אנציקלופדיה תלמודית:קדושי קטנה

הגדרת הערך - קידושיה ונישואיה של בת ישראל עד שלא גדלה או עד שלא בגרה.

קידושי קטנה הם בשני דרכים: א) כשיש לה אב שמתקדשת ע"י אביה אפילו שלא לדעתה ואפילו כשהיא נערה כל זמן שלא בגרה - מן התורה (חלק זה יתבאר בשבעת הפרקים הראשונים של הערך). ב) כשאין לה אב, או שיצאה מרשותו^[1], שמתקדשת ע"י אמה או אחיה^[2] לדעתה – או ע"י עצמה^[3] - כל זמן שהיא קטנה – מדרבנן. וקידושין אלה נקראים קידושי מיאון, משום שאם רצתה ממאנת בו ויוצאה בלא גט^[4] (חלק זה, השני, יתבאר בשלושת הפרקים האחרונים של הערך).

זכות האב בבתו

האיש מקדש את בתו כשהיא נערה^[5] וכל שכן כשהיא קטנה^[6] ואפילו שלא לדעתה^[7], שנאמר: את בתי נתתי לאיש הזה לאשה^[8]. ומקרא זה בנערה נאמר שהרי כתוב שם: והוציאו את הנערה וגו'^[9]. והאב זכאי בבתו – בקטנות ובנערות^[10] - בקידושיה: בכסף בשטר ובביאה^[11]. בכסף – שכסף קידושיה שלו^[12]. ואפילו קידשה במאה מנה הכל של האב^[13]. בשטר – שאם קיבל שטר איסורין עליה הרי זו מקודשת^[14]. ובביאה – שרשאי למוסרה לביאה לשם קידושין^[15] על כורחה^[16]. ודוקא כשמוסרה לקדשה בביאה, אבל בענין אחר לא יתכן שימסור אותה לביאה בעל כורחה, שאפילו קידשה בעל כורחה יכולה לומר: איני נבעלת לו, שמאוס הוא עלי ואין כופין אותה להיבעל לשנאוי לה, אלא שיש לה דין מורדת כמו בשאר נשים^[17], אבל כשמסרה להתקדש בביאה אינה יכולה לעכב^[18].

בירושלמי שאלו: האב זכאי – נוח בכסף ובשטר (שזכות היא לו שמקבל הכסף לעצמו, וכן זוכה בשטר לצור על פי צלוחיתו^[19])

בביאה – מה זכות היא לאב? ^[20] – תיפתר שאמר לו: לכשתקנה לי בתך יהיה לך כסף זה^[21] נמצא שזכאי בכסף על ידי קנייתו בביאה^[22].

ומנין שכסף קידושיה לאביה? אמרו: מכיון שהאב מקבל קידושיה ככתוב: את בתי נתתי לאיש הזה^[23] גם הכסף שייך לאביה^[24]. ושאלו: שמא רק בקטנה שאין לה יד אמרה תורה שבידו נתינתה לשם קידושין, אבל נערה שיש לה יד היא תקדש עצמה והיא תקח הכסף?^[25] ואע"פ שהמקרא "את בתי נתתי" במוציא-שם-רע נאמר שהיא נערה ככתוב: ונתנו לאבי הנערה^[26], שמא כך הוא אומר: את בתי נתתי כשהיתה קטנה ועכשיו היא נערה^[27], או שאמנם המקרא מדבר בנערה, והתורה אמנם זיכתה לו לקבל קידושיה – ואפילו בעל כורחה^[28] - אלא שהייתי אומר שכיון שנערה היא שיש לה יד, יכולה גם היא עצמה לקבל קידושיה, וכשהיא מתקדשת בעצמה יהיה כסף הקידושין שלה, וכשאביה מקדשה יהיה כסף הקידושין שלו^[29]. או שכיון שגם היא יכולה לקדש עצמה בלא דעת האב גם כשקידשה אביה לא יזכה בכסף קידושיה^[30]. והתשובה היא: שלמדים ממה שנאמר באמה העבריה ויצאה חנם אין כסף^[31] אין כסף לאדון זה – בצאתה מרשותו בסימני נערות – אבל יש כסף לאדון אחר. ומיהו? אביה. שכשיוצאה מרשותו דהיינו כשמתקדשת – שיוצאה מרשותו לענין הפרת נדרים שאינו מופר אלא בשותפות הארוס^[32] - הכסף לאביה^[33]. ועכשיו ששמענו שגם בנערה הכסף לאביה ממילא נלמד שהוא מקבל קידושיה של נערה שאין סברה שהוא יקבל כסף קידושיה והיא תקדש את עצמה^[34].

