אנציקלופדיה תלמודית:שאור ודבש

הגדרת הערך - איסור הקטרתם לקרבן של שאור ודבש

האיסור וגדרו

הלאו

אסור להקטיר על המזבח שאור או דבש, שנאמר: כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לד'^[1], והיינו או שאור או דבש^[2], ואף לסוברים שצריך שיכתב "או"-לחלק*^[3], כיון שכתוב לא תקטירו "ממנו", לשון יחיד, משמע שחייבים על כל אחד בפני עצמו^[4]. עבר והקטיר שאור ודבש, כמה מלקות לוקה, ע"ע לאו-שבכללות*^[5]. כתוב זה הוא מצות לא-תעשה*, ונמנה במנין-המצוות*: יש שמנו לאו אחד לשאור ודבש, לפי שנכללו באותו לאו, ואין לוקים על שניהם אלא אחת, לדעתם^[6], ויש שמנוהו לשתי מצוות^[7], מפני שהם מעשים חלוקים^[8], ועוד, שהם שני איסורים ולוקים עליהם שתים, לדעתם^[9].

איסור הקטרת דבר שהוקטר מתירו, כגון בשר קדשים שקרבו מתיריו, הנלמד מלאו זה מרבוי הכתוב: לא תקטירו "ממנו", ע"ע אסורי-מזבח*^[10]. באיסור חימוץ מנחה, הנגרר מאיסור הקטרת קומצו למזבח, ע"ע מחמץ.

שאור

שאור, הוא עיסה המחמצת^[11]. ואף חמץ בכלל האיסור, שנאמר "לא תעשה חמץ, כי כל שאר" וגו'^[12], והמקטיר משניהם לוקה אחת, לפי שנאמר לאו אחד לשניהם^[13].

חמץ-נוקשה*, לדעת הסוברים שנתרבה בכלל חמץ* לענין איסור אכילתו בפסח^[14], כתבו אחרונים שאסור להקטירו על המזבח^[15], שאף כאן ניתן להלמד מהכתוב כי "כל" שאור, לרבות חמץ נוקשה^[16]. ויש חולקים וסוברים שלענין איסור הקטרת חמץ לא מצינו רבוי לענין הקטרת שאור, ופטור^[17].

דבש

בביאור מהות "דבש" לענין הקטרתו לגבוה, נחלקו ראשונים: דעת הרבה ראשונים שהכוונה למוהל היוצא מכל הפירות המתוקים^[18], וכן הפירות עצמם בכלל האיסור^[19]. וביארו אחרונים בדעתם, ש"דבש" האמור כאן, אין הכוונה לדבש דבורים או תמרים, אלא כינוי ל"מתיקות", ולכן כל המתוק בכלל האיסור^[20], ולפי זה כל דבר מתוק אסור, אפילו אינו יוצא מפירות^[21], וכגון דבש דבורים, האסור בהקטרה^[22], שאף שאינו יוצא מפירות הרי הוא מתוק^[23]. ואחרונים אחרים כתבו בדעתם, שכוונת הכתוב לדבש תמרים, אלא שמרבוי הכתוב "וכל" דבש, יש לרבות אף שאר דברים מתוקים^[24], ולפי זה דוקא מוהל היוצא מהפירות אסורים, בדומה לדבש^[25], ומהם שהוסיפו שדוקא היוצא מפירות האילן אסורים, אבל מוהל מתוק שיוצא מפירות האדמה, מותרים^[26], לפי שאינם דומים לדבש תמרים^[27], ולדעתם דבש דבורים, כיון שאינו יוצא מפירות, מותר בהקטרה^[28], אך יש שאסרוהו מדרבנן, לפי שדומה לדבש תמרים^[29], ויש שאסרו דבש דבורים מן הדין, מפני שהדבורים יוצרות את הדבש מפרחי העשבים, והרי זה כמוהל הפירות^[30], ויש שדרשו רבוי מיוחד לאסור דבש דבורים, מ"וכל" דבש^[31]. לדעת ראשונים אלו, כתבו אחרונים שאף מוהל שאינו מתוק, כיון שיצא מפירות מתוקים, הרי הם בכלל האיסור^[32], אבל היוצא מפירות חמוצים, אינם בכלל דבש, ומותרים^[33], ויש חולקים וסוברים שכל היוצא מהפירות אסורים בהקטרה^[34], שפירות חמוצים שאינם כלולים ב"דבש", הרי הם בכלל "שאור", שכולל כל חימוץ, בין של עיסה בין של פירות^[35].

