אנציקלופדיה תלמודית:שתופי מבואות

הגדרת הערך - השתתפות בני המבוי במאכל או במשקה אחד, כדי להתיר טלטול מן החצרות למבוי ולהיפך.

מהות התקנה

מן התורה מותר לטלטל מן החצרות^[1] - שלפני הבתים^[2] - למבוי*^[3] - דהיינו מבוי-מפולש*^[4], שפתוחים אליו החצרות^[5] - אפילו כלים ששבתו בבתים^[6], שהחצרות והמבוי כולן רשות-היחיד* הן מן התורה^[7], אלא שחכמים אסרו לטלטל ביניהם^[8], וזהו מתקנת שלמה ובית דינו של העירוב^[9], שמבואות שאינם מפולשים, לא עירבו, אסורים^[10], ומכל מקום המוציא ביניהם אינו חייב חטאת* או כרת*, שאין האיסור אלא מדרבנן^[11]. בטעם האיסור כתבו ראשונים, שהוא לעשות סייג* לתורה, להרחיק מן העבירה, שלא יוציא מרשות היחיד לרשות-הרבים*^[12], מפני שהמבוי חשוב רשות משותפת לרבים יותר מן החצירות^[13], ודומה כנגדם לרשות-הרבים* כנגד רשות היחיד^[14], וכדי שלא יטעו העם ויאמרו: כשם שמותר להוציא מן החצירות למבוי ומן המבוי לחצירות, כך מותר להוציא מן רשות היחיד לרשות הרבים ומרשות הרבים לרשות היחיד, גזרו חכמים שאסור להוציא מן החצר למבוי ומן המבוי לחצר^[15]. ויש שפירשו תקנת שלמה המלך, שאסור לשכנים לטלטל ברשות היחיד שיש בה חלוקה בדיורין עד שיערבו כל השכנים מערב שבת^[16], ומפני מה תיקן שלמה דבר זה, כדי שלא יטעו העם ויאמרו כשם שמותר להוציא מן החצרות לרחובות המדינה ושוקיה ולהכניס מהם לחצרות כך מותר להוציא מן המדינה לשדה ולהכניס מן השדה למדינה, ויחשבו שהשוקים והרחובות הואיל והן רשות לכל הרי הן כשדות וכמדברות ויאמרו שהחצרות בלבד הן רשות היחיד, וידמו שאין ההוצאה מלאכה ושמותר להוציא ולהכניס מרשות היחיד לרשות הרבים^[17].

איסור זה של הוצאה ממבוי לחצר ומחצר למבוי, התירוהו חכמים על ידי שיתוף^[18], שמבואות שאינם מפולשים, עירבו, מותרים^[19], שכשם שבערובי-חצרות* מערב כל בתי החצר, כך בשיתופי מבואות משתף כל חצרות המבוי^[20]. ומצוה לחזר כדי לקיים שיתופי מבואות^[21], כדי שלא יבואו ליד איסור להכניס ולהוציא מהחצרות למבוי^[22], שאפילו אינו רוצה להוציא כל השבת מן החצר למבוי מצוה לחזור אחר שיתוף^[23], כי שמא ישכח ויוציא ולא ישים על ליבו שלא שיתף^[24].

על צורת השיתוף בשיתופי מבואות, עי' להלן^[25].

שמו

השיתוף שעושים אנשי מבוי* זה עם זה או כל בני העיר - להתיר האיסור מדרבנן לטלטל בין המבוי לחצר^[26] - הוא הנקרא "שיתוף"^[27], ומכונה: שיתופי מבואות^[28]. ולמה בחצרות נקרא עירוב - ערובי-חצרות* - ובמבואות נקרא שיתוף, כדי לקצר בדברים וליתן סימן במה אנו מדברים, שאם לא כן היינו צריכים בכל פעם לומר עירובי חצרות עירובי מבואות ולכן קבעו שם עירוב לחצרות ושיתוף למבואות, וכשנאמר "עירוב" ידענו שאנו מדברים בחצרות וכשנאמר "שיתוף" ידענו שאנו מדברים במבואות^[29]. ולמה נקרא עירוב המבוי "שיתוף", שהוא שם יותר כולל משם עירוב^[30], ולכן במבוי, שהכמות יותר גדול מהחצר, קראוהו בשם שיתוף^[31].

