אנציקלופדיה תלמודית:תכריכים

הגדרת הערך - בגדים שמלבישים בהם את המתים.

דיניהם

מצותם

המת, אין קוברים אותו ערום^[1], אלא מלבישים אותו בגדים, הנקראים תכריכים^[2], ואין לדבר מקור מן התורה^[3], אלא שמצינו שהבאת תכריכים למת חשובה דבר מצוה^[4], וכן אמרו שיש בה משום כבוד-המת*^[5].

מהותם

באלו בגדים מלבישים את המת, כתבו ראשונים שלסוברים שלעתיד לבא המתים יקומו לבושים בתכריכים שנקברו בהם^[6], מלבישים את המת בגדים ממש, כתונת, ועליה חלוק^[7], אבל לסוברים שלעתיד לבא המתים לא יקומו בתכריכים שנקברו בהם^[8], אין קוברים את המת בבגדים ממש, אלא עוטפים אותו בסדין אחד^[9], שכן מצאנו ברבי, שסבר שהכסות שנקבר בה אינה עולה עמו, ואמרו עליו שנקבר בסדין אחד^[10]. וכתבו ראשונים שאנו, כדי לקיים דברי כל השיטות, מלבישים כתונת וחלוק, ועליהם עוטפים בסדין^[11]. הסדין שמעל המלבושים, כתבו ראשונים שעושים אותו כגולם, בלי צורת חיתוך האיברים^[12].

לעשותם נאים

מאחר והמת עתיד לקום כשהוא לבוש בתכריכים שנקבר בהם, לסוברים כן^[13], כתבו ראשונים שהעושה את התכריכים נאים וחשובים, תבא עליו ברכה, לפי שעל ידי כן מכירים בו שהוא מודה בתחית-המתים*^[14], וכן מצינו אמוראים שהורו שילבישום תכריכים מגוהצים ונאים^[15].

צבעם

בצבעם של התכריכים, יש מן האמוראים שהקפידו שלא יהיו לבנים ואף לא שחורים^[16], אלא אדומים^[17], או בצבע כמראה התכלת, שהוא ממוצע בין השחור והלבן^[18], וכן יש מן הראשונים שכתבו שנהגו לעשותם אדומים^[19], ויש מן האמוראים שציוו שיקברום בתכריכים לבנים דוקא^[20], וכן נתפשט המנהג לקבור בלבנים, וכתבו ראשונים שכן ראוי לעשות^[21].

שויָם

בראשונה היו מוציאים הוצאות רבות על תכריכים, והיתה הוצאת המת קשה לקרוביו יותר ממיתתו, עד שהיו מניחים אותו ובורחים, עד שבא רבן גמליאל ונהג קלות ראש בעצמו ויצא בכלי פשתן, ונהגו העם אחריו לצאת בכלי פשתן^[22], ואמר רב פפא שהיום נוהגים העולם אפילו בבגד קנבוס הנקנה בזוז^[23], וכן כתבו ראשונים שנוהגים בבגדים זולים התפורים בחוט פשתן, ונהגו בסודר שוה זוז^[24], וכתבו ראשונים שאסור לקבור בתכריכים של משי ובגדים מרוקמים, אפילו לנשיא שבישראל, שזו גסות הרוח והשחתה ומעשה נכרים^[25].

שלא להרבות

מלמדים את האדם שלא יהא חבלן, לתת כלים רבים על המת ולאסרם^[26], ומוטב לתתם לעניים מאשר להשליכם לרמה ותולעה^[27], שכל המרבה כלים על המת, הרי זה עובר משום בל-תשחית*^[28], וגורם לניוול המת^[29], שהכלים נרקבים עליו, ומרבה על פניו רפש וטיט^[30], ומרבה עליו רמה^[31], שהעש אוכל הבגדים, ואותה רימה נוספת על הרימה שיוצאת מגופו^[32].

המלביש

האיש כורך ומקשר את האיש אבל לא את האשה^[33], משום הרהור^[34], והאשה כורכת ומקשרת את האיש ואת האשה^[35], לפי שבה אין הרהור כל כך^[36].

כלאים

תכריכי המת אין בהם משום כלאים^[37], ולפיכך בגד שאבד בו כלאים, מותר לעשותו תכריכים למת^[38], ונחלקו אמוראים: רבי ינאי אמר שלא התירו אלא לספדו בהם, אבל לקברו אסור, ורבי יוחנן אמר שהתירו אף לקברו בהם^[39]. על טעמי המחלוקת, ופרטים נוספים ע"ע כלאי בגדים^[40]

על איסור לועג-לרש* בתכריכים שיש בהם כלאים, ע"ע לועג לרש^[41].

ציצית

תכריכים שיש להם ארבע כנפות, קודם שנותנים אותם על המת - אף לסוברים שכלי קופסא חייבים בציצית^[42] - הם פטורים מציצית, לפי שנאמר בציצית: כסותך אשר תכסה בה^[43], ותכריכים אינם עשויים להתכסות בהם^[44]. על פרטי הדין ע"ע ציצית. וכשנותנים את התכריכים על המת, יש ראשונים שפרשו בגמרא שנותנים בהם ציצית, משום: לועג לרש חרף עושהו^[45]. על ביאורים שונים בטעם הדבר, ושיטות שונות כיצד נותנים את הציצית בתכריכים, ועד אימתי משאירים אותה, ושיטות שאין נותנים ציצית, והמנהג למעשה, ע"ע לועג לרש^[46] וע' ציצית.

