אנציקלופדיה תלמודית:שדה אחוזה

הגדרת הערך - שדה בארץ-ישראל* שירשה אדם ממורישיו.

שדה שירשה אדם ממורישיו, היא הנקראת שדה אחוזה^[1], והיא השדה שנפלה בירושה לכל אחד מישראל בחילוק הארץ^[2], וכן מי שזכה ונוספה אחוזתו מחמת הסיבת נחלה על ידי בת יורשת נחלה^[3], וכן מה שכבש מלך ישראל מדעת רוב הציבור^[4], כל אחד שלוקח היא אחוזתו, ונקרא שדה אחוזה מה שמוריש לבניו^[5], ואין דיניה נוהגים אלא בארץ-ישראל*^[6].

הקדש

בזמן שהיובל נוהג

המקדיש^[7] שדה אחוזתו - לבדק-הבית*^[8], בזמן שהיובל* נוהג^[9] - מודדים אותה, וערכה הוא הערך הקצוב בתורה^[10], והפודה אותה נותן ערך קבוע^[11], שנאמר: ואם משדה אחֻזתו יקדיש איש לה' והיה ערכך לפי זרעו^[12], לפי כמות הזרע שיכול לזרוע בה, דהיינו לפי גודלה^[13], ולא כפי שוויה^[14]. הרי זו גזירת מלך^[15], שנותן זרע חומר שעורים בחמישים שקל כסף^[16], שנאמר: והיה ערכך לפי זרעו זרע חֹמר שְׂעֹרים בחמשים שקל כָּסף^[17], אחד המקדיש שדה רעה^[18] שאין כמוה לרוע^[19], כגון חולת המחוז^[20], שדה שהיא סביבות העיר^[21], שבני אדם מצויים הנכנסים לעיר, ואותה שדה העומדת סמוך לעיר נדרסת ברגלי אדם^[22] ובהמה^[23], אף על פי שבית זרע חומר שעורים אינו שוה אלא עשרים סלעים, נותן חמישים סלע^[24], ואחד המקדיש שדה טובה^[25] שאין בכל ארץ ישראל כמותה^[26], כגון פרדיסות - מקום שיש בו הרבה אילנות נטועים^[27] - סבסטי^[28], מקום חשוב לפרדסאות הוא והוא בארץ-ישראל*^[29], ושמו סבסטי^[30], והאילנות שם מעולים מאוד^[31], אף על פי שבית זרע חומר שעורים שלה שוה מאה סלעים, אינו נותן אלא חמישים סלעים^[32], שאף על פי ששוויה של זו יותר משוויה של זו, מכל מקום כיון שגודלה של זה כגודלה של זו, פדיון הקדשן שוה הוא^[33], וקרקע זיבורית^[34] נידונת כמו עידית^[35].

אין לי אלא שדה אחוזתו מאביו - שהירושה על הרוב באה לאדם מאביו^[36] - שדה אחוזתו מאימו מנין, תלמוד לומר: יקדיש איש^[37], שהמילה "איש" מיותרת, לרבות היורש מאימו^[38], שאחר מקדיש אנו הולכים, לא אחר המוריש^[39]. ואף היורש את אשתו, לסוברים שירושת-הבעל* היא מן התורה^[40], מוסיף חומש^[41].

יש מהאחרונים שכתבו שאף על פי שחוק הוא, מכל מקום הרי זה ככל חוקי התורה שעיקרם בטעם והפרטים חוקה, והטעם שנותן זרע חומר שעורים בחמישים שקל כסף, משום שגזרה התורה שאם לא יגאל המקדיש ומכרה לאחר יוצאת לכהנים ביובל^[42], ואם כן אין כדאי לקונה להשביחה שהרי לא יטול מן הכהנים את השבח, ואין כדאי לאדם לפדות מן הקדש אלא באופן שלא יעבדה, ולכן איננה שוה אלא בזרע שעורים שאין צריך עיבוד רב^[43].

הקדש זה הוא לבדק הבית^[44], שנאמר: יקדיש איש לה'^[45], כי אי אפשר שיהיה מקדשי-מזבח* - שאינם אלא קרבנות ומנחות ונסכים שמקריבים על גבי המזבח^[46] - ואין שם קודש לה׳ זולתי קודשי מזבח וקודשי בדק הבית^[47].

במנין המצוות

יש ממוני המצוות שמנו במנין-המצות* מצות עשה לדון בערכי שדות^[48], שהמקדיש שדהו ורצה לפדותו שיתן בערך הקצוב בפרשה^[49], בין בשדה אחוזה ובין בשדה-מקנה*^[50]. ויש ממוני המצוות שמנה שתי מצוות נפרדות: לגאול שדה אחוזה ולגאול שדה מקנה^[51]. ויש מהמונים במנין המצוות פרשיות^[52], שמנו בסתם: פרשת מקדיש וחרמים^[53]. ויש שמנו בסתם פרשת ערך^[54]. ויש ממוני המצוות שלא מנו כלל המצוה^[55]. ויש ממוני המצוות שמנו מצות ערך שדה אחוזה במקדיש שדהו, ולא מנאוהו בשדה מקנה^[56].

יש ממוני המצוות שפירשו אחרונים בדעתם שמונים לאו נוסף, שהמקדיש שדה אחוזתו ומכרה הגזבר לאחר, שוב אינו יכול הבעלים הראשון לגאלה מידו, על דעת שתחזור ותהא לפניו כמות שהיתה שדה אחוזתו, ואין רשאים לפדותה אלא בתורת שדה-מקנה*, כאיש אחר, שנאמר: ואם מכר את השדה לאיש אחר לא יגָּאֵל עוד^[57].

הערך

כמה הוא ערכה של שדה אחוזה, כל מקום שראוי לזרוע בו חומר שעורים^[58], והוא בית-כור*^[59], ערכו חמישים שקלים לכל שני היובל*^[60], שנאמר: והיה ערכך לפי זרעו זרע חֹמר שְׂעֹרים בחמשים שקל כָּסף, אם משנת היֹּבל יקדיש שדהו כערכך יקום^[61], שאם משעברה שנת היובל מיד הקדישה ובא לגאלה מיד, כערך זה האמור יהיה, חמישים כסף יתן^[62]. והמקדיש עצמו, אם בא לפדותה, מוסף חומש*^[63], שנאמר: ואם גָּאֹל יגאל את השדה המקדיש אֹתו ויסף חמִשית כסף ערכך עליו וקם לו^[64]. וכן אם פדתה אשתו של מקדיש או אחד מיורשיו^[65], הרי אלו מוסיפים חומש^[66], שנאמר: גָּאֹל יגאל^[67], לרבות את האישה^[68] - שלסוברים "לשונות ריבויין הן" ודורשים כפילות המילים^[69] - היה יכול להיכתב: ואם יגאל, מהו "גאול יגאל", לרבות את האישה^[70], שכפל מילת הפעולה מורה על חיזוק הפעולה שתיעשה בכל אופן שהוא^[71], ונאמר: ואם גָּאֹל יגאל^[72] - והו* נוספת^[73] - לרבות את היורש^[74].

על מידת בית-כור* האמורה בפדיון שדה אחוזה, ע"ע בית כור^[75].

גודל השדה

אף המקדיש פחות מבית כור, שדהו קדוש^[76], שנאמר: ואם משדה אחֻזתו יקדיש^[77], היה לו לכתוב: "ואם מאחזתו יקדיש"^[78], מה תלמוד לומר: שדה^[79], לפי שנאמר: זרע חֹמר שְׂעֹרים בחמשים שקל כָּסף^[80], אין לי אלא שהקדיש בענין הזה^[81], בשיעור הזה^[82], בית-כור* שלם^[83], מנין לרבות - אם הקדיש^[84] - לתך - חצי כור*^[85] - וחצי לתך, סאה*, ותרקב - חצי סאה^[86] - וחצי תרקב^[87], שצריך לפדות^[88], תלמוד לומר: שדה, מכל מקום^[89], שקדשה^[90]. ומחשבים להם מה שראוי להם^[91], היינו לפי ערך שטחם ברוחבם, ואפילו חצי תרקב נפדה לפי חשבון חמישים שקלים לבית כור^[92].

יש מהאחרונים הגורס שבתורת כהנים דין זה נלמד מהכתוב: אם משנת היֹּבל יקדיש שדהו^[93], "שדה" מה תלמוד לומר - למה חזר שם "שדה", היה לו לומר בכינוי "יקדישנה"^[94] - לפי שנאמר: זרע חֹמר שְׂעֹרים בחמשים שקל כָּסף^[95], אין לי אלא שהקדיש בענין הזה, מנין לרבות לתך וחצי לתך ותרקב וכו', תלמוד לומר: "שדה", מכל מקום^[96], ולכן אמר "יקדיש שדהו", כל שדה שהיא^[97].

חשבון השקלים

שנת היובל אינה מן המנין^[98], שאין מונים אותה בשנים שלפני היובל^[99], שנאמר: עד שנת היֹּבל^[100], שלא יכנס בה כלום^[101], שהכתוב משמעו: השנים הנותרות עד שנת היובל^[102], ולא שנת היובל בכלל^[103]. הרי קצב לדמיה של ארבעים ותשע שנה חמישים שקל*, הרי שקל לכל שנה, ושקל יתר בין כולם^[104], והשקל ארבעים ושמונה פונדיונים^[105], הרי סלע - שהשקל האמור בתורה הוא הנקרא סלע בלשון-חכמים*^[106] -ופונדיון לשנה^[107], אלא שחסר פונדיון אחד לכולם^[108], והוא קלבון לפרוטרוט^[109], שכשיתן פונדיונות ליקח סלע מן השלחני נותן תשעה וארבעים^[110], והבא לגאול יתן סלע ופונדיון לכל שנה לשנים הנותרות עד שנת היובל^[111], שנאמר: וחִשַּׁב לו הכהן את הכסף על פי השנים הנותרֹת עד שנת היֹּבל ונגרע מערכך^[112].

כיצד, הקדיש שדה אחוזתו ונשאר ליובל שמונה שנים חוץ משנת היובל, כל הרוצה לפדותה מיד הקדש נותן לכל זרע חומר שעורים שמונה סלעים ושמנה פונדיונות, ואם רצו הבעלים לפדותה נותנים עשר סלעים ועשרה פונדיונות, לפי שהם מוסיפים חומש^[113]. נשאר ליובל ארבע שנים, נותן הפודה ארבע סלעים וארבעה פונדיונות לכל חומר, ואם הבעלים פדו אותה נותן חומש, וכן לפי חשבון זה סלע ופונדיון לכל שנה^[114]. ואינו נותן שנה בשנה - שאין הגואל יוכל לומר הרי כל שנה היא בסלע ופונדיון, הריני משלם סלע ופונדיון בכל שנה שיעבור^[115] - אלא נותן הכל כאחד^[116], שנאמר: וחִשַּׁב לו הכהן את הכסף^[117], שהמילים "את הכסף" מיותרות, לומר^[118], עד שיהא כסף כולו כאחד^[119], שיחשב כמה מגיע לו ליתן עד היובל ויתנו ביחד^[120], ולא יחשוב אלא כסף העולה בכל השנים הנותרות יחד^[121]. ויש גורסים שהלימוד הוא מהמילים: על פי השנים הנותרות^[122], שמשמע שצריך ליתן כל הכסף לפי חשבון השנים הנותרות^[123].

אף השביעית* נמנית בכלל השנים הנותרות, ונותן עבורה סלע ופונדיון^[124], שנאמר: על פי השנים הנותרֹת^[125], ולא כתוב: שני תבואות^[126]. וטעם הדבר, שהרי מכל מקום גדל מאומה גם בלי עבודה^[127].

