דרשני:השתתפות בחתונה ביום השנה לפטירת הוריו (Zvi Ryzman)

סימן כא

השתתפות בחתונה ביום השנה לפטירת הוריו

ובענין התחלה במצוות

כידוע, בימי ספירת העומר נוהגים שלא לשאת נשים עד ל"ג בעומר. לעומת זאת, בל"ג בעומר עצמו רבים נוהגים לערוך חופה לפני שקיעת החמה, והסעודה נערכת בלילה הסמוך, בי"ט באייר, ל"ד בעומר, כפי שנפסק בשו"ת אגרות משה (אבן העזר ח"א סימן צז; יובא להלן אות יא).

לאור פסק זה נשאלתי על ידי ידידי ד"ר סטיבן וייס, שאביו נפטר בי"ט אייר, ל"ד בעומר, האם מותר לו להשתתף בחתונה המתחילה בל"ג בעומר וממשיכה בליל ל"ד בעומר - יום השנה [יארצייט] לפטירת אביו.

בעקבות מנהג זה, עסקנו בדברי הפוסקים בנדון השתתפות בחתונה ביום השנה לפטירת הוריו, ובבירור השאלה האם "הולכים אחר ההתחלה". כלומר, כאשר מתחילים להתפלל בתוך זמן התפילה ומסיימים לאחר הזמן - האם התפילה נחשבת כאילו היתה בעתה ובזמנה, או לא. וכן כשמתחילים לסעוד בשבת ובחג ומסיימים במוצאי השבת והחג - האם מזכיר 'רצה והחליצנו' או 'יעלה ויבוא' כי "הולכים אחר תחילת הסעודה" שהיתה בשבת או בחג.

ובנדון דידן, מי שהגיע לחתונה לפני ליל היארצייט, והשתתפותו בתחילת החתונה היתה בהיתר, האמנם רשאי להמשיך ולהישאר בה גם בליל היארצייט.

השתתפות בחתונה ביום השנה לפטירת הוריו

א. בדרכי משה (יו"ד סי' שצא אות ג) כתב בשם הגהות מנהגים: "שמעתי בשם מהר"י וייל דאסור לאכול בסעודה בלילה שליום המחרת מת אביו או אמו", ופסק כן להלכה ברמ"א (יו"ד סי' שצא סעי' ב) "יש אומרים דאסור לאכול בסעודה בלילה שביום המחרת מת אביו או אמו". דין זה הובא ברמ"א במקום נוסף (יו"ד סי' תב סעי' יב) "ועיין לעיל סי' שצא דאין לאכול בסעודה בליל יום שמת בו אב ואם", ואכן צ"ע מדוע הביא הרמ"א דין זה פעמיים, וצ"ע.

אולם הש"ך (סי' שצא ס"ק ח) כתב בשם הלבוש: "ולא ראיתי נוהגים כן, ואני אומר דבר שאינו מצוי לא שייך בו מנהג, כמו שכתב לעיל ריש סימן ק"צ". ודחה הש"ך את דברי הלבוש: "ולא ראינו אינו ראיה, ואני ראיתי נוהגים לאיסור, גם לקמן סוף סימן ת"ב כתב הרב בסתם לאיסור".

יחד עם זאת, ראיתי במאמרו של הרב ישראל דוד הארפענעס (קובץ אור ישראל, מונסי, חלק כה עמ' נו) שציין שתי סיבות, להקל בהשתתפות בחתונה ביום השנה לפטירת הוריו:

• המנהג לא להשתתף דווקא בשנה הראשונה לפטירת הוריו - "באמת ויש מהאחרונים הסוברים שכל עיקר המנהג [להימנע מהשתתפות בחתונה] אינו אלא בשנה הראשונה בתום האבלות, שממשיכים להתנהג באכילות ביום שלאחריו שהוא יום היארצייט, כמו שמביא בלחם הפנים בשם ספר מענה לשון, ושכן שמע מחמיו מרן המג"א, ובקונטרס אחרון ללחם הפנים כתב שכן הוא לפי דברי האריז"ל, וכן בשו"ת תשובה מאהבה ח"ג סי' שצא ציין לדבריו ומשמע שהסכים עמו. ומצאתי בחידושי הלכות למהר"ש מלובלין (סי' מט) שנתקשה על מנהג זה, וכתב שאין טעם למנהג".

וכן פסק מרן הגר"ע יוסף בספרו חזון עובדיה (ח"ג עמ' רד) "בליל יום פקודת השנה (יאר ציייט) בשנה הראשונה, אין לו לאבל ללכת להשתתף בסעודת מצוה שיש בה שמחה, כגון מזמוטי חתן וכלה. ובשאר שנים מותר אפילו בסעודת נישואין".

• המנהג לא להשתתף דווקא בסעודת החתונה - "בספרי נשמת ישראל (הלכות שמחות ח"א סימן יט אות יח) הבאתי מכמה ראשונים דסבירא להו דמה שנזכר בגמרא שאבל תוך י"ב חודש של אבלות אסור לו להשתתף בסעודת שמחה, היינו דווקא שלא יאכל עמהם, אבל להיות נוכח שם כשלא יאכל עמהם הסעודה, שפיר דמי לכתחילה. והגם שלהלכה נקטינן באבל תוך י"ב חודש לאיסור, כמ"ש הבית יוסף וב"ח (ובשו"ע מובא שני הדעות בלא הכרעה ברורה), מכל מקום נראה דכל זה לגבי אבל בתוך י"ב חודש שהוא איסור מדינא דגמרא, משא"כ בנדונינו להשתתף בחתונה ביום היארצייט של הוריו, שאינו אלא מנהג בעלמא שהונהג בדורות האחרונים, בוודאי שבכגון דא יש בו כדי סמיכה כל גדולי הראשונים הנ"ל דמותר לו להשתתף אם לא יאכל עמהם".

והנה דברים אלו נאמרו בנדון השתתפות בחתונה ביום השנה לפטירת אחד ההורים [יארצייט], ומעתה יש לדון האם מותר להשתתף בחתונה שהתחילה יום לפני היארצייט, ונמשכה בליל היארצייט, ולכאורה שאלה זו תלויה בנדון הכללי האם "הולכים אחר ההתחלה", ונבאר הדברים.

• • •

האם צריך לסיים את כל התפילה בזמנה

ב. בשו"ע (או"ח סי' פט סע' א) נפסק: "ונמשך זמן תפילת שחרית עד סוף ארבע שעות, שהוא שליש היום", וכתבו המג"א (ס"ק ד) והמשנה ברורה (שם ס"ק ה) כי "צריך לגמור התפילת שמונה עשרה בתוך השליש היום". וכן כתב השו"ע הרב (או"ח סימן פט סע' א) "ונמשך זמן התפילה עד סוף שליש היום, שצריך לגמור התפילה קודם שיעבור שליש היום. בין שהיום ארוך בין שהיום קצר". ומבואר בדבריהם כי צריך לגמור את כל תפילת שמונה עשרה של שחרית לפני תום מועד זמן התפילה.

ולכן אם לא יספיק לגמור את כל תפילת השמונה עשרה לפני שיחלוף זמן התפילה, רשאי לכתחילה להתפלל תפילת "הבינינו", ואין אומרים שדי בכך שיתחיל את התפילה בתוך הזמן, וכפי שפסק המשנה ברורה (סי' קי ס"ק א) "כתבו האחרונים דאם רואה שהזמן תפלה עוברת אם יתפלל ארוכה, מותר לכתחילה להתפלל הביננו".

