אנציקלופדיה תלמודית:שחיטה (בקדשים)

הגדרת הערך - שחיטת קרבנות בהמה.

מצותה וגדרה

מהותה

שחיטת קדשים היא שחיטת קרבנות בהמה, שהיא העבודה* הראשונה מתוך ארבע-עבודות* - שחיטה, קבלה*, הולכה* וזריקה* - הנעשות בקרבן, שבהן תלויים הכשרו וכפרתו^[1].

המצוה

הציווי לשחוט את הקרבן נאמר בתורה פעמים רבות, בקרבנות שונים^[2].

יש מן הגאונים שמנו את שחיטת הקרבנות למצוה מיוחדת במנין המצוות^[3], שלדעתם כל אחת מעבודות הקרבנות נחשבת מצוה מיוחדת^[4]. ויש חולקים וסוברים שהשחיטה אינה נחשבת מצוה מיוחדת, אלא שחיטת כל קרבן היא חלק ממצות הקרבן ההוא^[5].

ברכה

שחיטת קדשים מברכים עליה^[6], ואף בזמן שלא היו מצווים על שחיטת חולין, ולא היו מברכים עליה, לסוברים כן^[7], על שחיטת קדשים היו מברכים^[8].

גדר עבודה

שחיטה אינה חשובה עבודה*^[9], ולפיכך היא כשרה בזר^[10]. וכתבו אחרונים שאין הכוונה שאינה עבודה כלל, שהרי יש לה חלק מדיני עבודה, שצריך לעשותה לשמה^[11], ומפגלים בה^[12], אלא הכוונה שלענין כהונה אין לה דין עבודה, אלא היא כשרה בזר^[13].

מנין הוכיחו האמוראים ששחיטה אינה עבודה, כתבו ראשונים מזה שהוכשרו בה כל הפסולים^[14]. ויש שכתבו שההוכחה היא מזה ששחיטה נוהגת אף בחולין^[15]. ויש שכתבו שההוכחה היא מזה שהשחיטה כשרה אף כשהשוחט עומד מחוץ בעזרה^[16], ואם השחיטה היתה חשובה עבודה, היה השוחט צריך להיות בעזרה, כדרך שמצינו בעבודה של קבלת הדם, שהמקבל צריך להיות בפנים^[17], וכעין זה יש שפרשו שההוכחה היא מזה ששחיטת קדשי-קדשים*, שנעשית בצפון^[18], כשרה אף כשהשוחט עומד בדרום^[19], ואם השחיטה היתה חשובה עבודה, היה השוחט צריך להיות בצפון, כדרך שמצינו בעבודה של קבלת הדם, שהמקבל צריך להיות בצפון^[20], וכעין זה יש שפרשו שההוכחה היא מזה שהנתלה ושחט שחיטתו כשרה^[21], ואם השחיטה היתה חשובה עבודה, היא היתה פסולה, כדרך שמצינו בקבלה, שנתלה וקבל קבלתו פסולה^[22].

אף שחיטת פרה-אדומה*, אפילו לסוברים שהיא טעונה כהן, ופסולה בזר^[23], אינה חשובה עבודה, ומה שהיא פסולה בזר אינו אלא גזירת הכתוב^[24].

אף שחיטת פר-יום-הכפורים*, אפילו לסוברים שהיא פסולה בזר^[25], אינה חשובה עבודה, ומה שהיא פסולה בזר אינו אלא משום שהפר טעון שחיטה בבעלים, שהוא הכהן הגדול^[26].

עיקרה לדם

שחיטת קדשים, כל עצמה ועיקרה היא לצורך הוצאת הדם לזריקה*^[27], שהרי זריקת הדם היא המכשירה את הקרבן^[28], ומטעם זה בשחיטת קדשים צריך לחתוך את הורידים, כדי להוציא את הדם, אף לסוברים שבשחיטת חולין אין צריך לעשות כן^[29], וכן מטעם זה השוחט בהמת קדשים ולא יצא ממנה דם, השחיטה פסולה^[30].

חלקה העיקרי

נחלקו אמוראים בכל שחיטה, אם ישנה מתחילה ועד סוף, כלומר שכולה קרויה שחיטה, והלכות שחיטה נאמרו בכולה, או אינה אלא לבסוף, כלומר שאינה קרויה שחיטה אלא בסופה, והלכות שחיטה לא נאמרו אלא בסופה^[31]. על המחלוקת וטעמיה ע"ע שחיטה (א).

