אנציקלופדיה תלמודית:שוטה

הגדרת הערך - אדם חסר דעת, מהותו ודיניו.

מהותו וגדרו

סימניו

איזה הוא שוטה – האמור בכל מקום, שפטור מן המצוות ומן העונש^[1], וקנינו אינו קנין וממכרו אינו ממכר^[2] - בתוספתא ובברייתא בירושלמי מנו ארבעה סימנים: היוצא בלילה, והלן בבית הקברות, והמקרע את כסותו והמאבד מה שנותנין לו^[3]. היו בו חלק מן הסימנים, ולא כולם, נחלקו אמוראים בירושלמי: רבי יוחנן אמר שהוא שוטה, לפי שלדעתו די באחד מן הסימנים, ורב הונא אמר שדוקא מי שיש בו את כולם, הוא הנחשב שוטה^[4], לפי שכל סימן לבדו, תולים אותו בדבר אחר, שהיוצא בלילה, תולים שאינו שוטה אלא קיניטרוקוס^[5], שהוא חולי הבא מדאגה, או שנתחמם גופו ויוצא להתקרר^[6], והלן בבית הקברות, תולים שאינו אלא מקטיר לשדים^[7], והמקרע את כסותו, תולים שהוא סוליקוס^[8], היינו בעל מחשבות^[9], והמאבד מה שנותנים לו, תולים שהוא קודייקוס^[10], שאף הוא חולי של מחשבות^[11], ולפיכך דוקא מי שיש בו את כל הסימנים, אין תולים כל אחד מהם בדבר אחר אלא אומרים שודאי הוא שוטה^[12]. ורבי אבון חילק ואמר שהמאבד מה שנותנים לו, מאחר ואפילו מי שהעולם מחשיבים אותו כשוטה אינו עושה כן, ודאי אינו אלא שוטה גמור, אבל מי שיש בו אחד או יותר מן הסימנים האחרים, אינו שוטה עד שיהיו בו כולם^[13].

ובבברייתא בבבלי מנו שלשה סימנים בלבד: היוצא יחידי בלילה, והלן בבית הקברות והמקרע את כסותו^[14], ואמרו בבבלי שבשלשתם נחלקו רב הונא ורבי יוחנן, שרב הונא אמר עד שיהו כולם בבת אחת, לפי שכל אחד מהם לבדו אפשר לתלות בטעמים האמורים, ורבי יוחנן אמר שאפילו מי שאין בו אלא סימן אחד הרי הוא שוטה^[15]. והביאו ברייתא שהביאה את הסימן הרביעי: המאבד מה שנותנים לו, ודייק רב פפא מן הברייתא שסימן זה לבדו, די בו כדי להחשיב אדם כשוטה^[16], ואמר רב פפא שאם רב הונא היה שומע את הברייתא הזו, היה חוזר בו, אלא שנסתפקו בגמרא ממה היה חוזר בו, אם היה חוזר מכל דבריו, וסובר שכל אחד מארבעת הסימנים די בו לבדו, או שהיה חוזר דוקא בענין המקרע את כסותו, שהוא דומה למאבד מה שנותנים לו, ששני אלו, שהם סימנים מובהקים לשטות, כל אחד מהם לבדו די בו להחשיב אדם כשוטה, אבל הסימנים האחרים, עדיין יסבור רב הונא שאין די בכל אחד מהם לבדו, עד שיהיו כולם יחד^[17].

להלכה מי שיש בו אחד מארבעת סימני השוטה, אף על פי שאין בו את שאר הסימנים, הרי הוא שוטה^[18].

כל הדברים שאמרו שהם סימני שוטה, אינם אלא כשעשאם דרך שטות^[19].

