אנציקלופדיה תלמודית:שבועות (חג)

הגדרת הערך - יום-טוב* אחד משלש-רגלים*.

גדרו ומהותו

קדושתו

יום חמשים של ספירת העומר, הוא חג השבועות^[1], כמו שנאמר: שבעה שבועות תספור לך מהחל חרמש בקמה, תחל לספור שבעה שבועות, ועשית חג שבועות להשם אלוקיך^[2]. שבועות הוא יום-טוב לענין איסור מלאכה, ומקרא קודש, ולענין דינים נוספים, כמו שנאמר: מקרא קדש יהיה לכם, כל מלאכת עבודה לא תעשו^[3], על פרטי הלכות יום טוב, עיין בערך יום טוב. שבועות הוא אחד משלש-רגלים, שמצוה לעלות בהם לרגל לבית המקדש, עיין על כך בערכים עולת ראיה, ראיה, שלש רגלים. חג שבועות אינו אלא יום אחד, שלא כמו פסח* וסוכות*, ואמרו במדרש, שהיינו משום ששבועות חל בעונת המלאכה, חסך הכתוב על ישראל^[4], שלא יבטלו ממלאכתם, כי התורה חסה-על-ממונם-של-ישראל*^[5].

זמנו

חג השבועות הוא יום חמישים לספירת העומר^[6], ולפי חשבון קביעות החדשים המסור בידינו, שחודש ניסן מלא, וחודש אייר חסר^[7], חג שבועות חל לעולם בששה בסיון^[8]. אבל בזמן שהיו מקדשים את החודשים על פי הראיה, אמר רב שמעיה ששבועות חל לפעמים בחמשה בסיון, כאשר חודשי ניסן ואייר הם חודשים מלאים, ולפעמים בששה בו, כאשר שני החודשים חסרים, ולפעמים בשבעה, כאשר אחד מהחודשים מלא, והשני חסר^[9]. לדעת אחרים אף בזמן הבית היו מקדשים לפי חשבון, ושבועות היה חל ביום קבוע^[10]. בטעם הדבר ששבועות אינו תלוי ביום החודש, אלא במנין ספירת העומר, אמרו במדרש לפי שכשנתבשרו ישראל לצאת ממצרים, נתבשרו שהן עתידים לקבל את התורה לסוף חמישים יום, ומרוב חיבה היו מונים בכל יום ויום, מתוך חיבתם הגדולה, לכך הספירה נקבעה לדורות^[11]. ויש מן הראשונים שכתבו שהיינו לפי שבשבועות לא היו מצויים בעיירות, שהיה כל אחד בשדהו אצל תבואתו, ולא ידעו מתי חודש סיון, לכך שבועות לא נקבע לששה בסיון, אלא למנין ימי העומר שידעו בכל מקום מתי שבועות^[12]. ויש שכתבו שהטעם ששבועות אין לו זמן קבוע בחדשי השנה, הוא משום שאין קדושת חג שבועות ומעלתו בעבור מתן תורה לבד, אלא בעבור קדושת היובל, ולכן לא נתייחד לו זמן, אלא עשאתו התורה סניף לחג הפסח^[13]. ויש מן הראשונים שכתב, שלדעת אמוראים זמנו של חג שבועות תלוי במחלוקת תנאים, ששבועות הוא יום מתן תורה^[14], ולכן זמנו קבוע ביום זה, כשאר מועדות הקבועים ביום מסויים בחודש, ולכן לדעת חכמים שתורה ניתנה בששה בסיון, חג השבועות בששה בסיון, ולדעת רבי יוסי שתורה ניתנה בשבעה בסיון, חג השבועות בשבעה בסיון^[15]. הצדוקים היו אומרים ששבועות חל לעולם באחד בשבת, שטעו במה שנאמר בתורה: וספרתם לכם ממחרת השבת^[16], שהיא שבת בראשית, ונמצא ששבועות חל לעולם באחד בשבת, אבל לפי קבלת חכמים "ממחרת השבת" היינו יום טוב ראשון של חג הפסח^[17], ובשביל להוציא מדעתם תקנו שביום-טבוח* שהוא אחר החג, אין כהן גדול מתלבש בכליו, עיין על כך בערך יום טבוח^[18].

מהותו

חג השבועות נקרא בתורה בכמה שמות: "חג שבועות", שאמר הכתוב: שבעה שבועות תספר לך וכו' ועשית חג שבועות^[19]. חג השבועות נקרא בתורה אף בשם "חג הקציר"^[20], ואמרו חכמים שהוא חג שבועות הבא בזמן קצירה^[21], וכתבו ראשונים שענין חג הקציר הוא - כשאר החגים התלויים במועדי גידול היבול ואסיפתו - לתת בהם הודאה לאלוקים^[22], על טוב הקציר^[23], שמנהג כל האומות לחגוג בקציר, אבל ישראל נזהרו שיהיה חגיהם לשמו יתברך^[24]. חג השבועות נקרא בתורה אף "יום הביכורים^[25]", וכתבו ראשונים שנקרא כן, על שם שתי-הלחם* - הקרבים ביום זה^[26] - שהם ראשונים למנחת חטים הבאים מן החדש^[27]. ויש מפרשים על שם שמיום זה ואילך מביאים ביכורים* למקדש^[28]. בלשון חכמים חג השבועות קרוי עצרת^[29], וכתבו ראשונים שמפסח מונים שבעה שבועות, והשמיני הוא שבועות, וקדוש כשמיני של חג סוכות, ולכן קרוי עצרת כשמיני של סוכות, שקראו הכתוב עצרת^[30].

