אנציקלופדיה תלמודית:רגל (מזיק)

הגדרה - בעל חי שהזיק דרך הילוכו.

מהותו ודינו

רגל הוא אחד מאבות-נזיקין*, ואחד משלשה אבות נזיקין שבשור, וגדרו הוא בעל חי שהולך ומזיק ברגלו בדרך הילוכו, ודרכו בכך - והזיקו מצוי, שכל שעה הוא מהלך, ודורס מה שתחת רגליו - ואין הנאה להזיקו.

המקור

בעל חי שהולך ומזיק דרך הילוכו, חייב בעליו לשלם כל הנזק, מן היפה שבנכסיו, שנאמר: ושלח את בעירה וגו' מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם, 'ושלח' זה הרגל, שכן אמר הכתוב: משלחי רגל השור והחמור, 'ישלם' היינו תשלומים גמורים דהיינו נזק שלם. ואף שאין הבעלים שולחו אלא הולך מעצמו, ואינו בכלל 'ושלח', חייב, שכן למדים משן*, שחייב אף בהולך מעצמו. 'בעירה' היינו בהמה, ואף חיה בכלל, לפי שחיה בכלל בהמה.

מועד

בעל חי מועד* - היינו שכן מנהג ברייתו, לעשותו תמיד - להזיק ברגל, שדרכו להלך ולשבר בדרך הילוכו, ולפיכך משלם נזק שלם. והואיל והוא מועד לכך, הרי זה מצוי, ובית דין שאינם סמוכים - שאין דנים אלא בדבר מצוי - דנים בזה.

שמירתו

אדם מצווה לשמור את בעל חי שלו שלא יזיק ב'רגל', ודי בשמירה פחותה, כגון לנעול בפניו בדלת שעומדת ברוח מצויה ואינה עומדת בשאינה מצויה, ואין צריך שמירה מעולה, ואף הסובר ששור מועד המזיק בקרן* צריך שמירה מעולה, שהתורה מיעטה בשמירת רגל, שכן אמר הכתוב ברגל: ושלח את בעירה, אינו חייב אלא עד שיהיה כעין שישלחנה להזיק.

על בעל חי שהמית אדם ברגל, כגון שדרס על גבי תינוק, שנחלקו תנאים ואמוראים אם בעליו חייב כפר*, ע"ע כפר. על בעל חי שהזיק ברגל נכסי הקדש*, שנחלקו ראשונים אם חייב, ע"ע הקדש: בנזקין.

תולדותיו

אב הרגל יש לו תולדות, דהיינו דברים הדומים לו הנלמדים ממנו, ככל אבות נזיקין השנויים במשנה שיש להם תולדות.

תולדת הרגל, היא היזק בעל חי בגופו שלא ברגלו או בדבר המחובר לגופו – שחשוב כגופו - דרך הילוכו, ושלא בכוונה, לפי שהיזיקו מצוי ואין כוונתו להזיק, כגון בהמה שהזיקה דרך הילוכה, בגופה – וכן בקרנה - או בשערה, או בשליף – משא המונח באמתחת - שעליה, או בפרומביא – רסן - שבפיה, או בזוג שבצוארה, או במשא המונח עליה, ואף המונח על החמור, שאינו מהודק היטב לגופה, וכן באוכף שעל בעל חי, וכן כל דבר המחובר בגופה, כגון, עגלה המושכת בקרון והוליכתה על גבי הכלים ושברתם. וכן בהמה הרובצת על פכים קטנים, לסוברים כן. וכן תרנגולים שהיו פורחים ממקום למקום ושברו כלים בכנפיהם, או שהיו מהדסין על גבי עיסה או פירות וטנפום, או נקרו בהם.

כשכוש בזנב

בעל חי שכשכש בזנבו כדרכו, והזיק, יש סוברים שהוא תולדה של רגל. ויש חולקים וסוברים שאינה תולדה של רגל כיון שעושה כן להנאתו. בעל חי שכשכש בזנבו הרבה והזיק, נסתפקו אמוראים אם דרכו לכשכש אפילו הרבה - והוא תולדה של רגל לסוברים כן - או שאין דרכו לכשכש הרבה. ונחלקו ראשונים: יש סוברים בדעת אמוראים שנפשט הספק, שדרכו בכך. ויש סוברים שלא נפשט הספק.

כשכוש באמה

בעל חי שכשכש באמתו והזיק, נסתפק ר' עינא אם הוא תולדת רגל, שדרכה בכך, או שאינה תולדת רגל, שאין דרכה בכך, או שאפילו דרכה בכך כיון שמכשכשת מחמת שיצרה תקפה, דומה לקרן מועדת שמזקת מחמת יצרה.

הכלב והגדי שקפצו מראש הגג

הכלב והגדי שהיו בראש הגג וקפצו ממנו למטה לחצר ושברו כלים בקפיצתם, דרכם בכך וחייב, שהרי זה תולדת רגל.