כמו כן לענין תפילת מנחה הכריע המשנ"ב (סי' רלג ס"ק יד) שלכתחילה צריך להיזהר לסיים את כל התפילה לפני שקיעת החמה: "ודע דאף שמהמחבר והרמ"א משמע דלדידן דנוהגים להתפלל מעריב אחר צאת הכוכבים מותר להתפלל מנחה אפילו אחר שקיעה עד סמוך לצאת הכוכבים, יש פוסקים רבים שחולקים בזה ודעתם שתפלת המנחה הוא רק קודם שקיעת החמה. ולכן לכתחילה צריך כל אדם ליזהר להתפלל קודם שקיעת החמה דווקא, דהיינו שיגמור תפילתו בעוד שלא נתכסה השמש מעינינו. ומוטב להתפלל בזמנה ביחידות, מלהתפלל אחר כך בציבור".

וגם לענין חזרת הש"ץ כתב הרמ"א (או"ח סי' קכד סע' ב) "אם הוא שעת הדחק, כגון שירא שיעבור זמן התפילה יוכל להתפלל מיד בקול רם", ובמשנה ברורה (ס"ק ז) ביאר את דבריו: "שיעבור, פירוש שלא יוכל לגמור הש"ץ כל שמונה עשרה הברכות תוך זמן התפילה, בין בשחרית שיכלה הזמן דד' שעות דשוב אין לו שכר תפלה בזמנה וכנ"ל בסימן פ"ט, ובין במנחה דיעבור זמנה לגמרי, כן משמע מפמ"ג ועיין בביאור הלכה".

ובשו"ת רב פעלים (ח"ב סי' יט) וכן בספר אורחות רבינו (ח"ג עמ' רכה) הביא בשם החזון איש, שאם משער שלא יוכל להספיק לסיים את כל התפילה בזמן, אל יתפלל אלא יתפלל בתפילה הבאה שני תפילות שמונה , עשרה, אחת חובה והשניה "תשלומין".

[על דברי המשנה ברורה, שחייבים לסיים את כל התפילה בתוך זמנה, יש לעיין ממה שכתב בביאור הלכה (סימן קט סע' א ד"ה הנכנס) על דברי מרן השו"ע (שם) "הנכנס לבית הכנסת ומצא ציבור מתפללים, אם יכול להתחיל ולגמור קודם שיגיע ש"ץ לקדושה או לקדיש, יתפלל, ואם לאו אל יתפלל", והסתפק הביאור הלכה "אם מדרך טבעו להאריך בתפילה ואינו יכול לסיים עד קדושה, אם מותר להתחיל. ומכאן אין ראיה לאיסור, דאפשר דזה לאו תפילת ציבור גמורה מיקרי, מאחר שלא התחיל עמהן בשוה". ונראה מדבריו שעיקר דין תפילה בציבור הוא ההצטרפות יחד עם הציבור בתחילת התפילה, כשמתקבצים ומתחילים ביחד את התפילה, וזוהי ההגדרה של תפילה בציבור, ולפיכך לדעתו עדיף להתחיל יחד עם הציבור כדי להיחשב כתפילה בציבור. ואם כן לכאורה נראה שבתפילה הולכים אחר ההתחלה והסיום נגרר אחר ההתחלה, וצ"ע].

האם ב"הזכרות" שבברכת המזון "אזלינן בתר התחלת הסעודה"

ג. והנה מרן המחבר בשו"ע פסק בהלכות ברכת המזון (או"ח סי' קפח סע' י) בנדון הזכרת שבת ומועדים בברכת המזון, כי תחילת הסעודה היא הקובעת, כדבריו: "היה אוכל ויצא שבת, מזכיר של שבת בברכת המזון, דאזלינן בתר התחלת הסעודה, והוא הדין בראש חודש ופורים וחנוכה". ובפשטות מבואר בדבריו דין כללי - שתחילת הסעודה קובעת מה צריך להזכיר בה. וכאשר תחילת הסעודה היתה בשבת או במועד ונמשכה ליום שאחריו, צריך להזכיר בברכת המזון רצה והחליצנו בשבת, יעלה ויבוא בראש חודש ויום טוב, ועל הניסים בחנוכה ופורים. והרמ"א לא העיר על כך מאומה, ומשמע שהסכים להכרעת מרן המחבר בזה.

ואילו בהלכות מגילה כתב מרן המחבר (סי' תרצה סע' ג) "אומר על הניסים בברכת המזון בברכת הארץ, ואם התחיל סעודתו ביום ומשכה עד הלילה אומר על הניסים, דבתר התחלת הסעודה אזלינן. ויש מי שאומר שאין לאומרו". וכתב הרמ"א: "ונוהגים כסברא ראשונה". ונשאלת השאלה, מדוע בהלכות ברכת המזון הביא המחבר את ההלכה "דאזלינן בתר תחילת הסעודה גם בפורים", ללא חולק, ואילו בהלכות פורים הביא שתי דעות בענין זה. וגם תמוה מדוע לא העיר הרמ"א בהלכות ברכת המזון על דברי המחבר, וצ"ע.

[בדברי השל"ה הקדוש מצאנו שיטה מחודשת, ש"הולכים אחר ההתחלה" רק בסעודה שהתחילה בשבת ונמשכה במוצאי שבת, מדין 'תוספת שבת', ולכן ניתן להזכיר שבת בברכת המזון כשמברך במוצאי שבת. אמנם מרן המחבר לא חילק בין שבת לשאר ימים טובים, שהרי כתב "והוא הדין בראש חודש ופורים וחנוכה", ומפורש איפוא בדבריו, כי הטעם לכך ש"הולכים אחר ההתחלה" אינו מדין 'תוספת שבת', שהרי אין דין 'תוספת' בחנוכה ובפורים].

ואמנם מההלכה שהולכים אחר ההתחלה בברכת המזון, לכאורה אי אפשר ללמוד להלכות תפילה, שמותר להתחיל לפני סוף זמן התפילה ולהמשיך לאחר מכן, וכפי שכתב בשו"ת רב פעלים (ח"א סימן ה) בנדון "ראובן נתעכב ולא התפלל מנחה עד שהגיע עת קרוב לסוף זמנה, ומשער בדעתו אם יתפלל מנחה יושלם זמנה באמצע העמידה, דמוכרח לגומרה אחר זמנה, אי שרי למעבד בכהאי גוונא", וכתב לחלק בין ברכת המזון לתפילה: "דמשעה שאכל בשבת נתחייב בברכת המזון וחל עליו ממילא חיוב ההזכרה מעין המאורע, ולא נפקע חיוב זה ממנו ביציאת היום, וכמבואר שם הטעם במקור דין הנזכר. מה שאין כן בנדון דידן, תפילה כולה תלויה בזמן, ואם עבר הזמן אינו יכול להתפלל, ולכן זה שהוא יודע דחצי התפלה יוכרח להתפלל אחר הזמן איך יתפלל". בברכת המזון, משעה שאכל בשבת נתחייב בברכת המזון וממילא חל עליו החיוב להזכיר מעין המאורע, וחיוב זה לא פקע ממנו גם כשיצא היום, משא"כ חיוב תפילה התלוי בזמן, כשעבר זמן התפילה כבר אינו רשאי להתפלל. ולאור זאת, פסק הרב פעלים, שאם יודע שלא יספיק לסיים את כל התפילה בזמנה, אסור לו להתפלל, אלא ימתין עד שיגיע זמן התפילה הבאה, ויתפלל שתי תפילות [אם היה אנוס בדבר זה].

