אנציקלופדיה תלמודית:קטורת

הגדרת הערך - תערובת סממנים בעלי ריח טוב, שממנה מקטירים בבית המקדש.

מרכיביה

מספר הסממנים

הקטרת, שממנה מקטירים בבית-המקדש*^[1], צריך שיהיו בה אחד עשר סממנים^[2], שנאמר: ויאמר ה' אל משה קח לך סמים נָטָף ושחֵלֶת וחֶלְבְּנָה סמים ולְבֹנָה זכה^[3], ודרשו: סמים, הרי שנים, נטף ושחלת וחלבנה, הם שלשה, הרי ביחד חמשה, ונאמר שוב: סמים, שמשמע שיש להביא עוד כמספר האמור, הרי עוד חמשה, וביחד הם עשרה, ולאחר מכן נאמר: ולבֹנה זכה, הרי אחד עשר^[4].

הסממנים שהוזכרו בתורה

הסממנים, ארבעה מהם הוזכרו בתורה, שנאמר: קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה סמים ולבנה זכה^[5]. ואלו הם: א) נטף נקרא בלשון תנאים צרי^[6], והוא שרף הנוטף מעצי הקטף^[7]. ויש מן הראשונים סוברים שמחלוקת תנאים היא אם נותנים בקטרת את עץ הקטף עצמו, או את השרף הנוטף ממנו, ולדעתם להלכה נותנים את העץ בעצמו^[8]. ב) שחלת נקראת בלשון תנאים ציפורן^[9], והיא שורש בושם^[10], ונקראת ציפורן לפי שהיא חלקה כציפורן^[11]. ויש שפרשו שאינה מן הצומח אלא דבר הבא מן הים^[12]. ג) החלבנה נקראת אף בלשון תנאים חלבנה^[13], ואמרו בגמרא שריחה רע^[14], וכתבו ראשונים שהיא כמו דבש שחור, שריחו קשה, והוא שרף מאילנות שבערי יון^[15]. ד) לבֹנה זכה, נקראת בלשון תנאים לבונה^[16], וכתבו אחרונים שהיא שרף הנלקט בהרי הלבנון^[17].

הסממנים שלא הוזכרו בתורה

שבעת הסממנים הנוספים נמנו בברייתא: א) מור^[18], יש סוברים שהוא דם שנצרר בבטן חיה הדומה לצבי ומצויה בהודו, שמתבשמים בו בני אדם^[19], ויש סוברים שהוא מין עשב או אילן שריחו נודף^[20]. ב) קציעה^[21], יש מן הראשונים שכתבו שהיא הנקראת בתורה במקום אחר: קדה^[22], והיא מין שורש עשב^[23]. ג) שבולת נרד^[24], הוא סם חד, ונקרא שמו שבולת נרד לפי שהוא דק כשבולת^[25]. ד) כרכום^[26]. ה) קושט^[27], יש מן הראשונים שכתבו שהוא הנקרא בתורה במקום אחר: קדה^[28]. ו) קילופה^[29], נקראת בתורה במקום אחר קנה בשם^[30]. ז) קנמון^[31], יש סוברים שהוא קליפת עץ^[32], ויש סוברים שהוא תבן מבושם^[33].

מקורם

שבעת סממני הקטרת הנוספים, שלא הוזכרו בתורה, נלמדים מכלל-ופרט-וכלל*, וכך דרשו: קח לך סמים^[34], כלל, נטף ושחלת וחלבנה^[35], פרט, סמים, פעם שניה, חזר וכלל, כלל-ופרט-וכלל* אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש דבר שקוטר ועולה - כלומר שעשנו מיתמר ועולה כמקל, ולא יפציל לכאן ולכאן^[36] - וריחו נודף, אף כל דבר שקוטר ועולה וריחו נודף^[37].