יום דין

חג השבועות הוא אחד מארבעה פרקים בהם העולם נידון, וכך אמרו במשנה, בעצרת על פירות האילן^[31], ואמרו בגמרא שזו דעת תנא דבי רבי ישמעאל^[32]. לדעת רבי יהודה הכל נידונים בראש השנה, אלא שגזר דין של כל אחד ואחד נחתם בזמנו, כגון בעצרת על פירות האילן^[33]. וכן אמר רבי יהודה בשם רבי עקיבא, מפני מה אמרה תורה, הביאו שתי הלחם בעצרת^[34], מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא, אמר הקדוש ברוך הוא הביאו לפני שתי הלחם בעצרת, כדי שיתברכו לכם פירות האילן^[35].

זמן מתן תורה

שבועות, נחלקו בו אם הוא זמן מתן תורה: א) יש סוברים שהוא זמן מתן תורה^[36] - אף על פי שהדבר לא נזכר בתורה^[37] - וכן אומרים בנוסח התפילה, זמן מתן תורתנו. ולכן לדברי הכל חייבים לנהוג "לכם" בשבועות^[38], וכן קריאת התורה בשבועות היא מענין מתן תורה^[39], ולכן בערב שבועות מחמירים בהקזת דם, מפני שהוא ערב מתן תורה^[40]. ואף על פי שבזמן הזה שבועות חל בשישי בסיון^[41], ויש סוברים שמתן תורה היה בשבעה בסיון^[42], ועוד שאף לסוברים שמתן תורה היה בששה בסיון^[43], הלא בזמן שמקדשים על פי הראיה אין שבועות קבוע בששה בסיון^[44], כיון שאין הפרש אלא יום אחד, אפשר להזכיר זמן מתן תורתנו^[45]. ויש שכתבו שזמן מתן תורה מתייחס לשלושה ימים, שבחמשה בסיון קבלו ישראל "נעשה ונשמע"^[46], בששה בו חשוב זמן מתן תורה, משום שהיתה התורה ראויה להנתן בו ביום - אף לסוברים שהתורה ניתנה בשביעי^[47] - ובשביעי היתה קבלת התורה בפועל, לסוברים כן^[48]. ויש שכתבו שלפי שאין עיקר קדושת שבועות משום מתן תורה, אלא משום קדושת היובל^[49], לפיכך נוסח התפילה הוא זמן מתן תורתנו, ולא יום מתן תורתנו^[50]. ולדעתם שבועות הוא זמן מתן תורה, אף על פי ששבועות הוא ביום חמישים לספירת העומר^[51]. ויש סוברים שמתן תורה לא היה אלא ביום חמישים ואחד לספירת העומר^[52], לפי שאין עיקר קדושת שבועות משום מתן תורה, אלא משום קדושת היובל^[53]. ויש שכתבו בטעם שנקבע יום חמישים לספירה לחג שבועות, אף על פי שלא ניתנה תורה, עד יום חמישים ואחד, לפי שלא היו ישראל ראויים לחכמת התורה, עד שיטהרו ויקדשו עצמם מכל טומאת מצרים שיצאו משם, ולפי שביום חמישים לעומר נגמרה הטהרה, שעל ידה זכינו אחר כך ביום חמישים ואחד לקבל את התורה, נקבע יום חמשים לחג שבועות, כי יראת חטא קודמת לחכמה במעלה ובזמן^[54]. ויש שכתבו שבא לרמוז על יום טוב שני של גלויות^[55], לפי שמתן תורה היה בחוץ לארץ, והסכימה דעת עליון לחוג ביום טוב שני של גלויות^[56]. ויש מן הראשונים שכתב, שלדעת אמוראים זמנו של חג שבועות, קבוע ליום בחודש, שלעולם הוא ביום מתן תורה, בששה לחודש, לסוברים שביום זה ניתנה תורה, או בשבעה לחודש, לסוברים כן^[57]. ב) ויש שכתבו שלא תלה הכתוב את חג שבועות ביום מתן תורה, אלא ביום חמישים לעומר, ובזמן שקדשו על פי הראיה לא היו מקפידים ששבועות יהא ביום מתן תורה^[58], אלא שבזמן הזה, שלוח השנה קבוע, חל שבועות בשישי בסיון^[59], שבו ניתנה תורה, לדעת חכמים, ולכן אנו אומרים בתפילה זמן מתן תורתנו^[60]. ג) ויש שכתבו בדעת ראשונים, שתליית חג השבועות במתן תורה, שנוי במחלוקת תנאים, שדוקא לדעת חכמים, הסוברים שבששה בסיון ניתנה תורה, קביעות חג השבועות הוא מפני נתינת התורה, ולדעתם ניתנה תורה ביום חמישים לספירת העומר, אבל לדעת רבי יוסי, שתורה ניתנה בשבעה בסיון, ביום חמישים ואחד לעומר, חג שבועות לא נקבע מפני נתינת התורה^[61]. וכן משמע בדעת אחרונים, שכתבו שמה שאנו אומרים בתפילה זמן מתן תורתנו, היינו משום שהעיקר להלכה כדעת חכמים, הסוברים שתורה ניתנה בשישי בסיון^[62].