יחס לעירוב חצירות

כל פרטי הדינים שוים בעירוב ובשיתוף^[32], ואשתו משתתפת בשבילו, ומשתתפים שלא לדעתו אם אין הבית פתוח אלא לחצר אחד, ושקטן* יכול לגבותו, ושיכול אחד לזכות לכולם^[33], ושאם היו שותפים אין צריך להשתתף^[34], ואפילו היה משותף עם שכיניו בסחורה, לזה ביין ולזה בשמן, אין צריך להשתתף^[35], ועל פרטי הדינים ע"ע ערוב חצרות. ורק בשני דברים יש חילוק^[36]: א) עירוב אינו אלא בפת^[37], ושיתוף הוא בין בפת בין בכל דבר מאכל ובכל דבר משקה^[38], ועל כך עי' להלן^[39]. ב) עירוב אין מניחים אותו אלא בבית* שבחצר*^[40], ושיתוף מניחים אותו בין בבית בין בחצר, או בבית שאין בו ארבע-אמות* או בבית שער ובלבד שיהיה במקום המשתמר^[41], ועל כך עי' להלן^[42].

הדבר שמשתפים בו

שיתופי מבואות משתפים במאכל^[43], שדעתו ודירתו במקום מזונותיו הוא^[44], שבמקום מזונותיו של אדם חשובה דירתו ושביתתו^[45], וכיון שנתנו כל בני החצר כדי מזונם בבית אחד, נעשה כאילו כולם דרים בתוכו^[46], ונמצאו כולם רשות אחת^[47].

בכל משתתפים^[48] שיתופי מבואות^[49], דהיינו בכל מיני אוכלים^[50] ובכל מיני משקים^[51], ומביאים חבית של יין ושל שמן ושל תמרים ושל גרוגרות ושל שאר מיני פירות^[52]. באיזה אוכלים אמרו שמשתתפים בהם, באוכלים הראויים לאכילה כמות שהם עכשיו^[53], ושדרך בני אדם לסמוך עליהם משום סעודה או משום ליפתן, או שבאים כמות שהם בקינוח סעודה וכשהן מאכל גמור הראוי עכשיו לקבל טֻמאת-אוכלים*^[54], וכל שאינו ראוי לאכילה - עכשיו כמות שהוא^[55] - אין משתתפים בו^[56].

על מספר דברים דנו ביחוד אם משתתפים בהם:

מים ומלח

מים ומלח אין משתתפים בהם^[57], דהיינו במים בפני עצמם או מלח בפני עצמו^[58]. בטעם הדבר נחלקו אמוראים בירושלמי: לדעת ר' יסא הטעם, שאין הגוף ניזון מהם^[59], וכן נקטו הראשונים הטעם, שאינם דברי מזון^[60], שאנו צריכים דברים המזינים ואלו אינם מזינים^[61]. ולדעת ר' לוי הטעם, שהן מין קללה^[62], שבמים באו מי המבול ובמלח באה מכת סדום^[63].

עירב מים עם מלח, נחלקו בו ראשונים: יש סוברים שמשתתפים בו^[64], שנעשה כמורייס^[65], וראוי לטבל בהם את הפת^[66], שהוא כלפתן^[67]. ויש סוברים שאין משתתפים אף במים ומלח מעורבים, אלא אם כן נתן לתוכן שמן^[68].

כמהין ופטריות

כמהין-ופטריות* אין משתתפים בהם^[69], אפילו מבושלים^[70]. ונחלקו ראשונים בטעם הדבר: יש שכתבו שמקובל היה לחכמים שאינם מזינים^[71]. ויש שפירשו הטעם, שאינם חשובים כאוכלים^[72], והאוכלם בתורת לפתן בטלה-דעתו-אצל-כל-אדם*^[73], כיון שהם מאכלים גרועים^[74], ואינם באים אלא באקראי^[75], ואין אדם סומך עליהם, לא מחמת סעודה ולא מחמת ליפתן^[76].

יש מהאחרונים המחלקים בין כמהין ופטריות מבושלים, שהם מאכל חשוב, לחיים, ועל כך ע"ע כמהין ופטריות^[77].