בשטר וביאה מנין – שביד אביה לקדשה ולמוסרה בעל כורחה^[35] - שנאמר: והיתה לאיש אחר^[36] הוקשו הוויות – כסף ושטר וביאה – זה לזה^[37].

אע"פ שגם הנערה היא ברשות אביה לקדשה מכל מקום נחלקו אמוראים אם יכולה הנערה גם בעצמה לקבל קידושיה. ריש לקיש סובר שהדבר תלוי במחלוקת התנאים לענין גט ששנינו: נערה המאורסה היא ואביה – או היא או אביה³¹ – מקבלים את גיטה. ור' יהודה אומר: אין שתי ידיים זוכות כאחת אלא אביה ולא היא³². וכמחלוקת בגירושין כך מחלוקת בקידושין³³ שלרבנן אם קידשה עצמה מקודשת, ולר' יהודה אינה מקודשת^[38] שהרי נאמר: ויצאה והיתה^[39], הוקשה הויה (קידושין) ליציאה (גירושין)^[40] מה גירושין, לדעת חכמים, בין היא בין אביה, אף קידושין בין היא בין אביה^[41], ואעפ"י שלא לגמרי מקישים אותם, שהרי קטנה מתגרשת אף ע"י עצמה לדעת חכמים^[42] ואינה מתקדשת ע"י עצמה, היינו משום שקטנה אין לה יד לקבל קידושיה, ולקבל גט יש לה יד כיון שנישאת^[43], אבל בנערה שיש לה יד אין לחלק בין קידושין לגירושין^[44]. ור' יוחנן אמר מחלוקת בגירושין, אבל בקידושין דברי הכל אביה ולא היא^[45], ושני טעמים נאמרו בדבר: א) גירושין שמכנסת עצמה - בקבלת גיטה^[46] - לרשות אביה, בין היא ובין אביה (לדעת חכמים) שגם אביה רוצה שהיא תקבל. קידושין משפקעת עצמה מרשות אביה – אביה ולא היא^[47]. ב) קידושין שמדעתה אביה ולא היא, שהתורה זיכתה לו^[48], גירושין שבעל כורחה בין היא ובין אביה^[49], כי מה לנו ולדעתו, הרי גם כשהוא מקבל הגירושין בעל כורחו הם^[50], ואע"פ שהוקשתה הויה ליציאה^[51] על כורחך לא הוקשו לדבר זה, שהקידושין כיון שאינם אלא מדעתה, כל זמן שהיא נערה – הכל תלוי בדעת האב, ודעתה אינה כלום, או שלדעת ר' יוחנן אין אומרים בכל מקום שהוקשתה הויה ליציאה, אלא במקום שנאמר נאמר, ובמקום שלא נאמר לא נאמר^[52], הלכה כר' יוחנן^[53].

אפילו לדעת ריש לקיש שהנערה יכולה בעצמה לקבל קידושיה מכל מקום אינה יכולה לעשות שליח לקבל קידושיה, וכדרך שמצינו בגירושין שאין הנערה יכולה לעשות שליח לקבלת הגט^[54] אבל בירושלמי אמרו שזה תלוי במחלוקת ר' יוחנן ור"ל, שלדעת ר' יוחנן שאין לנערה לקבל קידושיה ואין לה דעת אצל אביה אינה עושה שליח אפילו לקבל גיטה, ולדעת ר"ל שנערה מקבלת בעצמה קידושיה יש לה דעת אצל אביה ועושה היא שליח בין בגירושין בין בקידושין^[55].

במאמר – קידושי כסף או שטר שביבמה^[56] - שנינו: קטנה מן האירוסין אין עושים בה מאמר אלא מדעת אביה, והנערה בין מדעת עצמה בין מדעת אביה^[57]. ואפילו לר' יוחנן שסובר שבקידושין דברי הכל אביה ולא היא, וכן אפילו לר' יהודה שסובר אפילו בגירושין אביה ולא היא מכל מקום במאמר הכל מודים שנערה יכולה לקדש עצמה שלא מדעת אביה הואיל וזקוקה ועומדת^[58].

על האומר לחברו אם ילדה אשתך נקבה מקודשת לי, באיזה אופן חלים הקידושין, ואם אין בזה משום דבר שלא בא לעולם – עיין ערך דבר שלא בא לעולם.

