אנציקלופדיה תלמודית:קלף

הגדרת הערך - עור בעלי חיים המשמש לכתיבה במצוות התורה.

שם קלף משמש לפעמים בלשון חכמים כשם כולל לכמה סוגי עורות שנתקנו באופנים שונים לצרכי כתיבה, כגון הגוויל, הקלף והדוכסוסטוס^[1], ופעמים משמש שם קלף כשם פרטי לסוג העור שנתקן באופן מסוים, להבדילו מעורות שנתקנו באופנים אחרים^[2]. ערך זה מכוון לשם קלף הכולל את כל סוגי העורות המעובדים שנתקנו כל אחד באופן המיוחד לו.

מהותו, סוגיו ושימושיו

מהותו ושמותיו

שלושה מיני עורות מעובדים יש: גוויל, קלף ודוכסוסטוס^[3]. העור שאינו מעובד נקרא "עור", ואם הוא מעובד ואינו מעובד כל צרכו, נקרא "דיפתרא", על עורות אלו ועל מהות העיבוד עי' להלן: העיבוד^[4].

שם "ספר"

העור המעובד, נקרא בתורה בשם "ספר", ועל כן כל דבר שדינו להיכתב בספר, כגון מגילה ומגילת סוטה, כותבים אותם על הקלף, שהוא העור המעובד^[5], וכן ספר תורה הנקרא בכתוב ספר^[6], כותבים אותו על העור המעובד^[7]. אבל הכותב על העור שאינו מעובד כלל, הנקרא "עור", או שכתב על העור שאינו מעובד כל צרכו, כגון זה הנקרא "דפתרא"^[8], או שכתב על הנייר - המחוק^[9] - או על שאר הדברים, אין זה נקרא "ספר" ופסול^[10]. וכתבו ראשונים שרק הנכתב על העור המעובד נקרא בשם ספר^[11], שנאמר: ואני כותב על הספר בדיו^[12], ולאחר מכן נאמר: אחרי שרף המלך את המגילה^[13], ומכאן שהספר האמור הוא קלף^[14], שעל כן נקרא הקלף מגילה על שם היותו ספר נגלל^[15]. ויש שכתבו שהעור הוא שנקרא ספר משום שהוא בר קיימא וחזק ואינו נמס^[16]. ויש מן האחרונים שכתבו שההלכה למשה מסיני פירשה שהספר האמור בכתוב הוא העור המעובד^[17]. ויש מן הראשונים שחולקים וסוברים שספר אינו מעור בדוקא, שאף הנכתב על הנייר שאינו מחוק נקרא ספר^[18]. על מחלוקת זו והשלכותיה לגבי ספרי תורה, תפילין, מזוזות, מגילה ומגילת סוטה, ע"ע כתיבת סת"ם^[19].

גוויל

גוויל נחלקו ראשונים בפירושו: יש הסוברים שהעור השלם שלא חלקוהו לשניים, אלא רק הסירו ממנו השיער ועבדו אותו, נקרא גוויל^[20], ויש מן הראשונים שכתבו שמעבדים אותו רק לצד השיער^[21], ויש המוסיפים, שדוקא באופן זה שלא עבדו אותו אלא בצד שכנגד השיער הוא נקרא גויל^[22], על צורתו ודרך עשייתו והטעם שנקרא כן, ע"ע גויל^[23]. ויש הסוברים שהגויל הוא העור המעובד בעפצים^[24] ולא נקלף^[25].

שימושו לספר תורה

הגויל, כותבים עליו ספר תורה^[26], וכן ספר תורה שכתב משה רבינו^[27] היה על הגויל^[28], וכן נהגו בזמן התלמוד^[29]. ויש מן הראשונים סוברים שלכתחילה כותבים אותו דוקא על הגויל^[30], או שאף בדיעבד אינו כשר אלא על הגויל^[31], משום שהגויל הוא העור החזק מכולם, וספר תורה הוא המקודש מכולם, לפיכך ראוי לכותבו על העור הראוי לו לפי קדושתו^[32], או משום שהעור החזק מכולם ראוי לספר תורה שהוא נגלל ומטלטל תמיד^[33]. ויש מן הראשונים חולקים וסוברים שאין מצוה לכותבו דוקא על הגויל^[34]. דין זה שהספר תורה נכתב על הגויל, יש שכתבו שהוא הלכה למשה מסיני^[35] ולדעת הסוברים שמצוה שיכתבוהו על הגויל^[36], כתבו שכך התקבלה הלכה למשה מסיני לכותבו לכתחילה^[37]. להלכה יש מן הראשונים שכתבו שהמנהג שלא לכתוב ספרי תורה על הגויל^[38], בטעם הדבר עי' להלן^[39].

כשרותו לתפילין

הגויל פסול לכתיבת תפילין^[40], ואפילו למכשירים לכתבם על הדוכסוסטוס^[41], בטעם הדבר כתבו ראשונים, משום שהפרשיות צריך להכניסן בבתים, ועל כן אין כותבים אותן על הגויל שהוא עבה יותר מידי^[42], או משום שהגויל כותבים עליו בצד השיער^[43], והתפילין דינם שיכתבו אותם לצד הבשר^[44]. ויש מן הראשונים שכתבו שהגויל כשר לתפילין^[45].

