אנציקלופדיה תלמודית:שומר חנם

הגדרת הערך - דיני שומר שאינו מקבל שכר או אינו משתכר בשמירתו.

גדרו

שומר חינם - דהיינו שומר שנתרצה לשמור בחינם^[1] - הוא שהפקידו אצלו כסף או כלים או בהמה, או כל דבר - המטלטל^[2] - לשמור, והוא קיבל עליו לשומרו^[3], שאמר: אשמור^[4]. ואפילו לא קיבל בפירוש, אלא שאמר לו: הנח לפני, הוא שומר חינם^[5], שהנח לפני, משמע הנח ואשמרנו^[6]. ואם בעל החפץ לא אמר מפורש שמור לי, אפילו אמר לו: תן עיניך בו, אינו כלום^[7], שנאמר: כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמֹר^[8], אינו חייב עד שיפקיד אצלו ויאמר לו הילך שמור לי זה^[9]. וכל שכן אם הניח לפניו סתם, שאין עליו דין שומר כלל, אפילו אמר לו: הנח לפני^[10], אכן אם בפירוש קיבל עליו לשמור, אפילו בעל החפץ לא אמר לו כלום, הרי זה שומר גמור^[11].

שומר חינם אם צריך קנין על החפץ כדי להתחייב בשמירתו, ע"ע שומרים.

הנח לפניך והנח

אמר לו: הנח לפניך, אינו לא שומר חינם ולא שומר-שכר*^[12], דהיינו שאפילו שומר חינם אינו^[13], ואינו חייב שבועה^[14] כלל^[15], שלא פשע^[16], שכיון שאמר לו "לפניך", כאומר לו: שב ושמור לך^[17]. ואפילו הבטיחו בשכר, אינו שומר שכר, ואין אומרים שמשום שיכול לקבל שכר מקבל עליו אפילו באומר הנח לפני^[18].

אמר לו: הנח, סתם, נסתפקו בדבר בתלמוד, ולא פשטו^[19], וכתבו ראשונים להלכה שמקילים בו אצל הנתבע^[20], ופטור^[21], שאפילו שומר חינם אינו^[22], שהמוציא-מחברו-עליו-הראיה*^[23], ומספק אין לחייבו^[24], ואם תפס התובע משל הנתבע הוא תפיסה מספק, ואינו מועיל^[25].

האומר הנח לפניך, שאינו שומר, והאומר הנח, סתם, שלהלכה אינו שומר, נחלקו אחרונים בדעת ראשונים. במה דברים אמורים: א) יש מהאחרונים סוברים שמחלוקת ראשונים בדבר^[26]: יש סוברים שהדברים אמורים בבית הנפקד, שהוא מקום המשתמר^[27], אבל בדרך - כגון שביקש להוליך חפץ פלוני לשום על חמורו^[28] - וכיוצא בו ודאי קיבל עליו שמירה^[29], שכוונתו היתה: הנח ואשמרנו לך^[30], שהרי אם לא ישמרנו בדרך בודאי היה אבוד בדרך^[31], ודרך כל חמר שומר חמורו בעצמו, שאם לא ישמרם ודאי יאבדו^[32], שכיון שנוסע בדרך ובעל החפץ נשאר בכאן מי זה ישמרנו אם לא הוא^[33]. ויש סוברים שהאומר הנח, סתם, והאומר הנח לפניך, אינו שומר, אפילו ברשות הרבים^[34], ואינו שומר חינם, עד שיאמר: הנח לפני^[35]. ב) ויש מהאחרונים סוברים שלא נחלקו ראשונים בדבר^[36], והכל מודים שאפילו אמר לו בשוק הנח סתם, אינו שומר חנם - שמכיון ששניהם כאן^[37] - יש לומר שכוונתו היתה הנח ושמור לך^[38], והכל מודים שכשהלך זה בדרך והמפקיד נשאר פה, ודאי כשאמר לו הנח זה על החמור דעתו היתה לשומרו, שאם לא כן מי ישמור, כיון שבעל החפץ נשאר פה^[39].