גודגדניות

גודגדניות - דהיינו כוסבר^[78], מין ירק שעושה זרע^[79]. ויש מפרשים: עשב שאוכלים הגמלים^[80], ולא יאכל אדם אותם אלא על ידי הדחק^[81] - אין משתתפים בהם^[82], והיינו כשהוקשו לזרע^[83], שהוקשו הקלחים כעץ, שכבר צמח בהם זרע, וקשים לאכילה^[84] לכל אדם^[85], שממעיטים את הזרע^[86], ועל כן אינם ראוים לאכילה^[87], ואינם בכלל מזון, וגבי שיתופי מבואות אנו צריכים שיהיו בכלל מזון^[88].

עלי בצלים

עלי בצלים שלא גדלו אורך זרת, אין משתתפים בהם^[89], שאינם ראוים לאכילה^[90], שכל שלא גדלו זרת יש להם ארס בבצל^[91]. אבל אם כבר גדלו העלים שיעור זרת, הרי הם כבצלים עצמם ומערבים בהם^[92].

פולים יבשים

פולים יבשים אין משתתפים בהם^[93], שאינם ראוים לאכילה^[94], שלעולם אינם נאכלים חיים^[95] אלא לאחר בישולם^[96], וצריך שיהיה ראוי לאוכלו עכשיו^[97].

כפניות

כפניות - תמרים רעים שלא בישלו כל צורכם^[98] - אין משתתפים בהם^[99], שאינם ראוים לאכילה^[100]. ואף על פי שאפשר לטגנו ולהכשירו, לפי שאין משתתפים אלא בסעודה הראויה בשבת זו, ואינה^[101].

חיטים ושעורים

חיטים ושעורים אין משתתפים בהם^[102] כשהם חיים^[103], שאינם בני אכילה^[104], שאינם ראוים להיאכל עכשיו כמות שהם^[105], שאין דרכם של בריות לאוכלם חיים, אלא בפת או בדייסא או בקליות^[106].

פת

פת, יש מהראשונים הסוברים שכיון שהוא חשוב יותר מיין, ודאי שמשתתפים בו^[107], וכתבו ראשונים שכן המנהג^[108]. ויש מהראשונים הסוברים שמלכתחילה אין להשתמש בפת לשיתופי מבואות^[109], כיון שערוב-חצרות* אינו אלא בפת^[110], וצריך שיהיה ניכר איזהו עירוב ואיזהו שיתוף^[111], וביין משתתפים מלכתחילה^[112], והוא הדין בכל שאר מיני פירות^[113].

פת שאמרו שמשתתפים בה - מלכתחילה, לסוברים כן^[114]. או בדיעבד, לסוברים כן^[115] - יש מהראשונים סוברים שהדברים אמורים בפת שלמה, אבל פת פרוסה אין משתתפים בה, שיש לחוש לאיבה^[116]. ויש מהראשונים הסוברים שמשתתפים אף בפת פרוסה, שלא תהא פת פרוסה גרועה משאר מיני פירות^[117].

תבלין

מיני תבלין, נחלקו בהם ראשונים: יש סוברים שמשתתפים בהם^[118], שראויים ללפת בהם את הפת^[119], ומפני שראוי לתבל בו את האוכל חשוב הוא להשתתף בהם^[120]. ויש מהראשונים הסוברים שאין משתתפים בהם^[121], שאינם בני אכילה^[122], שאינם באים לא לליפתן ולא לקינוח סעודה^[123], ואין סומכים עליהם משום סעודה^[124]. או משום שהן כליפתן לבשר צלי, ובשר צלי עצמו הוא ליפתן, ואין אומרים ליפתן לליפתן^[125].

להלכה כתבו הפוסקים שמשתתפים בתבלין^[126]. ויש מהפוסקים שצידדו שמלכתחילה אין להשתתף בתבלין, ובשעת הדחק ניתן להקל^[127].

תבלין שאינו ראוי ללפת בו את הפת, ואינו אלא לטעם בלבד, הכל מודים שאין משתתפים בו^[128].

ירק

ירק המבושל ושאינו מבושל - שאינו חי אך אינו מבושל כל צורכו - יש הסוברים שאין משתתפים בו^[129], לפי שאינו ראוי לאכילה^[130], שאין אדם אוכל ירק המבושל ושאינו מבושל^[131]. ויש הסוברים שמשתתפים בכל ירק המבושל ושאינו מבושל, מלבד תרדים^[132], שהוא הורג האוכלו^[133]. בירק חי ומבושל, הכל מודים שמשתתפים^[134].