כשרותו למזוזה

הגויל, יש מן הראשונים שכתבו שהוא פסול למזוזה^[46], וכתבו אחרונים שלדבריהם הלכה למשה מסיני היא כך שרק הדוכסוסטוס כשר למזוזה^[47]. ויש שכתבו שהוא כשר^[48] - לכל הפחות לסוברים שהקלף כשר למזוזה^[49] - ולדעה זו יש שכתבו שאין זה לכתחילה, שמצוה לכתוב המזוזה על הדוכסוסטוס^[50], ויש שכתבו שהגויל כשר למזוזה אף לכתחילה^[51], ויש שהוסיפו שלכתחילה טוב לכתוב מזוזה על הגויל יותר מעל הדוכסוסטוס, שכך היא משתמרת יפה יותר^[52].

מגילה

הגויל כותבים עליו מגילה, שדינה כספר תורה להיכתב על הגויל או על הקלף^[53], שלמדים גזרה-שוה* "כתיבה" "כתיבה" מספר תורה^[54].

קלף

קלף - במשמעות של תיקון העור באופן מסוים^[55] - נחלקו בפירושו ראשונים. יש סוברים שהעור לאחר שמסירים ממנו את השיער, רגילים להפרידו בעוביו לשנים, וחלק העור שהיה בצד השיער נקרא קלף^[56], והוא החלק הדק שבעור^[57] ומשום שהוא דק כקליפה נקרא קלף^[58], או משום שהוא נקלף מעל החלק השני^[59]. ויש סוברים שהקלף הוא חלק העור שהיה בצד הבשר^[60], והוא החלק העבה והחזק יותר^[61], ונקרא קלף משום שנקלף ממנו חלקו החיצוני^[62]. ויש מן הראשונים שהוסיפו שלדעה זו, אף כשלא הסירו מהעור את הצד שכנגד השיער, כל שעבדו את הצד שכנגד הבשר שיהיה ראוי לכתיבה, הוא נחשב קלף^[63]. ויש מן הראשונים שכתבו שהקלף הוא העור שלא עבדוהו בעפצים^[64] אלא שמעבדים אותו בסיד וכיוצא בזה^[65], אלא שנחלקו על קילופו, שיש מהם שפירשו שאף אין מסירים ממנו את קליפתו העליונה^[66], ויש שפירשו שמסירים ממנו כעין קליפה בצד השיער^[67].

שימושו לתפילין

הקלף, כותבים עליו תפילין^[68], שכן הוא הלכה-למשה-מסיני*^[69]. לדעת הסוברים שהקלף הוא העור הדק שבצד השיער^[70], כתבו ראשונים הטעם שכותבים עליו תפילין, משום שאין התפילין צריכין עור עבה, משום שאינם צריכין שרטוט כמזוזה^[71], ואף אינן נבדקות אלא לזמן מרובה^[72], ויש שכתבו משום שהתפילין נגללות בבית צר ועל כן טוב להיכתב על הקלף הדק^[73]. לדעת הסוברים שהקלף הוא העור העבה שבצד הבשר^[74], כתבו ראשונים הטעם שכותבים עליו תפילין, משום שהקלף הוא העור שעוביו ממוצע, דק מן הגוויל^[75] ועבה מן הדוכסוסטוס^[76], ועל כן כותבים עליו תפילין שקדושתו פחותה מספר תורה ויתרה מן המזוזה, שכל אחד מהן נכתב על העור הראוי לו לפי קדושתו^[77], או שמשום שהתפילין אינן נבדקות אלא לזמן מרובה^[78], הן צריכות לעמוד ימים רבים, וזקוקות לעור עבה, אלא שאין הם צריכים עור עבה כספר תורה^[79] משום שאין בהם אלא ארבע פרשיות^[80].

כשרותו לספר תורה

הקלף כשר לכתיבת ספר תורה^[81]. ובטעם הדבר יש שכתבו, לדעת הסוברים שהקלף הוא העור העבה הסמוך לבשר^[82], שעל כן הוא כשר לספר תורה הצריך עור עבה^[83], משום שאף הוא עבה כמעט כמו הגויל^[84], ולדעת הסוברים שהקלף הוא העור הדק הסמוך לשיער^[85], הקלו לכתוב עליו כדי שיהיה הספר קל ויהיה ניתן להניחו בחיקם של חסידים^[86]. ויש חולקים וסוברים שהוא פסול^[87], או שהוא פסול לכל הפחות לדעת הסוברים שהקלף הוא העור הדק הסמוך לשיער^[88]. ויש ראשונים הסוברים שאף לכתחילה כותבים אותו על הקלף^[89]. להלכה יש שכתבו שנהגו לכתוב על הקלף^[90], ולא על הגויל^[91], שהקלף עדיף מגויל משום שהוא נאה יותר מן הגויל שאין מתקנים אותו בצד הבשר, וכן הוא קל יותר^[92], שאין לנו אומנים הבקיאים במלאכת הגויל שיהא נאה כמו בדורות ראשונים^[93].

