אנציקלופדיה תלמודית:שליחות יד

הגדרת הערך - דיני שומר פקדון שמשך או הגביה פקדון שהיה ברשותו, על מנת לגוזלו או על מנת ליטלו לעצמו.

הכלל

אין הנפקד רשאי לשלוח יד בפקדון^[1], והשולח יד בפקדון, הרי זה גזלן*, ונתחייב באונסיו^[2], ונעשית הגזלה ברשותו^[3] ומשלם אותה כדין כל הגזלנים^[4]. ומניין שחייבו הכתוב עליו אפילו נאנסה^[5], שנאמר - בשומר-שכר*^[6] - ומת או נשבר או נשבה וגו' שבֻעת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו וגו'^[7], שמשמע אם שלח נתחייב במיתתה ובשבייתה^[8], שאם שלח בה יד ואחר כך נאנסה, חייב באונסיה^[9]. ואפילו שומר-חנם*, שלא היה חייב עד עכשיו אלא בפשיעה^[10], מתחייב בכל אונסים שיעלו בו^[11]. ואפילו לא נתכוון לגזול, ויש בדעתו להשלים מה שיטול משם, חייב באונסים, מפני שהוא כגזלן^[12].

השתמש בפקדון לצורך הפקדון, אינו חייב בשליחות יד^[13]. אם משום שנאמר בשומר חינם: על כל דבר פשע^[14], משמע שפשע בה, אף גבי שומר שכר כן^[15], והדבר נלמד בגזרה-שוה* "שלח ידו" "שלח ידו"^[16], נאמר כאן שליחות יד^[17], ונאמר להלן שליחות יד^[18], מה כאן על כל דבר פשע, אף להלן על כל דבר פשע^[19], ואם נשתמש לצורך הפקדון פטור, שאינו פושע^[20]. או משום שנאמר: אם לא שלח ידו במלאכת רעהו^[21], מלמד שמשביעים אותו שלא שלח בה יד לצורך עצמו^[22], להשתמש לצורכו במלאכת רעהו^[23], כגון להינות ממנה, אלא לצורכה ולהנאתה^[24].

טלטל הפקדון לצורך מקומו של הפקדון, לא נעשה גזלן, אלא עדיין שומר הוא^[25], וחייב בפשיעה ופטור באונסים^[26], ואם אירע האונס מחמת שינוי המקום - שלא החזיר למקומה הראשון ובאו הגנבים וגנבוה^[27] - אם ייחדו לה הבעלים מקום, חייב אפילו משהניחה^[28], שתחילתו בפשיעה וסופו באונס הוא^[29], ואפילו אותו מקום השני משומר יותר מן הראשון, שאנו אומרים אלו הגנבים לא היו מצויים שם ולא גנבוה אילו נשאר שם או חזר והניחה למקומה הראשון^[30]. ואם לא ייחדו לה הבעלים מקום, פטור משהניחה^[31].

גדרו

בגדרו של שולח יד, לסוברים - וכן הלכה^[32] - שאינו חייב בשליחות יד אלא משעה שיעשה מעשה^[33], ולסוברים - וכן הלכה^[34] - שליחות יד אינה צריכה חסרון^[35], נחלקו ראשונים: א) יש סוברים ששולח יד בפקדון גזלן הוא^[36], שדעתו לגזול לגמרי ואין דעתו לשלם, ומכיון שגזל הרי הוא ברשותו ולכן אין צריך חסרון^[37], וכיון שנעשה גזלן, פקע ממנו חיוב השמירה וחייב רק מדין גזלן^[38]. ואפילו לדעת ר' ישמעאל שהשולח יד בפקדונו, כל זמן שלא חסר כלום לא כלתה לו שמירתו^[39], כל זמן שלא החזירה למקומה עדיין תורת גזלן וגנב עליו^[40]. ומכל מקום חידוש הוא שחידשה תורה בשליחות יד, שאינה בגזלן, ששואל שלא מדעת המשתמש במקצת דבר, הרי הוא כגוזל מקצתה, אבל בשליחות יד חידש הכתוב לעשות מקצתה ככולו^[41]. ב) ויש סוברים שהשולח יד אינו מתחייב מתורת גזלן^[42], אלא משום גזרת-הכתוב*^[43] של שליחות יד שחידשה התורה^[44], ששומר ידו כיד הבעלים ואין הגבהתו מוציאו מרשות בעלים, וגזירת הכתוב הוא לחייב באונסים אף על פי שאין הגבהתו קונה לו^[45], ואף על פי שהיה דעתו לשלם נקרא שולח יד להתחייב באונסיה^[46]. ג) ויש מהאחרונים סוברים בדעת ראשונים שמחלוקת תנאים בדבר: לדעת ר' עקיבא הסובר שהשולח יד בפקדונו כיון שנעשה גנב כלתה שמירתו^[47], שוב אין ידו כיד הבעלים וקונה הפקדון והרי הוא כגזלן, ולדעת ר' ישמעאל שהשולח יד בפקדונו, כל זמן שלא חסר כלום לא כלתה לו שמירתו^[48], אינו גזלן, כיון שיד שומר כיד בעלים אין כאן קנין^[49].