זמן הפדיון

מנין שפודים אפילו אם עברו מן היובל עשרה או עשרים שנה ויותר^[128], שנאמר: אחר היֹּבל^[129], סמוך ליובל^[130], שמזה שכתוב אחר היובל משמע לאלתר אחר היובל^[131], שמילת "אחר" מורה על התכיפות^[132] - לסוברים כן^[133] - אם הקדיש שדהו שנותן חמישים סלעים לכור שמגיע בכל שנה ושנה סלע ופונדיון^[134]. אין לי אלא סמוך ליובל^[135], מופלג ליובל מנין^[136], שיכול להקדיש, ואם בא לפדות נותן סלע ופונדיון לשנה^[137], תלמוד לומר: ואם אחר היֹּבל יקדיש שדהו^[138], שהו* המיותרת הוא דורש^[139], שמרבה זמן אחר מבלי הנזכר בכתוב, שהוא מופלג מהיובל^[140].

נשאר בינו ובין היובל שנה, אינו יכול ליתן סלע ופונדיון לפדותה^[141], שאין מקדישים ליגאל בגירוע פחות משתי שנים^[142], ואם בא לגאלה נותן חמישים סלעים^[143] לכל חומר^[144], שאינה נפדית בגרעון כסף אלא קודם ליובל בשתי שנים או יותר^[145], שנאמר - לגבי גירוע^[146] - וחִשַּׁב לו הכהן את הכסף על פי השנים הנותרֹת^[147], ומיעוט שָׁנים שתים^[148]. ואין לצרף עימה את שנת היובל לחשב שתי שנים^[149], שנאמר: עד שנת היֹּבל^[150], שלא יכנס בה כלום^[151]. וכיון שאין גואלים בגירוע כסף פחות משתי שנים^[152], אמרו חכמים: אין מקדישים לפני היובל פחות משתי שנים^[153], ועצה טובה השמיעו לנו^[154], שיהא אדם חס על נכסיו^[155], ולא יפדה פחות משתי שנים^[156], שלא יתחייב לתת חמישים סלעים שלמים^[157], ויפסיד ארבעים ושמונה סלעים^[158].

הפודה אינו יכול לפדות אלא עד תחילת שנת היובל^[159], שנאמר: עד שנת היֹּבל^[160], שלא יכנס בה כלום^[161], אבל אם נכנס יובל שוב אין לו תקנה בפדיון להעמידה לפניו, אלא מיד יוצאה לכהנים, אפילו קודם יום-הכפורים*^[162]. במה דברים אמורים בישראל^[163], אבל אם היה המקדיש - קרקע ירושתו^[164] - כהן או לוי, הרי זה גואל לעולם^[165], ואפילו עבר עליה היובל ולא נפדית מן ההקדש פודה אותה אחר היובל^[166], שנאמר: גאֻלת עולם תהיה ללוים^[167], ואף על פי שכתוב זה כתוב גבי מכירה, פשוט שגם בהקדש כך הדין^[168], ואף הכהנים נקראים לויים^[169], שנאמר: והכהנים הלוים בני צדוק^[170]. דין זה אינו תלוי בכהנים ולויים, אלא בשדה של כהנים ולויים^[171], ולכן אם ירש לוי מאבי אמו ישראל, הרי זה גואל כישראל^[172], ולהיפך, אם ירש ישראל מאבי אמו לוי, הרי זה גואל כלוי^[173], שעל שדה של לויים הקפיד הכתוב^[174]. פדיון זה של כהן ולוי אחר היובל, הסתפקו אחרונים אם גואלים בחמישים סלע כשדה אחוזה או בשווי השדה^[175]. ואם פדאו הכהן או הלוי בתוך היובל, כתבו אחרונים שנוהגים בו כל דיני פדיון ישראל^[176], כגון שמחשבים לו לכל שנה שקל ופונדיון^[177], ושאין גואלים בגירוע בפחות משתי שנים^[178], ושאין מחשבים חודשים להקדש^[179].

חישוב לחודשים

אין מחשבים חודשים להקדש^[180], שאם בא לגאלה חמש שנים וחצי לפני היובל, אין מחשבים אותם שישה חודשים שיצאו משנה לשנה שישית^[181], שלא יחשוב עם ההקדש כמו שהקדישה בסוף שנה, לפחות כנגדם להקדש סלע ופונדיון^[182], אלא נותן שישה סלעים ושישה פונדיונין^[183], שנאמר: וחִשַּׁב לו הכהן את הכסף על פי השנים הנותרֹת^[184], שנים אתה מחשב ואי אתה מחשב חודשים^[185], שנים שלימות שלא היתה ברשות הקדש אתה מחשב, לפחות כנגדן סלע ופונדיון, ולא כנגד חודשים^[186], ש"השנים הנותרֹת" פירושו, כל מה שנותר חשוב שנים^[187], לעשות חודש הנותר שנה, ואי אתה מחשב החודשים שיצאו, לגרוע מן השקל ופונדיון בשבילם^[188].

הקדש מחשב חודשים^[189], שאם רצה הקדש לעשות חודשים שנה - לחשוב אותן חודשים שיצאו כאילו הן שנה^[190], שריוח של הקדש הוא שנחשוב כן^[191] - יעשה^[192], כגון שבא לגאלו בחצי של ארבעים ושמונה^[193]. ונחלקו ראשונים: א) רוב הראשונים מפרשים שהייתי חושב שזה שאין מקדישים לגאול בגירוע פחות משתי שנים לפני היובל^[194], הוא כשהקדישו בסוף מ"ח, אבל כשהקדישו בחצי מ"ח יהיה כמי שהקדישו בתחילת מ"ח, שהם שני שנים לפני היובל ולגאול בגירוע^[195], ויש הפסד להקדש^[196], שאינו פודה אלא בשני סלעים ושני פונדיונים^[197], משמיע לנו הכתוב שעושים החודשים הללו שנה כאילו הקדישה בסוף מ"ח^[198], שחסרה כל שנת מ"ח^[199], משום הרווח של הקדש, שאינו גואל בגירוע, אלא נותן חמישים שקלים להקדש^[200], שנאמר: וחִשַּׁב לו הכהן, מכל מקום^[201] שיחשוב, שיהא ריוח להקדש^[202], ש"וחִשַּׁב לו הכהן" הוא מיותר^[203], שהיה לו לכתוב: ואם אחר היובל יקדיש שדהו על פי השנים הנותרות עד שנת היובל ונגרע מערכך, וכתב: "וחִשַּׁב לו הכהן", והיינו שיחשב לו החודשים שיצאו, ואם כן אין כאן שנים הנותרות^[204]. ב) ויש מהראשונים המפרש שאם נשאר בינו ובין היובל שנה וחודשים, אם רצה הגזבר לחשוב החודשים שנה ויתן שנים שקלים ושנים פונדיונים לכל זרע חומר, הרי זה מותר^[205], אף על פי שאין זה שבח ההקדש^[206], שתלה הכתוב בגזבר^[207], שיש רשות ביד הגזבר לחשוב לאלו החודשים כמו שנה^[208], ונמצא שיש שתי שנים לפני היובל ודיו בשני סלעים ושני פונדיונים^[209], אבל אם אין הגזבר רוצה בכך אין רשות ביד המקדיש לומר דבר זה^[210], ונמצא שאין בידו רק שנה וחודשים ומשלם חמישים שקלים^[211]. ויש מהאחרונים המפרשים לדעה זו, שהמקדיש יכול לכוף את הגזבר לחשוב החודשים שנה^[212].

הקדיש ביובל

המקדיש שדהו בשנת היובל עצמה, נחלקו בו תנאים ואמוראים:

א) לדעת רבי לפי רב^[213], וכן סובר רב^[214], השדה קדושה, ונותן חמישים^[215], שנאמר: אם משנת היֹּבל^[216] - כעצם השנה^[217] - ושנת היובל בכלל^[218], שאם פודה משנת היובל, נותן חמישים סלעים^[219]. והכתוב: ואם אחר היֹּבל^[220], מתפרש כפשוטו^[221], ש"אחר" הוא סמוך^[222] - לסוברים כן^[223] - ו"אחר היֹּבל", היינו סמוך ליובל^[224], אם לאחר היובל פודה שדהו, גירוע^[225], ולדעה זו שנת היובל* היא שנת החמישים של היובל שעבר והיא תחילת היובל הבא^[226], ולכן הגירוע הוא של סלע ופונדיון לכל שנה^[227]. וכן שנינו בתורת כהנים: מנין שאין אדם רשאי להקדיש שדהו בשעת היובל - דהיינו שלא ראוי שיעשה כן^[228], שיהא אדם חס על נכסיו^[229], לפי שעכשיו יהיה צריך לפדותו חמישים סלעים וחומש* שלהם^[230]. ויש מפרשים שאסור לעשות כן מלכתחילה^[231] - ואם הקדישה תהא מקודשת, תלמוד לומר: אם משנת היֹּבל^[232]. לסוברים שאסור מלכתחילה לעשות כן, הלימוד הוא אף על דבר זה, שנאמר: משנת היֹּבל^[233] ולא "בשנת"^[234].

ב) ולדעת חכמים לפי רב^[235], ולדעת רבי וחכמים לפי שמואל^[236], וכן סובר שמואל^[237], השדה אינה קדושה כל עיקר^[238], שהכתוב: אם משנת היֹּבל^[239], היינו משעברה שנת היובל^[240], משנה שאחר היובל^[241], שאם לא כן היה לו לכתוב "בשנת היובל"^[242], והכתוב: ואם אחר היֹּבל^[243], פירושו אחר אחר^[244], ש"אחר" הוא מופלג^[245] - לסוברים כן^[246] - כגון שתים ושלוש שנים אחר היובל, שבהם יש גירוע, אבל הקדיש בשנה שאחר יובל אין גירוע^[247]. ולדעה זו היובל אינו נמנה אלא משנה שלאחר היובל^[248], ולכן הגירוע הוא של סלע ופונדיון לכל שנה^[249]. ויש הגורסים אף בתורת כהנים: מנין שאין אדם רשאי להקדיש שדהו בשעת היובל, ואם הקדישה אינה מקודשת, תלמוד לומר: אם משנת היֹּבל^[250].

להלכה פסקו ראשונים ואחרונים שהמקדיש שדהו בשנת היובל אינה מקודשת^[251]. ומספר טעמים לדבר: א) מרוצת הסוגיא היא כשמואל^[252]; ב) כשנחלקו רב ושמואל בדינים, ההלכה כשמואל^[253], וזהו דין ולא איסור^[254]; ג) פשט המשנה והברייתא כשמואל^[255]; ד) כל מחלוקתם של רב ושמואל היא רק לפי רבי, אבל לפי חכמים הכל מודים שאינה קדושה^[256]; ה) עיקר הפסק תלוי במחלוקת תנאים בחשבון היובל, אם שנת חמישים עולה לכאן ולכאן או היובל הוא חמישים שנה שלימות, שהרי נחשב סלע ופונדיון לשנהולסובר שנת חמישים עולה לכאן ולכאן על כרחך שהמקדיש ביובל קדוש, שאם אינו קדוש אם כן החשבון אינו מכוון, וכן לסוברים שחמישים שנה שלימות ביובל, על כרחך המקדיש ביובל אינו קדוש, שאם קדוש אין החשבון מכוון, ולדעת הראשונים הפוסקים כשמואל, ההלכה שהיובל הוא חמישים שנה שלימות, ולכן פסקו כאן כשמואל^[257].