ויש ראשונים שחולקים וסוברים ש"דבש" הכוונה לדבש תמרים^[36]. ויש שכתבו שכל שבעת-המינים* בכלל דבש, כפי משמעות הכתוב שלאחריו: קרבן ראשית תקריבו אותם וגו'^[37]. ויש שכתבו בדעת ראשונים, שכוונת הכתוב לדבש דבורים^[38]. וע"ע דבש*^[39].

טעם האיסור

בטעם איסור הקטרת שאור ודבש, כתבו מפרשים טעמים רבים^[40]: מהם נתנו טעם ששאור ודבש מרמזים על מדות רעות, כמו הגאוה*, שהשאור מתנשא בעריבה, והדבש מתנשא בבישולו, שמעלה רתיחתו הרבה^[41], וכן שאור מרמז על עצלות, שהשהיית העיסה הופכתו לשאור^[42], והדבש מרמז על חנופה, שנראית מתוקה^[43], ועוד שיש לנו ללמוד להתרחק מהמתוק^[44], ויש שכתבו ששניהם מרמזים על יצר הרע, שנמשל לשאור^[45], וממתיק לאדם את העבירה כדבש^[46]. ויש שביארו טעם האיסור, לפי שדרך הגויים* לצפות מנחותיהם לעבודה-זרה* בשאור ודבש, ויש לנו להתרחק ממנהגם^[47], ועוד, לפי שכל הקרבנות טעונים מלח, והללו אין מקבלים מלח^[48], וכן טעמים נוספים^[49].

שעור ומקום האיסור

שיעור ההקטרה

מהכתוב כי "כל" שאור ו"כל" דבש, למדו חכמים שאף הקטרת מקצתו בכלל האיסור^[50]. בביאור מהו החשוב מקצתו, נחלקו אמוראים: לדעת אביי הכוונה לחצי כזית, שאף בהקטרת חצי כזית שאור או דבש עובר בלאו^[51], והרבה אחרונים נקטו שאפילו בכל שהו חייב^[52], ויש סוברים שדוקא בחצי כזית^[53], ויש סוברים בדעתו, שדוקא כשקרב בפני עצמו, אבל כשהוא בתערובת – שאיסור הקטרת שאור ודבש הוא בתערובת^[54] - צריך שיהיה בין הכל כזית^[55]. לדעת רבא הכוונה לחצי קומץ*, שאף כשהקטיר רק חצי מהקומץ בשאור ודבש עובר בלאו^[56], ולדעתו אינו חייב אלא אם כן הקטיר כזית שאור או דבש^[57], ומכל מקום אף בחצי כזית שאור ודבש וחצי כזית מקרבן אחר, חייבים - לדעת הסוברים כן^[58] - ונחלקו אחרונים בטעם הדבר: יש שכתבו שלדעת רבא שיעור הקטרה לחייב עליו הוא בכזית, אלא שהיתר מצטרף לאיסור להשלים שיעורו^[59], ויש סוברים שאיסור שאור ודבש הוא בכל שהו, אלא שאיסורו בהקטרה, ואין הקטרה פחות מכזית, וכיון שבהצטרף להיתר הרי הקטיר כזית שלמה, חייב על השאור ודבש המעורב בו^[60]. ויש ראשונים הסוברים בדעת זעירי, שמקצתו הכוונה לחצי כזית שאור ודבש, שמצטרפים לחצי כזית היתר, כשניכרים בפני עצמם, ומלבד זאת נתרבה "תערובת" שאור ודבש לאיסור^[61], באופן שמעורבים ואינם ניכרים^[62]. נחלקו אחרונים להלכה אם צריך כזית^[63].