אף להלכה נחלקו הפוסקים: יש פוסקים שבמקום שאינו משתמר הרי הוא שומר חינם אף אם אומר הנח, סתם^[40]. ויש פוסקים שאף במקום שאינו משתמר אינו שומר חינם עד שיאמר: הנח לפני^[41]. ויש מחלקים בין אם היו שניהם שם, שאז אינו שומר, לבין אם הפליג השומר למקום אחר, שאז הוא שומר חינם^[42].

לסוברים שהאומר הנח, סתם, שאינו שמירה, היינו במקום המשתמר^[43], יש מהאחרונים סוברים דהיינו אף בשוק או בחצר^[44], ולכן אם אמר לו: שמור לי ואני אלך מכאן, ואמר לו: הנח, קיבל עליו שמירה^[45], שכיון שנוסע בדרך ובעל החפץ נשאר בכאן מי זה ישמרנו אם לא הוא^[46].

לסוברים שלא נחלקו ראשונים באומר הנח, סתם, במקום שאינו משתמר^[47], יש מהאחרונים המצדד בדעת ראשונים שהאומר הנח, סתם, בשוק, אינו שומר כלל אפילו לענין היזק הבא ממנו^[48].

הרי הבית לפניך

אמר לו: הרי הבית לפניך - או: הרי המקום לפניך, ובחצר: הרי החצר לפניך^[49] - אפילו שומר חינם אינו^[50], ואינו שומר שכר^[51], שהרי לא נכנס בגדר השומרים^[52], ואף על פי שקיבל ממנו שכירות^[53] על מקום ביתו^[54], דהיינו שכר שמירה כשישמור^[55], אינו מקבל שכר שמירה אלא שכר בית, ולכך פטור^[56], שאף על פי שהבטיח לו השכר בפירוש כשישמור, מכל מקום כשאומר לו הרי הבית לפניך הוא, כאילו פירש לו שאינו רוצה להיות שומר והשכר יהיה רק בעד הבית^[57], וכיון שנתן לו השכר או אפילו התחייב עצמו בהשכר אחר שאמר הרי הבית לפניך, הוא כאילו נתרצה ליתן לו כל השכר רק בעד הבית וחייב בכל השכר, והנפקד פטור מחיוב שמירה^[58]. לשון זו גרועה מנתינת רשות להכניס לבית^[59] - שנעשה בו שומר^[60] - שלשון זו משמעה אם תרצה להכניס תכניס, שאני אינני מזדקק לכך^[61]. טען השומר שאמר "הבית לפניך", והמפקיד אומר שלא אמר כך, מתוך שיכול לומר שמרתי כדרך השומרים ונאנסתי, נאמן לומר בשבועה שכך אמר^[62].

דין זה, שהאומר הרי הבית לפניך פטור משמירה, הינו אפילו לסוברים שכשהכניס ברשות בעל החצר חייב בעל החצר בשמירה^[63], היינו משום שכשמכניס אותו משמע - לדעתם - שמקבל עליו לשומרו^[64], אבל כשאומר הרי הבית לפניך סילק עצמו משמירה לגמרי^[65], שמשמע הרי הבית לפניך ואיני חושש בשמירתו כלל, וכאילו אמר: כנוס שורך ושמור אותו^[66]. ויש הסוברים שאין דין זה, שהאומר הרי הבית לפניך פטור משמירה, אמור, אלא לסוברים - וכן הלכה^[67] - שכשהכניס ברשות בעל החצר, בעל החצר פטור משמירה^[68].

ייחד לו מקום

ייחד הנפקד למפקיד בית, כאומר: כנוס שורך ברשותך, ואינו מקבל שמירה^[69], שכיון שמייחד לו מקום, מוכח שרוצה שהבעלים יקבלו שמירה על עצמם^[70]. וכן אם ייחד לו מקום בבית, כגון שאמר לו: הנח בחדר זה, או בזוית זו, אינו חייב בשום שמירה, שזהו גם כן כמפורש שאינו מקבל שמירה^[71], אלא בחדר זה או בזוית זו אני נותן לך רשות להניח הוא כשלך לענין חפציך^[72].