בזמן שאין ספירת העומר

אף על פי שזמנו של שבועות הוא ביום חמישים לספירת העומר^[63], אף בזמן שאין נוהגת מצות ספירת העומר מן התורה, כגון בזמן הזה, לסוברים כן^[64], חג השבועות קדוש מן התורה^[65]. ויש מן הראשונים שכתבו שהכתוב "בעצם היום הזה"^[66], בא ללמד שאף על פי שנאמר "מיום הביאכם את עומר התנופה וגו'^[67] ", מכל מקום "וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש", כי גוף היום הוא קדוש ואסור בעשיית מלאכה, ואינו תלוי בעומר, ולא בקרבנות^[68]. ויש מי שכתב שבזמן שספירת העומר מדרבנן, אף שבועות אינו אלא מדרבנן^[69].

קטן שהגדיל בימי העומר

מי שלא היה מחוייב במצות ספירת העומר, כגון שהיה קטן, והגדיל קודם שבועות או בשבועות, יש מן האחרונים שכתבו שלא חלה עליו קדושת שבועות, ששבועות הוא יום חמישים לעומר, והוא לא היה בכלל מצוה זו^[70].

יום טוב שני

יום-טוב-שני* - שבחוץ לארץ עושים יום טוב נוסף, לאחר ימים טובים, ועיקרו משום ספק, האם החודש שעבר היה מלא או חסר - נוהג אף בשבועות^[71], כדי שלא לחלוק במועדות^[72], אף על פי שאין בו ספק, שהרי אינו תלוי בקידוש החודש ובשלוחים, אלא בספירת ימי העומר, מיום שני של פסח^[73], ועד שבועות כבר נודע בכל המקומות קביעות ראש חודש ניסן^[74]. ואף בזמן הזה, שלענין ספירת העומר אין סופרים אלא מיום שני של פסח, ואין חוששים לספור אף מיום שלישי, משום "ספיקא דיומא"^[75], מכל מקום שבועות עושים שני ימים, גזירה משום שאר המועדות^[76]. ומטעם זה יש מן האחרונים שכתב שיום טוב שני של שבועות, חמור משאר יום טוב שני, שיסוד תקנתו אינה משום ספק^[77], ויש שתמהו על דבריו^[78].

הלכותיו

קרבנותיו

בשבועות מקריבים - יתר על הקרבנות שמקריבים כל יום^[79] - קרבן מוסף, שני פרים ואיל ושבעה כבשים, כולם עולות, ושעיר חטאת^[80], על פרטי הקרבנות והקרבתם, ע"ע קרבן מוסף. עוד מביאים שתי-הלחם*, מנחה חדשה - המתירה את החדש* במקדש - ומקריבים עמם פר ושני אילים ושבעה כבשים, הכל עולות, ושעיר חטאת^[81], ושני כבשים זבח שלמים^[82]. על הזכרת שעיר חטאת הבא עם שתי הלחם, בתפילת מוסף, ע"ע מוסף^[83]. על קרבנות חגיגה ועולת ראיה, עיין בערכיהם.

לה' ולכם

הנהגת האדם בחג השבועות - שבשאר ימים טובים, רבי אליעזר אומר אין לו לאדם ביום טוב אלא או אוכל ושותה, או יושב ושונה, ורבי יהושע אומר חלקהו, חציו לאכילה ושתיה, וחציו לבית המדרש^[84] - אמר רבי אלעזר שהכל מודים שבשבועות צריך לנהוג גם "לכם"^[85], היינו לשמוח בו במאכל ובמשתה^[86], ואסור להתענות בו^[87] - על תענית חלום בשבועות עי' להלן^[88] - משום ששבועות הוא יום שניתנה בו תורה^[89], וצריך להראות את שמחת התורה^[90], ולשמח את הגוף שעוסק בתורה ובמצות שניתנו ביום הזה, שבאמצעות הגוף התורה מתקיימת, וראוי לשמחו ולענגו בשמחת התורה יותר משאר חגים^[91]. ולכן מר בריה דרבינא, אף על פי שבשאר ימות השנה היה יושב בתענית, בשבועות - ובעוד כמה ימים^[92] - לא היה יושב בתענית, משום שניתנה בו תורה^[93]. ומצינו שרב יוסף אמר - לאנשי ביתו^[94] - בשבועות, שיעשו לו עגלה משולשת^[95], לסעודה^[96]. וכן צריך לנהוג בשבועות "להשם"^[97], היינו לעסוק בו בדברי תורה^[98]. ואף על פי שלא נאמר בשבועות לא "להשם" ולא "לכם", מסברא צריך לנהוג בו לכם^[99], וכן להשם^[100], שיעסוק בתורה ביום נתינתה^[101]. על תקנת משה לשאול ולדרוש בכל מועד ומועד מענין החג, כגון הלכות עצרת בעצרת - מענין מתן תורה^[102] - ע"ע יום טוב^[103].

