אנציקלופדיה תלמודית:שבויה

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - אשה שנשבתה לגוים שחוששים שטימאו אותה.

דיניה

אשה שנשבית לבין הגוים, והיא בת ג' שנים ויום אחד – שביאתה ביאה[1] - היא ספק זונה ואסורה לכהן, שמא נבעלה לגוי[2], שרוב גוים פרוצים בעריות[3]. יש מן הראשונים מפרשים שמן התורה אינה אסורה[4], שהיא בחזקת כשרה שלא נבעלה[5]. ויש סוברים שמן התורה הוי ספק[6], שכיון שרוב הנכרים פרוצים, הורע חזקת היתרה, ומאידך יש לומר שלא נבעלה, לפי שהשבויות מנוולת את עצמם בפני השבאים, ודינו כבכל ספק דאורייתא שהוא לחומרא[7]. יש מן הראשונים שכתבו בדעת ר' יהודה שאמר לענין קנס שהשבויה בקדושתה עומדת[8], שחולק וסובר ששבויה מותרת לכהן[9]. ויש מן האחרונים שפירשו בדעת ר' יהודה שאינו חולק ואף לדעתו שבויה אסורה לכהן[10].

כהן המעיד

כהן המעיד על השבויה שהיא טהורה, לא ישאנה[11], שחוששים שמא עינו נתן בה ולפיכך העיד שקר[12]. פדאה והעיד בה, מותר לישא אותה[13], שאילו לא ידע שהיא טהורה לא היה נותן מעותיו לפדותה[14], שהרי כדי לישאנה פדאה[15].

לדור בחצר אחת

אשת כהן שנאסרה על בעלה משום שבויה, הואיל ואין האיסור אלא מחמת ספק[16], הרי זו מותרת לדור עמו בחצר אחד[17], ובלבד שיהיו עמו בני ביתו תמיד לשמרו[18].

על כהנים בזמן הזה שיש סוברים שאינם אלא ספק כהנים[19], ולפיכך אשה שהיא ספק אם נשבית, יש סוברים שמותרת לכהן, ע"ע כהן[20].

אכילת תרומה

שבויה, אם מותרת באכילת תרומה נחלקו תנאים: חכמים אומרים שאסורה[21], שמא נבעלה לגוי והנבעלת לגוי אסורה בתרומה[22]. ור' דוסא אומר - וכן יש מן האמוראים סוברים בדעת ר' יהודה[23] - שמותרת, לפי שאין השבאים אונסים את השבויות[24], ויש מן האמוראים סוברים בדעתו שהשבויה מותרת בתורת ודאי, ואוכלת אף בתרומה של תורה[25]. ויש מן האמוראים שאמרו בדעתו, שאפשר שלא התיר אלא מחמת הספק ודוקא בתרומה דרבנן[26]. הלכה כחכמים[27].

קנס

שבויה, שנפדתה אחר שהיתה בת שלש שנים, ונאנסה[28] או נתפתתה[29], חכמים אומרים שאין לה קנס של אונס* ומפתה*[30], שהואיל ובת שלש שנים ביאתה ביאה[31], הרי היא כבעולה[32], ואף על פי שמן התורה אינה בחזקת בעולה[33], מכל מקום כיון שהיא ספק בעולה, אינה יכולה להוציא ממון מחזקת בעליה[34], או שמשום גזירה שלא תינשא לכהן עשאוה כבעולה לכל דבריה[35]. על אם הודה הבועל שהיתה בתולה, שנחלקו אחרונים אם חייב קנס, ע"ע אונס[36]. ר' יהודה חולק וסובר שהשבויה בקדושתה עומדת[37], לפי שלא יהא חוטא נשכר[38], או לפי שסובר שלא הורע חזקתה כלל והרי היא כשאר בנות ישראל הכשרות[39]. הלכה כחכמים[40].

שבויה שנפדתה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד יש לה קנס[41], מפני שהיא בחזקת בתולה, שאפילו נבעלה בתוליה חוזרים[42].

