סימן א

גדרי החיוב בכבוד חמיו כבוד זקנו וכבוד אחיו הגדול

החיוב לנהוג כבוד בחמיו נלמד מדברי הכתוב (שמות יח, ז) "ויצא משה לקראת חותנו וישתחו וישק לו וישאלו איש לרעהו לשלום ויבואו האהלה". ופרש"י: "וישתחו וישק לו, איני יודע מה השתחוה למי ומי נשק למי, כשהוא אומר וישאלו איש לרעהו, מי קרוי איש, זה משה, שנאמר והאיש משה". ומקור דברי רש"י הוא המכילתא, ושם סיום הדברים: "הוי אומר משה השתחוה ונשק לחמיו, מכאן אמרו שיהא אדם מוכן לכבוד חמיו".

מקור נוסף לחיוב לנהוג כבוד בחמיו מבואר בדברי חז"ל מהתנהגות דוד עם שאול חמיו, וכפי שמסופר בספר שמואל (א' פרק כד) שבעת שברח דוד מפני שאול והתחבא במערה, נכנס שאול להסך רגליו במערה, ולאחר שיצא שאול פנה אליו דוד ואמר לו: "ואבי ראה גם ראה את כנף מעילך בידי כי בכרתי את כנף מעילך בידי ולא הרגתיך". ובילקוט שמעוני (שמואל רמז קלג; מובא במדרש שוחר טוב על תהילים מזמור ז) איתא: "אמר ליה דוד ואבי ראה גם ראה, מכאן שחייב אדם בכבוד חמיו ככבוד אביו. אמר ר' יהודה "ואבי ראה" אמר לשאול, "וגם ראה" אמר לאבנר. ורבנן אמרין "ואבי ראה" אמר [דוד] לאבנר, דהוא מאריה דאורייתא [שהוא אביו באורייתא, פי' רבו שלימדו תורה]. "גם ראה" אמר [דוד] לשאול חמיו". ויש לבאר מדוע נצרכים שני הלימודים לחיוב בכבוד חמיו.

הטור בהלכות כיבוד אב ואם (יו"ד סימן רמ) כתב: "וחייב לכבד חמיו, דכתיב ואבי ראה גם ראה". וגם דבריו צ"ב, מדוע הביא את המקור להלכה שחייב לכבד חמיו מדוד ושאול, ולא הביא מהנהגת משה רבנו עם יתרו, כמבואר במכילתא. וכבר העיר על כך בפירוש "תורה תמימה" בפרשת יתרו וכתב: "והנה מה שיליף מדרשה זו שחייב אדם בכבוד חמיו, צ"ע שלא הביאו הפוסקים מכאן [כלומר, מהילפותא של המכילתא שכבד משה את חותנו] והביאו ממדרש שוחר טוב ממה שקרא דוד לשאול שהיה חותנו בשם אבי, כמו שכתוב ואבי ראה גם ראה". ויש להוסיף לחומר הקושיה, שתמוה מאד מדוע העדיף הטור לימוד מפסוק בספר שמואל שהוא דברי קבלה ולא מדברי התורה בספר שמות.

עוד תמה ה"תורה תמימה" מדוע הרמב"ם (הלכות ממרים פרק ו) לא הביא דין זה של החיוב כבוד חמיו, והרי מדברי המכילתא "מכאן אמרו" משמע שזוהי הלכה ברורה שאין בה חולק.

והב"ח (הלכות כיבוד אב ואם) כתב ליישב מדוע השמיטו הפוסקים דין זה, ותחילת דבריו נסבו על מש"כ הטור "וחייב לכבד חמיו", ולא פירש הטור את הגדר של כבוד חמיו ועד היכן מגיע החיוב. וכתב הב"ח שמלשון רבינו הטור יראה, שאין החיוב לכבד את חמיו כחיוב כבוד אב, אלא החיוב כדרך שמכבד את הזקנים בקימה והידור וכיוצא בזה. כלומר אפילו אם חמיו אינו זקן, ומצד דין כיבוד הזקנים לא היה חייב לכבדו, בכל זאת חייב לכבדו מדין כבוד חמיו.

ובפשטות ביאור דברי הב"ח מהיכן דייק בדעת הטור שגדר חיוב כבוד חמיו הוא כחיוב כיבוד הזקנים ולא כחיוב כבוד אביו, נראה שלמד כן מסתימת דברי הטור "וחייב לכבד חמיו", ולא פירש כמה הוא החיוב, שרצה לומר בזה שהחיוב הוא רק במינימום החיוב כדרך שמכבד שאר זקנים. וראיתי בהגהות והערות (מהדורת הטור השלם אות כט) שביארו שלמד ב"ח מכך שלפני ההלכה על חיוב כבוד חמיו, בהלכה של כבוד אחיו הגדול, מפרט הטור שחייב אדם בכבוד אחיו הגדול ככבוד אביו, ומיד בסמוך כשכתב דין כבוד חמיו סתם ולא כתב שחייב בכבוד חמיו כבכבוד אביו, משמע שסובר הטור שאין החיוב בכבוד חמיו כחיוב כיבוד אב.

עוד הקשה התורה תמימה על ביאור הב"ח בדעת הטור שהחיוב לנהוג בכבוד חמיו הוא חיוב מדין כבוד זקנים, שמלבד מה שהמקור לכך הוא "מקור קלוש", הרי במשה רבנו נאמר "וישתו וישק לו" ומכאן למדו לכבוד חותנו, ובודאי שלא מחוייבים בהשתחוואה ונשקיה לסתם זקנים.

ועל מה שדקדק הב"ח בדעת הטור שאין חיוב כבוד חמיו כגדר חיוב כבוד אביו, הקשה הב"ח שבדברי המדרש שוחר טוב מפורש "מכאן שחייב אדם בכבוד חמיו ככבוד אביו", ואם כן תמוה מדוע לא כתב הטור שחיוב כבוד חמיו הוא כחיוב כבוד אביו.

וכתב הב"ח ליישב, שהרי במדרש שוחר טוב שהבאנו לעיל לפי רבנן לא קרא דוד לשאול חמיו בכינוי "אבי", אלא קרא "אבי" לאבנר רבו, ולכן קיימא לן להלכה כדעת רבנן שאין חיוב לכבד את חמיו, ומשום כך השמיטו הפוסקים דין זה.

אלא שמתירוץ זה יקשה מאד על דעת הטור הסובר שחייב לכבד את חמיו ומנין לו זאת, ואף שהב"ח כתב ליישב: "אבל רבינו [הטור] ס"ל דמ"מ חייב לכבדו כמו שאר זקנים חשובים כדפרישית דמדאמר "גם ראה" אלמא שסמכו במקצת לכבוד אב", כלומר מכיון שנסמך דין חמיו [תיבות "גם ראה"] לדין כיבוד אב [תיבות "ואבי ראה"], נלמד שחייב בכבוד חמיו במקצת, והיינו ככבוד שאר הזקנים". אולם דברים אלו עדיין קשים להולמם בדברי הטור, שהרי אם סבר הטור שהלכה כרבנן, הרי אין כלל חיוב בכבוד חמיו, וכפי שאכן סוברים הפוסקים שהשמיטו דין זה, ומנין לנו לפסוק שיש דין כבוד חמיו.

ב.

גם החיד"א בספרו ברכי יוסף תמה תמיהה זו על הטור מדוע למד את חיוב כבוד חמיו מדברי דוד "ואבי ראה גם ראה", ולא למד מדברי המכילתא שמהנהגת משה רבינו שהשתחווה ונשק ליתרו חמיו לומדים את חיוב כבוד חמיו.

ותירץ על כך בשו"ת שואל ומשיב (מהדורא רביעאה ח"א סימן מח), בעסקו בשאלה הידועה אם אפשר ללמוד דינים והנהגות ממה שנכתב בתורה לפני מתן תורה, ומסקנתו, שאי אפשר ללמוד חיובים ומצוות ממה שנהגו לפני מתן תורה, כי לפני מתן תורה היה זה רק מנהג בעלמא, אבל ענייני מוסר אפשר ללמוד דקל וחומר הוא, אם גם מלפני מתן תורה היה נוהג ענין מוסרי ודאי שלאחר מתן תורה ראוי לעשות כן. ולכן, מתרץ השואל ומשיב את קושית הברכי יוסף, אין ללמוד הלכה וחיוב מהנהגת משה רבנו ממה שהיה לפני מתן תורה, וכל מה שהיה ניתן ללמוד מכך הוא שמדרך המוסר לנהוג כבוד בחמיו, ומדוקדק מאד לפי זה לשון המכילתא "שיהא אדם מוכן לכבוד חמיו", דהיינו, שאין ללמוד מהנהגתו של משה רבנו חיוב גמור.