בטעם שנותנים בקטרת דוקא סממנים אלו, ולא אחרים שקוטרים ועולים וריחם נודף, נחלקו ראשונים: א) יש סוברים שהלכה למשה מסיני היא, שנותנים דוקא סממנים אלו^[38]. ב) ויש שכתבו ששבעה אלו לבדם נתרבו בכלל ופרט וכלל, שהם היחידים שקוטרים ועולים וריחם נודף^[39]. ג) ויש שכתבו ששבעת הסממנים, חכמים הם שקבעום, אבל מן התורה אין קפידא אלא בארבעת הסממנים המפורשים^[40], שבהם ענן עשן הקטרת עולה^[41], ומן התורה אפשר להוסיף עליהם שבעה סממנים אחרים שקוטרים ועולים^[42], ויש להם ריח טוב^[43]. ד) ויש שצדדו לומר שארבעה מתוך השבעה שלא נכתבו בתורה, מור וקציעה וקלופה וקנמון, מצוה מן התורה לתתם בקטרת, שהם רמוזים במה שאמרה התורה: קח לך סמים^[44], שכוונתה לארבעת סממנים שהוזכרו בפרשת שמן-המשחה* - הקודמת לפרשת הקטרת – מָר-דרור וקנמָן-בֶּשֶם וקנה בֹשם וקִדָה^[45], שמור הוא מר דרור, וקציעה היא קדה, וקלופה היא קנה-בשם, וקנמון הוא קנמן-בשם, אבל שלשת הסממנים הנוספים, שבלת נרד וכרכום וקושט, חכמים הם שקבעום, ומן התורה אין צריך אלא שיהיו בשמים שיעשו קטרת מרוקח^[46].

שבלת נרד וכרכום וקושט, לסוברים שחכמים הם שקבעו להכניסם לקטרת^[47], כתבו ראשונים בטעם שבחרו דוקא אותם, שהוזכרו בשיר השירים בכתוב: נרד וכרכֹּם וגו' ואְַהָלות^[48] - שאהלות היינו קושט – עם שאר סממני הקטרת, שכולם הוזכרו או נרמזו באותה פרשה^[49].

חסר אחד מהם

חיסר אחד מכל סממניה, הקטרת פסולה^[50].

חיסר מדברים שנותנים בה שאינם סממנים, עי' להלן^[51].

שיפת הציפורן

הציפורן, שפים אותה בבורית כרשינה^[52], שהיא עשב הבא מהעיר כרשינה^[53], או שהיא עשב שעושים ממנו בורית^[54], או שהיא חלב כר בן שנה^[55], כדי שתהא נאה^[56], ששחורה היא^[57], ומלבנים אותה בבורית^[58]. שיעור בורית כרשינה תשעה קבין^[59]. לא שף בבורית כרשינה, כתבו ראשונים שהקטרת פסולה^[60]. ומן האחרונים יש שכתבו שכשרה, שהשיפה אינה אלא למצוה מן המובחר^[61].

שרייתה

הצפורן – או הצרי^[62] - שורים אותה ביין קפריסין^[63], שהוא יין הבא ממקום ששמו קפרס^[64], או שהוא יין שעושים מאביונות של אילן צלף^[65], כדי שתהא עזה^[66], כלומר שיהא ריחה חזק^[67]. שיעור יין קפריסין שלשה סאים ושלשה קבים^[68]. אין לו יין קפריסין, מביא חמר חיוריין עתיק^[69], כלומר יין לבן ישן חזק ביותר^[70]. לא שרה ביין קפריסין ולא בחמר חיוריין, כתבו ראשונים שהקטרת פסולה^[71]. ומן האחרונים יש שכתבו שכשרה, שהשריה אינה אלא למצוה מן המובחר^[72].

על שרייתה בחומרים נוספים, עי' להלן^[73].

שימוש במי רגלים

מי רגלים – יש מפרשים מי-רגלים* כמשמעו^[74], ויש מפרשים עשב ששמו מי רגלים^[75], שהוא מגונה מחמת שמו^[76], או שיש לו ריח רע^[77], ויש מפרשים מי מעין ששמו רגלים, שיש לו ריח רע^[78] - אף על פי שהם יפים לציפורן – לשרייתה^[79], או לשיפתה^[80] – אין משתמשים בהם לסממני הקטרת, לפי שפיטום הקטרת – היינו כתישת הסמים ועירובם^[81] ותיקון הקטרת^[82] - נעשה בעזרה^[83], ואין מכניסים מי רגלים במקדש^[84], ויש שכתבו טעם נוסף, שכל דברי מצוה וקדושה אין משתמשים בהם במי רגלים^[85].