אף לסוברים - וכן הלכה^[258] - שהמקדיש שדהו בשנת היובל אינה מקודשת^[259], כהן ולוי שהקדישו בשנת היובל עצמה הרי זו מקודשת^[260], שכיון שלמדנו מהכתוב שהכהנים והלויים גואלים לעולם^[261], ממילא אנו יודעים שמקדיש לעולם^[262], אפילו בשנת היובל^[263].

הגיע היובל ולא נגאלה

המקדיש את שדה אחוזתו ולא נגאלה והגיע יובל - ראשון, לסוברים כן^[264], וכן הלכה^[265]. או יובל אחר שיגאלנה אחר, לסוברים כן^[266] - הרי היא אחוזה לכהנים^[267], שנאמר: והיה השדה בצֵאתו ביֹּבל קדש לה' כשדה החרם לכהן תהיה אחֻזתו^[268]. בטעם הדבר כתבו ראשונים, שלא רצתה התורה שישוב שדה אחוזה בשנת היובל למקדיש אותו, שלא להקל בענין ההקדש, כי אם היה שב אז לבעלים, היה דומה לאנשים שיהיה הקדש יוצא בלא פדיון, ויקרה מפני זה מן ההֵקל בענין הקודשים מה שלא יֵעלם^[269]. וכן המקדיש את שדה אחוזתו ולא גאלה, ומכרה הגזבר לאיש אחר קודם שיגיע היובל, והגיע היובל והרי היא תחת יד האחר, הרי זו יוצאת ביובל מתחת ידו ומתחלקת לכהנים, ואינה חוזרת לבעלים לעולם, ועל כך ע"ע יובל^[270].

המקדיש את שדה אחוזתו ולא נגאלה והגיע יובל, שהכהנים נותנים את דמיה - לסוברים כן^[271], וכן הלכה^[272] - והדמים יפלו להקדש בדק הבית ותהיה השדה אחוזה לכהנים^[273], נחלקו ראשונים בשיעור הדמים שנותנים: יש סוברים שנותנים חמישים סלעים^[274]. ויש סוברים שנותנים שוויה^[275].

המקדיש את שדה אחוזתו והגיע היובל ולא נגאלה, נחלקו תנאים אם הכהנים נותנים דמיה, או שאינם נותנים, ויש מהם סוברים שהכהנים אינם נכנסים לתוכה ביובל ראשון אלא אחר שיגאלנה אחר ויגיע יובל, ועל כך ע"ע יובל^[276].

גאלה בנו

גאלה בנו של מקדיש, הרי זו חוזרת לאביו ביובל^[277], שנאמר: ואם לא יגאל את השדה^[278], בעלים^[279], דהיינו בעליו שהקדישו^[280], ואם מכר את השדה^[281], הגזבר^[282], לאיש אחר^[283], ולא לבנו^[284] של מקדיש^[285], לא יגָּאֵל עוד^[286], כלומר בזמן שמכר השדה לאחר הוא שלא יגאל עוד, אלא יוצאה לכהנים ביובל^[287], ואם מכר הגזבר לבנו של מקדיש אין דינו כדין אחר, אלא הוא כאילו אביו גאלה^[288] ופדאה הוא לעצמו^[289] להיותה חוזרת לו ביובל^[290], ואינה יוצאת לכהנים ביובל^[291]. ומנין שהשדה חוזרת לאב, ואינה ביד בנו לעולם^[292], שנאמר: בשנת היובל הזאת תשֻׁבו איש אל אחֻזתו^[293], והוא כתוב מיותר, שכבר אמר: ושבתם איש אל אחֻזתו^[294] - אלא שבא - לרבות המקדיש שדהו ועמד בנו וגאלה שתחזור לאביו ביובל^[295], שהייתי חושב שכיון שבנו במקום אביו הוא ועדיין ירשנה ותשוב אליו, ולא שייך בה השבה, תלמוד לומר: תשֻׁבו^[296], שמשמע מכל מקום, ואפילו - פדאה - הבן, חוזר לאביו^[297]. אף אם פדאה בנו לאחר מיתת אביו, והגיע יובל, אינה יוצאה לכהנים, כיון שלא פדאה אחר רק הבן, שהוא כמו המקדיש^[298].

יש מהראשונים הסובר ששהמקדיש שדה אחוזה וגאלה בנו, אינה חוזרת מעצמה לאביו ביובל, אלא שחוזר אביו וגואלה ממנו^[299].

גאלו אחרים

גאלה אחר, או אחד מן הקרובים, מיד הגזבר, ולא גאלה בעלים מידו, יוצאה מידו ביובל ומתחלקת לכהנים^[300].

גאלה אחר, או אחד מן הקרובים, וגאלה מידו, נחלקו הגירסאות:

א) יש גורסים שיוצאה לכהנים ביובל^[301], כפי שהיה יוצא מידיו של אותו קרוב, אם היה בידו^[302]. וכן יש מהראשונים פוסקים^[303]. וכתבו אחרונים שכן מורה פשט הכתוב: ואם מכר את השדה לאיש אחר לא יגָּאֵל עוד^[304], שמשמע שאם לא גאלה והגזבר מכרה לאיש אחר, לא יגאל עוד, והרי ודאי לא בא הכתוב לאסור על הבעלים שאינו רשאי לקנותה מיד זה שגאלה, שלמה יגרע הוא, אלא בא לומר שלא יהא לו דין גאולה, כאילו כגאלה מיד הגזר שאז לא היתה יוצאה מידו, אבל עכשיו שכבר היתה מכורה ביד אחר, כשחזר הוא וקנאה מאותו אחר, אין לו דין הגאולה אלא יוצאה מידו ביובל^[305].

ב) ויש גורסים שאם גאלה אחר, או אחד מן הקרובים, וגאלה מידו, אינה יוצאה מידו ביובל^[306]. וכן יש מהראשונים פוסקים שאם גאלה ביתו, או שאר קרוביו, או שאינו קרוב לו, מיד ההקדש, אם חזר המקדיש וגאלה מידם, אינה יוצאה מתחת ידו ביובל^[307]. וכתבו אחרונים שלפי זה הכתוב: ואם מכר את השדה לאיש אחר לא יגָּאֵל עוד^[308], פירושו, שלא יגאל עוד, כשהגיע זמן היובל, אם לא גאלה כל חמישים השנה, שלא נסתלק כח הקונה וחוזרת השדה להיות קודש לה'^[309]. אף אם גאלה בנו מיד הגואל האחר, הוא כאילו גאלה האב^[310].

פדה אחר מיד ההקדש וחזר והקדישו, והבעלים הראשון פדה מיד הקדש בעצמו, כתבו אחרונים שלסוברים שאם גאלה אחר, או אחד מן הקרובים, וגאלה מידו, יוצאה לכהנים ביובל^[311], אף כאן חוזרת לכהנים, שהראשון אינו אדון כלל, כיון שפדה אחר וזכו בה הכהנים והקדיש רק עד היובל, כי ביובל היה עתיד לצאת לכהנים^[312]. ולסוברים שאם גאלה אחר, או אחד מן הקרובים, וגאלה מידו, אינה יוצאה מידו ביובל^[313], אף כאן אינה יוצאה מידו ביובל^[314].

פדה אחר מיד ההקדש וחזר והקדישו, והבעלים הראשון פדה מיד הקדש בעצמו, כתבו אחרונים שלסוברים שאם גאלה אחר, או אחד מן הקרובים, וגאלה מידו, יוצאה לכהנים ביובל^[315], הרי עתה הוא כמקדיש שדה-מקנה*, שנפדית בשוויה ולא כערך הקצוב בתורה^[316], שהכהנים הם הבעלים והוא קנה עד היובל מהכהנים^[317]. ולסוברים שאם גאלה אחר, או אחד מן הקרובים, וגאלה מידו, אינה יוצאה מידו ביובל^[318], הרי הוא כמקדיש שדה אחוזה^[319].

יש מהגאונים שפירשו אחרונים בדבריהם, שהמקדיש שדה אחוזתו ומכרה הגזבר לאחר, שוב אינו יכול הבעלים הראשון לגאלה מידו, על דעת שתחזור ותהא לפניו כמות שהיתה שדה אחוזתו, ואין רשאים לפדותה אלא בתורת שדה-מקנה*, כאיש אחר^[320].

שדה כהן ולוי שגאלה אחר

היתה שדה של כהנים ולויים שהוקדשה, יכול לגאלה אחר^[321], ואם גאלה אחר, יוצא - בחינם^[322] - לבעלים ביובל^[323], ואינה יוצאה לכהנים^[324].

כשאין היובל נוהג

המקדיש שדה בזמן שאין היובל נוהג^[325], פודה אותה בשוויה, כשאר הקדישות^[326], שאין שדה אחוזה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג^[327], שנאמר: ויצא ביֹּבל ושב לאחֻזתו^[328].

כפייה

המקדיש שדה אחוזתו מצוה עליו לפדותה^[329], בין בזמן שהיובל* נוהג ובין בזמן שאין היובל נוהג^[330], שנאמר - בערכי בהמה^[331] - ואם לא יגָּאֵל - על ידי הבעלים^[332] - ונמכר בערכך^[333], לאחרים, הרי שמצות גאולת קודמת למצות מכירה^[334]. ולפיכך המקדיש שדה אחוזתו בשעה שאין היובל נוהג, כופים את הבעלים לפתוח ראשון^[335] - בהכרזה* - שמלכתחילה אומרים לו לפתוח ראשון, ואם אינו מציית כופים אותו^[336]. אם נמצא מי שמוסיף עליו וגואל אותה, יגאל, ואם לאו, אומרים לו הגיעתך, ויתן מה שאמר^[337]. ובזמן שהיובל נוהג, נחלקו ראשונים אם כופים אותו לפדות שדהו: יש סוברים שאף אז כופים אותו^[338], אם משום שטעם הכפייה משום ריוח הקדש, כדי שיוסיף חומש^[339], והוא נוהג בכל זמן^[340], או משום שטעם הכפייה שבזמן שאין היובל נוהג יכול לבוא לידי תקלה ומעילה* אם יהנו העולם ממנה^[341]. ויש מהראשונים סוברים שבזמן שהיובל נוהג, אין כופים אותו לפתוח ראשונה^[342], שבזמן שהיובל נוהג, אם יגיע יובל ולא יגאלנה, תצא לכהנים^[343], והם - לסוברים כן^[344], וכן הלכה^[345] - נותנים דמיה, אבל בשעה שאין היובל, שיש הפסד להקדש שסוף סוף לפדות עומדת, לפיכך כופים את הבעלים^[346].

כשהבעלים פותח בהכרזה*, נחלקו בו תנאים: לדעת תנא קמא אינו פותח בפחות מארבע פרוטות, כדי שיהא החומש* שמוסיף פרוטה^[347], שבפחות מכאן אינו ממון ואין חומש^[348], וכן הלכה^[349]. לדעת ר' יוסי פודים הקדש בכל שהוא, ואף על פי שאין בחומשו שוה פרוטה^[350].

צורת הגאולה

רצה האדון למכור שדות אחרות משדותיו כדי לפדות שדה זו שהקדיש, הרשות בידו^[351]. והוא הדין ללוות כדי לפדות שדה זו שהקדיש^[352], בין בזמן שהיובל נוהג בין בזמן שאין היובל נוהג^[353], וכן אם רצה לגאול חציה - דהיינו לכופו לקבל חצי הדמים, וחצי השדה אינו נחלט לכהנים ביובל^[354], או שכשיהיה לו חצי הדמיו האחרים יתן לו^[355]. או לקבל מההקדש חצי השדה, ולהשאיר חציה ברשות הקדש^[356] - הרשות בידו^[357], שנאמר: ואם גאֹל יגאל^[358], מלמד שלווה מאחר וגואל, ואם ירצה יגאל לחצאים^[359], שואם גאֹל יגאל משמע לרבות כל מיני גאולות שנתמעטו במקום אחר^[360] - דהיינו במוכר שדה אחוזה^[361] - או שגואל משמע גאולות הרבה בכל מה שאפשר^[362], או שרק דין אחד נלמד מכתוב זה, והשני נלמד ממילא^[363].

