אנציקלופדיה תלמודית:קידוש העיר והעזרות

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך ערכי האנציקלופדיה התלמודית המתפרסמים בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג

EnTalSml.jpg

הגדרת הערך - סדר קידוש העיר ירושלים[1] והעזרות של בית המקדש, והמקומות שמוסיפים לאחר מכן על גבולותיהם.

דינם וגדרם

ירושלים*, נמנית בין עשר הקדושות שבארץ-ישראל*[2], והרי היא חשובה מחנה ישראל[3], ונתקדשה לשם כך על ידי דוד ושלמה[4]. על אם היתה טעונה קידוש אף בזמן הבית השני על ידי עזרא, ע"ע ירושלים[5]. וכמו כן עזרת ישראל, שנמנתה בין עשר הקדושות שבארץ ישראל[6], והרי היא חשובה מחנה שכינה[7], נתקדשה לשם כך[8].

זמן הקידוש

קידוש העזרה צריך לעשותו בשעת הבנין[9], דהיינו ביום שגמרו לבנותה[10], שנאמר בבנין המשכן: ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וימשח אותו ויקדש אותו[11]. ומטעם זה אין מקדשים את העזרה בלילה[12], שאי אפשר שיהיה הקידוש ביום גמר הבנין, כיון שאין בונים את בית המקדש בלילה[13]. וכן מטעם זה אין מקדשים אותה בשבת[14] וביום טוב[15], שאי אפשר שיהיה הקידוש ביום גמר הבנין, כיון שאין בונים את בית המקדש בשבת וביום טוב[16]. ויש אחרונים שכתבו בדעת אמוראים בירושלמי, שעושים את קידוש העזרה קודם הבנין[17], וצידדו בדעתם, שאפשר לקדשה בשבת ויום טוב[18]. קידוש תוספת העזרה, יש ראשונים סוברים שצריך לעשותו בשעת הבנין[19]. ויש שצידדו בדעת ראשונים, שדין קידוש בשעת הבנין לא נאמר כלל בתוספת העזרה[20]. קידוש העיר, צידדו אחרונים שאף הוא צריך לעשותו ביום גמר הבנין[21], וכמו כן, צידדו אחרונים שאין עושים אותו בלילה, אף על פי שאפשר לבנות את העיר בלילה[22], לפי שהוא נעשה בשיר[23], ואין אומרים שירה אלא ביום[24].

תוספת העיר והעזרות

גבולות ירושלים* ותחום העזרות שנתקדשו על ידי דוד ושלמה בזמן בית המקדש[25], מוסיפים עליהם[26], ומקדשים אותם ככל סדר הקידוש הראשון[27]. וכן מצינו שבימי בית ראשון הוסיפו על העיר וקידשו את התוספת[28].

עשייתה בלא סמך מהכתוב

הוספה על העזרה נחלקו ראשונים אם רשאים בית דין לעשותה בלא סמך מהכתוב: יש שכתבו שאינם רשאים[29], שנאמר: הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל[30], ולמדים מהכתוב שאסור לשנות מתבנית בית המקדש[31]. ויש שנראה מדבריהם שבית דין רשאים להוסיף אף בלא סמך מן הכתוב[32], משום שנאמר בציווי על עשיית המשכן: ככֹל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן וגו' וכן תעשו[33], ודרשו: וכן תעשו לדורות[34], שהדבר מסור לבית דין[35], או משום שלא נתנה תורה קצבה למידתם, שהרי המקדש שעשה שלמה היה שונה במידותיו ממדות המשכן[36], או משום שנאמר: גדול יהיה כבוד הבית[37], והוספה על העזרה יש בה תוספת כבוד לבית המקדש[38]. וביארו אחרונים שלדעתם האיסור שבכתוב "הכל בכתב" אינו אלא לשנות את צורתו של בית המקדש[39], או לגרוע ממדותיו[40], או לעשות בו שינוי שאין בו כבוד לבית[41], אבל מותר להוסיף על מדותיו[42]. ויש שכתבו בדעתם, שאין תוספת העזרה אסורה משום "הכל בכתב", משום שהיא נעשית על פי נביא[43]. תוספת העיר, מסורה בידם של בית דין[44], שיראו אם הוצרכו לכך, שכשם שתוספת העזרה, שהיא מחנה שכינה[45], מסורה בידם של בית דין, כך תוספת העיר, שהיא מחנה ישראל, מסורה בידם[46], וכן מצינו שגבול ירושלים, שהיא מחנה ישראל[47], היה שונה במידותיו ממחנה ישראל שהיה במדבר[48]. וכתבו אחרונים שלדברי הכל רשאים בית דין לעשותה אף בלא סמך מהכתוב, שכן הכתוב "הכל בכתב" לא נאמר על בנין ירושלים[49].

קדושת התוספת

תוספות העיר והעזרות יש בהן קדושה גמורה מן התורה, ולפיכך הנכנס בטומאה לתוספת העזרה במזיד חייב כרת*, והנכנס אליה בשוגג חייב קרבן[50]. וכן קדשי-קדשים* הנאכלים בעזרה[51], נאכלים אף בתוספת העזרה[52], וקדשים-קלים* הנאכלים בירושלים[53], נאכלים אף בתוספת העיר[54]. ויש אחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שאף על פי שתוספת העיר קדושה, אינה לגמרי בכלל ירושלים[55], ואף על פי שתוספת העזרה קדושה, אינה לגמרי בכלל העזרה, אלא שם תוספת העזרה עליה[56].

מקום ההוספה

ההוספה על גבולות ירושלים, כתבו ראשונים שהיא עד מקום שירצו בית דין[57]. וכן ההוספה על העזרה, כתבו ראשונים שהיא עד מקום שירצו, מהר-הבית*[58], ויש מן האחרונים שכתבו שצריכים לשייר קצת, להשאיר מקום למחנה לויה[59]. אבל אין מוסיפים על העזרה יותר מהר הבית[60], שנאמר: בהר ה' יֵרָאֶה[61], ומשמע שלבד ההר אין רשות להוסיף[62].

הוספה על ההיכל

ההיכל*, כתבו אחרונים בדעת ראשונים שאין מוסיפים עליו[63], שנאמר: הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל[64]. ויש ראשונים שכתבו שמוסיפים עליו[65], וכן נראה בירושלמי[66].

הוספה על מחנה לויה

הר-הבית*, שהוא מחנה לויה[67], צידדו אחרונים לומר שאין מוסיפים עליו, שכן שיעורו מרומז בכתוב בענין חצר אהל מועד: ורוחב חמשים בחמשים[68], שלמדו ממנו שיהיה שטח הר הבית פי חמישים משטח חצר המשכן[69].

אלו שנעשה הקידוש על פיהם

מקורם

קידוש העיר והעזרות ותוספותיהן צריך להיות במלך ובנביא ובאורים ותומים ובסנהדרין של שבעים ואחד[70] - על אם צריך לישאל בכל אלה, או שהם צריכים להיות בשעת הקידוש, עי' להלן[71]; על מחלוקת האמוראים אם כל אלו מעכבים, או שדי באחד מכל אלו, ע"ע בית המקדש[72] וע' ירושלים[73] ובנספח לע' ירושלים[74] - שלמדים מן הכתוב בענין קידוש המשכן: ככל אשר אני מראה אותך וגו' וכן תעשו[75], ודרשו – מיתור הכתוב[76], או מכך שנכתב בלשון רבים[77] - וכן תעשו, לדורות[78], וקידוש המשכן היה על ידי משה, שהיה מלך[79] - שנאמר: ויהי בישורון מלך[80], ודרשו כתוב זה על משה רבינו[81] - ונביא, והיו שם אורים ותומים[82] - שאהרן היה שם[83], או שמשה היה שם, והוא היה לבוש בהם בשבעת ימי המילואים[84], או שהקב"ה הראה לו את תבנית המשכן בהר סיני, שנאמר: ככל אשר אני מראה אותך[85], והרי זה כמי שנשאל באורים ותומים[86] - ושבעים זקנים[87]. ולמדו מזה גם לתוספת העיר שהיא נעשית בכל אלו, שכשם שתוספת העזרה, שהיא מחנה שכינה[88], נעשית בהם, כך תוספת העיר, שהיא מחנה ישראל[89], נעשית בהם[90]. ובירושלמי יש שלמדו שהם נעשים בכל אלו, מבית ראשון, שנאמר בו: ויעל דוד כדבר גד[91], הרי מלך ונביא, ונאמר בו עוד: ויחל שלמה לבנות את בית ה' בירושלם בהר המוריה אשר נראה לדוד אביהו[92], ודרשו: אשר נראה, אלו אורים ותומים - שאין שם שמיעה, אלא ראייה, שממנה נודע רצון ה'[93], או שעל פי רוח הקדש נאמר לדוד לבנות שם בית[94] - לדוד אביהו, זה סנהדרין, שנאמר: שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך[95]. ומן האחרונים יש סוברים בדעת תנאים בירושלמי, שאין צריך שיהיו אורים ותומים, מאחר ויש שם נביא ויכולים לעשות הכל על פיו[96].

מהות העשיה על פיהם

מלך ונביא וסנהדרין שצריכים להיות בקידוש העיר והעזרות, כתבו ראשונים ואחרונים שצריך לישאל בהם אם לקדש[97]. ואף אורים ותומים, נראה מדברי ראשונים, וכן כתבו אחרונים, שנשאלים בהם[98]. וביארו אחרונים שאין צריך אלא לישאל בכל אלו, אבל בשעת הקידוש עצמו אינם צריכים להיות אלא הסנהדרין[99]. ויש מהאחרונים שכתבו לענין אורים ותומים, שאין צריך שיהיו אלא בשעת הקידוש, אבל אין צריך לישאל בהם[100], ומהם שכתבו כן אף לענין מלך ונביא[101]. ויש מן הראשונים שכתבו בטעם שצריך שיהיו קידוש העיר והעזרות על ידי בית הדין הגדול, שהעזרות קדושתן חמורה משאר ירושלים, וירושלים קדושתה חמורה משאר ארץ ישראל, ואי אפשר לחדש קדושה אלא בבית הדין הגדול[102].

הנעשית שלא על פיהם

קידוש העיר והעזרות ותוספותיהן שנעשה שלא על פי אף אחד מכל אלו, אינו קידוש גמור[103], וטמא הנכנס לתוספת העזרה שנעשה שלא על פי אף אחד מכל אלו, אינו חייב עליה משום טומאת מקדש[104], ותוספת העיר שנעשתה שלא על פי אף אחד מכל אלו, אין אוכלים בה קדשים-קלים* ומעשר-שני*[105]. ואם נעשה על פי אחד מכל אלו, נחלקו אמוראים: לדעת רב הונא אינו קידוש גמור[106], אף על פי שלא היה אפשר לעשותו בכולם[107], ומכל מקום יש בו קצת קדושה[108], מדרבנן[109]. ולדעת רב נחמן הרי הוא קידוש גמור[110], וזה שלמדנו מן הכתוב שהיא צריכה להיעשות על פי כולם[111], היינו לכתחילה[112], בזמן שאפשר לעשותו בכולם[113]. ומכל מקום, אם אחד מהם מוחה, צידדו אחרונים לומר שאף לרב נחמן אינו קידוש גמור[114]. להלכה, יש ראשונים שפסקו כרב הונא, שמקום שנעשה שלא בכל אלה אינו קידוש גמור[115], ויש ראשונים שצידדו אחרונים בדעתם שפסקו כרב נחמן, שאף קידוש באחד מאלה הרי הוא קידוש גמור[116].

לענין המעלות שבירושלים

המעלות שעשו בירושלים שלא להרבות בה טומאה[117], יש מן האחרונים שכתב שהן נוהגות אף בתוספת העיר שנעשתה שלא על פי אחד מכל אלה, שלענין זה חשובה התוספת כעיקר העיר[118].

אלו שנעשה הקידוש בהם

קידוש העיר ותוספתה נעשה בשתי תודות[119], דהיינו לחמי-תודה*[120], ובשיר[121]. על מהות הלחמים ומקורם, עי' להלן[122]; על סדר הקידוש בהם, עי' להלן: סדר קידוש העיר; על מהות השיר ומקורו, עי' להלן: השיר. קידוש העזרות ותוספותיהן נעשה בשיירי מנחה[123]. ויש ראשונים מצדדים לומר בדעת הסוברים שאין מנחה קרבה בבמה*[124], שלא הוצרכו שיירי מנחה אלא בשעת קידוש תוספת העזרות[125]. על מהות המנחה ומקורה, עי' להלן[126]; על סדר הקידוש בשייריה, עי' להלן: סדר קידוש העזרות; על אם הוא נעשה אף בשתי תודות, עי' להלן. ויש ראשונים ואחרונים שכתבו שהוא נעשה אף בשיר[127]. ויש מן האחרונים שכתב, שלא הוצרכו התודות והמנחה בקידוש העיר והעזרות, אלא כדי שיתקדש המקום אף לענין אכילה[128].

הנעשה שלא בהם

קידוש העיר שנעשה שלא בתודות, לסוברים שקידוש העיר שנעשה שלא על פי אחד מאלו ששנינו שהוא נעשה על פיהם[129] אינו קידוש גמור[130], אף הוא אינו קידוש גמור[131]. ולסוברים שקידוש העיר שנעשה על פי אחד מאלו ששנינו שהוא נעשה על פיהם הרי הוא קידוש גמור[132], יש ראשונים שנראה מדבריהם שאף אם נעשה שלא בתודות, הרי הוא קידוש גמור[133]. ויש אחרונים סוברים שאינו קידוש גמור[134], שלא אמרו שדי באחד מכל אלו אלא על אלו שהקידוש נעשה על פיהם, אבל אלו שהקידוש נעשה בהם מעכבים[135]. קידוש העיר שנעשה שלא בשיר, יש אחרונים שצידדו לומר שאף לסוברים שקידוש העיר שנעשה שלא על פי אחד מאלו ששנינו שהוא נעשה על פיהם אינו קידוש גמור, הרי הוא קידוש גמור, שלדעתם חיוב השיר הוא מדרבנן[136]. קידוש העזרות שנעשה שלא בשיירי מנחה, יש אחרונים סוברים, שלסוברים שקידוש העזרות שנעשה על פי אחד מאלו ששנינו שהוא נעשה על פיהם הוא קידוש גמור, הרי הוא קידוש גמור[137]. ויש חולקים[138].