כתובתה

שבויה שנפדתה כשהיא פחותה מבת שלש שנים ויום אחד, כתובתה מאתים[43], ואם נפדתה מבת שלש שנים ויום אחד כתובתה מנה[44], שהיא בחזקת בעולה[45]. ר' יהודה חולק ואומר: קטנה בת ישראל שנשבית, אפילו היא בת עשר שנים הרי היא בקדושתה, וכתובתה מאתים[46], לפי שהוא חולק על עיקר האיסור של שבויה לכהן, וסובר שהיא בחזקת בתולה[47], או שמודה הוא בעיקר האיסור של שבויה לכהן, אבל לדעתו לענין כתובה לא גזרו, שמא יימנעו ולא ישאו אותה[48], שאם יפחתו מכתובתה תהיה בחזקת בעולה, וירחקו אותה אפילו ישראל[49]. הלכה שכתובתה מנה[50]. שבויה שהעיד עליה עד אחד שהיא טהורה, שמותרת לכהן[51], כתבו אחרונים שכתובתה מאתים, שכיון שלא גזרו חכמים עליה לאוסרה לכהן אינה בכלל שבויה[52].

טענת בתולים

הכונס אשה שהייתה שבויה ונפדית גדולה משלש שנים, אין לו עליה טענת-בתולים*[53], להפסידן כתובתן ולטעון עליהן טענת מקח טעות[54].

על שבויה שנפדית, שבאה להינשא, שנחלקו תנאים אם צריכה להמתין ימי הבחנה*, ע"ע הבחנה[55].

על שבויה שנתעברה, שיש שכתבו שתולים את הולד בבעלה, ע"ע יחס[56].

נשבית לישראל

שבויה שנשבית לבין פסולי ישראל, נאמנת לומר שהיא טהורה, שדוקא בנשבית לגוים אינה נאמנת, שרוב גוים פרוצים בעריות[57].

עיר שנכבשה

עיר שנכבשה והגוים מקיפים אותה מכל רוחותיה, כל כהנות שבתוכה אסורות כשבויות[58]. ואם אפשר שתימלט אשה אחת, או שהיה בעיר מחבוא, אפילו אינו מחזיק אלא אשה אחת, כל הנשים שבעיר האומרות שהם טהורות, נאמנות[59]. ונחלקו אמוראים: ר' יצחק בר אלעזר בשם חזקיה אמר שאינם אסורות אלא בשכבשוה גדוד מלכות של אותו מקום, שהם יושבים בטוחים שאין אחריהם מחנה, ויש להם פנאי לטמאות, אבל בגדוד של מלכות אחרת, אימת מלכות שבאו בגבולה עליהם ואין להם פנאי לטמאות[60]. ור' מרי סובר שאף בגדוד של מלכות אחרת, נאסרות[61]. להלכה יש פוסקים כדעה ראשונה[62]. ויש פוסקים כדעה שניה[63].

נחבשה

אשה שנחבשה בידי גוים מחמת ממון – שחייבת להם ממון[64] - מותרת[65], שאין נוהגים בה הפקר לפי שיראים להפסיד ממונם[66]. ודוקא כשאין ידם תקיפה על ישראל, אבל בשידם תקיפה, אסורה[67]. נחבשה מחמת נפשות, אסורה[68], ונחלקו בדבר: יש סוברים שהוא כשדנו את האשה למיתה[69]. ויש סוברים שהוא כשדנו את בעלה למיתה – ונגמר דינו[70], ויש סוברים אפילו לא נגמר דינו[71] - מחמת גניבה[72], ודרכם להפקיר אשתו[73]. ויש סוברים דוקא כשדנו את בעלה למיתה – ונגמר דינו[74], ויש סוברים אפילו לא נגמר דינו[75] - מחמת רציחה[76], שבזה מפקירים אשתו, אבל במחמת גניבה אין מפקירים אשתו[77]. אם אשה שנחבשה אסורה אף לישראל ע"ע חזקת כשרות[78].

העדות לאוסרה

עדות שנשבתה

אשה שיש עדים המעידים שנשבתה, אינה נאמנת לומר שהיא טהורה[79], ואפילו מסיחה לפי תומה[80]. לא היו עדים המעידים שנשבתה, ואמרה נשביתי וטהורה אני והתירוה[81] - או שנשאת בפני בית דין שהיא כאומרת טהורה אני, ולא מיחו בה, שהוא כמו שהתירוה[82] - ואחר כך באו עדים שנשבתה, לא תצא מהתירה הראשון, ותנשא לכתחילה[83]. ואפילו נכנס אחריה השבאי והרי היא שבויה לפנינו, לא תצא מהיתירה הראשון[84], ומשמרים אותה שלא תיטמא עד שתיפדה[85]. עד אחד המסיח לפי תומו, על אשה שנשבית, אינו נאמן לאוסרה[86].