הבאתם לצורך מודר הנאה

הבאת תכריכים נמנית בין צרכי המת, שמותר למדיר הביא למודר-הנאה*, לפי שאין הנאה למתים^[47]. על פרטי הדין ע"ע מודר הנאה^[48].

מטפחות ספר תורה

על מטפחות ספר-תורה*, שעושים אותן תכריכים למת-מצוה*^[49], ע"ע גניזה^[50] וע' ספר תורה וע' מת מצוה.

על הלבשת תכריכים להרוג, ולמי שנהרג בידי גוים, וליולדת שמתה, ע"ע קבורה.

על הלבשת תכריכים למאבד-עצמו-לדעת* ע"ע^[51].

על הלבשת תכריכים להרוגי-בית-דין*, ע"ע^[52].

על תפירת תכריכים בחול-המועד*, ע"ע^[53]; על תפירת תכריכים ביום-טוב-שני* ע"ע^[54].

על גוסס* שאין מכניסים אליו תכריכים עד שימות, ע"ע גוסס^[55].

על אסור קניית תכריכים ממעות מעשר שני, והזכרתם בוידוי-מעשר*, ע"ע מעשר שני וע' ודוי מעשר^[56].

על תכריכים, אם מקבלים טומאה, ע"ע כלים^[57].

על החשכה על התחום בשבת כדי להביא תכריכים במוצאי שבת, שהיא מותרת, בדומה להחשכה לשאר צרכי מצוה, ע"ע שבת

על הלנת-המת* לצורך הבאת תכריכים, שהיא מותרת משום כבוד המת, ע"ע הלנת המת^[58] וע' כבוד המת^[59].

איסור הנאה מהם

איסור הנאה

תכריכי המת אסורים בהנאה^[60]. במקור הדין נראה בגמרא בדעת אביי שכל משמשי המת אסורים בהנאה מגזרה-שוה* "שם שם" מעגלה-ערופה* - שהיא אסורה בהנאה^[61] - שבמיתה נאמר: ותמת שם מרים ותקבר שם^[62], ובעגלה ערופה נאמר: וערפו שם את העגלה^[63], ובדעת רבא נראה בגמרא שלמדים גזרה שוה "שם שם" מעבודה-זרה* - שאף היא אסורה בהנאה^[64] - שנאמר בעבודה זרה: אשר עבדו שם הגוים^[65]. ויש מן האחרונים שכתבו שאיסור הנאה מתכריכים אינו אלא מדרבנן, כדי שלא ינהגו בהם קלות ראש^[66].

התכריכים אסורים בהנאה אף שלא כדרך הנאתם, ואפילו לצורך חולה^[67].

בגד שאבד בו כלאים - שהוא אסור בהנאה^[68] - אף על פי שאסור למכרו לנכרי^[69], שמא יחזור וימכרנו לישראל, והישראל לא ידע שיש בו כלאים, ויהנה ממנו^[70], מותר לעשותו תכריכים למת^[71], לפי שמאחר והתכריכים אסורים בהנאה, אין חשש שישראל יהנה מהם^[72].

על בגד שהוזמן למת, ולא ניתן עליו, או שניתן עליו בלא שהוזמן לכך, אם נאסר, ע"ע הזמנה.

תכריכי גוי

לסוברים שמת גוי אסור בהנאה^[73], תכריכיו אסורים אף הם בהנאה^[74].

בגדים שניתנו על מיטת המת

בגדים שנזרקו על המת, כגון שאביו ואמו, מחמת צערם, היו מזרקים בגדיהם עליו, כדי לאסור את ממונם, רבן שמעון בן גמליאל אומר שהבגדים שנגעו במיטה - שנושאים אותה בו לקבורה, וקוברים אותה עמו^[75] - אסורים^[76] מדרבנן, משום שהם מתחלפים בתכריכי המת, ויבואו לומר שתכריכי המת מותרים^[77], וכן אמרו במסכת שמחות שכל המציל כלים מן המת הרי זה גוזל את המתים, ופרשו שם שיש שמצילים ויש שאין מצילים, שעד שלא הגיע לארון, מצילים, ומשהגיע לארון אין מצילים^[78]. ובדעת חכמים יש ראשונים שכתבו שבגדים שנזרקו על המת מתוך מרירות, אף על פי שנגעו במיטה הנקברת עמו, אינם נאסרים^[79].

להלכה כתבו ראשונים ואחרונים שבגדים שנגעו במיטה נאסרים^[80], ויש שפסקו שאינם נאסרים^[81].

הבגדים שנאסרים כשנגעו במיטה, כתבו ראשונים שאינם אלא אותם שזורקים על המת במרירות הלב כדי שיקברו עמו, ונגעו במיטה, אבל מצע או כר או כסת שתחתיו, או סדין וטלית שעל הארון או על המיטה, שלא ניתנו שם על דעת להקבר עמו, אינם נאסרים^[82].

על תכריכים שלא נגעו במיטה, או שנגעו במיטה שאינה נקברת עמו, ע"ע הזמנה^[83] וע' מת; על המצוה להציל כלים שאביו ואמו של המת זרקו על המת, שלא יאסרו, ע"ע השבת אבדה^[84].

קבורתם

הבגדים שנגעו במיטה ונאסרו, כתבו ראשונים שמסתבר שהם נקברים, אבל אינם נקברים עם המת ממש, שאין כבודו בכך, אלא נקברים עמו בתפוסתו^[85].

דבר שאינו שלו

הנותן על המת בגד שאינו שלו, הבגד אינו נאסר, לפי שאין אדם אוסר דבר-שאינו-שלו*^[86].

הערות שוליים