בשחיטת קדשים, מצינו כמה הלכות שתלויות בשאלה אם ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף או שאינה אלא לבסוף:

א) התחיל לשחוט קדשים בחוץ, וסיים את השחיטה בפנים, לסוברים שישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף, הוא חייב משום שחיטת חוץ, ולסוברים שאינה אלא בסוף, הוא אינו חייב משום שחיטת חוץ^[32]. על פרטי הדין ע"ע שחוטי-חוץ. ב) קדשי-קדשים – שדינם להישחט בצפון^[33] - שהחל לשחטם בדרום, וסיים את השחיטה בצפון, לסוברים שישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף, הקרבן פסול, ולסוברים שאינה אלא לבסוף, הקרבן כשר^[34]. ג) פרה אדומה, שדינה שמטמאה את העוסקים בה^[35], ששחטוה שני בני אדם בזה אחר זה, כלומר שכל אחד עשה חלק ממעשה השחיטה – לסוברים ששנים שוחטים זבח אחד^[36] – לסוברים שישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף, שניהם טמאים, ולסוברים שאינה אלא לבסוף, האחרון טמא, והראשון טהור^[37]. ד) שחט פרה אדומה בשני סודרים, כלומר שבאמצע השחיטה החליף בגד, לסוברים שישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף, שני הבגדים טמאים, ולסוברים שאינה אלא לבסוף, הבגד האחרון טמא, והראשון טהור^[38].

על מי שחשב בחלק מן השחיטה מחשבת חוץ לזמנו, ובחלקה מחשבת חוץ למקומו, ע"ע פגול.

על השוחט קרבן-פסח*, שבחלק מן השחיטה חשב להאכילו לכשרים, ובחלק ממנה חשב להאכילו לפסולים, ע"ע קרבן פסח וע' תפוס לשון ראשון.

ארע פסול בסוף השחיטה, אף לסוברים שישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף, אין אומרים שמאחר ותחילת השחיטה היתה בכשרות, יהיו דיני שחיטה על החלק שקודם הפסול, אלא התגלה למפרע שלא היתה שחיטה כלל, ולפיכך פרה אדומה - שדינה שמטמאת את העוסקים בה^[39] - שאירע פסול בשחיטתה, אף לסוברים שישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף, מאחר והתגלה שלא היתה שחיטה כלל, השוחט טהור, ואין אומרים שהוא נטמא בתחילת השחיטה^[40].

שאינה ראויה

על שחיטת קדשים, שיש אמוראים סוברים שמאחר ואינה מתירה את הבשר עד שיזרק הדם, היא נחשבת שחיטה-שאינה-ראויה*, עי' עליה בע' כל-העומד^[41], ובע' שחיטה-שאינה-ראויה.

מליקה

על מליקת קרבן עוף, שהוא במקום שחיטה שבקרבן בהמה, ע"ע מליקה.

קמיצה

על קמיצת מנחות, שהיא במקום שחיטה שבקרבן בהמה, ע"ע קמיצה.

השוחט

המצווה בשחיטה

שחיטת קדשים אינה נעשית דוקא על ידי בעלי הקרבן, אלא אף על ידי אדם אחר^[42]. ונחלקו ראשונים ואחרונים בדעת הבבלי והירושלמי אם השחיטה אינה מוטלת כלל על הבעלים, או שהיא מוטלת עליו, ואדם אחר אינו שוחט אלא בשליחותו: א) בדעת הירושלמי כתבו אחרונים שהשחיטה אינה מוטלת על הבעלים דוקא, ולפיכך כל אדם יכול לשחוט, אף שלא בשליחות הבעלים, ואף שלא מדעת הבעלים^[43]. ב) מדברי ראשונים נראה בדעת הבבלי ששחיטת קדשים מוטלת על הבעלים, ואדם אחר אינו שוחט אלא מדין שליחות^[44]. ג) ויש אחרונים שחילקו בדעת הבבלי בין קרבן-פסח* לבין שאר הקרבנות, שקרבן פסח, שחיטתו מוטלת על הבעלים, ואחר ששוחט הוא שליח, ושאר הקרבנות, שחיטתם אינה מוטלת על הבעלים^[45]. על טעם החילוק בין קרבן פסח לשאר הקרבנות ע"ע קרבן פסח. ד) ויש שכתבו שבכל הקרבנות מצוה לכתחלה שהבעלים או שלוחו ישחוט, אבל הקרבן כשר אף כשאדם אחר שחט שלא בשליחות הבעלים^[46].

זר

שחיטת קדשים אינה טעונה כהן*, אלא היא כשרה בזר*^[47], אפילו לכתחלה^[48], שנאמר: ושחט את בן הבקר לפני ה' והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם^[49], לא נאמר ושחט הכהן, אלא והקריבו הכהנים, מקבלה ואילך מצות כהונה^[50]. ואף הסוברים שוי"ו מוסיף על ענין ראשון – ע"ע ו (דרשה) - שלדעתם היה נראה שהאות וו שבתיבת והקריבו מוסיפה על הענין הקודם, שאף השחיטה טעונה כהן, אף הם מודים שהשחיטה כשרה בזר, שנאמר: וסמך ידו וגו' ושחט את בן הבקר^[51], מה סמיכה בזרים^[52], אף שחיטה בזרים^[53]. ויש מן הראשונים שכתבו שלכתחלה מצוה שכהן ישחוט^[54], וכן כתבו אחרונים שרוב שחיטות הקדשים נעשו על ידי כהנים^[55].