לחמי התודה: מקורם ומהותם

הצורך בלחמי תודה בקידוש העיר, למדים ממה שנאמר על ידי נחמיה בענין קידוש חומת ירושלים: ואעמידה שתי תודות גדולות[139], ושנינו בברייתא שהן חלות התודה, ולא התודות עצמן[140], וביארו בתלמוד שהיינו מהכתוב "גדולות", שאין לפרשו שהן תודות מהמין הגדול, שהיה לו לומר "פרים", ואין לפרשו שהן התודות הגדולות במינן, כי אין בכך חשיבות כלפי שמים[141], אלא הן חלות החמץ של קרבן תודה, שהן הגדולות שבחלות התודה, שכל אחת מהן עשויה מעשרון סולת[142], ואילו חלות המצה שבתודה עשויה כל אחת מהן משליש עשרון[143]. ומכל מקום צידדו אחרונים לומר שחיוב התודות הוא מן התורה, והכתוב הוא בדרך אסמכתא*[144]. ומן הראשונים יש שכתבו ששתי התודות הם במקום קרבנות המילואים שקידשו בהם את המשכן[145].

מנין החלות

במנין חלות התודה שמקדשים בהן את העיר, נחלקו ראשונים ואחרונים: יש סוברים שהן שתי חלות[146], של שני קרבנות תודה[147]. ויש סוברים שהן חלות חמץ של שני קרבנות תודה[148], דהיינו כל החלות שלהם, שהן עשרים חלות[149].

הבעלים של התודות

התודות שקידוש העיר נעשה בהן, נחלקו אחרונים בדעת אמוראים וראשונים משל מי הן באות: יש שכתבו שהן באות משל ציבור[150]. ויש שכתבו שאינן באות משל ציבור, שהרי אין ציבור מביאים קרבן תודה[151], אלא בית דין לוקחים חלות של קרבן תודה שהביא יחיד[152], או שבית דין עצמם מביאים קרבן תודה[153].

שיירי מנחה: מקורם

הצורך בשירי מנחה בקידוש העזרה, נלמד מקידוש העיר, שכשם שהעיר מתקדשת בתודה*[154], שהיא נאכלת בה, כדין קדשים-קלים* הנאכלים בכל העיר, וכשהיא יוצאת ממנה נפסלת[155], כך העזרה מתקדשת בשיירי מנחות, שאין נאכלים אלא בה, וכשיוצאים ממנה נפסלים[156].

מהותן

המנחה שמקדשים בשייריה את העזרה, נראה מדברי ראשונים שהיינו אחת מכל המנחות[157], הנאכלות לכהנים[158], ומהם שהוסיפו שהיינו בחלות הנעשות מהן[159]. ויש שכתבו שהם שיירי מנחה של תודה[160], דהיינו שיירי לחמי התודה[161], או שיירי מנחת-נסכים* שבאה עמה[162]. ובתלמוד ירושלמי אמרו שמקדשים במנחת מאפה[163]. וביארו אחרונים שהיינו מנחת מאפה תנור[164], שכשם שקידוש העיר נעשה ב"לחם", דהיינו לחמי תודה[165], כך קידוש העזרה נעשה ב"לחם", והיינו מנחת מאפה שהיא לחם לפי שהיא נאפית בתנור[166].

מניינן

מנין החלות העשויות משיירי המנחה שמקדשים בהם את העזרה, כתבו אחרונים שהן שתי חלות[167], וכן נראה מדברי ראשונים[168]. ויש שצידדו לומר שהן שתי חלות הבאות משיירי שתי מנחות[169].

בעליהן

המנחה שקידוש העזרה נעשה בשייריה, באה בין משל ציבור[170] ובין משל יחיד[171]. ומן האחרונים יש שכתבו בדעת אמוראים בירושלמי, שהן באות משל ציבור[172].

צורך שתי תודות בקידוש העזרה

קידוש העזרה, לסוברים ששיירי המנחה שהיא מתקדשת בה, אינה מנחה של תודה[173], יש ראשונים סוברים שאין צריך לעשותה בשתי תודות[174], ומהם שפירשו בזה אותה שאמר רמי בר חמא: אין העזרה מתקדשת אלא בשיירי מנחה[175]. ויש שכתבו שצריך לקדשה גם בשתי תודות[176], מהם שפירשו שכונת רמי בר חמא היתה להוסיף שצריך לעשותה אף בשיירי מנחה[177], ומהם שפירשו שקידוש אויר העזרה נעשה בשיירי מנחה, וקידוש רצפת העזרה נעשה בשתי תודות[178]. ויש שכתבו, שלכתחילה צריך לעשותה בשיירי מנחה, ובדיעבד אפשר לעשותה בשתי תודות[179].

סדר קידוש העיר

אופן הקידוש בתודות

קידוש העיר בשתי התודות[180], נעשה בהולכתן[181], שנאמר: ותהלוכות מימין מעל החומה[182]. על אופן ומקום הולכתן, עי' להלן[183]. ויש סוברים שאף אכילת אחת מן התודות – על אופן אכילת התודה, מהותה וגדרה, עי' להלן[184] - בכלל מעשה הקידוש[185].

ההולכים עם התודות

הולכת לחמי התודה נעשית בשני אנשים שנושאים אותן[186], ובית דין מהלכים עמהם[187], אחריהם[188], שנאמר בקידוש חומת ירושלים: וילך אחריהם הושעיה וחצי שרי יהודה[189]. ויש סוברים שאף כל העם מהלכים אחריהם[190]. ויש שנראה מדבריהם שאינם מהלכים אחריהם[191].

אופן ומקום הולכתן

אופן הולכת התודות, כתבו ראשונים שהוא בהילוך סביב המקום שרוצים לקדש[192], כדי להעביר משם את רוחות הטומאה[193]. ואף על פי שבהליכתן שם נפסלה התודה החיצונית משום יוצא* חוץ לחומת ירושלים[194], וקרבן שנפסל אין מקדשין בו[195], מכל מקום חל הקידוש, מאחר ולא נפסלה מחמת דבר אחר אלא מחמת סדר הקידוש[196], או משום שכך הורה הנביא לקדש בהילוך חוץ לחומה[197]. ונחלקו ראשונים עד היכן מהלכים: יש סוברים שמהלכים עד סוף המקום שרוצים לקדש[198], מהם הסוברים שהיינו מחוץ לחומה של המקום שרוצים לקדש[199], ומהם הסוברים שהיינו על החומה בקצה החיצוני שלה[200], ומהם הסוברים שהיא החומה הקטנה שמלפנים לחומה הגדולה, שהיתה שוה לקרקע[201]. ויש חולקים וסוברים שמהלכים מבפנים לחומת המקום שרוצים לקדש[202], ואותה ששנינו שעובי החומה דינו כלפנים[203], היינו משום שבליבם של בית דין לקדש אף את החומה[204], והיה כח בידם לקדשה[205], כיון שלא היה אפשר לילך בענין אחר[206].

סדר הליכתן

בסדר הליכת שתי התודות נחלקו אמוראים[207]: יש סוברים שהן מהלכות זו כנגד – כלומר, לצד[208] - זו[209], שנאמר בקידוש ירושלים בזמן בית שני: והתודה השנית ההולכת למוֹאל[210], ולדעתם "מול" היינו כנגד ואצל[211], שמצינו שאמר בלק על ישראל: והוא יושב ממולי[212], וישראל היו יושבים בצד מואב[213]. ויש סוברים שהן מהלכות זו אחר זו[214], שלדעתם "מול" היינו אחרֵי[215], שנאמר במליקת חטאת-העוף*: ומלק את ראשו ממול ערפו[216], ופירשו שהיינו מקום שרואה את העורף[217], ונמצא שהוא אחריו[218]. וכן פסקו ראשונים להלכה[219].

אכילת חלות התודה

חלות התודה, שנינו במשנה שהפנימית מהן נאכלת והחיצונה מהן נשרפת[220], ואף על פי ששתיהן מקדשות כאחת[221], כך נאמר דין זה על פי נביא[222], ואין טעם בדבר[223]. ויש ראשונים סוברים בדעת אמוראים, שלאו דוקא הפנימית נאכלת והחיצונה נשרפת, אלא אותה שיצוה הנביא לאכול נאכלת ואותה שיצוה הנביא לשרוף נשרפת[224].

מהות הפנימית וחיצונית

במהות הפנימית והחיצונית, נחלקו אמוראים וראשונים בדעתם: א) יש אמוראים סוברים – לדעתם שהיו התודות מהלכות זו כנגד זו[225] – שהפנימית היא אותה שקרובה לחומה[226]. ונחלקו ראשונים בדעתם: יש סוברים שהיינו אותה הסמוכה לחומת ירושלים[227], ונקראת פנימית משום שהיא מהלכת בין התודה השניה לחומה[228], או משום שהיא מהלכת לצד ירושלים, לסוברים שהיו מהלכים מחוץ לחומה[229]. ויש סוברים – לדעתם שהיו מהלכים מבפנים לחומה[230] - שהיינו אותה הרחוקה מחומת ירושלים, וסמוכה לחומת העזרה[231]. ב) ויש אמוראים סוברים – לדעתם שהיו התודות מהלכות זו אחר זו[232] - שהפנימית היא אותה שקרובה לבית דין[233], שהיו מהלכים אחרי התודות[234].

מקום אכילת התודה

מקום אכילת התודה הפנימית, כתבו ראשונים שהוא בסוף המקום שרוצים לקדש[235]. ויש מצדדים בדעת ראשונים, שהוא בבית המקדש[236].

חלות הקידוש

קידוש העיר בחלות התודה, יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאינו נעשה בהולכתם בלבד, אלא אף באכילת התודה הפנימית שם[237]. ויש שכתבו שאין האכילה חלק מן הקידוש[238].

בתחילת ההילוך

הולכת חלות התודה במקום שרוצים לקדש, יש מהראשונים שכתב שהיא מקדשת כל מקום שמהלכים שם, אף קודם שהגיעו עד סוף המקום שבדעתם לקדש[239]. ויש שנראה מדבריהם לא כן[240].

קידוש ערי חומה

ערי-חומה*, יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאף הן טעונות קידוש ככל סדר קידוש ירושלים[241]. ויש ראשונים ואחרונים סוברים לא כן[242].

סדר קידוש העזרות

אופן הקידוש בשיירי המנחה

הקידוש בשיירי המנחה נעשה בהולכתן[243]. ויש סוברים שאף אכילתן בכלל מעשה הקידוש[244].

מקום ההילוך

אופן הולכת שיירי המנחה, כתבו ראשונים שהוא בהילוך סביב המקום שרוצים לקדש[245].

אכילת שיירי המנחה

שיירי המנחה, כתבו ראשונים שנאכלים[246], בסוף המקום שרוצים לקדש[247]. ויש מהאחרונים שכתבו – לשיטתם שהן שתי חלות[248] - שאחת נאכלת ואחת נשרפת[249].

חלות הקידוש

קידוש העזרה בשיירי מנחה, נחלקו ראשונים כיצד הוא חל: יש ראשונים שנראה מדבריהם שאינו נעשה בהולכתם בלבד, אלא אף באכילת שיירי המנחה שם[250]. ויש שכתבו שאין האכילה חלק מן הקידוש[251].

קידוש רצפת המזבח

רצפת המזבח*, יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאף היא טעונה קידוש לשם מזבח בשיירי מנחה ובשיר[252].

הוספה על קרקע העזרה

הוספה על קרקע העזרה, או על גובה המזבח – לסוברים שמקומו צריך קידוש[253] - יש מן האחרונים שנסתפק אם צריך לקדשה בכל אלו שהקידוש נעשה על פיהם ובהם[254]. ויש שכתבו שאין צריך לקדשה, שכיון שנתקדש המקום בקדושת המזבח, אין ההוספה על גובהו צריכה קידוש[255].

קידוש הר הבית

קידוש הר-הבית*, להיותו מחנה לויה[256], יש ראשונים שנראה מדבריהם שאף הוא צריך להיעשות כסדר קידוש העזרות, מלבד הקידוש בקרבן שנאכל בו ואם יוצא ממנו נפסל[257], שאינו צריך, כיון שלא מצינו קרבן כזה[258]. ויש שכתבו שלא נתפרש במה נתקדש מחנה לויה[259].

השיר

מקורו

הצורך בשיר בזמן קידוש העיר[260], וכן בזמן קידוש העזרה - לסוברים שאף היא נעשית בשיר[261] - למדו בירושלמי ממה שנאמר בקידוש בית שני: וילך אחריהם הושעיה וחצי שרי יהודה[262], וביארו אחרונים שהיינו ממה שנאמר בהמשך הכתוב: בכלי שיר דויד[263]. ויש שכתבו שעיקר הדרשה ממה שנאמר בתחילת הכתוב: ובתודות ובשיר[264]. ומכל מקום, צידדו אחרונים לומר שחיובו מן התורה[265]. ויש סוברים שאינו מן התורה אלא תקנת נביאים[266], שמן התורה אין אומרים שיר אלא על היין[267].

גדרו

חיוב השיר בשעת קידוש העיר והעזרות, נחלקו בו ראשונים ואחרונים: יש שנראה מדבריהם שהוא מדין שיר שעל הקרבן[268]. ויש שכתבו שאינו מדין שיר שעל הקרבן[269], שהרי השיר של הקרבן היה נאמר על הדוכן[270], ואין טעון שיר אלא קרבן-ציבור* מקדשי-קדשים* הקבוע לו זמן – לסוברים כן[271] - ואילו השיר שבשעת הקידוש היה נאמר בירושלים[272], והתודות שהיו מביאים בשעת קידוש העיר אין קבוע להם זמן[273], ולא היו קרבן ציבור[274], והיו קדשים-קלים*[275], אלא הוא שיר שמחויבים בשעת הקידוש[276], לשמחה בעלמא[277].