בת יום אחד מתקדשת בכסף^[59]. והוא הדין בשטר^[60], אבל בביאה אינה מתקדשת עד שתהיה בת שלוש שנים ויום אחד^[61] וכן אמרו: בת שלוש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה^[62] שפחותה מבת שלוש שנים ויום אחד אין ביאתה ביאה^[63].

אין קידושין תופסים בנפל, ואם קיבל אבי הנפל בה קידושין והמקדש קידש אחר כך את אחותה תופסים הקידושין וצריכה גט^[64], ואם כן מה שאמרו שבת יום אחד מתקדשת היינו בידוע שכלו לו חדשיו, או ששהה שלושים יום אחר הקידושין שנתגלה הדבר למפרע שאינו נפל^[65]. ויש אומרים שהמקדש נפל הקידושין ספק ואם קידש אחותו ואח"כ קידש בת אחותו שניהם צריכים גט מספק^[66].

אפילו היתה הבת חרשת או שוטה וקידשה האב הרי היא אשת איש גמורה^[67].

האיש מקדש את בתו ואין האישה מקדשת את בתה^[68], שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה^[69] באביה נתלית נתינתה^[70].

במסירתה לחופה

האב זכאי למסור את בתו – קטנה ונערה - לחופה^[71]. ואפילו בעל כורחה^[72]. משום שכתוב את בתי נתתי לאיש הזה^[73]. כל נתינות שבה במשמע^[74], ויש מן הראשונים שסוברים שרק נערה יכול למוסרה בעל כורחה, אבל קטנה שאינה בת מסירה לחופה אינו יכול למוסרה לחופה אלא מדעתה^[75].

בירושלמי אמרו שאפילו לריש לקיש שסבור לדעת חכמים שנערה יכולה לקבל בעצמה קידושיה^[76] מכל מקום מודה הוא בנישואין שאינה יכולה להשיא עצמה בלי רשותו, שלא הכל ממנה להשיא עצמה להפסיד מעשי ידיה לאביה^[77].

קטנה בין היא בין אביה יכולים לעכב^[78]. פירוש שאם נתארסה יכולים לעכב יותר משנים עשר חודש – שנותנים לבתולה ארוסה משתבעה הבעל לפרנס עצמה בתכשיטים ולהינשא^[79] - שלא להשיאה לו עד שתגדיל^[80]. ושאלו בגמרא: נוח מה שהיא יכולה לעכב – מתוך שקטנה היא ולתשמיש קשה לה ואם תינשא לו, היום ולמחר כשאינה יכול לסבול תשמיש וטורח הבית תמרוד בו עד שיגרשנה ותחזור לביתה ונמצאת צריכה תכשיטים אחרים, ומפני טענה זו יש בידה לעכב^[81] - אלא אביה אם היא נוח לה מה אכפת לו, ותירצו שסובר אביה עכשיו אינה יודעת – מנהג אישה וענין תשמיש^[82] - למחר תמרוד בו ותבוא ותפול עלי^[83]. ונמצאתי צריך לתכשיטים אחרים^[84].

כתבו ראשונים שמה שאמרו בין היא בין אביה יכולים לעכב היינו שבזה שהיא או אביה אינם רוצים שתינשא אינה נחשבת בכך למורדת לכתוב עליה אגרת מרד ולפחות מכתובתה^[85], שהרי בדין הם מעכבים שלא תינשא עד שתגדיל^[86]. ומכל מקום אינה אוכלת משלו, שאפילו אם נאמר שגם משום תקנתו אמרו שהם יכולים לעכב דהיינו כדי שלא תמרוד בו, אעפ"כ אין הוא חייב במזונותיה, שלא נתחייב במזונות אלא אם כן הוא מעכב מלינשא^[87]. ועוד שאם נאמר שתקנו כן גם משום תקנתו אם כן היה בדין שגם הוא יוכל לעכב, והרי לא אמרו אלא בין היא בין אביה משמע שהוא אינו יכול לעכב^[88]. ויש אומרים שגם הוא יכול לעכב מאותו טעם: שמא תמרוד עליו^[89] ואם קבעו זמן הנישואין לפני שגדלה אין האב יכול לעכב, וכן הבעל – לדעת הסוברים שיכול לעכב^[90] - שהרי קבעו זמן וויתרו על זכותם, אבל היא יכולה לעכב שאין האב יכול לוותר על זכותה^[91].

ויש מפרשים שמה שאמרו בין היא בין אביה יכולים לעכב היינו שיכולים לעכב מלינשא עד שנים עשר חודש משעה שתבעה הבעל לפרנס עצמה ולהכין תכשיטיה, וכדרך שאמרו בגדולה שנותנים לה שנים עשר חודש משעת תביעה, אבל משנים עשר חודש ואילך גם בקטנה אינם יכולים לעכב^[92].