שואל ושוכר

דין זה של שליחות יד, נחלקו בו ראשונים ואחרונים: א) יש סוברים שאינו אלא בפקדון, ושמו מוכיח עליו, וכפי שאמר הכתוב גבי שומרים: אם לא שלח ידו^[50], אבל השוכר* והשואל* אין בהם שליחות יד^[51]. ולכן שואל שבעליו עימו - שפטור מנזקין אם בעליו עימו ולא פשע השואל^[52] - פטור אף אם שלח יד^[53], כגון ששאלה למלאכה זו ושלח בה יד לעשות מלאכה אחרת^[54]. ב) ויש הסוברים שכל ששלח יד למה שלא שאלה בשבילו נתחייב בכל^[55], ואפילו שואל^[56] ושוכר^[57], שכל גזלן שבארבעה שומרים נקרא שולח יד^[58]. ואפילו שואל שבעליו עימו, אם חייב אפילו בבעלים - כדין שליחות יד^[59] - משום ששואל אינו עדיף משאר שומרים, ואדרבה חיובו גדול משאר שומרים^[60].

על ידי שליח

אמר לשלוחו לשלוח יד בפקדון ועשה מאמרו חייב המשלח^[61], שהשולח יד בפקדון בין ששלח יד בעצמו או על יד בנו ועבדו ושלוחו הרי זה גזלן ונתחייב^[62], שיכול אין לי אלא הוא - אין לי שנתחייב באונסים בשליחות יד, אלא בזמן ששלח בה יד הוא עצמו^[63] - אמר לעבדו ולשלוחו - שישלח יד, וכן עשה^[64] - מנין - שהוא חייב^[65], והרי אין-שליח-לדבר-עברה*^[66] - תלמוד לומר: על כל דבר פשע^[67], שהיה יכול לכתוב רק "פשע", וכתב: על כל דבר פשע^[68], לחייבו על עסקי דיבורו^[69], ששלח בו יד על ידי שליח^[70], שריבה הכתוב כאן שתהא שליחות לדבר עבירה^[71], שכיון שהחפץ עומד ברשותו, מתחייב^[72]. ואף אם ציוה להם לשלוח יד ליטלה לצורכם, חייב, שהרי נותנה, וכל הנותן של אחרים הרי הוא נוטל^[73].

בגדר החיוב של המשלח נחלקו אחרונים: א) יש סוברים שאף בשליחות יד אין שליח לדבר עבירה^[74], ולא אמרו שהמשלח חייב, אלא כשהשליח אינו יודע שהוא פקדון, או שאינו "בר חיובא"^[75], או שאין לו מה לשלם^[76], שהריבוי בא לחייב המשלח ולא לפטור את השליח^[77]. שכיון שיש סוברים שבמקום שלא ידע השליח יש שליח לדבר עבירה^[78], אם כן לדעתם הריבוי בשליחות יד בא לרבות שאף במקום שידע השליח יד שליח לדבר עבירה, וכיון שיש סוברים שבמקום שהשליח אינו "בר חיובא" יש שליח לדבר עבירה^[79], אם כן לדעתם הריבוי בשליחות יד בא לרבות שאף במקום שהשליח הוא "בר חיובא" יש שליח לדבר עבירה^[80]. או שלדעתם מה שגילתה תורה בשליחות יד באומר לשלוחו, אינו מדין שליח, אלא מדין פשיעה שחייב הכתוב את השומר, בין שפשע הוא עצמו בפקדון בין שאמר לאחרים, לפי ששמירתו עליו^[81]. ב) ויש סוברים ששליחות יד דין מיוחד הוא שבו יש שליח לדבר עבירה^[82].

משלח זה אימתי חייב, נחלקו אחרונים: יש סוברים שאין המשלח חייב אלא כשהשליח אינו יודע שהוא פקדון^[83], או שאינו "בר חיובא"^[84], או שאין לו מה לשלם^[85], אבל אם יש לשליח לשלם, השליח חייב^[86]. ויש סוברים שאם יש לו ממה לשלם, כיון שהיה קנין להמשלח ונעשה גזלן, ממילא רצה מזה גובה ורצה מזה גובה^[87]. ויש סוברים שאפילו ידע השליח שהוא פקדון, חייב המשלח^[88], ואפילו הוא "בר חיובא", ואפילו יש לו מה לשלם^[89], מגזרת-הכתוב*^[90].