תענית חלום

תענית-חלום* בשבועות - שבשאר ימים טובים מתענים בהם תענית חלום^[104] - נחלקו ראשונים ואחרונים בדעת אמוראים: יש סוברים שאין מתענים תענית חלום בשבועות^[105], ולדעתם מה שמצינו שמר בריה דרבינא התענה כל השנה, מלבד שבועות^[106] - וימים נוספים^[107] - משום שהוא יום שניתנה בו תורה^[108] - וצריך לאכול ולשמוח בו, להראות שנוח ומקובל לישראל יום שנתנה בו התורה, לפיכך אינו דומה לשאר יום טוב ושבתות, שמותר להתענות בהם תענית חלום^[109] - היינו תענית חלום^[110], ואין שבועות דומה לימים טובים, שמתענים בהם תענית חלום - לסוברים כן^[111] - לפי שבשבועות צריך לקיים את הסעודה ביום^[112], שהתורה ניתנה ביום, ואילו בשאר ימים טובים מצוותן גם בלילות^[113]. ויש סוברים שאף שבועות כשאר ימים טובים, שמתענים בהם תענית חלום^[114], ולדעתם מה שמצינו שמר בריה דרבינא לא התענה בשבועות^[115], היינו שלא בתענית חלום^[116].

קריאת התורה

קריאת התורה בשבועות, לדעת תנא קמא, קוראים שבעה שבועות שבפרשת ראה^[117], היינו פרשת כל הבכור^[118], לפי שכבר קראו בפסח בפרשת מועדות שבתורת כהנים^[119], קוראים בעצרת בפרשת מועדות שבמשנה תורה^[120]. לדעת אחרים, הקריאה היא פרשת בחודש השלישי שבפרשת יתרו^[121], שמתן תורה היה בששה בסיון^[122], ואף על פי שאין שבועות קבוע ביום שישי בסיון^[123], שהוא יום מתן תורה - לסוברים כן^[124] - שמאחר שברוב השנים שבועות חל ביום מתן תורה, הולכים אחר רוב שנים^[125], הלכה כדברי חכמים^[126]. ביום טוב שני של גלויות^[127], קוראים ביום הראשון פרשת בחודש השלישי, וביום השני פרשת שבעה שבועות^[128], משום שמתן תורה היה בששה בסיון^[129]. בקריאת עשרת הדברות, יש נוהגים לקראם בטעם עליון^[130]. על מנהג עמידה בשמיעת עשרת הדברות, ע"ע קריאת התורה.

מפטיר

קריאת מפטיר* - שקוראים בספר תורה שני^[131] - היא "ביום הבכורים"^[132], בשני הימים^[133].

הפטרה

הפטרה שקוראים בשבועות, לדעת תנא קמא מפטירים בחבקוק^[134], שמדבר במתן תורה כמו שדרשו: "אלוה מתימן יבוא"^[135], במתן תורה^[136]. לדעת אחרים מפטירים במרכבה^[137], שביחזקאל, על שם שנגלה בסיני, ברבוא רבבות אלפי שנאן^[138], ובאותו היום במעמד מתן תורה, השיגו כולם את מעלת הנבואה, ומעשה מרכבה, כמו שהשיג יחזקאל^[139], את ההפטרה אומרים בעמידה^[140], היינו שאף הקורא אותה עם המפטיר בלחש, קורא אותה מעומד, מפני כבודה^[141]. הפטרה זו, נהגו שקורא אותה גדול וחכם^[142]. על דעת תנאים הסוברים שאין מפטירים במרכבה, ע"ע הפטרה^[143]. הלכה כדברי חכמים^[144]. ביום טוב שני של גלויות^[145], מפטירים ביום הראשון במרכבה, וביום השני בחבקוק^[146].

אבלות

שבועות לענין אבלות - שבשאר רגלים, ימי הרגל עולים למנין שלושים^[147] - נחלקו תנאים על הקובר את מתו שעה אחת לפני חג השבועות: לדעת רבי אליעזר, משחרב בית המקדש עצרת כשבת^[148], שעולה ואינה מפסקת^[149], לפי שאין לו תשלומים כל שבעה, ואינו אלא יום אחד^[150]. לדעת חכמים, - וכן הלכה^[151] - עצרת כרגלים^[152], ושעה זו שלפני החג חשובה כשבעה, והחג חשוב כשבעה נוספים, ומחשבים למנין שלשים כאילו עברו ארבעה עשר יום, ומשלים עוד ששה עשר ימים לאבלות שלשים^[153], שמכיון שבזמן בית המקדש היו לו תשלומים, גם עכשיו יש לו דין רגלים^[154].

מבעוד יום

תוספת יום טוב

תוספת יום טוב - שבשאר ימים טובים ושבתות, יש דין תוספת מחול על הקודש מבעוד יום^[155] - יש מן האחרונים שכתב שבשבועות אין נוהג דין תוספת, לפי שכתוב בו: בעצם היום הזה"^[156]. למעטו מדין תוספת, שאין לעשותו מקרא קודש, אלא בלילה ולא מבעוד יום^[157]. אבל בשאר הראשונים והאחרונים לא מצינו חידוש זה^[158], ואף על פי שאין מקדשים ומתפללים ערבית מבעוד יום, משום "תמימות" - לסוברים כן^[159] - בתוספת יום טוב לענין איסור מלאכה, אין חסרון של תמימות^[160].

קידוש

עשיית קידוש* מבעוד יום - שבשאר ימים טובים ושבתות, אפשר לעשות קידוש מבעוד יום, לסוברים כן^[161] - נחלקו בו אחרונים: יש שכתבו שאין לעשות קידוש וסעודה מבעוד יום, עד צאת הכוכבים^[162], מפני שבספירת העומר נאמר "שבע שבתות תמימות תהיינה"^[163], וכאשר מקדש מבעוד יום, מחסר אותו המקצת מימי הספירה, שבקידוש מקבל על עצמו את החג, ונמצא מחסר מימי הספירה, ואינם שבע שבתות תמימות^[164]. ויש שמשמע מדבריהם שהטעם שנהגו לאחר את הקידוש, הוא משום שלדעתם אין נוהג דין תוספת יום טוב בשבועות^[165]. ויש שכתבו שיכולים לקדש ולסעוד מבעוד יום^[166].