היכנס

ביקש מחבירו שיתן לו רשות להכניס בהמתו או פירותיו לביתו, ונתן לו רשות - שאמר לו: היכנס^[73] - ולא פירש לו כלום בשמירתם^[74], כאומר לו: היכנס, ואני משמרו^[75], שאם הכניס עניינו לבית בעל הבית ברשות מן הסתם קיבל עליו בעל הבית השמירה^[76], שעל הילוך בבית מקפידים אנשים, ואי אפשר לומר שאמר לו: שב ושמור לך^[77]. אבל ביקש מחבירו שיתן לו רשות להכניס בהמתו או פירותיו לשדהו, ונתן לו רשות, ולא פירוש לו כלום בשמירתם^[78], כאומר לו: הכניסו ושומרהו^[79], דהיינו הכניסהו אבל אתה שומרהו^[80], שעל הילוך בחצר אין מקפידים אנשים ואפשר שאמר לו: שב ושמור לך^[81].

ביקש מחבירו שיתן לו רשות להכניס בהמתו או פירותיו לחצרו, ונתן לו רשות, ולא פירש לו כלום בשמירתם^[82], נחלקו בו תנאים: לדעת תנא קמא חצר בת שמירה היא^[83], שכיון שהיא מוקפת^[84], היא כבית^[85], שאין אדם מכניס דבר לתוכה אלא להשתמר בה, שאין טורח בשמירתה^[86], וכשאמר לו היכנס, כוונתו: היכנס שאשמור לך^[87], שאין שמירה קשה עלי^[88], ודינו כשומר חינם^[89]. ולדעת רבי אינו חייב עד שיקבל עליו בעל הבית לשמור^[90], שכיון שאינה מוקפת^[91], היא כשדה^[92].

אף להלכה נחלקו אמוראים: לדעת רב הלכה כתנא קמא^[93]. ולדעת שמואל - ולדעת הירושלמי^[94] - הלכה כרבי^[95]. וכן נחלקו ראשונים להלכה: יש פוסקים כרבי^[96], שכן הלכה כשמואל בדינים^[97], ועוד, שבמקום אחר משמע שרבא סובר כמותו^[98]. ויש פוסקים כתנא קמא^[99], שהשמועה מוכיחה שההלכה כרב^[100], שכן בסוגיא אחרת טורח רבא להעמיד משנה כרבי^[101], והלכה-כבתראי*^[102], ועוד, שבתלמוד דנים בסתם לפי דעתו של רבא^[103].

להלכה כתבו הפוסקים - כרבי^[104] - שאם ביקש מחבירו שיתן רשות להכניס בהמתו או פירותיו לחצירו, ונתן לו רשות ולא פירש כלום בשמירתם, אינו חייב בשמירתם כלל^[105].

חיובו

שומר חינם פטור בשבועה^[106] מגנבה* ואבדה*^[107], שנאמר: כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמֹר וגו'^[108], ופרשה זו נאמרה בשומר חינם^[109], לכך פירט בה כסף או כלים^[110], שדרך לשומרם בחינם^[111], ואין דרך לשאול שכר על שמירתם^[112], לפי שאין טורח בשמירתם^[113], אלא מניחם למקום המשתמר ונחים שם^[114]. ובה פטר על הגניבה, שנאמר: וגֻנב מבית האיש^[115], שטוען שנגנבה הימנו^[116], ונאמר: ונקרב בעל הבית - השומר הזה שהוא בעל הבית^[117] - אל האלהים אם לא שלח ידו במלאכת רעהו^[118], והיא שבועה שנשבע שלא שלח בה ידו^[119], ומשמיענו שאף על פי שאין כל כך טורח בשמירת הכסף והכלים ובקל יכול לשומרם שלא יגנבו, למרות זאת פטור^[120]. ואין צריך לומר שפטור באונסים הגדולים מהם, כגון שבורה ומתה^[121], ואינו חייב לשלם כי אם בפשיעה*^[122], שפשע בשמירתם ונגנבו או נאבדו בפשיעתו^[123].

בטעם ששומר חינם פטור מהכל בשבועה, מלבד פשיעה, אמרו בירושלמי, שאין לו הנאה^[124], דהיינו שכל ההנאה הוא לבעלים, ולא לשומר^[125], והוא מהנה ואינו נהנה^[126]. ובטעם שחייבה אותו תורה בפשיעה, כתבו ראשונים שכיון שקיבל על עצמו וזה נשען על שמירתו ונאבד בפשיעתו הרי זה קרוב למזיק^[127].