מעשי שטות אחרים

מי שאין בו את סימני השוטה שנשנו בברייתא – עי' עליהם לעיל – אבל עושה מעשי שטות אחרים, כגון שהוא משבר כלים או זורק אבנים, וכן כל מי שנטרפה דעתו ונמצאת דעתו משובשת תמיד בדבר מן הדברים, יש ראשונים שכתבו שאף הוא בכלל השוטים^[20], ולדעתם סימני השוטה שנשנו בברייתא אינם אלא דוגמא, והוא הדין שאר דברים^[21]. וראשונים אחרים חולקים וסוברים שאין מחזיקים אדם בחזקת שוטה עד שיראו בו סימני השטות שנתפרשו בברייתא, וכל שלא נראו בו סימנים אלו, אפילו שעשה מעשי שטות אחרים, הרי הוא בחזקת פיקח, ואפילו בדיקה אינו צריך^[22].

פיקח בענינים אחרים

מי שיש בו סימני שוטה, ובשאר דברים הוא פקח, כתבו ראשונים שדינו כשוטה^[23]. ויש חולקים וסוברים שאין דינו כשוטה^[24]. ויש מן האחרונים שחילקו בדעת ראשונים שמי שהוא שוטה לדבר אחד, אם הוא מסימני השוטה שבברייתא, הוא נחשב שוטה לכל דבר, אבל אם הוא דבר שטות אחר, אינו נחשב שוטה אלא לאותו דבר שנטרפה דעתו בו, ולפיכך בכל המצוות ששייכות לאותו דבר, הוא אינו מצווה, אבל בשאר דברים דינו כפקח^[25].

דיבור של שטות

המדבר דיבורים של שטות בענין אחד, אבל לא ראינו בו מעשים של שטות, כתבו אחרונים שאף לסוברים שהעושה מעשי שטות בדבר אחד בלבד נחשב שוטה, המדבר אינו נחשב שוטה, אלא אם מדבר דברי שטות בכל הענינים^[26]. ויש חולקים וסוברים ששוטה בדיבור דינו כשוטה במעשה^[27].

החזקה בשטות

כמה פעמים יעשה אדם מעשי שטות, עד שיחשב שוטה, נחלקו ראשונים: יש שכתבו שדוקא כשדרכו בהם^[28], ובארו אחרונים שהיינו כשעשה שלש פעמים^[29]. ויש שכתבו אפילו בעשה פעם אחת^[30].

פתאים

הפתאים ביותר, שאינם מכירים דברים שסותרים זה את זה, ולא יבינו עניני הדבר כדרך שמבינים שאר עם הארץ, כתבו ראשונים שהם בכלל השוטים, וכתבו שדבר זה הוא לפי ראות עיני הדיין, שאי אפשר לכוין הדעת בכתב^[31]. ונחלקו אחרונים: יש שכתבו שאין דינם כשוטים אלא לענין עדות, שבזה יש לחוש שנתחלף דבר בזולתו, אבל לענין מקח וממכר וגיטין וקידושין, מאחר וכשמסבירים להם הם מבינים, הרי הם כפקחים^[32]. ויש חולקים וסוברים שהפתאים ביותר הם כשוטים לכל דבר^[33].

מבוהלים נחפזים ומשתגעים

המבוהלים והנחפזים בדעתם והמשתגעים ביותר, היינו שאינם מתונים בעניניהם, אלא כל מעשיהם עושים במהירות ואינם מבינים לסוף הענין ולתכלית המעשה^[34], כתבו ראשונים שהם בכלל השוטים, וכתבו שדבר זה הוא לפי ראות עיני הדיין, שאי אפשר לכוין הדעת בכתב^[35].

דעה דלה וקלושה

מי שדעתו צלולה, ומבין ומשיג הדברים על בוריים, אף על פי שדעתו דלה וחלושה, אין דינו כשוטה אלא כפקח, שקידושיו וגירושיו חלים^[36].

עתים חלים עתים שוטה

מי שהוא לעיתים שוטה ולעיתים פקח, כשהוא פקח, הרי הוא כפקח לכל דבריו, וכשהוא שוטה, הרי הוא כשוטה לכל דבריו^[37], אלא שכשעשה מעשה בעת שהוא בריא, תמיד צריך לחקור היטב, שמא עשה בסוף שטותו או בתחלת שטותו^[38]. וכן הנכפה – חולי שממנו החולה נופל לארץ, ויש לו זמנים שבהם הוא בא^[39] - בעת כפייתו הוא פסול לעדות, כשוטה, ובעת שהוא בריא הוא כשר, כפיקח, אחד הנכפה מזמן לזמן, או הנכפה תמיד בלא עת קבוע^[40].