המשוררים

השיר בקידוש העיר, וכן בקידוש העזרה - לסוברים שאף היא נעשית בשיר[278] - יש ראשונים שנראה מדבריהם שכל ישראל משוררים אותו[279]. וכמה אחרונים כתבו שהלוים משוררים אותו[280].

סדר השיר

השיר שבשעת קידוש העיר, וכן בקידוש העזרה - לסוברים שאף היא נעשית בשיר[281] - נעשה בכנורות בנבלים ובצלצלים[282] ובאמירת מזמורים[283] - על מהות המזמורים וטעם אמירתם, עי' להלן[284] - כדי לבטל מהמקום ההוא רוח רעה[285]. ומשוררים אותו בכל פינה ופינה ובכל אבן ואבן שבירושלים[286]. ויש שכתבו שמשוררים אף בשעה שמהלכים[287].

המזמורים

כמה מזמורים מצינו בתלמוד שאומרים בשעת קידוש העיר, וכן בשעת קידוש העזרה - לסוברים שאף היא נעשית בשיר[288] - ומהם שיש ראשונים ואחרונים סוברים שאין אומרים אותם, או שאומרים אותם בתנאים מסויימים[289]:

א) ארוממך ה' כי דליתני וגו'[290]. ואומרים אותו לפי שהוא שיר של חנוכת הבית[291].

ב) יושב בסתר עליון[292] - שהוא קרוי שיר של פגעים[293], דהיינו מזיקים הפוגעים בבני אדם[294], משום שנאמר בו: יפול מצדך אלף ורבבה מימינך[295], ואותם מזיקים, נמצאים אלף מהם משמאלו של אדם, ורבבה מהם בימינו[296], ויש קוראים לו שיר של נגעים, משום שנאמר בו: ונגע לא יקרב באהלך[297] - ואומרים אותו, משום שאמרו משה בשעת הקמת המשכן[298]. ויש סוברים שאין אומרים מזמור זה[299], אלא בזמן שהאויבים מתלוצצים עליהם ונלחמים בהם, כמו שהיה בזמן בנין בית שני[300], או שלא אמרו מזמורים אלו אלא בזמן נביאים ראשונים, כדי לגרש את החיצונים שהיתה להם אחיזה בירושלים באותו הזמן[301]. מזמור יושב בסתר עליון, כשנאמר בשעת קידוש העיר והעזרות, אמרו בברייתא שאין אומרים אותו עד סופו, אלא עד התיבות כי אתה ה' מחסי[302]. בטעם הדבר נחלקו ראשונים: יש שכתבו - לדעתם שאמירת מזמור זה הוא להגן מפני האויבים שהיו מצרים להם בשעת הבנין[303] - משום שהכתוב הקודם: וְשִׁלֻּמַת רשעים תראה[304], עוסק באויבים שהיו מצרים להם בשעת הבנין, ומשם ואילך עוסק המזמור בענין אחר[305]. ויש שכתבו, משום שעד שם יש ששים תיבות, על שם ששים הגבורים שבכתוב: הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה[306]. ויש מהאחרונים שכתב, שלא אמרו בברייתא שאין אומרים אותו אלא עד התיבות כי אתה ה' מחסי אלא לסוברים שהוא נקרא שיר של פגעים על שם המזיקים, לפי שששים התיבות שיש עד שם הם סגולה להבריח המזיקים, אבל לסוברים שהוא נקרא שיר של נגעים אומרים אותו עד סופו[307].

ג) ה' מה רבו צרי וגו'[308]. ואומרים אותו לפי שהיו הגוים מתלוצצים בבני הגולה בשעה שבנו את החומה[309], ונאמר במזמור הזה: רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלהים סלה[310]. ויש סוברים שאין אומרים מזמור זה[311], אלא בזמן שהאויבים מתלוצצים עליהם ונלחמים בהם, כמו שהיה בזמן בנין בית שני[312], או שלא אמרו מזמורים אלו אלא בזמן נביאים ראשונים, כדי לגרש את החיצונים שהיתה להם אחיזה בירושלים באותו הזמן[313]. מזמור ה' מה רבו צרי, כשנאמר בשעת קידוש העיר והעזרות, אומרים אותו עד לה' הישועה על עמך ברכתך סלה[314]. ויש שכתבו שאומרים אותו עד התיבות לה' הישועה[315], לפי שעד שם יש ששים תיבות על שם ששים הגבורים שבכתוב: הנה מטתו שלשלמה וגו'[316].

ד) מזמור לתודה[317], יש ראשונים סוברים שאומרים אותו בשעת הקידוש[318], וביארו בזה אותה ששנינו בברייתא: שיר של תודה[319]. ויש שנראה מדבריהם שאין אומרים אותו[320], שלדעתם אותה ששנינו בברייתא: שיר של תודה[321], אינו מזמור לתודה, אלא היינו השיר של התודות שהיו מביאים בשעת קידוש העיר[322].