השולח יד בפקדונו בידי שליח, בשעה שהגביה השליח נקנה הפקדון למשלח^[91].

אמר אדם לשלוחו שישלח יד בשל אחרים, שלא נעשה שומר עליו, פטור, שאין שליח לדבר עבירה, ולא אמרו שחייב אלא כשנעשה שומר, לפי ששמירתו עליו^[92].

במחשבה ודיבור

החושב או אומר לשלוח יד בפקדון, נחלקו בו תנאים: א) בית שמאי מחייבים על מחשבת הלב בשליחות יד^[93], שנאמר: על כל דבר פשע^[94], לחייב על המחשבה כמעשה^[95]. וכתבו ראשונים שהחושב לשלוח יד, היינו שאמר בפני עדים: אטול פקדונו של פלוני לעצמי^[96], שמשעה שדיבר לשלוח יד הוא פושע^[97], שמחשבה זו אינה מחשבה ממש שמהרהר בליבו^[98], אלא היא דיבור^[99], שהרי למדנוה מ"על כל דבר"^[100], וההוא דיבור הוא^[101], וכפי שמחשבת פגול* היא רק בדיבור ולא בלב^[102], אף על פי שלמדנוה מ"לא יחשב"^[103], ומשום שאינו צריך שישמיע לאוזנו, קורא לדיבור בשליחות יד מחשבה^[104]. ב) ויש מהראשונים סוברים שלדעת בית שמאי אף אם חשב לשלוח יד בפקדון^[105], הרי הוא ברשותו מאותה שעה ואילך להתחייב בכל אונסים שיעלו בו^[106], ואף על פי שכתוב "דבר"^[107], מחשבה ודיבור שוים הם, כל זמן שלא עשה מעשה^[108]. וביארו אחרונים בטעמם, שמכיון שכתוב "דבר"^[109], ושינו בית שמאי מלשון הכתוב ונקטו לשון מחשבה^[110], מבואר שדי במחשבה בלא דיבור^[111]. ג) ובית הלל אין מחייבים אלא משעה ששלח בה יד^[112], שאינו מתחייב באונסים עד שימשוך או יגביה, שהוא קנין^[113], שנאמר: אם לא שלח ידו במלאכת רעהו^[114], מגיד שאינו חייב עד שישלח ידו^[115].

להלכה פסקו ראשונים שאם חשב לשלוח יד בפקדון אינו חייב באחריותו עד שישלח יד^[116], ואף אם אמר שרוצה לשלוח יד בפקדון, אינו חייב, אפילו שאומר כן בפני עדים^[117], שההלכה כבית הלל^[118], שבית שמאי במקום בית הלל אינה משנה^[119].

החיוב

השולח יד בפקדון, נחלקו בו תנאים:

א) בית שמאי אומרים ילקה בחסר וביתר^[120], במה שחסרה, דהיינו גיזות^[121], ובמה שהותירה, כגון אם נתעברה אצלו^[122], שלדעתם שבח גזילה של נגזל^[123], אם משום ששינוי אינו קונה^[124], או משום קנס שקונסים לגזלן^[125], שלא יהא חוטא נשכר^[126], והגוזל את הרחל וגזזה או ילדה, משלם אותה ואת גיזותיה ואת ולדותיה^[127], שאם הפקיד אצלו רחל טעונה צמר, או מעוברת, ונגזזה או ילדה לאחר ששלח בה יד, משלם אותה ואת גיזותיה ואת ולדותיה, ונמצא שהוא לוקה במה שחסרה אצלו, ואם אם נתעברה או טענה צמר כשהיא אצלו, משלם אותה טעונה ומעוברת כמות שהיא עכשיו, והרי לוקה ביתר^[128]. אכן על יוקר וזול אין בית שמאי חולקים^[129], והגוזל חבית יין מחבירו, מלכתחילה שוה זוז ועכשיו שווה ארבעה, שברה או שתאה משלם ארבעה^[130], כשעת הוצאה מן העולם^[131], שבאותה שעה ששתה לה או שבר אותה גזלה, וכל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה^[132], נשברה מאליה, משלם זוז^[133], כשעת הוצאה מבית בעלים^[134], כיון שלא עשה לה דבר, והחיוב הוא משעת גזילה שאז היא שווה זוז, שאם היתה בעולם היתה חוזרת בעין^[135], שלא אמרו שכל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה, אילא היכן שאינו בעולם, אבל ישנו בעין, בין שהוקרה בין שהוזלה חוזרת כמות שהיא^[136]. היתה שוה ארבעה, וכעת שווה זוז, בין אם שתאה, בין אם שברה, בין נשברה מאליה, משלם ארבעה, שבחסר אין הסובר שמשלם כפי שעה שהיא עכשיו, שכל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה^[137]. ויש מהראשונים החולקים על כל זה, וסוברים שבית שמאי נחלקו אף ביוקר וזול, שאם הוקרה משלם כשעת הוצאה מן העולם ואם הוזלה משלם כשעת הגזילה^[138], וכן שנינו במקום אחר, שלדעת בית שמאי הפקיד לו משתי סאים בסלע ועמדו מארבע, משלם משתי סאים בסלע^[139], שאם בשעת הפקדון היו שוים שני סאים בסלע ועכשיו הוזלו, משלם כשעת הגזילה ביוקר^[140], וכן להיפך, שעכשיו הוקרו, משלם כפי שהוא עכשיו^[141], ואם הפקיד לו מארבע ועמדו משתים, נותן לו משתים^[142].