כשרותו למזוזה

הקלף שכתבו עליו מזוזה נחלקו בה תנאים ואמוראים, יש סוברים שהמזוזה פסולה^[94], ויש סוברים שהיא כשרה^[95], וכן אמר רבי שמעון בן אלעזר שרבי מאיר היה כותבה על הקלף מפני שהיא משתמרת עליו יותר^[96], משום שהקלף חזק יותר^[97], או שמשום שצריך לגללה בתוך קנה דק, וקלף הוא דק יותר מדוכסוסטוס לדעת הסוברים כן^[98], על כן משתמרת המזוזה יותר כשהיא כתובה על הקלף^[99], וכן סובר רב שהיא כשרה^[100]. אלא שנחלקו ראשונים בדעת רבי מאיר ורב, יש סוברים שלכתחילה מצוה לכתבה על הדוכסוסטוס^[101], ורבי מאיר היה כותבה על הקלף במקום שהייתה צריכה שימור ביותר, כגון שעומדת במקום התורפה או במזוזה של רבים^[102], ועל כן במקום שאין מוצא דוכסוסטוס כותבה על הקלף^[103], או שאף על פי שמצוה לכתבה על הדוכסוסטוס, בכל אופן מותר לשנות משום שהיא משתמרת יותר על הקלף^[104]. ויש ראשונים הסוברים בדעת רב ורבי מאיר, שאף לכתחילה מזוזה נכתבת על הקלף^[105], שלא נאמרה הלכה במזוזה לכתבה על הדוכסוסטוס^[106], או שנאמרה הלכה שאפשר לכתבה אף על הקלף^[107]. ויש ראשונים שכתבו שאף שלדעת רב ורבי מאיר לא נאמרה הלכה במזוזה אם לכתבה על הקלף או על הדוכסוסטוס, עדיין נחלקו תנאים בדעת הסוברים שנאמרה הלכה במזוזה לכתבה על הדוכסוסטוס, שיש סוברים שהלכה זו מעכבת, והכתובה על הקלף פסולה, ולדעת רב אחאי אין ההלכה מעכבת והיא כשרה^[108]. להלכה יש מן הראשונים שכתבו שהקלף כשר למזוזה^[109] לכתחילה^[110], ויש מן הראשונים שכתבו שהוא כשר בדיעבד^[111], ויש שכתבו שהקלף פסול למזוזה^[112].

מגילה

הקלף כותבים עליו מגילה, שדינה כספר תורה להיכתב על הגויל או על הקלף^[113], שלמדים גזרה-שוה* "כתיבה" "כתיבה" מספר תורה^[114].

דוכסוסטוס

דוכסוסטוס נחלקו בפירושו ראשונים. יש סוברים שהעור לאחר שמסירים ממנו את השיער, רגילים להפרידו בעוביו לשנים, וחלק העור שהיה בצד הבשר נקרא דוכסוסטוס^[115], וחלק זה הוא החלק העבה שבעור^[116], ונקרא כן משום ש"דוך סוסטוס" פירושו "מקום בשר" בלשון אחר^[117] - ארמי^[118] או יווני^[119] או בלשון מדי^[120] - או שנקרא כן על שם שמקלפים אותו משני צידיו, שהקלף נקלף ממנו מצד השיער^[121], ואף מצד הבשר רגילים מעבדי העורות לגוררו, ו"דו כסוסטוס" משמעותו "שני גרידות"^[122]. ויש סוברים שהדוכסוסטוס הוא חלק העור שהיה בצד השיער^[123], ויש שכתבו שנקרא כן משום ש"דו כסוסטוס" משמעותו "גרידה שניה", שבתחילה מקלפים את העור כולו מהבהמה, ואחר כך מקלפים מהעור את הדוכסוסטוס^[124], ויש שכתבו שלדעה זו "דוך סוסטוס" פירושו "מקום שיער" בלשון אחר^[125]. ויש מן הראשונים שכתבו שהדוכסוסטוס הוא העור שלא עבדוהו בעפצים^[126], אלא מעבדים אותו בסיד וכיוצא בזה^[127], אלא שנחלקו על קילופו, שיש מהם שפירש שאין מסירים ממנו קליפתו העליונה^[128], ויש שפירש שמסירים ממנו את קליפתו העליונה^[129], ויש שפירש שהקליפה שהסירו היא הנקראת דוכסוסטוס^[130].

שימושו למזוזה

הדוכסוסטוס כותבים עליו מזוזה^[131], והוא הלכה למשה מסיני^[132]. לדעת הסוברים שדוכסוסטוס הוא העור הדק שבצד השיער^[133], כתבו ראשונים שעל כן כותבים עליו מזוזה משום שהוא הפחות שבין העורות, וראוי לכתוב עליו מזוזה שקדושתה פחותה יותר מספר תורה ותפילין^[134], או שלפי שבודקים אותה רק לזמן מרובה^[135] ואין כתובים בה אלא שתי פרשיות, אין חוששים שיקרע העור ואין מצריכים אותה עור עבה יותר^[136]. לדעת הסוברים שדוכסוסטוס הוא העור העבה שבצד הבשר^[137], כתבו ראשונים שמשום שהמזוזה אינה צריכה עור עבה כספר תורה שצריך גויל^[138], משום שאינה מטלטלת כמוהו, אבל אינה צריכה עור דק כתפילין, משום שאינה נגללת בתוך בית צר כתפילין אלא אפשר להניחה בקנה רחב הראוי לה, ועוד שמשום שהיא צריכה שרטוט^[139] אין ראוי לה עור דק^[140]. ויש ראשונים שכתבו שיש תנאים הסוברים שלא נאמרה ההלכה במזוזה לכתבה על הדוכסוסטוס^[141].