על גירושין של אשה שהיא עתים חלומה ועתים שוטה, ע"ע גירושין^[41].

לא החלים לגמרי

מי שהיה שוטה ונתרפא, ולא נתרפא לגמרי אלא הוא כאדם המתחזק מחוליו, שסימני חוליו ניכרים בו, כל שהוא מדבר בעניניו ואין בו את סימני השוטה, הרי הוא כפקח לכל דבריו^[42].

רפואה

סתם שוטה, אמרו בגמרא שאין בידינו לרפאותו^[43].

מי שאחזו קורדייקוס

על מי שאחזו קורדייקוס – רוח רעה שגורמת לבלבול הדעת^[44] - שנחלקו אמוראים אם מאחר ורפואתו בידינו, שיודעים כיצד לרפאותו, אין דינו כשוטה אלא כישן, או שמאחר ואינו נרפא מאליו, אלא הוא מחוסר-מעשה, דינו כשוטה^[45], ע"ע גט^[46] וע' גרושין^[47].

מי שאחזו קורדייקוס, אף אם אין דינו כשוטה לכל דבר, מל מקום מאחר ואין דעתו מיושבת עליו, אין דבריו כלום, לפיכך אם אמר שיכתבו גט לאשתו, אין כותבים, וכן מי שאמר שיכתבו גט לאשתו, ואחר כך אחזו קורדייקוס, ואמר שלא יכתבו, אין דבריו האחרונים כלום^[48].

נשתתק

על מי שנשתתק, כלומר שנעשה אלם מחמת חולי, שקודם שיעשה דברים הצריכים דעת, צריך לבדקו אם יש בו דעת, ועל אופן הבדיקה, ע"ע אלם.

ביחס לחרש ולקטן

אף על פי שברוב דיניו, שוטה שוה לחרש ולקטן, שלשלשתם אין דעת^[49], השוטה פחות מכולם, שאין לו דעת כלל, ואף לא יבא לכלל דעת, ולפיכך מי שהחשיך בדרך, שדינו שכשאין עמו נכרי ובהמה להוליך את כיסו, פעמים שמותר לו לתת אותו לחרש או שוטה או קטן^[50], כשיש עמו חרש ושוטה, או קטן ושוטה, יתן לשוטה דוקא, ולא לאחרים^[51].

נבואה

מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות^[52]. וע"ע נביא וע' נבואה.

סכנה

השוטה, צדדו ראשונים לומר שהוא נחשב מסוכן, ולפיכך כדי לרפאו מותר לחלל שבת ולעבור על איסורים, כדין פקוח-נפש^[53].

שיכור

השיכור, עד שלא הגיע לשכרותו של לוט, אין דינו כשוטה, אבל משהגיע לשכרותו של לוט, שעושה ואינו יודע מה עושה, הרי הוא כשוטה^[54], וע"ע שכור.

במצוות, איסורים ודינים

חיובו במצוות

השוטה אינו בן מצוות^[55] ועונשים^[56], ולפיכך אף אינו מוציא את הרבים ידי חובתם^[57]. על פרטי הדינים, ואם צריך להפריש שוטה מאיסורים, ע"ע חרש שוטה וקטן^[58].

ספיית איסורים

אם מותר לספות איסור לשוטה בידים, ע"ע לא-תאכילום^[59].

קרבנות

השוטה, מאחר ואינו בר עונשים, הוא פטור מקרבנות שמביאים על חטא, ואף אין מביאים עליו קרבן שבא על חטא^[60].

קרבן יולדת*, מאחר ואינו בא על חטא, הבעל מביא אותו על אשתו היולדת כשהיא שוטה^[61], וכן קרבנו של זב*, שבא להתירו בקדשים, כתבו ראשונים שמביאים אותו על שוטה^[62], וע"ע מחסר-כפרה^[63].

החלת חלות

השוטה אינו בן החלת חלות, כגון קידושין* ונישואין*^[64], גירושין*^[65] ותרומות-ומעשרות*^[66].