ב) ובית הלל אומרים שהשולח יד בפקדון משלם כשעת הוצאה^[143] מבית הבעלים^[144], אם טעונה טעונה, ואם ריקנית ריקנית^[145], שלדעתם שינוי קונה^[146] ושבח גזילה של גזלן^[147], שכפי שבחסר העמדת לו ברשותו של גזלן, כך גם ביתר^[148]. ואין הם חלוקים אלא ברחל טעונה ומעוברת ונגזזה או ילדה, אבל אף הם סוברים שביוקר וזול, דינו תלוי אם נשברה מאליה או שברה הוא^[149]. ויש מהראשונים סוברים שלדעתם ביוקר וזול, אם הוקרה משלם כשעת הוצאה מן העולם ואם הוזלה משלם כשעת הגזילה^[150].

ג) ר' עקיבא אומר: השולח יד בפקדון משלם כשעת התביעה^[151], כשעת תביעתו בבית דין^[152], כמו שהוא הפקדון בשעת העמדה בדין^[153], כפי מה ששווה בשעה שתובעו עכשיו בדין, כך משלם לו^[154], שנאמר: לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו^[155], שמשמע שישלם כעין שהוא ביום אשמתו^[156], ביום שמתחייב בו בדין^[157], וביום תביעתו הוא מתחייב לו הלכך הולכים אחר שעת תביעה^[158]. ונחלקו ראשונים: יש מפרשים שאם גזל רחל שאינה טעונה ונטענת אצלו וגזזה, ואחר כך תבעו בבית דין, גזילה חוזרת בעיניה ואינו משלם לא את גזותיה ולא את ולדותיה^[159], אבל אם בשעה שתבעו בבית דין היתה טעונה, ואפילו שקדם וגזזה לאחר תביעה או שילדה, משלם אותה ואת גיזותיה ואת ולדותיה^[160]. ויש מהראשונים מפרשים שר' עקיבא איננו חלוק על רחל הטעונה וגזזה או מעוברת וילדה, אלא על יוקר וזול^[161], שמשלם כשעת התביעה, בין הוזל בין הוקר^[162], וכגון שמלכתחילה היתה שוה זוז, ובשעת תביעה שוה ארבעה, ולאחר מכן הוזלה ועמדה על זוז, שלבית שמאי ובית הלל אינו משלם אלא זוז, ולר' עקיבא משלם ארבעה כשעת תביעה^[163]. ונחלקו אמוראים: לדעת רב יהודה אמר שמואל - וכן יש המפרשים בירושלמי^[164] - מודה ר' עקיבא במקום שיש עדים^[165] כמה היתה שוה ביום שגזלה, וראו שגזלה הימנו, שמשלם כשעת הגזילה^[166], שנאמר: לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו^[167], וכיון שיש עדים, מאותה שעה הוא שמתחייב לו אשמה^[168], ובית דין לגלות הדבר הוא^[169], כמה היתה שוה אז על פי עדים^[170]. ולדעת ר' אסי אמר ר' יוחנן חלוק ר' עקיבא אפילו במקום שיש עדים^[171], שנאמר: לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו^[172], ובית דין הוא שמחייבים לו אשמה^[173]. ויש המפרשים בירושלמי, שלא נחלקו אלא בשאין עדים, אבל אם יש עדים הכל מודים לר' עקיבא^[174].