ולפי זה מיישב השואל ומשיב את דברי הטור, שרצה ללמוד מדוד את החיוב בכבוד חמיו, כי דוד לא אמר בדרך מוסר אלא בדרך מצוה וחיוב שהרי קרא לו אב, שמשמעו שאמר לשאול ראה שאני מכבדך כמצות כיבוד בן את אביו. ויש להוסיף, שאכן מדוייק כן בדברי המדרש שוחר טוב "מכאן שחייב אדם בכבוד חמיו ככיבוד אביו", דהיינו חיוב הנהגה בכבוד חמיו, ולא כדברי המכילתא "שיהא מוכן לכבוד חמיו", שאינו מורה בהכרח על חיוב.

ומוסיף השואל ומשיב ומיישב לפי זה את מה שהקשה הב"ח על הטור, שבדברי המדרש מובאת דעת רבנן שדוד אמר "ואבי" לאבנר ולא לשאול, ולדעתם אין כל חיוב כבוד לחמיו, וביאר השואל ומשיב לפי דרכו, שבאמת רבנן סוברים שאינו חייב לכבד את חמיו אלא מדרך המוסר, ולכן השכיל דוד לומר לשון שמשתמעת לשתי פנים, ואמר אבי ראה גם ראה שיכול להאמר על שאול ויכול להאמר על אבנר, ולכן סובר הטור שגם לפי רבנן הגם שאין חיוב מעיקר הדין, אולם יש בזה חיוב מדרך המוסר.

נמצא למסקנת השואל ומשיב יש כאן חידוש דין, ולדעתו חיוב כבוד חמיו הוא חיוב רק על דרך המוסר.

אולם עדיין נשארה תמיהה על דבריו, אם החיוב הוא רק מדרך המוסר, וכפי שמסיים השואל ומשיב: "ואם כן לכך לא כתב רק שחייב מדרך המוסר כמ"ש גבי משה רבינו", קשה מדוע העדיף הטור ללמוד חיוב מדרך המוסר מדברי דוד לשאול ולא למד מהנהגת משה ליתרו חותנו, וכמו שכתב השואל ומשיב עצמו שכך משמע מלשון המכילתא שיהא אדם "מוכן" לכבוד חמיו, וצ"ע.

ג.

בשו"ע פסק כדעת הטור: "חייב אדם לכבד חמיו" (יו"ד סימן רמ סע' כד).

וגם בדבריו, כבדברי הטור, לא מבואר מהו גדר החיוב, האם הוא חיוב גמור ככיבוד אביו או שחייב רק כדרך שמכבד הזקנים החשובים. הטור כתב בגדר כבוד אחיו הגדול שהוא ככבוד אביו ואילו בדין כבוד חמיו כתב "חייב לכבד את חמיו" ולא פירש שהוא ככבוד אביו, ומכאן משמע שהטור סובר שכבוד חמיו אינו כגדר חיוב כבוד אביו אלא בגדר כיבוד הזקנים. לעומת זאת בדברי השו"ע אין הדברים ברורים. שכן גם בדיני כיבוד אחיו הגדול הסמוכים להלכה של החיוב כבוד חמיו [דהיינו סעיפים כב–כג] כתב השו"ע בסתם "חייב אדם בכבוד אחיו הגדול" ולא כתב שהחיוב הוא ככבוד אביו. נמצא שבדברי השו"ע אפשר ללמוד שהן חיוב כבוד חמיו והן חיוב כבוד אחיו הגדול נובעים מדין כבוד אב, או ששני החיובים נובעים מדין כבוד הזקנים, או שאפשר להפריד את שני החיובים הללו ולומר שהחיוב בכבוד חמיו נובע מדין כבוד זקנים וחיוב אחיו הגדול נובע מדין כבוד אב.

מכל מקום, הש"ך (ס"ק כב) כתב על דברי השו"ע וז"ל: "חייב אדם לכבד חמיו, כתב הב"ח דהיינו שסמכו במקצת לכבוד [אביו] וחייב לכבדו כמו שאר זקנים חשובים", ומשמע שפסק הש"ך כדברי הב"ח. ומבואר שסובר בדעת השו"ע שהחיוב בכבוד חמיו אינו כגדר חיוב כבוד אביו.

אולם הט"ז (ס"ק כ) כתב: "לכבד חמיו, דכתיב ואבי ראה גם ראה ודוד אמר לשאול כן שהיה חמיו וקראו אבי. וכתב מו"ח ז"ל [הב"ח] הוא הדין חמותו, וכן כתב בספר צידה לדרך". ומבואר מדברי הט"ז בכך שהביא דברי הב"ח רק במה שכתב להשוות את כבוד חמיו וכבוד חמותו ולא הביא את דבריו במה שכתב שהחיוב בכבוד חמיו הוא רק ככבוד הזקנים בקימה והידור - שסובר בדעת השו"ע שהחיוב בחיוב כבוד חמיו הוא כגדר חיוב כבוד אביו. ולכן מסתבר שדעת השו"ע שחיוב כבוד חמיו הוא כגדר חיוב אביו, ולכן לא העתיק הט"ז את דברי הב"ח בדעת השו"ע בענין כבוד חמיו אלא רק בענין כבוד חמותו.

ויש לבאר את מהות מחלוקת הט"ז והש"ך בדעת השו"ע, האם החיוב בכבוד חמיו הוא כגדר חיוב כבוד אביו או כגדר חיוב הזקנים.

ובדברי הגמרא (פסחים נא, א) איתא: "עם כל אדם רוחץ חוץ מאביו וחמיו ובעל אמו ובעל אחותו, ור' יהודה מתיר באביו מפני כבוד אביו", ומבואר בדעת ר' יהודה שיש הבדל בין החיוב בכבוד אביו לחיוב בכבוד חמיו.

ד.

עוד יש לברר את חיוב כבוד זקנו (סבא), כי מהבנת גדרי חיוב כבוד זקנו נוכל להבין גם את גדר חיוב כבוד חמיו.

החיוב בכבוד זקנו מבואר בדברי המדרש (ב"ר פרשה צד) שהובאו בפירוש רש"י עה"פ (בראשית מו, א) "ויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק", וז"ל: "לאלקי אביו יצחק, חייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו, לפיכך תלה יעקב באביו יצחק ולא באבי אביו אברהם, ע"כ. ומבואר, שיש חיוב לכבד את זקנו, אלא שהחיוב בכבוד אביו גדול יותר מהחיוב בכבוד זקנו.

וזהו שלא כדעת המהרי"ק (שורש מד) שכתב שבן אינו חייב כלל בכבוד אבי אביו, וכפי שכבר העיר בדרכי משה הארוך (סימן רמ אות יד) על דברי המהרי"ק: "וקצת לא משמע כן במדרש [שם] שהביאו רש"י בפירוש החומש בפרשת ויגש גבי ויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק, דפירש רש"י דחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד אבי אביו, מכלל דמכל מקום חייב בכבודו".

ובהגהותיו לשו"ע (יו"ד סי' רמ סע' כד) הביא הרמ"א שתי דעות אלו: "יש אומרים דאין אדם חייב בכבוד אבי אביו (מהרי"ק שורש מד), ואינו נראה לי אלא דחייב בכבוד אביו יותר מכבוד אבי אביו". [ויש להעיר שאף שבדרכי משה כתב רק "דקצת לא משמע כן במדרש", בהגהותיו לשו"ע כתב על דברי המהרי"ק באופן נחרץ "ואינו נראה לי"]. ויש לברר מהו גדר חיוב כבוד זקנו, שאינו ככבוד אביו אלא פחות ממנו, מהו שיעור חיוב זה, עד כמה פחות הוא מחיוב כבוד אביו, ובמה כן יש חיוב לכבדו.

ובש"ך (ס"ק כג) כתב: "אלא דחייב בכבוד אביו וכו'. וכתב הב"ח ולפי זה נראה, דאם אין לו לאב ויש לו לבן [כלומר, אם אין אב אלא סב ונכדו] כייפינן ליה לבן כפי אשר יכול כדלעיל סעיף ה בבן אצל האב". ומעצם העובדה שהש"ך מזכיר ענין של כפיה, נראה ברור שהחיוב בכבוד זקנו הוא חיוב גמור ולכן שייך לומר שיש דיני כפיה לנכד לכבד את זקנו. ומכל מקום, יש לבאר גדרו ומהותו של חיוב זה.