הערות שוליים

  1. ועי' ציון 241, שי"ס שאף שאר ערי-חומה (ע"ע).
  2. עי' כלים פ"א מ"ח, וע"ע ירושלים ציון 70.
  3. ע"ע הנ"ל ציון 73, וע' מחנות.
  4. ע"ע ירושלים ציון 98 ואילך. ועי' להלן ציונים 70, 119.
  5. ציון 108 ואילך.
  6. עי' כלים שם, וע"ע בית המקדש ציון 238 ואילך, וע' עזרה.
  7. ע"ע בית המקדש ציון 173, וע' מחנות, וע' עזרה.
  8. ע"ע בית המקדש ציון 247 ואילך. ועי' להלן ציונים 69, 118. על קידוש העזרה של בית ראשון, אם נעשה ע"י דוד או ע"י שלמה, עי' ציון 11.
  9. גמ' שבועות טו ב. ועי' רמב"ם ביה"ב פ"א, שלא הזכיר ענין זה, ועי' עבודת הלוים שבועות שם, שסמך על מה שהזכיר במק"א שחביבה מצוה בשעתה, ועי' ציונים 10, 20. ועי' אילת השחר שם, שהסתפק אם דין זה מעכב את חלות הקדושה, או שאינו אלא למצוה.
  10. ריטב"א שם, וכ"מ בתוס' הרא"ש שבציון 11. ועי' עבודת הלוים שם, הטעם משום שחביבה-מצוה-בשעתה (ע"ע).
  11. במדבר ז א. ריטב"א שם; תוס' הרא"ש שם. ועי' רידב"ז סנהדרין פ"א ה"ג. ועי' זבחים כד א, שדוד קידש את העזרה, ועי' תוס' שם ד"ה הואיל, שאע"פ ששלמה בנה הבית, דוד קידשה, ועי' מקד"ד קדשים סי' א אות ב בתי' א, שצ"ל שדוד עשה קלעים, כדי שיהיה הקידוש בשעת הבנין, ועי"ש בתי' ב, שדוד קידש קדושת פה ע"פ נביא ואורים ותומים, והדין שיהיה הקידוש בשעת הבנין, היינו סדר הקידוש בשיירי מנחה, ועי' חזו"י לתוספתא פ"ג ה"ב, שדוד קידש המקום להיות ראוי לקדושת עזרה, אבל קדושת שכינה לא שרתה עד שנגמר הבנין ע"י שלמה.
  12. גמ' שבועות טו ב; עי' ירושלמי סנהדרין פ"א ה"ג, וקה"ע שם.
  13. ע"ע בית המקדש ציון 122 ואילך, וע"ש ציון 124 שביהמ"ק שנבנה בלילה פסול לעבודת היום. גמ' שבועות שם; עי' ירושלמי וקה"ע שם. ועי' שו"ת דובב מישרים ח"ג סי' קכט אות א, שבי' ד' הירושלמי שעצם הקידוש א"א לעשותו בלילה, משום שהוא צריך אורים ותומים (עי' ציון 70), ואין נשאלים באו"ת בלילה (ע"ע אורים ותמים ציון 62), וצ"ב, שהשאלה באו"ת אינה צריכה להיות בגמר הבנין. ועי' מקדש דוד קדשים סי' א אות א.
  14. עי' ירושלמי סנהדרין פ"א ה"ג, וקה"ע שם.
  15. גמ' שבועות טו ב; ירושלמי שם.
  16. ע"ע בית המקדש ציון 131 ואילך. גמ' שבועות שם; עי' ירושלמי שם, וקה"ע שם. ועי' מרה"פ שם, שדין זה הוא רק לסוברים בציון 17 שבונים ואח"כ מקדישים, ולדעתם צריך לקדש בשעת הבנין, ועי' ציון 18. ועי' דובב מישרים שם אות ג, שבי' ד' הירושלמי שעצם הקידוש א"א לעשותו בשבת ויו"ט, משום שהוא צריך אורים ותומים (עי' ציון 70), ואין נשאלים באו"ת בשבת ויו"ט (וע"ע אורים ותמים ציון 64), וצ"ב, שהשאלה באו"ת אינה צריכה להיות בגמר הבנין, ועי' בן פורת ח"א סי' ב אות ט, שממה שהירושלמי לא כ' הטעם משום שבנין ביהמ"ק אינו דוחה שבת ויו"ט, משמע שהוא איסור מצד עצמו לקדש בשבת ויו"ט, שלא נתבאר טעמו, ולדעתם האיסור הוא גם לסוברים שמקדישים ואח"כ בונים.
  17. עי' ירושלמי שם: אתפלגון ר"י ור"ל, חד אמר בונין ואח"כ מקדישין, וחרנה אמר מקדישין ואחר כך בונין, ועי' פ"מ וטל תורה וגליוני הש"ס שם, שהסוברים שמקדישין ואח"כ בונין סוברים שמקדשים את מקום התוספת קודם הבנין. ועי' ירושלמי שם: מאן דמר בונין ואחר כך מקדישין אין רואין את המחיצות כילו הן עולות, ועי' פ"מ שם שפי', שאם יקדשו את המקום ואח"כ יבנו את המחיצות יש בהן מעילה כמו בקרבן עולה, ויבואו הבונים למעול בהן. ועי' מש"כ לבאר בטל תורה שם ובגליוני הש"ס שם. ועי' קה"ע ונו"י ורידב"ז שם, שפי' מחלוקת האמוראים שם בע"א, ולפירושם הירושלמי אינו חולק על הבבלי.
  18. מראה הפנים שם, לשיטתו בציון 17.
  19. עי' תוס' שבועות טו א סוד"ה אין, שהעמידו הסוגיא בתוספת העזרה.
  20. עי' תורת הקודש ח"ב סי' יח אות ב, ובאר יעקב שבועות סי' כ אות ב, בד' רמב"ם שהשמיט הדין של הקידוש בשעת הבנין, ועי' ציון 9.
  21. עי' תורת הקודש שם אות א, וע"ש שכ"מ מכך שאף הוא אופן עשייתו נלמד מקידוש המשכן, עי' ציון 75.
  22. עי שו"ת חקרי לב או"ח סי' לט ד"ה ואחר הישוב (סח א), ועי"ש בטעם הדבר, שהרי אינה בכלל מקדש ומשכן שאין בונים אותם אלא ביום.
  23. עי' ציון 121.
  24. ע"ע שיר. שו"ת חקרי לב שם, וע"ש שהיינו לסוברים שכל הדברים שאמרו שמקדשים בהם מעכבים, ע"ע בית המקדש ציון 263 ואילך, אבל לסוברים שדי באחד מהם, ע"ע הנ"ל ציון 265, ולדעתם השיר אינו מעכב, חל הקידוש גם אם נעשה בלילה. ועי' חקרי לב שבציון 121, שהנדון אם שיר מעכב אינו תלוי במחלוקת הנ"ל, אלא אם חיובו הוא מה"ת או מדרבנן, עי' ציון 265 ואילך, וצ"ב.
  25. ע"ע בית המקדש ציון 248 ואילך, וע' ירושלים ציון 98.
  26. עי' משנה סנהדרין ב א ושבועות יד א; רמב"ם בית הבחירה פ"ו ה"י. ועי' ציונים 70, 97, שהקידוש צריך להיות ע"פ סנהדרין של שבעים ואחד.
  27. עי' משנה שבועות שם; עי' רמב"ם שם הי"א – י"ג.
  28. עי' נספח לע' ירושלים ציון 8. וע"ש ציונים 18, 134, 155 ואילך, שאפשר שבזמן בית ראשון הוסיפו עוד על העיר בלי לקדש את התוספת.
  29. תוס' זבחים לג א ד"ה וליעבד.
  30. דה"י א כח יט.
  31. ע"ע בית המקדש ציון 188. תוס' שם.
  32. עי' רש"י שם יד ב ד"ה מה"מ, ופנ"י שם ושם טו א בדעתו; עי' רמב"ם בית הבחירה פ"ו ה"י, ואבי עזרי שם פ"א ה"י ובאר יעקב שבועות סי' כ אות ב בדעתו; ראבי"ה חולין סי' אלף קמ. וכ"כ ביערות דבש ח"א דרוש ט. ועי' יריעות שלמה בית הבחירה פ"ו ה"י, שהסתפק בדעת הרמב"ם.
  33. שמות כה ט.
  34. עי' סנהדרין טב; שבועות טו א. עי' ראבי"ה שם. וכ"כ פנ"י שם, לולא ד' רש"י, ועי' להלן.
  35. פנ"י שם.
  36. ע"ע בית המקדש ציון 192 ואילך. פנ"י שם יד ב, בד' רש"י שם.
  37. חגי ב ט.
  38. יריעות שלמה שם.
  39. פנ"י שם; מנחת אליהו ח"ג סי' כה אות ב.
  40. יערות דבש שם.
  41. יריעות שלמה שם, לשיטתו בציון 38.
  42. אחרונים הנ"ל. ועי' באר יעקב שם, שהיינו משום שתוספת העזרה אינה לגמרי בכלל העזרה, עי' ציון 56, ונמצא שאינו משנה מתבנית העזרה. ועי' יריעות שלמה שם ואבי עזרי שם.
  43. עי' ציון 69. תורת הקודש ח"ב סי' טז אות ג, לסוברים שנביא מעכב בקידוש, עי' ציון 72 ואילך, ועי' תורת הקודש שם, שכ"מ בזבחים סב א, שבדבר הנעשה ע"י נביא אין איסור משום "הכל בכתב", וע"ע היכל ציון 45. ועי' דברי דוד ותורת משה ופנים יפות שמות כה ט, ושו"ת חת"ס יו"ד סי' רלו. ועי' פנ"י שבועות יד ב, שאע"פ שנעשה ע"פ נביא, מ"מ הוצרכנו למקור לכך שאפשר לעשותו, שהרי אין לנביא רשות לחדש דברים (ע"ע לא בשמים היא ציון 10).
  44. רמב"ם שם. ועי' ציון 49.
  45. ע"ע בית המקדש ציון 173.
  46. פנ"י שם טו א.
  47. ע"ע בית המקדש ציון 172 וע' מחנות.
  48. פנ"י שם. על גבולה של ירושלים עי' נספח לע' ירושלים וע' מחנות.
  49. יריעות שלמה שם; מנחת אליהו שם אות ב.
  50. עי' משנה שבועות יד א; רמב"ם ביאת מקדש פ"ג הי"ב.
  51. ע"ע קדשי קדשים.
  52. עי' גמ' שם טו א, וריטב"א שם; עי' רמב"ם ביה"ב פ"ו הי"ג; עי' מאירי שם יד א. ועי' ציון 246.
  53. ע"ע קדשים קלים.
  54. עי' גמ' שם טו א, וריטב"א שם; עי' רמב"ם שם הי"ב. ועי' ציון 235. וע"ע בית המקדש: קדושתו, דינים נוספים השייכים לקדושת העזרות, וע' ירושלים: קדושתה וקידושה, דינים נוספים השייכים לקדושת ירושלים, ונ' שדינים אלו שייכים גם בתוספת העיר והעזרות.
  55. עי' מצפה איתן ר"ה כט ב, בד' פהמ"ש לרמב"ם ר"ה פ"ד מ"א וסוכה פ"ג מי"ב שירושלים בכלל מקדש ולא בכלל מדינה (ע"ע ירושלים ציונים 44 ואילך, 54), ואעפ"כ מ' בערובין קג א שנתינת הפסח לתנור עם חשיכה נחשבת שבות במדינה.
  56. [יעקב שבועות סי' כ אות ב], בד' רמב"ם שבציון 32, שמותר להוסיף על העזרה בלא סמך מן הכתוב. ועי' ציון 42. ועי' באר יעקב שם, בד' רש"י מהדו"ק בשמ"ק כתובות נד ב, וריטב"א שם, שהתוספת בכלל העזרה ממש, ושכ"מ ברש"י שבועות יד א ד"ה שאין.
  57. עי' רמב"ם ביה"ב פ"ו ה"י; מאירי שבועות טז ב. ועי' דרך חכמה שם ס"ק מה, שצידד שמוסיפים אפילו בחו"ל, ועי' ציון ההלכה ס"ק נה, ועי' ירושלים עיר הקודש והמקדש, ח"ב, עמ' 49, מרש"י זוין. ועי' ספר גור אריה יהודה קונט' המועדים סי' יא אות ג, וביה"ל ביה"ב שם ד"ה ולמשוך, לענין הוספת העיר טבריה.
  58. רמב"ם שם; מאירי שם. ועי' חי' הגר"מ והגרי"ד פ"א מהל' ביה"ב ה"ה, שמ' שיכולים להוסיף את כל שטח הר הבית, וא"צ שיישאר מקום למחנה לויה, ועי' להלן.
  59. שו"ת דברי יציב חו"מ סי' צ. וע"ע מחנות.
  60. עי' רמב"ם שם. ועי' קרית ספר שם: עד מקום שירצו, והשמיט תיבות "מהר הבית", ומ' שיכולים להוסיף אף מחוץ להר הבית, ועי' דברי יציב שם.
  61. בראשית כב יד.
  62. אור שמח שם, ועי"ש שהביא רמזים נוספים לכך מהתרגומים והמדרשים. ועי' מקדש דוד קדשים סי' כז, שכ' כעי"ז בד' פהמ"ש לרמב"ם בסוף ההקדמה לסדר קדשים.
  63. עי' ערוה"ש העתיד הל' בית המקדש סי' יג ס"ג, בד' הרמב"ם ביה"ב פ"ו ה"י. וע"ש שכ"מ לשון המשנה סנהדרין ב א (ושבועות יד א) שלא הוזכרה תוספת אלא על העזרות; רש"ש סנהדרין שם; עי' באר יעקב שבועות סי' כ אות ב.
  64. דה"י א כח יט. ערוה"ש שם; רש"ש שם; באר יעקב שם.
  65. עי' תו"י יומא נא ב ד"ה מספקא.
  66. עי' ירושלמי סנהדרין פ"א ה"ג. ועי' פ"מ שם, שכוונת הירושלמי על העזרות, ועי' מרגליות הים סנהדרין שם.
  67. ע"ע הר הבית ציון 179 ואילך.
  68. שמות כז יח.
  69. ע"ע הנ"ל ציון 21. רש"ש סנהדרין ב א. וע"ע הנ"ל ציון 31 ואילך.
  70. משנה שבועות יד א (בתוספת העיר והעזרות, ועי' גמ' שם טו א וטז א, שה"ה בקידוש הראשון).
  71. ציון 97 ואילך.
  72. ציון 261 ואילך.
  73. ציון 111 ואילך.
  74. ציון 15 ואילך. ועי' להלן ציון 121. ועי' חת"ס שם טו א בתרוץ אחד, שאף אם כל אלו מעכבים היינו לחייב כרת את הנכנס שם בטומאה, אבל להתיר שם אכילת קדשים די בקידוש שנעשה על פי סנהדרין, ומ"מ מדרבנן אסור לאכול שם קדשים אם לא נתקדש בכל אלו.
  75. שמות כה ט.
  76. עי' רש"י שבועות טו א ד"ה וכן. ועי' אוה"ח שמות שם, שהתיבות הללו מיותרות, ועי' שלל דוד ורש"ר הירש שם, שהוי"ו של "וכן" מיותרת, ועי' פנ"י שבועות שם.
  77. הדר זקנים שמות שם; עי' פנ"י שם.
  78. רב שימי בר חייא שבועות שם; ירושלמי שם פ"ב ה"ב וסנהדרין פ"א ה"ג; רמב"ם ביה"ב פ"ו הי"א.
  79. עי' זבחים קב א, ורמב"ם שם.
  80. דברים לג ה.