בטעם הדין, אמר ר' שמעון - הדורש בכל מקום טעמא-דקרא*^[364] - שכן הורע כחו שאם הגיע יובל ולא נגאלה יוצאת לכהנים^[365], לכן יפה כוחו שלווה וגואל וגואל לחצאים^[366], שהקפידה תורה לחזור שלא תיפקע אחוזה מיורשים^[367].

אף על פי שהמקדיש שדה אחוזה ואמר שנותן בכל שנה ושנה סלע ופונדיון אין שומעים לו^[368], מכל מקום מקדיש גואל לחצאים, משום ששם, אף על פי שנותן סלע ופונדיון בשנה עדיין כל השדה מוקדש בשביל חיוב של שנים אחרות ואין כלום ממנו יוצא לחולין לגמרי וכל שנה ושנה עומד בשעבודו, אבל כשנותן פדיון כל מקצתו לגמרי ויוצא לחולין נגאל לחצאים^[369].

יש מהראשונים המפרש גאולה לחצאים, שאם יש עד היובל עשר שנים ואלו בא לפדותו כולו היה לו לתת מאה דינרים ואין לו אלא חמשים, נותן לו עכשיו חמשים ויוצא לחמש שנים כולו ביחד^[370].

מכירה

היתר מכירתו

לא ימכור אדם שדה אחוזתו, אף על פי שהוא חוזר אחר זמן - ביובל*^[371] - אלא אם כן העני^[372], שנאמר: כי ימוך - ירד ממדרגתו^[373] ויהיה עני^[374] - אחיך ומכר מאחֻזתו^[375], ולא היה לו לומר אלא "אם ימוך", ואמר "כי ימוך", כמו: כאשר ימוך ומכר מאחוזתו^[376], הא אינו מוכר אלא אם כן העני^[377], ומוכר עבור מזונותיו^[378], שאין לו במה יחיה^[379], והוא דרך-ארץ*, שאין ראוי למכור אחוזתו אם לא יביאהו לזה הכרח^[380]. או ש"כי ימוך" הוא מיותר, שהרי אף הנותן מתנה, ואף אם מכר עשיר, גם כן גואל קרובו או הוא, אלא בא להורות שאסור למכור שדה אלא אם כן העני ומוכר מחמת דוחקו לפרנס עצמו^[381]. אבל למכור ולהניח הדמים בכיסו^[382], או לעשות בהן סחורה^[383], או ליקח בהן כלים^[384] או עבדים ובהמה^[385] - לרכוב עליה^[386], כמו כלים, שהם להנאת עצמו^[387] - אינו רשאי^[388], כי קניין קרקעותיו הוא יותר קיים משאר הקניינים אשר יהיו מחירו^[389], ואם עבר ומכר, מכל מקום הרי אלו מכורים^[390], שאינו עיכוב^[391], משום שבכתוב לא נכתב: לא ימכר, שישמע שהוא עיכוב, כמו גבי איסור מכירת שדה אחוזתו לצמיתות^[392].

בתורת כהנים שנינו שאסור למכור שדה אחוזה אף כדי לקנות בית^[393]. ומהתוספתא נראה שחולקת על זה^[394], וכן יש מהראשונים שנראה שאינם גורסים כן בתורת כהנים^[395], וכן ראשונים השמיטוהו מההלכה^[396].

אף על פי שאסור למכור שדה אחוזה כדי לקנות בהמה לרכב עליה^[397], מכל מקום כתבו ראשונים שמותר למכור שדה אחוזה כדי לקנות שוורים לחרוש בהם^[398].

כשמוכר שדה אחוזתו, לימדה תורה דרך ארץ שישייר שדה לעצמו^[399], שאף אם מוכרח למכור שדה אחוזתו - משום שהעני^[400] - לא ימכור ממנו אלא קצתו, המעט שיוכל להסתפק בו^[401], ולא ימכור כל שדות שיש לו בבת אחת^[402]. ושני לימודים לדבר: א) לדעת תנא קמא הדבר נלמד ממה שנאמר: מאחֻזתו^[403], ולא - "ומכר אחוזתו", שמלמד שלא ימכור^[404] - כל אחוזתו^[405], שירצה לומר: כאשר ימוך, שאז יש לו רשות למכור, אז לא ימכור אלא מאחוזתו, שהוא מקצת אחוזתו, ולא כל אחוזתו בבת אחת^[406]. ב) ולדעת ר' אלעזר בן עזריה הדבר נלמד בקל-וחומר*^[407], ומה אם לגבוה אין אדם רשאי להחרים את כל נכסיו^[408], על אחת כמה וכמה שאדם חייב להיות חס על נכסיו^[409], ולא ימכרם בבת אחת^[410], פן יכלה הכסף וישאר ריק מכל^[411].

עבר ומכר כל שדותיו, יש הגורסים שלדעת ר' אלעזר בן עזריה, כפי שהמחרים כל נכסיו לגבוה אינם מוחרמים - לסוברים כן^[412] - כך המוכר כל שדותיו להדיוט, לא עשה כלום^[413]. ויש שאינם גורסים כן^[414]. וכן צידדו ראשונים שאם מכר, מה שעשה עשוי^[415], שהרי לא מיעט בו הכתוב כדרך שמיעט בהקדשות^[416], והקל וחומר מחרמים, יש לפרוך, שכן הקדשות אינם חוזרים אצלו ביובל, מה שאין כן שדה אחוזה החוזרת^[417]. ויש מהראשונים שהשמיטו מההלכה כליל איסור מכירת כל שדותיו בבת אחת^[418].

על חרמים*, שאין אדם רשאי להחרים כל שדותיו, ע"ע^[419]. על חזרת הקרקעות ביובל לבעליהן הראשונים, ע"ע יובל: חזרת הקרקעות.

גאולת המוכר בשעת היובל

דין מוכר שדה אחוזתו לחשב את הדמים לפי השנים הנשארות ליובל, ובכל עת שירצה לפדות מחשב עם הלוקח על השנים שאכל, וגורע מדמי המוכר ומחזיר לו השאר^[420], שנאמר: לפי רֹב השנים תרבה מקנתו ולפי מְעֹט השנים תמעיט מקנתו^[421], ונאמר: וחִשַּׁב את שני ממכרו - שמחשב כמה שנים משמכרה עד היובל^[422] - והשיב את העֹדף - בדמי המקח על האכילה שאכָלָהּ^[423], הנותר מן השנים עד היובל, שלא אכל עדיין^[424] - לאיש אשר מכר לו^[425]. כיצד, הרי הנשאר ליובל עשר שנים ומכר לו שדה במאה דינר, אכלה הלוקח שלוש שנים ורצה המוכר לגאול, נותן לו שבעים דינר ומחזיר שדהו, וכן אם אכלה שש שנים, נותן לו ארבעים דינר ומחזיר לו שדהו^[426].

בטעם שציותה תורה שהמוכר שדה אחוזתו יכול הוא, או קרוביו^[427], לפדותו, כתבו ראשונים שהוא דרך רחמנות במוכר שדהו מתוך דוחק ועוני^[428], שיוכל לגאול אותו לזמן קצוב הוא בעצמו אם השיגה ידו ומצא כדי גאולתו, או אחד מקרוביו, כדי שישוב לאחזתו קודם היובל - לסוברים שבפדיון קרובים חוזרת מייד לבעלים^[429] - ואם לא מצאה ידו ואין לו גואל קרוב שיוכל לגאול אז יצרך להמתין עד היובל ויצא ביובל בחינם ושב לאחוזתו^[430].

המוכר שדה אחוזה, ורוצה לפדותה, פודה בעל כרחו של לוקח^[431], ואין הלוקח יכול לעכב^[432].

המוכר שדה אחוזתו, והתנה עמו הלוקח שלא יפדנו עד היובל, יכול להתנות, כי המוכר אינו עושה איסור אם אינו פודה^[433]. ויש המצדדים בדעת ראשונים שאינו יכול להתנות, כי הארץ קודש להשם יתברך ואינו שלו, אם כן אף שהתנה מכל מקום יכול לפדות, כי אין ביד הלוקח למחות, שאינו שלו, רק לה' הארץ^[434].

הפודה שדה אחוזתו, נסתפקו אחרונים אם צריך לעשות קנין*, משום שהיא מכורה עד היובל, רק שהתורה נתנה רשות למוכר שיכול לחזור ולקנות בעל כרחו של הלוקח וצריך קנין, או שאותו הכסף שנותן לו בחזרה, בזה קונה^[435].

דין שדה אחוזה הנמכר, דנים בבית-דין*^[436].

הלווה מעות מחברו וממשכן שדהו שיהא לו פירעון מאותה שדה, אם לא פרע חובו אין שדהו ביד המלוה עד היובל, כפי הדין במוכר שדה אחוזתו, אלא הלואה היא והשביעית* משמטתה^[437], שנאמר: ואם לא מצאה ידו^[438], ולא ללווה^[439].

על הפודה שדהו, שיש מהראשונים סוברים שיד המוכר על העליונה, ואם אכל חמש שנים ושישה חודשים, יחשוב לו שישה שנים, עי' להלן^[440]. ושם, שיש מהאחרונים סוברים שיד הלוקח על העליונה, שמחשבים החודשים כשנה, עי' להלן^[441].

במנין המצוות

יש ממוני המצוות שמנו במנין-המצות* גאולת ממכר^[442]. ומהם המונים פרשיות במנין המצוות^[443], שמנאוה כפרשה^[444]. וביארו אחרונים שנמנית בכלל פרשה, שחובה מוטלת על הצבור והבית דין, שאם בא הוא עצמו ואפילו קרוביו לגאול השדה לפני היובל, חייבים להוציאה מתחת ידי הלוקח בעל כרחו, אף על פי שנמכרה לו מלכתחילה עד היובל^[445].

זמן המכירה

במספר שנים אחר היובל* תקנה^[446], אחר היובל, סמוך ליובל^[447], מלמד שמוכרים סמוך ליובל^[448], לאלתר^[449], מייד אחר שעבר יובל^[450]. מופלג מן היובל - בריחוק מן היובל^[451], כגון שעברו מיובל עשר או עשרים שנה^[452] - מנין^[453] שרשאי הוא למכור^[454]. תלמוד לומר: לפי רֹב השנים תרבה מקנתו ולפי מְעֹט השנים תמעיט מקנתו^[455], לפי רֹב השנים, היינו שמכרה סמוך ליובל שיש לו עוד שנים רבות עד היובל^[456], תרבה מקנתו, תרבה כסף מכירתו^[457], תמכרנה ביוקר, שהרי עד היובל תהא קנויה לו אם לא יפדנה^[458], ולפי מְעֹט השנים, כלומר שמכרה מופלג מן היובל, שלא נשארו אלא מעט שנים עד היובל^[459], תמעיט מקנתו, תמעיט כסף מכירתו^[460], תמכרנה בזול, כדי שלא תונה את חברך^[461], ושומעים מכתוב זה שמוכרים בין בסמוך ליובל שעבר^[462] בין מופלג ממנו כמה שנים^[463].