אף על פי שלפי פשוטו של מקרא פרשה זו, שכתוב בה: כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמֹר וגו'^[128], מטלטלים הם, ולשומרם בתוך ביתו כשאר חפציו נתנם לו, לפיכך אם נגנבו בביתו פטור, כי שמרם כשמירת חפציו, אבל פרשה שניה, שכתוב בה: כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה ובכל בהמה לשמֹר^[129], ודרך בהמות לרעות בשדה, ודאי כשהפקידם, על מנת לשומרם מגנבים הפקידם לו, ולכן אם נגנבו חייב^[130], לא בא הכתוב לחלוק בין כסף וכלים לבהמה, שנאמר: על כל דבר פשע על שור על חמור על שה על שַׂלְמָה^[131], שלמה בכלל היתה - בכלל כלים וחייב בה בגניבה ואבידה, שהרי כתובה אצל שור וחמור, ואם כן היא דומה לבהמה^[132] - ויצאה מן הכלל ללמד^[133], מה שלמה מיוחדת, בין שומר לשומר הכתוב מדבר - שהרי כלי היא, ואי אפשר לחלק בין בהמה לכלי^[134] - אף כל בין שומר לשומר הכתוב מדבר, הרי שלא בא הכתוב לחלוק בין כסף לכלים לבהמה^[135].

במה דברים אמורים שאין שומר חינם חייב אלא בפשיעה, שנתנו לו לשמור בסתם^[136], אבל אם התנה שיתחייב אף באונסים, חייב^[137], שכן מתנה בעל הפיקדון על שומר חינם להיות חייב בכל כשואל^[138], שכל תנאי* בממון קיים^[139]. ונחלקו אמוראים: לדעת שמואל אין התנאי קיים אלא בשקנו מידו^[140], ואינו דומה לשעבוד הלואה שחל עליו בדיבור, מפני שמאמין עליו ממונו, ששם כיון שהממון ברשותו לעשות כל הנאותיו חל עליו שעבוד, כיון שלקח ממונו ממנו על מנת כן, אבל בשמירת חפץ שאינו נותן לו שום דבר משלו, שכל היכן שהוא ברשותו של אדונו נמצא, במה יחול השעבוד, שהרי לא נתן כלום שהחפץ אינו שלו^[141]. ולדעת ר' יוחנן התנאי קיים אפילו שלא קנו מידו, שבאותה הנאה שיוצא עליו קול שאדם נאמן הוא גומר ומשעבד עצמו^[142], ואינו צריך קנין^[143], והוא דומה לשעבוד הלואה, שכיון שנקרא נאמן על זה, הוא כמי שנותן לו הדבר, כמו ערב*^[144]. או שמכיון שכבר הוא בחיוב השומרים יכול להתנות אפילו בדברים להתחייב יותר^[145].

להלכה פסקו ראשונים ואחרונים ששומר חינם שהתנה שיתחייב אפילו באונסים, חייב, אפילו בדברים בלא קנין^[146] ובלא עדים^[147], שההלכה כר' יוחנן^[148], שכן כשנחלקו שמואל ור' יוחנן, הלכה כר' יוחנן^[149].

במה דברים אמורים שמתנה שומר חינם להיות כשואל, כשאמר כן מפורש, אבל הפקיד אצלו וקיבל עליו אחריות סתם, הוא כשומר-שכר*^[150], ולא כשואל^[151], שהיה ראוי לומר שאינו מחוייב אלא באחריות אבידה לבד שהיא קרובה לפשיעה, ולא בגניבה שהיא קרובה לאונס^[152], אלא כיון שבית דין השוו הגניבה והאבידה יש לומר שחייב עצמו בדין אחד מן השומרים, דהיינו שומר שכר, אבל להיות כשואל לא^[153], ואינו חייב באונס^[154].

שומר חינם, אפילו התנה להיפטר אם יפשע, אינו נפטר^[155].

על שומר חינם שמתנה להיפטר מהשבועה, ע"ע שבועת השומרים. על שומר חינם שמתנה להיות כשואל, אם צריך שבועת השומרים, ע"ע הנ"ל.