אלא שחילוק זה נסתר מדברי הירושלמי (תענית פרק ד הלכה א) שציין הגר"א בהגהותיו לשו"ע (שם) כמקור להכרעת מרן המחבר מדברי הירושלמי "נעילת שערי תפילה אפילו בלילה", כלומר מתפללים תפילת נעילה גם בלילה כי כבר התחילו להתפלל מבעוד יום. ומכאן למדנו שהדין ש"הולכים אחר ההתחלה" לא נאמר רק בברכת המזון אלא גם בתפילה, וזהו דין כללי שהולכים אחר ההתחלה. ומעתה יש לתמוה, מדוע שלא נלמד מדיני תפילת נעילה לשאר הלכות תפילה - שגם אם רק התחיל בתוך זמן התפילה "אזלינן בתר ההתחלה", ויוכל להתחיל בתפילה אע"פ שלא יגמור את כולה לפני תום הזמן.

מקללת בלעם יש ללמוד שהולכים אחר ההתחלה

ד. ערוך השלחן, אינו סובר כדעת המג"א, השו"ע הרב והמשנה ברורה, והביא ראיה מקללת בלעם, שדי בכך שהתחלת התפילה תהיה בתוך הזמן.

במסכת ברכות (ז, א) מובא כי בלעם הרשע ידע לכוון את ה"רגע" שבו כועס הקב"ה בכל יום, ורצה לקלל באותו רגע את בני ישראל. ומבואר בגמרא, כי השיעור "רגע" הוא "כמימריה", כלומר, בפרק הזמן של "רגע", ניתן לומר רק מלה אחת בלבד. והקשו התוספות: "ואם תאמר מה היה יכול לומר בשעת רגע". והשיבו: "יש לומר - כָּלֶם". בשעה קטנה זו של "רגע", בלעם היה יכול לומר את המלה "כָּלֶם". ובתירוצם השני כתבו: "אי נמי, מאחר שהיה מתחיל קללתו באותה שעה היה מזיק אפילו לאחר כן". כלומר, אם בלעם היה מתחיל לקלל באותו רגע שהקב"ה כועס, הוא היה מסיים את הקללה כאשר הקב"ה כבר לא כועס, ואז הקללה היתה חלה, כי התחלתה היתה בעת כעסו של הקב"ה.

הערוך השלחן (או"ח סי' קי סע' ה) הסיק מתירוצו השני של התוספות, שהולכים אחר ההתחלה, ואם התחיל את תפילתו בזמן, היא נקראת תפילה "בזמנה" אע"פ שסיימה לאחר הזמן. והוא חולק על המג"א והמשנה ברורה הנ"ל שנקטו כי צריך להספיק לגמור את כל התפילה ואת כל חזרת הש"ץ לפני תום הזמן, וכתב: "ודע שיש מי שאומר דכשהשעה עוברת, יתפלל הביננו [מג"א סק"א בשם כנסת הגדולה]. ומזה נראה דס"ל דאם התחיל בתפילה קודם גמר הזמן של התפילה ונמשכה עד אחר הזמן, לא מקרי שהתפלל בזמנו, דהא ודאי כוונתו שעתה עדיין לא עבר הזמן, דאם לא כן מאי נפקא מינה. ולכן ס"ל שיתפלל הביננו ויסיים בתוך הזמן, אבל כל השמונה עשרה ברכות יסיים אחר הזמן. ולענ"ד נראה מתוספות (ברכות ז, א ד"ה שאלמלי), ואם התחיל בזמן תפילה, מיקרי תפילה בזמנה אע"פ שמסיימה לאחר הזמן".

ערוך השלחן הוכיח מדברי התוספות בברכות, שכאשר לא נשאר מספיק זמן לסיים את כל התפילה בתוך זמנה, "הולכים אחר ההתחלה", ולכן די בכך שתחילת התפילה תהיה בזמנה, ואם התחיל להתפלל בעת שהיה זמן התפילה, אפילו כשסיים לאחר שעבר זמן התפילה, נחשב כאילו התפלל בזמן.

ולפי דרכו, כתב ערוך השלחן (סימן קכד סע' ו) לחלוק על דברי המג"א [והמשנה ברורה] שביארו את כוונת הרמ"א "אם הוא שעת הדחק, כגון שירא שיעבור זמן התפילה יוכל להתפלל מיד בקול רם", שהש"ץ רשאי להתחיל בחזרת הש"ץ רק אם יגמור אותה בתוך הזמן", ואולם ערוך השלחן כתב: "אבל באמת יותר נראה דכוונתו שהש"ץ לא יוכל להתחיל תוך הזמן, אבל על הגמר אין לחוש כמו שכתבנו שם".

וכנראה לפי תירוצו הראשון של התוספות בברכות, אין הולכים אחר ההתחלה, שהרי הוצרכו תוספות למצוא קללה שתאמר במשך כל הזמן שהקב"ה כועס. ונמצא, כי השאלה האם הולכים אחר ההתחלה, תלויה במחלוקת תירוצי התוספות. לפי התירוץ הראשון אין הולכים אחר ההתחלה, ואילו לפי התירוץ השני הולכים אחר ההתחלה [אולם לכאורה יש לומר שאין קשר בין דברי הרמ"א בנדון חזרת הש"ץ, לנדון תפילה בזמנה, כי יתכן שהרמ"א כתב "אם הוא שעת הדחק, כגון שירא שיעבור זמן התפילה יוכל להתפלל מיד בקול רם", רק במקרה שאם ימתין הש"ץ לא יוכל אפילו להתחיל את חזרת הש"ץ בזמן התפילה כדינה, וצ"ע].

ממוצא הדברים למדנו, כי שתי הדעות שהובאו בדברי המחבר בהלכות מגילה, האם כשהתחיל את סעודת הפורים ביום והמשיכה בלילה, רשאי לומר "על הנסים" בברכת המזון כי "הולכים אחר תחילת הסעודה", או שאין לאומרו, הם מחלוקת התירוצים שבתוספות בברכות: לפי התירוץ הראשון של התוספות אין הולכים אחר ההתחלה, ולכן אין לומר על הניסים, ברם לפי התירוץ השני שהולכים אחר ההתחלה, רשאי לומר על הניסים מכיון שהסעודה התחילה בפורים, ו"הולכים אחר תחילת הסעודה".

לימוד זכות על הנוהגים להתחיל תפילה וסעודת פורים בתוך הזמן ולסיימה לאחר שעבר זמנם

ה. בשו"ת בית יעקב (סימן קכז) הביא ראיה למנהג אמירת תהילים לאחר זמן תפילת הציבור מדברי התוספות בברכות שהולכים אחר ההתחלה.

דהנה המג"א (או"ח ס' ו' ס"ק ו) כתב בשם הלבוש: "אותם שאומרים תהלים, יאמרוהו קודם התפילה, עיין שם הטעם". ועל דברים אלו כתב המחצית השקל: "בתשובות בית יעקב (סימן קכז) חולק עליו וכתב ודאי אם אומרו בעשרה, דהיינו ציבור, יש לאומרו קודם התפילה, אבל היחיד טוב שיאמרו אחר התפילה, והביא בשם האר"י ז"ל שההשפעה היורדת מלמעלה על ידי תפילת הציבור, כל העסק שאדם עוסק בבית הכנסת אחר התפילה, קודם שיצא מבית הכנסת היא נכללת תוך אותה ההשפעה ועולה עמו. והביא ראיה מש"ס דברכות (ז, א) שאמרינן על פסוק ואל זועם בכל יום, וכמה זעמו רגע וכמה רגע כמימריה וכו' וכתבו התוספות לחד תירוצא, כי הכל נמשך אחר ההתחלה שהיה בשעת הזעם. ואם כן כל שכן במדה טובה שהיא מרובה, כיון שתפילת הציבור היא רצויה, וכמו שאמרו (ברכות ח, א) על פסוק ואני תפילתי לך ה' עת רצון, אימתי עת רצון בשעה שהציבור מתפללים. אם כן כשהתחיל העת רצון אף גם מה שאומר אחר תפילת הציבור היא בכלל רצון אף ביחיד, כיון שהתחיל עם הציבור".

