשת השקלים אינו בפרשת ערכין, והרי בפרשת ערכין מפורש כי "ואיש כי יפלא" היינו בן י"ג, ונמצא שגם מי שלא מביא שקלים הוא בפרשת ערכין. ותירץ השער המלך, שקטנים עד גיל עשרים אמנם לא שוקלים, לשיטה זו, אבל מכיון שהרי יגיעו לשנת העשרים ואז יתחייבו בשקלים - גם בהיותם פחותים מגיל עשרים הם נחשבים "בפרשת השקלים". אולם כהנים שלעולם לא יגיעו לידי חיוב שקלים, נחשבים כ"ליתנהו בשקלים", וממילא גם אינם בפרשת ערכין. ואם כן, כעין סברא זו יש לחלק בין נשים שלעולם לא יתחייבו בשקלים ולכן אינן חייבות במוסף, ובין קטנים עד גיל עשרים שכבר קודם לגיל עשרים נחשבים "ברי חיוב" לענין שקלים ותפילת מוסף].

ה.

קטנים עד גיל עשרים מחוייבים במחצית השקל אך אין ממשכנים עליהם

בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יא סימן א) הרחיב גם הוא בנדון דידן, וסיכם את השאלה: "נפלא הדבר לראות איך שגם מדקדקים במצוות ומחזרים תמיד לצאת ידי חובה אליבא דכו"ע, ובדבר הזה כאילו ניתן מבלי משים מכשול לפניהם להכניס את עצמם בין הרים גדולים, וביותר נכשלים בזה ביום הקדוש של חג מתן תורתינו, לרגלי זאת שבני הישיבה ערים כל הלילה ומצויים ביני עמודי דבי מדרשא, ולפנות בוקר מסדרים להם בחורי הישיבות מנייני תפילה, ומצוי הדבר שהש"ץ העובר לפני התיבה הוא פחות מבן עשרים והוא העובר גם לתפלת המוספים. ולכשתדקדק תמצא שלפי האמור יוצא שהנוהגים להוריד לפני התיבה לתפלת המוספים פחות מבן עשרים עוברים גם על פסקו של רבינו הרמ"א (או"ח סי' תרצד סעי' א) דזכר למחצית השקל אין חייב ליתנו רק מי שהוא מבן עשרים ולמעלה, באופן שגם אליבא דהרמ"א אין להוריד ש"ץ פחות מבן כ' לתפלת המוספים. ואנו האשכנזים הא יוצאים בדרך כלל ביד רמ"א וביחוד לא מרימים ראש נגדו להקל במקום שלדעתו יש להחמיר".

וביישוב מנהג העולם, כתב הציץ אליעזר להוכיח מדברי הירושלמי (שקלים פ"א) על פי גירסת הגר"א שם "דשלוש דרגות לפנינו בהך חיובא דתרומת שקלים, והמה: [א] פחות מבן י"ג, דעליו גם חיובא ליכא, ורק אם הביא מקבלים ממנו. [ב] מבן י"ג עד בן כ' דעליו איכא גם חיובא, ורק מאיזה טעם שהוא אין ממשכנין אותו על כך. [ג] מבן כ' ולמעלה דגם ממשכנין אותו. וכך ראיתי במלאכת שלמה שמביא שפירש כן המהר"ש סיריליאו [הבאנו דבריו לעיל [אות ד] לענין חיוב נשים במחצית השקל]. ומכיון שכן הרי יכולים בנקל להסיר התימא על זה שלא שמענו שיקפידו מלהוריד פחות מבן כ' לתפלת המוספים, דהא מפורש יוצא לפי זה, שגם אליבא דרבנו הגר"א ז"ל [וממילא יש מקום לומר כן גם אליבא דכל העומדים בשיטתיה] רק ממשכנין אין ממשכנין פחות מבן כ', אבל חיובא על כך מיהת איכא על מבן י"ג שנה שיביא את שקליו. ומכיון שאיכא חיובא, הדעת נותנת כי בודאי היה כל אחד שהוא מבן י"ג שנה מביא את שקליו מעצמו, ולא היה משתמט מחיובו בהיות שלא ימשכנו אותו על כך, דאטו ברשיעי עסקינן".