ויש מהראשונים שפירשו מה שאמרו בגמרא "נוח מה שהיא יכולה לעכב"^[93] דהיינו שיכולה לעכב מליכנס לחופה עד שתגדיל ואע"פ שאביה רוצה למסור אותה לבעלה כשהיא קטנה יכולה לעכב עליו, משום שמה שזיכתה תורה לאב למוסרה לחופה אינו אלא כשהיא נערה שבת מסירה לחופה היא, אבל לא כשהיא קטנה שאינה בת מסירה לחופה, וכן מה שאמרו "אבל אביה אם היא נוח לה מה איכפת לו"^[94] פירושו: שכיון שקיבל בה קידושין מבעל זה נמצא שהקידושין מדעתו היו, וכשנוח לה עכשיו להימסר לבעלה איך יכול הוא לעכב, ומתרצים בגמרא שלכן יכול הוא לעכב כיון שקטנה היא ואינה יודעת, ולמחר תמרוד בבעלה ותבוא אל אביה ונמצא צריך לתכשיטים אחרים^[95].

ויש מפרשים מה שאמרו "נוח מה שהיא יכולה לעכב" שהינו שאע"פ שהאב יכול להשיאה בעל כורחה מכל מקום אסור לעשות כן להכניסה לחופה בלא דעתה^[96].

פחות מבת שלוש שנים ויום אחד אע"פ שקידושיה קידושין גמורים^[97] מכל מקום אין חופתה חופה, שפחות מבת שלוש שנים ויום אחד אין ביאתה ביאה, וכיון שאין לה ביאה אין לה חופה^[98]. ואפילו לדעת הסוברים שחופה שאינה ראויה לביאה היא חופה^[99], היינו כשאינה ראויה לביאה מחמת איסור, אבל פחותה מבת שלוש שנים ויום אחד שאינה ראויה לביאה מחמת עצמה לדברי הכל אין חופתה חופה^[100]. ונחלקו אחרונים: יש אומרים בדעת אחד הראשונים שפחותה מבת שלוש שנים ויום אחד חופתה חופה, אלא שאינה אוכלת בתרומה שכיון שאין ביאתה ביאה אף הוא חוזר ומשלחה אצל האב וחוששים שמא תמזוג כוס לאחיה ולאחיותיה, וכן שכיון שאינה ראויה לביאה אינו בודק אותה וחוששים לסמפון^[101], ויש שכתבו שלדברי הכל חופת פחות מבת שלוש שנים ויום אחד אינה חופה^[102].

האיסור לקדשה או להשיאה כשהיא קטנה

אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה, עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה^[103]. ואעפ"י שיש רשות לאב לקדש בתו כשהיא קטנה לכל מי שירצה אין ראוי לעשות כן^[104], אלא מצוות חכמים שלא יקדשנה עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה^[105], אין פוסקין על הקטנה להשיאה כשהיא קטנה^[106] - שטורח הוא לה^[107] - אבל פוסקים על הקטנה להשיאה כשהיא גדולה^[108]. ואין חוששים שמא ייכנס בה פחד מעכשיו ותחלה^[109]. זה שפוסקים להשיאה כשהיא גדולה היינו דוקא בלא קידושין – אלא שידוכין בלבד^[110] - אבל קידושין בקטנות לא עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה^[111], ויש מהראשונים שסוברים שמותר אפילו לקדשה כשהיא קטנה, שמי יאמר לנו שהלכה כמי שאומר שאסור לקדש בתו הקטנה, שהרי מצאנו אמוראים שקידשו בנותיהם הקטנות ולא חששו לאיסור זה^[112], ויש מהראשונים שכתבו שעכשיו שאנו נוהגים לקדש בנותינו אפילו קטנות היינו משום שבכל יום ויום הגלות מתגברת עלינו, ואם יש סיפק ביד אדם עכשיו לתת לבתו נדוניא שמא לאחר זמן לא יהיה סיפק בידו, ותשב בתו עגונה לעולם^[113], וגם אנו מתי מעט ואין מוצאים תמיד זיווג הגון^[114].

יש שכתבו שאם האב אומר לבתו צאי וקבלי קידושייך, והיא מקבלת הקידושין בעצמה^[115], מותר לקדשה כשהיא קטנה^[116] ומכל מקום יש שכתבו שגם בזה מצוה להמתין עד שתגדיל^[117].