יש מהראשונים מפרשים שנצרך לימוד מהכתוב שמותר למכור אף במופלג מן היובל, היינו ללמד שמותר למכור אף שאין עוד שתי שנים עד היובל - והמכירה צריכה להיות עבור לא פחות משתי שנים^[464], ושדות חוזרות ביובל לבעליהן^[465] - ולאחר היובל משלימים לו מספר שני תבואות^[466], וחוזרת לבעליה שנה לאחר היובל^[467]. ואחרונים כתבו שהלימוד נצרך, שלא נאמר שסמוך ליובל אסור למכור כלל, יען כי שוב אין הנאה ממשית ללוקח אחרי אשר מיד צריך להחזירה והוי זה כעין אונאה* מצד המוכר^[468].

זמן הפדיון

המוכר את שדהו בזמן שהיובל נוהג, אינו מותר לגאול פחות משתי שנים^[469], ואיסור יש בדבר^[470], שנאמר: במספר שני תבואֹת ימכר לך^[471], ומיעוט שָׁנים שתים^[472]. ויש הלמדים האיסור על המוכר לגאול בפחות משתי שנים, מהכתוב: במספר שנים אחר היובל תקנה מאת עמיתך^[473], שמיעוט שָׁנים שנים^[474], וירצה שתי שנים תקנה מאת עמיתך, שזה הזמן היא קנין בידך בעל כרחו של מוכר, שאינו יכול לגאול אותה, אלא אתה אוכל אלו השתי שנים כמספר אשר יעלה המכר לכל שנה^[475]. ויש מהראשונים שכתבו או שהדבר נלמד ממה שהתורה העתיקה הממכר למספר שנים בלתי בעל תכלית, אל מספר מוגבל, אינו יותר מתשע וארבעים שנה, וראוי שלא יהיה נעתק אל מה שאינו מספר, והוא האחד, והמעט שיפול בו שם המספר הוא שְׁנַים, ולזה לא יהיה נמכר בזה האופן בפחות משתי שנים^[476].

שתי השנים הללו הן מעת לעת מיום המכירה^[477], ולא שנה של מנין עולם^[478], שהרי מהכתוב: במספר שני תבואֹת ימכר לך^[479], אנו למדים שפעמים שאדם אוכל שלוש תבואות בשתי שנים^[480], כגון שמכרו לו בניסן מליאה קמה ולא יגאלנה עד שתי שנים בניסן באותו יום, ואם קדם וקצר הרי שאכל שלוש תבואות, ואם היינו הולכים אחר מנין עולם מתשרי הבאה בשנה האחרת היה פודה לו ולא היה אוכל אלא שתי תבואות^[481]. ואף על פי ששלושים יום לפני ראש השנה חשובים שנה, כאן אינם חשובים שנה אלא צריכים שתי שנים מעת לעת^[482].

אפילו פייס המוכר ללוקח שיגאלנה בתוך שתי שנים^[483] ורצה הלוקח, אסור^[484], ואף הלוקח עובר על איסור אם מקבל הדמים^[485], שנאמר: במספר שנים אחר היובל תקנה מאת עמיתך^[486], ומיעוט שָׁנים שתים^[487], שמשמע שתהא קנויה לו שתי שנים^[488] שלמות^[489], כי כמו שנתנה התורה הגבלה סופית אל המכירה שלא יתמשך יותר ממ"ט שנים - שהרי חוזרת ביובל^[490] - ככה נתנה הגבלה ראשית אל המכירה שלא תהיה פחות משתי שנים^[491].

עברו המוכר והלוקח ונתרצו שניהם והחזירו השדה בתוך שתי שנים, נחלקו בהם ראשונים: יש סוברים שמה שעשו עשוי^[492]. ויש סוברים שמה שעשו אינו מועיל^[493].

מכרו מלכתחילה השדה לשנה אחת, נחלקו אחרונים: יש סוברים שאינו מועיל^[494], שכיון ששניהם אסורים אין בידם למחול^[495], ששתי שנים גזרה התורה שיהא ביד הלוקח ואינו יכול להתנות שיחזור, כי אין הארץ שלהם כלל למכור וליקח, אלא של ה', ואין להם רק מה שהרשתה התורה^[496]. ויש סוברים שמותר למכור לכתחילה רק על שנה אחת^[497].

יש מהאחרונים הסוברים שלדעת ר' אליעזר הסובר שחובה על הקרובים לגאול את השדה^[498], אמנם אסור לגאול בעל כרחו של לוקח אלא לאחר שתי שנים, שנאמר: במספר שני תבואֹת ימכר לך^[499], מכל מקום אם נתרצה הלוקח על הגאולה מדעתו, מותר לגאול אפילו בתוך שתי שנים למכירה^[500].

בתוך שתי שנים שזיכתה התורה שתהא ברשות הלוקח^[501], יש מהראשונים מפרשים שאסור למוכר להראות זוזים - השמורים לצורך הפדיון^[502] - ללוקח^[503], כדי שייטב בעיניו להחזירה לו^[504], ומכל מקום הלוקח אינו עובר על איסור אלא אם כן מקבל הדמים^[505]. ויש מהראשונים סוברים שאין איסור למוכר להראות זוזים ללוקח^[506].

בטעם האיסור לגאול השדה בפחות משתי שנים כתבו ראשונים ואחרונים, כדי שימכור כל אדם קרקעו בקושי ואל יחשוב כי למחר ישוב ויקחנו לו מיד הלוקח^[507], אבל ידע שאינו יכול לאכול מתבואותיו בשום פנים עד שתי שנים מיום ליום מעת המכירה^[508].

אף קרוב הגואל את השדה^[509], אינו רשאי לגאלה אלא אחר שתי שנים^[510].

על כך שלדעת האמוראים הסוברים שהמוכר שדהו ביובל מכורה וחוזרת, בשדה זו אין בה הדין שצריכה לשהות ביד הלוקח שתי שנים, עי' להלן^[511]. על המוכר שדהו בחצי השנה בפרוס הפסח, ואכלה שתי שנים מקוטעות, חצי הראשונה וחצי האחרונה ואמצעית שלימה, שיש מהראשונים סוברים שיד המוכר על העליונה, ויכול לחשבם כשתי שנים ולגאול שדהו, עי' להלן^[512]. על המוכר שדהו ורוצה לפדותה קודם שיעברו שתי שנים, ואף הלוקח חפץ בכך, שיש מהאחרונים סוברים שאם רוצה המעות, יכול לחשב החודשים כשנה, עי' להלן^[513].

השנים העולות למנין שתי שנים

אין מותר לגאול פחות משתי שנים של תבואה^[514], ששתי השנים שאין רשות למכור לגאול שדהו בהם^[515], היינו אם הן שתי שנים ראויות לתבואות^[516], שנאמר: שני תבואֹת^[517], שנים שעושה בהן תבואה עולים מן המנין^[518]. לפיכך אם היתה אחת משתי השנים^[519] שנת שדפון או ירקון^[520], שלא גדלה התבואה^[521], או שנים - שנות בצורת - כשני אליהו^[522], או שביעית* - או יובל*^[523] - אינה עולה לו מן המנין^[524], לפי שאין ראויות לתבואה^[525] מצד עצמותן^[526], וצריך להניחה עוד ברשותו שתי שנים הראויות לזריעה ולתבואה^[527]. עבר הלוקח וזרעה בשביעית או ביובל עולה למנין שתי השנים^[528].

לא היתה שנת שידפון בעולם, אבל נשדפה תבואתו, נחלקו ראשונים: יש מהראשונים סוברים שכיון שיש תבואה בעולם אינו שידפון ועולה למנין שתי השנים^[529], ורק שביעית אף על פי שיש תבואה בחוץ לארץ אינו עולה למנין השנים, ששדה זו כיון שהיא בארץ אינה ראויה לתבואה^[530]. ויש מהאחרונים הסוברים בדעת ראשונים, שאף אם נשדפה תבואתו בלבד אינה עולה למנין שתי השנים^[531]. ויש מהאחרונים הסוברים בדעת ראשונים, שאם נשדפה כל התבואה שבארץ ישראל עולה למנין שתי השנים, שהוא כשביעית^[532].

במה דברים אמורים שאין השנים עולות לו מן המנין, באונס בידי שמים, אבל אם פשע בה^[533], שהיתה שנה ראויה לתבואה^[534], אלא שהניחה הלוקח בורה שנה - שהניחה ולא חרשה^[535] - ואכלה שנה, או אכלה שנה ונרה - חרשה^[536] - שנה ולא זרעה, הרי אלו עולין למנין^[537] שתי השנים^[538], הוא שהפסיד לעצמו^[539], שלא הקפיד הכתוב על שדה - שתצמיח תבואה - אלא על שנים שיהיו שני תבואות^[540], וכיון שבידו היה לזורעה, אנו קוראים בו: שני תבואֹת^[541], ורשאי המוכר לגאלה לאלתר לסוף שתי שנים^[542]. ואף על פי שנרה ולא זרעה ולא נהנה ממנה הלוקח^[543], אין אומרים שיתן המוכר ללוקח דמים החרישה - שחרשה והשביחה^[544] - ואחר כך יסתלק^[545], שכיון שהיתה ברשותו, שהיה יכול לזורעה וליקח תבואתה ולא עשה, הוא שהפסיד לעצמו^[546], ויגרע לו המוכר דמי אותן שני שנים כאילו היו זרועות ואכל הלוקח תבואתן^[547].

נרה או הובירה כל השתי שנים, יש מהראשונים סוברים שעולות מן המנין^[548]. ויש מהראשונים סוברים שאינן עולות מן המנין^[549]. אם משום ששני תבואות מכר לו והוא לא אכל תבואה כלל, ואינו יכול לסלקו עד שיאכל תבואה שנה אחת לפחות^[550]. או משום שדוקא נרה שנה ואכלה שנה או אכלה שנה והובירה שנה נחשב שאוכל "שני תבואֹת"^[551], שכן דרך בעלי השדות, לפי שחורשים השדה בשנה זו ואין זורעים אותה באותה שנה, כדי שיהיה לה חוזק וכח לשנה הבאה, וכן אכלה שנה והובירה שנה, שמניחים אותה בורה שנה אחת מטעם הנזכר, ובזה דוקא הוא שאנו קוראים בו "שני תבואֹת", שמה שאין זורע אותה באותה שנה הוא לצורך השנה, אבל אם נרה שתי שנים או הובירה שתי שנים, שאין דרך בעלי השדות לעשות כן שתי שנים רצופות, אין אנו קוראים בו שני תבואות ואין אומרים שהוא הפסיד לעצמו, שגזרת מלך כך היא^[552].

מכרה לו והיא מלאה פירות ולאחר שתי שנים גאלה, אינו יכול לומר לו: החזירנה לי מלאה פירות כמו שמכרתי לך^[553], לפיכך אם מכרה לו מלאה פירות לפני ראש השנה וגאלה אחר שתי שנים, הרי זה אוכל שלוש תבואות בשתי השנים^[554], אותה תבואה העומדת בה בשעת קניה, ושתי תבואות בשתי שנים שתעמוד בידו^[555], ואינו מחשב עימו אלא לפי שתי שנים בלבד^[556], כגון אם מכרו לו בניסן מליאה קמה ולא יגאלנה עד שתי שנים בניסן באותו יום, ואם קדם וקצר הרי שאכל שלוש תבואות^[557]. ויש מפרשים כגון שקנאה בחודש סיון והיו תבואות אפילות ועדיין לא נקצרו וקצרן הלוקח, ושוב עשתה תבואה אחרת לסוף שנה ראשונה, ותבואה שלישית לסוף שנה שנייה היו תבואות חריפות קודם חודש סיון וקצרן, נמצא אוכל לוקח בשתי שנים שלוש תבואות^[558]. ומספר לימודים לדבר:

א) נאמר: כי מספר תבואֹת הוא מֹכר לָך^[559], רִבה אצלו תבואות^[560], שהרי הכתוב מיותר, שכבר נאמר בפסוק הקודם: במספר שני תבואֹת ימכר לך^[561], ומכתוב זה אנו למדים - לסוברים כן^[562] - שאסור למוכר לגאול פחות משתי שנים^[563], אלא ששם הזהיר שיהיה בידו שתי שנים, והכתוב כאן מפרש^[564] שכל תבואות הוא מוכר לך^[565], שפעמים באותן שתי שנים מוכר לו מספר תבואות^[566], שכשהיתה מליאה פירות הרי הוא מוכר תבואות של שתי שנים, מלבד התבואה שמכר לך משנה שעברה^[567].

