אנציקלופדיה תלמודית:שליח בית דין

הגדרת הערך - אדם העושה דבר מה בשליחות בית-דין*.

מהותו

שליח בית דין, הוא שליחו של בית הדין, ונמנו בדברי חכמים מספר תפקידים שהם בכלל זה: א) שליחו^[1] של בית דין להזמין^[2] בעל-דין* לדין^[3], ועל כך עי' להלן: המזמין. ב) שליחו של בית הדין למשכן בעל-חוב*^[4], ועל כך עי' להלן: הממשכן. ג) שליחו של בית הדין להכות חיבי-מלקיות* ומכת-מרדות* מלקות* בבית-דין*^[5], או להכות אנשים ברשות בית דין^[6], ועל כך עי' להלן: המלקה. ד) שליח הממונה בידי בית דין לקבל גזל* מידי הגזלן^[7], ועל כך עי' להלן: המקבל גזל המושב.

מינויו

שליח בית דין הרי הוא כבית דין, ואין צריכים שיעידו עדים ששלחוהו לשליחותו^[8]. ויש הסוברים שלענין השבת הגזל, במקרה שאין מועיל השבת הגזל אלא לנגזל בלבד ולא לשלוחו^[9], שאף על פי שמועילה השבת הגזילה לשליח בית דין^[10], אינה מועילה אם לא עשאוהו בית דין שליח בעדים^[11].

שליח המזמין

כבודו

אסור לנהוג קלות ראש בשליח בית דין^[12] המזמין^[13] הבעל-דין* לדין^[14], וכל שכן שאסור לבזותו^[15] ולהכותו^[16].

על עונשו של המבזה ומצער שליח בית דין, עי' להלן^[17]. על ההזמנה* לבית-דין*, פרטיה ודיניה, ע"ע הזמנה (ב).

מלקות

המבזה שליח בית דין - שנשלח להזמינו^[18] לדין^[19] - לוקה^[20], שכל המצער שליח בית דין - בדברים^[21], שמעיז פניו להתריס עימו^[22] ולחרפו^[23] - יש לבית דין רשות להכותו מכת-מרדות*^[24]. ויש מהראשונים שנראה מדבריהם שאין הדברים אמורים אלא כשקם עליו ומכהו^[25], ואם גידפו וחירפו אין דינו אלא בנידוי^[26].

נידוי

המבזה שליח בית דין - שנשלח להזמינו^[27] לדין^[28] - חייב נדוי*^[29]. ויש שכתבו בדעת ראשונים, שהוא עיקר דינו של המבזה תלמיד חכם, אלא שאם רצו בית דין לזכות אותו מלבד הנידוי, הרשות בידם להכות אותו מכת-מרדות*^[30].

לשון הרע ורכילות

אין שליח בית דין - שנשלח להזמין^[31] בעל-דין* לדין^[32] - חייב באמירת דברים משום לשון-הרע*^[33], כשבא לומר שביזוהו^[34], שחירף פלוני שליח בית דין^[35], או שחירף בית הדין^[36], שנאמר: העיני האנשים ההם תעקר^[37], שכן משה שלח שליח לקרוא לדתן ולאבירם, וביזו את משה ואמרו: לא נעלה, המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר כי תשְׂתרר עלינו גם השְׂתרר^[38], ומשה אומר לה': העיני האנשים ההם תעקר^[39], ואלמלא שהיה השליח אומר למשה דבריהם, לא היה יודע שאמרו כן^[40], ואם היה בזה לשון הרע, לא היהי כותבו בתורה^[41]. וכן אינו חייב משום לשון הרע, כשמספר שפלוני לא רצה לבוא לדין^[42]. וכן אינו חייב משום רכילות*^[43], כשמספר שחירף פלוני בית הדין^[44].

נאמנותו

שליח בית דין - שהלך להזמין איש לדין^[45] - נאמן כשנים^[46], שאינו משקר בבית הדין^[47], לענין נידויו^[48] של בעל-דין*^[49], אם חזר ואמר לבית דין שבעל הדין אינו רוצה לבוא^[50], או שאמר שבעל הדין ביזהו^[51] או ביזה הדיין^[52]. ומכל מקום אין כותבים עליו שטר שמתא*^[53] - כדין מי שהזמינוהו בית דין וקבעו לו זמן ולא בא^[54] - עד שיבואו שנים ויעידו עליו שנמנע לבוא לבית דין^[55], ועל כך ע"ע הזמנה (ב)^[56].