עדות שנטמאה

שבויה שהותרה על פי עד אחד[87], ובאו עדים והעידו שנטמאת, אפילו אם נשאת ונולדו לה בנים, תצא[88].

עדות השבויה

שבויה שאומרת שנטמאה, נאמנת לאסור את עצמה לבעלה, אף אם עד אחד מתירה[89], לפי ששויה-אנפשיה-חתיכה-דאיסורא*[90]. העידו עדים שהיא טהורה, אינה נאמנת לאסור את עצמה לבעלה כהן[91]. ואם אינה נשואה לכהן, נאמנת לאסור את עצמה לכהונה, שאדם נאמן לאסור את עצמו יותר ממאה איש[92].

עדים המכחישים

שנים המעידים שהיא טהורה, ושנים אחרים מכחישים ומעידים היא טמאה, לא תינשא ואם נישאת לא תצא[93], שמעמידים אותה על חזקת כשרות, שאף אם נשבית אין אנו יודעים אם נטמאת, שאינה אסורה מן התורה[94]. שנים אומרים נשבית ושנים אומרים לא נשבית, אנו חיים מפיה[95], שהרי זה כאילו אין כאן עדים כלל, מאחר שמכחישים אלו את אלו, ונאמנת לומר נשבית וטהורה אני[96].

עד מכחיש

עד אחד, אפילו אשה או שפחה, המעיד שטהורה, ועד אחר מכחישה ומעיד שנטמאת, אינו נאמן לפוסלה[97], שבכל מקום שהאמינו עד אחד הרי הוא כשנים[98], ואין אחד במקום שניים[99].

העדות להתירה

עד אחד

עד אחד נאמן להעיד שלא נטמאה[100], שהקילו בשבויה[101]. ואף אשה שפסולה לעדות[102], נאמנת[103].

הפסולה לעדות אשה

אשה הפסולה בעדות-אשה*, כגון חמותה, כתבו ראשונים שנאמנת בשבויה, שדוקא בעדות אשה יש לחוש שרוצה לקלקלה, אבל בשבויה אין לחוש לקלקול[104].

עבד ושפחה

עבד או שפחה – אף על שפסולים לכל עדות שבתורה[105] – נאמנים[106], ואף שפחת בעלה נאמנת[107]. שפחת השבויה, נחלקו תנאים ואמוראים בדעתם: יש סוברים שאינה נאמנת[108], והיא כשבויה עצמה שאינה נאמנת[109], שדרכה של שפחה שאינה מספרת על גבירתה[110], ואם מסיחה לפי תומה נאמנת[111]. ויש סוברים שנאמנת[112], שהקילו בשבויה[113]. להלכה, יש פוסקים כדעה ראשונה[114]. ויש פוסקים כדעה שניה[115]. עבדה, נחלקו תנאים בדבר: יש סוברים שאינו נאמן[116]. ויש סוברים שנאמן[117]. להלכה, יש מן הראשונים פוסקים שאינו נאמן, אלא אם כן מסיח לפי תומו[118]. ויש מן הראשונים שנראה בדעתם שנאמן[119].

גוי מסיח לפי תומו

גוי מסיח לפי תומו שלא נטמאה, נחלקו ראשונים בדבר: יש סוברים שטהורה[120]. ויש סוברים שטמאה[121].

קרוב

קרוב, כגון אביה ואמה אחיה ואחותה, נאמנים להעיד[122]. בנה ובתה, נחלקו תנאים בדבר: יש סוברים שאינם נאמנים[123]. ויש סוברים שנאמנים[124]. להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים שנאמנים[125]. ויש פוסקים שאינם נאמנים[126].

בעל

בעל – שהוא כהן[127] - אינו נאמן להעיד על אשתו, שאין אדם מעיד על עצמו[128], ואפילו מסיח לפי תומו[129].

קטן

קטן, נאמן להעיד שטהורה[130]. ויש מן הראשונים שסוברים שדוקא בקטן המסיח לפי תומו[131], ומן האחרונים יש שפירשו שקטן אינו יכול להעיד שאין לו דעת להעיד, ואין מקבלים דבריו אלא במסיח לפי תומו[132]. ויש סוברים שאפילו באינו מסיח לפי תומו נאמן[133].