והוא מסיים: "ואיך שהוא הא על כל פנים מחוייב הוא בדבר, ואם כן בוודאי גם עליו נתקן אותו החיוב שעל כל מי שהוא יותר מבן כ' לקיים את ה"ונשלמה פרים שפתינו" ולהתפלל תפילת מוספים".

אלא שהוא מסייג את דבריו: "ברם עודנה עומד נגדנו הדבר הקשה, דלא הועלנו עוד ליישב שיועיל דבר ההורדה פחות מבן כ' לתפילת המוספים גם אליבא דהרמ"א, דהא הרמ"א פוסק בהדיא בלשון דאין חייב ליתנו רק מי שהוא מבן כ' ולמעלה. ומשמע מלשונו זה דבפחות מבן כ' ליכא שום חיובא".

והוא מיישב את מנהג העולם גם לדעת הרמ"א: "דמכיון שדינא הוא דבהביא ב' שערות כל ששקל פעם אחת חל עליו חיובא להיות תו מוסיף ונותן בכזאת בתמידות, אם כן יש לומר דמכיון דסמיא דחיובא בידו הוא להכניס את עצמו בעול חיוב זה בכל רגע, נקרא איפוא כבר בר חיובא בכח, דהא לכל דבר מצוה בר חיובא הוא ורק בכאן גילתה התורה דבעינן שבראשונה ידבנו לבו לכך [ואולי זהו מפני שבפחות מכ' עדיין לא נתיישבה דעתו בדרכי העולם כברמב"ם (פרק כט ממכירה הי"ג וחו"מ סי' רלה סעי' ט), וחיישינן שמא לא ימסרם לציבור יפה, ולכן צריך שידבנו מתחילה לבו לכך] ורק לאחר מכן יחול עליו החיובא גם בפועל. וביותר יש לומר דמצידו הוא איכא עליו גם חיובא כזאת שידבנו לבו לתת ברצון עצמו, ונקרא על כן שפיר בר חיובא להוציא אחרים".

ומסקנתו של הציץ אליעזר: "מכל האמור ומבורר מצאנו בע"ה ישוב מרווח למנהגם של ישראל להוריד לתפלת המוספים ש"ץ פחות מבן עשרים שנה, וכאשר נפסק גם בסתמא באו"ח (סי' נג) דבן י"ג המבין מה שאומר אע"פ שאין קולו נעים הוא קודם לעם הארץ אפילו זקן וקולו נעים והעם חפצים בו, באין רמז של חילוק בזה בין תפילה לתפילה. והנח להם לישראל אם אין נביאים הן בני נביאים הן".

* * *

ו.

חיוב תפילת מוסף הוא "כנגד" תפילת מוסף שהיו מתפללים בזמן בית המקדש - ולא "במקומה"

מהלך מחודש בעיקר יסוד חיוב נשים קטנים וכהנים בשקלים ובתפילת מוסף, כתב רבי בצלאל ז'ולטי בספרו משנת יעבץ (או"ח סימן ד).

עד כה, יצאו כל הפוסקים מתוך נקודה ההנחה שתפילת מוסף היא במקום הקרבת קרבן המוסף בזמן שבית המקדש היה קיים, ומתוך כך יצא כי לכל מי שלא היה חלק בקרבן המוסף, אין חיוב להתפלל מוסף. אך הרב ז'ולטי חידש שחיוב תפילת מוסף הוא "כנגד" תפילת מוסף שהיו מתפללים בזמן בית המקדש - ולא "במקומה".