כשהזיק לבעל דין

מצוה על שליח בית דין להכות בעל-דין* הנמנע מלבוא לדין^[57], ובכל מקום שמסרב אדם לציית לשליח בית דין^[58], אם היכהו - או הזיק ממונו^[59] - פטור^[60], שיש לו רשות להכותו^[61], אפילו יכול להצילו בדבר אחר^[62], וכן פטור מבושת^[63], שנאמר: ושלחה ידהּ והחזיקה במבֻשיו^[64], ואנו דורשים: ושלחה ידה, פרט לשליח בית דין^[65].

יש שנראה מדבריהם שפירשו וגרסו בירושלמי, שאין שליח בית דין פטור, אלא כשהיכה ברשות בית דין^[66].

על אשת השליח, שבא ברשות בית דין להכות אדם, ורב עימו, ובאה להצילו, שהיא פטורה מבושת*, עי' להלן: המלקה^[67].

היכהו ומת

שליח בית דין, שהיכה את בעל-דין* הנמנע מלבוא לדין והמיתו בשגגה, יש מהראשונים הסוברים, שפטור מן הגלות^[68], שלדעתם זהו שדרשו את הכתוב ברוצח* בשגגה^[69]: לחטֹב עצים^[70], מה חטיבת עצים רשות - שאם רוצה חוטב, ואם רוצה אינו חוטב^[71], שנאמר שם: ואשר יבֹא את רעהו ביער^[72], ומהמילה "אשר" משמע, אם ירצה יבוא, אם ירצה לא יבוא^[73] - אף כל שהוא רשות, יצא שליח בית דין^[74].

שליח הממשכן

כניסה לבית

באיסור האמור בכתוב: בחוץ תעמֹד והאיש אשר אתה נֹשה בו יוציא אליך את העבוט החוצה^[75], נחלקו תנאים: א) יש הסוברים שאיסור זה הוא אף בשליח-בית-דין*^[76] - שרשאי למשכן את הלווה אפילו שלא בשעת הלואה*^[77] - ומכל מקום לא יכנס לביתו למשכנו^[78], אלא אם ימצא לו שום דבר בחוץ יקחנו^[79]. שממשמע שנאמר: בחוץ תעמֹד^[80], איני יודע שהאיש אשר אתה נושה בו יוציא^[81] - ומי יוציאנו אם לא בעל הבית^[82], ומילת "והאיש" מיותרת^[83] - אלא מה תלמוד לומר: והאיש^[84], לרבות שליח בית דין^[85], שיש לדרוש: בחוץ תעמוד אתה והאיש שהוא שליח בית דין, ואשר אתה נושא בו יוציא אליך^[86]. והמילה "והאיש" היא דבוקה לפניה ולאחריה, משמשת לפנים: בחוץ תעמֹד והאיש, ולאחריו: והאיש אשר אתה נושה בו^[87]. ב) ויש מהתנאים הסוברים שאין איסור זה אמור אלא בבעל-חוב*, אבל שליח בית דין נכנס לביתו וממשכנו^[88], שפירוש הכתוב: והאיש שהוא שליח בית דין ואשר אתה נושה בו יוציא אליך^[89].

להלכה כתבו ראשונים שאיסור הכניסה לבית על מנת למשכן את הלווה, אמור אף בשליח בית דין^[90], שכן שמואל סובר כדעה זו^[91].

על הדברים ששליח בית דין אסור למשכן את הלווה בהם, ע"ע משכון.

משכון בכח

אף על פי שהמלוה את חבירו אסור למשכנו בחוזק^[92], ואם משכנו בחוזק והזיק, בין בגופו בין בממונו, חייב, כמו באחר^[93], אבל שליח בית דין יכול להכותו אם מסרב בו כשמשכנו בזרוע בשוק^[94].

על כך שכל מקום שמסרב אדם לציית לשליח בית דין, אם היכהו, פטור, עי' לעיל: המזמין^[95].

שליח המלקה

הלקאוהו ומת

שליח בית דין המכה מלקות* אחד מחיבי-מלקיות* ממה שאמדוהו בית דין ומת תחת ידו, פטור מן הגלות^[96], אם משום שעשה מצוה^[97], או שכיון שאמדוהו אנוס* הוא^[98]. ויש מהראשונים המפרשים שזהו שדרשו את הכתוב ברוצח* בשגגה^[99]: לחטֹב עצים^[100], מה חטיבת עצים רשות - שאם רוצה חוטב, ואם רוצה אינו חוטב^[101], שנאמר שם: ואשר יבֹא את רעהו ביער^[102], ומהמילה "אשר" משמע, אם ירצה יבוא, אם ירצה לא יבוא^[103] - אף כל שהוא רשות, יצא שליח בית דין^[104].

הוסיף שליח בית דין רצועה אחת יתר על מה שאמדוהו ומת, הרי זה גולה על ידו^[105].