כמו כן, היהודי הקדוש מפשיסחא זי"ע, על סמך דברי התוספות "לימד זכות" על מנהג החסידים להתפלל לאחר זמן התפילה, כפי שהביא הגאון מקוז'יגלוב בספרו ארץ הצבי (סימן קכא) "המתחיל להתפלל בזמן תפילה, אף שנמשך אחר הזמן, חשוב כאילו התפלל כל התפילה בזמנה, דאם התחיל לקלל באותו רגע, אף שגמר אחר כך, מזיק. וכל שכן במידה טובה מרובה, דאם התחיל להתפלל בזמן תפילה וגמר אחר כך, דחשיב כאילו התפלל כל השמונה עשרה בזמנה". וברור שכל דבריו נאמרו על פי התירוץ השני של התוספות, ש"הולכים אחר ההתחלה", ברם לפי התירוץ הראשון של התוספות, אין הולכים אחר ההתחלה, וחייבים להתחיל ולסיים את התפילה בתוך זמנה.

ומכאן ממשיך הארץ הצבי, "ללמד זכות" על "מנהג העולם" להתחיל את סעודת פורים סמוך ללילה, וממשיכים אותה ברובה במוצאי הפורים, כי הולכים אחר ההתחלה, בניגוד לדברי הרמ"א שכתב בהלכות מגילה (סי' תרצה סע' ג) "ורוב הסעודה צריכה להיות ביום, ולא כמו שנוהגים להתחיל סמוך לערב, ועיקר הסעודה הוא בליל ט"ו". אולם הגרצ"פ פרנק, רבה של ירושלים, כתב בספרו מקראי קודש (פורים סימן מג) על דברים אלו: "אבל מכל מקום למה לנו להיכנס בפרצה דחוקה כזאת במשעול צר הכרמים, הלא טוב יותר לקיים כל המצוה בזמנה כהלכתה".

ו. ואכן יש לתמוה, מדוע הרמ"א פסק שצריך שרוב סעודת פורים תהיה ביום, והרי בהלכות מגילה [לעיל אות ג] פסק: "אם התחיל סעודתו ביום ומשכה עד הלילה אומר על הניסים, דבתר התחלת הסעודה אזלינן". ואם כן אין זה משנה כלל מה שרוב הסעודה ביום, כי בכל מקרה הולכים אחר תחילת הסעודה, ומדוע איפוא פסק הרמ"א שרוב הסעודה תהיה ביום, הרי די בכך שתחילת הסעודה היתה ביום.

והיה נראה לחלק בעיקר הדמיון בין תפילה לסעודת פורים ולומר, שדווקא בתפילה אפשר ללמוד מדברי התוספות שכלפי השי"ת העיקר הוא ההתחלה, ואף שמדובר בקללה, כבר אמר היהודי הקדוש ש"מידה טובה מרובה ממידת פורענות", ואם התחיל את התפילה בזמן, הולכים אחר ההתחלה, ורשאי לסיימה גם לאחר זמנה. ברם לענין סעודת פורים הרי יש דין שצריך לאכול את הסעודה ביום, ואין ללמוד מדברי התוספות שאכילה במוצאי הפורים תחשב כאכילה בסעודת פורים, כי אכילה נחשבת רק אם אכלו בפועל את רוב הסעודה בזמן, והתחלת הסעודה בלבד לא מספיקה להיחשב כ"אכילה".

ברם מאידך אפשר לומר, שהסעודה תחשב לסעודת פורים מכיון שהתחילה בזמן, שהרי הרמ"א פסק שהולכים אחר התחלת סעודת פורים לענין הזכרת "על הניסים" [שהיא כ"תפילה"] בברכת המזון, ואם התחיל את סעודת הפורים ביום וסיימה בלילה, מזכיר בברכת המזון "על הניסים" משום שהולכים אחר ההתחלה. ומכאן שגם לענין זמן סעודת הפורים הולכים אחר ההתחלה. וחזרה למקומה התמיהה על הרמ"א, מדוע פסק שצריך שרוב סעודת פורים תהיה ביום, הרי די בכך שתחילת הסעודה היתה ביום, כמבואר בדבריו בנדון הזכרת "על הניסים", וצ"ע.

ובביאור דברי הרמ"א, כתב לי ידידי רבי יששכר דוד פראנד, מראשי ישיבת נר ישראל בבאלטימור, על פי דברי המג"א (או"ח ס' תכ"ו סק"א) בשם הרדב"ז, שאם התחיל לברך ונתכסתה הלבנה רשאי לגמור את הברכה, וכתב המג"א: "משמע כשיודע שתתכסה תיכף, לא יתחיל לברך". ובפמ"ג (אשל אברהם שם) הקשה, מדוע שונה דין ברכת הלבנה מכל שאר המקומות שהולכים אחר ההתחלה. ועל פי זה כתב רב פראנד: "ואולי יש ליישב קושיית הפמ"ג וכן מה שתמה כתר"ה על הרמ"א לענין סעודת פורים בלילה, דשאני ענין הלכתי מענין מציאותי, דהכא דבעינן הנאה ממש, כההיא דקידוש לבנה דבעינן שיהנה מאורו - והברכה צריכה להאמר בשעת הנאה, התם בעינן שיהנה ממש ולא סגי במה שנחשב כהתחלה. וכן לענין סעודת פורים התם בעינן "ימי משתה ושמחה" ביום פורים ממש - ובעינן שיהנה באופן מציאותי. ובזה לא מהני מה שנחשב כנגרר בתר ההתחלה". ולפי חילוק זה באמת אין ראיה ממה שפסק הרמ"א שהולכים אחר התחלת סעודת פורים לענין הזכרת "על הניסים", שכן "שאני ענין הלכתי מענין מציאותי", וההנאה מאכילת סעודת פורים צריכה להיות ביום הפורים ולא אחריו.

• • •

המצוה נקראת על שם גומרה

ז. הנה כי כן, בתירוצם השני של התוספות בברכות נתבאר שהולכים אחר ההתחלה, וכן פסקו ערוך השלחן וארץ הצבי בהלכות תפילה, שניתן להתחיל את התפילה קודם סיום זמנה ולהמשיך ולהתפלל לאחר מכן.

ברם מוצאים אנו בדברי חז"ל והפוסקים, כי סיום המצוה הוא הקובע, ולא תחילתה.

• במדרש תנחומא (פרשת עקב סימן ו; הובא ברש"י דברים ח, א) נאמר: "כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת, אם התחלת במצוה גמור אותה, שאינה נקראת המצוה אלא על שם הגומרה, שנאמר (יהושע כד, לב) וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם קָבְרוּ בִשְׁכֶם, והלא משה לבדו נתעסק בהם להעלותם, אלא לפי שלא הספיק לגמרה וגמרוה ישראל, נקראת על שמם". מדרש זה מובא בנוסח אחר במסכת סוטה (יג, ב) "קשו קראי אהדדי, כתיב (שמות יג, יט) וַיִּקַּח משֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ, וכתיב וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם קָבְרוּ בִשְׁכֶם.. א"ר חמא בר' חנינא, כל העושה דבר ולא גמרו ובא אחר וגמרו, מעלה עליו הכתוב על שגמרו כאילו עשאו".

ואכן, התורה תמימה (פרשת בשלח אות עא) למד שסיום המצוה הוא הקובע, כי "גמר הדבר הוא קבורת העצמות, וזה לא היה יכול משה לעשות כיון שלא נכנס לארץ. ומכאן יש סמך למה שנהגו בדיני ממונות ושדכנות וסרסרות לילך בתר הגומר, ומוכח מכאן דאע"פ שאין במתחיל כל אשמה שלא גמר, כמו הכא במשה שלא גמר מפני שלא נכנס לארץ, בכל זאת אזלינן בתר הגומר ולא בתר אחר המתחיל".