על מי שעשה מעשה שיחול לאחר זמן, כגון שגרש את אשתו לאחר זמן, או שתרם תרומה ואמר שהתרומה לא תחול אלא לאחר זמן, וקודם החלות נשתטה, אם המעשה יכול לחול, ע"ע מהיום-ולאחר-זמן^[67].

מחשבה וכוונה

השוטה אין לו מחשבה, ולפיכך דברים התלויים במחשבה, השוטה אינו יכול לעשותם^[68], על פרטי הדינים ע"ע חרש-שוטה-וקטן^[69] וע' מחשבה.

על הדין בגדול עומד על גבו ע"ע חרש-שוטה-וקטן^[70].

על דינים התלויים בכונה, שהשוטה, מאחר ואין לו דעת, אינו יכול לעשותם, ע"ע חרש-שוטה-וקטן^[71].

חיוב על הריגתו

שוטה, כתבו ראשונים שמוזהרים על הריגתו, וחייבים עליה, כעל הריגת שאר ישראל הפקחים^[72]. ומן האחרונים יש שכתבו שאין חייבים על הריגתו^[73].

קיום פריה ורביה בו

שוטה, כתבו ראשונים שאביו מקיים בו מצות פריה-ורביה*^[74], וע"ע פריה-ורביה.

הצלתו

שוטה, כתבו אחרונים שמצוה להצילו, לפי שאף הוא בכלל הכתוב: לא תעמוד על דם רעך^[75], ואף מחללים שבת כדי להצילו, שהרי פקוח-נפש* דוחה שבת^[76]. ויש שנראה מדבריהם שנסתפקו אם מחללים שבת להצילו^[77].

צדקה

מי שנשתטה, בית דין יורדים לנכסיו ונותנים מהם צדקה^[78], אם היה ראוי לכך^[79], לפי שמן הסתם נח לו בכך, ועוד, שממונו משועבד לעשות ממנו צדקה^[80]. ובדעת רב חסדא יש ראשונים שכתבו שאין נותנים צדקה מממונו^[81].

חנוך

על שוטה קטן, אם אביו חייב לחנכו, כדרך שהאב חייב בחנוך* שאר הקטנים, ע"ע חנוך^[82].

שליחות

שוטה, מאחר ואין בו דעת, אינו בן שליחות^[83], שאינו עושה שליח ואינו נעשה שליח^[84], על פרטי הדינים והטעמים ע"ע חרש-שוטה-וקטן^[85] וע' שליחות.

צירופו לדברים שבקדושה

צירוף שוטה לדבר-שבקדושה*, כתבו ראשונים שהוא תלוי בדין קטן לדברים שבקדושה, שלסוברים שקטן מצטרף^[86], אף השוטה מצטרף^[87], ולהלכה, כתבו שהשוטה אינו מצטרף^[88].

על צירופו לזימון* ע"ע^[89].

גוי שוטה בנגיעה ביין

על נגיעת גוי שוטה ביין, שלעולם חשובה נגיעה שלא בכונה, ועל דינו של היין, ע"ע יין-של-גוים^[90].

הפרשת תרומות ומעשרות

שוטה הוא מן החמשה שלא יתרומו, ואם תרמו אין תרומתם תרומה^[91]. על פרטי הדין והטעמים ע"ע הפרשת-תרומות-ומעשרות^[92] וע' חרש-שוטה-וקטן^[93].

אכילת תרומה

אם שוטה מותר באכילת תרומה, ואם מחלקים לו תרומה בבית הגרנות, ע"ע חרש-שוטה-וקטן^[94] וע' מתנות כהונה.

עדות

שוטה פסול לעדות^[95]. על פרטי הדינים ע"ע חרש-שוטה-וקטן^[96] וע' עדות.

בטול עבודה זרה

שוטה, מאחר ואינו יודע בטיב עבודה זרה, אין בכחו לבטל עבודה זרה^[97], וע"ע בטול-עבודה-זרה^[98].

הפרת נדרים

השוטה אינו מפר נדרים, בין נדרי אשתו ובין נדרי בתו^[99], שמאחר ואין לו דעת, אין מעשיו כלום^[100]. וע"ע הפרה^[101].