ובספר פרדס יוסף על החומש בפרשת ויגש הביא משו"ת שם אריה (או"ח סימן א) שביאר את יסוד החיוב בכבוד זקנו משום ש"אתה והוא מחוייבים בכבודו", ומשמע מדבריו שחיוב כבוד אביו שווה לחיוב כבוד זקנו. וכן יש קצת משמעות מדברי הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (פרק א הלכה ב) "כשם שחייב אדם ללמד את בנו כך הוא חייב ללמד את בן בנו שנאמר והודעת לבניך ולבני בניך", שהחיוב של הבן בכבוד סביו שווה לחיובו בכבוד אביו, שכן חיוב הסב שווה לחיוב האב ללמדו תורה, ודבר זה צ"ב.

עוד יש לעיין בדעת המחבר שלא הביא דין כבוד אבי אביו, האם זהו בגלל שסובר כשיטת המהרי"ק שאין חיוב לכבד את זקנו, או נאמר שהמחבר סובר שיש חיוב ומה שלא ראה צורך לכתבו הוא מכיון שסובר שאין צורך בכך, כי כבר נכלל בחיוב אחר שדינו נתפרש בשו"ע.

ומדברי הרמב"ם (הלכות ממרים פרק ה הלכה ג) "וכן המקלל אבי אביו ואבי אמו הרי זה כמקלל אחד משאר הקהל", הוכיח התשובה מאהבה (ח"א סימן קעח) שסובר הרמב"ם שאין חיוב בכיבוד זקנו, וחולק על הכרעת הרמ"א.

[ובט"ז (ס"ק כ) כתב: "בכבוד אביו יותר, כן פרש"י בחומש על ויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק, ותימא על דעה הראשונה שהוא מהרי"ק, דנעלם ממנו פירוש רש"י בחומש". ותמה עליו הש"ך בנקודות הכסף: "כן פרש"י וכו', והוא מדרש". וכוונתו להקשות על הט"ז, מדוע תמה הט"ז על המהרי"ק מדברי רש"י שמקורם בדברי חז"ל במדרש ולא הקשה מדברי המדרש ולא רק מדברי רש"י. ובספר פרדס יוסף (שם) המתיק קצת את חומר הפליאה על דברי הט"ז, וכתב: "ואפשר דרש"י בחומש רגיל יותר ממדרש, משום שכתבו קצת פוסקים דרש"י בזמנינו הוא במקום תרגום לענין החיוב לקרוא שנים מקרא ואחד תרגום. ורצונו לומר, שהט"ז ידע שמקורו של רש"י הוא בדברי המדרש, אלא שיותר קשה לט"ז על שנעלם מהמהרי"ק מה שכתב רש"י בחומש, ממה שנעלמו ממנו דברי המדרש].

בביאור הגר"א ובגליון מהרש"א ובפתחי תשובה ציינו שהמקור לדברי המהרי"ק, הוא במסכת מכות (יב, א) בסוגיה "תני חדא אב שהרג בנו נעשה לו גואל הדם, ותניא אידך אין בנו נעשה לו גואל הדם", ומסקנת הגמרא: "הא בבנו הא בבן בנו". ופרש"י: "דהא דתניא אין בנו נעשה גואל הדם בבנו של רוצח קאמר, והא דתניא בנו נעשה לו גואל הדם בבנו של הרוג קאמר שהוא בן בנו של רוצח ואינו מוזהר על כבודו". הרי שמדברי הגמרא, ובפרט מפרש"י מפורש שאין חיוב לכבד את אבי האב.

אולם בשו"ת תשובה מאהבה (ח"א סימן קעח) דחה ראיה זו, שכן מעצם העובדה שהנכד נעשה גואל הדם של אביו נגד זקינו אין ראיה, שאין כל חיוב, שהרי גם לדעת הרמ"א שיש חיוב לכבד זקנו מכל מקום חייב בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו, וברור שיש לו להעשות גואל הדם לכבוד אביו, שחייב בכבודו יותר, נגד זקנו, שנדחה כבודו מפני כבוד אביו.

עוד ציין הגר"א ראיה נוספת לדעת המהרי"ק מסוגית הגמרא במסכת סוטה (מט, א), ושם איתא: "רב אחא בר יעקב איטפל ביה ברב יעקב בר ברתיה, כי גדל אמר ליה אשקיין מיא, אמר לו לאו בריך אנא. והיינו דאמרי אינשי רבי רבי בר ברתך אנא". ופירש רש"י: "בר ברתך אנא, ואין עלי לכבדך כבן". ומוכח מכך שאין חיוב לכבד את זקנו. ובפירוש יד אברהם על השו"ע שם, כתב שעל פי גמרא זו פסק האליה זוטא (או"ח בתשובה בסוף הספר סימן א) כדעת המהרי"ק.

אמנם כבר כתב הגר"א לאחר שציין "ומגמרא דסוטה ראיה למהרי"ק": "ונ"ל דלאבי אמו פטור וכמ"ש בבראשית רבה (פרשה צד) בני בנות וכו'", עכ"ל. וכוונתו בדבריו הקצרים, למבואר בפירוש יד אברהם שם שדחה את ראיית האליה זוטא: "ואין ראיה משם דבן בנו אינו חייב בכבוד אבי אביו, שמא דווקא בן הבת אינו חייב, ואולי רב יעקב סבירא ליה כמאן דאמר הובא במדרש רבה פר' וישב, דבן בתו לא חשוב כבנו ורק בן בנו חשוב כבנו".

דחייה נוספת לראיה זו, כתב בשו"ת מנחת אלעזר (ח"ג סימן לג) וז"ל: "גם מה שהקשו האחרונים על הרמ"א מדברי הש"ס בסוטה וכו' כבר תירץ בשו"ת שבות יעקב (ח"ב סימן צד) ובשו"ת שתי הלחם למהר"ם חאגיז ז"ל (סימן מג) ובשו"ת תשובה מאהבה (ח"א סימן קעח), דאדרבה מפירוש רש"י בסוטה נראה כד' הרמ"א שפירש רש"י "בר ברתך אנא ואין עלי לכבדך כבן" עכ"ל, הוסיף רש"י מילת "כבן", שאינו מחוייב בכבוד זקנו כמו אביו כנ"ל מפירש"י בפר' ויגש והיינו שאינו מחוייב לכבדו "כבן", אבל בכיבודו מחוייב".

אלא שיש לעיין בדברי המנחת אלעזר, שכן אם אכן יש חיוב לכבד את זקנו, לא מובן מדוע לא השקה רב יעקב את זקינו במים, גם אם אינו מחוייב לכבדו כחיוב כבוד אב, מכל מקום הרי כיון שחייב בכבוד זקנו היה חייב להשקותו, האם יעלה על הדעת שחיוב כיבוד בהשקאת מים חייבים רק בגדרי כבוד אביו, שנובע ממצות כבוד אב ואם, ואילו בגדרי חיוב כיבוד זקינו הנובע ממצות והדרת פני זקן, אינו חייב אפילו בהשקאת מים.

וגם מה שכתב רש"י תיבת "כבן", לכאורה אין מכך ראיה שחיובו בכבוד זקנו הוא חיוב כבוד אב, שהרי יתכן שדברים אלו מתייחסים למה שכתב רש"י בדיבור הקודם שם, על מה שאמר רב יעקב לרב אחא "לאו בריך אנא והיינו דאמרי אינשי רבי רבי", ופירש רש"י: "רבי רבי, גדל גדל אותי ואעפ"כ איני בנך". ובהמשך לכך כתב רש"י: "בר ברתך אנא, ואין עלי לכבדך כבן", כלומר שאמר לו כדאמרי אינשי שאע"פ שגדלו אינו כבנו, ולכן אין עליו לכבדו, וזה מה שכתב "כבן", כלומר שנשארתי בר ברתך שאין עלי חיוב כיבוד כלל, ולא נעשיתי כבנך מחמת שגדלת אותי. ולפי זה חזרה ראיית האליה זוטא למקומה להוכיח שאין כל חיוב לכבד זקנו, אם לא שנחלק כהגר"א והיד אברהם, בין בן הבת שאינו מחוייב בכבוד זקנו ובין הבן שמחוייב בכבוד זקנו.