בשבת*, צדדו אחרונים לומר שאסור לזר לשחוט, לפי שאף על פי שהתורה התירה לעשות מלאכות בשבת בהקרבת הקרבנות^[56], זה דוקא לכהנים, שעליהם הוטלה עבודת המקדש, ולא לזרים^[57].

בפר יום הכפורים

פר-יום-הכפורים*, נחלקו תנאים ואמוראים אם שחיטתו כשרה בזר: שמואל אמר ששחיטתו פסולה בזר, לפי שנאמר בו אהרן: והקריב אהרן את פר החטאת^[58], ונאמר בו חוקה: והיתה זאת לכם לחקת עולם^[59], וכל מקום שנאמר בו חוקה אינו אלא לעכב^[60]. ובברייתא שנינו ששחיטתו כשרה בזר^[61], וכן אמר רב ששחיטתו כשרה, לפי ששחיטה אינה עבודה^[62], ובהכרח שלא עליה נאמר חוקה^[63], וכן אמר רבי יוחנן, שלא מצינו שחיטה בזר פסולה^[64], וכן הלכה^[65]. וע"ע פר יום הכפורים.

בפרה אדומה

פרה-אדומה*, נחלקו תנאים ואמוראים בשחיטתה, אם נעשית בכהן גדול, או בכהן הדיוט, או בזר, וחילוק יש בין הפרה הראשונה שנעשתה בימי משה, לפרות שלאחריה, על כל השיטות והחילוקים ע"ע פרה אדומה.

שאר פסולים

אף שאר הפסולים לעבודה, כגון נשים ועבדים – וכן אונן* ובעל מום* וכיוצא בהם^[66], ומעיקר הדין אף טמאים^[67] - שחיטתם כשרה, ואפילו בקדשי-קדשים^[68], ואפילו לכתחלה^[69], שנאמר: ושחט את בן הבקר לפני ה' והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם^[70], מקבלה ואילך מצות כהונה, לימד על השחיטה שכשרה בכל אדם^[71]. ובספרא דרשו ממה שנאמר באשם: ישחטו^[72], כאן ריבה שוחטים הרבה, אף הגרים ואף הנשים ואף העבדים^[73].

על אשה ושאר הפסולים בשחיטת פרה אדומה, ע"ע; על אשה ושאר הפסולים בשחיטת פר יום הכפורים, ע"ע.

טמא

טמא*, שחיטתו כשרה בקדשים, ובלבד שלא יגע בבשר^[74]. ומאחר ואסור לו להכנס לעזרה*^[75], והשחיטה נעשית בעזרה^[76], כיצד יעשה, יעמוד בחוץ וישחוט בסכין ארוכה^[77], או – לסוברים שביאה במקצת אינה חשובה ביאה^[78] – יעמוד בחוץ ויכניס ידיו לעזרה^[79]. ולסוברים שידיו של השוחט קדשים צריכים להיות לפנים מן הנשחט^[80], טמא, מאחר ואסור לו להכנס לעזרה, אין אפשרות שישחוט קדשים^[81].

מדרבנן לכתחלה הטמא לא ישחוט, גזירה שמא יגע בבשר^[82], וזה מה שדרשו: וסמך וגו' ושחט^[83], מה סמיכה בטהורים – ע"ע סמיכה - אף שחיטה בטהורים^[84], ואינה דרשה גמורה, אלא אסמכתא^[85]. שחט ואמר ברי לי שלא נגעתי, או שהוא אינו לפנינו, אבל אחרים ראו את שחיטתו ואומרים שלא נגע, שחיטתו כשרה^[86].

על פרטים נוספים בשחיטת קדשים על ידי טמא ע"ע טהרה^[87] וע' טמא (אדם)^[88].

חרש שוטה וקטן

חרש-שוטה-וקטן*, מאחר ואין להם מחשבה^[89], הם פסולים לשחיטת קדשים^[90], שהיא צריכה כוונה לשמה^[91]. היתה מחשבתם ניכרת מתוך מעשיהם, שמתכוונים לשם שחיטת קדשים, כגון שהיתה עולה – שדינה שנשחטת בצפון^[92] - בדרום, והם הביאוה לצפון ושחטוה, נסתפקו אמוראים אם מחשבה כזו מועילה בשחיטה, ופשטו שאינה מועילה, והשחיטה פסולה^[93]. אמרו בפירוש שמוליכים אותה לצפון כדי לשחטה לעולה, שאינה כשרה בדרום, יש ראשונים שכתבו ששחיטתם כשרה, לפי שאף על פי שחרש-שוטה-וקטן אין להם מחשבה, מעשה יש להם^[94], ודבר זה חשוב מעשה^[95]. ויש חולקים וסוברים שאף זה חשוב מחשבה הניכרת מתוך המעשה, ולא מעשה, ולפיכך אינו מועיל^[96].