אף לסוברים שאינו לוקה בפחות מכזית, מכל מקום יש סוברים שאסור להקטיר אף פחות מכזית, שחצי-שעור* האסור^[64]. ויש חולקים שאין בו איסור חצי שיעור^[65], שדוקא באיסורי אכילה יש לאסור חצי שיעור, משום ש"חזי לאצטרופי", שיכול לאכול עוד ולהשלים לכזית, אבל בהקטרת שאור ודבש יש להקטיר כזית שלם בבת אחת^[66], ועוד, שיש סוברים שדוקא באיסור שהוזכר בו לשון אכילה, נאסר חצי שעור^[67].

כל שהו שאור ודבש שנפלו למנחה, פסלוה – לדעת הסוברים שמנחה שיש בה שאור ודבש נפסלה^[68] – אף לדעת רבא הסובר שאין מלקות בפחות מכזית^[69], ועובר משום קטורת זרה, לדעת הסוברים כן^[70], או משום ביאה ריקנית, לסוברים כן^[71].

מקום ההקטרה

איסור הקטרת שאור ודבש, נוהג בהקטרתו על המזבח, שנאמר: ואל המזבח לא יעלו^[72]. כבש* המזבח, שנתרבה בכלל מזבח לענין איסור הקטרת שאור ודבש, ע"ע כבש^[73]. וכן רצפת העזרה* - לדעת ר' יהודה הסובר שנתקדשה^[74], אם דעתו כן אף לענין הקטרות פסולות^[75] - משמע בראשונים שנתרבתה גם כן כמו כבש, לאיסור הקטרת שאור ודבש^[76].

שאר מקומות הראויים להקטרה, שאינם מזבח, נחלקו בו אחרונים: יש סוברים שדוקא הקטרה על המזבח נאסרה, וכבש הוא בכלל מזבח^[77], ויש סוברים שהאיסור אינו דוקא במזבח, אלא בכל מקום הראוי להקטרה^[78], ואפילו הקטיר ביום הכפורים על המחתה, חייב^[79], וכן כשנעקר מזבח ממקומו והקטיר שאור ודבש במקום המזבח – שמקום המזבח כשר להקטרה^[80] - עובר בלאו^[81].

הקטיר קטורת עם שאור ודבש במזבח הזהב, עובר בלאו^[82]. הקטירו במזבח החיצון, יש סוברים שפטור, לפי שאינו מקום הראוי להקטרתו^[83], ויש סוברים שחייב, לפי שהוא מקום הראוי להקטרת קרבן אחר, אף שאינו ראוי לקטורת זו^[84].

במה* קטנה, יש סוברים שאין נוהג בו איסור הקטרת שאור ודבש^[85], לפי שבבמה אין מזבח – לדעת הסוברים כן^[86] – ואיסור הקטרת שאור ודבש הוא דוקא במזבח, לדעתם^[87], ועוד, שדוקא המעלה לריח ניחוח חייב, שנאמר: ואל המזבח לא יעלו לריח ניחח^[88], ובבמה אין ריח ניחוח^[89]. ויש חולקים שנוהג בו האיסור^[90].

המוזהרים

איסור הקטרת שאור ודבש, כתבו ראשונים שנוהגת דוקא בכהן* הכשר לעבודה, ולא בזר*^[91], וכן דוקא בזכר^[92], ובזמן הבית^[93], וביארו אחרונים, שדוקא הקטרה שהיא לריח ניחוח – לולא איסור שאור ודבש - היא האסורה, ולא בזר^[94]. ויש שכתבו שכיון שדבש פסול להקטרה אף לכהן, כשחייבה עליו תורה אין לחלק בין כהן לזר^[95].