קידוש בבית כנסת

קידוש שיש נוהגים לעשות בבית הכנסת לאחר תפילת ערבית^[167], כתבו אחרונים שעושים מבעוד יום^[168], אף על פי שקידוש בבית, אין עושים מבעוד יום, משום "תמימות" - לסוברים כן^[169] - שכיון שאין עושים את הקידוש אלא בשביל האורחים^[170], אינו נראה כמחסר מ"תמימות"^[171].

תפילה

תפילת ערבית מבעוד יום - שבשאר ימים אפשר להתפלל ערבית מבעוד יום, לסוברים כן^[172], ולענין קידוש יש סוברים שבשבועות אין מקדשים מבעוד יום^[173] - נחלקו אחרונים: יש סוברים שמתפללים מבעוד יום^[174], שתפילה אינה דומה לקידוש, שהרי מצינו שמתפללים תפילת ערבית של מוצאי שבת מבעוד יום^[175], אף שהוא זמן של שבת^[176], ויש שהוסיפו שמצוה להקדים ולהתפלל, כדי להוסיף מחול על הקודש, והוא זריז ונשכר, שעיקר ההקפדה היא רק שלא לאכול קודם הלילה^[177]. ויש שכתבו שאף לענין תפילה, מאחרים להתפלל^[178], כדי שיהיו ימי הספירה "תמימות"^[179], שכאשר הקהל מתפללים ערבית, הם עושים אותו לילה^[180], וכשמתפללים מבעוד יום תפילת ערבית ומזכירים בתפילה "יום השבועות" הרי מחסרים מארבעים ותשע יום^[181]. ויש שכתבו שהטעם שנהגו לאחר להתפלל, הוא משום שלדעתם אין נוהג דין תוספת יום טוב בשבועות^[182].

הדלקת נרות

הדלקת נרות יום טוב - שבשאר ימים טובים ושבתות, מדליקים בהם נרות מבעוד יום^[183] - יש שכתבו שאף בשבועות, מדליקים נרות מבעוד יום, שלענין זה אין לחוש ל"תמימות"^[184]. ויש שכתבו שאין מדליקים אלא משתחשך, משום "תמימות"^[185].

מנהגיו

קריאת מגילת רות

בחג השבועות יש נוהגים לקרוא את מגילת רות^[186], קודם קריאת התורה^[187], בחוץ לארץ נוהגים לקרותה ביום השני^[188], ויש נוהגים לקרותה בשני הימים^[189], ויש נוהגים לקרוא חציה ביום הראשון וחציה ביום השני^[190]. ויש שלא נהגו בקריאת המגילה^[191]. ויש שנהגו לקרותה בבתי כנסיות אחר הצהרים, לפני מנחה^[192]. באופן קריאת המגילה וברכתה - שיש קוראים אותה ביחידות מתוך החומש, ויש נוהגים לקראה בציבור ומתוך הקלף, ויש נוהגים לברך לפניה, על מקרא מגילה ושהחיינו, מצינו כמה מנהגים^[193]. מן הטעמים לקריאת מגילת רות בשבועות: לפי ששבועות הוא זמן מתן תורה^[194], ללמדך שלא ניתנה תורה אלא על ידי יסורים ועוני^[195], שכשיצאו ישראל ממצרים, על ידי יסורים נגאלו, וכן אצל רות נאמר ויהי רעב בארץ^[196], וקיבלה תורה כשנתגיירה^[197]. ועוד שמגילת רות מדברת בחסד, והתורה חסד בתחילתה ובאמצעיתה ובסופה^[198]. ועוד שבועז התחתן עם רות בקצירת תבואתו, ושבועות הוא בזמן קציר חיטים כמו שנאמר: ובקצרכם את קציר ארצכם וכו'^[199]. ועוד שאבותינו קבלו את התורה בשבועות על ידי גרות, וכן רות נתגיירה^[200]. ועוד שבפרשת שבועות, נאמר: ובקצרכם את קציר ארצכם וכו' לעני ולגר תעזוב וכו'^[201], ורות הייתה עניה וגיורת, ובועז הניח לה מתנות עניים^[202]. ועוד שדוד נולד בשבועות^[203], ועיקר מגילת רות באה לייחס את דוד, לפיכך קוראים את המגילה ביום לידתו^[204].

תרגום התורה

תרגום* בקריאת התורה - שמימות עזרא נהגו שיהא בקריאת התורה תורגמן, מתרגם לעם את מה שהקורא קורא בתורה, כדי שיבינו ענין הדברים^[205], וכתבו ראשונים שבימינו אין דרך לתרגם, כיון שאין מבינים לשון תרגום^[206] - בתקופת הראשונים נהגו במועדים מיוחדים לתרגם את הקריאה^[207], כגון קריאת מתן תורה בשבועות^[208], לכבוד מתן תורה^[209]. ויש שכתבו שפיוט אקדמות שהיו נוהגים לאמרו לאחר קריאת פסוק ראשון של קריאת התורה, נשתייר ממנהג זה, זכר למתורגמן^[210].