  81. שמות רבה פרשה ב סי' ו; תרגום יונתן בן עוזיאל דברים שם; ר"י מיגש שבועות יד ב; פהמ"ש לרמב"ם שבועות פ"ב מ"ב.
  82. רש"י שם; ר"י מיג"ש שם; פהמ"ש שם.
  83. ירושלמי סנהדרין שם; רש"י ור"י מיגש הנ"ל; ר"ח שם טו א; רשב"א שם. ועי' תוס' שם ד"ה וכן תעשו, וריטב"א שם, שאהרן עדיין לא התכהן בזמן הקמת המשכן, ועי' רש"י תענית יא ב ד"ה במה שימש משה, שאהרן היה לבוש בבגדי כהונה בזמן הקמת המשכן, ועי' ערוך לנר סנהדרין טז ב ומשך חכמה שמות כה ט, שקידוש המשכן היה בשמיני למילואים לאחר שהתכהן אהרן.
  84. ע"ע כהן גדול ציון 101. ריטב"א שם בתי' הב', וכעי"ז בחת"ס שם. וע"ע הנ"ל ציון 96 ואילך, שי"ס שלא היה משה לבוש בהם בשבעת ימי המילואים.
  85. שמות כה ט.
  86. ריטב"א שם בתי' הא'. ועי' תוס' הרא"ש שם, שאע"פ שלא היו אורים ותומים בשעת הקמת המשכן, נלמד הצורך בהן מיתור הכתוב "וכן תעשו", ועי' תוס' שם, שאין היתור מספיק לענין צורך אורים ותומים, ואפשר שט"ס נפלה בתוס' הרא"ש, ועי' שושנים לדוד שבועות פ"ב מ"ב.
  87. עי' ירושלמי סנהדרין שם (עי"ש שהביא מקור מהכתוב (במדבר יא טז): אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, וצ"ב שפסוק זה נאמר בענין המתאוננים לאחר הקמת המשכן); רש"י ורמב"ם שם; ר"ח שם; מאירי שם יד א. ועי' תוי"ט שבועות פ"ב מ"ב, שהיינו מהכתוב (שמות כד א): ושבעים מזקני ישראל, שנאמר בזמן מתן תורה (ועי' פנ"י שבועות טו א, שאף שאר האנשים שהתרבו בכתוב "וכן תעשו" מוזכרים בכתוב הנ"ל), ועי' שושנים לדוד שם, שהיינו מאלו שהתמנו לסנהדרין בעצת יתרו. ועי' ר"י מיגאש שם, שלא היו סנהדרין בזמן הקמת המשכן, וצורך הסנהדרין נלמד ממשה שהיה שקול כסנהדרין, וכ"כ רש"י סנהדרין טז ב ד"ה וכן, ועי' תוי"ט שם, וחת"ס שבועות טו א, ומנחת אליהו ח"ג סי' כה אות ה. ועי' רמב"ם סנהדרין פ"ה ה"א, שהצורך שתהיה תוספת העיר והעזרות נעשית ע"פ בית הדין הגדול, נלמד מן הכתוב (שמות יח כב): כל הדבר הגדֹל יביאו אליך, ועי' הג' הרמ"ך שם, שתמה על שלא הביא את הכתוב "וכן תעשו", ועי' לח"מ שם, שמהכתוב "וכן תעשו" למדנו שתוספת העיר והעזרה הן בכלל "הדבר הגדול", ועי' תורת הקודש ח"ב סי' טז אות ב, שמהכתוב "כל הדבר הגדול יביאו אליך", למדנו את הצורך שתהיה שינוי הקדושה ע"י בית דין הגדול (עי' ציון 102), ומהכתוב "וכן תעשו" למדנו שיהיה עצם הקידוש נעשה ע"י בית דין, וכעי"ז בחזו"י לתוספתא פ"ג ה"ב, ובמנחת אליהו ח"ג סי' כה אות ג, וע"ע בית דין הגדול ציון 157.
  88. ע"ע בית המקדש ציון 173, וע' מחנות.
  89. ע"ע ירושלים ציון 73, וע' מחנות.
  90. עי' פנ"י שם. ועי' ירושלים עיר הקודש והמקדש, ח"ב, עמ' 48, מרש"י זוין.
  91. שמואל ב כד יט.
  92. דהי"ב ג א.
  93. קה"ע שבועות פ"ב ה"ב.
  94. פ"מ סנהדרין פ"א ה"ג.
  95. דברים לב ז. ירושלמי סנהדרין פ"א ה"ג ופ"מ.
  96. פ"מ סנהדרין שם, בבי' הירושלמי שם: תניי תמן נביא יש כאן אורים ותומים למה אני צריך, ועי' קה"ע שם שבי' ד' הירושלמי בע"א.
  97. עי' רמב"ם בית הבחירה פ"ו ה"י, ותוס' יו"ט שבועות פ"ב מ"ב בדעתו; סדרי טהרות כלים פ"א מ"ח סה א (לענין נביא), ועי' ציון 100.
  98. עי' תוס' שבועות טו א ד"ה וכן: וכי נשאלו באו"ת וכו'; עי' תוס' הרא"ש שם; עי' ריטב"א שבציון 83; תוס' יו"ט שם; ועי' פ"מ סנהדרין פ"ג ה"א ד"ה תניי תמן, ומשך חכמה שמות כה ט.
  99. תוס' יו"ט שם; ערוה"ש העתיד ביהמ"ק סי' יג ס"ז, ועי' ציון 187. ועי' אילת השחר שבועות טו ב, שנסתפק שמא צריכים מלך ונביא להיות בשעת גמר הבנין. ועי' רש"י זבחים נו א ד"ה למעוטי שהזכיר גם או"ת בכלל הדברים שהקידוש נעשה בהם, וצ"ב כונתו.
  100. סדרי טהרות שם; תורת הקודש ח"ב סי' טז אות ג.
  101. תורת הקודש שם.
  102. פיהמ"ש סנהדרין פ"א מ"א. ועי' תורת הקודש ח"ב סי' טז אות ב, שהרמב"ם לשיטתו (תמורה פ"ד הי"א, ועי' מהר"י קורקוס שם) שאף בקדשי בדק הבית אין משנים מקדושה קלה לקדושה חמורה, וע"ע הקדש ציון 192 ואילך.
  103. עי' משנה שבועות יד ב: כל שלא נעשית בכל אלו; רמב"ם ביה"ב פ"ו הי"ד.
  104. משנה שם; רמב"ם שם.
  105. ע"ע אכילת מעשר שני ציון 36 ואילך, וע' אכילת קדשים ציון 140. עי' ברייתא שם טז א.
  106. גמ' שם טז א. על קידוש העיר והעזרות ע"י עזרא בבית שני אע"פ שלא היה שם מלך ואורים ותומים, ע"ע בית המקדש ציון 265.
  107. עי' גמ' שם: ועזרא זכר בעלמא הוא דעבד, וריטב"א שם.
  108. עי' גמ' שם: לא היתה קדושתה גמורה; עי' שו"ת מהרי"ט ח"ב יו"ד סי' לז; יריעות שלמה ביה"ב שם; משפט כהן סי' צו אות ו.
  109. עי' אחרונים הנ"ל. ועי' משפט כהן שם, שהיינו לחומרא, כגון שלא לפדות מע"ש שנכנס שם, וע"ש שאף אם לא נעשתה באחד מכל אלו, הרי היא קדושה מדרבנן. ועי' מהרי"ט שם, שהדברים שנאמרו בירושלים שהם משום מעלתה (ע"ע ירושלים: בגזירות ותקנות חכמים), נוהגים אף בתוספת העיר שנעשתה שלא בכל אלו.
  110. גמ' שם טז א, ועי' גמ' שם, שלד' רב נחמן יש לשנות במשנה שם: באחת מכל אלו, ועי' תוס' שם ד"ה תני, ורשב"א שם, ורש"ש שם. ועי' הערות הגרי"ש אלישיב שם טו ב, שאף לד' רב נחמן, אם היתה דעת ב"ד שיתקדש המקום ע"י כולם, אינו קידוש גמור באחד מכל אלו.
  111. עי' ציון 70 ואילך.
  112. עי' ריטב"א שם; תורת חיים שם; עבודה תמה (לר"ח נתנזון) נעילת שערים (קו א ד"ה ועוד).
  113. תורת חיים שם.
  114. חזו"א חו"מ ליקוטים סי' כד.
  115. רמב"ם שם, ועי' כ"מ שם, שהוא משום שפסק שם הט"ז שקדושה ראשונה של ירושלים קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא (ע"ע ירושלים ציון 145), ובגמ' שם טז א נ' שהסוברים שקדושה ראשונה של ירושלים קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא סוברים כרב הונא, ועי' הר המוריה שם הי"ד.
  116. עי' ראב"ד שם הי"ד, שפסק שקדושה ראשונה של ירושלים קדשה לשעתה ולא קדש לעתיד לבוא, ורדב"ז שם ומלא הרועים ע' קדושה ראשונה קדשה לשעתה ומקדש מלך (רצ"פ פראנק) פ"ה עמ' סה בדעתו.
  117. ע"ע ירושלים: בגזירות ותקנות חכמים.
  118. עי' שו"ת מהרי"ט ח"ב יו"ד סי' לז.
  119. משנה שבועות יד א (בתוספת העיר, ועי' גמ' טז א, שה"ה בקידוש הראשון); רמב"ם ביה"ב פ"ו הי"א (בתוספת העיר). ועי' ירושלמי סנהדרין פ"א ה"ג, וקה"ע ופ"מ שם, שקידוש בית ראשון נעשה בתודות שקרבו בבמה גדולה (ע"ע במה) שבגבעון, ועי' מקדש דוד קדשים סי' א ס"ק ב, ועי' זבחי אפרים שבציון 176.
  120. ברייתא שם טו א; רמב"ם שם. ועי' ראשונים שבציון 145 שהתודות הן במקום קרבנות המילואים, ועי' מקדש דוד קדשים סי' א בדעתם, שאף התודות עצמן מקדשות.
  121. משנה שם יד א; רמב"ם שם.
  122. ציונים 120, 139.
  123. גמ' שם טו א: אמר רמי בר חמא, אין העזרה מתקדשת אלא בשירי מנחה, ועי' רש"י שם ד"ה בשירי: עזרה שהוסיפו עליה, ועי' תוס' שם ד"ה אין, ותוס' הרא"ש שם, וריטב"א שם, בתי' ראשון, שה"ה בקידוש ראשון, וע"ע בית המקדש ציון 258; רמב"ם ביה"ב פ"ו הי"ג (בתוספת העזרה). ועי' להלן.
  124. ע"ע ציון 149 ואילך.
  125. עי' תוס' ותוס' הרא"ש וריטב"א שם, בתי' שני. ועי' ראשונים הנ"ל, שזה משום שאי אפשר שיהיה להם שיירי מנחה קודם קידוש העזרות, וע"ע הנ"ל ציון 259. ועי' עבודה תמה (ר"ח נתנזון) נעילת שערים (קז ב), שזה נגד השכל. ועי' מהרש"א שם, שהמשכן שעשה משה, לא היה צריך לקדשו בשיירי מנחה, כיון שלא היתה לו קביעות מקום, ועי' מקדש דוד קדשים סי' א ס"ק ב, שלא היה צריך לקדשו בשיירי מנחה, כיון שהם נצרכים כדי לחנך את העזרה, והמשכן התחנך במשיחה, ועי' עבודה תמה שם (קז א), שחולק.
  126. ציון 153 ואילך.
  127. רש"י זבחים כד א ד"ה הואיל ושם נו א ד"ה למעוטי ושם ס א ד"ה בשלמא; מרדכי ברכות פ"א סי' ו; עי' שמ"ק ערכין יא ב בשם הר"י; חקרי לב או"ח סי' לט (סח א); חי' רבי שמואל (רוזובסקי) פסחים סי' יז אות ב. וכ"ה פשטות לשון המשנה שם: שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא וכו' ובשיר. ועי' זבחי אפרים זבחים כד א, שתמה מנין שצריך שיר בקידוש העזרה (ועי"ש, שאפשר שמסברא כתב כן רש"י), ועי' רמב"ם בית הבחירה פ"ו הי"ג ומאירי שבועות יד א ושם טז א, שקידוש העזרה נעשה בשיירי מנחה, ולא הזכירו שיר.
  128. עי' מרומי שדה שבועות טו א.
  129. עי' ציון 70.
  130. עי' ציון 106.
  131. עי' רמב"ם ביה"ב פ"ו הי"ד. ועי' ציון 156, שקידוש העזרה בשיירי מנחה נלמד מקידוש ירושלים בלחמי תודה, ועי' גמ' שם טו ב, שאין למדים שיהיה נעשה בלחמי חמץ כקידוש ירושלים, כיון שאי אפשר, ועי' ריטב"א שם, שאף לסוברים שקידוש ירושלים שנעשה שלא על פי אחד מכל אלו אינו קידוש גמור, אע"פ שלא היה אפשר לעשותו בו, היינו משום אותם הדברים שהיו במשכן, עי' ציון 79 ואילך, אבל לחמי התודה שהחיוב לקדש בהם נלמד מדברי קבלה, עי' ציון 139, הכל מודים שבמקום שאי אפשר לעשותן אינו מעכב.
  132. עי' ציון 110.
  133. עי' רש"י שם טו ב ד"ה ואפילו (ועי' ציון 134); עי' עבודה תמה (ר"ח נתנזון) נעילת שערים (קה ב). וכ"מ במהרש"א שבציון 137.
  134. עי' יד יהודה שם טו א, וחי' רמ"ש שם טז א, וחזו"א חו"מ ליקוטים סי' כד. ועי' חזו"א שם, שצידד להגיה כן בל' רש"י שם.
  135. חי' רמ"ש שם; עי' חזו"א שם.
  136. עי' ציון 262. חקרי לב או"ח סי' לח (סה א), ועי"ש (סה ב) שצידד לדייק כן מל' רש"י שם טו ב ד"ה ואפילו. ועי' חקרי לב שם סי' לט (סח א ד"ה ואין לדחות), שהנדון אם שיר מעכב תלוי במחלוקת הכללית האם כל הדברים שאמרו שמקדשים בהם מעכבים, או שדי באחד מהם, וצ"ב
  137. מהרש"א שם טו א. ועי' ציון 133.
  138. חי' רמ"ש שם.
  139. נחמיה יב לא. ירושלמי סנהדרין פ"א ה"ג; עי' שבועות טו א, ורש"י ד"ה שתי תודות.
  140. עי' תוספתא סנהדרין פ"ג ה"ב; ברייתא שבועות שם.
  141. ר' חסדא בגמ' שם, ועי' תוס' שם ד"ה ללמדך, ורמב"ן ורשב"א וריטב"א שם, וחת"ס שם.
  142. ע"ע לחמי תודה ציון 178.
  143. ע"ע לחמי תודה ציון 195. ר' חסדא בגמ' שם. ועי' ד' ר' שמואל בר יודן בירושלמי סנהדרין פ"א ה"ג, שמסיומו של הפסוק בנחמיה שם: ותהלוכות מימין על החומה, ולא נכתב: מהלכות, משמע שניטלות ע"י אחר, ועי' קה"ע שם, שהיינו להוכיח שהן עצמן אינן יכולות להלך, דהיינו הלחמים ולא התודות עצמן, ועי' שי"ק שם, שהק' מנין שהקידוש הוא בלחמי החמץ של התודה ולא בבשרן או במצות שלהן. ונ' שממה שנאמר "תהלוכות" למדו שהן הלחמים ולא התודות עצמן, וזה שהן לחמי החמץ למדו ממה שנאמר "גדולות", ואפשר שלד' הירושלמי א"צ דווקא לחמי חמץ. ועי' פ"מ וטל תורה שם, ויפ"ע שבועות טו א.