עדשים

יש שכתבו שעדשים, אין משתתפים בהם^[135], שאינם ראוים לאכילה^[136]. ויש שכתבו שמשתתפים בהם^[137]. ויש שחילקו בין עדשים חיות שאין משתתפים בהם לעדשים מבושלות שמשתתפים בהם^[138].

פלפלים

פלפלים, יש שכתבו שאין משתתפים בהם^[139]. ויש שכתבו שמשתתפים בהם^[140], ושכן המנהג^[141].

ביצים

משתתפים בביצים^[142], אפילו חיים^[143], שראויים הם לאכילת כל אדם, והאוכלן כשהן חיות לא בטלה דעתו^[144].

שיעור המאכל והמשקה

כמה שיעור האוכל שמשתתפים בו^[145], בזמן שהם מרובים מזון שתי סעודות לכולם^[146], אפילו היו המשתתפים אלפים ורבבות^[147]. וכמה הם מרובים, שיהיו שמונה עשר או יותר^[148]. ובזמן שהם מועטים - השיעור - כגרוגרת לכל אחד ואחד^[149] מבני המבוי או מבני העיר^[150].

במה דברים אמורים ששיעורם שתי סעודות, בדברים שסומכים עליהם משום סעודה^[151], שכל אוכל שהוא נאכל כמות שהוא - שאינו ליפתן^[152], שאין מלפתים בו את הפת^[153], כגון פת ומיני דגן^[154] - אם נשתתפו בו שיעורו מזון שתי סעודות^[155]. אבל כל שהוא משום ליפתן - שרגילים ללפת בו את הפת^[156], כגון מורייס^[157] וזיתים^[158] ואמהות של בצלים^[159] - שיעורו כדי ללפת בו שתי סעודות^[160]. שיעור כל משקה שתי רביעיות^[161], שהוא שיעור שתיית משקים בשתי סעודות^[162]. ונחלקו ראשונים: יש סוברים שכך שיעורו בין רבים ובין מועטים^[163]. ויש סוברים שאם נשתתפו במשקים צריך רביעית לכל אחד ואחד^[164].

בשר חי אינו ליפתן וצריך כדי שיאכל ממנו שתי סעודות^[165]. ובשר צלי, נחלקו בו אמוראים: לדעת רבה, בשר צלי הוא ליפתן, ושיעורו כדי ללפת בו שתי סעודות^[166]. וכן הלכה^[167]. ולדעת רב יוסף, בשר צלי אינו ליפתן, ושיעורו כדי לאכול ממנו שתי סעודות^[168].

החומץ הוא ליפתן^[169], ובשיעור הטיבול בו נחלקו לשונות התלמוד: ללשון הראשון השיעור הוא כדי לטבל בו מזון שתי סעודות של ירק^[170], דהיינו שכל הסעודה מן הירק^[171]. וכן הלכה^[172]. וכתבו ראשונים ששיעורו רביעית*^[173]. וללשון השני השיעור הוא כדי לטבל בו ירק הנאכל בשתי סעודות בפת^[174].

יין מבושל הוא ליפתן^[175], אבל יין חי אינו ליפתן ושיעורו - כשאר המשקים^[176] - שתי רביעיות^[177]. ויש מהראשונים הסובר שהיין המבושל בקינוח סעודה הוא בא ולא לטבל בו, ולפיכך שיעורו כדי השיעור שמביאים ממנו לקינוח של שתי סעודות^[178].

לגבי מספר אוכלים מצינו פירוט לגבי שיעורם: א) משתתפים בליטרא* ירק^[179]. ב) משתתפים בעשרה אגוזים^[180]. ויש שכתבו: חמישה אגוזים^[181]. ג) משתתפים בחמישה אפרסקים^[182]. ויש שכתבו: חמישים אפרסקים^[183]. ד) משתתפים בשני רימונים^[184]. ה) משתתפים באתרוג אחד^[185]. ו) משתתפים בפולים לחים כמלוא היד^[186]. ז) משתתפים בתפוחים - דהיינו בתפוחי היער^[187] - כמלוא הקב*^[188]. ח) משתתפים בתמרים מלוא הקב^[189]. ט) משתתפים בגרוגרות מלוא הקב^[190]. י) משתתפים במנה דבילה^[191]. יא) משתתפים בכשות כמלוא היד^[192]. יב) משתתפים בליטרא חזיז^[193], דהיינו שחת של תבואה - חיטים ושעורים^[194] - בעודם ירק^[195], שגוזזים ואוכלים אותו^[196]. יג) משתתפים בשני ביצים^[197]. יד) לסוברים שמשתתפים בתבלין^[198], שיעורו שמינית ליטרא*^[199].