מלח סדומית

הקטרת, כתבו ראשונים שמוסיפים לה מלח סדומית^[86] - סוג של מלח גס, ויש סוברים דק^[87] - ושיעורו רבע הקב*^[88]. בטעם הבאתו נחלקו ראשונים: יש סוברים שהוא מהחיוב הכללי לתת מלח על כל דבר שמקטירים על המזבח שנאמר: על כל קרבנך תקריב מלח^[89] – ע"ע מליחה - שלדעתם חיוב זה הוא אף בקטרת^[90]. ויש סוברים שהוא חיוב מיוחד מן הכתוב: ממלח טהור קדש^[91], שתהא מלוחה במלח סדומית^[92]. ויש מן הראשונים חולקים וסוברים שאין נותנים מלח סדומית בקטרת, אלא ששורים בו את הצפורן^[93].

לא נתן בה מלח סדומית, בירושלמי נראה שפסולה^[94], וכן יש מן האחרונים שפסלוה^[95], ויש שכתבו שכשרה, שלדעתם נתינת מלח אינה אלא למצוה מן המובחר^[96].

מעלה עשן

הקטרת, מוסיפים לה מעלה עשן^[97], שהוא עשב^[98], שמעלה את עשן הסממנים זקוף כמקל^[99], ושיעורו כל שהוא^[100]. והעשב הזה, לא היו יודעים אותו אלא אנשים ידועים, שהיתה בידם מסורת איש מפי איש^[101]. במקור דין נתינת מעלה עשן דרשו לענין קטרת של יום הכפורים: כי בענן אראה על הכפרת^[102], מלמד שנותן בה מעלה עשן^[103], וכן דרשו: מנין שנותן בה מעלה עשן, שנאמר: וכסה ענן הקטרת את הכפרת^[104], ובטעם שהוצרכו שתי דרשות, אמרו בגמרא שהוא ללמד שבין העלים של מעלה עשן ובין העיקר – שורש^[105] - שלו כשרים^[106], או שכתוב אחד למצוה ואחד לעכב^[107]. בקטרת של שאר ימות השנה, נחלקו אמוראים, וראשונים ואחרונים בדעתם, במקור נתינת מעלה עשן: יש סוברים שהיא מן התורה, שלכך הוצרכו שתי דרשות לקטרת של יום הכפורים^[108], ללמד אף על קטרת של שאר ימות השנה^[109]. ובדעת אמוראים שלמדו דברים אחרים מן הכפילות^[110], יש שכתבו שנתינת מעלה עשן בקטרת של ימות השנה אינה מן התורה^[111], ויש שכתבו שאף לדעתם נתינתה מן התורה^[112].

קטרת של יום הכפורים שחסר בה מעלה עשן פסולה^[113]. ובשל שאר ימות השנה נחלקו ראשונים ואחרונים: יש סוברים שפסולה^[114]. ויש סוברים שמחלוקת אמוראים היא, שלסוברים שנתינתו מן התורה, פסולה, ולסוברים שאינה מן התורה, כשרה, שאינה אלא למצוה מן המובחר^[115].

כיפת הירדן

כיפת הירדן, שהוא עשב הגדל על שפת הירדן^[116], ויש מפרשים שהוא רעי של דג^[117], רבי נתן אומר שאף היא משמשת לקטרת^[118], ונחלקו ראשונים מה עושים בה: יש סוברים שמוספים אותה לקטרת^[119]. ויש סוברים ששורים בה את הציפורן^[120]. שיעורה כל שהוא^[121].

חסר כפת הירדן, יש מן האחרונים שכתבו שהקטרת פסולה^[122], ויש שנראה מדבריהם שמאחר וכפת הירדן אינה מאחד עשר הסממנים, הקטרת כשרה בלעדיה^[123].

איסור נתינת דבש

דבש*, אף על פי שהוא יפה לקטרת^[124], ואלו היה נותן בה דבש מעט לא היה כל העולם כולו יכול לעמוד בריחה^[125], אין נותנים אותו בקטרת, ואם נתן פסלה^[126], שנאמר: כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו וגו'^[127]. נתן בה דבש והקטירה, יש מן האחרונים שכתבו שיצא ידי חובה בדיעבד, ולא אמרו אלא שפסולה להקרבה לכתחלה^[128], ויש שכתבו שלא יצא ידי חובה^[129].