גיורו

שוטה, יש מן הגאונים שכתבו שאם בא להתגייר אין מקבלים אותו, לפי שאינו כשר להתנות עליו^[102], אבל עבד שוטה, מטבילים אותו על דעת בית דין, שמאחר ורשות רבו עליו, הרי זה כגר קטן שמטבילים אותו על פי אבותיו^[103]. וע"ע גרות^[104] וע' חרש-שוטה-קטן^[105].

ברכת משנה הבריות

הרואה את השוטה, יש גורסים בתוספתא שמברך משנה הבריות^[106], וע"ע ברכת-הראיה.

חשיבותו בעל מום

השוטה נחשב בעל מום לענין מומי-איש*^[107] ולענין מומי-אשה*^[108] ולענין מומי-כהן*^[109], על פרטי הדינים וטעמיהם, עי' ערכיהם; על בהמה שוטה אם נחשבת בעלת מום לענין מומי-קרבן* ע"ע^[110].

באישות ועניניה

נישואין

איש שוטֶה ואשה שוטָה אינם בתורת נישואין*, לא מן התורה ולא מתקנת חכמים^[111], וכמו כן אינם בתורת קידושין*, לא מן התורה ולא מתקנת חכמים^[112], לפי שמאחר ואין להם דעת, אין קנינם קנין^[113], והטעם שחכמים לא תקנו להם קידושין ונישואין – כדרך שתקנו לחרש* וחרשת^[114] - הוא שנישואיהם אינם יכולים להתקיים, שאין-אדם-דר-עם-נחש-בכפיפה-אחת*^[115]. על פרטי הדינים והטעמים ע"ע נישואין וע' קידושין.

בקטנה על ידי אביה

שוטָה קטנה, אביה מקבל קידושיה, והיא מקודשת מן התורה^[116].

גירושין

בעל שנשתטה אינו יכול לגרש את אשתו^[117]. על פרטי הדינים והטעמים ע"ע גרושין^[118]; על מי שהיה בן דעת בזמן מעשה הגירושין, ולא היה בן דעת בזמן חלותם, ע"ע מהיום-ולאחר-זמן^[119].

אשה נשואה שנשתטית, אם אינה יודעת לשמור את גיטה, מן התורה אי אפשר לגרשה^[120] על טעם הדין ופרטיו ע"ע גרושין^[121].

שוטָה שיודעת לשמור את גיטה, מן התורה אפשר לגרשה^[122], ומכל מקום אם אינה יודעת לשמור את עצמה, תקנו חכמים שאסור לגרשה, כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר^[123], ואם היא יודעת לשמור את עצמה, מותר לגרשה^[124]. על טעמי הדינים ופרטיהם, והדין בדיעבד בגירש אשה שאינה יודעת לשמור את עצמה, והדין בעיתים חלומה ועתים שוטה, ע"ע גרושין^[125].

כתיבת גט

אם שוטה כשר לכתיבת גט* ע"ע גט^[126].

יבום

שוטֶה שבא על יבמתו קנאה, ופטר את צרתה^[127], לפי שביבום* אין צריך את דעת היבם^[128]. וע"ע יבום^[129].

וכן יבמה שוטה מתיבמת^[130]. וע"ע יבום.

חליצה

יבמה שוטה וכן יבם שוטה אינם בני חליצה^[131]. על פרטי הדינים והטעמים ע"ע חליצה^[132].

חובות בעל אשה שנשתטית

מי שנשתטתה אשתו, שמדרבנן אסור לו לגרשה^[133], כתבו ראשונים שאינו חייב במזונותיה משלו, אלא מאכילה ומשקה משלה, וכן אינו חייב לפדותה ולרפאותה^[134], שמאחר והוא היה רוצה לגרשה, אלא שחכמים מנעוהו, לא חייבוהו אלא שייקרא שמו עליה, כדי לאסוף חרפתה, אבל לא חייבוהו בחיובי ממון^[135], וכן כתבו ראשונים שאינו חייב בשאר-כסות-ועונה* שלה, לפי שאין כח בבן דעת לדור עם השוטים^[136]. ויש חולקים וסוברים שברפואתה הוא חייב^[137]. וכן במזונותיה יש שכתבו שהוא חייב^[138], וכן יש שכתבו שחייב בכל תנאי-כתובה* שלה, מלבד תשמיש המטה^[139].