ב) נאמר: במספר שני תבואֹת ימכר לך^[568], כיון שכתוב "שני" שני תבואות במשמע, "תבואֹת" למה לי^[569], והיה לו לכתוב: "מספר שנים" או "מספר תבואות" שהיה משמע שתי תבואות^[570], אלא מלמד שכל תבואה שימצא באותן שתי שנים יאכל^[571], ואפילו שלוש תבואות^[572], ש"שני" לשון שָׁנִים הוא^[573], ואף על פי שאנו למדים ממנו שאסור למוכר לגאול פחות משתי שנים - לסוברים כן^[574] - על כרחך שניהם משמע, שמיעוט רבים שְׁנַים^[575], אבל מכל מקום שני לשון שָׁנִים הוא ולא לשון מנין, שאין-מקרא-יוצא-מידי-פשוטו*^[576].

ג) נאמר: על פי השנים^[577], לא על פי התבואות^[578].

מכרה שנה לפני היובל

מכרה שנה אחת לפני היובל*, הרי הלוקח אוכל אותה שנה שניה אחר היובל^[579], אף על פי שהדין שיוצא ביובל^[580], מכל מקום בפחות משתי שנים אינה יוצאת^[581], שנאמר: שני תבואֹת^[582] - והיובל אינו בכלל^[583] - ואוכל שתי שנים^[584], אך אחר שאכל שתי שנים אחר היובל יוצאת מידו בלא דמים, כי היובל מוציאה, רק שצריך לאכול שתי שנים^[585].

יש מהראשונים מפרשים שהלימוד המיוחד מהכתוב שבא ללמד שמותר למכור אף במופלג מן היובל^[586], היינו ללמד שמותר למכור אף שאין עוד שתי שנים עד היובל, ולאחר היובל משלימים לו מספר שני תבואות^[587].

על המוכר שדהו שנה וחצי קודם היובל, שיש מהראשונים סוברים שיד המוכר על העליונה, ויכול לעשות חודשים שנה וכאילו מכרו שנתיים קודם היובל, וחוזרת ביובל, עי' להלן^[588].

מכרה ביובל

המוכר שדהו בשנת היובל* עצמה, נחלקו בו אמוראים:

א) לדעת רב מכורה^[589] לכך שהמעות אינן חוזרות^[590] ואיבד הלוקח מעותיו^[591], ויוצאה^[592] ביובל^[593]. ואף על פי ששנינו: ובשנת היובל עצמה לא ימכור, ואם מכר אינה מכורה^[594], היינו שאינה מכורה למספר שני תבואות^[595], שאין בה הדין שצריכה לשהות ביד הלוקח שתי שנים^[596], ואין אומרים שאם מכרה תעמוד ברשותו עד אחר היובל ואחר היובל יאכל שני תבואות ויחזירה^[597], ואף על פי שהמוכר שנה לפני היובל, הלוקח אוכל אותה שנה שניה לאחר היובל^[598], זהו מפני שקודם היובל התחיל לאוכלה, הלכך מקיימים לו הכתוב: שני תבואֹת^[599], אבל הקונה בשנת היובל אינו יורד לאוכלה^[600].

ב) ולדעת שמואל שדה שנמכרה ביובל אינה מכורה כל עיקר^[601] והמעות חוזרות^[602], וכן שנינו: ובשנת היובל עצמה לא ימכור, ואם מכר אינה מכורה^[603]. והדבר נלמד מקל-וחומר*, ומה מכורה כבר יוצאה - ביובל*^[604] -שאינה מכורה - שבשנת היובל חוזרת לבעלים^[605] - אינו דין שלא תימכר^[606] כלל והמעות חוזרות^[607]. וכתבו ראשונים מקור לזה מהכתוב, שנאמר: במספר שנים אחר היובל תקנה מאת עמיתך^[608], ולמדנו ממה שאמר אחר היובל, שאין הקרקע נקנה ביובל^[609].

להלכה פסקו ראשונים כשמואל^[610], שאם מכרה בשנת יובל עצמה אינה נמכרת והדמים חוזרים לבעלים^[611], משום שכשנחלקו רב ושמואל בדינים, ההלכה כשמואל^[612], ועוד שהתלמוד נושא ונותן לפי שמואל - והלכה כמי שהתלמוד נושא ונותן בדבריו^[613] - ומקשה על רב ודוחק לתרץ^[614].

שדה שאינה ראויה לזריעה

אף על פי שהמוכר קרקע לחבירו אין רשאי לגאול עד שתהא שתי שנים ביד הלוקח^[615], מכר נקעים מלאים מים^[616], או סלעים שאינם ראויים לזריעה^[617], וכל שדה שאינה ראויה לזריעה^[618], הרי זה פודה בפחות משתי שנים^[619], שנאמר: במספר שני תבואֹת^[620], שדה הראוי לתבואה הוא שאינה נגאלת אלא אחר שתי שנים^[621].

על שדה שאינה ראויה לזריעה, שמכל מקום חוזרת ביובל*, ע"ע^[622].

נשתנה ערכה

מכרה לראשון במאה דינר וראשון לשני במאתים, ורצה האדון לגאול, אינו מחשב - המוכר כשבא לגאלה^[623] - אלא עם הראשון^[624], שמחשב עימו כמה שנים היו משמכרה עד שנת היובל וכמה מגיע לכל שנה^[625], וכפי אותו חשבון ינכה לו לוקח על כל שנה ושנה אשר אכלה, והמותר יחזיר לו^[626], שנאמר - בגואל שדה ממכרו: והשיב את העֹדף^[627] - לאיש אשר מכר לו^[628], דהיינו ללוקח ראשון שמכר לו מוכר במנה^[629], שמוכר זה הבא לגאלה הוא בעל השדה שבו עוסק הכתוב^[630], ואינו יכול הלוקח השני לומר למוכר - שבא לגאלה^[631] - חשוב לי במאתים וטול קרקע שלך, שכך קניתיה מלוקח ראשון^[632]. וכתבו ראשונים טעם שאינו מחשב המוכר עם הלוקח השני, כי מפני שלא השליטהו ה' יתעלה למנוע המוכר מלגאול - שהרי המוכר גואל בעל כרחו של לוקח^[633] - הנה אין לו רשות למוכרו לאחר בסך יותר גדול, להכביד ענין גאולת המוכר^[634]. ונחלקו ראשונים: יש סוברים שמכיון שהמוכר גואל במנה, יפסיד הלוקח שני מנה אחד^[635], ואין לשני על הראשון כלום^[636]. ויש סוברים שהמוכר מחשב במנה עם הלוקח הראשון ומחזיר השאר, והראשון מחשב עם השני במאתים ומחזיר לו השאר^[637].

מכרה לראשון במאתים, וראשון לשני במאה, אינו מחשב אלא עם האחרון^[638], שנאמר: לאיש אשר מכר לו^[639], והמילה "לאיש" מיותרת, שהיה לו לומר: לאשר מכר לו^[640] - ונדרש - לאיש, לאיש אשר בתוכה^[641], שהוא מוצא עתה בתוך השדה כשבא לפדותה^[642], דהיינו ש"לאיש" פירושו האדון בעל השדה^[643], שהוא עכשיו בתוכה^[644]. וכתבו ראשונים בטעם הדבר, שאם מכרה הלוקח הראשון בפחות ממה שקנה מהמוכר^[645], כיון שנסתלק ממנה הלוקח הראשון, הנה יגאל האדון מיד הלוקח השני לפי מה שקנה, כי אין לו זכות בזה הקנין יותר מזה השיעור, אף על פי שקנהו מיד הבעלים^[646].

מכר לאחד במאתים, ומכרה ראשון לשני במאה, ונתייקרה ביד השני ועמדה על מאתים, יש מהראשונים מפרשים שנחלקו בזה תנאים: שלדעת רבי נותן מאה, כמו שנתן בה שני^[647], שכן לדעתו אנו למדים שאם מכרה לראשון במאתים וראשון לשני במאה אינו מחשב אלא עם האחרון, ממה שנאמר: לאיש אשר מכר לו^[648], לאיש אשר בתוכה^[649], והוא אינו מחלק באנשים, הרי האיש שבתוכה קנה אותה במאה^[650], ואף על פי שהשביחה בידו במאתים, אינו מחשב אלא בדמים שמכרה לו^[651], שהתורה הלכה גבי מוכר, ואנו רואים ללוקח שני כאילו לקחה מיד הבעלים ועימו הוא מחשב משעת הזול שלקחה^[652], ולא משעת היוקר שהוא עכשיו^[653]. ולדעת ר' דוסתאי בן יהודה נותן מאתים^[654], שכן לדעתו אם מכר במאה והשביחה ביד הלוקח משלם מה שמכר, שנאמר: והשיב את העֹדף^[655], העודף שבידו, ואם מכר במאתים והכסיפה וראויה להימכר במאה, מחשב לפי מה שהיא, שנאמר: והשיב את העֹדף^[656], העודף שבקרקע^[657], ואם אתה אומר עודף שבידו, הרי מאתים נטל מהראשון, ואם אתה אומר עודף שבקרקע, הרי שוה מאתים^[658]. וכתבו אחרונים שלפי זה ההלכה כרבי, שכן הלכה כרבי מחברו^[659].

מכר במאה והשביחה - מאליה^[660] - ביד הלוקח, והרי היא ראויה להימכר במאתים, מחשב לפי מה שמכר^[661], שנאמר: והשיב את העֹדף^[662], העודף שבידו^[663], הנשאר בידו של לוקח מן הדמים שקיבל^[664], לאחר שינכה לו הלוקח חשבון המגיע לכל שנה שאכלה^[665], ולא לפי שווי הקרקע^[666]. ואם מכרה במאתים והכסיפה - נתקלקלה ופחתו דמיה^[667] - והרי היא ראויה להימכר במאה, מחשב לפי מה שהיא^[668], שנאמר: והשיב את העֹדף^[669], העודף שבקרקע^[670], מה שווה קרקעו עכשיו^[671], עודף שהקרקע שוה יותר על מה שמגיע לחשבון שמנכה לו הלוקח לשנים שאכלה^[672]. ודורשים עודף בשני אופנים, שניתן לדרוש המילה לכאן ולכאן^[673], ולכן אמר הכתוב "העֹדף" סתם, והוא מהמצטרף, ולא ביאר עודף ממה הוא, כדי שנדרוש אותו^[674] בשני האופנים^[675]. יש מהראשונים סוברים שדין זה של מכרה ללוקח במאתים, והכסיף ושוה מאה - וכן אם מכרה לאחד במאתים ומכרה לשני במאתים וזול ועמדה על מאה^[676] - נחלקו בה תנאים: א) שלדעת רבי שאינו דורש דבר מ"העֹדף"^[677], אלא מלאיש אשר מכר לו^[678], צריך לגואלה כפי המכר, דהיינו ביוקר^[679] - וההלכה כרבי מחברו^[680] - ורק לדעת רבי דוסתאי בן יהודה הלומד דינו מ"העֹדף" אנו הולכים אחר שווי הקרקע^[681]. ב) ויש מהראשונים סוברים שהכל מודים בזה שפודה במאה, שאפילו אם הדין נלמד מלאיש אשר מכר לו, קוראים אנו בו לאיש אשר בתוכה, כמו שהוא עתה בתוכה, והרי אינו שוה עתה אלא מאה^[682], וכן פסקו ראשונים להלכה,ש אם מכרה במאתים והכסיפה והרי היא ראויה להימכר במאה, מחשב לפי מה שהיא^[683].