שני שוחטים

אם מותר לשנים לשחוט זבח אחד, נחלקו תנאים: בברייתא שנינו: תזבח, שלא יהו שנים שוחטים זבח אחד^[97], כלומר מזה שנאמר: לרצנכם תִּזְבָּחֻהוּ, בכתיב חסר, משמע כאילו נאמר: תזבחֵהו, לשוחט יחידי, ולא לשנים^[98]. ורבי יוחנן אמר שזו דברי רבי אלעזר ברבי שמעון, אבל חכמים אומרים ששנים שוחטים זבח אחד^[99], וכן הלכה^[100].

לסוברים שאסור לשנים לשחוט זבח אחד, נחלקו ראשונים בקרבן ששחטוהו שנים: יש סוברים שהוא נפסל^[101], ויש סוברים שאינו נפסל^[102].

המקום

בקדשים-קלים

קדשים-קלים*, שחיטתם בכל מקום בעזרה*^[103], ששלשה כתובים נאמרו בשחיטת שלמים*: ושחטו פתח אהל מועד^[104], ושחט אותו לפני אהל מועד^[105], ושחט אותו לפני אהל מועד^[106], ומהם למדים להכשיר כל הרוחות לשחיטת קדשים-קלים^[107], שמה שנאמר בכתוב הראשון: פתח, אין הכוונה שצריך לשחוט דוקא במכוון כנגד הפתח – אלא מתיבת פתח למדים הלכה אחרת^[108], עי' להלן^[109] – שהרי בשני הכתובים האחרים נאמר: לפני אהל מועד, ולא נאמר פתח, אלא כל האויר של רוחב העזרה, אף מצידי הפתח, הוא בכלל לפני אהל מועד^[110].

ומה למדים מזה שנכתב פעמיים: לפני אהל מועד, נחלקו תנאים: תנא קמא סבר שכתוב אחד מלמד להכשיר את הצדדים, היינו צדי העזרה, והכתוב השני מלמד לפסול צדי צדדים^[111] - היינו לשכות הבנויות בצידי העזרה^[112], לסוברים כן, עי' על כך בע' לשכות^[113], או מקומות בעזרה שהם בצד ההיכל שאין בו פתח^[114], עי' על כך להלן^[115] - ורבי אליעזר אמר שכתוב אחד מלמד להכשיר את הצפון, והכתוב השני מלמד להכשיר את שאר רוחב העזרה^[116].

אף על פי שלמדו מן הכתוב שקדשים-קלים נשחטים בכל רוחב העזרה, ולא דוקא במכוון כנגד הפתח, זה דוקא במקום שהוא לפני אהל מועד, היינו שיש פתח כניסה להיכל מהצד ההוא^[117], ולפיכך הצד המזרחי של העזרה כשר לשחיטה על ידי פתח ההיכל הגדול^[118], אבל השטח של בית-החליפות*, שאינו בצד של פתח ההיכל המזרחי, לא הוכשר לשחיטה אלא על ידי פשפשים שנעשו בו לצורך כך^[119], ע"ע בית-החליפות, וכן אחורי-בית-הכפורת*, לא הוכשר לשחיטה אלא על ידי לול* שנעשה לצורך כך^[120], ע"ע אחורי-בית-הכפורת וע' לול.

חלק מהבהמה בחוץ

היתה הבהמה בפנים, ורגליה בחוץ, אסור לשחוט, שנאמר: והביאום לה'^[121], עד שתהא כולה בפנים^[122]. ובדיעבד כשנשחטה כשרגליה בחוץ, נחלקו ראשונים: יש סוברים שהקרבן כשר^[123], ויש סוברים שהוא פסול^[124].

מקום השוחט

השוחט שעמד בחוץ והכניס ידו לפנים ושחט, שחיטתו כשרה^[125], ואפילו לא הכניס ידו, אלא עמד כולו בחוץ ושחט בסכין ארוכה בפנים, שחיטתו כשרה^[126], שכן דרשו: ושחט את בן הבקר לפני ה'^[127], ולא השוחט לפני ה'^[128].

ושמעון התימני חולק וסובר שידיו של השוחט, צריך שיהיו לפנים מן הנשחט, כלומר שהשוחט צריך להיות לפנים מן הבהמה הנשחטת, ולא בחוץ, שכן דרש: ושחט את בן הבקר לפני ה'^[129], שוחט את בן הבקר יהא לפני ה'^[130], ואין הלכה כדבריו^[131].