פסולי עבירה

הפסולים לעדות מחמת פסולי עבירה, כגון גזלן, יש מן הראשונים שכתבו שאינם נאמנים להתירה[134], שלא התירו אלא בפסולים מחמת יחוסם[135]. ואם מסיחים לפי תומם, יש מצדדים שכשרים[136].

עדות השבויה

אשה שיש עדים שנשבתה, אינה נאמנת להעיד על עצמה[137], אפילו מסיחה לפי תומה[138]. אין עדים שנשבתה, ואמרה האשה נשביתי וטהורה אני, נאמנת, שהפה-שאסר-הוא-הפה-שהתיר*[139], ואף אם אומרת שיש עדים שהיא טהורה, אין ממתינים עד שיבואו העדים, אלא מתירים אותה מיד[140]. ואפילו עד אחד מעיד שהיא שבויה, נאמנת[141], שאין מחזיקים בשבויה על פי עד אחד[142]. ואפילו אם יצא הקול – ואתחזק בבית דין[143] – שיש עדי טומאה, מתירים אותה עד שיבואו[144], שבשבויה הקילו[145], היה ידוע שיש עדים אין מתירים אותה[146]. על אם אמרה שהיא טהורה אחר כדי דיבור לאמירתה שנשבית, ע"ע הפה שאסר הפה שהתיר[147].

שבויות המעידות זו לזו

שתי נשים שנשבו, וכל אחת אומרת חברתי טהורה, הרי אלו נאמנות[148], ואין חוששים לגומלין*[149], לפי שהקילו בשבויה[150].

עד מפי עד

עד מפי עד, יש מן האחרונים שכתבו שכשר כשם שכשר בעדות-אשה*[151].

בידוע לבעלה

אשה שיודע בעלה שנשבית, ואין עדים שנשבתה, נחלקו אחרונים בדבר: יש סוברים שנאמנת לומר שטהורה, לפי שיש לה מגו שהיתה נשאת לכהן אחר[152]. ויש סוברים שאסורה לבעלה[153].