ההקטרה וכוונתה

ההקטרה

שאור ודבש אסורים בהקטרה על אש* המזבח*, שנאמר: כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לד'^[96].

העלאת שאור ודבש בלא הקטרתם, יש ראשונים שסוברים שאף היא אסורה, לפי שלשון הכתוב "ואל המזבח לא יעלו", משמע אף העלאה^[97], ונחלקו אחרונים בדעתם: יש שכתבו שדוקא העלאה על הכבש* - שנתרבה לאיסור שאור ודבש מכתוב זה^[98] - אסורה, אבל במזבח אינו חייב אלא על הקטרה שנאמר "לא תקטירו"^[99], ויש סוברים בדעתם שאף העלאה על המזבח אסורה^[100]. ויש שכתבו בדעת ראשונים, שאף בכבש אינו חייב אלא בהקטרה ולא בהעלאה^[101], ואחרים כתבו בדעתם, שהקטרה אסורה בכל שהו, והעלאה אינה אסורה אלא בכזית^[102].

בתורת עצים

איסור הקטרת שאור ודבש, אינו אלא כשהקטירו בתורת קרבן, אבל העלהו למזבח בתורת עצים – ולאו דוקא בכוונה לשם עצים, אלא כל שאינו לשם ריח ניחוח הרי הוא כשורף עצים במזבח^[103] - פטור, שנאמר: ואל המזבח לא יעלו לריח ניחח^[104], לריח ניחוח אי אתה מעלה אבל אתה מעלה לשם עצים^[105]. יש סוברים שמותר לכתחילה להקריבם לשם עצים^[106], ויש סוברים שפטור אבל אסור^[107], מדרבנן^[108].

הקריבו סתם, דעת הרבה אחרונים שחייב^[109], שסתם המקריב על המזבח כוונתו לשם קרבן^[110], ועוד שכיון שקיבל עליו התראה, ודאי מכווין לחטוא^[111]. ויש פוטרים^[112], שמסתמא כוונתו לשם היתר^[113], ומקבלתו ההתראה אין ראיה שמא חזר בו^[114], אלא אם כן הקריבו יחד עם קרבן, שמסתמא כוונתו אף בהקרבת השאור ודבש לשם קרבן^[115].

המעלה שאור ודבש יחד עם קרבן, כתבו ראשונים שלוקה^[116], ואפילו הקטירו עם קרבן שאינו עומד להקטרה, כגון בשר קרבנות או שיירי מנחה ומותר העומר וחטאת העוף ולחם הפנים ושתי הלחם ולוג שמן-של-מצורע* - מלבד שעובר עליהם משום "כל שממנו לאישים" שנתרבה לאיסור^[117] - שמכל מקום הם קרויים קרבן^[118], ויש שהוסיפו אף המקטירם עם קטורת^[119], ויש חולקים שקטורת אינו חשוב קרבן לחייב המקטירו עם שאור ודבש^[120]. וביארו אחרונים, שאף על פי שבלא הקרבן המצורף לשאור ודבש, לוקה עליהם^[121], מכל מקום אינו חייב כשהקטירם לשם עצים, אבל כשמקריבם עם קרבן, אף שלא לשם קרבן חייב. ונחלקו בטעם הדבר: יש שביארו שאפילו הקטירו להדיא לשם עצים, חייב^[122], שנחשב הקטרה מחמת הקרבן המצורף עמו^[123], ולדעתם ישנם שני איסורים: הקטרת שאור ודבש בפני עצמם, ואיסור זה הוא דוקא כשמקטירם לשם קרבן, והקטרתם עם קרבן, שחייב בו אף לשם עצים^[124]. ויש שביארו שדוקא כשהקטירם בסתם, שמספק אינו לוקה - שמא הקטירם לשם עצים^[125] - אם הקריבם יחד עם קרבן מן הסתם כוונתו לשם הקטרה, וחייב^[126], ולדעתם כשהיתה כוונתו לשם עצים, אכן פטור^[127].