כשרותו לספר תורה

דוכסוסטוס כתבו ראשונים שהוא כשר לספר תורה^[142], ומהם יש שכתבו שהוא כשר בדיעבד, שלכתחילה צריך לכותבו על הגויל או על הקלף^[143]. ויש שכתבו שהוא פסול, שכן נאמרה הלכה למשה מסיני^[144], משום שהדוכסוסטוס הוא הקלף הדק, לדעת הסוברים כן^[145], ועל כן חוששים שמא יקרע^[146], שספר תורה נגלל תמיד ומטלטל ועל כן צריך להיכתב על העור החזק^[147]. ויש שכתבו שהדבר תלוי במחלוקת תנאים שיש מכשירים^[148] ויש פוסלים^[149], והלכה שפסול^[150].

כשרותו לתפילין

הדוכסוסטוס לתפילין, יש מן הראשונים שכתבו שנחלקו בדבר תנאים^[151], שיש סוברים שהוא פסול לתפילין^[152], ויש הסוברים שהוא כשר לתפילין^[153] אלא שלכתחילה מצוה לכתבם על הקלף^[154]. להלכה כתבו ראשונים שהדוכסוטוס פסול לתפילין^[155]. בטעם הדבר לדעת הסוברים שהדוכסוסטוס הוא העור העבה שבצד הבשר, יש מן הראשונים שכתבו שהוא משום שהעור העבה אינו נגלל יפה להיכנס בתוך הבתים של התפילין^[156]. ויש מן הראשונים סוברים שהלכה שכשר^[157].

כשרותו למגילה

הדוכסוסטוס, כתבו אחרונים בדעת ראשונים שלדעת הסוברים שהוא פסול לספר תורה^[158], כמו כן הוא פסול למגילה^[159].

עורות שלא חלקום לשני עורות

עורות שאין מחלקים אותם לשנים, אלא מגררים וקולפים אותם מצידיהם, כפי שרגילים לתקן הקלפים שלנו, כתבו ראשונים לדעת הסוברים שהחלק שבצד השיער נקרא קלף^[160] ובצד הבשר נקרא דוכסוסטוס^[161], שכמו כן כשגררו וקלפו מהעור חלק הסמוך לבשר ונשאר החלק שהוא סמוך לשיער, מה שנשאר נקרא קלף^[162], וכשגררו את החלק שבצד השיער, החלק שנשאר מצד הבשר נקרא דוכסוסטוס^[163]. וכן לדעת הסוברים שהחלק שבצד הבשר נקרא קלף^[164], והחלק שבצד השיער נקרא דוכסוסטוס^[165], כמו כן כשגררו וקלפו מהעור השלם את החלק החיצון שכנגד השיער - כדי קליפה^[166] - הנותר נחשב קלף^[167], וכן אם גוררים את החלק הפנימי, הנותר נחשב דוכסוסטוס^[168]. ויש מן הראשונים שכתבו על עורות שאין מחלקים אותם לשני עורות הראויים לכתיבה כדי שיקרא האחד קלף והאחד דוכסוסטוס, אלא מחלקים אותם לשניים, והאחד הוא עבה וראוי לכתיבה והשני דק ואינו ראוי לכתיבה, שאם העור העבה הראוי לכתיבה הוא מצד השיער, הרי הוא קלף לסוברים כן, אף על פי שהחלק שנחתך ממנו אינו בעובי הראוי לכתיבה, ואם העור העבה הוא מצד הבשר, הרי הוא דוכסוסטוס לסוברים כן^[169].

שיעור הגרידה

בשיעור הגרידה שיש לגרד מהעור בצד הבשר כדי שיקרא העור על שם צד השיער - קלף או דוכסוסטוס, לפי הדעות השונות - וכן לחילופין לגרד בצד השיער כדי שיקרא על שם צד הבשר, נחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש שכתבו שכל שגרדו קליפה דקה מצד הבשר ולא גרדו מצד השיער, אלא כדי הראוי לתקנו ולהחליקו, הוא נקרא אחר צד השיער, וכן להיפך, כאשר גרדו קליפה דקה מצד השיער, יותר מאשר רגילים לקלפו בשביל להסיר השיער ולתקנו, הוא נקרא אחר צד הבשר^[170]. ולדעה זו אם גרדו מצד השיער יותר מהשיעור הנצרך בשביל להחליקו ולתקנו, אף אם גרדו גם מצד הבשר, הרי הוא פסול^[171]. ב) ויש שכתבו שעובי העור נחלק במהותו לשניים - ושני אלו נקראים קלף או דוכסוסטוס לפי הדעות השונות - וכדי שהעור יקרא קלף צריך לגרד ולהסיר ממנו את כל עובי העור ששמו דוכסוסטוס^[172], וכן להיפך, כדי שיקרא העור דוכסוסטוס, צריך להסיר ממנו את כל העובי ששמו קלף^[173]. ג) ויש שכתבו בדעת הסוברים שצד השיער הוא הקלף וצד הבשר הוא הדוכסוסטוס^[174], שכל שגררו מצד הבשר אפילו קליפה דקה, הרי דינו כקלף ויש לו אף מעלת הדוכסוסטוס, שלדעתם לא נאמרה ההלכה לכתוב דוקא על הקלף או על הדוכסוסטוס, אלא שצריך שלא לכתוב מצד הבשר ממש אלא במקום הגרידה^[175]. ולדעה זו אף כשגרדו את העור מצד השיער יותר מהנצרך לתקנו או להחליקו, יש לו מעלת קלף^[176]. ד) ויש שכתבו בדעת ראשונים לפי הידוע בטבע העור, שהוא מתחלק לשלושה חלקים, העור העליון, התחתון והאמצעי, והעור התחתון אינו חזק דיו כשהוא לבדו אלא כשהוא יחד עם העור האמצעי, וכשנשאר העור האמצעי עם אחד החלקים, העליון או התחתון, הרי הוא בטל אליהם, ודין העור הוא כפי החלק שנשאר עמו, העליון או התחתון^[177]. וכשנשאר העור האמצעי לבדו, צדד שהוא מחלוקת התלמודים, שלירושלמי דינו כדוכסוסטוס ולתלמוד שלנו הוא כקלף, והלכה שהוא כקלף^[178].