מכרה במאתים, והכסיפה, ובשעת פדייה הוקרה ושווה מאתים, יש מהראשונים מפרשים שנחלקו בזה תנאים: שלדעת רבי נותן מאתים, שכן לדעתו אנו למדים שאם מכרה לראשון במאתים וראשון לשני במאה אינו מחשב אלא עם האחרון, ממה שנאמר: לאיש אשר מכר לו^[684], לאיש אשר בתוכה, וכשאין אלא לוקח אחד אנו אומרים גואלה במאתים^[685], או שאנו אומרים שגואלה במאתים, שהולכים אחר הקרקע, הואיל ובשעת פדייה שוה כשעת מכר^[686]. ולדעת ר' דוסתאי שאנו הולכים אחר עודף שבידו ועודף שבקרקע, הולכים אף אחר הקרקע ומחשב לו בחשבון הזול^[687].

כללו של דבר, לעולם - בין נשתנה שווי המכירה ובין נשתנה שווי הקרקע ללא מכירה - מייפים כח מוכר שדה אחוזה ומריעים כח הלוקח^[688]. בטעם הדבר שאנו דורשים הכתוב לעולם להקל על הגואל אמרו בתלמוד^[689], שלמדו גזרה-שוה* "גאולה" "גאולה" מעבד-עברי*^[690] - הנגאל בגרעון כסף^[691] - כתוב כאן: ומצא כדי גאֻלתו^[692], וכתוב בעבד עברי: גאֻלה תהיה לו^[693] - או שהלימוד הוא ממה שכתוב שם: לפיהן ישיב גאֻלתו^[694] - מה להלן להקל - שגילתה התורה בו שהולכים בגאולתו להקל לגואל, שבהוקר או הוזל נגאל תמיד כשעת הזול^[695] - אף כאן להקל^[696].

קרוב הגואל^[697], אף הוא אף הוא גואל כשער הפחות במכירה^[698] - ובשבח - שנאמר: ואם לא מצאה ידו די השיב לו^[699], מה תלמוד לומר^[700], שכבר אמר והשיגה ידו ומצא כדי גאֻלתו^[701], ואם כן היה לו לומר: ואם לא והיה ממכרו וגו', ולמה אמר ומצאה ידו די השיב לו^[702], אם אינו ענין לבעל השדה תנהו ענין לגואל שיגאל כסדר הזה^[703].

חישוב לחודשים

המוכר שדה אחוזה, אמרו עליו בתורת כהנים^[704]: וחִשַּׁב את שני ממכרו^[705] - שני ממכרו כתוב, ולא ימי ממכרו^[706] - שנים הוא מחשב, ואינו מחשב חודשים^[707]. ונחלקו ראשונים: א) יש מפרשים שבא לומר הכתוב שיד המוכר על העליונה^[708], שאם מכרה לו חמש שנים לפני היובל ואכלה שתי שנים ומחצה ובא הגואל לפדותה אינו נותן לו אלא דמי השתי שנים שנשארו שלימות עד היובל, אבל אותם שיש חודשים היתרים לא יחשב ולא יתן לו בשבילם יותר^[709]. ובטעם שאנו דורשים הכל לטובת המוכר, נחלקו אחרונים: יש מפרשים שהוא מכיון שתלה החשבון במוכר וכן יחסוהו אל השנים^[710], ולא אמר "וחשבו", אף על פי ששניהם עושים חשבון^[711]. ויש מפרשים שאנו דורשים הכל לטובת המוכר, מכח הגזרה-שוה* של "גאולה" "גאולה"^[712]. ב) ויש מפרשים להיפך - שהוא לתועלת הלוקח^[713] - שנים מחשב מוכר ללוקח, כמה שנים אכלה לוקח להחזיר לו המוכר שאר דמים, ולא מחשב חודשים^[714], שאינו גורע מהפדיון חשבון החודשים^[715], שאם אכלה שתי שנים ושלושה חודשים לא מחשב חודשים אלא שנים בלבד^[716], ואינו גורע אלא חשבון שנים שלמים שאכל^[717], אבל אותם החודשים הנותרים לא יחשב ולא יתן לו בשבילם יותר^[718], אלא אכלו הלוקח בחינם^[719]. יש שכתבו בטעם הדבר, כי אינו יכול להכריח ללוקח לפדותו באמצע השנה, אלא או שתעמוד אצלו עד שנה שלימה, או שלא יחשב מה שאכל בתוך שנה זאת^[720].

מנין שאם רצה לעשות חודשים שנה יעשה, תלמוד לומר: וחִשַּׁב^[721], מכל מקום^[722]. ונחלקו ראשונים ואחרונים:

א) יש מהראשונים מפרשים שיד המוכר על העליונה^[723], שאם יש מקום שיהיה לו הנאה למוכר אם יחשב החדשים ויצרף אותם לחשבון שנה, הרשות בידו לחשוב ולצרף, שאם מכרה לו בחצי השנה בפרוס הפסח ואכלה שתי שנים מקוטעות, חצי הראשונה וחצי האחרונה ואמצעית שלימה, יחשוב המוכר החודשים הראשונים והאחרונים ויעשה אותם שנה, והרי אכלה שתי שנים, ואם רצה לגאול את שדהו הרשות בידו, ואילו לא חשבנו חודשים המפוזרים לשנה, לא היה מותר לגאול בפחות משתי שנים^[724]. והלימוד הוא מהמילה "וחִשַּׁב"^[725], שלא כתוב: וינכה את שני ממכרו, אלא וחִשַּׁב את שני ממכרו^[726], משמע שיראה לחשוב גם החודשים שעל ידם יהיה שני ממכרו, ומיעוט שנים שתים^[727].

ב) ויש מהראשונים מפרשים שיד המוכר על העליונה באופן אחר^[728], שאם שמכר השדה שנה וחצי קודם היובל, עושה המוכר חודשים שנה, וכאילו מכרו שנתיים קודם היובל, וחוזרת ביובל^[729], ואין אומרים שאכל שנה אחת קודם היובל וצריך הלוקח לאכול שנה אחרת אחר היובל^[730].

ג) ויש מהאחרונים מפרשים בדעת ראשונים שיד המוכר על העליונה באופן אחר^[731], שאם אכל חמש שנים ושישה חודשים, יחשוב לו שישה שנים, כגון אם בא לגואלה בתשרי של שנה שישית, שנמצא שאכל חמישה שנים ומחצה, שמחשב לו אותם החודשים כמו שמחשב שנה^[732].

ד) ויש מהאחרונים מפרשים שיד הלוקח על העליונה, כפי שאין מחשבים החודשים שאכל הלוקח, והולכים אחר ריוח הלוקח - לסוברים כן^[733] - כך נאמר שאם היה לו ריוח בחשוב החודשים שנה שיעשה אותם, שאם מכר לו עשר שנים ומחצה קודם היובל בעשר סלעים, שאם לא נחשיב החודשים שנחסרו משנת ל"ח לשנה נחלק העשרה סלעים לעשר שנים לחוד, ויעלה לחשבון סלע בכל שנה, ובאופן הזה אם אכל אותה חמש שנים גורע לו חמישה סלעים ואינו נותן לו אלא חמישה^[734], אבל אם נחשוב אותה לשנה, נחלק העשרה סלעים על י"א שנים, ואז יעלה סלע פחות עשירית בקרוב לשנה, וכאשר יעבור אותו חמישה שנים אינו גורע לו אלא ארבעה סלעים וחמשה עשיריות, ונמצא שצריך לתת לו חמשה וחמשה עשיריות^[735].

ה) ויש מהאחרונים מפרשים שיד הלוקח על העליונה, באופן אחר, שאכל שנה ועשרה חודשים ובא המוכר לגואלה, ואסור על הלוקח להחזיר קודם שתי שנים^[736], אבל מצד עצמו רוצה שיחזיר לו המוכר המעות ולכן רוצה שאותם החודשים יהיו נחשבים לשנה^[737].

יש מהאחרונים הגורסים שהלימוד שאם רצה לעשות חודשים שנה, הוא מהכתוב: והשיב את העֹדף^[738], ששם לא כתוב שנה כלל^[739], ומשמע כל העודף^[740], שמצרפים לחשבון גם החודשים^[741].

גאולת הבעלים השני

מכר בעל האחוזה שדהו, והלוקח ממנו מכר לשני^[742], יכול אף מוכר ראשון יגאל משני, תלמוד לומר^[743]: ושב לאחֻזתו^[744], בבעל אחוזה דיברתי ולא במוכר למוכר^[745], שמוכר שדה אחוזה גואל מלוקח כסדר הזה^[746], ולא בלוקח ראשון שמוכר לשני^[747], שאינו גואל כסדר הזה^[748], שלא נתן לו הכתוב כח לגאול משני^[749]. רצה אביו או אחיו או אחד מן הקרובים של ראשון לגאול, הרשות בידו, ושל שני, אין שומעים לו^[750].

מכירת שדה אחרת עבור גאולה

המוכר שדה אחוזתו והיו לו שדות אחרות ומכר מאותם השדות כדי לגאול שדה שמכר, אין שומעים לו^[751], דהיינו שאין כופים את הלוקח להחזירה לו ליפדות^[752], עד שימצא דבר שאינו מצוי לו בשעה שמכר^[753], שנאמר: ומצא כדי גאֻלתו^[754], ומצא, פרט למצוי^[755], ונאמר שם: והשיגה ידו^[756], שעכשיו כשמכרה לא היתה משגת, ככתוב: כי ימוך^[757], אף מצא פירושו שעכשיו מצא ידו^[758], ש"ומצא" משמע שימצא דבר שלא היה מצוי לו בשעה שמכר^[759], שלא ימכור מה שהיה לו קודם לכן^[760], ולא ימכור ברחוק ויגאול בקרוב, ברע ויגאול ביפה^[761], שלא ימכור אם יש לו שדה בריחוק מקום ויגאל שדה זו של ממכר אחיו משום שהיא קרובה לו, ולא ימכור שדה רע שיש לו ויגאל שדה זו שהיא יפה^[762], וכל שכן למכור בקרוב או יפה בשביל רחוק או רע^[763], ואפילו שוה בשוה^[764], ששדות הללו מצויים ועומדים הם^[765], ואינם בכלל "מצא"^[766].

קרוב הגואל^[767], אף הוא אינו מוכר שדה וגואל^[768], שנאמר: ואם לא מצאה ידו די השיב לו^[769], מה תלמוד לומר^[770], שכבר אמר והשיגה ידו ומצא כדי גאֻלתו^[771], ואם כן היה לו לומר: ואם לא והיה ממכרו וגו', ולמה אמר ומצאה ידו די השיב לו^[772], אם אינו ענין לבעל השדה תנהו ענין לגואל שיגאל כסדר הזה^[773], שהגואל הקרוב, גם הוא ישמור התנאים האלה כמו בעליו^[774] - ועל זה נאמר^[775] - ואם לא מצאה^[776], שלא ימכור ברחוק ויגאל בקרוב, ברע ויגאול ביפה^[777].

לוה ממון

לוה הבעלים דמים לגאול, אין שומעים לו^[778], שנאמר: והשיגה ידו^[779], יד עצמו^[780], שבמה שבידו וברשותו יגאל^[781], ולא שילוה^[782] מאחרים^[783] ויגאל^[784], שאז אין ידו משגת^[785]. ונצרך הכתוב ללמדנו דין זה, שלא נלמד ממקדיש שדהו שלווה וגואל^[786].