להלכה נחלקו אמוראים: לדעת ר' יעקב בר אידי אמר ר' יוחנן - ולדעת רב ירמיה בשם רב בירושלמי, וכן העיד ר' בון בר חייה בירושלמי שהיה מעשה והורה רבי, ואמרו בירושלמי שכן היה מעשה והורה ר' נסא^[175] - הלכה כר' עקיבא^[176], אפילו שבית הלל חלוקים עליו^[177]. ולדעת רבא הלכה כבית הלל^[178]. וכן פסקו ראשונים להלכה^[179], שאף על פי שבתלמוד ארץ ישראל פסקו כר' עקיבא^[180],

אנו איננו סומכים על זה, אלא על מה שאמר רבא^[181], שרבא "בתרא" הוא^[182]. והשולח יד בפקדון הוא כשאר גזלן^[183], שאינו משלם אלא כמו שהוא בשעת תשלומים, שאם שלח יד ברחל ריקנית וטענה או נתעברה אצלו וגזזה או ילדה אינו משלם אלא כמו שהיא עתה, ואפילו היתה טעונה או מעוברת בשעת גזילה וגזזה או ילדה אינו משלם אלא כמו שהיא עתה^[184], וכן לענין יוקר וזול, אם בשעה ששלח בה יד שוה ארבעה זוז, ובשעה שמוציאה מן העולם שוה זוז, אף על פי שאם היה בעין היה אומר לו הרי שלך לפניך, עתה שאינו בעין משלם ארבעה זוז, ואין חילוק אם שברו בידים או אם נשבר מאליו, ואם מתחילה היה שוה זוז ובשעה שמוציאו מן העולם שוה ארבעה, אם שברו בידים משלם ארבעה זוז, נשבר מאליו אינו משלם אלא זוז^[185].

ללא חסרון

לסוברים - וכן הלכה^[186] - שאינו חייב בשליחות יד אלא משעה שיעשה מעשה^[187], אם שליחות יד צריכה חסרון, נחלקו אמוראים:

א) יש סוברים שליחות יד צריכה חסרון^[188], שאינה שליחות יד להעמידה ברשותו^[189], להתחייב באחריותה^[190] ובאונסיה^[191], אלא אם כן חסרה^[192], וביארו ראשונים דהיינו שאינו חייב עד שיטול ממנו מקצת שיהא בו שוה פרוטה כשיעור גזלה^[193].

ב) ויש סוברים ששליחות יד אינה צריכה חסרון^[194], והשולח יד בפקדון, אף על פי שלא חיסר ממנה כלום^[195], חייב באונסיה ובכל אחריותיה^[196], שמשונה שליחות יד האמורה בשומר-שכר* משליחות יד האמורה בשומר-חנם*^[197], לא תאמר שליחות יד בשומר שכר, ותלמד משומר חינם, ומה שומר חינם שפטור בגניבה ואבידה, שלח בה יד, חייב, שומר שכר שחייב בגניבה ואבידה לא כל שכן, ומדוע כתבה התורה דין זה אף בשומר חינם, לומר לך שליחות יד אינה צריכה חסרון^[198], בין בשומר שכר ובין בשומר חינם^[199]. או שלא תאמר שליחות יד לא בשומר חינם ולא בשומר שכר, ותלמד משואל*, ומה שואל שלדעת בעלים עושה, שלח בה יד חייב, שאם שלח בה יד לעשות מלאכתו, חייבו הכתוב באונסים, בשביל שכל הנאה שלו, ואף שולח יד כל הנאה שלו^[200], שומר חינם ושומר שכר, השולחים יד שלא לדעת בעלים, לא כל שכן שחייב באונסיה, ולמה נאמר^[201], אחד האמור בשומר חינם לומר לך שליחות יד אין צריכה חסרון, והשני האמור בשומר שכר, שלא תאמר דיו-לבא-מן-הדין-להיות-כנדון*, מה שואל אם בעליו עימו פטור^[202], אף שומר חינם ושומר שכר בבעלים פטור^[203], אלא אתה למד שאפילו שלח יד בפני הבעלים חייב^[204].

ג) ויש מהאמוראים שהסתפקו האם שליחות יד צריכה חסרון^[205].

להלכה פסקו ראשונים ששליחות יד אינה צריכה חסרון^[206], ומששלח יד נתחייב בו, אף על פי שלא חסר ממנו כלום, אלא נטל הפקדון ממקום למקום ברשותו כדי לשלוח בו יד הרי זה חייב^[207], שרבא שהוא "בתרא" סובר כך^[208], ואין חילוק בזה בין שומר שכר לשומר חינם^[209]. במה דברים אמורים, כשהגביהו כדי להשתמש בו בתשמיש שמחסרו, אז מתחייב כאילו חסרו^[210], שאף שבא הכתוב של שומר חינם ללמדנו שאין צריך חסרון בשליחות יד^[211], מכל מקום לא ריבה הכתוב אלא שאין צריך חסרון ממש, אבל צריך להגביה כדי לחסר^[212]. הגביהו לעשות תשמיש שאינו מחסרו, אינו חייב משעת הגבהה אלא משעת תשמיש, ולא משום שליחות יד, שהרי אינו שולח בו יד כיון שאינו מחסרו, אלא משום שהוא שואל* שלא מדעת שהוא כגזלן*^[213].