צירוף

בצירוף אוכלים זה לזה לשיעור השיתוף, נחלקו ראשונים: יש פוסקים שכל האוכלים מצטרפים לשיעור השיתוף^[200]. וכן הלכה^[201]. ויש סוברים שאינם מצטרפים^[202].

מקום נתינת השיתוף

כיצד משתתפים במבוי, גובה אוכל כגרוגרת מכל אחד ואחד - אם היו מועטים, ששיעור השיתוף כגרוגרת מכל אחד^[203] - או פחות מכגרוגרת אם היו מרובים - ששיעור השיתוף שתי סעודות^[204] - ומניח הכל^[205] בכלי אחד^[206] בחצר מחצרות המבוי^[207] או אכסדרה או מרפסת^[208] או באחד הבתים^[209].

טעם החילוק בין ערוב-חצרות* שאינו אלא בבית, לשיתופי מבואות, שהעירוב מקבץ כל בתי החצר לבית אחד לפיכך צריך להיות העירוב בבית דוקא^[210], ושיתוף מקבץ כל חצרות המבוי לחצר אחת - כאילו תשמישם להיות אחד^[211] - ולכן די כשיהיה מונח בחצר^[212], שחצרות אינן דירה, ולכן השיתוף אינו צריך דירה, אלא באויר החצר דיו ובמקום המשתמר^[213].

בירושלמי נחלקו בדבר: לדעת הברייתא ששנה שמואל, נותן השיתוף בבית שער^[214]. ולדעת שמואל, שיתוף צריך בית^[215].

הניחו בבית מבתי המבוי, נחלקו בו ראשונים: רוב הראשונים סוברים שהוא שיתוף^[216]. ויש מהראשונים הסובר שאם הניח השיתוף בבית אינו שיתוף^[217], שבחצר ניכר יותר שהוא לשם שיתוף, ששייך יותר למבוי וקרובים תשמישי המבוי זה לזה^[218].

מניחים שיתוף בבית קטן^[219] שאין בו ארבע-אמות* על ארבע אמות^[220]. לסוברים שאם הניח השיתוף בבית אינו שיתוף^[221], הטעם, שלא תאמר שכפי שיוצא מכלל בתים לענין עירוב^[222], כך יוצא מכלל חצר לענין שיתוף ונכנס לכלל בית^[223].

הניחו באויר החצר, הרי זה שיתוף^[224], אבל אם הניחו באויר מבוי אינו שיתוף^[225], שצריך שיהיה במקום המשתמר^[226], כגון חצר, אבל אביר של מבוי אינו מקום המשתמר^[227].

בירושלמי אמרו שנותן השיתוף בין באויר חצר בין באויר מבוי^[228].

@@@

ואם הניח הכלי בחצר צריך להגביה הכלי מן הקרקע טפח כדי שיהיה ניכר

רמב"ם הלכות עירובין פרק א הלכה יז

הברכה

על שיתופי מבואות מברך: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציונו על מצות עירוב^[229].

אימתי מברך על העירוב, בשעה שמקבץ אותו מבני המבוי^[230], שכל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן^[231], וכיון שנתקבץ הרי נעשית המצוה, שכבר עירבו, ואף על פי שלא בירכו מותרים לטלטל^[232], שברכות אינן מעכבות, הלכך צריך לברך כשבא לקבצו^[233]. ואם אינו מקבץ עירוב אלא אחד מזכה לכולם^[234], מברך בשעה שמזכה להם^[235].