  144. שו"ת חקרי לב או"ח סי' לח. ועי' ריטב"א שבועות טו א: מדברי קבלה, וקרית ספר בית הבחירה פ"ו: גמרא גמירי לה. ועי' עבודה תמה (ר"ח נתנזון) נעילת שערים (קז א). ועי' יד דוד שם ב, שאינה תקנת חכמים, שהרי אמרו שע"פ נביא נאכלת וע"פ נביא נשרפת, עי' ציון 222. ועי' ציון 265.
  145. ר"ח שבועות טו א; ר"י מיגאש שם יד ב; עי' מקדש דוד קדשים סי' א סוף אות ב, בד' רש"י זבחים כד ד"ה כי קדיש דוד. ועי' להלן ציון 120, שהקידוש נעשה בלחמי חמץ של התודה, ועי' רשב"א שם טו א, שתמה שהרי במילואים לא היו לחמי חמץ. ועי' עבודה תמה (ר"ח נתנזון) נעילת שערים (קז ב), שכוונת הר"ח ור"י מיגש למנחה שבמילואים, ועי' משך חכמה שמות כה ט, שכוונת הר"ח והר"י מיגש לשמיני של מילואים שהיו בו שני קרבנות, חטאת אהרן וחטאת העם, ולדורות נכנסו המנחות תחת החטאות. ועי' הר המריה בית הבחירה ו יב, שתמה עוד, שתודות היו דוקא בעיר, ומלואים היו קידוש של העזרה ולא של העיר, ועי' ציון 176, שי"ס שצריכים תודות אף בקידוש העזרה.
  146. עי' רש"י שבועות יד ע"א ד"ה ובשתי, ובנחמיה יב לא; מאירי שבועות טו א. וכ"מ ברע"ב שבועות פ"ב מ"ב.
  147. מאירי שם. וצ"ב אם כן הוא אף לד' רש"י.
  148. רמב"ם בית הבחירה פ"ו הי"ב.
  149. ע"ע לחמי תודה. מלאכת שלמה שבועות פ"ב מ"ב; מלבי"ם נחמיה יב לא. וצ"ב אם כן הוא אף לד' הרמב"ם, ועי' מכתב האמרי אמת בספר אבני שהם (רש"מ זילברמן) ח"ב עמ' קסג. ועי' ר"י מלוניל שם, שהן ארבעים לחמים, וצ"ב.
  150. שי"ק סנהדרין פ"א ה"ג ד"ה מנחת מאפה, בד' הירושלמי שם, ובדעת הרמב"ם ביה"ב פ"ו הי"ב (ועי' ציון 152); רי"פ לסהמ"צ רס"ג מ"ע נט – ס, בדעת השמ"ק ערכין יא ב אות ו בשם ר"י, ועי' שו"ת אמרי יושר ח"ב סי' קב אות ד, שפי' ד' השמ"ק בע"א, ועי' ציון 152, ועי' חי' ר' שמואל פסחים סי' יז. ועי' מקדש דוד קדשים סי' א אות ב.
  151. ע"ע תודה.
  152. שי"ק שם, בד' הבבלי שבועות טו ב (ומ"ש שם: קסברי תוס', נראה ט"ס, וצ"ל: קסבר הבבלי); אמרי יושר שם בלשון א'; דרך חכמה בית הבחירה שם ס"ק נא, בדעת הרמב"ם שבציון 150, ועי' ביה"ל שם ד"ה שתי תודות.
  153. שו"ת אמרי יושר שם בלשון הב'.
  154. עי' ציון 121
  155. ע"ע יוצא (בקדשים) ציון 243.
  156. גמ' שבועות טו א; רמב"ם בית הבחירה פ"ו הי"ג. ועי' ציון 144, שהחיוב לקדש את העיר בתודות הוא מה"ת, ונ' שה"ה קידוש העזרה בשיירי מנחה.
  157. עי' רשב"א שבועות טו א, ועי' מקדש דוד קדשים סי' א ס"ק ב, שדקדק כן מלשון הגמ' שם: אין העזרה מתקדשת אלא בשירי מנחה וכו', ומ' בכל מנחה, וכ"מ ברש"י שם ד"ה בשירי, ועי' גי' הר"ח בגמ' שם שירי מנחות, לשון רבים, וכ"כ הרמב"ם בית הבחירה פ"ו הי"ג.
  158. רש"י שם.
  159. רש"י שם. ועי' מרחשת ח"ב ליקוטים סי' ו אות ה בד' הרמב"ם בית הבחירה פ"ו הי"ג, ומ' בדבריו שא"צ לעשות מהן חלות.
  160. ר"י מיגש שם.
  161. רשב"א שם, בד' ר"י מיגש הנ"ל, ועי"ש מה שהק' עליו. ועי' אחרונים שבציון 162, שתמהו, שבד' ר"י מיגש מפורש שכונתו למנחת נסכים של תודה, ועי' ציון הנ"ל.
  162. עי' רי"פ פערלא לסהמ"צ רס"ג מ"ע נט – ס, ומכתב האמרי אמת שהובא בספר אבני שהם (רש"מ זילברמן) ח"ב עמ' קסג, ודרך חכמה בית הבחירה פ"ו ציון ההלכה ס"ק עה, בד' ר"י מיגש הנ"ל, ועי' אחרונים הנ"ל, שתמהו, שהלא מנחת נסכים עולה כולה למזבח (ע"ע הנ"ל), ואין לה שירים כלל.
  163. ירושלמי סנהדרין פ"א ה"ג.
  164. עי' מקדש דוד שם. ועי' שי"ק שם, לדעתו בציון 150 שהתודות שמקדשים בהן את תוספת העיר צריכות להיות משל ציבור, שכונת הירושלמי למנחת חביתין של כה"ג שאופים אותה קודם שנעשית במחבת, ע"ע חבתין ציון 192א ואילך, שאף היא באה משל ציבור, ע"ש הטעם שמקדשים דוקא במנחת חביתין ולא בשאר מנחות הבאות משל ציבור. וצ"ב שהרי מנחת חביתין אינה באה משל ציבור אלא באופנים מסוימים, ע"ע הנ"ל ציונים 10, 39 ואילך.
  165. עי' ציון 120.
  166. ע"ע מנחות. מקדש דוד שם, ועי"ש שכ"מ בריטב"א שם, שקידוש העזרה צריך להיות בלחם.
  167. עי' יד יהודה דלהלן; תפא"י שבועות פ"ב מ"ב.
  168. עי' רש"י שם טו א ד"ה בשירי.
  169. עי' יד יהודה שבועות טו א. ועי' יד יהודה שם, שברמב"ם ביה"ב פ"ו הי"ג מ' שהן שיירי מנחה אחת, ועי' הר המוריה שם ומרחשת ח"ב ליקוטים סי' ו אות ה. ועי' מרחשת שם, ששיירי המנחה אין להם שיעור.
  170. עי' גמ' שבועות טו ב: אפשר דמקדש בשתי הלחם וכו'; עי' ירושלמי סנהדרין פ"א ה"ג: אלא בלחם הפנים; עי' תוס' שבועות שם א ד"ה אין עזרה: וכ"ת שקידשה במנחת העומר. ועי' ציון 152 ואילך, דעת האחרונים הסוברים שהתודות אינן באות משל ציבור משום שאין תודה בציבור, ונ' שבמנחה שמקדשים בשייריה את העזרה (לסוברים שאינה מנחה של תודה, עי' ציון 157 ואילך), הם מודים שהיא באה משל ציבור.
  171. עי' ירושלמי שם: במנחת מאפה, והיינו של יחיד, לאחרונים שבציון 163 שסוברים שאין כונת הירושלמי למנחת חביתין, שהרי אמרו שם שאין מקדשים בלחם הפנים ובשתי הלחם, ואין לומר שהיינו מנחת נסכים של קרבנות ציבור, שהרי היא אינה נאכלת, ע"ע מנחות, וכ"מ מדברי רש"י שבציון 158, שהקידוש הוא במנחות הנאכלות לכהנים, ומ' בכל המנחות. ועי' ציון 150 דעת האחרונים שהתודות באות משל יחיד, ונ' שלדעתם אף שיירי המנחה באות אף משל יחיד.
  172. שיירי קרבן שם בד' הירושלמי שם.
  173. עי' ציונים 157 ואילך, 163 ואילך.
  174. עי' רש"י שבועות טו א ד"ה בשירי, וחי' רי"פ פערלא לסהמ"צ לרס"ג עשין נט-ס בדעתו; תוס' זבחים כד א ד"ה הואיל (הראשון); עי' רמב"ם בית הבחירה פ"ו הי"ג, ושפ"א זבחים שם בדעתו; מאירי שבועות יד א.
  175. שבועות טו א. תוס' שם.
  176. עי' רש"י זבחים שם ד"ה הואיל, וצ"ק, טה"ק, ושפ"א שם בדעתו (ועי' רש"י שם נו א ד"ה למעוטי ושם ס א ד"ה בשלמא, שלא הזכיר תודות, ועי' ראש המזבח זבחים כד א, ומקדש מלך (רצ"פ פרנק) עמ' עב); עי' שמ"ק ערכין יא ב, בשם הר"י, ורי"פ פערלא לסהמ"צ לרס"ג מ"ע נט-ס בדעתו, ועי' ציון 268. ועי' צ"ק וטה"ק ושפ"א שם, שכ"מ במשנה שבועות יד א: אין מוסיפין על העיר ועל העזרות וכו' ובשתי תודות, ועי' חי' ר' ברוך אנג'יל שבועות טו א, ויד יהודה שם. ועי' מקדש דוד קדשים סי' א סוף אות ב, שצידד שהיינו משום שהתודות הן במקום המילואים שהיו בקידוש המשכן ע"י משה, עי' ציון 145, ולפיכך צריך לעשותן אף בקידוש העזרה. ועי' הר המוריה בית הבחירה פ"א ה"י, שצידד לפרש ד' רש"י במקום שא"א לקדשה בשיירי מנחה, וכעי"ז בזבחי אפרים זבחים כד א, ופי' כן ד' הירושלמי שבציון 119. ועי' שעורי הגרי"ד שם. ועי' רש"י מגילה י א ד"ה לאו: בתודות ובשיר, ועי' הר המוריה שם פ"ו הי"א.
  177. שפ"א שם.
  178. עי' טה"ק שם. ועי' רש"י שם ס א ד"ה בשלמא, שהזכיר לענין קידוש הרצפה שיירי מנחה ולא תודות, וצ"ב.
  179. עי' יד יהודה שבועות טו א.
  180. עי' ציון 119 ואילך.
  181. משנה שבועות יד א.
  182. נחמיה יב לא. עי' גמ' שם טו א וירושלמי סנהדרין פ"א ה"ג.
  183. ציון 186 ואילך.
  184. ציון 220 ואילך.
  185. עי' ציון 237.
  186. עי' רש"י שבועות טו ב ד"ה זו. ונ' שזה לשיטתו בציון 146, שהיו עושים את הקידוש בשני לחמים, אבל לסוברים בציון 149 שהיו עושים את הקידוש בכל לחמי החמץ, אפשר שנשאו אותן יותר משני אנשים, ועי' רמב"ם בית הבחירה פ"ו הי"ב, שכ' בסתם שהיו לוקחים אותן, ולא הזכיר ששנים היו נושאים. ועי' רש"י שם, שכהנים היו נושאים אותן, ועי' יריעות שלמה ביה"ב שם, שזה לשיטתו בציון 236 שהיו נאכלות בביהמ"ק, והרמב"ם שם לא הזכיר שהם כהנים, והר"י מלוניל שם כתב בסתם שהיו אנשים נושאים אותן, ועי' פי' ר' ישעיה מטראני לנחמיה יב לא.
  187. משנה שבועות יד א. ועי' ערוה"ש העתיד ביהמ"ק סי' יג ס"ז, ע"פ סנהדרין יד ב, שהיינו ב"ד של ע"א.
  188. עי' גמ' שם טו ב (לגי' שלפנינו); מגילת תענית פ"ו.
  189. נחמיה יב לב. גמ' שם. ועי' הג' הגר"א שבועות שם אות ד, והר המוריה בית הבחירה פ"ו הי"ב בדעתו, שנ' שב"ד היו מהלכים לצידיהם, ועי' הר המוריה שם, שהושעיה וחצי שרי יהודה הם כל העם שהיו מהלכים אחריהם, עי' ציון 190.
  190. משנה שבועות יד א (לגי' שלפנינו); גמ' שם ב, לנוסח הג' הגר"א שם אות ה; ילקוט שמעוני נחמיה רמז תתרעא; יד רמה סנהדרין יד ב; מאירי שבועות שם. וכ"מ ברש"י שם טו ב ד"ה הך דמקרבא לחומה (לגי' שלפנינו, ועי' להלן).
  191. עי' מגילת תענית (אלול פ"ו) ובמשנה שבירושלמי, שלא הוזכרו התיבות וכל ישראל, ועי' שינויי נוסחאות במשנה שבועות שם שכן הוא בהרבה כ"י ודפוסים, ושבפסוק לא הוזכר ענין זה; עי' רמב"ם בית הבחירה פ"ו הי"ב, והר המוריה שם בד'. ועי' רש"ש שם, שמגיה ל' רש"י באופן שאין ממנו ראיה.
  192. רש"י שבועות יד א ד"ה ובשתי ושם טו א ד"ה ואעמידה. ועי' רמב"ם בית הבחירה פ"ו הי"ב.
  193. מהרש"א ח"א שם טו ב.
  194. ע"ע יוצא (בקדשים) ציון 360. ועי' תוס' וריטב"א שבציון 221, שאף בקידוש ראשון שייך פסול יוצא בתודה.
  195. עי' גמ' שם ב: נבנייה למחר ונקדשיה למחר איפסלו בלינה. רשב"א שם.
  196. עי' רשב"א שם בפי' ראשון, והערות הגרי"ש אלישיב שם בדעתו, וע"ש מה שהוסיף בביאור דברי הרשב"א. ועי' בית האוצר ח"ב מערכת ב כלל ט אות ג, הטעם שסברא זו אינה מועילה לענין שהתודה לא תפסל משום יוצא.
  197. רשב"א שם בפי' שני, ע"פ גמ' שבציון 222.
  198. רש"י שם טו א ד"ה ואעמידה, ובנחמיה יב לג; רמב"ם ביה"ב פ"ו הי"ב; עי' ריטב"א שם.
  199. רש"י שם. וע"ע מעשר שני, שמעשר שני שאינו נפדה אלא חוץ לירושלים, נפדה אפילו פסיעה אחת חוץ לחומה, ועי' רשב"א שם, שלד' רש"י פסיעה אחת ל"ד, שהרי אף חוץ לחומה היה מקודש כל מקום הילוך התודות, וע"ע ירושלים ציון 162.
  200. עי' ריטב"א שם, וע"ש שתמה שא"כ מה טעם הסוברים שהחומה עצמה אינה קדושה, ע"ע ירושלים ציון 195 ואילך, ועי' להלן.
  201. ע"ע הנ"ל ציון 197. תוס' פסחים פה ב ד"ה החלונות ושבועות שם ד"ה אמטו, בל' שני.
  202. תוס' שם ושם בל' ראשון; רשב"א שבועות שם א, בשם ר"י; ריטב"א שם ב בשם תוס'. ועי' תוס' ורשב"א שם, שהוכיחו כן מדין פדיית המעשר שבציון 199.
  203. ע"ע הנ"ל ציון 194.