הערות שוליים

  1. ע"ע ביאה ציון 113 ואילך.
  2. עי' ברייתא כתובות יג ב ומשנה כתובות כב א, ועוד; רמב"ם איס"ב פי"ח הי"ז; טוש"ע אהע"ז ז א.
  3. ברייתא שם. וע"ע גוי ציון 995.
  4. ראשונים דלהלן; תוס' קדושין יב ב ד"ה אם.
  5. תוס' ר"י הזקן קדושין יב ב; תוס' הרא"ש כתובות לו ב בשם ר' מאיר; יחוסי תנאים ואמוראים ע' ר' חננא קרטיגנאה; שיטמ"ק שם; מער"ק איסו"ב פי"ח הי"ז, בד' הרמב"ם שם, ועוד.
  6. עי' ר"י מלוניל כתובות (יא א) ד"ה אם יש; נמוק"י ב"ק מא ב.
  7. קו"ש כתובות אות עג בד' הרמב"ם שם.
  8. עי' ציון 37.
  9. ריטב"א כתובות לו ב; רא"ש בשיטמ"ק שם; תלמידי ר"י בשיטמ"ק שם; מאירי שם. ועי' רשב"א שם. ועי' ציון 47.
  10. חת"ס כתובות שם; הפלאה ומגן גיבורים כתובות שם.
  11. חכמים בבריתא כתובות לו ב; רמב"ם איסו"ב פי"ח ה"כ; טוש"ע אהע"ז ז ג.
  12. גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  13. חכמים שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  14. גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  15. רש"י שם ד"ה הפודה.
  16. עי' ציון 2 ואילך.
  17. ברייתא כתובות כז ב: ואעפ"כ ייחד לה בית בחצירו; רמב"ם איסו"ב פי"ח הכ"ה; טוש"ע אהע"ז ז ט.
  18. ברייתא שם: יוצאה בראש בניה וכו'; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  19. ע"ע כהן ציון 1068 ואילך.
  20. ציון 1103 ואילך.
  21. משנה עדיות פ"ג מ"ו, וכתובות לו ב, ועי' רבה שם בד' ר' יהודה.
  22. ע"ע אכילת תרומה ציון 185 ואילך, וע' זונה ציון 244 ואילך. עי' רש"י כתובות לו ב ד"ה אוכלת.
  23. ר' יוחנן כתובות שם.
  24. כתובות שם ורש"י שם ד"ה מפני.
  25. ר' יוחנן כתובות שם.
  26. רבה שם.
  27. רמב"ם תרומות פ"ו הי"א.
  28. ע"ע אונס.
  29. ע"ע מפתה.
  30. משנה כתובות לו ב.
  31. ע"ע קטנה.
  32. רמב"ם שם.
  33. עי' ציון 4 ואילך.
  34. תוס' רא"ש שם בשם ר' מאיר; שטמ"ק כתובות שם בד' רש"י שם ד"ה יתירות; תוס' רע"א למשניות כתובות פ"ג מ"ב. ועי' כעי"ז בפנ"י שם.
  35. תוס' כתובות שם ד"ה ואלו, ותוס' רא"ש שם.
  36. ציון 103 ואילך.
  37. משנה כתובות לו ב.
  38. רבה כתובות שם.
  39. תלמידי ר' יונה בשיטמ"ק כתובות שם.
  40. רמב"ם נערה בתולה פ"א ה"י; טור אהע"ז קעז.
  41. משנה כתובות כט א; רמב"ם נערה בתולה פ"א ה"י; טור אהע"ז סי' קעז.
  42. רש"י ד"ה ועל השבויה.
  43. משנה כתובות יא א; רמב"ם אישות פי"א ה"א; טוש"ע אה"ע סז ג.
  44. משנה שם ב.
  45. פיהמ"ש לרמב"ם שם.
  46. תוספתא כתובות פ"ג ה"ה לגי' כת"י ערפורט והגר"א (וכ"ה בגמ' דלהלן, ובתוספתא לפנינו: כתובתה קיימת), והובאה כתובות לו ב, וכ"ה בירו' שם פ"ג ה"ב: תני ר' חייה.
  47. ר' יוחנן כתובות שם. ועי' ציון 9 ואילך.
  48. גמ' שם לרבה.
  49. רש"י שם ד"ה דלמא.
  50. רי"ף ורא"ש ומאירי ופרי"ד כתובות שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם. וע"ע כתובה ציון 374.
  51. עי' להלן: העדות להתירה.
  52. מנ"ח מ' סא אות טו. וע"ע הנ"ל ציון 376.
  53. ע"ע. משנה כתובות יא ב; רמב"ם אישות פי"א ה"א; טוש"ע אבהע"ז סז ג. וע"ע טענת בתולים ציון 447 ואילך.
  54. רש"י שם ד"ה ואין.
  55. ציון 85 ואילך, ולענין הלכה שם ציון 106 ואילך.