לא נגרר יפה במקום אחד

נשאר בעור מקום אחד שלא גרדוהו יפה, כגון קלף שלא גרדו ממנו הכל בעוביו ונשאר בו כעין קרום דק במקום אחד, נחלקו אחרונים בדינו לדעת הסוברים שכדי שיהיה לעור את שם אחד מחלקיו, צריך להסיר את כל חלק העור מהצד השני^[179]: יש שכתבו שקרום זה שעל הקלף נחשב דוכסוסטוס, כיון שהוא מהצד השני של העור, או שהעור באותו מקום נחשב גויל, כיון שיש בו גם מהקלף וגם מהדוכסוסטוס, ואם כתב באותו מקום אפילו אות אחת, הרי אות זו ככתובה על הדוכסוסטוס או על הגויל, ופסול בדברים שפסולים אם כתבם על הדוכסוסטוס^[180]. ויש שכתבו להכשיר^[181], שכיון שעיקר עובי העור הוא הקלף, אין משתנה שמו משום הקרום הדק שנשאר מהדוכסוסטוס^[182], וגם אין זה גויל שהרי נחתך רוב הדוכסוסטוס^[183]. על כתיבה במקום שלא נגרר יפה, מצד החשש של שינה מקום הכתיבה, עי' להלן: מקום הכתיבה^[184], על החשש מצד נכתב על שני עורות שונים, עי' להלן^[185].

עורות הקלופים משני צדיהם

עורות שגוררים וקולפים אותם משני צדיהם, כגון הקלף שאנו נוהגים בו בדורות אחרונים, יש שכתבו שלדעת הסוברים שקלף הוא החלק שלצד השיער והדוכסוסטוס הוא החלק שלצד הבשר, דינם כדוכסוסטוס, כיון שגררו את קליפתם העליונה שבצד השיער^[186]. והראשונים חולקים וסוברים, שדינם כקלף^[187], שהרי נוהגים לכתוב עליהם תפילין שנכתבים על הקלף^[188]. והטעם הוא משום שגוררים אותם - הרבה^[189] - מצד הבשר^[190] ואין גוררים אותם מצד השיער אלא מעט כפי הראוי לתקנו^[191], ואפילו אם היו מחלקים את העור לשניים היו צריכים לגוררו כך^[192], ואין על מה שנגרר שם בפני עצמו^[193]. על הגרירה שבצד הבשר, כמה צריכה שתהא כדי שיהא שם העור הולך לפי צד השיער, וכן להיפך, עי' לעיל^[194]. ויש מן הראשונים שכתבו שקלפים שלנו יש להם גם דין קלף וגם דין גויל^[195], ויש שהוסיפו שיש להם גם דין דוכסוסטוס, משום שקלף ודוכסוסטוס אינם ראויים לכתיבה אלא מצד אחד, אבל אלו גוררים אותם משני עבריהם ועושים אותם מתוקנים לכתיבה משני הצדדים^[196]. לדעת הסוברים שהקלף הוא החלק שלצד הבשר והדוכסוסטוס הוא החלק שלצד השיער, נראה מדברי הראשונים שכדי לעשותו קלף צריך לקלוף יפה בצד השיער ולהשאיר החלק של צד הבשר ולא לגרדו, וכן כדי לעשותו דוכסוסטוס, צריך לקלוף החלק שבצד הבשר ולהשאיר החלק שבצד השיער^[197]. על הצד הכשר לכתיבה בקלפים אלו, עי' להלן^[198].

עור העוף

עור העוף יש מן האחרונים שנראה מדבריהם, ששייך בו אותם אופני התיקון השונים ששייכים בעור הבהמה והחיה, שאם הוא עור שלם הוא נחשב גויל ואם הוא מחולק לשניים או מגורר מאחד מצדדיו הוא נחשב קלף או דוכסוסטוס^[199]. ויש מן האחרונים החולקים וסוברים שעור העוף הינו דק, והוא תמיד שלם ואי אפשר לחלקו, ואין בו חילוקי שמות אלו^[200].

כתיבה בשני עורות בתיקון שונה.