המשתמש בבעלי חיים שלא מדעת בעלים, אף על פי שאין דעתו לחסרון, כיון שדרכם להתחסר ולהכחיש מחמת מלאכה, כאילו נתכוון לחסרון וחייב באונסיו^[214].

נטל חלק מהפקדון

היו פירות מופקדים אצלו ונטל מקצתם, אינו חייב אלא באחריות הפירות שנטל, ושאר הפקדון המונח במקומו הרי הוא ברשות בעליו^[215], ואם נפסד השאר מחמת זה שנטל, חייב בכל^[216]. כיצד, היטה את החבית במקומה ונטל ממנה רביעית, או יתר, אם נשברה אחר שנטל והיא במקומה אינו חייב אלא במה שנטל^[217], ואינו משלם לו אלא דמי רביעית^[218], שהרי לא הגביה החבית^[219], והיכן שנטל ולא הגביה כל החבית פטור^[220]. בטעם הדבר כתבו ראשונים, ששליחות יד אינו מתחייב באונסים עד שימשוך או יגביה^[221], שהוא מעשה קנין^[222], שכל גזלה צריך שיקנה הגזלן ואחר כך יתחייב באונסיה, וזה מכיון שלא הגביה לא קנה את החבית ונמצא שלא עמדה ברשותו עד שיתחייב באונסיה^[223], והחבית שנשברה אונס הוא^[224], והרי לא קנאה שיתחייב באונסים^[225]. ומכל מקום אותו רביעית קנה, ונתחייב באונסיו, אפילו החזירו לשם^[226]. אכן אמרו בתלמוד שאם החמיצה החבית, משלם את דמי כולה^[227], כשעת הגזילה^[228], שפשיעה היא, ומזיק בידים הוא^[229], שבשביל שחיסרה החמיצה^[230], שהוא גרם לה להחמיץ^[231], שכן דרך יין להחמיץ בכלי חסר^[232], וכל זמן שהיא מליאה אינה מחמצת ואם מפחית מעט ממנה ממהרת להחמיץ^[233], וחיצים שלו גרמו להאבידה^[234], ומזיק בידים הוא^[235], אבל שאר פירות^[236] , והוא הדין מי פירות^[237], ושאר דברים, כגון מיני קטנית ותבואה, שנשמר המועט בפני עצמו כאילו הוא עם שאר הרוב^[238], אם שלח יד במקצתם ולא הגביהם, אינו מתחייב אלא כפי מה שנטל^[239]. היטה החבית ונשברה מתוך ידו, חייב, כיון שלצורכו היטה ליטול ממנה רביעית^[240].

יש מהאחרונים הסובר בדעת ראשונים שאפילו היטה את החבית ליטול הימנה ולא נטל והחמיצה חייב^[241], שבסיבת מה שהיטה נתקלקל השאר^[242].

הגביה ולא נטל

הגביה את החבית ליטול ממנה רביעית, נחלקו בו ראשונים:

א) יש סוברים שנתחייב באונסי כל החבית, אף על פי שלא נטל^[243], ואפילו לסוברים שליחות יד צריכה חסרון^[244], שכאן נוח לו שתהיה כל החבית בסיס לאותה רביעית^[245], שתישמר אותה רביעית ולא תחמיץ^[246], שכן דרך יין להחמיץ בכלי חסר^[247], ובהיות זו הרביעית בתוך החבית משתמרת ואינה מפיגה טעמה ולא ריחה^[248], ולכן יין שאינו משתמר אלא בכלי מלא^[249], הוא כמי שנטל והניחו עם השאר להשתמר, ונעשה שואל על כל שאר החבית^[250]. וכל שכן לסוברים - וכן הלכה^[251] - שליחות יד אינה צריכה חסרון^[252], שחייב בדמי כולה אף על פי שלא נטלם^[253], וכל שהגביה לשלוח יד בשוה פרוטה שבו נתחייב בכולו^[254], שכיון שכבר קנאה כולה בהגבהתו עומד לו ברשותו לגמרי^[255].

ב) ויש מהראשונים סוברים שאם לא חשב ליטול ממנה אלא רביעית, אינו חייב אלא ברביעית^[256], שכל שהגביה על דעת לקנות קצת, לא נתחייב אלא באחריות אותו קצת^[257], שאינו מסתבר שאם לא חשב ליטול ממנה אלא רביעית, שיהא חייב בכולה^[258]. ומכל מקום אם הגביהה לגזול את כולה, ולא נטל אלא רביעית, חייב בכולה, ואין אומרים שכיון שלא נטל רביעית בטלה מחשבתו הראשונה ואינו חייב אלא ברביעית^[259].