על הדברים הכלולים באיסור נתינת דבש ע"ע דבש^[130], וע' שאר ודבש.

המשקל והכמות

משקל הסממנים

ארבעת הסממנים המוזכרים בתורה, שהם הצרי והציפורן החלבנה והלבונה, מן התורה צריך שיהיה משקלם שוה, כמשקלו של זה כך משקלו של זה, שנאמר בהם: בד בבד יהיה^[131], ומשקל כל אחד מהם – כשהקטרת נעשית בפעם אחת לשנה^[132] - שבעים מנה*^[133]. המור והקציעה ושבולת הנרד והכרכום, משקל כל אחד מהם ששה עשר מנה^[134]. הקשט משקלו שנים עשר מנה^[135]. קלופה משקלה שלשה מנה^[136]. קנמון משקלו תשעה מנה^[137]. משקל כל הסממנים יחד שס"ח מנים^[138]. במקור משקל הסממנים, יש מן הראשונים שכתבו שהוא מהלכה למשה מסיני^[139], והוא בכלל שיעורים שנמסרו בהלכה למשה מסיני^[140], ומהם יש שכתבו שהסמיכוה על הכתוב: שלחיך פרדס רמונים^[141] - שנדרש על הקטרת^[142] - ש"שלחיך" בגימטריה שס"ח^[143]. ויש שכתבו שחכמים הם שקבעו את המשקל, לפי מה ששיערו על פי חוזק הסממנים^[144].

חסר ממשקל אחד מן הסממנים, הקטרת פסולה^[145]. חסר ממשקל כולם, באופן שנשאר היחס ביניהם שוה, כגון שעשאה לחצאין, כשרה^[146].

השקילה

כששוקלים את הסממנים, כתבו אחרונים שאסור להניח משקל במשקל, כלומר שלא ישקול סממן אחד, ויחזור וישקול סממן אחר כנגדו, אלא ישקול כל סממן וסממן כנגד הברזל, שכן דורשים מן הכתוב: בד בבד^[147].

כמותה וחילוקה

הקטרת נעשית שס"ח מנה – סממנים^[148] - בפעם אחת^[149], שזה חשבון כל סממניה יחד^[150], ונעשית פעם אחת בשנה^[151]. וכיצד היתה מתחלקת, שס"ה מנים, כמנין ימות החמה^[152], שימשו להקרבת מנה בכל יום מימות השנה*^[153] - ואף על פי ששנה רגילה יש בה שנ"ד ימים, כמנין ימי שנת הלבנה^[154], אחד עשר המנים הנותרים הצטרפו מכמה שנים להקטרה בחודש העיבור^[155] - ושלשה מנין יתרים שהיו בכל שנה, מהם מכניס כהן גדול מלא חפניו ביום הכיפורים^[156], והשאר, כלומר מה שנותר משלשת המנים, שלא נכנס בחפינת הכהן – והם כשנים וחצי מנים, שהחפינה כחצי מנה^[157] - נשאר מכל שנה לשנה שאחריה, ומתוסף על שס"ח המנים החדשים^[158].

מותר הקטרת

מותר הקטרת, שהיא הקטרת הנותרת משנה לשנה – כגון הנותרת משלשת המנים של יום הכפורים, אחר חפינת הכהן^[159], וכן אחד עשר מנים הנותרים בכל שנה פשוטה, משס"ה מנים שמפטמים כנגד ימות שנת החמה^[160] - אי אפשר להקטירה בשנה הבאה כפי שהיא, לפי שקרבנות הציבור הנקנים מתרומת-הלשכה*, צריך לקנותם בכל שנה מתרומה חדשה^[161], ומה היו עושים בה, היו נותנים אותה לאומנים בשכרם, וחוזרים ולוקחים אותה מהם מתרומה חדשה^[162], אלא שמאחר ואי אפשר לתת אותה לאומנים כשהיא קדושה, שכל דבר שראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם^[163], מחללים אותה תחלה על מעות אחרות, כיצד, לוקחים מעות מתרומת הלשכה, ומוצאים אותם לחולין על ידי שמזכים אותם לאומני הקטרת, ועל המעות הללו מחללים את הקטרת קודם נתינתה לאומנים^[164].