על שוחט שנתלה באויר העזרה עי' להלן^[132].

בקדשי-קדשים

קדשי-קדשים* שחיטתם בצפון^[133], היינו בעזרה מצפון למזבח^[134], ואם נשחטו בדרום פסולים^[135]. על השיטות השונות היכן נחשב צפון ע"ע עזרה וע' צפון וע' קדשי-קדשים.

דין צפון מפורש בתורה בעולה – שהיא מקדשי הקדשים^[136] - שנאמר בעולת צאן: ושחט אֹתו על ירך המזבח צפונה^[137], ועולת בקר נלמדת מעולת צאן, שנאמר אחרי עולת בקר: ואם מן הצאן^[138], ו"ו* מוסיף על ענין ראשון וילמד עליון מתחתון^[139]. ומנין שצפון בעולה מעכב, יש אמוראים שדרשו: ושחט את החטאת במקום העולה^[140], במקומה תהא^[141], כלומר מזה שחזר הכתוב בפרשת החטאת על תיבת: העולה, קבע לה מקום, שלעולם הוא מקומה^[142], ויש אמוראים שלמדו מחטאת, מה חטאת, הבאה מכח עולה, כלומר שכל דין צפון שלה נלמד מעולה^[143], דין צפון בה מעכב^[144], עולה, שבאה חטאת מכחה, ודאי שדין צפון בה מעכב^[145], שלא יהא טפל חמור מן העיקר^[146].

והמקור לדין צפון בחטאת – שהיא מקדשי הקדשים^[147] – הוא שנאמר: במקום אשר תִּשָחֵט העולה תשחט החטאת^[148], והעולה הרי נשחטת בצפון^[149]. והמקור שדין צפון בחטאת מעכב הוא מזה ששנה הכתוב דין צפון בכמה חטאות: בשעיר נשיא נאמר: ושחט אותו במקום אשר ישחט את העולה^[150], ללמד שצפון מעכב בו^[151], ובשעירת יחיד נאמר: ושחט את החטאת במקום העולה^[152], ללמד שצפון מעכב בה^[153], וממנה למדים אף לכשבת יחיד, שצפון מעכב בה^[154], וממה שחזר ונשנה אף בכשבת יחיד: ושחט אותה לחטאת במקום אשר ישחט את העולה^[155], למדים אף לחטאות הפנימיות ושעירי הרגלים, שצפון מעכב בכולם^[156]. ויש תנאים שאמרו מקור אחר לאיסור ופסול בכל החטאות שנשחטו בדרום, שנאמר: לא תזבח לה' אלהיך שור ושה וגו' כל דבר רע^[157], ריבה כאן חטאת שנשחטה בדרום שפסולה^[158].

והמקור לדין צפון באשם* - שאף הוא מקדשי הקדשים^[159] - הוא שנאמר: במקום אשר ישחטו את העולה ישחטו את האשם^[160], ושנה עליו הכתוב לעכב, שנאמר שוב: ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה במקום הקֹדש^[161]. ובספרא דרשו: והקטיר אֹתם הכהן המזבחה אשה לה'^[162], יכול אף על פי שלא שחטו בצפון, תלמוד לומר: אשם הוא^[163].

והמקור לדין צפון בשלמי-צבור* - שאף הם קדשי-קדשים^[164] - יש שדרשו שהוא מהקש* לחטאת שנאמר: ועשיתם שעיר עזים אחד לחטאת ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים^[165], ויש שדרשו שנאמר: על עֹלֹתיכם ועל זבחי שלמיכם^[166], מה עולה בצפון אף זבחי שלמי צבור בצפון^[167]. ובספרא דרשו ממה שנאמר בחטאת ובאשם: קדש קדשים וגו'^[168], לרבות זבחי שלמי צבור, שלא תהא שחיטתן אלא בצפון^[169].

בהמת קדשי-קדשים שהיתה בשעת שחיטתה בצפון, אבל רגליה היו בדרום, צדדו אחרונים לומר שהשחיטה כשרה^[170].

על קדשי-קדשים ששחטם בדרום, אם מועלים בהם, ע"ע מעילה.

על במה*, שאין בה דין צפון, ע"ע במה^[171].

מקום השוחט

העומד בדרום והושיט ידו לצפון ושחט, שחיטתו כשרה^[172], שנאמר בשעיר נשיא: ושחט אותו במקום אשר ישחט את העולה^[173], ודרשו: אותו בצפון, ולא השוחט בצפון^[174], או שדרשו מהנאמר בעולה: ושחט אותו על ירך המזבח צפונה^[175]: אותו בצפון, ואין השוחט בצפון^[176].

טבעות

על הטבעות שהיו בבית-המטבחים*, שעליהם שוחטים את הקדשים^[177], ע"ע בית המטבחים.