אמירה לאחר הברכה

המזכה לאחרים^[236] מניח הכלי שבו העירוב ואומר^[237]: הרי זה לכל בני המבוי^[238]. וראשונים כתבו שצריך לפרט^[239], ואומר - אף אם לא זיכה, אלא נשתתפו כולם^[240] - בזה השיתוף יהיה מותר לכל בני המבוי להוציא ולהכניס מחצרות למבוי בשבת^[241]. או: בזה יהיה מותר לנו להוציא ולהכניס^[242] מן המבוי לחצרות ומן החצרות למבוי ומשתיהן לבתים ומן הבתים לשתיהן^[243]. או: בזה העירוב יהיה מותר לנו לטלטל^[244] מחצרות למבוי וממבוי לחצירות, לנו ולכל הדרים בעיר הזאת^[245]. או: בזה השיתוף יהא מותר לכל בני המבוי להכניס ולהוציא מן החצירות למבוי ומן המבוי לחצירות בשבת^[246].

גבו לשם עירוב ולא ברכו

גבו המאכלים לשם עירוב, ושכחו ולא בירכו עליו, הוא עירוב, כי אין הברכה מעכבת^[247].

כשהמקומות חלוקים זה מזה

ישראלים שדרים בשלושה מקומות חלוקים, ודלתות כל אחד מהמקומות נעולים בלילה והשמש גובה קמח מכולם, אינו מועיל להם להשתתף^[248], אלא צריך לערב בכל מקום ומקום^[249], ששיתוף מבוי צריך שיהיה מונח בחצר שבמבוי, ואלו שנבדלים זה מזה ורחוקים אין שיתופן אחד ואין מבואיהם כאחד^[250]. ואם עירבו במקום אחד אין האחרים שלא עירבו אוסרים עליהם, הואיל ואין להם דריסת הרגל זה על זה, כי אין כל העיר חשובה כמבוי אחד אף על פי שיושבים בהיקף חומה אחת^[251].

אוכל שאינו ראוי לו

לסוברים - וכן הלכה^[252] - שמערבים ערוב-תחומים* אפילו באוכל שאינו ראוי לו אם ראוי לשום אדם^[253], משתתפים אפילו באוכל שאינו ראוי לו אם ראוי לשום אדם, כגון לנזיר* ביין, ולישראל בתרומה*^[254]. וכן משתתפים בדמאי*, מפני שראוי לעניים^[255]. וכן הנודר מאוכל זה או נשבע שלא יאכלנו, משתתף בו^[256], שלא אסר לו אלא אכילתו ולא שאר הנאותיו^[257].

נדר או נשבע שלא יהנה ממנו, נחלקו בו ראשונים: יש סוברים שמשתתפים בו^[258]. ויש סוברים שאין משתתפים בו^[259], אף על פי שמערבים לו בה - לסוברים כן^[260] - ערוב תחומים, משום שערוב תחומים אין מערבים אלא לדבר מצוה^[261], ומצוות לא ניתנו להינות, מה שאין כן בשיתופי מבואות^[262].

אמר: קונם* הנאתו או אכילתו עלי, נחלקו בו ראשונים: יש סוברים שאין משתתפים בו^[263], שהרי אפילו עירוב תחומים אין מערבים בו^[264]. ויש סוברים שמשתתפים בו^[265].

האסור לכל

דבר האסור לכל, כגון טבל*, אפילו טבל של דברי סופרים, וכן מעשר-ראשון* שלא ניטלה תרומתו כהוגן, וכן מעשר-שני* והקדש* שלא נפדו כהלכה, אין משתתפים בהם^[266]. אבל משתתפים במעשר-שני* והקדש* שנפדו, אף על פי שלא נתן את החומש*, שאין החומש מעכב^[267].

כשאינה ראויה בין השמשות

אמר על כיכר: היום חול ולמחר קודש - ואין משתתפים בהקדש*^[268]. או שאמר: ולמחר קונם*^[269], לסוברים שאין משתתפים במאכל שאמר עליו: קונם הוא עלי^[270] - משתתפים לו בה^[271], שכיון שבין-השמשות* ספק הוא, אינו ודאי שנתקדשה הכיכר, והואיל וראויה היתה מבעוד יום, אין להוציא הכיכר מחזקתו ולעשותו קודש^[272], אבל אם אמר היום - קודש^[273], או: היום - קונם ולמחר חול - שתהיה פדוי על מעות שיש לי בבית^[274] - אין משתתפים לו בה^[275], שאינה ראויה עד שתחשך^[276], שכיון שהוא היום קודש, אין מוציאים אותו מחזקתו עד שתחשך ודאי^[277], וקניית השיתוף צריך שיתחיל בין השמשות, ובין השמשות עדיין היתה קדושתו עליו ואין משתתפים בהקדש^[278].