הגביה את הכיס ליטול ממנו דינר, וכיוצא בכיס מדברים שאינם גוף אחד, נחלקו בו ראשונים ואחרונים: א) יש פוסקים שהרי זה ספק אם נתחייב בכל הכיס או לא נתחייב אלא בדינר בלבד^[260], והמוציא-מחברו-עליו-הראיה*^[261], שלדעתם נסתפקו בדבר בתלמוד ולא פשטו^[262], שייתכן שיין הוא שאינו נשמר מלהחמיץ אלא אגב יין, אבל זוז נשמר לבדו ולא נוח לו שיהיה הכיס בסיס לו ואינו כנוטל ומניח^[263], או שמא שונה השמירה של כיס מהשמירה של דינר^[264], שכיס מלא הוא ואין נוח לתו להיות נאבד כדינר יחידי^[265], שאדם רגיל לעשות שמירה מעולה בהרבה יותר מבמועט, ונמצא שנוח לו להיות כל הכלי בסיס זה לזה שליבו עליו^[266]. ב) ויש מהראשונים ואחרונים הפוסקים שכל פקדון שהגביהו לשלוח בו יד, משעת הגבהה חייב באונסיו, ואין בזה חילוק בין חבית לכיס^[267], שלדעתם אין הספק בתלמוד אמור אלא לסוברים ששליחות יד צריכה חסרון^[268], אבל להלכה שאינה צריכה חסרון, חייב בכל הכיס^[269] משעה שהגביה לחסר, אף על פי שלא חיסר^[270].

הניח מקלו ותרמילו

רועה שהיה רועה עדרו והניח עדרו ובא לעיר ובא זאב וטרף ובא ארי ודרס פטור, הניח מקלו ותרמילו עליה, חייב^[271]. לדעת הסוברים שליחות יד צריכה חסרון^[272], היינו שהכחישה במקל - בהכאתו^[273], במכה חזקה^[274], והיינו חסרון^[275] - ורצתה לפניו^[276], וזו היא משיכה, משעקרה יד ורגל על ידו^[277]. ולדעת הסוברים - וכן הלכה^[278] - שליחות יד אינה צריכה חסרון^[279], כשהניח מקלו ותרמילו עליה, בהמה זו מקצתה משמת בעליה, שהולכת באפר לדעתו, ומקצתה משמשת רועה זה שלא מדעת בעלים, דהיינו במקלו ותרמילו שהניח עליה, נמצא שרועה זה כיון שמשתמש במקצתה שלא מדעת הרי הוא כגוזל מקצתה, שתשמיש שלא מדעת כגזילה הוא והוא שולח יד במקצתה, ואף על פי שאין בשליחות יד זה חסרון כלל, מחייבים אותו על כולה, שמה שחידש הכתוב לעשות מקצתה ככולו, אין חילוק בין אם יש בו חסרון ובין אם אין בו חסרון^[280].

בירושלמי נחלקו אמוראים בדבר: לדעת ר' לעזר בשם ר' הושעיה ולדעת ר' אימי בשם ר' לעזר ור' הושעיה שנה כן בברייתא, אינה דומה שליחות יד שנאמר בשומר-חנם* לשליחות יד שנאמר בשומר-שכר*, שליחות יד שנאמר בשומר חינם אינו חייב עד שימשוך, שליחות יד שנאמר בשומר שכר כיון שהניח מקלו ותרמילו עליה חייב^[281], שאילו לא נאמר שליחות יד בשומר חינם, הייתי למד משומר שכר, מה אם שומר שכר שהחמירה התורה עליו אינו חייב עד שימשוך, שומר חינם שהקלה בו התורה אינו דין שלא יהא חייב אלא עד שימשוך, לאי זה דבר נאמר שליחות יד בשומר חינם, שאינו צריך להחמיר על שומר שכר, כיון שהניח מקלו ותרמילו עליה חייב^[282]. ולדעת ר' יוסי בר נהוראי בין שומר שכר ובין שומר חינם אינם חייבים בשליחות יד אלא משעה שימשוך אותה כדי לקנותה^[283]. אכן יש מהאחרונים מפרשים מסקנת הירושלמי, שהתורה גילתה בשומר שכר שכיון שהניח מקלו ותרמילו חייב, ובא לגלות שאין צורך בחסרון בשליחות יד, ואין חילוק בזה בהין שומר שכח לשומר חינם^[284].

כשאינו נהנה

יש מהראשונים סוברים שאינו חייב משום שולח יד אלא כשהוא מחסרה לדעת עצמו, אבל בשאינו נהנה באותו חסרון, כגון ששפך רביעית לאיבוד, אינו חייב אלא במה שחסר מדין מזיק, שהרי יש כאן חסרון שהכחיש^[285].