פיוטים

פיוטים* רבים נהגו לומר בקהלות ישראל בחג השבועות. בקריאת התורה יש נוהגים לומר פיוט "אקדמות"^[211], שהוא שבח על בחירת השם יתברך בישראל, ועל שנתן לנו את התורה^[212], ויש שכתבו שהוא פיוט של רשות לתרגום הפרשה, שעוד בתקופת הראשונים נהגו לתרגם פרשת מתן תורה בשבועות, ושיירו מן המנהג פיוט זה לזכרון מנהג המתורגמן^[213], עיקר המנהג היה לומר אקדמות לאחר קריאת הפסוק הראשון^[214], וכתבו ראשונים שאין לאמרו בין ברכה לקריאה, משום הפסק^[215], ויש שערערו על מנהג אמירתו לאחר קריאת הפסוק הראשון, משום הפסק, והנהיגו לאמרו קודם הקריאה^[216], שקודם שמברך הכהן, פותחים את הספר תורה, ומכסים אותו במעיל, וקוראים אקדמות^[217]. לאחר פסוק ראשון של ההפטרה בחבקוק, ביום שני של שבועות^[218], יש נהגו לומר פיוט "יציב פתגם"^[219], ויש שערערו על אמירתו לאחר קריאת הפסוק הראשון משום הפסק, והנהיגו לאמרו קודם הקריאה^[220]. על פיוטי "אזהרות" הכוללים כל עשה ולא תעשה שבתורה, שיש שנהגו לאמרם בתפילת מוסף של שבועות, או לאחריה, ע"ע מוסף^[221].

לימוד בלילה

מנהג לימוד תורה בליל שבועות, חסידים הראשונים היו נעורים כל הלילה, ועוסקים בתורה^[222]. וכבר נהגו רוב הלומדים לעשות כן^[223]. בטעם הדבר - על פי הפשט - כתבו אחרונים, לפי שבלילה שקודם מתן תורה, היו ישראל ישנים כל הלילה, והוצרך הקדוש ברוך הוא להעירם, ואנו צריכים לתקן דבר זה^[224]. אופן הלימוד: יש נוהגים ללמוד יחד בעשרה, ולומר "תקון", ויש נוהגים שכל אחד ואחד לומד ביחידות, וכתבו שעיקר התקון לא תקנו אלא לעמי הארץ, שאין יודעים ללמוד^[225]. בליל שבועות אסור הזיווג, אם לא בליל טבילה של מצוה^[226]. יש נוהגים לטבול כשיאיר היום^[227].

ריבוי סעודה

בחג השבועות מרבים בסעודה, וכן מצינו בזמן התלמוד, שהיו נוהגים לשחוט לכבוד יום טוב^[228], לפי שאינו אלא יום אחד, וחביב בעיניהם^[229], ומשום כבוד התורה^[230], וכן מצינו שאמרו, הכל מודים שבעצרת צריכים לנהוג בו "לכם"^[231], וכן מצינו שרב יוסף אמר - לאנשי ביתו^[232] - בשבועות, שיעשו לו עגלה משולשת^[233], לסעודה^[234].

אכילת חלב ודבש

בשבועות יש נוהגים לאכול מאכלי חלב^[235], ויש שעושים תבשיל גדול וקורים לו "סיני"^[236], ויש שכתבו רמז לדבר שנאמר: וביום הבכורים וכו' מנחה "חדשה לה' בשבועתיכם"^[237]. ראשי תיבות חלב^[238]. ויש שכתבו הטעם לאכילת מאכלי חלב, שעושים זכרון לשתי הלחם שהיו מקריבים בשבועות^[239], ואוכלים מאכל חלב, ואחר כך מאכל בשר, וצריכים להביא עמהם שתי לחם על השולחן, שהוא במקום המזבח^[240]. ויש שנתנו טעם על פי הסוד, ששבעה שבועות של ספירת העומר הם דוגמת אשה המיטהרת מנדתה, וידוע שדם נעכר ונעשה חלב^[241]. ויש שכתבו שהוא משום שכאשר קבלו את התורה בשבועות, לא מצאו תיכף לאכול, אלא מאכלי חלב, כי לבשר צריך הכנה רבה^[242] - על חובת אכילת בשר ביום טוב, ע"ע שמחה^[243] - ויש שכתבו שעדיף למנוע את מנהג אכילת חלב, לפי שמשמעות המשנה היא שעיקר הסעודה בשבועות היא בבשר^[244], ולא כנוהגים שעיקר הסעודה חלב, ויש שאין אוכלים בשר כלל^[245]. ויש נהגו לאכול דבש וחלב^[246], מפני שהתורה נמשלה לדבש ולחלב, שנאמר: דבש וחלב תחת לשונך^[247], וכן יש שכתבו שנהגו לאכול מיני מאכלים מתוקים, כגון דבש וחלב, משום שנאמר: דבש וחלב תחת לשונך^[248], ונדרש על מתן תורה^[249]. על ההיתר ללוש פת בחלב לכבוד חג השבועות, אף על פי שאין לשים את העיסה בחלב, מפני הרגל עבירה^[250], ע"ע בשר בחלב^[251].

זמן האכילה

מנהג אכילת חלב ודבש^[252], יש שכתבו שנהגו כן ביום ראשון של שבועות^[253], ויש שכתבו שנהגו כן אף ביום טוב שני של גלויות^[254].