ומוכרחים לומר כן, לפי מה שכתב בהגהות הגרע"א ביו"ד (שם) בשם האליה זוטא הנ"ל שדברי הרמ"א והמדרש שחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקינו, הם דווקא לענין אם עומד לפניו ביחד, שיש לו לכבד לאביו ולאבי אביו שאז עליו להעדיף כבוד אביו, אבל בלאו הכי חייב בכבוד אבי אביו בכל מילי כמו שחייב לאביו, עכ"ד. הרי שלפי הגרע"א מצד עצם דרגת החיוב לכבד אין הבדל בין אביו ובין אבי אביו ובשניהם גדר חיובו שווה, ורק כשעומדים שניהם לפניו גדולה יותר חובתו לכבד את אביו. ואם כן, במעשה דרב יעקב, הרי לא היה כל שאלה של עדיפות אביו או אבי אביו, שהרי אביו כבר מת, והיה רב יעקב צריך להיות מחוייב בכבוד זקנו בדיוק כמו שחייב בכבוד אביו. וע"כ צ"ל כחילוק הגר"א והיד אברהם שדברי הגמרא במסכת סוטה מדברים בבן בתו ולא בבן בנו.

ה.

ענין נוסף שיש לדון בו הוא, גדרי החיוב בכבוד אחיו הגדול.

כתב הרמב"ם (הלכות ממרים פרק ו הלכה טו) "חייב אדם לכבד את אשת אביו אע"פ שאינה אמו כל זמן שאביו קיים שזה בכלל כבוד אביו, וכן מכבד בעל אמו כל זמן שאמו קיימת, אבל לאחר מיתתה אינו חייב. ומדברי סופרים שיהיה אדם חייב בכבוד אחיו הגדול ככבוד אביו".

הכסף משנה כתב מקור לדברים אלו מדברי הגמרא (כתובות קג, א) "ת"ר בשעת פטירתו של רבי אמר, לבני אני צריך, נכנסו בניו אצלו, אמר להם הזהרו בכבוד אמכם". ומקשה הגמרא "דאורייתא היא, דכתיב כבד את אביך ואת אמך". ותירצה הגמרא: "אשת אב הואי". ושוב הקשתה הגמרא: "אשת אב נמי דאורייתא, דתניא כבד את אביך ואת אמך, את אביך - זו אשת אביך, ואת אמך - זו בעל אמך, וי"ו יתירה". כלומר, דואת אמך - לרבות אחיך הגדול. ומתרצת הגמרא: "הני מילי [דחייב בכבוד אשת אביו] בחיים, אבל לאחר מיתתו לא". וכתב הכסף משנה: "ומשמע ליה לרמב"ם, דכי היכי דאינו חייב בכבוד אשת אב אלא בחיי האב, הכי נמי לא מיחייב בכבוד בעל אמו אלא בחיי אמו. וכן משמע ליה דאשת אביו ובעל אמו, כיון דמ"את" מרבינן להו ככתובים מפורשים דמו. אבל אח גדול דלא מייתינן לה אלא מדרשה דוי"ו, לא חשיב ככתוב מפורש בתורה אלא מדברי סופרים".

ודברי הכסף משנה צריכים ביאור, שכן לפי דבריו יוצא, שהלימוד של כיבוד אשת אביו ובעל אמו הוא מדברי תורה, לעומת הלימוד של כיבוד אחיו הגדול שהוא מדברי סופרים. וגם אם הביטוי "דברי סופרים" ברמב"ם אין פירושו דין מדרבנן, אלא בגלל שלא נכתב בתורה במפורש, נקרא "דברי סופרים" הגם שדינו מדאורייתא, וכך היא דרכו של הרמב"ם כמבואר בדבריו בספר המצות (שורש ב), וכמו שכתב המנחת חינוך (מצוה לג) במצות כיבוד אב ואם: "אחיו הגדול נמי מדאורייתא, רק הרמב"ם קורא לה מדברי סופרים, אבל המצוה היא מן התורה". על כל פנים מבואר בדברי הרמב"ם שהחשיב את דין כיבוד אחיו הגדול לפחות מחיוב אשת אביו ובעל אמו וקרא לו "דברי סופרים".

ומאידך, מבואר ברמב"ם שחיוב כבוד אחיו הגדול חמור יותר מחיוב כבוד בעל אמו ואשת אביו, כי חיוב כיבוד אשת אביו ובעל אמו הוא רק כל זמן שאביו או אמו קיימים, אבל לאחר מיתתם אינו חייב. ואילו בחיוב כבוד אחיו הגדול, לא נאמרה קולא זו שחייב בכבוד אחיו הגדול רק כל זמן שאביו קיים, ומשמע שיש חיוב גם לאחר מיתת אביו, וכן מדייק המנחת חינוך שם מדברי הרמב"ם.

אמנם, דעת הרמב"ן בספר המצות (שורש ב) שגם החיוב בכבוד אחיו הגדול הוא רק בחיי האבות מחמת כיבודם, כי רצונם בכך. ויש לבאר מה יסוד מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן.

ו.

ונראה בביאור כל העניינים בהקדם ביאור יסוד מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן הנ"ל כפי שנתבארה בקיצור בדברי הפתחי תשובה (יו"ד סימן רמ ס"ק יח) שכתב: "עיין בתשובת כנסת יחזקאל (סימן כה דף ל"ו ע"ג) שהביא שיש פלוגתא בין הרמב"ן והרמב"ם בספר השרשים אם חייב בכבוד אחיו הגדול גם לאחר מיתת אביו ואמו, או טעם הכבוד הוא רק משום כבוד אביו ואמו כמו באשת אביו ואינו חייב לכבדו רק כל זמן שאביו ואמו קיימים".

וביאור דבריו, דהנה יש לחקור מהו יסוד החיוב בכבוד אשת אביו ובעל אמו וכבוד אחיו הגדול, האם הם חיובים עצמיים ישירים, שכדוגמת כיבוד אב ואם, חייבה התורה חיובים נוספים ולהם יש מהות משל עצמם. [והיינו שחיוב זה הוא בבחינת חיוב "ישיר"]. או שגדר חיובים אלו הוא שאינם חיובים נפרדים העומדים בפני עצמם אלא חיובים הנובעים מחיוב כיבוד אב ואם וחלק מחיוב זה, ואין להם מהות נפרדת משל עצמם, אלא שחיוב כיבוד אב ואם מסתעף ומתרחב גם לחיובים אלו, וחלק בלתי נפרד מכיבוד אב ואם הוא החיוב לכבד את אשת אביו ובעל אמו ולכבד את אחיו הגדול, שכל זה הוא חלק מכבוד אביו, ואמו וכל פגיעה בהם מהווה פגיעה בכבוד האב והאם [והיינו שחיוב זה הוא בבחינת חיוב "עקיף"].

ונפקא מינה, אם מצווים בחיובים אלו גם לאחר מיתת האב והאם. אם החיובים הם עצמיים ונפרדים מחיוב כבוד אב ואם, מסתבר שינהגו גם לאחר מיתת האב והאם, שכן חיוב זה שחל יש לו מהות בפני עצמו, ומיתת האב או האם לא מפקיעה חיוב זה. אבל אם הם חיובים הנובעים מחיוב כיבוד אב ואם, לאחר מיתת האב והאם לא שייך שנהיה מצווים עליהם. [דוגמה לדבר, אם חיוב כיבוד אשת האב נובע מהחיוב לכבד את האב, שמשום כבודו חייבים לכבד גם את אשתו, אם כן כשמת האב ודאי שאין חיוב לכבד את אשתו, שהרי במותו כבר לא שייך שירגיש בנו רצון וכבוד בכיבוד מי שהיתה אשתו].

והנה בכבוד אשת אביו ובעל אמו לית מאן דפליג שחיובם רק בחיי אביו ואמו, וכמבואר לעיל, ואם כן גדר החיוב בכבודם הוא חיוב הנובע ושייך מחיוב כבוד אביו ואמו. אולם בגדר כבוד אחיו הגדול נחלקו הרמב"ם והרמב"ן.

שיטת הרמב"ם, שחיוב כבוד אחיו הגדול שונה מחיוב אשת אביו ובעל אמו, וחיוב כבוד אחיו הגדול הוא חיוב עצמי נפרד, וכשם שיש מצות כיבוד אב, כמו כן יש מצוה נוספת, נפרדת, מצות כיבוד אחיו הגדול. ולכן מובן שבהלכות כבוד אחיו הגדול לא כתב הרמב"ם שנוהג רק בחיי האב, וזהו מכיון שלדעתו גדר החיוב הוא חיוב נפרד העומד לעצמו, ונוהג גם לאחר מיתת האב.