• וכן במסכת (עבודה זרה כז, א) דנו בשאלה האם אשה כשרה למול, והקשו למאן דאמר שאינה כשרה למול מהפסוק בפרשת שמות (ד, כה) שציפורה אשת משה רבנו לקחה את הצור ומלה את בנה, ותירצו: "אתיא איהי ואתחלה, ואתא משה ואגמרה". ומבואר שאם האשה התחילה למול ואיש סיים את המלאכה, המילה כשרה גם למאן דאמר שאשה פסולה למול את בנה, בגלל ש"גמר" המצוה נעשה על ידי האיש, והגמר הוא העיקר. וזהו איפוא מקור נוסף, שעיקר קיום המצוה הוא בסיומה, וכדברי חז"ל על קבורת יוסף.

• הגר"ש קלוגר דן בשו"ת טוב טעם ודעת (הלכות ספר תורה"ת שאלה רלב) במעשה ש"נסתלק נדיב אחד, ונדב בחייו לכתוב לו ספר תורה, ונתפשר עם הסופר לכתוב ספר תורה, ובאמצע הכתיבה מת הגביר, והיורשים גמרו הספר וסילקו להסופר כל הסך שמגיע לו, והנה נסתפק על מי נקרא המצוה הלזו". ופסק הגר"ש על פי דברי חז"ל "שאינה נקראת המצוה אלא על שם הגומרה", כי זכות המצוה עומדת ליורשים שסיימו את כתיבת הספר תורה.

נמצאנו למדים, כי בקיום מצוות, כגון ברית מילה, וכתיבת ספר תורה, הסיום הוא הקובע שכן "אין המצוה נקראת אלא על שם גומרה". ולפי זה לכאורה היה צריך להיות גם במצות תפילה, שהסיום הוא העיקר. ויש לתמוה על ערוך השלחן והיהודי הקדוש שלמדו מדברי התוספות שניתן להתחיל להתפלל קודם סוף זמן התפילה ולסיימה לאחר הזמן, שהרי אם עיקר המצוה הוא בסיומה, התפילה הסתיימה לאחר זמנה, וצ"ע.

ההבדל בין מצוות שצריך לעשות "מעשה המצוה" למצוות שהעיקר שהמצוה תֵעשה

ח. ונראה בביאור הדברים בהקדם חקירת הרוגצ'ובר בספרו צפנת פענח על הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה פ"א) מה יסוד מצות בנין בית המקדש: המעשה - לבנות את בית המקדש, או התוצאה - שבית המקדש יהיה בנוי, ובאמת אין כל מצוה בעצם מעשה הבניה. ומסקנתו [על פי דיוקים בלשון הרמב"ם] שעיקר המצוה שבית המקדש יהיה בנוי [וזה היה ההבדל בין המשכן שנצטוו לבנותו, ולכן אפשר היה לחנוך את המשכן בשבת, ואילו בבית המקדש המצוה שיהיה בנוי, ועל כן, אין לבנותו בשבת].

על דרך חילוקו של הרוגצ'ובר נראה לחלק בין מצוות שעיקרן הוא הפעולה - שצריך לעשות "מעשה המצוה" לבין מצוות שעיקרן התוצאה - שהמצוה תֵעשה. במצוות שהעיקר הוא התוצאה, העיקר הוא סיום המצוה. אולם במצוות שהעיקר בפעולה, הכל הולך אחר ההתחלה.

ומעתה יש לומר, שבמצות קבורת עצמות יוסף, בברית מילה ובמצות כתיבת ספר תורה, שעיקרן התוצאה - שהעצמות תהיינה קבורות, ושהבן יהיה נימול, ושספר התורה יהיה כתוב, בודאי שהעיקר הוא סיום המצוה, כי ללא גמר הקבורה לא נעשה המעשה כלל, וכן בברית מילה התינוק צריך להיות מהול, וספר תורה צריך להיות כתוב בשלמות. אולם בברכות ותפילה התוצאה איננה חשובה כלל, והעיקר הוא הפעולה - להתפלל ולברך לה', בזה יש לומר שעיקר התפילה והברכה הם כבר בהתחלה, והכל הולך אחר ההתחלה, ואם התחיל להתפלל בזמן הראוי לקיום אותה מצוה, גם אם יסיים לאחר הזמן הולכים אחר ההתחלה, כמבואר בתירוצם השני של התוספות בברכות.

• • •

שבע ברכות שהתחיל ביום השביעי והסתיים בלילה

ט. נפקא מינא נוספת בשאלה, האם הולכים אחר ההתחלה לגבי קיום מצוות, דן בשו"ת האלף לך שלמה (אבן העזר סימן קז) "בחתן שהיה לו סעודה ביום השביעי שלו ובפנים חדשות, ונמשכה סעודתו עד ערב ליל שמונה, אם מברכים ברכת חתנים בלילה, או לא. אם אזלינן בתר התחלת הסעודה, או לא".

כאשר סעודת "שבע ברכות" התחילה בסיומו של היום השביעי של ימי השבע ברכות [בהשתתפות "פנים חדשות"], ונמשכה לאחר רדת החשכה, ובשעת ברכת המזון כבר הסתיימו למעשה שבעת ימי שמחת החתן והכלה. יש להסתפק האם מברכים שבע ברכות כי הולכים אחר תחילת הסעודה, או שהולכים אחר הזמן שבו מברכים, ואז אין יותר חיוב לברך.

וכתב הגר"ש קלוגר: "לדעתי הדבר פשוט שאין מברכין שבע ברכות. דאין זה דומה להזכרת שבת ויום טוב בברכת המזון, כיון דברכת המזון מונחת אקרקפתא דפת, דכל היכא שאוכל פת מתחייב בברכת המזון, ואם אכל פת ביום טוב התחייב מיד בברכת המזון עם הזכרת המועד, ולא משנה כלל מתי יברך בפועל, החיוב שכבר התחייב בו לא נפקע ממנו עוד. אבל שבע ברכות של חתן לא חל החיוב אלא רק בעת שמברך ברכת המזון, ואין החיוב תלוי באכילת הפת. שהרי אם אוכל פת ואין פנים חדשות, אין חיוב שבע ברכות. אם כן על כרחך אין אכילת הפת מחייבת בשבע ברכות, אלא רק אמירת ברכת המזון היא המביאה את החיוב של השבע ברכות. ועוד יותר, הרי אם בעת אכילת הפת היו פנים חדשות בסעודה, ובעת ברכת המזון הם אינם, אין חיוב של שבע ברכות. הרי ברור אם כן מזה, דחיוב השבע ברכות קשור לאמירת ברכת המזון, וכיון שאמירת ברכת המזון היתה בליל שמיני, אין כאן לגמרי ענין של אמירת שבע ברכות ואזלינן בכהאי גוונא בתר סיום הסעודה".

ומבואר בדבריו שיש הבדל בין כל דיני הזכרת מאורע בברכת המזון, שהחיוב נקבע לפי שעת האכילה, ולכן כשהתחילה הסעודה בשבת או במועד, רשאי להזכיר "רצה" ו"יעלה ויבוא" בברכת המזון גם במוצאי שבת ומועד. לעומת זאת, חיוב שבע ברכות אינו תלוי באכילת הסעודה אלא נקבע כאשר מברכים ברכת המזון. בשל כך רק אם כל הברכה נאמרת בתוך שבעת ימי המשתה יש חיוב שבע ברכות. אולם אם הברכה נאמרת לאחר שבעת הימים, גם כשהתחיל את הסעודה בתוך שבעת הימים, יש איסור ברכה לבטלה באמירת ברכה לאחר הזמן.