מאכלים נוספים

בשבועות מצינו בראשונים שיש שנהגו לאכול מצה שהצניעו מפסח^[255], זכר למצות שהוציאו ממצרים, שאכלו מהם עד שירד המן^[256], או לרמוז ששבועות הוא עצרת של פסח^[257], וטובלים אותם במי הזעפראן - היינו כרכום^[258] - המשמח את הלב^[259]. ויש שכתבו שנהגו הנשים לעשות בשבועות לחם ארוך, ולו ארבעה ראשים, זכר לשתי הלחם הקרב בעצרת^[260], או מפני מזל תאומים המשמש בסיון^[261]. לתנוקות המתחילים ללמוד בשבועות^[262], כתבו ראשונים שנהגו לעשות עוגות, וכותבים עליהם אותיות^[263].

קישוט בפירות ועשבים

מנהג קישוט על ידי פירות ועשבים בשבועות מצינו בכמה אופנים: במדרש מוזכר שהיו נוהגים בימי מרדכי ואסתר, לפזר שושנים ותפוחים על גג בית הכנסת, וללקטם, ואומרים כשם שאנו מלקטים השושנים, כך יתלקטו בניהם מבנינו^[264]. כעין זה מובא בראשונים מנהג להשליך תפוחים מגג בית הכנסת, והתנוקות לוקטים אותם^[265]. בראשונים ובאחרונים הביאו מנהג שטיחת עשבים - בשמים של עשבים ושושנים^[266] - ברצפת בית הכנסת^[267], והבתים^[268]. ויש שכתבו שנהגו כן ביום ראשון של שבועות בשחרית^[269]. ויש שכתבו מנהג לקשט צדי ארון הקודש - והעמוד, לפני החזן^[270] - והבימה, בשושנים ופרחים הנותנים ריח טוב, ובמקום המכובדים שבעם בבית כנסת, מניחים מספר שושנים לפי כבודו של כל אחד מהם^[271]. ויש שכתבו ששמש בית הכנסת מחלק עשבים המריחים לכל איש ואיש, בשעה שמנגן שליח הצבור "הא-ל בתעצומות"^[272]. ויש נוהגים לעטר את הכתרים של ספרי התורה^[273]. ויש נוהגים להשליך שושנים על ספר התורה בהוצאתו ובחזרתו מן ההיכל^[274]. בטעם המנהג, כתבו שעושים כן לשמחת הרגל^[275], וזכר לשמחת מתן תורה^[276], שהיו עשבים סביב הר סיני, כמו שנאמר: גם הצאן והבקר אל ירעו^[277]. משמע שהיה מקום מרעה^[278]. ויש שכתבו שבטלו אחרונים את המנהג משום חקות-הגויים*, שנהגו כן בחג שלהם^[279]. ויש שכתבו שלא את מנהג זה בטלו^[280].

העמדת אילנות

העמדת אילנות, מצינו באחרונים שיש נוהגים להעמיד אילנות בבתי כנסת ובבתים^[281], וכתבו הטעם לפי שבעצרת נדונים על פרות האילן^[282], ועל ידי העמדת האילנות יזכרום ויתפללו^[283]. ויש שבטלו את המנהג, משום חקות-הגויים*, מאחר שאינו אלא מנהג בעלמא, ועכשיו חוק העמים הוא, שנהגו כן בחג שלהם^[284].

הכנסת תינוקות לתורה

בשבועות, יש מן הראשונים שכתבו מנהג שמושיבים את התינוקות ללמוד בו תורה, לפי שניתנה בו תורה^[285].

חזרה על הלימוד

בשבועות, יש מן הראשונים שכתבו שמנהג בני הישיבה לחזור בו תלמודם, מה שלמדו מתחילת הזמן עד עתה^[286].

הכנסת ספר תורה

נתינת ספר תורה חדש בשבועות, יש מן האחרונים שכתבו מנהג להכניס ספר תורה חדש בשבועות לבית הכנסת, וכתבו שנחשב כאילו הקריבו מנחה חדשה בזמנה^[287].

ימים שלפניו ושלאחריו

דרישה בהלכות הרגל

דרישה בהלכות הרגל - שבפסח מצינו שדורשים ושואלים בהלכותיו שלושים יום, ויש אומרים שתי שבתות קודם החג^[288] - נחלקו אחרונים: יש סוברים ששואלים ודורשים שלושים יום קודם עצרת, ואף על פי שעיקר התקנה לדרוש שלושים יום קודם החג, היתה לענין פסח^[289], נוהגים כן אף בשאר מועדים, כדי שלא לחלוק^[290]. ויש שכתבו שקודם שבועות אין צריך לדרוש שלושים יום, כיון שאין הלכותיו מרובות, וכתבו שמכל מקום יש להקדים מא' סיון^[291]

הזמנה לבית דין

הזמנה* לבית דין - שמנהג קדום שלא להזמין בימי ניסן ותשרי, משום שהעם טרודים במועדות, לסוברים כן^[292] - בסיון מזמינים^[293], כיון שהחג אינו אלא יום אחד או שני ימים אין העם טרודים בשבילו^[294]. ועוד שניסן ותשרי יש בהם דינים מרובים, מה שאין כן בחג השבועות^[295]. ויש שכתבו בדעת ראשונים שאף בסיון אין קובעים, מפני טרדת החג^[296]