ובהטעמת הדברים, כמו שבמצות כיבוד אב ואם, ודאי שחיוב כיבוד אב וחיוב כיבוד אם הם שני חיובים נפרדים אחד מהשני, ובודאי שכיבוד אב אינו נובע מכיבוד אם וכיבוד אם אינו נובע מכיבוד אב, ופשוט שכבוד אב נוהג ג"כ לאחר מות האם, וכן להיפך. סובר הרמב"ם שכן הוא גם גדר החיוב במצות כבוד אחיו הגדול. ונמצא לפי הרמב"ם ג' חיובים נפרדים במצוה זו: א. כיבוד אב. ב. כיבוד אם. ג. כיבוד אחיו הגדול, וחיוב כל אחד עומד בפני עצמו.

והסברה מדוע שונה גדר החיוב בכבוד אשת אביו ובעל אמו שהם חלק ממצות כבוד אב ואם, מגדר החיוב בכבוד אחיו הגדול שהוא חיוב העומד בפני עצמו, מבוארת היטב בפירוש לב שמח על ספר המצוות שכתב: "דבשלמא אשת אב ובעל אם, אין לבן עמהם שום שייכות וקורבה כי אם מצד האב או האם בלבד, ודין הוא דווקא בחייהם משום כבודם, כי אחרי מותם דבר אין להם עמם עוד כלל, אבל האח הגדול שייכות יש לו אצל שאר האחים כי עצמם ובשרם הוא, ואינו זר ורחוק אל הדעת שאף אחרי מות האב יהיו חייבים בכבודו מצד עצמו וקרבתו עמהם שעדיין קיימת היא".

ברם הרמב"ן שיטה אחרת לו, ולדעתו גדר החיוב בכבוד אחיו הגדול הוא כגדר החיוב בכבוד אשת אביו ובעל אמו, דהיינו חיוב שהוא חלק ממצות כבוד אב ואם ונובע ממנו, וחיוב כיבוד אב הוא הוא המחייב לכבד את אחיו הגדול, שזהו מכבוד האב לכבד את בנו הגדול, וכפי שפירש הרמב"ן עצמו את שיטתו: "אבל אני מבאר סברתו [של הבה"ג] בזה, אמרו שם בגמרא כתובות הני מילי מחיים אבל לאחר מיתה לא, הנה ביארו כי זה האיש שהוא בעל אמו אינו חייב בכבודו מפני כבוד עצמו אלא מפני שהוא כבוד לאמו, בענין האיש ההוא הרי זה פטור ממנו [לאחר מיתת אמו] נמצא שלא נתרבה כאן מצוה יתירה על כבוד האבות אלא שיכבד אותם בכל ענין שיהיה להם כבוד. אבל אחיך הגדול, אם חשבו הראשונים שאין כמצוה כן אלא בחיי האבות לפי שהוא גנאי להם שיתבזו תולדותם והם מצטערים בזה הרבה, ומנהג כל האנשים לייסר בניהם לנהוג כבוד בגדוליהם. וכן נראה שלא נתרבה בו"ו יתירה אלא כעין מה שנתרבה בעיקר התיבה, וא"כ הכל חוזר אל כבוד האבות".

נמצא כלל הדברים, נחלקו הרמב"ם והרמב"ן בגדר החיוב בכבוד אחיו הגדול, האם חיובו נובע ומהווה חלק ממצות כיבוד אב ואם, ואין זה חיוב עצמי, וכגדר החיוב בכבוד אשת אביו ובעל אמו, ולכן אינו נוהג לאחר מיתת האב, וכך דעת הרמב"ן. או ששונה גדר כיבוד אחיו הגדול מכיבוד אשת אב ובעל האם, וכיבוד אחיו הגדול חיובו נפרד מחיוב כיבוד אב ואם ועומד בפני עצמו, וממילא חיובו נמשך גם אחרי מות האב, וכך היא דעת הרמב"ם.

ז.

לאור המבואר, נראה שיש לחקור כעין המבואר לעיל, ביסוד גדר החיוב בכבוד חמיו וכבוד זקנו, האם זהו חיוב עצמי נפרד או חיוב הנובע מחיוב אחר. דהיינו, האם החיוב בכבוד זקנו הוא חלק מהחיוב בכבוד אביו ונובע מחיוב זה, וכן החיוב בכבוד חמיו הוא חלק מהחיוב בכבוד אשתו ונובע מחיוב זה. או שמהות חיובים אלו הם חיוב עצמי נפרד.

ונראה, שבגדר חיוב כבוד חמיו, אם הוא חיוב בעצם או חלק מהחיוב בכבוד אשתו נחלקו הרמב"ם ומרן המחבר בשו"ע.

דהנה ישנה הלכה בהלכות אבילות שכתבוה הרמב"ם ומרן המחבר בשו"ע, אולם יש לעמוד על שינוי לשון מהותי ביניהם, ויש לדון ולברר הטעם לכך, ומה טמון בשינוי זה.

כתב הרמב"ם (הלכות אבל פרק ב הלכה ד) וז"ל: "כל הקרובים שהוא חייב להתאבל עליהם הרי מתאבל עמהם בפניהם מדברי סופרים. כיצד, הרי שמת בן בנו או אחי בנו [דהיינו אחיו מאמו] או אם בנו [וכגון שהיא גרושתו של האב] חייב לקרוע בפני בנו ולנהוג אבילות בפניו, אבל שלא בפניו אינו חייב, וכן בשאר קרובים".

וכן מובא במרדכי על מסכת מועד קטן (סימן תתפז) וז"ל: "מסקינן כשם שמתאבלים על אותם מתים שפירש לעיל, כך מתאבלים על שניים שלהם, כגון אבי אביו ואבי אמו או בן בנו וכו' דברי ר' עקיבא, רבי שמעון בן אלעזר אומר אין מתאבל אלא על אבי אביו ובן בנו בלבד, וחכמים אומרים כל המתאבלין עליו מתאבלין עמו. ופריך בגמרא חכמים היינו ת"ק, איכא בינייהו עמו בבית, כי הא דאמר ליה רב לרבי חייא בריה וכן א"ל רב הונא לרבה בריה, באפה נהוג אבילות שלא באפה לא תנהוג אבילות, וקיימא לן כרבנן בתראי בפניו אין, שלא בפניו לא".

הלכה זו נפסקה ככתבה וכלשונה, בשו"ע יו"ד בהלכות אבילות (סימן שעד סע' ו) וז"ל: "כל מי שמתאבל עליו מתאבל עמו אם מת לו מת, ודווקא בעודו בפניו אבל שלא בפניו אין צריך לנהוג אבילות". אמנם הרמ"א כתב: "ויש אומרים דהאידנא נוהגים להקל באבילות זה של המתאבלים עמו, דאין זה אלא משום כבוד המתאבלים, ועכשיו נהגו כולם למחול, וכן נוהגים האידנא שלא להתאבל כלל עם המתאבלים".

ומקור דברי הרמ"א הוא דעת הטור בשם הרא"ש והרמב"ן וכן כתב בהגהות מיימוניות (הלכות אבלות אות ב) וז"ל: "מה שאין נוהגין כן עתה, כתב מורי רבינו דהאבלים מוחלים ויש להם למחול [משום] דמסקינן פרק נגמר הדין דאי הספידא יקרא דחיי הוא מצי למימר לא תספדוהו להאי גברא, והכא כיון דבפניהם מתאבלים שלא בפניהם אין מתאבלים, ודאי לכבוד האבלים תקנוהו, ויכולים למחול וכן בעל לאשתו וכן איפכא".

והנה בהמשך דבריו כתב הרמב"ם (שם הלכה ה) וז"ל: "אשתו הנשואה, אע"פ שהוא מתאבל עליה אינו מתאבל עמה על שאר קרובים אלא על אביה ועל אמה מפני כבוד אשתו נוהג אבילות עליהן בפניה. כיצד, מי שמת חמיו או חמותו כופה מיטתו ונוהג אבילות עם אשתו בפניה אבל לא שלא בפניה. וכן האשה שמת חמיה או חמותה נוהגת אבילות בפניו". אולם מרן המחבר כתב בשו"ע בהמשך דבריו הנ"ל: "חוץ מאשתו שאע"פ שמתאבל עליה אינו מתאבל עמה אלא על אביה או על אמה משום כבוד חמיו וחמותו". וכשנדייק היטב נראה ששינה המחבר מלשון הרמב"ם שכתב "שמתאבל עמה מפני כבוד אשתו, וכתב שמתאבל עמה "משום כבוד חמיו וחמותו". ודבר זה אומר דרשני, מדוע דייק הרמב"ם לומר שסיבת החיוב היא כבוד אשתו, ואילו המחבר שינה מדברי הרמב"ם והגדיר את סיבת החיוב משום כבוד חמיו וחמותו, הלא דבר הוא.