המקריב שתי-הלחם*, שהוא חמץ, לשם עצים, יש סוברים שחייב, לפי שהוא עצמו קרוי קרבן, והרי זה כמקריב שאור ודבש עם קרבן לשם עצים, שחייב לדעתם^[128].

הקטרת שאור ודבש לשם עצים, שכשהקטירו עם קרבן חייב לדעת הסוברים כן, יש סוברים שחייב אף כשהקטירם על הכבש, כיון שנתרבה כמזבח לענין איסור שאור ודבש^[129]. ויש סוברים שנחלקו אמוראים בדבר^[130].

הקריב דבר שקרב ממנו לאישים, כגון בשר חטאת וכדומה - שאיסורו נכלל באיסור הקטרת שאור ודבש^[131] - לשם עצים, ע"ע אסורי מזבח^[132], וע' הקטרה^[133].

שיירי מנחה

שיירי מנחה* שנאכלים לכהנים, יכולים לאוכלה בדבש, ואינו נאסר אלא חלק המזבח^[134], משום שנאמר באכילת הכהנים: למשחה^[135], אבל בשאור אסור לאוכלה^[136]. ויש שנתנו טעם לחלק בין דבש לשאור, שהדבש אינו משנה את הסולת מכמות שהיה, אלא מתערב עמו, אבל שאור נהפך לחלק מהעיסה עצמה, ולכן אסור, שחלק הכהנים הוא כחלק הגבוה שאסור בשאור^[137]. ויש שכתבו בדעת ראשונים, שאף כשאין השירים מחמיצים, אסור לאוכלם עם שאור המעורב עמהם^[138].

עם קרבנות

בתערובת

איסור הקטרת שאור ודבש על המזבח, כתבו ראשונים שהוא אף כשמקטירם בפני עצמם, שלא עם קרבן^[139].

שאור ודבש שנתערבו בדבר אחר, אסור להקטיר את התערובת על המזבח, שנאמר כי כל שאר וכל דבש^[140], לרבות את התערובת^[141] – שתיבת "כי" מיותר^[142], וכן וא"ו של "וכל" דבש^[143] - ולכן אין מכניסים לקטורת קורטוב של דבש – שאילו עושים כן אין אדם יכול לעמוד מפני ריחה^[144] – מפני שנפסלת בכך^[145]. ונחלקו ראשונים בדין זה: יש סוברים שדוקא ר' אליעזר מחייב על תערובת, אבל לדעת חכמים אין בו איסור^[146], ומהם שפסקו כחכמים^[147], ומהם שפסקו כר' אליעזר^[148], ויש שכתבו בדעת ראשונים שלדברי הכל חייב^[149], או שנחלקו לענין חיוב מלקות, אבל לדברי הכל אסור להקטירו^[150]. הקטיר חצי כזית שאור וחצי כזית דבש, יש סוברים שדינו כתערובת, שיש הפוטרים בו^[151], ויש סוברים שכיון ששניהם נאמרו בלאו אחד, לדברי הכל מצטרפים לאיסור^[152], ויש שהוסיפו שלוקה שתים, משום שאור ומשום דבש, לדעת הסוברים שבהקטרת שאור ודבש לוקים שתים^[153].

לדעת הסוברים שאין צריך שיעור להקטרת שאור ודבש, וחייב אף בפחות מכזית^[154], מכל מקום כשהוא בתערובת הוצרכו לרבות שחייב, משום שאין השאור ודבש ניכרים בו^[155], שאין חשיבות לפחות מכזית, כשהוא בתערובת^[156]. ויש שכתבו שמדובר באופן שנתערב ברוב היתר, והרי הוא בטל ברוב^[157].