על דיני קנית קטרת מתרומה חדשה, ופרטים נוספים בענין מותר הקטרת, ע"ע שקלים; על המקדיש נכסיו והיו בהם דברים הראוים לקטרת, ע"ע הקדש^[165].

פיטומה לחצאין

פטמה לחצאין, כלומר שפיטם קפ"ד מנים, מחצית מן הכמות השנתית, כשרה^[166], ובלבד שיתן כל סממן לפי ערכו, כלומר שהיחס בין הסממנים נשמר^[167]. וכן היו עושים אחת לששים או לשבעים שנה, כשהמותר המתאסף ממותר קטרת של יום הכפורים שבכל שנה^[168], הגיע לשיעור מחצית מהכמות השנתית, היו מפטמים אותה לחצאין, כלומר שבאותה שנה לא היו מפטמים קטרת חדשה בשעור שס"ח מנים, אלא בשעור קפ"ד מנים, והמחצית השניה באה מן השיריים^[169].

בכמות קטנה

פיטם פחות ממחצית הכמות השנתית – היינו פחות מקפ"ד מנים - נחלקו תנאים: א) בדעת רבן שמעון בן גמליאל שאמר בשם בן הסגן, שלא שמענו שהיו מפטמים לשליש ולרביע, כלומר שלא שמענו שהיו משהים את מותר הקטרת שמונים או תשעים או מאה שנים, עד שבשנה שיצרפו אותה, יפטמו שליש או רביע בלבד מהכמות הרגילה^[170], כתבו ראשונים שאם פטמו לשליש ולרביע, ספק הוא אם הקטרת כשרה^[171], ומן האחרונים יש שכתבו בדעתו שהקטרת פסולה^[172], שהלכה למשה מסיני היא שהקטרת אינה נעשית אלא בשיעורה, או לחצאין, אבל לא בכמות אחרת^[173]. ב) וחכמים סוברים שאם היה רוצה לפטם הקטרת דבר יום ביומו, בשיעור מנה, המספיק ליום אחד, עושה כן^[174], ויש שכתבו בדעתם, וכן נראה מדברי רבא, שאפילו פיטם כשיעור פרס, שהוא חצי מנה, והוא כשיעור הקטרה אחת של בוקר או של ערב, כשרה^[175].

להלכה כתבו ראשונים שלכתחלה מפטמים שס"ח מנים יחד, ואם פיטם מעט מעט, אפילו פרס בכל פעם, כשרה^[176]. ומן האחרונים יש שכתבו בדעת ראשונים להלכה שפטמה פחות מחציה פסולה^[177].

עשייתה

מצוה בעשייתה

עשיית הקטרת להקטרה, יש בה מצות עשה^[178], שנאמר: ויאמר ה' אל משה קח לך סמים וגו' ועשית אתה קטרת וגו'^[179].

במנין המצוות

עשית הקטרת אינה נמנית במנין המצוות^[180], לפי שהיא הקדמה למצות ההקטרה, והקדמות למצוות, אין מונים אותם כמצוות בפני עצמן, לסוברים כן^[181], או לפי שהיא כלולה במצות פרשת המשכן^[182].

על כללי מנין המצוות ע"ע תריג מצוות.

עשייתה בקדש

כל מעשה הקטרת נעשה בעזרה, שנאמר: קדש היא קדש תהיה לכם^[183], כל מעשיה לא יהו אלא בקדש^[184]. ואפילו הכנת הסממנים קודם עירובם בקטרת, כגון שריית הציפורן כדי שתהא נאה^[185], אינה נעשית אלא בעזרה^[186]. קטרת שנעשתה בחוץ פסולה^[187].

על עשייתה בלשכת בית-אבטינס*, ואם היה לה דין קדש, ע"ע בית אבטינס^[188].

בכלי קדוש

על פיטום הקטרת, אם נעשה בכלי-שרת*, ע"ע כלי שרת^[189]; על המכתשת שכותשים בה, אם היתה כלי שרת, ע"ע כלי שרת^[190].