על פרטי הדינים וטעמיהם ע"ע בעל^[140] וע' תנאי כתובה.

על מי שנשתטתה אשתו, אם מותר לו לישא אשה אחרת במקום שנהגו בחרם-דרבנו-גרשם*, ע"ע^[141].

בעל שנשתטה

בעל שנשתטה, בית דין יורדים לנכסיו וזנים את אשתו ובניו ובנותיו, וכן מפרנסים אותם^[142] בלבוש וכסות^[143], וכן נותנים לאשתו תכשיט מנכסיו^[144], לפי שמן הסתם נח לו שיעשו כן^[145]. על פרטי הדין, ואם מדובר דוקא בבנים ובנות קטנים או אף בגדולים, ע"ע תנאי כתובה.

כתובה

על דין כתובה* באיש שוטה או אשה שוטה שנישאו – שאין נישואיהם כלום^[146] – ונשתפו, ע"ע כתובה^[147].

טענת בתולים

על טענת-בתולים* באשה שוטה ע"ע טענת בתולים^[148].

יחס

על זרעו של שוטה, אם הוא מתייחס אחריו, ע"ע יחס^[149]. על ולד שילדה אשת שוטה, אם תולים אותו בבעל השוטה, ע"ע יחס^[150].

קינוי לסוטה שבעלה נשתטה

אשה שבעלה נשתטה, היא מאותן שבית דין מקנאים להן, לא להשקותה כסוטה*, אלא לפוסלה מכתובתה^[151]. על פרטי הדין והטעם ע"ע סוטה.

פיתוי בשוטָה

על שוטָה שנתפתתה, אם היא נחשבת אנוסה, כקטנה שנתפתתה, ע"ע אונס^[152] וע' חרש-שוטה-וקטן^[153].

בטומאה וטהרה

טמאת זיבה

שוטה נטמא בזיבה^[154], וע"ע זב^[155]. על הבאת קרבן לכפרתו עי' לעיל^[156].

בדיקת אשה שוטה

אשה שוטה שרוצה לאכול בתרומה* - שהדין הוא שצריכה בדיקה, שמא ראתה דם ונטמאה^[157] - צריך שאשה פיקחת תתקן אותה - כלומר תבדוק אותה ותטביל אותה^[158] – ואחר כך תהיה מותרת לאכול בתרומה^[159]. וכן להתירה לבעלה צריך שפקחת תתקן אותה^[160].

טהרת שוטה לתרומה

כהן שוטה, אחר שטבל והעריב שמשו, מאכילים אותו תרומה כל זמן שלא ישן, ואם ישן טמא^[161], שמא נתחמם וראה קרי בשנתו^[162]. רבי אלעזר ברבי צדוק אמר עושים לו כיס של עור, וכשירצו להאכילו בודקים בכיס, ואם אין בו שכבת-זרע*, אף אחר שישן הרי זה טהור, ומותר לו לאכול בתרומה^[163], ונחלקו עליו חכמים ואמרו שכיס של עור, כל שכן שהוא מביא לידי חימום, ואף אינו מועיל לברר אם ראה קרי או לא, לפי שיש לחוש שראה טפה כחרדל, ונבלעה בכיס^[164]. ומשום רבי אלעזר אמרו שעושים לו כיס של מתכת, ואמר אביי שעושים אותו מנחושת, שאינה בולעת ^[165].

להלכה כתבו ראשונים שאם לא עשו לו כיס, אחר שישן הוא אסור בתרומה, ואם עשו לו כיס מנחושת וראו שאין בו שכבת זרע, אף אחר שישן הוא מותר בתרומה^[166].