לדעת הסוברים שדוקא הקטרת כזית שאור ודבש אסורה, ופשוט שכזית שאור ודבש שנתערבו בכזית של היתר חייב - שכזית הוא חשוב ואינו בטל בהיתר^[158] - החידוש בתערובת הוא, שאף בחצי כזית שאור או דבש וחצי כזית היתר, חייב, שהיתר-מצטרף-לאיסור*^[159]. על האופנים בהן מצטרף היתר לאיסור, אם כשניכרים בפני עצמם או כשמעורבים, ע"ע היתר מצטרף לאיסור^[160].

כשבטל ברוב

שאור ודבש שאסורים כשנתערבו בהיתר, כתבו ראשונים שאפילו נתערב כל שהו שאור ודבש ברוב היתר, אסור – מדאורייתא^[161] - להקריבו^[162], וכן בנסכים - שדבש פוסל בהן^[163] - אף טיפה אחת פוסלת חבית שלמה^[164]. והטעם שאינו בטל ברוב, ביארו אחרונים שאין האיסור בשאור והדבש לבדם, אלא איסור הקרבה בקרבן שמעורב בו שאור ודבש^[165], ועוד, שבהקטרת כולו בבת אחת, הרי הוא מקטיר אף את האיסור^[166]. ויש שכתבו בדעת ראשונים, שכל שבטל ברוב, אינו פוסלו^[167].

נתן מעט דבש בקטורת בכדי שיקלוט את הריח, ואח"כ מוציאו, יש סוברים שנאסר להקטרה מדרבנן^[168].

בניסוך היין

ניסוך היין* כתבו ראשונים שהוא בכלל איסור הקטרת שאור ודבש, ואין לנסך יין* שנתערב בה דבש^[169], ואף על פי שכתוב לא תקטירו, וניסוך אינה הקטרה, מכל מקום הרי הוא בכלל העלאה שאסורה, לדעת הסוברים כן^[170], ועוד, שמהכתוב: קרבן ראשית תקריבו אותם וגו', משמע שמלבד בכורים נאסר הכל, וניסוך בכלל^[171]. ומכל מקום יין בפני עצמו, אף כשהוא מתוק אינו פסול לניסוך מטעם דבש^[172] – כדין שאר פירות מתוקים^[173] - שלא חלקה תורה בין יין ליין^[174], ויש שכתבו שמדרבנן פסול למזבח משום איסור דבש^[175]. ויש שצדדו בדעת ראשונים שאין איסור לנסך יין עם דבש^[176].

שתי הלחם ולחם הפנים

שנינו בספרא^[177]: יכול מנחות שהן במצה* תהיה יהו בבל תקטירו חמץ, מנחות שאינן במצה תהיה לא יהו בבל תקטירו חמץ, תלמוד לומר כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו^[178], הוקש שאור לדבש, שאין לחלק בשאור כשם שאין חילוק בדבש^[179]. בפירוש "מנחות שאינן במצה תהיה", שנתרבה לאיסור הקטרתו, נחלקו ראשונים: יש שפירשו, שהכוונה לשתי-הלחם*, שבאים חמץ^[180], והמקטירו על המזבח עובר - מלבד מאיסור כל שממנו לאישים^[181] - אף באיסור הקטרת שאור^[182], וכן לחמי-תודה*, שחלקם באים חמץ, הרי הם בכלל האיסור^[183]. ויש שפרשו, שהכוונה למנחות שאין מפורש בהם שבאות מצה, אלא נלמדות מדרשא^[184], ולדעתם לחמי תודה אין עובר עליו משום שאור^[185].