  56. ציון 1229.
  57. חי' הרא"ה כתובות יג ב; ריטב"א שם.
  58. עי' משנה כתובות כז א, וגמ' שם; רמב"ם איסו"ב פי"ח הכ"ו; טוש"ע אהע"ז ז י.
  59. גמ' שם; רמב"ם שם הלכה כז וכח; טוש"ע שם.
  60. כתובות שם, ותוס' שם ד"ה כאן ועוד ראשונים בביאורה. ועי' רש"י שם שפי' להיפך, שאין נאסרות בגדוד של אותה מלכות, לפי שאינו רוצה להשחית את בני העיר ששומרה שתהא לו למס.
  61. כתובות שם.
  62. רמב"ם שם הכ"ט; שו"ע שם דעה א.
  63. רא"ש שם פ"ב סי' ל, וכ"כ בד' הרי"ף שם שלא חילק, והובא בטור שם; שו"ע שם דעה ב.
  64. עי' רי"ו תא"ו נתיב כג ח"א בשם י"א הובא ברמ"א בשו"ע דלהלן, ועי"ש שאם מחמת שיפדוה בממון אסורה.
  65. משנה כתובות כו ב; רמב"ם איסו"ב פי"ח ה"ל; טוש"ע אהע"ז ז יא.
  66. רש"י שם ד"ה ע"י ממון.
  67. ר' שמואל ב"ר יצחק בשם רב שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם
  68. משנה שם.
  69. רש"י שם ד"ה ע"י נפשות. ועי' ריטב"א בשיטמ"ק שם כז א, בדעתו, שגרס בגמ' דלהלן, שמוסיפים על המשנה אף כשדנו את הבעל.
  70. חזקיה שם.
  71. ר' יוחנן שם.
  72. רב כתובות שם כז א. ועי' ריטב"א הנ"ל, ושם שי"ג שמפרש המשנה בשדנו את הבעל ולא את האשה.
  73. רש"י שם ד"ה הני.
  74. חזקיה שם.
  75. ר' יוחנן שם.
  76. לוי כתובות שם.
  77. רש"י שם ד"ה בן.
  78. ציון 60 ואילך.
  79. משנה כתובות כב א, ועדויות פ"ג מ"ו, וברייתא כתובות יג ב, וכז ב: חוץ מהימנה; רמב"ם איסו"ב פי"ח הכ"א; טוש"ע אהע"ז ז ד.
  80. טור שם.
  81. עי' ציון 139.
  82. עי' שו"ת הרד"ך בית ב חדר ב, הובא ברמ"א אהע"ז ז ו. ועי' רד"ך שם וב"ש שם ס"ק יא, הדין בנשאת בצנעה.
  83. עי' משנה שם כב א ואבוה דשמואל שם כג א; רמב"ם איסו"ב פי"ח הכ"ב; טוש"ע אהע"ז ז ו.
  84. עי' גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  85. רמב"ם שם; טוש"ע שם. ועי' גמ' שם.
  86. רמ"א שם ב.
  87. עי' להלן: העדות להתירה.
  88. ברייתא כתובות כג א; רמב"ם איסו"ב פי"ח הכ"ג; טוש"ע אהע"ז ז ו.
  89. גמ' כתובות כג ב; רמ"א אהע"ז ז ה.
  90. גמ' שם.
  91. פסקי ריא"ז כתובות פ"ב ה"ד אות א, והובא במל"מ אישות פ"ט הט"ו; רמ"א שם.
  92. ע"ע שויה אנפשיה חתיכא דאיסורא; ריא"ז שם.
  93. ירושלמי יבמות פ"י ה"ג.
  94. עי' ציון 4 ואילך. עי' חי' מהרי"ט לקדושין יב ב ושו"ת נחלת יהושע סי' כד. וע"ע הכחשה ציון 109 ואילך.
  95. ר' יוסי בירושלמי שם.
  96. קה"ע שם. וע"ע הנ"ל ציון 111 ואילך.
  97. כתובות כג ב: חברתה משתריא וכו'; רמב"ם איסו"ב פי"ח הכ"א; טוש"ע אהע"ז ז ה.
  98. ע"ע עד אחד.
  99. רש"י שם ד"ה חברתה.
  100. משנה כתובות כג ב, ועוד; רמב"ם איסו"ב פי"ח הי"ז; טוש"ע אהע"ז ז א.
  101. רש"י כתובות כג ב ד"ה הרי; ר"ן כתובות (י ב); רע"ב כתובות פ"א מ"ו.
  102. ע"ע אשה וע' עדות.
  103. משנה כתובות כג ב, וכז א בשפחה; רמב"ם איסו"ב פי"ח הי"ז; טוש"ע אהע"ז ז א.
  104. פסקי ריא"ז כתובות פ"ב ה"ד אות ג; רמ"א אהע"ז ז ב. ועי' ח"מ שם ס"ק ב וב"ש שם ס"ק ב.
  105. ע"ע עדות.
  106. משנה כתובות כז א בעיר שכבשוה; רמב"ם איסו"ב פי"ח הי"ז; טוש"ע אהע"ז ז א.
  107. ר' פפא כתובות שם ב; טוש"ע ב.
  108. ברייתא שם: זו עדות וכו'; ר' פפא שם ע"פ משנה גיטין עג א.
  109. גמ' שם.