שמירה כשווי החפץ

כשמקבל עליו לשמור, אינו חייב אלא כפי שווי החפץ שקיבל עליו לשומרו^[156], ואם בעל החפץ לא גילה לו כל שוויו אינו חייב לשלם רק מה שגילה לו^[157], כגון שנתן לו לשמור דינר זהב - והיה נתון בכיס^[158] - ואמר לו: היזהר בו של כסף הוא, ופשע בו ונאבד, אינו חייב אלא בשל כסף, שיאמר לו: לא קיבלתי עלי אלא שמירת דינר של כסף^[159], ואילו ידעתי אני שזהב הוא יותר הייתי משתמר בו^[160], וכן כל כיוצא בזה^[161]. אפילו אם לאחר שנתן לשומר דינר הזהב, נודע לו שהוא זהב, הרי הוא לגבי הזהב כסתם אדם ואינו שומר כלל בשמירת הזהב, כיון שבשעת קבלתו לשמירתו לא קיבל על עצמו שמירת הזהב^[162].

במה דברים אמורים, בנזק הבא מאליו, אבל אם הפסיד השומר דינר הזהב בידים, משלם של זהב^[163], שיאמר לו המפקיד: מה היה לך לעשות אצלו, שהפסדתו בידים^[164]. ודוקא כשבירר המפקיד שדינר זהב הפקידו, אבל אם אינו יכול לברר, אינו צריך לשלם לו של זהב אפילו הפסידו בידים^[165], ומשלם רק של כסף^[166], שאפילו לסוברים שעשו תקנת-נגזל* במזיק^[167], מכל מקום כאן, כיון שאמר מתחילה של כסף הוא, אינו נאמן אחר כך בשבועה ליטול^[168].

הפקידו סתם, והנפקד אומר שמא מוזהב הוא, והמפקיד אומר ודאי זהב הוא, נשבע ונוטל^[169].

על המשאיל לחבירו דינר זהב ואמר לו שהוא של כסף, שאינו חייב השואל על גנבה* ואבדה*, פשיעה* ואונס*, שיכול לומר אלו הייתי יודע שהוא של זהב לא שאלתיו ולא רציתי להיכנס באחריות זהב, ע"ע שואל. ושם, שנחלקו אחרונים כשנודע לו לאחר ששאל הדינר שהוא של זהב, אם חייב.

קבלת שמירה בטעות

כל קבלת שמירה בטעות, אין השומר חייב^[170], כגון המקבל ספרים להולכים למקום אחר, ונלקחו במכס - שהיה לו לעבור דרך מקום גזלנים שנוטלים בעלילה וכל העובר דרך שם מטמין סחורתו^[171] - ואומר שהמפקיד פשע שאמר שאין נותנים מכס מספרים, ובלא כן לא היה מקבל עליו השמירה - שאלמלא הגיד שהם צריכים שימור רב מהגזלים לא היה מקבל עליו^[172] - כי אין רצונו לטרוח בדבר המכס, הדין עימו^[173], ונפטר מכל ההוצאות והגלגולים שנתגלגלו מחמת חיוב המכס בדיניהם, שודאי שמעון לא הכניס עצמו בחיוב שמירה ואחריות גדולה כזו^[174], והרי קנין בטעות חוזר^[175], וכל שכן שמירה בטעות^[176], וכל מקום שאמרו לו שהשמירה קלה ונמצאת כבדה, אינו חייב בשמירתה^[177]. ומכל מקום צידדו אחרונים שאם ביכולתו להודיע לבעלים שאינו מקבל שמירה כזו ולא הודיעו, הוא פושע, ששמא באמת לא ידעו הבעלים שהשמירה כבדה^[178].

על תחילת חיוב שומר חינם בפשיעה*, שנחלקו בו ראשונים אם הוא מייד כשקיבל עליו לשמור, או שאמר: הנח לפני, אף על פי שלא משך, או שאינו חייב עד שימשוך, ע"ע שומרים. על שומר שמסר לשומר, שחייב, אפילו הוא שומר חינם ומסר לשומר-שכר*, ע"ע הנ"ל.

הערות שוליים