זמן עשייתה

פיטום הקטרת, שנעשה פעם בשנה^[191], היו עושים אותו בניסן, שבו מתחילים להביא קרבנות ציבור מהתרומה החדשה^[192]. ובשנה שלא פטמו אותה אלא לחצאין, והמחצית השניה באה מן השיריים^[193], נראה מדברי ראשונים שבמחצית השנה הראשונה השתמשו בשיריים, ולאחר חצי שנה פיטמוה לחצאין^[194].

שחיקת הסממנים

כל אחד מן הסממנים שוחקים אותו בפני עצמו הדק הדק^[195], שנאמר: ושחקת ממנה הדק^[196]. בטעם ששוחק כל אחד בפני עצמו, ולא מערבם ושוחקם יחד, כתבו אחרונים בדעת ראשונים שצריך שיתערבו יפה^[197], ואחר שחיקה מתערבים יפה יותר^[198], וטעם נוסף אמרו, שלמדים ממה שנאמר בהם: בד בבד^[199], כלומר כל אחד לבדו^[200].

אמירה בעת השחיקה

בעת שחיקת הקטרת, אומר: הדק היטב, היטב הדק^[201], לפי שהדיבור יפה לבשמים^[202] בעת שחיקתם^[203], ונחלקו ראשונים מי האומר: יש סוברים שהממונה אומר לשוחק, שישחוק יפה^[204], ויש מפרשים שהשוחק אומר לסממנים שיתדקדקו יפה^[205].

עירוב הסממנים

הסממנים השחוקים, צריך לערב אותם^[206] יפה יפה, שנאמר: ממלח^[207], כלומר מעורב^[208].

החזרתה למכתשת

אף על פי שמפטמים את הקטרת פעם אחת בשנה^[209], מחזירים אותה למכתשת עוד פעמיים בשנה^[210], כדי לחדש ריחה^[211]. ויש מן האחרונים שכתבו שבכל פעם היתה ההכנסה מטעם אחר, שבימות החמה, שהקטרת צריכה להיות פזורה כדי שלא תתעפש, הכניסוה כדי לפזרה, שמא נדבק קצתה בקצתה, ובימות הגשמים, שהקטרת צריכה להיות צבורה כדי שלא יפוג ריחה, הכניסוה והניחוה שם כל ימות הגשמים, ומשם היו מסתפקים ממנה בכל יום^[212].

שמירתה

הקטרת, יש מן האחרונים שמצדדים בדעת ראשונים שבימות החמה מניחים אותה כשהיא פזורה, כדי שלא תתעפש, ובימות הגשמים מניחים אותה כשהיא צבורה, כדי שלא יפוג ריחה^[213].

שחיקת קטרת של יום הכפורים

שלש מנים של קטרת, שמהם כהן גדול מכניס מלא חפניו ביום הכפורים, אין די לה שתהא דקה, כשאר קטרת, אלא צריך שתהא דקה מן הדקה^[214], שנאמר בה: קטרת סמים דקה^[215], והלא כבר נאמר בכל קטרת: ושחקת ממנה הדק^[216], ומה תלמוד לומר דקה, כדי שתהא דקה מן הדקה^[217], ולפיכך נותנים אותה למכתשת בערב יום הכפורים, ושוחקה יפה יפה, כדי שתהא דקה מן הדקה^[218].

על דיני קטרת של יום הכפורים, והקטרתה, ע"ע עבודת יום הכפורים.

העושים

הקטרת נעשית על ידי אומנים^[219], ובמקדש, בית אבטינס היו ממונים על מעשה הקטרת^[220], לפי שהם היו בקיאים במעשה הפיטום^[221], והיו יודעים להעלות עשן הקטרת, שיהא מיתמר ועולה כמקל^[222], לפי שהכירו את העשב "מעלה עשן"^[223].

אף זרים ונשים, וכל הפסולים, כתבו אחרונים שכשרים לפיטום הקטרת^[224].

גדרה ודיניה

דמיה

הקטרת נקנית מתרומת הלשכה^[225], במקור הדין יש שדרשו בירושלמי ממה שנאמר: קדש היא^[226]. וכן שכר עושי הקטרת ניתן מתרומת הלשכה^[227].