כהן שוטה בראית נגעים

כהן שוטה רואה את הנגעים*, כיצד, החכם רואה אותם, ואומר לכהן: אמור טמא, והוא אומר טמא, אמור טהור, והוא אומר טהור^[167], וכן החכם אומר לו אם להחליט או לפטור או להסגיר את הנגע^[168]. על פרטי הדין ע"ע נגעים.

הרגשת דם נדה

שוטָה אינה מרגישה ביציאת דם-נדה* מגופה^[169], ולפיכך לסוברים בטעם שאשה שראתה דם נדה אינה טמאה למפרע, לסוברים כן, שהוא משום שאם היתה רואה קודם ודאי היתה מרגישה^[170], שוטה, שאינה מרגישה, טמאה למפרע^[171].

טומאת הרוקים כששוטה בעיר

עיר שיש בה אשה שוטה, כל הרוקים שנמצאו בה טמאים^[172], לפי שהשוטָה הזו, כשאר הנשים, ודאי היא רגילה בטומאת נדה^[173], והיא הרי אינה משמרת את עצמה, ואינה יודעת את זמני נידותה^[174], ודרכה להלך בכל העיר^[175], ואינה נזהרת מלהטיל רוק בכל מקום^[176]. ובתוספתא אמרו שאלו דברי רבי מאיר – וכן כתבו ראשונים להלכה^[177] - אבל רבי יהודה אומר שאם השוטה היתה רגילה להכנס בתוך מבוי אחד, אותו מבוי בחזקת טומאה, ושאר המבואות בחזקת טהרה, ורבי שמעון אומר שכל המבואות בחזקת טומאה חוץ מחצר המשתמרת, ורבי אלעזר ברבי צדוק אומר שאף החצר המשתמרת בחזקת טומאה, עד שיאמר ברי לי שלא בא לכאן^[178].

על פרטי הדינים, ואם הרוק טמא בודאי או בספק, ע"ע ספק-טמאה.

דעת להישאל

השוטה נחשב כמי שאין בו דעת להישאל, שדינו שספק-טומאה שבו טהור^[179], על פרטי הדינים ע"ע דבר-שאין-בו-דעת-להשאל.

בממון

מקח וממכר ומתנה

שוטה, קנינו אינו קנין וממכרו אינו ממכר^[180], וכן מתנותיו אינן קיימות^[181], על פרטי הדינים והטעמים ע"ע חרש-שוטה-וקטן^[182].

על מציאת שוטה, שיש בה גזל משום דרכי-שלום*, ע"ע^[183].

טענות

על טענת שוטה, שאין נזקקים לה, ע"ע חרש-שוטה-וקטן^[184]; אם בית דין טוענים לשוטה ע"ע טוען-ונטען^[185].

על שבועה על טענת שוטה ע"ע חרש-שוטה-וקטן^[186].

זכיה

השוטה אינו זוכה לא לאחרים ולא לעצמו^[187], ואפילו כשדעת-אחרת-מקנה* לו^[188].

אם בן דעת יכול לזכות עבור שוטה, ע"ע זכין-לאדם-שלא-בפניו^[189].

אפוטרופוס

שוטה, בית דין מעמידים לו אפוטרופוס*, כדרך שמעמידים לקטנים^[190], וע"ע אפוטרופוס^[191].

נזיקין

השוטה הוא מאותם שפגיעתם רעה, החובל בהם חייב, והם שחבלו באחרים פטורים^[192]. על פרטי הדינים, ודין ממונו של שוטה המזיק, ודין שוטה שגזל או שגזלו ממנו ע"ע חרש-שוטה-וקטן^[193].

על שור שהוא שוטה, שנפל לבור, אם חייבים עליו, ע"ע בור^[194].

בושת

השוטה אין לו בושת*^[195], על פרטי הדין וטעמו ע"ע בושת^[196].

פגם

שוטָה שנאנסה, אין לה פגם^[197], על פרטי הדין והטעם ע"ע אונס^[198].

קנס

על שוטָה שנאנסה, אם יש לה קנס ע"ע אונס^[199].

על השולח ערובו ביד שוטה ע"ע חרש שוטה וקטן^[200].

על כלב* שוטה, שנשיכתו סכנה היא, ע"ע חולה^[201] וע' כלב^[202].

הערות שוליים