בראש המזבח

ראש המזבח, נחלקו תנאים אם הוא כשר לשחיטת קדשי-קדשים: א) רבי יוסי אומר שראש המזבח דינו כצפון, וקדשי קדשים שנשחטו עליו כשרים^[178], שנאמר במזבח: וזבחת עליו את עֹלֹתיך ואת שלמיך^[179], ודרש רב יוסי: כולו לעולה וכולו לשלמים^[180], כלומר שקדושת צפון עליו מגזירת הכתוב, ולפיכך כולו ראוי אף לשחיטת קדשי-קדשים, ששחיטתם בצפון, וכן כולו ראוי לשחיטת קדשים-קלים, ששחיטתם בכל העזרה^[181]. וכתבו ראשונים בדעת רבי יוסי שמן התורה אף לכתחלה מותר לשחוט על המזבח, אלא שצדדו לומר שמדרבנן לכתחלה אין לעשות כן, שמא הבהמה תרביץ גללים^[182]. ב) ורבי יוסי בר' יהודה חולק וסובר שמחצי המזבח ולדרום, כדרום, ומחצי המזבח ולצפון כצפון^[183], שאת הכתוב: וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך, הוא מפרש: חציו לעולה וחציו לשלמים^[184], ובמכילתא דרבי ישמעאל אמרו שרבי יוסי בר' יהודה למד כן מסתירת המקראות, שכתוב אחד אומר: וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך, וכתוב אחד אומר: ועשית עולותיך הבשר והדם על מזבח וגו', שמשמע שרק הבשר והדם על המזבח, ולא השחיטה, אלא מחצי המזבח לצפון כצפון, ומחצי המזבח לדרום כדרום^[185].

ובמכילתא דרבי ישמעאל יש חולקים וסוברים שהמזבח אינו כשר כלל לשחיטה, שנאמר: ועשית עֹלֹתיך הבשר והדם על מזבח ה'^[186], הבשר והדם בראש המזבח, ואין שחיטה בראש המזבח, ומה שנאמר במזבח: וזבחת עליו, הכוונה כנגדו, ולא עליו^[187].

הלכה כרבי יוסי, שכל המזבח ראוי לשחיטת קדשי-קדשים וקדשים-קלים^[188].

בהיכל

שלמים – וכן שאר קדשים-קלים^[189] - ששחטם בהיכל* כשרים, שלא יהא טפל חמור מן העיקר^[190], שהרי הטעם שהעזרה כשרה לשחיטה הוא שהיא נחשבת פתח אהל מועד^[191], הרי שאהל מועד עיקר, והעזרה טפלה, ואם הטפל כשר, כל שכן העיקר^[192]. ומכל מקום אין דרך ארץ לשחוט בהיכל^[193].

קדשי-קדשים, שדינם שטעונים שחיטה בצפון^[194], יש ראשונים סוברים שאף הם כשרים כשנשחטו בהיכל^[195]. ויש חולקים וסוברים שהם פסולים, לפי שההיכל אינו נחשב צפון^[196].

על פרטים נוספים בדין שחיטה בהיכל, ע"ע היכל^[197].

על שחיטה בגג ההיכל ע"ע גגין-ועליות.

באויר

תלה בהמה באויר ושחטה, אבוה דשמואל אמר שהשחיטה פסולה, שנאמר: ושחט אותו על ירך המזבח^[198], כלומר אצל המזבח, והנמצא באויר אינו אצל המזבח^[199]. ואביי ורבא חילקו, שבקדשי-קדשים, שנאמר בהם: על ירך, השחיטה פסולה ובקדשים-קלים, שלא נאמר בהם ירך, השחיטה כשרה^[200], וכן הלכה^[201].

נתלה השוחט ושחט, השחיטה כשרה, שבשוחט לא כתוב: על ירך, אלא בנשחט^[202].

במקום סמיכה

קרבן שיש בו סמיכה, במקום שסומכים שוחטים^[203], ובדיעבד אם שחטו במקום אחר, השחיטה כשרה^[204]. על פרטי הדין ע"ע סמיכה^[205].

לשכות

על הלשכות*, אם הן כשרות לשחיטה, ע"ע לשכות^[206].

בחוץ

על שחיטת קדשים בחוץ ע"ע שחוטי חוץ.

הזמן

ביום

שחיטת קדשים זמנה ביום*^[207], שנאמר: ביום זבחכם^[208], או שנאמר: ביום צותו את בני ישראל להקריב וגו'^[209]. וקדשים שנשחטו בלילה* פסולים^[210].

כל היום כשר לשחיטת קדשים^[211].

על דין קרבן שנשחט בלילה ע"ע פסולי המוקדשים; על שחיטת לילה בבמה* ע"ע במה.

קודם תמיד של שחר

על מחלוקת הראשונים בדין שחיטת קרבנות לפני תמיד* של שחר, ע"ע תמיד.