  204. עי' תוס' שם ושם, בל' ראשון; רשב"א שם; עי' ריטב"א שם.
  205. ראשונים הנ"ל.
  206. תוס' שבועות שם. ועי' ריטב"א שם.
  207. עי' להלן שהכל מודים שהלכו שתיהן ביחד, ועי' נחמיה יב לא-לח, שנ' ששתי התודות הלכו לשני כיוונים שונים, ועי' מלבי"ם שם לא, שחילקו כל אחת מן התודות לשני חלקים, ונמצא שכל אחת מהן הלכה בשני הכיוונים, ועי' אהל משה (לרא"מ הורוויץ) ח"א שבועות טו ב, שזה שהלכו ביחד היינו דווקא בשעת תוספת העיר, אבל בשעת קידוש ראשון הלכו לשני כיוונים, עי"ש הטעם, וצ"ב מהירושלמי שלהלן, שנ' שהמחלוקת היא אף בשעת קידוש ראשון.
  208. עי' רש"י שבועות טו ב ד"ה זו.
  209. עי' שבועות שם וירושלמי סנהדרין פ"א ה"ג, מחלוקת ר' חייא ור' שמעון ברבי, ולא נתבאר שם מה דעתו של כל אחד מהם.
  210. נחמיה יב לח.
  211. עי' קה"ע ופ"מ שם.
  212. במדבר כב ה. עי' ירושלמי שם.
  213. קה"ע שם. ועי' ציון 219.
  214. עי' שבועות שם וירושלמי שם, מח' אמוראים הנ"ל.
  215. קה"ע ופ"מ שם.
  216. ויקרא ה ח. עי' ירושלמי שם.
  217. ברייתא חולין יט ב. קה"ע שם.
  218. קה"ע שם. ועי' הר המוריה ביה"ב פ"ו הי"ב אות יט.
  219. רמב"ם ביה"ב שם. ועי' כ"מ שם, שכן היא המשמעות הפשוטה, ועי' מהר"א הלוי על מגילת תענית פ"ו שהיינו המשמעות הפשוטה בסוגיית הגמ' שם, וכן של לשון פנימית וחיצונית שנאמרה על התודות, עי' ציון 220, ועי' חס"ד לתוספתא סנהדרין פ"ג ה"ב, ויריעות שלמה שם, שהיינו המשמעות הפשוטה בכתוב, ועי' שיירי קרבן שם, שכ"מ בברייתא חולין שם, שמפרשים אף את הכתוב "והוא יושב ממולי" באופן זה. ועי' רש"י נחמיה שם, שנ' שפסק שהתודות מהלכות זו בצד זו, ועי' הר המוריה ויריעות שלמה בית הבחירה שם.
  220. משנה שבועות יד א. ועי' ר"י מיגש שם טו א שהכהנים הם שאוכלים את לחמי התודה, ועי' חי' רבי יחיאל מיכל שם שהק' שהרי לחמי תודה נאכלים לכל אדם, ע"ע לחמי תודה ציון 669, ואין לומר שכונתו לתרומת לחמי תודה הנאכלת לכהנים, ע"ע הנ"ל ציון 674, שהרי הקידוש הוא בלחמי חמץ, עי' ציון 143, ולדעת הר"י מיגש תרומת לחמי החמץ, אינה נאפית חמץ, ע"ע לחמי תודה ציון 158.
  221. עי' גמ' שם טו ב: תרוייהו בהדי הדדי קא מקדשי, ושם, שאף לסוברים שהיו מהלכות זא"ז (עי' ציון 214), אין לומר שהראשונה בלבד קידשה את המקום, כיון ששתיהן מצוה אחת הן, ועי' רש"י שם ד"ה וקדשה וד"ה כי, וריטב"א שם בביאורו, שמחמת כן אין הפנימית עדיפה לענין פסול יוצא חוץ לחומת ירושלים, ע"ע יוצא (בקדשים) ציון 360, ועי' תוס' שם ד"ה דקדשה, וריטב"א שם, שאף בקדוש ראשון שייך פסול יוצא, אע"פ שכל זמן שלא קדשה העיר נאכלים קדשים-קלים בכל הרואה (ע"ע קדשים קלים), שכיון שהלכה התודה כל שהוא, התבטל דין הרואה, ועי' מרחשת ח"ב ליקוטים סי' ו אות ג, ועי' ר"ח שם, שנ' שמפרש שמחמת כן לא קדשה ירושלים עד אכילת התודה, ולפיכך היה נראה לאסור אף את אכילת הפנימית, מדין אכילת קדשים קלים מחוץ לירושלים, ועי' ציון 237.
  222. גמ' שם טז א: א"ר יוחנן ע"פ נביא נאכלת וע"פ נביא נשרפת, ועי' רש"י שם: חגי זכריה ומלאכי; ירושלמי סנהדרין פ"א ה"ג. ועי' דרך חכמה ביה"ב פ"ו ס"ק סט, שצידד לומר שלסוברים שהקדושה הראשונה של ירושלים קדשה לעתיד לבוא, ולדעתם זה שקידש עזרא את ירושלים היה לזכר בעלמא, ע"ע ירושלים ציון 108, נאכלו אז שתי התודות.
  223. רש"י שם ד"ה על פי נביא. ועי' קה"ע סנהדרין פ"א ה"ג בד' הירושלמי שם, שלמ"ד שהתודות מהלכות זו אחר זו, הקידוש נעשה בהילוך התודה הראשונה, והתודה השניה מותרת באכילה מעיקר הדין.
  224. עי' רמב"ם בית הבחירה פ"ו הי"ב ובפהמ"ש שבועות פ"ב מ"ב; עי' מאירי שם יד א. ועי' פהמ"ש שם, שפי' כן את ד' ר' יוחנן בגמ' שם: ע"פ נביא נאכלת וכו'. וכ"מ בר"ח שם, שדברי ר' יוחנן נאמרו בדרך דחיה למשמעות הפשוטה של המשנה. ועי' רש"ש שבועות טז א, שהלמ"מ היא. ועי' קרית ספר בית הבחירה שם, ומשך חכמה שמות כה ט, ואבי עזרי בית הבחירה שם. ועי' כ"מ שם שהרמב"ם מפרש שר' יוחנן גורס במשנה אחת נאכלת ואחת נשרפת, ועי' שי"ק סנהדרין פ"א ה"ג, שכ"מ ממה שהוצרכו לומר בגמ': ע"פ נביא נשרפת. ועי' רדב"ז בית הבחירה שם, ואלפי יהודה שבועות שם, ויריעות שלמה בית הבחירה שם, ורש"ש שם, שלדעת הרמב"ם דברי המשנה אינם הוראה לדורות אלא שכך היתה הוראת הנביא בקידוש בית שני, וע"ש ברש"ש שכ', שההלמ"מ היא שאיזו שירצו תאכל ואיזו שירצו תשרף, ובבית שני הוראת שעה היתה על פי נביא שהפנימית נאכלת והשניה נשרפת. וצ"ב שברמב"ם שם מ' שהיא הלכה לדורות שהאכילה והשריפה הן על פי נביא. ועי' אבי עזרי שם. ועי' הערות הגרי"ש אלישיב שבועות טו ב, שלד' הרמב"ם אותה שיצוה הנביא לשרוף נקראת לעולם "חיצונה" כיון שקבע הנביא שהיא נפסלת ביוצא, ועי' דרך חכמה ביה"ב שם ס"ק נט, שזה שלא נקט הרמב"ם הפנימית והחיצונית, משום שנחלקו איזו היא כל אחת מהן, עי' ציון 226 ואילך, ואין הכרעה בדבר.
  225. עי' ציון 209.
  226. ר' חייא או ר' שמעון ברבי (עי' ציון 209) בגמ' שבועות טו ב.
  227. רש"י שבועות טו ב ד"ה הך; תוס' פסחים פה ב ד"ה החלונות; תוס' הרא"ש שבועות שם; ריטב"א שם בשם התוס'.
  228. תוס' הרא"ש וריטב"א בשם התוס' שם. ועי' רש"י שם: שהיא מהלכת בין העם לחומה, ועי' תוס' פסחים שם בל' ראשון: שהיא מהלכת בין בית דין לחומה, ועי' רש"ש שם שכ' שהיא ט"ס, ויש לגרוס בדבריהם כדברי הראשונים הנ"ל, ועי' יד דוד שבועות שם, שיישב לשון רש"י שלפנינו. ועי' תוס' שבועות שם ד"ה אמטו, שהיא נקראת פנימית לפי שיש דבר אצלה, ועי' יריעות שלמה בית הבחירה פ"ו הי"ב, שהיינו החומה.
  229. עי' תוס' שבועות שם ופסחים שם ורשב"א שם טו א, לראשונים שבציון 199.
  230. עי' ציון 202.
  231. עי' תוס' פסחים שם. ועי' ירושלמי סנהדרין פ"א ה"ג (לגי' שלפנינו): זו שסמוכה לבית, ועי' פ"מ שם, דהיינו לבית המקדש, ועי' מראה הפנים שם, שצידד לפ' ד' הירושלמי אף לדעת הראשונים שבציון 199 שהתודות הלכו חוץ לעיר, שהתודה שהלכה לצד החומה הלכה גם לצד בית המקדש, ועי' קה"ע שם, גי' אחרת בירושלמי.
  232. עי' ציון 214.
  233. ר' חייא או ר' שמעון ברבי (עי' ציון 214) בגמ' שבועות טו ב. עי' ירושלמי סנהדרין פ"א ה"ג, וקה"ע ופ"מ שם.
  234. עי' ציון 188. ועי' ציון 189, שי"ס שב"ד היו מהלכים לצידיהן, ועי' הר המוריה ביה"ב פ"ו הי"ב אות יט, שלדעתם צ"ל שהיינו אותה שקרובה לכל ישראל, עי' ציון 190.
  235. רמב"ם בית הבחירה פ"ו הי"ב; מאירי שבועות יד א. ועי' ר"י מיגש שם טו א שכ' שהאכילה היא במקום שרוצים לקדש ולא הזכיר שהיא בסופו דוקא.
  236. עי' יריעות שלמה ביה"ב שם, בד' רש"י נחמיה יב מ, ושכ"מ בכתוב שם.
  237. עי' ר"י מיגש שבועות טו א, ורשב"א שם בדעתו; עי' רמב"ם בית הבחירה פ"ו הי"ב, ויריעות שלמה שם בדעתו. וכ"מ בר"ח שבציון 221.
  238. רשב"א שם, וכ"מ ברש"י שם ד"ה שיירי ובזבחים נו א ד"ה למעוטי, לענין קידוש העזרה, ונ' שה"ה לענין קידוש העיר. ועי' רשב"א שם, שהוכיח כן מגמ' שם ב: בשלמא למ"ד זו אחר זו מש"ה הפנימית נאכלת דאתאי חצונה קמא וקידשה לה. ועי' ירושלמי סנהדרין פ"א ה"ג לענין קידוש העיר: מ"ד זו אחר זו נמצא כל מקום וכו', וקה"ע שם. ועי' עבודת הלויים שבועות שם, שכן היא גם שיטת תוס', וצ"ב. ועי' רשב"א שם שפי' דברי הגמ' שם: דבר הנאכל בה מקדשה, שהקידוש נעשה בדבר שדין אכילתו הוא במקום שמקדשים.
  239. רשב"א שבועות טו ב, ע"פ הגמ' שם: בשלמא למ"ד זו אחר זו מש"ה הפנימית נאכלת דאתאי חצונה קמא וקידשה לה.
  240. עי' ר"י מיגש ורמב"ם שבציון 237, שהקידוש חל באכילת חלות התודה ושיירי המנחה בסוף ההילוך.
  241. עי' רש"י ערכין לב ב ד"ה וקידשום, והובא בתוס' שם ד"ה וקדשו. ועי' רש"י שם: בשתי תודות ובשיר וב"ד מהלכין ושתי תודות אחריהן וכו', ונ' שלדעתו ה"ה שצריך הקידוש להיות ע"פ מלך ונביא וכו', עי' ציון 70, ועי' יריעות שלמה ביה"ב פ"ו הי"ג. ועי' אוצרות יוסף לר"י ענגיל שביעית בזה"ז עמוד 13, שאין שייך קידוש בתודות אלא בערי חומה שהן בתוך מהלך יום מירושלים, שאל"כ יפסלו בלינה, וצ"ב, שהרי מצינו ערי חומה אף במרחק רב מירושלים, ע"ע ערי חומה. ועי' אחרונים שבציון הבא, של"ש קידוש בתודות בערי חומה כיון שאינן נאכלות בה, ועי' זרע אברהם (לופטביר) סי' ו אות כד, שיישב ע"פ הסוברים שמצד קדושת ערי חומה, קדשים קלים נאכלים בהן, לולא שנפסלים ביוצא, ע"ע הנ"ל, שאפשר שתשחט התודה בירושלים והחלות יהיו בערי חומה, לסוברים שהשוחט תודה ולחמה חוץ לחומת העזרה קדוש הלחם, ע"ע תודה, ועי' לעיל ציון 221, שהתודות נאכלות בקידוש ירושלים אע"פ שנפסלות ביוצא, ועי' אב"נ יו"ד סי' תלד אות יא, וטל תורה שבועות טז א. ועי' תוס' שבועות טו א ד"ה ויוצא, שאין מקדשים אותן בתודות, כיון שאינן נפסלות ביוצא כשיוצאות מהן, ועי' יריעות שלמה שם, שמ' שלענין שאר סדר הקידוש הן שוות לקידוש ירושלים. ועי' ערך דל ערכין שם, שפי' ד' רש"י באופ"א, וע"ע הנ"ל.
  242. עי' רש"י שבועות טז א ד"ה וקידשום, והובא בתוס' ערכין שם; עי' רמב"ם שמיטה ויובל פי"ב הט"ו, וחי' רח"ה שם הט"ז בדעתו; עי' תוס' הרא"ש שבועות טו א; עי' שו"ת מהרי"ט ח"ב יו"ד סי' לז. ועי' טו"א מגילה י א, ומהר"ץ חיות ערכין שם, של"ש בערי חומה קידוש בתודות, כיון שמהות הקידוש בהן בקידוש ירושלים הוא מחמת שהן נאכלות בה וכשיוצאות ממנה נפסלות, עי' ציון 155, ובערי חומה אינן נאכלות, ועי' ציון הקודם.
  243. עי' רש"י שבועות טו א ד"ה בשירי וזבחים נו א ד"ה למעוטי. ועי' חת"ס שבועות טו א, שב"ד מהלכים עם נושאי המנחה. ועי' שעורי רבי יחיאל מיכל שבועות שם אות סח, שהסתפק בדבר. ועי' מחלוקת הראשונים שבציונים 239, 240 לענין קידוש העיר, אם הולכת לחמי התודה מקדשת כל מקום שמהלכים שם, אף קודם שסיימו ללכת עד המקום שבדעתם לקדש, ונ' שה"ה לענין קידוש העזרה.
  244. עי' ר"י מיגש שבועות טו א, ורשב"א שם בדעתו; עי' רמב"ם בית הבחירה פ"ו הי"ג. ועי' ציון 237. ועי' עבודה תמה (ר"ח נתנזון) נעילת שערים
  245. רש"י שבועות טו א ד"ה בשירי וזבחים נו א ד"ה למעוטי. ועי' רמב"ם ביא"מ פ"ו הי"ג. ועי' ציון 194 ואילך, הטעמים לכך שאפשר לקדש את העיר בהילוך עם התודות חוץ למקום שהם נאכלות, ונ' שטעמים אלו שייכים גם בקידוש תוספת העזרה בהילוך עם שיירי המנחה חוץ למקום שהם נאכלות. ועי' ציון 198 ואילך, לענין קידוש העיר, מחלוקת הראשונים עד היכן מהלכים עם התודות, ונ' שה"ה לענין הולכת שיירי המנחה בקידוש העזרה. ועי' ציון 208 ואילך, סדר הולכת התודות בקידוש העיר, ונ' שה"ה לענין קידוש העזרה לסוברים שגם הוא נעשה בשתי חלות, עי' ציונים 167, 168.