פיטומה בקדושה

פיטום הקטרת, צריך שיעשה בשל הקדש, לפיכך צריך להקדיש את הסממנים קודם הפיטום^[228]. פטמה מן החולין פסולה^[229]. ומדברי אחרונים נראה שמחלוקת אמוראים היא בירושלמי, אם הפיטום צריך שיעשה בשל קדש^[230].

קדושתה

הקטרת אחר שנכתשה במכתשת, נחלקו אמוראים בקדושתה: רבה סובר שהיא קדושה קדושת-הגוף*^[231], משום שנתקדשה במכתשת, שהיא כלי שרת, לסוברים כן^[232], או שהאמירה שבהקדשתה – שאומרים הרי זו קטרת – עושה אותה קדושת הגוף, אלא שהקדושה חלה בפועל אחר כתישתה, שאז נעשית ראויה להקטרה^[233]. ורב חסדא סובר שקטרת אף אחר כתישתה אינה קדושה אלא קדושת-דמים*^[234], שבלקיחתה מתרומת הלשכה נעשית קדושת דמים^[235], והמכתשת אינה מקדשתה קדושת הגוף, לפי שלדעתו אינה כלי שרת^[236], ואף אמירת ההקדשה, לדעתו אינה מקדשתה קדושת הגוף^[237], אלא שבהקטרתה מתקדשת קדושת הגוף בכלי שנתונה בו בשעת הקטרה, שהוא כלי שרת^[238].

לסוברים שקדושה קדושת הגוף, הטעם שניתן לפדותה, ע"ע לב בית דין מתנה^[239]; הטעם שאינה נפסלת בלינה*, ע"ע לינה^[240]. לסבורים שאינה קדושה קדושת הגוף, הטעם שנפסלת בטבול-יום*, ע"ע קדושת דמים; על קטרת, אם נפסלת ביוצא*, ע"ע יוצא^[241].

איסור עשיה כמתכונתה

אסור לעשות קטרת כמתכונתה^[242], היינו כמנין סממניה^[243], לפי יחסי משקלם^[244], כדי להשתמש בה לעצמו^[245], שנאמר: והקטרת אשר תעשה במתכנתה לא תעשו לכם^[246]. האיסור נמנה במנין מצוות לא תעשה^[247].

המפטם את הקטרת להריח, במזיד*, חייב כרת*^[248], אף על פי שלא הריח^[249], שנאמר: איש אשר יעשה כמוה להריח בה ונכרת מעמיו^[250]. ובשוגג*, חייב חטאת* קבועה^[251]. ועל לא הודע שלה, חייב אשם-תלוי*^[252].

המפטם את הקטרת, אם לוקה, ע"ע חיבי מלקיות^[253].

הסממנים

העושה קטרת לעצמו, ונתן בה סממנים אחרים שקוטרים ועולים וריחם נודף, במקום אותם שמנו חכמים בקטרת^[254], כתבו אחרונים שלסוברים שמן התורה אף סממנים אחרים שקוטרים ועולים וריחם נודף כשרים לקטרת^[255], אף העושה מהם להריח הרי הוא בכלל הלאו^[256], ולסוברים שמן התורה אין כשרים לקטרת אלא הסממנים שנמנו^[257], העושה מסממנים אחרים אינו בכלל הלאו^[258]. ויש מן האחרונים שנסתפקו שמא אף לסוברים שסממנים אחרים כשרים מן התורה, אחר שבררו חכמים סממנים מסוימים, שוב אין קטרת חשובה כמתכונתה אף מן התורה אלא כשנעשית באותם שנקבעו^[259].

עשה קטרת כמתכונתה בסממניה, אלא שחיסר מעלה עשן – שאינו מסממני הקטרת, אלא מוסיפים אותו עליהם^[260] - לסוברים שנתינתו בקטרת מעכבת^[261], נסתפקו אחרונים אם חייב^[262].

הכמות

המפטם לעצמו, אינו חייב אלא אם פיטם בכמות שמצינו כמוה בפיטום הקטרת שבמקדש, שנאמר: והקטרת אשר תעשה כמתכנתה לא תעשו וגו'^[263], כל שתעשה^[264], כלומר שכל שראויה לעשיה היא שחייבים עליה^[265]. פיטמה לחצאין – כשהיחס במשקל הסממנים נשמר^[266] - מאחר ופיטום כזה כשר במקדש^[267], חייב^[268]. פיטם לשליש ולרביע, או מנה, או פרס, לסוברים שפיטומים כאלה כשרים במקדש^[269], חייב^[270], ולסוברים שאינם כשרים במקדש, פטור^[271]. להלכה כתבו ראשונים שהמפטם לשליש חייב^[272], וכתבו אחרונים בדעתם שהוא הדין פחות משליש^[273].