בקטרת

עוד שנינו בספרא^[186]: אין לי – לאסור תערובת דבש במנחות - אלא דברי' שאין הדבש יפה להן, דברים שהדבש יפה להם מנין, שהפטמין אומרין יפה הדבש לקטורת*, מנין, ת"ל וכל דבש^[187]. ופירושו, שאיסור דבש אינו דוקא כשפוגם את טעם המנחה, או שאינו משביחו, אלא אף בקטורת שהדבש יפה לו - כשנותן במדה מכוונת שמשביחו^[188] - אסור^[189], ודרשוהו מוא"ו של וכל דבש שהוא לשון רבוי^[190], או שהוא"ו מקישו לשאור, שאסור בכל אופן^[191], ויש שפרשו שנלמד מ"לא תקטירו" לשון קטורת^[192].

בחולין

איסור הקטרת שאור ודבש, הוא בין כשהוקדשו לגבוה, בין בחולין שלא הוקדשו^[193].

פוסלת במנחה

מנחה* שנתערב בה שאור או דבש, יש סוברים שאין המנחה פסולה להקרבה, אלא שהמקריבה עובר בלאו משום השאור והדבש המעורבים בה^[194], ולדעתם אם עבר והקריבה, יצא ידי חובתו^[195] - ויש סוברים שלא יצא, משום שהוא מצוה הבאה בעבירה^[196], או משום שכל-מלתא-דאמר-רחמנא-לא-תעביד-אי-עביד-לא-מהני*^[197] - ונסתפקו במנחת חובה, כשאין לו מנחה אחרת אלא זו שנתערב בה שאור ודבש, אם יש להקריבה מדין עשה-דוחה-לא-תעשה*^[198]. ויש חולקים שמנחה שנתערב בה שאור ודבש, נפסלה^[199].

פוסלת בקטורת

קטורת, יש שכתבו שלדברי הכל כשנתערב בה דבש פסולה, לפי שהדבש שייך לקטורת וראוי לו, והרי זה קטורת עם דבש, מה שאין כן במנחה שאינו חלק מהמנחה עצמה^[200], או משום שהוסיף סממניה^[201], ויש סוברים שאף בקטורת אינה נפסלת^[202].

קטורת שנתערב בה דבש, יש סוברים שנחשבת קטורת זרה^[203] - שלדעתם הקטורת עצמה נפסלת^[204] - והמקטירה חייב מיתה בידי שמים, לדעת הסוברים בקטורת זרה שחייבים עליה מיתה^[205]. ויש סוברים שאינו נחשב קטורת זרה^[206], משום שהקטורת עצמה כשרה לדעתם^[207], ואף לסוברים שלא קיים בה מצוה, מכל מקום אם עלה לא ירד – לדעתם^[208] – ולכן אינו קטורת זרה^[209], ויש שכתבו עוד שאין הקטורת עצמה פסולה, אלא הוא פסול במעשה ההקטרה, ולכן אינו קטורת זרה^[210].

נכנס להיכל והקטיר קטורת עם דבש, יש סוברים שחייב מיתה משום ביאה ריקנית^[211], ובקדש הקדשים חייב עליה מיתה^[212], ויש חולקים^[213].

עירב שאור בקטרת ועדיין לא נתערב בכתישה, כתבו אחרונים שיכול ליטלו משם וכשר, אבל עירב בה דבש, כיון שהוא לח ונדבק ונסרך בקטרת, אי אפשר ליטלו לגמרי, ופסול^[214].

שאור ודבש שעלו למזבח, ירדו^[215], כיון שלא נראו למזבח מעולם^[216], וכן מנחה אפילו נתקדשה בכלי ואחר כך נתערב בה שאור או דבש, תרד^[217], ואפילו נתערב בה פחות מכזית שאינו לוקה עליה משום דבש ומכל מקום המנחה נפסלת, צידדו אחרונים שאם עלתה תרד^[218]. ויש חולקים וסוברים שמנחה שנתקדשה בכלי מקודם שנפל בה שאור ודבש – לדעת הסוברים שכל שנפסל לאחר קידוש אם עלה לא ירד – לא תרד^[219].

הערות שוליים