חצר הפתוחה לשני מבואות

לסוברים - וכן הלכה^[279] - ששלוש חצרות^[280] הפתוחות זו לזו ופתוחות לרשות-הרבים*, אם עירבו השתים החיצוניות עם האמצעית, היא מותרת עימהן והן מותרות עימה, ושתי החיצוניות אסורות זו עם זו^[281], חצר הפתוחה לשני מבואות ושיתף עם כל אחד מהם, מותר עם כל אחד מהם לטלטל ממנו לחצר ומחצר לתוכה^[282], ואסור לטלטל כלים ששבתו במבוי זה למבוי האחר דרך החצר^[283]. ואם לא שיתף עם שום אחד מהם, אם הוא רגיל עם שניהם לצאת ולבוא בחול דרך עליהם, אוסר על שניהם^[284]. ואם הוא רגיל עם האחד, ועם השני אינו רגיל, אותו שרגיל אוסר^[285], שחצר זו אוסרת עליו, שממנו הוא והרי לא עירבה^[286], ושאינו רגיל אינו אוסר^[287], שאינה הימנו^[288]. ואם שיתף עם אותו שאינו רגיל, הותר הרגיל לעצמו אם שיתפו ביניהם^[289], שהרי סילק עצמו ממנו^[290]. וכן אם היה רגיל עם שניהם ושיתף עם אחד מהם, מותר השני, שהרי סילק עצמו ממנו^[291]. ואם המבוי שרגיל בו שיתפו ביניהם ואותו שאינו רגיל לא שיתפו, והוא לא שיתף לא עם זה ולא עם זה, דוחים אותו אצל שאינו רגיל ויסתלק מאותו שרגיל^[292], שלא לאסור על זה שעירב^[293], כיון שהוא אינו מפסיד בדבר שהרי לא שיתף עמהם^[294], ויש ריוח לאחרים שעל ידי זה יהיו מותרים^[295], וכגן זה כופים-על-מדת-סדום*^[296].

עירוב חצירות כשעשו שיתופי מבואות

היו חצרות פתוחות מזו לו וביניהם מבוי^[297], נחלקו אמוראים בדעת תנאים: א) יש הסוברים שהכל מודים שאם עשו ערובי-חצרות*, שהוא לעולם של פת^[298], ששוב אין צריכים לעשות שיתופי מבואות^[299], והכל מודים שאם עשו שיתופי מבואות בפת, שהפת עולה לכאן ולכאן^[300]. ואם נשתתפו ביין במבוי, נחלקו תנאים: לדעת ר' מאיר אין סומכים עליו בעירובי חצירות, שאין מערבים לחצירות ביין^[301], ושלא לשכח תורת עירוב מן התינוקות, שיאמרו אבותינו לא עירבו^[302]. ולדעת חכמים כשנשתתפו ביין במבוי, סומכים עליו אף לענין עירוב חצירות^[303], אף על פי שיין אינו ראוי לעירוב חצירות, מתוך שראוי למבוי סומכים עליו אף בחצר^[304]. ב) ויש מהאמוראים הסוברים, שהכל מודים שהמשתתף ביין אין סומכים עליו לענין עירוב חצירות^[305], שאין אומרים מתוך שראוי למבוי ראוי לחצר^[306]. ואם שיתף או עירב בפת, נחלקו תנאים: לדעת ר' מאיר לא ניתן לסמוך בעירוב על שיתוף ובשיתוף על עירוב^[307], שלא לשכח תורת עירוב מן התינוקות, שיאמרו אבותינו לא עירבו^[308]. ולדעת חכמים, סומכים על שיתוף במקום עירוב ועירוב במקום שיתוף^[309].

מחלוקת זו של התנאים, נחלקו בה ראשונים: יש סוברים שהיא כשכל חצר עירבה לעצמה ואחר כך נשתתפו במבוי ולא עירבו דרך פתחים שביניהם או עירבו דרך פתחים שביניהם ולא נשתתפו במבוי^[310], אבל אם לא עירבה כל חצר בעצמה, ודאי אינה סומכת על השיתוף^[311]. ויש סוברים שהיא אף כשלא עירבו החצרות לעצמם^[312].