אף הדברים הכשרים על העורות המתוקנים בשני אופני תיקון שונים, לא יכתבם על שני עורות שונים יחד, וכגון ספר תורה שכשר על הגויל ועל הקלף, לא יכתבו חציו האחד על הגויל וחציו השני על הקלף^[201] או על הדוכסוסטוס^[202], לפי שהוא כשני ספרים^[203], או מפני שהוא נראה כמנומר^[204], ויש מן הראשונים שכתבו שאין לכתוב כן משום שנאמר: זה אלי ואנוהו^[205], והכתיבה על שני עורות המתוקנים בשני אופנים שונים אינו נוי והידור^[206]. כתבם על שני עורות כאלו, יש מן הראשונים שכתבו שהוא פסול^[207]. ומן האחרונים יש שכתבו שכך הוא לדעתם משום שפסולו מאחר שהוא כשני ספרים^[208], ויש מן הראשונים שכתבו, לדעתם שאין לכתוב כן משום הידור מצוה^[209], שאינו נפסל בכך^[210]. ויש שצדדו שאפילו תיבה אחת אין לכתוב על העור האחר^[211], ויש שכתבו שדוקא הרבה מקלף והרבה מגויל, אבל מטלית אחת או שנים אין איסור^[212].

גויל הנקלף במקום אחד

ספר שנכתב על הגויל וקולפו במקום אחד כדי לתקן טעות, יש שכתבו שמאחר ואותו מקום הקלוף נעשה דינו כהצד שכנגדו^[213] - דוכסוסטוס או קלף לפי הדעות השונות^[214] - אם יכתוב עליו הרי זה ככותב מקצתו על הגויל ומקצתו על הדוכסוסטוס או על הקלף, ולכן אין לעשות כן^[215], אלא שאין לפסול הספר בשביל זה^[216].

הכתיבה במקום שלא נגרר יפה

ספר הנכתב על הקלף או על הדוכסוסטוס ונשאר בעור מקום אחד שלא גרדוהו יפה, כגון קלף שלא גרדו ממנו הכל בעוביו ונשאר בו כעין קרום דק במקום אחד, לדעת הסוברים שהכותב במקום זה נחשב ככותב על הדוכסוסטוס או על הגויל^[217], יש שכתבו שאפילו כשהספר כשר אף בכותבו על הדוכסוסטוס, דינו כספר הנכתב על שני עורות שונים^[218].

העורות הכשרים

בעלי חיים טהורים וטמאים

העור שכותבים עליו ספרי תורה, תפילין ומזוזות, צריך שיהיה מבעלי חיים טהורים^[219], או מעור חיה טהורה ואפילו מעור עוף טהור^[220], אבל עור בהמה וחיה טמאה, פסולים לכתיבת תפילין^[221] וספרי תורה^[222] ומזוזות^[223], שנאמר: למען תהיה תורת ה' בפיך^[224] ודרשו חכמים, שיעשו דוקא מן-המותר-בפיך*^[225]. אבל עור בעלי חיים טהורים שנתנבלו או שנטרפו, כשרים לכתיבת סת"ם^[226], שכן הן ממין המותר בפיך^[227]. על פרטי דין זה ע"ע מן המותר בפיך.

דגים

עור הדגים, אפילו טהורים פסולים לכתיבה, שאין אנו יודעים אם נפסקה הזוהמה שלהם^[228] כאשר מעבדים אותם^[229]. על פרטי דין זה ע"ע כתיבת סת"ם^[230].

על כשרות העורות השונים לכתיבת סת"ם, ועל סדר חשיבותם למצוה מן המובחר, ע"ע כתיבת סת"ם^[231] וע' מן המותר בפיך. על הקלף שנצבע אם הוא כשר לכתיבה, ע"ע כתיבת סת"ם: מכשירי הכתיבה^[232]. על צבעו של הקלף הראוי לספר תורה, ע"ע הנ"ל^[233].

מקום הכתיבה

בגויל

גויל אמרו בירושלמי שכותבים עליו במקום השיער^[234], שלצד בשר אין מתקנים אותו כלל^[235] ואינו ראוי לכתיבה כמו בצד השיער^[236], מפני הגידים והשמנוניות^[237], או שצד הבשר אינו ראוי לכתיבה כלל, שאינו חלק^[238]. ומקום הכתיבה בגויל הוא הלכה למשה מסיני^[239].

בקלף

קלף אמרו בברייתא שכותבים עליו במקום בשר^[240], ונחלקו ראשונים בפירושו, ומחלקותם תלויה במחלוקת שנחלקו במהות הקלף: לדעת הסוברים שהקלף הוא חלק העור שלצד השיער^[241], הכוונה שצריך לכתוב בצד של העור הפונה לצד הבשר^[242], שכן צד זה הוא פנים העור ונוח לכתיבה^[243]. לדעת הסוברים שהקלף הוא חלק העור שלצד הבשר^[244], הכוונה שצריך לכתוב בצד שבו היה הקלף מחובר בבשר^[245].

בדוכסוסטוס

דוכסוסטוס אמרו בברייתא שכותבים עליו במקום שיער^[246], ונחלקו ראשונים בפירושו, ומחלקותם תלויה במחלוקת שנחלקו במהות הקלף: לדעת הסוברים שהדוכסוסטוס הוא חלק העור שלצד הבשר^[247], הכוונה שצריך לכתוב במקום שהוא קרוב יותר לשיער, וזהו המקום בו הופרד הדוכסוסטוס מהקלף שהוא החלק הקרוב לשיער^[248]. לדעת הסוברים שהדוכסוסטוס הוא חלק העור שלצד השיער^[249], הכוונה שצריך לכתוב בצד שבו היה השיער מחובר בעור^[250].