ונראה שנחלקו הרמב"ם ומרן המחבר ביסוד גדר מצות כבוד חמיו, על דרך הדברים שנתבארו לעיל, האם יסוד החיוב אינו חיוב עצמי אלא חיוב הנובע מהחיוב בכבוד אשתו, או שהוא חיוב עצמי ונפרד מכבוד אשתו. הרמב"ם סובר שיסוד החיוב בכבוד חמיו הוא כבוד אשתו, כמדוייק בדבריו שמתאבל על חמיו וחמותו מפני כבוד אשתו, והיינו שכבוד אשתו הוא הגורם לחיוב בכבוד חמיו. אולם המחבר סובר שגדר חיוב כיבוד חמיו וחמותו הוא חיוב ישיר ונפרד מכבוד אשתו ואינו נובע מכבוד אשתו, אלא כמו שיש חיוב של כבוד אשתו כמו כן יש חיוב נפרד לנהוג בכבוד חמיו וחמותו, והוא מצוה וחיוב בפני עצמו, ולכן דקדק לומר שמתאבל עם אשתו על אביה ואמה משום כבוד חמיו וחמותו.

ומדוייק כן בדברי הרמב"ם במה שכתב (שם פרק ח הלכה ה) וז"ל: "וקורע אדם על חמיו ועל חמותו מפני כבוד אשתו, וכן היא קורעת על חמיה ועל חמותה מפני כבוד בעלה", וגם כאן מפורש דעת הרמב"ם שגדר חיוב כבוד חמיו אינו חיוב בעצם וחיוב ישיר, אלא הוא חיוב הנובע מחיוב כבוד אשתו.

ונראה שלכך התכוון הרדב"ז במה שכתב על דברי הרמב"ם "וקריעה זו כקריעת שאר המתים ולא כקריעת אשתו שהיא על אביה ועל אמה [שהיא קריעה חמורה יותר כמבואר ברמב"ם שם בהלכה ג], כיון שהיא מפני כבודה אין ראוי להחמיר בה ופשוט הוא". רצונו לומר, שאם גדר החיוב היה חיוב עצמי נפרד כעין גדר החיוב שחייב בכבוד אביו, היה מקום להחמיר לחייבו לקרוע על חמיו וחמותו קריעה חמורה כמו שחייב בקריעה על אביו ואמו, אבל מכיון שסיבת החיוב לקרוע על חמיו וחמותו אינה סיבת חיוב בעצם אלא חיוב עקיף הנובע מגדר החיוב בכבוד אשתו, לכן אין להחמיר בה כל כך, ודי בקריעה כמו על שאר מתים.

ולפי זה מבוארים היטב דברי הכסף משנה שכתב בביאור דעת הרמב"ם: "ומה שכתב וכן האשה קורעת על חמיה ועל חמותה, קל וחומר הוא". ואם גדר החיוב בכבוד חמיו היה חיוב עצמי נפרד ולא משום כבוד אשתו, וגם חיוב כבוד חמיה וחמותו של האשה היה חיוב עצמי נפרד, לא היה מובן מה שייך לומר "קל וחומר" מחיוב אחד למשנהו, הלוא אותו לימוד שמחייב את הבעל לכבד את חמיו וחמותו יחייב במידה שוה גם את אשתו לכבד את חמיה וחמותו, ואדרבה, הרי אשה רשות בעלה עליה ואינה חייבת לכבד את חמיה וחמותו כשזה מתנגד לכבוד בעלה, ואם כן חיובו של הבעל לכבד את חמיו חמור וחזק יותר מחיובה לכבד את חמיה. אולם לפי המבואר בדעת הרמב"ם שגדר החיוב בכבוד חמיו אינו חיוב בעצם אלא חלק מהחיובים בכבוד אשתו ונובע מדין כבוד אשתו, מובן ה"קל וחומר" שכתב הכסף משנה בדעת הרמב"ם, שהרי אשה חייבת בכבוד בעלה יותר ממה שהאיש חייב בכבוד אשתו, ואם כן שפיר יש ק"ו, אם מצאנו שהחיוב הפחות יותר, החיוב בכבוד אשתו, מחויב לקרוע על חמיו וחמותו, קל וחומר שהחיוב החמור, שאשה חייבת בכבוד בעלה, מחייבה לקרוע על חמיה וחמותה.

וגם בדעת מרן המחבר נראה שנוקט לשיטתו בהלכה זו, וכפי שמדוקדק בדבריו בשו"ע בהלכות קריעה (יו"ד סימן שמ סע' ד) שכתב: "וכן קורע על חמיו ועל חמותו", ולא סיים כמו שכתב הרמב"ם "מפני כבוד אשתו". וגם כתב בשו"ע שם "והאשה קורעת על חמיה וחמותה" ולא סיים כמו שכתב הרמב"ם "מפני כבוד בעלה". וזהו מאחר ודעתו שהחיוב לכבד את חמיו וחמותו וכן חיוב האשה לכבד את חמיה וחמותה הוא חיוב העומד בפי עצמו, ולכן לא כתב "מפני כבוד אשתו" "ומפני כבוד בעלה", שהרי באמת אין החיוב נובע מחיוב כבוד אשתו וכבוד בעלה, אלא זהו חיוב ישיר ועצמי של כיבוד חמיו.

לפי המבואר נראה ליישב את תמיהת הב"ח, המובאת בראשית דברינו, מדוע השמיטו הפוסקים דין כבוד חמיו כפי שהביא הטור. ואמנם, בהלכה זו נפרדו דרכיהם של השו"ע והרמב"ם, השו"ע הביא הלכה זו כנ"ל, אולם הרמב"ם לא הזכיר הלכה זו.

ונראה שהרמב"ם והפוסקים שלא הזכירו את החיוב בכבוד חמיו, משום שסוברים שחיוב זה איננו חיוב בפני עצמו אלא חיוב הנובע מחיוב כבוד אשתו או מכבוד בעלה, ולכן לא ראו צורך לכתוב את דין חיוב כבוד חמיו בנפרד, מכיון שחיוב זה כבר כלול בחיובי הבעל לכבד את אשתו וחיוב האשה לכבד את בעלה.

ברם אם כבוד חמיו הוא חיוב נפרד מכבוד אשתו, והוא חיוב העומד בפני עצמו, וכפי שסובר מרן המחבר, פשיטא שצריך להשמיע ולכתוב דין זה, שהרי זהו דין חדש, דין כבוד חמיו, שעדיין לא שמענוהו.

ח.

כאמור, גם ביסוד החיוב בכבוד זקנו, יש לדון האם זהו חלק מהחיוב בכבוד אביו ונובע מחיוב זה, או שמהות החיוב נפרדת וזהו חיוב עצמי.

והנה לעיל הבאנו דברי התשובה מאהבה שדקדק מדברי הרמב"ם בהלכות ממרים שסובר שאין חיוב בכיבוד זקנו, וחולק על הכרעת הרמ"א. וכן מבואר בדעת המחבר שלא הביא דין כבוד אבי אביו. ולפי המבואר יתכן לומר שגם הרמב"ם ומרן המחבר לא חולקים על עצם הדין, ובודאי גם הם סוברים שיש חיוב בכבוד זקנו, ומה שלא הזכירו דין זה הוא בגלל שסוברים, שגדר חיובו הוא חלק מחיוב כבוד אביו ולכן לא ראו צורך לכתבו מכיון שסוברים שכבר נכלל בחיובי כבוד אביו המפורשים בשו"ע.

וראיתי בספר כלי חמדה (פרשת ויגש אות א) הביא בשם אחד מתלמידיו שחידש, שמכיון שכבוד זקנו הוא רק מכוח אביו, אין זה עדיף מכיבוד אשת אביו ובעל אמו שאינו נוהג לאחר מיתת אביו ואמו, ואם כן יש לומר שהוא הדין שבכיבוד זקנו אינו חייב לאחר מיתת אביו.

ודחה הכלי חמדה את דבריו, וכתב שאין כל דמיון בין החיוב בכבוד זקנו לחיוב בכבוד אשת אביו או בעל אמו, כי בכבוד אשת אביו ובעל אמו כל הקורבה שהיתה ביניהם היתה על ידי האישות, וכשמת אביו ואמו הרי פקעה הקורבה מהם ולכן לאחר מיתה אינו חייב בכבוד אשת אביו, כיון שעתה איננה אשת אביו, וכן בבעל אמו כשמתה אמו "משא"כ בכבוד אבי אביו, מה בכך שמת אביו, מכל מקום הקורבה של זקנו לא נפקעת על ידי דבר זה דהוא קורבה עצמית, וכיון דאמרינן דחייב בכבוד אבי זקינו מכח אביו מה בכך דמת אביו".