אחר תמיד של בין הערבים

על מחלוקת הראשונים בדין שחיטת קרבנות אחר תמיד של בין הערבים, ע"ע השלמה^[212].

תכף לסמיכה

קרבן שיש בו סמיכה*, תכף לסמיכה שחיטה^[213], מדאורייתא^[214], שנאמר: וסמך וגו' ושחט^[215]. ורבי יוסי אמר שמחלוקת תנאים היא, בית שמאי סוברים שאין צריך לשחוט תכף לסמיכה, ובית הלל סוברים שצריך^[216]. אף לסוברים שצריך לסמוך, אם לא סמך השחיטה כשרה^[217].

על פרטי הדין ע"ע סמיכה; על שחיטת אשם-מצורע*, שיש סוברים שאינה תכף לסמיכה, ע"ע אשם מצורע^[218].

דיניה

בכלי

שחיטת קדשים טעונה כלי^[219], כלומר שתהיה בסכין^[220], שנאמר בעקידת יצחק: וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו^[221], ועקידת יצחק חשובה הקרבת עולה*, שנאמר: ויעלהו לעולה תחת בנו^[222], וממנה למדים לכל קרבן עולה, שטעון כלי, ומעולה למדים לשאר הקרבנות בהקש*, שנאמר: זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים^[223], מה עולה טעונה לי, אף כל טעון כלי^[224].

יש מן הראשונים סוברים ששחיטה אינה טעונה כלי אלא לכתחלה, אבל בדיעבד היא כשרה אף שלא בכלי^[225], שכן מצינו שהכשירו שחיטת קדשים בקרומית של קנה^[226], שאינה כלי^[227]. ויש שנראה מדבריהם ששחיטת קדשים שלא בכלי פסולה, ומה שהכשירו קרומית של קנה, מדובר כשתקנוה ועשאוה כעין כלי^[228].

בכלי שרת

אם שחיטת קדשים טעונה כלי-שרת*, ואם הסכין מקדשת את הדם, ע"ע כלי שרת^[229].

כוונה לשמה

שחיטת קדשים, כשאר עבודות הקרבן, צריך לעשותה לשמה*, היינו לשם אותו קרבן^[230], ולשם בעליו^[231]. המקור שצריך לשחוט לשם הקרבן הוא שנאמר בשלמים: ואם זבח שלמים קרבנו^[232], ודרשו: שתהא זביחה לשם שלמים^[233], והמקור שצריך לשחוט לשם הבעלים הוא שנאמר בשלמי תודה: ובשר זבח תודת שלמיו^[234], שתהא זביחה לשם תודה^[235], והוא מיותר, שכבר למדנו שצריך לשחוט שלמים לשם שלמים, אלא אם-אינו-ענין* לשינוי קודש, תנהו ענין לשינוי בעלים^[236], ושאר קרבנות למדים משלמים בהקש*, שנאמר: זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים^[237], הקישם הכתבו לשלמים, מה שלמים בין שינוי קדש בין שינוי בעלים צריך לשמה, אף כל בין שינוי קדש בין שינוי בעלים צריך לשמה^[238].

וכן צריך לשחוט לשם ארבעה דברים נוספים: לשם השם, לשם אשים, לשם ריח, לשם ניחוח^[239], שנאמר: אשה ריח ניחוח לה'^[240], והחטאת* והאשם*, צריך לשחטם אף לשם חטא^[241].

על ביאור המחשבות הללו, ואם צריך לחשוב אותן בכל העבודות או רק בשחיטה, ועל הסוברים שאין צריך לחשוב את כל המחשבות, והדין בסתם, והאיסור לחשוב שלא לשמה, והדין בחשב שלא לשמה, או שחשב לשמה ושלא לשמה, ופרטי דינים נוספים, ע"ע לשמה וע' מחשבה בקדשים^[242].

על מחשבת שלא לאוכליו בשחיטת הפסח ע"ע קרבן פסח.

מתעסק

השוחט קדשים צריך לשחוט בכוונה, ולא שיהיה מתעסק*, שנאמר: ושחט את בן הבקר^[243], שתהא שחיטה לשם בן בקר^[244]. והשוחט את הקדשים ולא נתכוין לשחיטה אלא כמתעסק, שחיטתו פסולה^[245], שנאמר: לרצונכם תזבחוהו^[246], הרי ששנה עליו הכתוב לעכב^[247].