בקלפים שלנו

קלפים שלנו שגוררים אותם משני צידיהם, יש שכתבו לשיטתם שיש לקלפים אלו גם דין קלף וגם דין דוכסוסטוס^[251], שאפשר לכתוב עליהם מב' הצדדים, בתפילין כותבים עליהם מצד הבשר כקלף, ובמזוזה כותבים עליהם מצד השיער כדוכסוסטוס, משום שקלף ודוכסוסטוס אינם ראויים לכתיבה אלא מצד אחד, אבל אלו מתוקנים לכתיבה משני הצדדים^[252]. ויש מן הראשונים שחלקו בקלפים אלו, שאם הם כמו עיבוד שלנו שאין מעבדים אותם בעפצים אלא בסיד, ועל כן הם ראויים לכתיבה אף מצד הבשר, כותבים עליהם ספרי תורה, תפילין ומזוזות מצד הבשר, אבל אם הם מעובדים בעפצים, ואז אינם ראויים לכתיבה מצד הבשר, כותבים עליהם מצד השיער, אם הוא מתוקן וראוי לכתיבה, ספרי תורה ומזוזות שדינם להיכתב על הגויל או על הדוכסוסטוס מצד השיער, אבל תפילין שדינם להיכתב מצד הבשר אין כותבים עליהם^[253].

בעור העוף

עור העוף, לדעת הסוברים שלא שייך בו אופני תיקון שונים של גויל וקלף ודוכסוסטוס^[254], יש מן האחרונים שהסתפקו באיזה צד כותבים עליו, אם בצד הבשר או בצד הנוצה^[255].

שינה מקום הכתיבה

שינה מקום הכתיבה בגויל וכתב במקום הבשר, או בקלף וכתב בצד השיער, פסול^[256], וכן בדוכסוסטוס, אם שינה וכתב במקום השיער פסול^[257]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שדין משנה מקום הכתיבה בקלף ובדוכסוסטוס שנוי במחלוקת תנאים, שיש מכשירים ויש פוסלים, והלכה כדברי המכשירים^[258]. ויש מן הראשונים שחלקו בדבר, שבדבר שדינו להיכתב בין במקום בשר ובין במקום שיער, כגון ספר תורה, שהוא כשר על הגויל הנכתב במקום שיער וכן על הקלף הנכתב במקום בשר, בזה דינו שהוא כשר אף אם שינה וכתב על הגויל במקום בשר או על הקלף במקום שיער, כיון שהוא ניתן להיכתב בב' המקומות ולא נאמרה בו הלכה שיכתב דוקא במקום מסוים, אבל בדבר שניתן להיכתב רק במקום אחד, כגון תפילין שדינן להיכתב רק על הקלף במקום בשר, אם שינה בהן וכתב במקום שיער, פסול^[259]. ויש שכתבו בשיטת התלמוד ששינוי מקום הכתיבה אינו פוסל^[260].

כתב במקום שלא נגרר העור יפה

הכותב על הקלף או על הדוכסוסטוס, ולא גרדו העור יפה מצידו השני ונותר עליו קרום דק, לדעת הסוברים שקרום זה דינו כהצד השני של העור^[261], וכגון קלף שלא נגרר יפה מצידו האחד ונשאר עליו מעט מן הצד השני הנקרא דוכסוסטוס, יש שכתבו שכתב זה פסול - לדעת הסוברים ובמקום ששינה מקום הכתיבה פסול^[262] - ואף בדבר הכשר לכותבו על הדוכסוסטוס, מאחר שעל הקלף כותבים במקום בשר ועל הדוכסוסטוס במקום שיער, ונמצא שכתב זה שעל הדוכסוסטוס כתוב בצד שאינו כשר לכתיבה^[263].

העיבוד

חובת העיבוד

הקלף המשמש לספרי תורה, תפילין ומזוזות, צריך שיהיה מעובד, שהרי אלו נכתבים על הגויל או על הקלף או על הדוכסוסטוס, כל אחד כדינו^[264], והעור שאינו מעובד אינו נקרא אלא "עור"^[265] ואינו נקרא ספר^[266], על עיבוד העור לכתיבת סת"ם שצריך שיעשה לשמה ועל שאר פרטי דין זה, ע"ע כתיבת סת"ם: מכשירי הכתיבה^[267] וע' לשמה^[268]. על עור שעובד לשם ספר תורה, אם כשר לכתיבת תפילין ומזוזות, ועל עור שעובד לשם תפילין, אם כשר לכתיבת ספרי תורה ומזוזות, ועל עור שעובד לשם מזוזה, אם כשר לכתיבת ספרי תורה ותפילין, ע"ע לשמה: לשם דבר אחר^[269].

מהותו

עיבוד העור הוא כיווץ העור וחיזוקו^[270], שבתחילה העור הוא מתוח ורפה ואינו ראוי למלאכה, עד אשר עושים בו פעולות המכווצים ומחזקים אותו^[271].

העיבוד בזמן התלמוד

עיבוד העור שנהג בזמן התלמוד, הוא על ידי מליחת העור במלח, קמיחתו בקמח, ואחר כך שרייתו במי עפצים^[272], שהוא מין פרי הגדל על העצים ביערות^[273] וזהו עיקר העיבוד מדין התלמוד^[274], על עורות שאינם מעובדים כראוי, ועל העור הנקרא דפתרא, עי' להלן^[275].