צרורות

צרורות*, דהיינו בעל חי המזיק בכחו, כגון שהיה מהלך והתיז צרורות ברגלו ושברו כלים, היא תולדה של רגל, מהלכה-למשה-מסיני* - ולולא ההלכה אי אפשר לחייב מדין שור אלא מזיק בגופו - שמכח רגל הם באים, ואף שאין דרכה לילך ולהתיז בכח. ויש שכתבו שהיא תולדה של רגל כיון שדרכה בכך, ואין הנאה להזיקה, ואף שלדעת חכמים אין דינה כרגל לענין שמשלמת חצי נזק, מכל מקום חשובה תולדת רגל כיון שמשלמת מן העליה כרגל לסוברים כן, או לפי שפטורה ברשות הרבים כרגל. ויש מן הראשונים שכתבו בדעת אמוראים, שנסתפקו אם צרורות הם תולדת רגל או תולדת קרן. המזקת בצרורות, שיש לה הנאה בהזיקה, כגון במטילה גללים ומזקת, או בשינוי, נחלקו ראשונים אם הוא תולדה של רגל: יש סוברים שהיא תולדת רגל, לפי שכל מזיק על ידי כחו, אינו בכלל חיוב התורה של שור המזיק, ואינו אלא חידוש מהלכה למשה מסיני מדין תולדת רגל. ויש חולקים וסוברים שאינה תולדת רגל. על דיני צרורות ופרטיהם, ע"ע צרורות.

אם דינם כשל האב

תולדות רגל דינם כרגל, חוץ מצרורות ששונה בדין שמשלם חצי נזק ולא נזק שלם כברגל, וכן יש מאמוראים שהסתפקו אם משלם מעליה כברגל או מגופו. ויש מאמוראים סוברים שמשלם מעליה. וכולם מודים שפטור ברשות הרבים כברגל.

המקום

ברשות הניזק

הזיקה ברשות הניזק, חייב, שנאמר: ושלח את בעירה וביער בשדה אחר. ואף אם החצר של הניזק ועוד שותף עמו. הלכה ברשות הרבים והתיזה צרורות לרשות הניזק, והזיקו, חייב, ואפילו לסוברים שבדרסה על עץ ארוך והזיקה ברשות הניזק פטור, אין דרכה לדרוס בכח להתיז צרורות.

ברשות הרבים

הזיקה ברשות הרבים, פטור, שנאמר: ובער בשדה אחר, ולא ברשות הרבים, או לפי שנאמר: מיטב שדהו, דהיינו דוקא במזיק בשדהו של הניזק, שיש לבהמה רשות להלך ברשות הרבים, ודרכה להלך ולשבר בדרך הילוכה, ואי אפשר שילכו הבעלים אחריה תמיד.

בשל המזיק והניזק

הזיקה בחצר של המזיק והניזק, המיוחדת להניח בה פירות ולהכניס בה בהמות, כגון הבקעה וכיוצא בהם, פטור, מפני שיש לה רשות להלך בהם, ודרכה להלך כדרכה ולשבר דרך הילוכה. וכן הדין במיוחדת לשניהם לבהמות ולא לפירות, שהניזק שהכניס הפירות, הרי כהכניסו לחצר המזיק.

במיוחדת לשניהם לבהמות ולניזק לפירות

הזיקה בחצר המיוחדת לבהמות למזיק ולניזק, ולא היתה מיוחדת לפירות אלא לניזק בלבד, יש סוברים שחייב, על הפירות, שחשוב רשות הניזק לענין הפירות, ואף על פי שיש רשות למזיק להכניס שם בהמתו. והוא הדין במיוחדת לניזק לפירות בלבד, ולמזיק מיוחדת לבהמה בלבד. ויש סוברים שפטור, כיון שיש רשות לבהמת המזיק לילך שם, היה לניזק לשמור פירותיו. הלכה שחייב.

מיוחדת לפירות ולא לבהמות

הזיקה ברשות של שניהם המיוחדת לפירות ולא לבהמות, נחלקו תנאים ואמוראים: יש סוברים שחייב, שכיון שאינה מיוחדת לשוורים חשובה 'שדה אחר'. ויש סוברים שפטור, שכיון שמיוחדת אף למזיק לפירות, אינה חשובה שדה אחר. הלכה שחייב.

ברשות המזיק

הזיקה ברשות המזיק, פטור, שטוען המזיק לניזק, מה עושים הפירות שלך ברשותי, והכתוב מחייב דוקא 'בשדה אחר', ויש שכתבו שלמדים מקרן* שחייב ברשות הרבים ופטור ברשות המזיק, קל וחומר רגל שפטור ברשות הרבים, שפטור ברשות המזיק.

בחצר של אחר

הזיקה בחצר שאינה של המזיק ושל הניזק, אלא של אחר – ואין רשות לניזק להכניס פירותיו לחצר - נחלקו תנאים ואמוראים בדבר: יש סוברים שפטור, שאינו חייב אלא 'בשדה אחר', דהיינו של ניזק, ואף על פי שאין רשות לבהמה להלך שם, או לפי שנאמר בחיוב התשלומים: מיטב שדהו, והיינו דוקא במזיק שדהו של הניזק. ויש סוברים שחייב, שנאמר בחיוב התשלומים: בשדה אחר, כל שהוא שדה אחר ואינו רשות הרבים. הלכה שפטור. נתן בעל החצר רשות לניזק להכניס פירותיו, אף לסוברים שבלא רשות פטור, חייב, דחשיב רשות הניזק, כחצר השותפים.

עץ מרה"ר לרשות הניזק

דרסה ברשות הרבים על עץ ארוך שהיה מונח מקצתו ברשות הרבים ומקצתו ברשות הניזק ושברה כלים ברשות הניזק, נחלקו ראשונים בדבר: יש סוברים שחייב. ויש סוברים שפטור, כיון שדרכה לילך ולשבר.