קרוב הגואל^[787], אף הוא אינו לווה וגואל^[788], שנאמר: ואם לא מצאה ידו די השיב לו^[789], מה תלמוד לומר^[790], שכבר אמר והשיגה ידו ומצא כדי גאֻלתו^[791], ואם כן היה לו לומר: ואם לא והיה ממכרו וגו', ולמה אמר ומצאה ידו די השיב לו^[792], אם אינו ענין לבעל השדה תנהו ענין לגואל שיגאל כסדר הזה^[793], שהגואל הקרוב, גם הוא ישמור התנאים האלה כמו בעליו^[794] - ועל זה נאמר^[795] - ואם לא מצאה ידו^[796], לא ילוה^[797] מאחרים^[798].

היה בידיו ממון בשעת מכירה

היו לו מעות בשעת מכירה, ועבר ומכר אף על פי שאינו רשאי^[799], שבדיעבד השדה מכור^[800], נסתפקו אחרונים אם יכול לגאול באותם מעות, או שאף זה נתמעט מהכתוב כי ימוך וגו' והשיגה ידו ומצא כדי גאֻלתו^[801], שדוקא במוכר מחמת דוחק ואחר כך השיגה ידו הרשתה לו התורה לגאול, אבל בהיה לו מקודם אינו יכול לגאול^[802].

גאולת חצי שדה

מצא מעט ורצה לגאול חצי השדה שמכר - וחציה האחר לאחר מכן^[803]. או להשאיר חציה ביד הלוקח^[804] - אין שומעים לו^[805], דהיינו שאין כופים הקונה לקבל חצי הדמים^[806], שנאמר: כדי גאֻלתו^[807], כדי גאולה הוא גואל^[808], ואינו גואל לחצאים^[809], כלומר אם השיג כדי לגאול הכל בבת אחת גואל^[810], ואם לאו, אינו גואל^[811], ואינו רשאי לגאול לחצאים^[812], ואם רצה הקונה בכך, רשאי^[813]. ונצרך הכתוב ללמדנו דין זה, שלא נלמד ממקדיש שדהו שגואל לחצאים^[814].

קרוב הגואל^[815], אף הוא אינו גואל חצי שדה^[816], שנאמר: ואם לא מצאה ידו די השיב לו^[817], מה תלמוד לומר^[818], שכבר אמר והשיגה ידו ומצא כדי גאֻלתו^[819], ואם כן היה לו לומר: ואם לא והיה ממכרו וגו', ולמה אמר ומצאה ידו די השיב לו^[820], אם אינו ענין לבעל השדה תנהו ענין לגואל שיגאל כסדר הזה^[821], שהגואל הקרוב, גם הוא ישמור התנאים האלה כמו בעליו^[822] - ועל זה נאמר^[823] - די השיב לו^[824], ואינו גואל חציים^[825], שאם לא היה די השיב לו מה שיצטרך לגאול כולו, לא יגאל לחצאים^[826]. ויש מהראשונים שנראה שמפרשים שהלימוד הוא מהכתוב: ואם לא מצאה ידו^[827], שנדרש אף לגואל, שהוא בכלל כל התנאים של בעלי השדה^[828].

גאולת קרובים

בגאולת קרובים נאמר: ובא גֹאלו הקרֹב אליו וגאל את ממכר אחיו^[829]. ונחלקו תנאים:

א) לדעת ר' יהושע - וכן הוא בתוספתא^[830], ויש הגורסים כן בתורת כהנים^[831] - הרשות ביד הקרוב לגאלו^[832], אתה אומר רשות או אינו אלא חובה, תלמוד לומר: ואיש כי לא יהיה לו גֹּאל^[833], וכי יש אדם בישראל - מנוטלי חלק בארץ שאין לו גואלין מזרע יעקב בעוד אחד מכל ישראל קיים הוא קרוב לו^[834] - שאין לו גואלים^[835], אלא זה שיש לו גואלים, אבל אין הגואל רוצה ליקח^[836], ולימדך הכתוב שהרשות בידו^[837]. וביארו אחרונים שלדעתו היכן שניתן להעמיד הכתוב רשות וניתן להעמידו חובה, מעמידים אנו חובה למצות עשה מן התורה, ולכן אלמלא הכתוב ואיש כי לא יהיה לו גֹּאל^[838], הייתי חושב שהכתוב וגאל את ממכר אחיו^[839], הוא חובה^[840].

ב) ולדעת ר' אליעזר - ויש המפרשים כן, לגירסתם, בתורת כהנים^[841] - חובה על הקרוב לגאלו^[842], אתה אומר חובה או אינו אלא רשות, תלמוד לומר: בכל גאולה תתנו^[843], הכתוב קבעו חובה^[844]. וביארו אחרונים שלדעתו היכן שניתן להעמיד הכתוב רשות וניתן להעמידו חובה, מעמידים אנו שהוא רשות, ולכן אלמלא הכתוב בכל גאולה תתנו^[845], הייתי חושב שהכתוב וגאל את ממכר אחיו^[846], הוא רשות^[847]. וכתבו ראשונים שלדעת ר' אליעזר הכתוב ואיש כי לא יהיה לו גֹּאל^[848], נדרש בשאי אפשר ביד הראוי ליורשו ליגאל - מפני עניותו^[849] - ואין הגאולה מוטלת אלא על הקרוב מן הכל^[850].

להלכה פוסקים ראשונים ואחרונים כר' יהושע^[851], שאין חובה על הקרובים לגאול^[852], אלא שאם רצו קרוביו - של הבעלים - לגאול, גואלים^[853]. ויש מהאחרונים הסוברים בדעת גאונים וראשונים שההלכה כר' אליעזר^[854].

בשדה אחוזה, הקרוב קרוב קודם לגאולה^[855], שנאמר: ובא גֹאלו הקרֹב אליו^[856], מלמד שהקרוב קודם^[857], שאם לא כן ובא גואל וגאל את ממכר אחיו היה לו לומר, ומהו "הקרֹב", לומר^[858] ש"הקרֹב" וגאל את ממכר אחיו^[859], שהיותר קרוב מגואליו קודם לזה הענין^[860], של הגאולה^[861], והוא כסדר היורשים הנלמדים מהכתוב בפרשת עבד-עברי* הנמכר לגוי^[862], דודו בתחילה, ואם אין לו דוד בן דודו^[863], ואם אין לו, משאר בשרו^[864]. ואף על פי שבן דודו אמיד, ודודו אינו אמיד, דודו קודם^[865], שנאמר - בפרשת עבד עברי הנמכר לגוי - יגאלנו יגאלנו יגאלנו שלוש פעמים^[866], לרבות כל הגאולות שנגאלות כסדר הזה^[867], דהיינו בתי-חצרים* ושדה אחוזה^[868], שהקרוב קרוב קודם^[869], לעכב, שיהו דוקא כסדר הזה^[870].

היה הקרוב פטור מפני עניותו, נחלקו ראשונים ואחרונים: יש מהראשונים סוברים שהשאר פטורים מפני שהם רחוקים^[871], ולכן אם בן דודו אמיד ודודו אינו אמיד, אינו נגאל^[872]. ויש מהראשונים ואחרונים סוברים שאם הקרוב יותר עני, הקרוב שבא אחריו רשאי לפדות^[873].

גאולת קרוב, כתבו ראשונים שהיא בעל כרחו של לוקח^[874], שאין הלוקח יכול לעכב^[875], שנאמר: וגאל את ממכר אחיו^[876]. יש מהאחרונים סוברים שאין דין זה אמור אלא לסוברים - וכן הלכה^[877] - שרשות ביד הקרובים לגאול^[878], שלסוברים שחובה על קרובים לגאול^[879], בא הכתוב לחיייב היותר קרוב שיגאלנו, אבל לסוברים שרשות ביד הקרובים לגאול, מה בא הכתוב להשמיע לנו, וכי תעלה על דעתך שאם רצה לגאול שלא יהא רשאי לגאול, אלא על כרחך לומר, שבא להשמיע לנו, שאם רצה הקרוב לגאול גואל, ואין הלוקח יכול לעכב^[880]. ויש מהאחרונים סוברים שהכל מודים שכך פירוש הכתוב - ודין זה נלמד מתחילת הכתוב - שהיה לו לומר "יבוא" גֹאלו, מדוע נכתב "ובא" גֹאלו^[881], אלא כך פירוש הכתוב, ובא גֹאלו הקרֹב אליו וגאל את ממכר אחיו^[882], ואין אדם יכול לעכב^[883].

פדה אחד מהקרובים את השדה, נחלקו הדעות: א) יש סוברים שהיא ביד הקרוב עד היובל וחוזרת ביובל לבעלים^[884]. ומנין שהשדה חוזרת לבעלים, ואינה ביד הקרוב לעולם^[885], שנאמר: בשנת היובל הזאת תשֻׁבו איש אל אחֻזתו^[886], והוא כתוב מיותר, שכבר אמר: ושבתם איש אל אחֻזתו^[887] - אלא שבא - לרבות המוכר שדהו ועמד בנו וגאלה שתחזור לאביו ביובל^[888], שהייתי חושב שכיון שבנו במקום אביו הוא^[889] ועדיין ירשנה ותשוב אליו^[890], ולא שייך בה השבה, תלמוד לומר: תשֻׁבו^[891], שמשמע מכל מקום, ואפילו - פדאה - הבן, חוזר לאביו^[892]. ב) ויש סוברים שאם פדה אחד מהקרובים את השדה, חוזרת מייד לבעלים הראשון^[893].

על קרוב הגואל, שאם מכר הבעלים לראשון במנה ומכר הראשון לשני במאתיים, או להיפך, שלעולם גואל כשער הפחות, עי' לעיל^[894]. על קרוב הגואל, שאינו מוכר שדה וגואל, עי' לעיל^[895]. על קרוב הגואל, שאינו לווה וגואל, עי' לעיל^[896]. על קרוב הגואל, שאינו גואל חצי שדה, עי' לעיל^[897].

מתנה

לסוברים שקרקע שניתנה במתנה חוזרת ביובל^[898], הנותן שדה במתנה יכולים קרוביו לגאלה^[899], שנאמר: וגאל את ממכר אחיו^[900], לרבות את הנותן מתנה^[901], שהיה לו לכתוב: "ובא גואלו הקרוב אליו וגאלו"^[902], שהרי כתב אמר: "ומכר מאחוזתו"^[903], ואם כן באומרו "ובא גואלו וגו' וגאל", פשוט שהוא מה שמכר^[904], ומדוע כתב "וגאל את ממכר", לרבות נותן מתנה^[905], שאם אינו ענין למכר, תנהו ענין למתנה שנתן אחיו, שאף היא יגאלנה הקרוב^[906], שמתנה היא כמכר^[907]. או שהדבר נלמד מהמילה "את", שהיא ריבוי^[908], מפני שהיא יתירה, שהיה לו לומר "וגאל ממכר אחיו"^[909], ומשום שבמכירה משתנה רשות הבעלים שהחפץ שב מרשות המוכר לרשות הקונה, הושאל שם מכירה לשארי האופנים משנויי הרשויות, כמו מתנה שיוצאת מרשות הנותן לרשות המקבל^[910]. או שהדבר נלמד מכך שנכתב "ממכר" ולא "מכר"^[911], ששם "ממכר" כולל דבר שיעשה בו פעולה זו בכל אופן, וכולל אף המתנה מנין מסירה מרשות לרשות, שבהרחבה יבוא גם הוא בלשון מכירה^[912].

הערות שוליים