ומוסיף הכלי חמדה, שיש לדמות גדר כבוד זקנו לגדר כבוד אחיו הגדול, שמבואר מדברי הרמב"ם שנוהג גם לאחר מיתת אביו וכפי שנתבאר לעיל, וזהו ההבדל בין כבוד אשת אביו ובעל אמו שנוהג רק בחיי האב לבין כבוד אחיו הגדול שנוהג גם לאחר מיתת האב, בגלל שאשת האב ובעל האם באים רק מצד אישות האב ולו אין קורבה עצמית עמהם, אבל אחיו הגדול שיש לו קורבה עצמית עמו, מה בכך שמת האב, כיון שהקורבה קיימת.

ומסיים, שלמעשה, ההלכה האם כבוד זקנו נוהג לאחר מיתת האב תלויה במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן האם החיוב בכבוד אחיו הגדול נוהג לאחר מיתת האב. לשיטת הרמב"ם דגדר חיוב כבוד אחיו הגדול הוא חיוב עצמי נפרד, כן הוא גדר חיוב כבוד זקנו, וכשם שיש חיוב אביו כך יש חיוב בכבוד זקנו, ואין זה חיוב הנובע מחיוב כבוד האב וחלק ממנו, ולכן ודאי שחיוב זה נשאר גם לאחר מיתת האב. אבל לשיטת הרמב"ן, כמו שגדר כבוד אחיו הגדול הוא חלק מכבוד אביו, שחיוב כבוד אביו מחייב גם את כבוד אחיו הגדול, כמו כן גדר החיוב בכבוד זקנו, הוא חיוב הנובע ונגרם על ידי החיוב כבוד אביו, ולכן חיוב זה הוא רק כל זמן שהאב חי ולא לאחר מיתתו.

והנה בשו"ת מנחת אלעזר (הנ"ל) הסתפק האם מחוייב יותר בכבוד זקנו מכבוד חמיו, ולמי ישמע כאשר האחד מצווהו הפוך מהשני.

ובתחילת דבריו דן המנחת אלעזר בדברי המדרש שהביא רש"י "מחוייב בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו", והקשה מהיכן היה פשוט לחז"ל שיש חיוב לכבד את זקינו ורק אמרו שחיוב זה פחות מחיוב כבוד אביו, הלוא אין זה מוכרח מהפסוק, אולי באמת אין כל חיוב לכבד את זקנו ולכן לא הזכיר יעקב את אברהם אלא רק את יצחק. והביא שכבר הקשה כן התשובה מאהבה (הנ"ל) וכתב "שאנחנו מחסרון הבקיאות לא ידענו מקום בינה איה היה לרז"ל הלימוד לחיוב מצות כיבוד זקנו ורק מסברא נדע זאת".

והביא המנחת אלעזר ש"הנכון כדברי שו"ת שארית יוסף (סימן יט) לבאר דברי שבלי הלקט המובא בב"י, דלרבו של רבו צריך לכבדו מכוח לימוד של קל וחומר שהוא ואתה, היינו אתה ורבך, חייבים בכבודו, כמו שאמרו בקידושין האב אומר השקיני מים והאם אומרת השקיני מים מניח אני את אמי שאני והיא חייבים בכבודו של אבא וה"ה לרבו של רבו. וקל וחומר הוא דאורייתא אחד מי"ג מידות ואדם דן ק"ו מעצמו. נמצא דהוא [חייב] מדאורייתא בכבוד זקנו ק"ו מאביו, שהוא ואתה חייבים חייבים בכבודו. ועל זה באת התורה לאשמעינן למעט ולהוציא, שאינו חייב בכבוד זקינו כמו בכבוד אביו או יותר, רק שלאביו מחוייב יותר לכבד".

לאחר מכן מביא המנחת אלעזר שאם הלימוד לכבוד חמיו הוא ממה שאמר דוד לשאול "ואבי ראה" הרי שהלימוד הוא מדברי קבלה ולא דאורייתא, ולא שייך לומר בזה "דברי קבלה כדברי תורה דמיא", כמו שכתב רש"י בתענית (טו, א) החילוק, שכאשר הנביא מצוה ומזהיר לישראל, בזה אומרים דברי קבלה כדברי תורה, משא"כ במקום "דלא איתפקד נביא רק כי האי דנינוה "וירא אלוקים", שהוא כמספר והולך, רק דילפינן מיניה אורחא דמילתא", בזה לא אומרים דברי קבלה כדברי תורה, ורק לנאמר "קרעו לבבכם" שהוא דרך ציווי מהנביא שאנו קוראים דברי קבלה. ואם כן גם במעשה דדוד הוא רק "מספר והולך" את התנהגות דוד עם שאול ובזה לא נאמר דברי קבלה כדברי תורה.

ולפי זה מסיק המנחת אליעזר, שכבוד זקנו שהוא מלימוד ק"ו שהוא דאורייתא, עדיף על כבוד חמיו שהוא מדברי קבלה שאינם כדאורייתא. ומוסיף, שאפילו אם הלימוד לחיוב בכבוד חמיו הוא מהתורה מהנהגת משה עם יתרו [המבואר במכילתא], מכל מקום "יש לומר דאינו מדאורייתא, כמו אם נאמר דאבי אביו הוא בק"ו וק"ו מדאורייתא לדינא, על כן אבי אביו קודם".

ואף שהמנחת אלעזר לא פירש מדוע הלימוד ממשה רבנו אינו נחשב כדין דאורייתא, אכן כבר נתבאר לעיל [אות ב] שהלימוד ממשה רבינו הוא הנהגה בדרך המוסר ולא חיוב מעיקר הדין.

ט.

נפקא מינה נוספת במחלוקת האם גדר חיוב כבוד זקנו הוא חיוב עצמי או חיוב מכח חיוב כבוד אביו, הוא לענין חיוב הנין בכבוד אבי זקנו [סבא רבה].

בשו"ע (חו"מ סימן רמז ס"ג) כתב: "שכיב מרע שאמר נכסי לבני בלשון רבים ולא היה לו אלא בן אחד ובנות, הכל לבן לבדו ואין הבנות בכלל, וכן אין בן הבן בכללן". וזה פשוט, שאם אמר נכסי לבני בני בוודאי שבני הבנים בכלל. אולם יש לעיין מה דין בני בני הבנים, דהיינו הנינים, כשאמר בלשון זה. ובפתחי תשובה שם הביא שבתשובת מבי"ט נסתפק אם דור רביעי נכלל לשון בני בניו וכו', והביא מתשובת שבות יעקב (ח"א סימן קעג) שכתב שראה בתשובת המבי"ט שם, וטעם ספיקו בזה הוא מכח לשון המקרא בירידת יעקב למצרים "בניו ובני בניו אתו" ושם היה דור רביעי בכלל.

והשבות יעקב כתב "דלית בזה ספיקא כלל, כי ממקרא זה אין הכרע כלל, ויש כמה ראיות מהמקרא להיפך דאין נקראים בני בניו רק עד ג' דורות ולא יותר, ובר מן כל דין, אף אם נאמר דבלשון תורה גם בן בן בנו בכלל בני בניו, מכל מקום בצוואה וכהאי גוונא אזלינן בתר לשון בני אדם ואין בכלל אלא מה שבפרט, "בן בנו ותו לא".

עוד הביא שם הפתחי תשובה משו"ת משכנות יעקב (סימן נג) בענין שכיב מרע שצווה לפני מותו לתת מתנה לכל נכדיו ויש לאחד מנכדיו בנים, ונפל ספק אם גם הם בכלל הנכדים, והשיב: "נלע"ד בפשיטות דאין בכלל נכד רק בן הבן לבד, והוא דבר המפורש בכתוב גבי שבועתו של אבימלך "אם תשקור לי ולניני ולנכדי", ומתרגמינן לבר ברי, וכן מצינו בגמרא "והכרתי לבבל שם ושאר נין ונכד", ודרשינן נכד זו ושתי שהיתה בת בנו של נבוכדנצר וכו'. ואם באנו לספק שמא בלשון בני אדם גם הם נקראו נכדים, מנין לנו לעשות הספק הזה, אדרבא גם בלשון בני אדם הרוצה להזכיר נכד הבן הוא מוסיף תיבה אחת בלשון אשכנז (איר אייניקיל) וגם אין לנו לעשות ספיקות בני אדם להוציא מלשון תורה וכו', כל שכן בלשון נכד שמצינו מפורש שבלשון תורה אין נכד הבן בכלל נכד, וגם בלשון בני אדם נראה כן וכו', ודאי פשיטא שיש לילך אחר לשון תורה ואין נכד הבן בכלל המתנה. ואפילו אם היה עולה קצת ספק בזה, הלא מתנת שכיב מרע דרבנן ואין מוציא מידי ירושה דאורייתא ונכסי בחזקת יורשים קיימי, אבל לדעתי אין בזה ספק כלל".