על המפטם חצי-שעור*, אם אסור מן התורה לסוברים שחצי שעור אסור מן התורה, ע"ע חצי שעור^[274].

למסרה לציבור

פיטם קטרת למסרה לציבור, פטור^[275], ומותר לעשות כן^[276], שנאמר: לא תעשו לכם^[277], לכם הוא שאסור, אבל למסרה לציבור פטור^[278], וראשונים כתבו שלמדים מן הכתוב: איש אשר יעשה כמוה להריח בה ונכרת^[279], דוקא להריח בה, אבל עושה אתה משלך כדי למסרה לציבור^[280].

להתלמד

פיטם קטרת להתלמד בה, פטור^[281]. וכתבו אחרונים שכן הדין אף בעשאה לצורך אחר, כל שלא עשאה להריח בה^[282].

על המריח בריח הקטרת לאחר שתעלה תמרתו, אם מעל, ע"ע דבר שנעשית מצותו^[283] וע' מעילה; אם יש איסור הנאה בריח הקטרת אחר שתעלה תמרתו, ע"ע דבר שנעשית מצותו^[284].

אמירת פטום הקטרת

סדר פיטום הקטרת, כתבו ראשונים שאומרים אותו אחר תפילת שחרית^[285], וכן יש שכתבו שנוהגים לאמרו בערב אחר תפילת ערבית^[286], או מנחה^[287], זכר למקדש, שהיו מקטירם קטרת בבוקר ובערב^[288]. ובמקצת מקומות אין אומרים אותו^[289]. ויש שאין אומרים אותו אלא בשבת^[290]. ויש שנהגו לאמרו במוצאי שבת^[291].

יש מן האחרונים שכתבו שכשם שהמקטיר שחסר אחד מסממני הקטרת חייב מיתה^[292], כך הקורא שחסר אחד מן הסממנים בקריאתו חייב מיתה^[293], לפי שהעוסק בפיטום הקטרת, הרי הוא כאילו מקריב^[294], ומטעם זה כתב שצריך לאמרה דוקא מן הכתב^[295], וכן מטעם זה במקצת מקומות אין אומרים אותו כלל, שמא יחסר^[296]. ואחרונים חולקים וסוברים שהמחסר סממנים בקריאתו אינו חייב מיתה^[297].

על הקטרה הקטרת וכל פרטיה ע"ע הקטרה (קטרת).

ריחה

טוב ריחה

ריחה הקטרת, כתבו ראשונים שהוא הטוב שאפשר לעשות על ידי אדם^[298].

ריחה במקום רחוק

הקטרת, ריחה היה מורגש מרחוק^[299], ובירושלים, אפילו כלה, שדרכה להתקשט בבשמים, אינה צריכה להתקשט, מריח קטרת^[300], ואפילו מיריחו – הרחוקה מירושלים עשר פרסאות^[301] - היו מריחים ריח פטום הקטרת^[302], ועיזים שביריחו היו מתעטשות מריח הקטרת^[303], ונשים שביריחו אינן צריכות להתקשט מריח הקטרת^[304], ואף עיזים שבהר מכוור – ויש גורסים: מכמר, ופרשו שהם הרי הגלעד^[305] - היו מתעטשות מריח פטום הקטורת^[306].

ריחה לאחר זמן

הקטרת, ריחה נשאר במקום הקטרתה זמן רב^[307], וכן העידו על משכן שילה, שקרוב לאלף שנים אחר חורבנו, נותר בכתליו ריח הקטרת^[308].

על "חבת-הקדש*" בקטרת, שמחמתה היא מקבלת טומאה אף על פי שאינה אוכל, ושיש סוברים שמחמתה לוקים על אכילתה בטומאה, ע"ע חבת הקדש^[309] וע' טמאת מקדש וקדשיו^[310].

הערות שוליים