  246. ר"י מיגש שבועות טו א; רמב"ם ביה"ב פ"ו הי"ג; מאירי שם יד א. ועי' מרחשת ח"ב ליקוטים סי' ו אות ה, שאינם נפסלים ביוצא (ע"ע), כיון שאין להם שיעור, ונמצא שכל משהו שבהם שיצא קידש את המקום והרי יציאתו וקידושו באים כאחד.
  247. רמב"ם שם; מאירי שם. ועי' ר"י מיגש שם, שכ' שהאכילה היא במקום שרוצים לקדש ולא הזכיר שהיא בסופו דוקא. ועי' נחמיה יב מ וברש"י שם, וביריעות שלמה בית הבחירה שם.
  248. עי' ציון 167.
  249. יד יהודה שבועות טו א; תפא"י שבועות פ"ב מ"ב. ועי' ציון 220, מחלוקת הראשונים לענין קידוש העיר בשתי תודות איזו מהן נאכלת ואיזו מהן נשרפת, ונ' שה"ה לענין קידוש העזרה בשיירי המנחה. ועי' הר המוריה ומרחשת שבציון 168 בד' הרמב"ם, ומ' בדבריהם שמקדשים במנחה אחת והיא נאכלת, וצ"ב. ועי' ציון 220 לענין שתי התודות שבקידוש העיר, שאחת מהן היתה פנימית ואחת מהן היתה חיצונית, ועי' ציון 225 לענין מהות פנימית וחיצונית, וצ"ב אם ה"ה לענין קידוש העזרה.
  250. עי' ר"י מיגש שבועות טו א, ורשב"א שם בדעתו; עי' רמב"ם בית הבחירה פ"ו הי"ג. ועי' ציון 237, שכ"מ מר"ח לענין קידוש העיר, ונ' שה"ה בקידוש העזרה.
  251. רשב"א שם, וכ"מ ברש"י שם ד"ה שיירי ובזבחים נו א ד"ה למעוטי. ועי' ציון 238.
  252. עי' רש"י זבחים ס א ד"ה בשלמא לרבי יהודה, ומקדש מלך (רצ"פ פראנק) פ"ה עמ' ע בדעתו. ועי' מקדש מלך שם עמ' עא, שכתב לצדד בד' הרמב"ם שאינה טעונה קידוש.
  253. עי' ציון 252.
  254. עי' שו"ת בית רידב"ז סוס"י לח.
  255. מקדש מלך (רצ"פ פראנק) פ"ה עמ' עב.
  256. ע"ע הר הבית ציון 180.
  257. עי' ציון 156
  258. עי' תוס' שבועות טו א ד"ה ויוצא. ועי' אב"נ יו"ד סוס"י תנ, שנסתפק אם מ"מ היו מקדשים אותו בלחמי תודה.
  259. עי' תוס' הרא"ש שבועות שם.
  260. עי' ציון 121.
  261. עי' ציון 127.
  262. נחמיה יב לב. ירושלמי סנהדרין פ"א ה"ג. ועי' בבלי שבועות יד א ואילך, שלא הובאה דרשה על הצורך בשיר, ועי' חקרי לב או"ח סי' לח, שאפשר שלדעת הבבלי הוא מדרבנן. ועי' קרית ספר שבציון 139.
  263. נחמיה שם לו. קה"ע שם, בל' שני. ועי"ש בל' ראשון, שפי' באופ"א.
  264. נחמיה שם כז. פ"מ שם. ועי' עלי תמר שם.
  265. עי' יד דוד שבועות טו ב; עי' שו"ת חקרי לב או"ח סי' לח, ועי"ש סי' לט, שהיינו מהלמ"מ. ועי' ציון 144.
  266. מנ"ח מ' שצד אות יג. וכן צידד החקרי לב שם ושם, ועי"ש סי' לח, שכן מדוקדק קצת בגמ' שבועות טו א וברש"י שם ב ד"ה אפילו.
  267. ע"ע שיר. עי' מנ"ח שם.
  268. ע"ע שיר. עי' שמ"ק ערכין יא ב, בשם הר"י, ומקדש דוד קדשים סי' י אות ה ורי"פ פערלא לסהמ"צ רס"ג מ"ע נט – ס (במזמור לתודה, עי' ציון 318 ואילך) בדעתו. ועי' רי"פ פערלא שם, שזה שמ' בשמ"ק כן אף בשיר של קידוש העזרות, הוא משום שסוברים שאף בקידושו היה קרבן תודה, עי' ציון 176.
  269. מקד"ד שם; אמרי יושר ח"ב סי' קב אות ד, וע"ש שכ"כ אף בד' שמ"ק הנ"ל.
  270. ע"ע הנ"ל.
  271. ע"ע הנ"ל.
  272. עי' ציון 286.
  273. מקד"ד שם.
  274. עי' ציון 151 ואילך. אחרונים הנ"ל.
  275. ע"ע קדשים קלים, וע' תודה. אמרי יושר שם.
  276. אמרי יושר שם.
  277. עי' מקד"ד שם. ועי' משך חכמה במדבר י י.
  278. עי' ציון 127.
  279. עי' רמב"ם בית הבחירה פ"ו הי"ב ומנ"ח מ' שצד אות יג בדעתו, ועי' מנ"ח שם, שכ"מ מסתימת הגמ' שבועות טו ב.
  280. עי' חקרי לב או"ח סי' לט; תפא"י שבועות פ"ב מ"ב; ערוה"ש העתיד ביהמ"ק סי' יג ס"ט. ועי' צל"ח פסחים סד א שצידד כן בדעת תוס' שם ד"ה קראו.
  281. עי' ציון 127.
  282. ברייתא שבועות טו ב. ועי' ר"ח שם ורמב"ם ביה"ב פ"ו הי"ב ופסקי רי"ד שם: ובצלצל. ועי' גי' הר"ח שם והרי"ף ברכות ה א (ג א מדפי הרי"ף), שמזמור יושב בסתר (עי' ציון 292) אומר בכנורות ונבלים ותופים, ועי' בדקד"ס שבועות שם בהגהות אות פ בטעם הדבר. ועי' ערוה"ש העתיד בית המקדש סי' יג ס"ט, שאף שבנחמיה יב לה נאמר שבקידוש בית שני בזמן נחמיה תקעו הכהנים בחצוצרות, דוקא שם עשו כן לפי שהיה בתחילת הבנין והיתה שמחה גדולה, אבל בהוספה שמוסיפים על העיר ועל העזרות, שהשמחה אינה גדולה, א"צ חצוצרות.
  283. ברייתא שם.
  284. ציון 319 ואילך.
  285. מהרש"א ח"א שם.
  286. עי' ברייתא שם; עי' רמב"ם שם: ועומדים וכו' על כל פנה ופנה ועל כל אבן שבירושלים, ועי' ערוה"ש העתיד ביהמ"ק סי' יג ס"י בדעתו, שהמשוררים לא הלכו אחרי התודות, אלא עמדו במקומותיהם, ועי' להלן. וצ"ב אם אף בקידוש העזרה, לסוברים שהיה שם שיר, עומדים שם.
  287. עי' מאירי שם (בשאר מזמורים, מלבד מזמור ארוממך וכו', שאף לדעתו היה נאמר בכל פינה ופינה וכו'). ועי' ערוה"ש שם, שכ"מ בנחמיה יב, שהמשוררים הלכו אחרי התודות.
  288. עי' ציון 127.
  289. עי' להלן.
  290. תהלים ל ב ואילך. ברייתא שבועות טו ב; רמב"ם ביה"ב פ"ו הי"ב.
  291. עי' תהלים שם א. רש"י שם ד"ה ארוממך. ועי' מהרש"א ח"א שם, שמבאר תוכן המזמור על חנוכת הבית בזמן בית שני, ושאע"פ ששדוד אמר המזמור הזה, על בנין בית שני אמרו. ועי' בן יהוידע שם, טעם שלא מתחילים בפסוק (שם א): מזמור שיר חנוכת הבית לדוד.
  292. תהלים צא א ואילך. עי' ברייתא שם. ועי' רש"י שבציון 298, וריטב"א שם, שמ' שאומרים אותו בכל קידוש העיר והעזרות, ועי' מהר"י קורקוס ביה"ב פ"ו הי"ב, וערוה"ש העתיד ביהמ"ק סי' יג סי"א, שכ"ה אף לד' הרמב"ם, ועי' להלן. ועי' להלן ציון 302 ואילך, עד היכן היו אומרים אותו.
  293. ברייתא שם.
  294. רש"י שם ד"ה פגעים.
  295. תהלים שם ז. ברייתא שם.
  296. עי' חת"ס שם, ע"פ ברכות ו א.
  297. תהלים שם י. ברייתא שם.
  298. עי' רש"י שם ד"ה ושיר. ועי' רבינו יונה ברכות ה א (ג א). ועי' רש"י וריטב"א ופסקי רי"ד שם, ע"פ תו"כ פ' שמיני, שמשה אמר גם פסוק ויהי נועם, ועי' מהרש"ל והג' הב"ח שם שתמהו למה אין אומרים פסוק זה בשעת קידוש תוספת העיר, ועי' תו"ח שם שיישב.
  299. עי' רמב"ם שם ובפהמ"ש שבועות פ"ב מ"ב, ואחרונים דלהלן בדעתו; עי' תוס' שם ד"ה עד (ותוס' הרא"ש שם), ומל"מ שם בדעתם; עי' רע"ב שם.
  300. כס"מ שם בד' הרמב"ם שם; מל"מ ותיו"ט שם בד' תוס' שם. ועי' הר המוריה בית הבחירה שם.
  301. חס"ד על התוספתא סנהדרין פ"ג ה"ב, בד' הרמב"ם שם. ועי' דרך חכמה ביה"ב שם ביאור ההלכה ד"ה ואומרים, בד' הרמב"ם שם, שהשירה המחוייבת היתה ארוממך ה', ושאר המזמורים היו נאמרים בדרך תפילה.
  302. תהלים צא ט. עי' ברייתא שבועות טו ב (לגי' הרי"ף ברכות ה א (ג א) וסדר ר"ע גאון סי' צו וסדור רש"י סי' תכט והרא"ש ברכות פ"א סי' ו וריטב"א שבועות שם ושו"ת הרשב"א ח"א סי' תיג, ועי' הג' הגר"א שבועות שם אות א שהגיה כן בברייתא, וכ"ה גי' כתי"מ שם); עי' ירושלמי עירובין פ"י הי"א.
  303. עי' ציון 300.
  304. תהלים שם ח.
  305. תוס' שם ד"ה עד; תוס' הרא"ש שם. ואפשר שלדעתם מ"ש בברייתא שאומר עד כי אתה ה' מחסי, היינו עד ולא עד בכלל.
  306. שיר השירים ג ז. ריטב"א שם. ועי' אבודרהם סדר ק"ש לפני המיטה. ועי' מל"מ בית הבחירה פ"ו הי"ב, שהק' לדעת רש"י שבציון 298 שאומרים מזמור זה משום שמשה אמרו בהקמת המשכן, למה אין אומרים אותו עד סופו, ואפשר שסובר כריטב"א הנ"ל. וע"ע טעמים: הפסקת פסוק באמצעו, שאסור להפסיק באמצע הפסוק, ועי' נשמ"א כלל ה ס"ק ב, שזה שמפסיקים בשיר של פגעים באמצע הפסוק, כיון שהוא דרך תפילה, וע"ע הנ"ל ציון 279, ועי' שו"ת רב פעלים ח"א או"ח סי' יא, שטעם ההיתר משום שהוא מספרי הכתובים, וע"ע הנ"ל ציון 274, ועי' פתח הדביר או"ח סי' רלט ס"ה, שטעם ההיתר הוא משום שתחת תיבת "מחסי" יש אתנחתא, וע"ע הנ"ל ציון 278. ועי' ירושלמי שבת פ"ו ה"ב: ואיזה הוא שיר פגועין וכו' יושב בסתר עליון עד כי אתה ה' מחסי עליון שמת מעונך, וכן הגי' לפנינו בברייתא שבועות שם, ואפשר שטעם גי' זו הוא משום שאסור להפסיק באמצע הפסוק, ועי' סדור עמודי שמים ליעב"ץ סדר הלילה (שכט ב), ונשמ"א שם, ופתח הדביר שם.
  307. חסדי דוד על התוספתא סנהדרין פ"ג ה"ב. וכ"נ בתפארת שמואל על הרא"ש ברכות פ"א סי' ו. ועי' פתח הדביר שם, שעלה על דעתו לומר כן, ודחה ממשמעות הסוגיא.
  308. תהלים ג ב ואילך. ברייתא שבועות טו ב, לגי' רש"י שם ד"ה ואומר ה' ומהרש"א ח"א שם בדעתו, והרי"ף ברכות ה א (ג א), והרא"ש ברכות פ"א סי' ו, ועי' הגהות הגר"א שם אות ב שהגיה כן בברייתא. ועי' הגי' בברייתא שלפנינו שהזכירה אף את הפסוק מזמור לדוד בברחו וגו', ועי' מאירי שם. ועי' ירושלמי שבת פ"ו ה"ב ועירובין פ"י הי"ב, שאף הוא (בנוסף למזמור יושב בסתר עליון, עי' ציון 293 ואילך) קרוי שיר של פגעים, וכ"מ ברש"י שבועות שם ד"ה להני.
  309. עי' נחמיה ג לג. רש"י שם ד"ה ואומר; פסקי הרי"ד שם; ר"י מלוניל שם.
  310. תהלים שם ג. רש"י שבועות שם ד"ה ואומר; פסקי רי"ד שם.
  311. עי' רמב"ם שם ובפהמ"ש שבועות פ"ב מ"ב, ואחרונים דלהלן בדעתו; עי' תוס' שם ד"ה עד (ותוס' הרא"ש שם), ומל"מ שם בדעתם; עי' רע"ב שם.
  312. כס"מ שם בד' הרמב"ם שם; מל"מ ותיו"ט שם בד' תוס' שם. ועי' הר המוריה בית הבחירה שם.
  313. חס"ד על התוספתא סנהדרין פ"ג ה"ב, בד' הרמב"ם שם.
  314. שם פסוק ט. ברייתא שבועות שם לגי' שלפנינו (ובכתי"מ: לה' הישועה וכו'); עי' ירושלמי שבת פ"ו ה"ב ובעירובין פ"י הי"א: אי זה שיר של פגעים, מה רבו צרי וכל המזמור; עי' רי"ף ברכות ה א (ג א): עד לה' הישועה וגו'. ועי' מטה משה סוס"י שצא, טעם שלא אמרו בבבלי: עד סוף המזמור.
  315. שם פסוק ט. עי' רא"ש ברכות פ"א סי' ו. עי' הגהות הגר"א שבועות שם אות ג, שהגיה כן בברייתא.
  316. שיר השירים שם. עי' אלפסי זוטא ברכות פ"א. ועי' ציון 306.
  317. תהלים ק א ואילך.
  318. רש"י שם ד"ה תנו רבנן; ר"י מלוניל שם; מאירי שם.
  319. ברייתא שבועות טו ב.
  320. עי' ר"ח שבועות שם; עי' רמב"ם בית הבחירה פ"ו הי"ב, ופהמ"ש שבועות פ"ב מ"ב; עי' רע"ב שבועות שם.
  321. עי' ציון 319.
  322. מל"מ שם, ועי' רש"ש שבועות שם. ועי' הר המוריה שם. ועי' רי"ף סנהדרין קא א (כ א), שנראה שהיתה גירסתו: שיר של פגעים, במקום: שיר של תודה.