אולם דברים צריכים עיון. ראשית, הגר"ש קלוגר נקט כדבר פשוט שחיוב השבע ברכות נובע מחיוב ברכת המזון ולא מאכילת הפת [כמו ההזכרה של שבת ויום טוב]. ונשאלת השאלה מדוע שלא נאמר שחיוב השבע ברכות אינו נובע מדין ברכת המזון, אלא מעצם העובדה שהחתן והכלה מסובים יחד בסעודה והם הסיבה לחיוב השבע ברכות, ורק תיקנו לומר את הברכות על סדר ברכת המזון, אך אין פירוש הדבר שברכת המזון היא המחייבת בשבע ברכות. ולפי זה בנדון דידן, שפיר מותר לברך את שבע הברכות גם במוצאי היום השביעי במסיבת החתן והכלה, וצ"ע.

ועוד, גם לפי סברת הגר"ש קלוגר שדין השבע ברכות תלוי בברכת המזון, עדיין יש מקום לדון על פי המבואר לעיל בתירוצי התוספות בברכות שיש להסתפק האם הולכים אחר ההתחלה - האם הולכים אחר תחילת ברכת המזון, ואם כן מותר לברך שבע ברכות גם בלילה השמיני כי תחילת הסעודה היתה ביום השביעי, וכבר היה חיוב של ברכת המזון בתחילת הסעודה, וממילא אפילו שברכת המזון היא בלילה השמיני, אבל הרי היה כבר חיוב קודם לכן. וצ"ע.

חיוב השבע ברכות - מהלכות קידושין או מהלכות ברכת המזון

י. ונראה ביאור הדברים בהקדם פליאה המתעוררת בלימוד דברי הרמב"ם והשו"ע בדיני שבת ברכות.

הרמב"ם הביא את דיני השבע ברכות בשני מקומות: בפרק חמישי מהלכות אישות (הלכה ג), בהקשר אמירת השבע ברכות בבית החתן קודם הנישואין, ובפרק שביעי מהלכות ברכות (הלכות ט-יא) בתוך דיני ברכת המזון. המחבר לעומתו, הביא בשו"ע את דיני אמירת שבע ברכות רק במקום אחד, בהלכות קידושין (אבן העזר סימן סב סע' א) ולא הזכיר דבר בהלכות ברכת המזון. ודבר זה אומר דרשני, מה פשר הדבר.

ונראה שהרמב"ם והמחבר נחלקו ביסוד חיוב השבע ברכות, האם חיוב הברכות נובע מהלכות קידושין או נובע מהלכות ברכת המזון. לדעת הרמב"ם יש להבדיל בין שבע ברכות שאומרים בעת הנישואין, לכבוד החתן והכלה, שהם מהלכות קידושין, לבין שבע ברכות שאומרים בשאר שבעת ימי המשתה שהם מהלכות ברכת המזון. וכמדוקדק בחיבורו, שהביא את דין אמירת שבע ברכות בשעת החתונה בהלכות אישות, ואת חיוב אמירת השבע ברכות בכל שבעת ימי המשתה הביא בהלכות ברכת המזון. אולם המחבר נקט שכל אמירת השבע ברכות היא מהלכות קידושין לכבודם של חתן וכלה, ואין זה שייך כלל לברכת המזון, ולכן לא הביא דין זה בהלכות ברכת המזון בשו"ע או"ח, אלא רק בהלכות קידושין בשו"ע אבן העזר.

ונראה נפקא מינה בהבנת יסוד חיוב השבע ברכות, האם המשתתף בסעודת החתונה רשאי לברך את ברכת המזון בטרם יברכו כל הציבור והחתן והכלה את השבע ברכות, או שנתחייב בשבע ברכות, ועליו להמתין ולברך עם הציבור. האגרות משה (או"ח ח"א סימן נו) פסק כי בשעת הדחק, כשיש לו צורך והכרח לצאת לפני תחילת ברכת המזון, רשאי לברך לעצמו[ודנו בזה גם בשו"ת מנחת יצחק ח"ב סימן מג; ובשו"ת ציץ אליעזר חי"א סימן פד]. ולכאורה דין זה תלוי בהבנת יסוד חיוב השבע ברכות. אם החיוב תלוי בברכת המזון, כל זמן שהציבור לא בירכו ברכת המזון, לא חל עדיין חיוב אמירת שבע ברכות, ורשאי לברך את ברכת המזון ביחידות בלא שבע ברכות. אך אם חיוב השבע ברכות תלוי באכילת פת בסעודת חתן וכלה, ובשעה שהחתן והכלה מסבים בסעודה, כבר חל על כל אחד מהמסובים חיוב אמירת שבע ברכות, אזי אין לכך כל קשר לברכת המזון אלא שחז"ל תיקנו לומר את שבע הברכות צמוד לברכת המזון, ואם כן אין לברך איפוא את ברכת המזון בלא שבע ברכות, וצריך להמתין עד סוף הסעודה ולהצטרף לציבור לברכת המזון.

על כל פנים, ממוצא הדברים נראה כי יש לדון בדברי הגרש"ק שאמירת השבע ברכות תלויה בברכת המזון, על פי מחלוקת הרמב"ם והמחבר, ולכן גם אם התחילו את הסעודה ביום השביעי, כשמברכים את ברכת המזון בלילה השמיני. יתכן כי לדעת המחבר שאמירת השבע ברכות תלויה בחתן ובכלה - כאשר הסעודה התחילה ביום השביעי, כבר היה חיוב שבע ברכות, והולכים אחר התחלת הסעודה, כמו לגבי תפילה וברכות כמבואר לעיל, ואז יוכלו לברך גם בלילה השמיני, בניגוד לדברי הגרש"ק שאין לברך את השבע ברכות.

יצויין, כי הגר"ע יוסף בשו"ת יביע אומר (ח"ה אבן העזר סימן ז) פסק למעשה שאם התחילו ביום והמשיכו בלילה, אין לברך שבע ברכות.

• • •

השתתפות בחתונה ובר מצוה שהתחילו בל"ג בעומר ונמשכו בליל ל"ד בעומר

יא. בשנת ה' תשנ"ז, כאשר הגיע בננו רפאל יוסף נ"י, לאחר חג הפסח לגיל המצוות, התכוונו לחגוג את שמחת הבר מצוה בל"ג בעומר שחל באותה שנה ביום ראשון. ואז התעוררה השאלה, האם אפשר לעשות את השמחה בליווי תזמורת וריקודים בליל ל"ד [שנוהגים בו מנהגי אבלות של ספירת העומר] אם מתחילים את השמחה מבעוד יום, בל"ג בעומר.

והנה מסקנת הדברים מכל המבואר לעיל, שלפי הכרעת המחבר בשו"ע והגר"א וערוך השלחן, הסוברים שיש דין כללי בכל התורה שהולכים אחר ההתחלה, גם בנידון זה, מכיון שההתחלה ביום ל"ג שבו מותר לערוך את השמחה בליווי תזמורת וריקודים, אפשר להמשיך את השמחה גם בליל ל"ד.

ואמנם כך פסק באגרות משה (אבן העזר ח"א סימן צז) "בדבר חופה ביום ל"ג בעומר סמוך לערב, אם מותר לעשות הסעודה בשמחה אחר כך בלילה שהוא אור לל"ד, צדק כב' תורתו שרשאים לעשות אף בכלי שיר כדרך כל החתונות מאחר ונתחייבו בשמחה" ומבואר בדבריו שאם החופה נעשתה ביום ל"ג סמוך לערב, מותר להמשיך את שמחת החתונה גם בליל ל"ד בעומר, בליווי תזמורות ומוסיקה, כדרך כל החתונות, מאחר ונתחייבו בשמחה בל"ג בעומר - והכל נמשך אחר ההתחלה.