השבה הפוטרת מאחריות

שומר ששלח יד בפקדונו, והיה הפקדון ברשותו, נחלקו בו תנאים^[286]: א) לדעת ר' עקיבא כיון שנעשה גנב כלתה שמירתו^[287], ששוב אינו מהימן לבעלים^[288], וצריך דעת בעלים^[289], שהוא אינו עומד במקום הבעלים^[290], ואם לא הודיעם חייב באחריותם אם מת או נגנב^[291], שדומה כאילו לא החזיר, שעדיין ברשותו עומד^[292], ואין אומרים שדי בדעת שומר והוא ידע בחזרתו^[293]. ב) ולדעת ר' ישמעאל כל זמן שלא חסר כלום לא כלתה לו שמירתו^[294], ועדיין הוא שומר של בעלים ודעתו כדעת הבעלים^[295], שהוא במקום בעלים עומד^[296]. ודוקא כשלא חסר דבר מהפקדון, אבל היכן שחסר מקצת מהחפץ ואין מחזיר אחר כך הדבר בשלימות כמי שלא השיב כלל^[297]. בטעם שלדעה זו בחזרה חזרה השמירה, נחלקו ראשונים: יש סוברים שמאחר שחזרה שמירתו במקומה, דומה כמי שלא גנבה מעולם^[298]. ויש סוברים שכל זמן שגנב בטלה שמירתו וכשהחזיר חזרה שמירתו^[299], כשהחזירה למקומה, אותו מקום שייחדו לה הבעלים מושאל להם וברשות הבעלים הוא^[300].

להלכה נחלקו ראשונים: רוב הראשונים פוסקים שאף על פי שהחזיר הפקדון למקומו, הרי זה חייב באחריותו עד שיודיע הבעלים - ואפילו אם יש עדים שהחזירו למקומו^[301] - שהרי כלתה שמירתו וכאילו לא החזיר כלום עד שיודיע בעליו^[302], שההלכה כר' עקיבא^[303], שכן ההלכה כר' עקיבא מחבירו^[304], ועוד שיש מהאמוראים שפירשו בדבריהם שסוברים שההלכה כמותו^[305]. ויש מהראשונים הפוסקים כר' ישמעאל, שכן בתלמוד העמידו סתם משנה כמותו^[306], וסתם משנה ומחלוקת בברייתא, הלכה-כסתם-משנה*^[307].

אדם הנפקד, ששאל חפץ מן הפקדון שבידו - שלא לשם תשמיש שמחסרה^[308] - ולאחר זמן החזירו למקום שהיה מונח, יחזיר בחזקת פקדון, ואין עליו דין שואל* אלא שומר^[309], שדעת שומר חשובה כדעת בעלים^[310], שאם שאל השומר חפץ מהפקדון שבידו והחזירו למקום שהיה מונח תחילה, הרי הוא כאילו ידעו מזה הבעלים^[311]. ואפילו לסוברים שכלתה שמירתו^[312], היינו בגונב שמעתה אינו נאמן, אבל שואל מהימן ולא כלתה שמירתו^[313], שאינו דומה שואל לגנב, שאם ידע הבעל שזה גנב שוב אינו מהימן לו, שבשואל שלא מדעת אין אנשים סוברים שיהיה גזלן בכך^[314]. ויש שפקפקו בזה^[315], שלדעתם אין דין זה אמור אלא בשואל מדעת בעלים^[316] החפץ שתחת ידו בפקדון, ואין צריך להחזירו מדעת בעלים, שהרי נאמן לו^[317]. או שדין זה אמור כששאל לעצמו מקצת שלא מדעת, ולא כלתה שמירתו שעדיין לא נסתלק מעשה הראשון, שמשמר עדיין מקצת הפקדון^[318].

שלח יד בפקדון, ולא ראו עדים, והחזירו למקומו, נחלקו בו אחרונים: יש סוברים שכיון שהחזיר הרי זה סימן שעשה תשובה וחוזר לכשרותו^[319], ואיננו אומרים שלא נוח לבעלים להיות שומר עליה עוד^[320], מה שאין כן כשראו עדים שנגנבה, אנו אומרים שהחזירו מיראת העדים^[321], ולא משום שחזר בתשובה^[322]. ויש סוברים שאף אם לא ראו עדים שגנב, צריך להחזירו לדעת הבעלים^[323], שכיון שמיד שנגב כלתה לו שמירתו ואינו עוד שומר עליו, אם כן מה בכך שיעשה אחר כך תשובה^[324], שלגבי בני אדם אף על פי שחזר בתשובה אינו מוחזק לנאמן כי יראים פן יחזור לסורו, מה שאין כן בצדיק מלכתחילה^[325].

הערות שוליים