אשת השליח

היכה השליח ברשות בית דין, ורב עימו המוכה, ובאה אשת השליח להצילו, הרי היא פטורה מבושת*^[106], שנאמר: וקרבה אשת האחד^[107], ואנו דורשים: ולא שליח בית דין^[108]. או משום שנאמר: וקרבה אשת האחד להציל את אישהּ^[109], ואנו דורשים: ולא שליח בית דין^[110]. או משום שנאמר שם: ושלחה ידהּ^[111], ואנו דורשים: ולא אשת שליח בית דין^[112], שאינה חייבת^[113], כיון שבעלה היה רשות לו להכותו והוא היכהו, יכלה להצילו ולביישו^[114]. ואם היכהו השליח שלא ברשות, הרי היא חייבת בבושת^[115], שנאמר: ושלחה ידהּ^[116] - והוא מיותר, שהיה לו לכתוב: "וקרבה אשת האחד להציל את אישהּ מיד מכהו והחזיקה במבֻשיו", ואנו דורשים^[117] - לרבות אשת שליח בית דין^[118].

המקבל גזל המושב

הגוזל את חבירו שחייב להחזיר את הגזילה^[119], אם היא שוה פרוטה*^[120], ואם נשבע לשקר שאינו חייב לו, שנינו שחייב להחזיר הגזילה לנגזל עצמו, ולא לשלוחו^[121], שנאמר: לאשר הוא לו^[122], כלומר לנגזל שהגזילה היא לו^[123], שהמילים "לאשר הוא לו" ממעטות^[124] שלא יתננו לשלוחו שיולך לו^[125], שכיון שנשבע לו אי אפשר לו להביא כפרתו - אשם-גזלות* - עד שיעשה השבה מעולה לידו של נגזל^[126], ומכל מקום יכול ליתנו לשליח בית דין^[127], וכיון שמסרו לו נפטר^[128], שנאמר: יתננו^[129], ומילה זו מיותרת, שכבר נאמר: ושלַּם וגו' לאשר הוא לו^[130], ועוד, שהיא איננה במקומה, שלא היה לו לומר אלא "יתננו לאשר הוא לו", ולכן דרשו חכמים שיש נתינה אחרת שאינה לו, וכפי ש"אשר הוא לו" מיעט שלוחו של נגזל^[131], "יתננו" ריבה שליח בית דין^[132].

בפירוש הדין של השבת הגזילה לשליח בית דין, נחלקו ראשונים: א) יש מפרשים שתקנה היא שתיקנו חכמים, מפני תקנת-השבים*, שלא נתחייב לזה - שגזל פרוטה^[133] - להוציא מנה בהוצאות הדרך^[134], ונותנו לשליח בית דין והוא שומרו בידו עד שיבוא הנגזל^[135], או שנותנו לשליח בית דין שיפקידו בבית דין עד שיבוא הנגזל^[136], ואם נאבד ביד שליח בית דין קודם שיגיע ליד בעלים, או אפילו לבית דין פטור, ולפיכך משנתן לשליח בית דין יכול להביא אשמו ואין השבת גזילו ליד בעלים ולא אפילו ליד בית דין מעכבת^[137]. ויש הסוברים לדעה זו, שהדברים אמורים כשנותן לשליח שיביאהו לנגזל^[138]. ב) ויש מפרשים שדין זה הוא מתקנת חכמים מפני תקנת השבים שלא למונעו מלהשיב ולהביא כפרתו^[139], ונותנו ביד שליח בית דין להביאו לידי הנגזל, ונותן בידו הוצאות הדרך^[140], או יחזיקו בידו עד שיבוא נגזל אליו^[141]. ג) ויש מפרשים שהמשנה נשנית קודם תקנת השבים, ומוסר הגוזל הגזילה ביד שליח בית דין שיוליכנו לנגזל, ומשעה שמסרו אינו חייב באחריותו^[142], ויכול להביא אשם-גזלות* מייד כשמסרו לידו, ואין צריך להמתין עד שתגיע הגזילה ליד הנגזל^[143], ואין דין זה משום תקנה, אלא מעיקר הדין^[144].

להלכה פסקו ראשונים שמשעה שמסר הגזלן הגזל לשליח בית דין אינו חייב באחריותו^[145], ויצא ידי חובתו^[146], ונחלקו אחרונים בדעתם אם הוא מעיקר הדין^[147]. או אינו אלא תקנת חכמים^[148]. וכן נחלקו אם מועיל כשמפקיד אצל שליח בית דין על מנת שיבוא הנגזל אצלו^[149]. או שאינו מועיל אלא אם נותן לשליח שיביאהו לנגזל^[150].

שליח זה המקבל הגזל המושב, נחלקו בו הדעות: יש סוברים שאינו מועיל אם לא עשאוהו בית דין שליח בעדים^[151]. ויש סוברים שמועיל אף אם לא עשאוהו בעדים^[152].

הערות שוליים