לאור האמור לעיל השבתי לידידי, כי במושכל ראשון גם שאלתו, האם מותר לו להשתתף בחתונה המתחילה בל"ג בעומר וממשיכה בליל ל"ד בעומר - יום השנה [יארצייט] לפטירת אביו, לכאורה תלויה בכל המבואר לעיל. ולדעת הסוברים שבכל התורה הולכים אחר ההתחלה, גם בנדון זה, מכיון שתחילת החתונה היתה ביום שלפני היארצייט, מותר להשתתף בשמחה, וגם להיות נוכח בהמשך החתונה בליל האירצייט.

אולם לאחר העיון נראה יותר, כי בהשתתפות בחתונה בליל יארצייט אי אפשר להתיר מהטעם שהולכים אחר ההתחלה. וזאת כי האיסור להשתתף בשמחה ביום השנה יסודו בפגיעה וזלזול בכבוד ההורים שנפטרו, כאשר משתתף בסעודה שבה מושמעת מוזיקה וריקודים לצלילי תזמורת [ויתכן כי מסיבה זו כפל הרמ"א הלכה זו בשתי מקומות, בסימן שצ"א ובסימן ת"ב, להראות את חומר הדבר], ובזה לא יועיל מה שהתחיל להשתתף בשמחה "בהיתר" לפני היארצייט, מאחר ולמעשה הוא נוכח בסעודת החתונה ביום השנה לפטירת אביו, ויש בכך פגיעה בכבודו.

נוסף על כך, בשעת מסירת השיעור העירו הלומדים, כי יש לדייק מלשון הרמ"א [לעיל אות א] שאסור "לאכול בסעודה" ביום השנה לפטירת הוריו, אך אין איסור בהשתתפות בחופה.

ולפי זה, גם אם נבוא להתיר להשתתף בחתונה מאחר והתחילה מבעוד יום, זהו דווקא כאשר הסעודה עצמה התחילה מבעוד יום, אך אם רק החופה היתה מבעוד יום, לכאורה אין מקום להתיר השתתפות בסעודה מחמת חופה שהיתה בזמן מותר, שהרי בחופה בכל מקרה מותר להשתתף לכתחילה גם בליל היארצייט עצמו.

• * *

על מסקנת הדברים, שאפשר לעשות שמחת בר מצוה בליווי תזמורת וריקודים בליל ל"ד בעומר אם מתחילים ביום ל"ג בעומר היתה, כתב לי ידידי רבי משה באגאמילסקי:

ב"ה פסח שני תשס"ג

לכבוד ידידי מוקיר ורחים רבנן צמ"ס, חו"ב ידיו רב לו בצדקה וחסד

הרה"ג צבי שיחי' רייזמן, לוס אנג'לס קליפורני'

שלום וברכה

לאות הוקרה וידידות, הייני בזה לכתו לו הערה בנדון השאלה שהיתה קשורה בבר המצוה של בנו שי'.

אין בדעתי עכשיו ליכנס בעצם השקלא וטריא, רק באתי להעיר שלפענ"ד אין מהפס"ד של רבי משה זצ"ל שום ראי' לנידו"ד ואולי כל הפלפול בענין אם אזלינן בתר ההתחלה אין שייך לענין תזמורת בברמ"צ בליל ל"ד בעומר, כמו שאבאר לקמן.

רבי משה כתב תשובתו לענין חתונה, ובזה יש דין מפורש בשו"ע אבן העזר (סי' סה סעי' א) "מצוה לשמח חתן וכלה". ועי' באוצר הפוסקים על אתר (סק"ב) שהאריך אודות החיוב שיהי' דוקא בכלי זמר. ומביא שם מאג"מ (יו"ד ח"ב סי' קיב) שפסק שיכולים גם לכוף את החתן וליקח כל"ז על חשבונו. וממילא בסעודה שיש לו חיוב תזמורת אנו אומרים שאם הסעודה נעשית בזמן המותר, זאת אומרת, ל"ג בעומר, ומילאו את חיובם הנכון ועשוהו עם תזמורת אז יכולים להמשיך את הסעודה עם תזמורת עד הגמר ואפי' אם יכנס בליל ל"ד בעומר.

ובנוגע לחופה מצינו חידוש גדול יותר באג"מ (או"ח ח"ב סי' צו) שכתב "ובדבר הריקודים ושמיעת קול שיר ליכא שום איסור כיון שהם מחמת הנישואין והרי גם כשעושין חתונה בל"ג בעומר או בער"ח אייר הרי עושין שמחה כל ז' ימי משתה וגם בריקודים וכלי שיר, ומותרים כל אדם להיות שם ולשמוח בשמחתם וכן הוא גם בזה כיון שהחתן מותר לישא וגם עם כל ענייני השמחות גם בריקודים וכלי שיר, מותרין כל אדם להיות שם ולשמוח בשמחתם.

אבל בסעודת בר מצוה אין שום חיוב שיהיה דוקא בתזמורת, והרבה עושים ברמ"צ במשך כל ימי הספירה או בכל שבתות שנה בלי תזמורת משא"כ חתונה אין עושים כלל בימי הספירה, מכיון שאין מותרים בתזמורת. א"כ אף שאם בעת ההתחלה שהי' ביום ל"ג בעומר הי' תזמורת אי"ז מפני שהסעודה מחייבתו רק כי אז זמן המותר לכ"א לשמוע תזמורת וממילא כשנגמר זמן המותר יש להמשיך בסעודת הברמ"צ אבל להפסיק התזמורת.

ואל תשיבני מהא דכ' המג"א בסי' רכה "מצוה על האדם לעשות סעודה ביום שנעשה בנו ברמ"צ כיום שנכנס לחופה". דאין לדון מזה שיש "חיוב" לעשותו עם תזמורת, דעיקר הכוונה רק שיעשו סעודה חשובה ול"ד שיהי' תזמורת. אבל כמובן אם הוא זמן המותר יכולים לעשות עם תזמורת אבל אם עשו הסעודה בשבת או בזמן אבילות אין שום היתר שיהי' שם תזמורת.

ועי' בשו"ע הרב בהלכות שבת (סי' שלח סעי' ג) שכתב: "יש מתירין לומר לנכרי לנגן בכלי שיר בחופות משום כבוד חתן וכלה שהוא צורך מצוה שזהו עיקר שמחת חתן וכלה ובמקום מצוה לא גזרו על אמירה לנכרי בדבר שאינו אסור לישראל אלא מד"ס". ובטח שדברים הנ"ל נאמרו רק לגבי חופה, אבל לא לגבי בר מצוה, אף אם נאמר שיש חיוב לעשות סעודות כיום שנכנס לחופה, וטעם הדבר כנ"ל כי החתונה הוא עיקר גדול מצד חיובי הסעודה משא"כ הברמ"צ.

וממילא כל הדמיון להשאלה אם הולכין אחר ההתחלה או בתר הגמר אין שייך לנידו"ד דלמשל כשאוכלין סעודה שהתחילה בשבת שפיר יש לדון בנוגע לרצה וכו', אם גמרו הסעודה אחר שיצא השבת, דבעת שהתחילו הי' חיוב לומר רצה ואילו היו גומרים לפני יציאת השבת היו אומרים רצה, וכן בנוגע לשבת ברכות בסעודה שהתחילה ביום הז' ונגמר בליל ח', דשם כשהתחילו אם היו גומרים קודם שיצא יום ז' היו מחוייבים לומר שבע ברכות וממילא השאלה אימתי נתהווה החיוב אם זה בתחילת הסעודה או בסיומו, משא"כ בנידון הברמ"צ אף בעת ההתחלה לא הי' שום חיוב של תזמורת. וממילא אין יכולים לומר שאם בהתחלת הסעודה, שלא הי' חיוב בתזמורת, אך שהיו מותרים בכלי תזמורת מצד סיבה צדדית, ולכן מותרים להמשיך, אף שאין ההיתר קיים עוד.