מתעסק שאמרו בשחיטת קדשים, יש ראשונים שפרשו שהוא ששוחט שלא בכוונה^[248], כגון שמתעסק בסכין להגביהו או לזרקו או לחתוך דבר אחר, ושחט^[249], ולדעתם המתכוין לשם שחיטה, אלא שלא נתכוין לשחיטת קדשים, כגון שנתכוין לסתם שחיטה בעלמא, אין דינו כמתעסק, אלא כשוחט שלא לשמה, שברוב הקרבנות הקרבן כשר, אלא שלא עלה לבעלים לשם חובה^[250]. ויש חולקים וסוברים שמתעסק שאמרו בשחיטת קדשים, שפסול, היינו אפילו כשמתכוין לחתוך הסימנים שלא לשם שחיטה, או ששוחט לשם חולין^[251], אבל המתעסק בסכין ולא נתכוין לחתוך סימנים, שחיטתו פסולה אפילו בחולין, לסוברים כן^[252].

על פרטים נוספים בדין מתעסק בשחיטה ע"ע מתעסק.

שיעור חיתוך הסימנים

שחיטת קדשים, מעיקר הדין די בה בחתיכת רוב שני הסימנים^[253], אלא שיש ראשונים ואחרונים שכתבו שלכתחלה צריך לשחוט את כל שני הסימנים^[254], כדרך שאמרו בשחיטת חולין^[255], ויש אחרונים שחולקים וסוברים שבשחיטת קדשים אף לכתחלה די ברוב שנים^[256].

על שחיטת התמיד ביום הכפורים, שהכהן הגדול שוחט בה רוב שנים, ואחר ממרק את השחיטה על ידו, ע"ע עבודת יום הכפורים.

חיתוך ורידים

בשחיטת קדשים צריך לחתוך את הורידים*^[257] - שהם עורקים שבצואר שמקלחים את הדם^[258] - כדי להוציא מהם את הדם^[259], אף לסוברים שבשחיטת בהמת חולין אין צריך לחתכם^[260], לפי שבשחיטת קדשים, כל עצמו לדם הוא צריך^[261], כלומר שכל עצמה ועיקרה של שחיטת קדשים, לדם היא צריכה^[262].

שחיטה ללא דם

שחט בהמת קדשים ולא יצא ממנה דם, שחיטתו פסולה, לפי שהוא עצמו לדם הוא צריך^[263], כלומר שהשחיטה, עיקרה לצורך הוצאת הדם^[264].

כשדלתות ההיכל נעולות

שלמים ששחטם קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולים, שנאמר בהם: ושחטו פתח אהל מועד^[265], בזמן שהוא פתוח, ולא בזמן שהוא נעול^[266]. וכן שלמים שנשחטו קודם שהלוים העמידו את המשכן, או לאחר שפרקוה את המשכן, פסולים^[267], לפי שאין שם פתח אהל מועד^[268]. וע"ע היכל^[269].

היה הפתח מוגף, אף על פי שאינו נעול, דינו כנעול, והשחיטה פסולה^[270]. היה הפתח סגור בוילון, דינו כפתוח^[271]. היה גובה מול הפתח, כגון שהיה שם תל או עץ מוטל, ספק הוא בגמרא אם הפתח נחשב פתוח או סגור^[272].

שאר הקרבנות, יש ראשונים שכתבו שמאחר ולא נאמר בהם פתח אהל מועד, שוחטים אותם אף כשדלתות ההיכל נעולות^[273]. ויש חולקים וסוברים שאף את שאר הקרבנות אין שוחטים אלא כשהדלתות פתוחות^[274], לפי שלמדים אותם משלמים^[275], וזה הטעם למה ששנינו בעולת התמיד* של שחר, שלא היו שוחטים אותה עד שהיו שומעים את השער הגדול שנפתח^[276].

כשהמזבח פגום

מזבח* שנפגם, כל הקדשים שנשחטו שם פסולים, שנאמר במזבח: וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך^[277], וכי עליו אתה זובח, אלא כשהוא שלם ולא כשהוא חסר^[278].

על פרטי דין מזבח שנפגם, ומהות הפגימה ושיעורה, ע"ע מזבח-החיצון^[279].

כניסה לעזרת כהנים לצרכה

לצורך שחיטה, מותר לזר* להכנס לעזרת כהנים^[280], אף על פי שהשחיטה יכולה להיעשות בעזרת ישראל, ויכולה להיעשות על ידי כהן^[281].

שני קרבנות יחד

לכתחלה אסור לשחוט שני קרבנות יחד^[282], שנאמר בקדשים: תִּזְבָּחֻהוּ^[283], בלשון יחיד^[284], ובדיעבד השוחט שני קרבנות יחד, שחיטתו כשרה^[285].

חציצה

על חציצה* בין יד השוחט לסכין בשחיטת קדשים ע"ע חציצה^[286].

מחשבת פגול

על השוחט קרבן במחשבה לזרוק דמו או לאכלו או להקריבו חוץ לזמנו או חוץ למקומו, ע"ע פגול.

שחיטת פסח על חמץ

על אסור שחיטת קרבן-פסח* כשיש ברשות הבעלים או המקריב חמץ*, ע"ע לא-תשחט-על-חמץ.

הערות שוליים