ערב החג

הקזת דם בערב שבועות היא סכנה, משום שיצא בו "זיקא" - שד^[297] - ושמו טבוח, שאם ישראל לא היו מקבלים את התורה, היה טובח את בשרם ודמם^[298], שבכל הזמנים שאירע לאבותינו ענין מה, כשיגיע שוב הזמן ההוא, מתעורר קצת מעין אותו דבר וענין ההוא^[299]. גזירה משום כך אסרו אף בשאר ערבי ימים טובים^[300], אלא שבערב שבועות מחמירים יותר משאר ערבי ימים טובים^[301]. ערב חג השבועות הוא אחד מארבעה פרקים בשנה ששנינו במשנה, שצריך מוכר בהמה להודיע אם מכר את אמה, או את ולדה^[302], שדרך ישראל לעשות סעודות בפרקים אלו - היינו ביום טוב, וקונים לצורך שחיטה ביום טוב^[303] - וסתם הלוקח בהמה לוקח בשביל לשוחטה מיד, לפיכך המוכר בהמה לחבירו ומכר תחילה את אמה או בתה בו ביום, צריך שיאמר לשני, דע לך שהיום מכרתי אמה לשחוט, או בתה מכרתי לשחוט, שמא כבר נשחטה^[304]. ויש שכתבו הטעם שקונים בהם בהמות לקרבנות ראיה וחגיגה^[305]. בארבעה פרקים אלו, שנינו במשנה, שמשחיטים את הטבח בעל כרחו, ואפילו שור שוה אלף דינרים, ואין ללוקח אלא דינר, כופים אותו לשחוט^[306], עיין על כך בערך זכין-לאדם-שלא-בפניו^[307], וערך כסף^[308]. על טבילה בערב הרגל ע"ע שלשה רגלים^[309].

לינה

על חיוב לינה* בירושלים בלילה שאחר הרגל, ע"ע לינה^[310].

אסרו חג

היום שאחר החג, נקרא אסרו חג, על מהותו והלכותיו ע"ע. אסרו חג של חג השבועות אסור מן הדין להתענות בו, ע"ע הנ"ל^[311], וע' יום טבוח^[312].

יום טבוח

בשם יום-טבוח* נקרא במשנה ובברייתא היום שבו מקריבים את קרבנות חג השבועות, שהיה אסור להקריבם בחג. על מהותו ודיניו, ע"ע.

ימי התשלומים

על תשלומים כל שבעה לקרבן חגיגה, עיין ערכו^[313]. בגדר התשלומים - שלענין פסח וסוכות, נחלקו האם כל הימים הם תשלומים לראשון, או שכולם תשלומים זה לזה^[314] - כתבו ראשונים שלדברי הכל אינו אלא תשלומים לראשון, שלא מסתבר לומר תשלומים זה לזה, כיון שבשאר הימים הם חול גמור^[315].

באיסור מלאכה

ימי התשלומים של חג השבועות, נקראים ימי חג, אף על פי שמותרים במלאכה, שכן דרשו דבי ר' אליעזר בן יעקב: וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש יהיה לכם וגו' ובקצרכם את קציר ארצכם וגו'^[316], איזהו חג שאתה קורא - מקרא קודש^[317] - וקוצר בו, הוי אומר זה חג עצרת, והרי אי אפשר לומר כן ביום טוב עצמו, שהרי קצירה אסורה בו, אלא לימי התשלומים^[318], ומוסב על הימים שלאחר יום טוב, וקורא אותם מקרא קודש לענין תשלומים ומותרים במלאכה^[319]. לדעת ריש לקיש נדרש כן מהכתוב: וחג הקציר^[320], איזהו חג שאתה חוגג וקוצר בו, הוי אומר זה עצרת, והיינו בימי התשלומים^[321].

ברכת הזמן

ברכת-הזמן* - שבפסח וסוכות, אם לא בירך בלילה הראשון, מברך בשאר ימי החג^[322] - יש שכתב שבשבועות אם לא בירך בלילה הראשון, יש לו תשלומים כל שבעה, כשם שיש תשלומים לקרבנותיו כל שבעה^[323], אבל נחלקו עליו אחרונים וכתבו שאין תשלומים לברכת הזמן אלא עד סוף החג^[324], שהרי העושה זמן זה לרגל, עובר על בל- תוסיף*^[325], ואיך יברך שהחיינו על זמן זה^[326].

הקבלת פני רבו

הקבלת פני הרב - שחייב אדם להקביל פני רבו ברגל^[327] - משמע מדברי אחרונים שאינו נוהג בימי התשלומים^[328]. ויש שכתב להסתפק בדבר^[329].

;

תענית-בה"ב* - שלאחר חג הסוכות וחג הפסח, יש נוהגים להתענות^[330] - אחר שבועות לא נהגו להתענות^[331], שכל הטעמים האמורים בתענית בה"ב^[332], אין שייכים בשבועות, ואפילו הטעם של קלקול בשמחת החג לא שייך, לפי ששבועות הוא רק יום אחד - בארץ ישראל - או שנים - בחוץ לארץ - אין שמחה יתרה מצויה בו^[333]. ויש מהראשונים שכתבו שיש נוהגים להתענות בה"ב אף לאחר שבועות^[334], משום הטעם שבמועדים עלולים לבוא לידי חטא, והיינו אף בשבועות^[335], והנוהגים כן ימתינו מלהתענות, עד לאחר ימי התשלומים שלאחר שבועות^[336].

הערות שוליים