המתבאר בדבריו שבדיני ירושה אין הנין בכלל נכד, ואינו נכלל בירושה שנכתבה לבני הבנים. אולם לכאורה עדיין יש לדון מה דין בני הנכדים לגבי מצוות כיבוד הסבא רבה.

ולכאורה אם חיוב כיבוד זקנו הוא חיוב עצמי הנפרד מחיוב כיבוד אביו ויש לו מקור נפרד בתורה [ואפילו לדעת הסוברים שאין אנו יודעים את המקור לזה, כמו שכתב התשובה מאהבה הנ"ל], מסתבר שיש לדמות דין חיוב כבוד אבי זקנו לדין ירושה, וכשם שנכד הבן אינו נקרא נכד לענין אם אמר שיירשנו בן הבן מכיון שלשון "נכד" כולל רק את בן בנו ולא את בן בן בנו, כמו כן לגבי חיוב הנכד לכבד את הסב, יש לומר שמקור הלימוד מחייב רק את הנכד לכבד לאבי אביו, אבל לא שהנין מחוייב בכבוד אבי זקנו (סבא רבה).

ברם אם גדר החיוב לכבד זקנו אינו חיוב עצמי אלא חלק מחיוב כבוד אביו, ומטעם שגם הוא וגם אביו חייבים בכבוד אבי אביו, לפי זה יש לומר שחייבים בכבוד אבי זקנו, שהרי אותה סברא שמחייבת לכבד את אבי אביו מחייבת ג"כ לכבד את אבי אבי אביו, משום שגם באבי אבי אביו שייך לומר שאביו חייב בכבוד אביו וגם אבי אביו חייב בכבוד אביו, א"כ יוצא שכולם, כלומר הוא ואביו ואבי אביו חייבים בכבוד הסבא רבה.

י.

בשו"ת שבות יעקב (יו"ד סימן צד) דן בענין "זקן וזקנה שמת בנם והניח אחריו בן והם גידלו את היתום ולמדו עמו ושכרו לו מלמדים עד שזכה ללמוד כאחד הבחורים והוא יורש שלהם, והאם רוצה למחות שלא יאמר אחר מיתתם קדיש, הדין עם מי".

ומסקנת השבות יעקב "דנראה דגם בנידון שכתב הרמ"א בתשובה בבן הבת שאמו יכולה למחות, כל זה כתב [הרמ"א] לפי מה שעלה על דעתו מתחילה להשוותו לגמרי לשאר אבלים בענין אמירת קדיש, אפשר שבזה יכולה למחות שהוא נגד כבודה, שיסברו שאומר קדיש על אמו, אבל לפי הפשרה שהוא אומר רק פעם אחת במקום שאר אבילים שאומרים שני פעמים, ודאי דאין זה נגד כבודה. ובבן הבן ודאי כולי עלמא מודו דאינה יכולה למחות וכו', וכיון שאביו זקנו ואשתו מגדלין אותו לתלמוד תורה ויורש אותם, אינו מן הראוי שתהא מקפדת על זה. ואף אם מקפדת על כך, בטלה דעתה אצל כל אדם ואין קפידתה קפידא כלל, וכופין את נכדו לומר קדיש פעם אחת כדינו על פי הפשרה הנ"ל, שלא יהא בכלל משלם רעה תחת טובה, ואם אביו זקנו למד עמו בעצמו נ"ל פשוט שיאמר עליו בן הבן קדיש אם אין לו בן אחר כמו שאר אבלים בשוה ואין שייך כלל לפשר דלעיל, דהא אפילו אם רק גידלו לתלמוד תורה על ידי אחרים שלמדו עמו וכו', ובנדון זה שאבי אביו למד עמו תורה בעצמו שהיא עיקר המצוה".

והנה לכאורה יש להעיר בעיקר נידון זה, שלכאורה מלבד עצם השאלה העומדת לפני היתום האם כבוד אמו המוחה בפניו מלומר קדיש עדיף על פני כבוד זקניו שגידלוהו לחיים ולתורה, הרי כתב הברכי יוסף [הובא בגליון השו"ע] על ההלכה שחייב אדם בכבוד חמיו, ש"כמו כן האשה חייבת לכבד את חמיה וחמותה במה שתוכל, דאיש ואשה שוו בשיעוריהן אלא שהאשה רשות אחרים עליה, אבל במה שתוכל, חייבת, ויגדל חיוב האשה שהיא חייבת יותר בכבוד בעלה וזהו כבודו". ולפי זה הרי אמו חייבת בכבוד זקניו שהם חמיה וחמותה, ואם כן היאך יכולה למחות נגדם.

אולם לפי המבואר נראה שגם הערה זו תלויה ועומדת בשאלה האם גדר חיוב כבוד חמיו הוא חיוב עצמי או חיוב הנובע מגדרי כבוד אשתו וחלק מחיוב זה. לפי הצד שכבוד חמיו הוי חיוב עצמי, אכן יש לדון שגם האמא חייבת בכבוד זקניו, אולם אם כל חיוב האמא הוא רק בגלל חיוביה בכבוד בעלה, הרי נתבאר לעיל שלאחר מיתת בעלה, ששוב אינה חייבת בכבודו כבר איננה מחוייבת בכבוד חמיה וחמותה, ולכן לפי צד זה בנידון השבות יעקב אין לדון משום חיוב האמא בכבוד חמיה וחמותה.

ואם כנים הדברים, לכאורה יש לדון בעיקר חיובו של היתום בכבוד זקניו, שכן כפי שנתבאר לעיל, לכאורה עיקר חיובו בכבודם לאחר שאביו מת תלוי בגדר החיוב בכבוד זקניו. אם גדר החיוב הוא משום דאתה והוא חייבין בכבודו, נתבאר לעיל שאינו חייב בכבוד זקנו לאחר שמת אביו, ואם כן גם יתום זה פטור מכבוד זקניו, אלא אם כן ננקוט מצד הסברות שהביא השבות יעקב, שגידלוהו לחיים וגדלוהו לתורה ושהוא היורש שלהם, ולכן יהיה חייב בכבודם.

יא.

בשו"ע (יו"ד סימן שסד סע' ז) פסק: "החוצב קבר לאביו וקברו במקום אחר לא יקבר בו עולמית משום כבוד אביו, אבל אחר מותר ליקבר בו". ודין זה נובע מהחיוב לכבד את האב גם לאחר מותו המפורש בדברי הגמרא (קדושין לא, ב) "ת"ר מכבדו בחייו ומכבדו לאחר מותו", וכמו שציין בגליון מהרש"א על השו"ע שכתב "עיין סימן רמ סעיף ט". כלומר, שם נפסק, שחייב לכבד את אביו אפילו אחר מותו, כיצד היה אומר דבר שמועה מפיו אומר כך אמר אבא מארי הריני כפרת משכבו וכו'.

והנה מקור ההלכה של החוצב קבר לאביו הוא בסוגיית הגמרא במסכת סנהדרין (מח, א), ושם מבואר בהווא אמינא בסוגיה שהאיסור בהנאה הוא משום ההזמנה, ובמסקנה הטעם משום כבוד אביו. ובשו"ת בצל החכמה (חלק א סימן צה) דן במעשה במת שפינו אותו מקברו והעלוהו לקברו בארץ ישראל, ואחר כך מת אחיו הצעיר ממנו, אם מותר לקוברו בקבר שהיה קבור בו אחיו הגדול, ודן בשאלות מה יהיה הדין בקבר שחצבו לאחיו הגדול, לבעל אמו או לחמיו, אם מותר שיקבר בו, ומסקנתו להלכה, שמותר שיקבר בו. וגם קבר שכבר נקברו בו אחיו הגדול או בעל אמו או חמיו ופינו אותם, מותר שיקבר בו.

אכן לאור המבואר לעיל, שחיוב כיבוד אחיו הגדול אחר מותו תלוי במחלוקת הראשונים וכמו שנתבאר שנחלקו ביסוד גדר כבוד אחיו הגדול אם הוא חיוב בעצם או חלק מחיוב כבוד אביו, ולפי זה כל המבואר שדין חוצב קבר לאחיו תלוי בדין כבוד אחיו יהיה תלוי במחלוקת זו.