והביא כמקור לדבריו את מש"כ הרמב"ם (הלכות תפילה פ"א ה"ה) "וכן תקנו שיהא מנין התפילות כמנין הקרבנות, שתי תפילות בכל יום כנגד שני תמידין. וכל יום שיש קרבן מוסף, תקנו בו תפילה שלישית כנגד קרבן מוסף. ותפילה שהיא כנגד תמיד של בקר היא הנקראת תפילת השחר, ותפילה שכנגד תמיד של בין הערביים היא הנקראת תפילת מנחה, ותפילה שכנגד המוספין היא נקראת תפילת המוספין". וכתב הרב זו'לטי: "הרי מבואר בדברי הרמב"ם שתפילת המוספין היא לא תפילה מיוחדת שהיא "במקום" קרבן מוסף, אלא היא "כנגד" קרבן מוסף, והרי היא כתפילת שחרית שהיא "כנגד" תמיד של בקר ותפילת מנחה שהיא "כנגד" תמיד של בין הערביים, שהרי בשחרית ומנחה אינו מזכיר כלל מענין הקרבנות, והוא הדין בתפילת מוסף שהיא "כנגד" קרבן מוסף. והיינו שעיקר חיובה של תפילת מוסף הוא חובת התפילה של קדושת היום, כמו תפילת שחרית ומנחה שהיא חובת היום, רק שאסמכינהו רבנן אמקראות".

והוא הביא לכך ראיה מדברי הגמרא בסוכה (נג, א; הובא לעיל אות ג) שרבי יהושע בן חנניה מספר על מעשיו בימי חג הסוכות בירושלים "משם לקרבן מוסף, משם לתפילת המוספין". ומפורש איפוא, שגם בזמן שהיו מקריבים קרבן מוסף היו מתפללים תפילת המוספין, ומוכח שתפילת מוסף היא לא "במקום" קרבן מוסף משום ונשלמה פרים שפתינו, אלא היא חובת תפילה של קדושת היום, והיא רק "כנגד" קרבן מוסף".

[ומתוך כך יש לתמוה על מש"כ בשו"ת בית אבי (ח"א סימן כא אות ו) ש"מימות האבות כבר התפללו כל ישראל, רק בלא נוסח וסגנון אחיד, עד שבאו אנשי כנסת הגדולה ותיקנו שמונה עשרה ברכות על הסדר, וכן גם בבית שני היה בית כנסת על הר הבית כידוע מפי ספרים וסופרים. אבל תפילת המוספים לא היה בכלל בזמן ההוא, כיון שהקריבו הקרבן בפועל ממש, רק אחר החורבן בעוונותינו הרבים שבטלו הקרבנות תיקנו התפילה לשלם הפרים בשפתינו". ולכאורה נעלמו ממנו דברי הגמרא בסוכה "משם לתפילת המוספין" - שגם בזמן שהיו מקריבים קרבן מוסף היו מתפללים תפילת מוסף].

ומסיים הרב ז'ולטי: "ויש לזה נפקא מינה לדינא לענין מש"כ בשו"ת רעק"א דנשים פטורות מתפילת מוסף. אמנם להמבואר בדברי הרמב"ם שעיקר חיובה של תפילת מוסף היא חובת תפילה של קדושת היום, אם כן פשוט שגם נשים חייבות בתפילת מוסף, כיון שחייבות בתפילה, וכן קטנים פחות מבן עשרים [וכהנים ולוויים] חייבים אע"פ שאינו חייב בשקלי ציבור שהרי חייב בתפילה".

* * *

לסיכום: בענין חיוב כהנים ולוויים וקטנים עד גיל עשרים בתפילת מוסף:

ברמב"ם (הלכות שקלים פ"א ה"ז) נפסק: "הכל חייבין ליתן מחצית השקל כהנים לויים וישראלים וגרים ועבדים משוחררים", והיינו דלא כשיטת בן בוכרי הפוטר כהנים ולוויים מחיוב נתינת מחצית השקל. ולפי זה, ודאי שיהיו מחוייבים בתפילת מוסף משום חיובם במחצית השקל.

ואילו בחיובם של קטנים עד גיל עשרים במחצית השקל ובתפילת מוסף, הגם שיש פוסקים [שערי דעה, חינא וחיי] הסוברים שהם פטורים, ולכן אינם רשאים לעבור לפני התיבה להוציא אחרים ידי חובתם. אולם הכרעת רוב הפוסקים [באר יצחק, ציץ אליעזר, שלמי שמחה, משנת יעבץ] שגם קטנים עד גיל עשרים מחוייבים בתפילת מוסף, ואף רשאים להתפלל כשליחי ציבור ולהוציא אחרים ידי חובה. וכמדומה שכן נוהגים בכל תפוצות ישראל, ובפרט בישיבות שמצויים בהם צעירים עד גיל עשרים, ואין פוצה פה ומצפצף.