בברכה שנזכה תיכף ומיד לקיום התפילה שאומרים בספירת העומר "שיחזיר לנו עבודת בית המקדש למקומה במהרה בימינו אמן סלה".

ידידו המאחל לו כט"ס

משה באגאמילסקי

• * *

על דברים אלו השבתי:

ידיד היקר תלמיד חכם ונבון סיני ועוקר הרים צנא מלא ספרא ופה מפיק מרגליות

הרב הגאון משה באגאמילסקי שליט"א, מנהל בישיבת תומכי תמימים ליובאויטש, ורב בית הכנסת ישיבה דקראון הייטס, ומחבר הספרים הנודעים ודברת בם, השלום והברכה.

יש לי להשיב על מכתבו הנעים על דברי בנוגע לשמחת הבר מצוה של בני יקירי רפי נהי"ו שנערכה ובתחילה בל"ג בעומר והמשיכה בערבו של אותו יום.

והנה הגם שאמנם אין חיוב לנגן בתזמורת בבר מצוה, כמו שכתבת, ובזה אכן אינו דומה לחתונה שיש חיוב לנגן בכלי שיר. אולם מאידך גיסא, בדברי רבי משה במקום אחר (אג"מ ח"א סי' קסו) מצאנו שנקט להשוות כל דבר מצוה לשמחת חתונה לענין היתר זמרה בזמן הזה, וכמש"כ שם בתוך דבריו: "ואם הוא לדבר מצוה משמע מתוס' ומרמ"א שמותר אף שאינו לשמחת חתן וכלה, דהא נקטו כגון בבית חתן וכלה הכל שרי משמע דחתן וכלה שנקטו הוא רק לציור, וה"ה לכל דבר מצוה".

נמצא לפי דברים אלו, שמאחר ויש היתר לזמר בכלי שיר גם בבר מצוה, גם אם אינו חיוב, אם התחיל בהיתר שייך לבוא ולדון כפי שהארכנו בענין התחלה במצוות, ככל דבר שתחילתו בהיתר, דלענין זה שוה בר מצוה לכל דבר שתחילתו בהיתר. ואם מצאנו שרבי משה התיר להמשיך חתונה שתחילתה בל"ג בעומר, ודעתו שבכל דבר מצוה יש היתר כללי של זמר בזמן הזה, שפיר שייך לומר שלפי דבריו גם בכל דבר מצוה שתחילתו בהיתר, יכול להמשיכו גם לאחר מכן.

ואולי תהיה נפק"מ בין שמחת חתן וכלה לשמחת בר מצוה, באופן שלא ניגנו בתחילת השמחה ביום ל"ג. דבחתונה שיש חיוב נגון, גם אם בפועל לא התחילו לנגן, כיון שיש עליו חיוב, אם תחילת החתונה בזמן שיש עליו חיוב גם אם לא מיישמו בפועל, מותר לו להתחיל לנגן גם בערב [וכפשטות משמעות דברי הגר"מ שלא כתב דיש להתחיל את הניגון מבעוד יום אלא אל החופה].

אולם בבר מצוה עד כמה שיש לו היתר ואין לו חיוב, אם התחיל בהיתר יכול להמשיך, אך אם לא התחיל בזמן המותר, מסתבר שלא יוכל להתחיל בערב של יום ל"ד בעומר.

ושוב הנני להודות לכב' על עיונו בספרי, והקב"ה ישלם לכם ולמשפחתכם מכל מילי דמיטב

בהערכה וידידות מרובה

צביקה רייזמן

• * *

בנדון שמחת שבע ברכות ביום האחרון של ימי השבע ברכות, כתב הגאון רבי אליה פישר, ראש כולל גור בניו יורק:

בענין מ"ש בשם הגרש"ק בדין שבע ברכות שנמשך לתוך ליל שמיני, הנה בדרך כלל נוהגים שלא לברך שבע ברכות אם מברכים ברכת המזון בליל שמיני. ושמעתי הטעם אף אם נאמר שסעודה זו נחשבת כהמשך סעודת חתן, אמנם אין מזה יותר טיבותא באם אכלו הסעודה בתוך ימי המשתה, ולקראת סיום הסעודה עזב החתן את המקום מאיזה סיבה, שבכה"ג אין שייך לברך. כמו כן הכא אף שאת הסעודה אפשר למתוח גם לתוך יום שמיני אבל החתן הסתלק ואת "הגברא" אי אפשר למתוח יותר.

מעניין לציין, במסיבת סיום חג פסח בשביעי של פסח אחה"צ אצל האדמו"ר ההפני מנחם, שלא נטלו ידים רק שתו יין ופירות ולקראת סיום המסיבה שכבר היה לילה, שאל אותי הקטן, הרבי, אם הגבאי שיברך עוד מעט ברכת מעין שלש בקול להוציא את הרבים, יוכל להוסיף "וזכרנו לטובה ביום" כו' אף שכבר לילה [וכאן לא היתה סעודת פת] ואני עניתי שאפשר לומר "וזכרנו לטובה", ואיני יודע על מה הסתמכתי אבל כך יצא מפי.

והנה מצאתי בספר שמירת שבת כהלכתה (פרק נו הערה כד) שאם רוצה לצאת י"ח סעודה שלישית בפירות, יהדר אחר פירות משבעת המינים, וציין למש"כ בקצות השלחן [סי' צב בבדי השלחן ס"ק ד] דכיון שדבר שברכתו מעין שלוש טעון ברכה לאחריו במקומו והוה קביעות, דמי קצת לסעודה קבועה, וגם שמזיכירם בברכה מעין שלוש מעין המאורע, עי"ש דלפ"ז עדיפי גם מבשר ודגים.

ואם כן לפי זה, אכן יש להורות שיזכיר המאורע בברכת מעין שלוש שתחילתה ביום טוב ונמשכה לאחר צאתו, משום שיש בסעודה שחיובה ברכה מעין שלוש קביעות כסעודת ברכת המזון שנאמרה בה ההלכה שאזלינן בתר ההתחלה.

בענין זה כתב אחי, הרב מאיר רייזמן:

מה שהובא בענין חתן בשבע ברכות, הנה באופן שחל יום השביעי שלו בשבת, וסעודה שלישית נמשכת כפי שנהוג בהרבה מקומות אל תוך מוצאי שבת, בספר שנות חיים (סימן קה) מסיק שלא יברך שבע ברכות, וכן כתבו הברכי יוסף והשערי תשובה (סי' קפח ס"ק ז) בשם תשובת גינת ורדים. אולם בשו"ת שבט הלוי (ח"א סי' לט) כתב שמאחר ועדיין לא הבדיל וקדושת ודיני שבת עדיין עליו לענין כמה דברים, שפיר גם לענין יום שביעי של שבע ברכות עדיין לא חל עליו שמיני ויכול לברך שבע ברכות.

וצ"ע אם צריך פנים חדשות בסעודת שבע ברכות שתחילתה בשבת וסיומה במוצאי שבת, שהרי בשבת אין צריך פנים חדשות כיון שהשבת עצמה היא הפנים החדשות, ומאחר ובמוצאי שבת ליכא פנים חדשות יש לדון אם יכול במוצאי שבת לברך שבע ברכות. ונראה שאם אזלינן בתר תחילת הסעודה שהרי גם בברכת המזון יאמרו במוצ"ש "רצה", יוכלו לברך שבע ברכות במוצ"ש למרות שבמוצאי שבת אין בסעודה פנים חדשות, מכיון שבתחילת הסעודה היו פנים חדשות.