עיבוד בסיד ושאר דברים

עיבד העור בסיד שנהגו בו בדורות אחרונים, כתבו ראשונים שאף הוא נחשב עיבוד כמו בעפצים^[276], שהרי אחר העיבוד הוא מתוקן כראוי ואי אפשר לזייפו^[277], וכל דבר שמכווץ ומחזק את העור כעפצים ראוי לעיבוד^[278]. והסיד ראוי לעיבוד לבדו אף בלא מלח וקמח תחילה^[279]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם ששאר הדברים אינם באים אלא במקום העפצים, אבל עדיין צריך למולחו ולקמחו^[280]. ויש שכתבו שבמקום המלח והקמח שמים אפר, ושמים אותו יחד עם הסיד^[281]. ויש מן הראשונים שכתבו שעורות המעובדים בסיד ולא בעפצים, אלו הן הקלף והדוכסוסטוס שתפילין ומזוזות נכתבים עליהם מהלכה למשה מסיני^[282].

שיעור השרייה בסיד

שיעור הזמן שיש לשרות העור בסיד^[283] כדי לעבדו, יש שכתבו שצריך שיניחו עד שיפלו השערות מאליהן^[284], וזה אחר ח' או ט' ימים^[285] ואם הוציאוהו קודם לכן הוא דפתרא^[286] ופסול לכתיבה^[287]. ויש שכתבו שאם שהה העור ד' ימים בסיד, יצא מכלל דפתרא וכשר^[288].

הסרת השערות

הסרת השערות של העור, יש מן הראשונים שכתבו שמסירים אותם מהעור לפני העיבוד^[289]. ויש שכתבו שהוא מוסר מאיליו בעת שריית השיער בעפצים או בסיד^[290], שהשיער צריך שיפול מאליו ולא על ידי גרירה^[291], ויש שכתבו שאף לדעה זו אין הסרת השיער חלק מתהליך העיבוד, אלא שכל שלא נפל השיער, הדבר סימן שעוד לא פעל הסיד כראוי את כל פעולתו על העור^[292], ולדעה זו יש שכתבו שכל שנפל רוב השיער על ידי הסיד, אף אם נשאר מעט שער וגררו, כשר, שמאחר ונפל רוב השיער אנו יודעים שהעור מעובד כראוי^[293].

שלבי תיקון העור

סדר העיבוד הנהוג אצל העבדנים, שורים את העורות במים צלולים כדי שלא יהיה העור יבש, ואחר כך מוציאים אותם ומקלפים בתער מצד הבשר, ואז מכניסם למים עם הסיד העבה או שאר הדברים המעבדים אותם, ואחרי ששהו כראוי בתוך הסיד, מוציאים אותם ומסירים את השיער - דהיינו שורשי השערות^[294] - בתער, ומחזירים לסיד לעוד מספר ימים, ושוב שורים במים צלולים פעם שניה. וצריך להסיר השערות היטב שלא ישאר שום שורש של שיער^[295].

שריית העור במים לפני נתינתו בסיד

שריית העור במים צלולים שרגילים העבדנים לעשות קודם נתינת העור בסיד, יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שהוא חלק ממעשה העיבוד, ובמקום שצריך לעשות את העיבוד לשמה*^[296], כתבו שגם הנתינה לתוך המים צריכה להיות לשמה^[297], ויש מן האחרונים שכתבו שהיא אינה חלק ממעשה העיבוד אלא רק הכנה לה, ועל כן אין צריכים שתיעשה לשמה^[298], ולדעת הסוברים שמחשבה לשמה מועילה בתחילת העשיה^[299], אין מועיל העשייה לשמה בעת נתינת העורות למים, אלא דוקא בעת נתינת הסיד ושאר הדברים הראויים לעיבוד^[300]. ויש שכתבו שלכתחילה ראוי שאף הנתינה למים תהא לשמה, אבל בדיעבד אין הדבר מעכב^[301]. על הסוברים שמועיל לשמה בנתינת המים אף שהיא אינה חלק מהעיבוד משום שהיא ההכשר לעיבוד, ע"ע לשמה: זמן המחשבה^[302].

עורות שאינם מעובדים כל צרכם

שלשה מיני עורות שאינם מעובדים יש: מצה, וחיפה, ודיפתרא. מצה הוא העור שלא נמלח במלח ולא קמחו אותו בקמח ולא עיפצו אותו בעפצים. החיפה הוא העור שמלחוהו אבל לא קמחו אותו ולא עיפצו אותו^[303]. אלו נקראים עור ואינן נקראות קלף כלל ופסולות לכל כתיבת סת"ם^[304]. ויש מכשירים בדיעבד את החיפה לכתיבת ספר תורה במקום שאין מוצאים עור מעובד^[305].

דפתרא

הדפתרא, הוא העור שאינו מעובד כל צרכו, כגון שנמלח במלח ונקמח בקמח ולא נשרה במי עפצים^[306], והוא פסול למגילה ולמגילת סוטה שאלו קרויים בתורה ספר, והכתוב על הדפתרא אינו נקרא ספר^[307]. ופחיתותו הוא משום שאפשר לזייפו^[308]. וכן פסול לספר תורה^[309] שאף הוא נקרא ספר^[310], ויש חולקים שהדפתרא כשרה לספר תורה בדיעבד^[311]. על העור המעובד שלא בעפצים אלא באופנים אחרים, שאינו נקרא דפתרא, עי' לעיל^[312]. על דין הדפתרא לכתיבת ספרי תורה, תפילין, מזוזות, מגילה, מגילת סוטה וספרי נביאים וכתובים, ע"ע כתיבת סת"ם^[313].

הערות שוליים