להלכה נחלקו בתלמוד אמוראים במחלוקת התנאים: לדעת רב יהודה אמר רב, הלכה כר' מאיר^[313], ומורים כן ברבים^[314]. ולדעת רב הונא, מנהג כר' מאיר^[315], ואין מורים כן ברבים, ומכל מקום מורים כן ליחיד הבא לימלך^[316]. ולדעת ר' יוחנן נהגו העם כר' מאיר^[317], ואין מורים כן אף ליחיד, אלא שאם עשה כן אין מוחים בידו^[318], אף שיש לחוש לברכה לבטלה^[319]. וכתבו ראשונים שההלכה כר' יוחנן^[320], ואין מורים כר' מאיר אלא כחכמים^[321], שהלכה כר' יוחנן לגבי רב^[322], וכל שכך לגבי רב הונא שהוא תלמידו של רב^[323]. ויש הסוברים שהלכה כר' מאיר^[324], שכן במשנה שנינו בסתם: ולא אמרו לערב בחצירות אלא כדי שלא לשכח את התינוקות^[325], והלכה-כסתם-משנה*^[326], אלא שבמקום מצוה יש להקל כחכמים^[327].

ובמחלוקת האמוראים בדעת תנאים, נחלקו ראשונים כמי הלכה: יש פוסקים שהמשתתף ביין הכל מודים שאין סומכים עליו לענין עירוב חצירות^[328]. ויש הפוסקים שהמשתתף בפת הכל מודים שסומכים עליו לענין עירוב חצירות^[329], וכיון שההלכה כחכמים - לסוברים כן^[330] - לפיכך סומכים על שיתוף במקום עירוב ועל עירוב במקום שיתוף^[331].

אף להלכה נחלקו הפוסקים: א) יש פוסקים שהמשתתפים במבוי צריכים לערב בחצירות כדי שלא ישכחו התינוקות תורת עירוב, שהרי אין התינוקות מכירים מה נעשה במבוי, לפיכך אם נשתתפו במבוי בפת, סומכים עליו ואין צריכים לערב בחצרות, שהרי התינוקות מכירים בפת^[332]. ב) ויש פוסקים שאם לא עירבה כל חצר לעצמה, אין סומכים על השיתוף^[333], ומברכים הן על העירוב והן על השיתוף^[334], אבל כשכל חצר עירבה לעצמה, ואחר כך נשתתפו במבוי ולא עירבו דרך פתחים שביניהם, מותרים להשתמש בחצירות שבמבוי דרך פתחים שביניהם, שסומכים על שיתוף במקום עירוב, ואם עירבו דרך פתחים שביניהם ולא נשתתפו במבוי, מותרות להשתמש החצרות במבוי, שסומכים על עירוב שעירבו החצרות דרך פתחים במקום שיתוף^[335]. ג) ויש פוסקים שסומכים על שיתוף במקום עירוב, אפילו לא נשתתפו אלא ביין, וכן סומכים על עירוב במקום שיתוף^[336], כי עירוב שלנו שכל אחד מבני החצר נותן לשיתוף הוא כעירוב ושיתוף ביחד, ומה שהצריכו שיתוף ועירוב היינו בזמן התלמוד שבני החצר לא נתנו לשיתוף רק החצר עירבו ביחד ואחד מבני החצר נותן לשיתוף, אבל בזמן הזה אין עושים רק שיתוף אחד, ואם עושה יותר ובירך עליו הוא ברכה לבטלה^[337], וכתבו שכן המנהג^[338].

היו מסובים לאכול וקדש היום

בני חבורה שהיו מסובים לאכול וקדש עליהם היום, הפת שעל השולחן סומכים עליה משום שיתוף^[339], הואיל וכולם יש להם רשות לאוכלו^[340]. יש מהראשונים מפרשים שהדברים אמורים כשאכלו בבית או בחצר^[341]. ויש מהראשונים מפרשים שהדברים אמורים רק כשאכלו בבית, אבל אם אכלו בחצר, אינו עולה להם^[342].

שכחו לשתף

ככל משפטי ביטול למי ששכח ולא עירב בחצירו^[343], כן הוא במבוי^[344], שאם שכחה חצר אחת ולא נשתתפה, מבטלת רשותה לשאר בני המבוי או הם לה, אף על פי שהם רבים, שבני החצר גבי מבוי חשובים כיחיד בחצר^[345].

הערות שוליים