  110. רשב"א שם בביאור הגמ' שם: לבה גס בה, שלפי שאינה מספרת, משמשת בפניה.
  111. ר' פפא שם ע"פ הברייתא שם: הכל נאמנין להעיד וכו'.
  112. ר' פפי ור' אשי כתובות שם בד' המשנה כתובות שם א וברייתא שם ב: הכל נאמנין להעיד וכו'.
  113. ר' פפי שם. ועי"ש שמטע"ז חלוק מיחוד שאין שפחתה מצילתה (ע"ע יחוד ציון 950 ואילך), ועי' ר' אשי שם שמחלק בע"א.
  114. רי"ף שם (יא ב); רמב"ם איסו"ב פי"ח הי"ט; טוש"ע אהע"ז ז ב.
  115. רשב"א ור"ן כתובות שם בשם הראב"ד. ועי"ש הטעם לפי שר' אשי בתרא הוא.
  116. ברייתא ראשונה כתובות כז ב.
  117. ברייתא שניה שם.
  118. רא"ש שם פ"ב סי' ל; ר"ן שם(יא ב); טור אהע"ז ז.
  119. עי' רי"ף שם ורמב"ם איסו"ב פי"ח הי"ט ושו"ע שם ב, שכ' דוקא בשפחתה שאינה נאמנת, ועי' ח"מ שם ס"ק א.
  120. שו"ת הרא"ש כלל לב סי' ה בשם ר' פלטוי גאון; פסקי ריא"ז כתבות פ"ב ה"ד אות ד; עי' מ"מ איסו"ב פי"ח הי"ז; אפשר; רמ"א אהע"ז ז ב דעה ב.
  121. שו"ת הרא"ש שם; רמ"א שם דעה א.
  122. ברייתא כתובות כז ב; רמב"ם איסו"ב פי"ח הי"ז; טוש"ע אהע"ז ז א.
  123. ברייתא ראשונה שם.
  124. ברייתא שניה שם.
  125. עי' רי"ף שם (יא ב) ורמב"ם שם ושו"ע שכ' קרוב בסתם שכשר, וח"מ שם ס"ק א בדעתם.
  126. רא"ש שם פ"ב סי' ל; ר"ן שם; טור שם.
  127. עי' פסקי ריא"ז כתובות פ"ב ה"ד אות ד. ועי' גליון רע"א אהע"ז ז ב בשם הנו"ב, שאפשר שכ"ה אפילו בישראל.
  128. משנה כתובות כז ב; רמב"ם איסו"ב פי"ח הי"ט; טוש"ע אהע"ז ז ב.
  129. תוס' שם ד"ה במסיחה; רא"ש שם פ"ב סי' ל; ר"ן שם (יא ב); טור שם.
  130. ברייתא כתובות כז ב: תינוק ותינוקת.
  131. רמב"ם איס"ב פי"ח הי"ח; שו"ע אהע"ז ז א דעה א. ועי' בהגר"א שם ס"ק ב, שהוא ע"פ ירושלמי כתובות פ"ב ה"ט (ועי' ח"מ ושי"ק דלהלן).
  132. ט"ז שם ס"ק ב.
  133. ר"ן שם (יא ב) ומ"מ שם, שכ"מ בברייתא ובגמ' שם; שו"ע שם דעה ב; ח"מ שם ס"ק ג ושי"ק כתובות שם, בד' הירושלמי שם (ועי' בהגר"א דלעיל).
  134. ריטב"א כתובות כז א; מ"מ איסו"ב פי"ח הי"ז.
  135. ריטב"א שם.
  136. עי' מ"מ שם: אפשר.
  137. משנה כתובות כב א, ועדויות פ"ג מ"ו, וברייתא כתובות יג ב, וכז ב: חוץ מהימנה; רמב"ם איסו"ב פי"ח הכ"א; טוש"ע אהע"ז ז ד.
  138. טור שם.
  139. משנה שם ושם; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  140. ברייתא כתובות כג א; רמב"ם שם הכ"ג; טוש"ע שם ז.
  141. רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  142. מ"מ שם.
  143. עי' ריטב"א כתובות שם, הובא בב"י שם ובב"ש שם ס"ק יג ובח"מ שם ס"ק יא.
  144. עי' ר' חנינא כתובות שם ותוס' שם ד"ה והא; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  145. רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  146. ב"ח שם בד' הרמב"ם שם.
  147. ציון 41 ואילך.
  148. משנה כתובות כג ב ורש"י; רמב"ם איסו"ב פי"ח הי"ז; טוש"ע אהע"ז ז א.
  149. גמ' שם כד א; טור שם.
  150. תוס' שם ד"ה וכן; רמב"ם שם.
  151. ע"ע. עי' ב"י אהע"ז סי' ז: אפשר; עי' שו"ת ראנ"ח סי' כב, שמצדד כן; שו"ת חכ"צ ח"א סי' קמא, שכ"מ בשבת קמה ב. ועי' ראנ"ח שם שמסתפק באשה מפי אשה, ועי' שו"ת מהרשד"ם אהע"ז סי' רלה.
  152. רד"ך בית ח.
  153. עי' ב"ש אהע"ז סי' ז ס"ק יא; אבנ"מ סי' ז ס"ק ב.