יש שנתקשו ממה שאמרו חכמים המשיא את בניו ובנותיו סמוך לפרקן עליו הכתוב אומר^[118]: וידעת כי שלום אהליך ופקדת נויך ולא תחטא^[119], וסמוך לפרקן עדיין קטנים הם^[120], ותירצו שלא אסרו אלא לקדש קטנה שלא מדעתה עד שתאמר בפלוני אני רוצה, אבל כשתאמר בפלוני אני רוצה מצוה להשיאה סמוך לפרקה אע"פ שעדיין קטנה היא, ומה שאמר "עד שתגדל" היינו משום שאין רגילות שקטנה תאמר בפלוני רוצה עד שתגדיל, אבל אם פקחית היא ותאמר בפלוני אני רוצה מצוה להשיאה אפילו קטנה, אם סמוכה היא לפרקה, ועוד ש"עד שתגדל" אין רוצה לומר גדולה אלא שתהא בעלת שכל^[121], וכן כתבו ראשונים שכל שיש בה דעת ומתרצית בדבר, וכל מקום שאין לחוש שתמאן בו מותר לקדשה וגם מצוה היא עליו^[122]. כמו שנאמר ואת בנותיכם תנו לאנשים^[123]. ויש שרצה לפורש ש"עד שתגדיל" היינו סמוך לפרקה שאז מותר ומצוה להשיאה^[124].

יש מהגאונים שכתבו שאין לאדם לקדש את בתו עד שתבגר^[125], ומהאחרונים שיש פירשו דבריהם "שתבגר" – היינו שנעשה בשרה עבה והגיעה לתאוות אישות, ואז מצוה להשיאה אפילו כשהיא קטנה, וזהו סמוך לפרקן האמור בגמרא^[126].

כדרך שיש איסור על האב להשיא את בתו קטנה כן אסור לאיש לישא את הקטנה. אמרו חכמים: המשחקים בתינוקות מעכבים את המשיח^[127], היינו אותם שנושאים קטנות שאינן בנות לידה^[128] והוא ראוי להוליד נמצא בטל מפריה ורביה כל ימי קטנותה^[129].

ומכל מקום משום איסור השחתת זרע אין כאן כיון שמשמש כדרכו^[130], ולכן בדיעבד כשעבר ונשא קטנה מותר לשמש עמה^[131] ויש מן האחרונים שרצו לומר בדעת ראשונים שהאיסור לישא את הקטנה הוא משום השחתת זרע, ואע"פ שמותר לשמש עם עקרה וזקנה היינו משום שבשעה שנשאה לא היה יודע שהיא עקרה או זקנה, אבל הנושא קטנה חשוב כמוציא זרע לבטלה כל ימי קטנותה^[132].

בברייתא שנינו: ר' אליעזר אומר כהן לא ישא את הקטנה^[133], ונאמרו על זה בגמרא כמה פירושים: (א) רבה אומר שר' אליעזר סובר כר' מאיר שחוששים למיעוט^[134], וחוששים שמא תמצא קטנה זו אילונית^[135]. וסובר כר' יהודה שאומר אילונית זונה היא^[136] ואסורה לכהן. ודחו בגמרא פירוש זה^[137]. (ב) רב אדא בר אהבה אומר שהכוונה לכהן גדול שאסור לקדש את הקטנה, משום שאימתי קונה אותה קנין גמור? לכשגדלה – שקידושי קטנה אינם כלום^[138] - וכשגדלה בעולה היא. והרי היא כאנוסת עצמו ומפותת עצמו^[139] וגם פירוש זה נדחה. שאם בשקידשה אביה – קידושין גמורים הם מקטנותה. ואם בשקידשה עצמה – דברי ר' אליעזר הם ולא רבנן?^[140]. כלומר: שמשמע שרבנן חולקים על ר' אליעזר ובאופן זה בודאי היא כבעולת עצמו ולא היו רבנן חולקים עליו^[141]. (ג) רבה אמר שהכוונה לכהן הדיוט שאסור לקדש קטנה משום שחוששים שמא תתפתה ותזנה עליו לפי שאין בה דעת^[142] ותאסר עליו, אבל בישראל אין חוששים לכך שאפילו אם תתפתה – פיתוי קטנה אונס הוא^[143]. (ד) רב פפא אמר שמדובר בכהן גדול, ור' אליעזר סובר כאותו תנא ששינינו: כי אם בתולה מעמיו יקח אשה^[144] יכול קטנה תלמוד לומר אשה, אי אשה יכול בוגרת תלמוד לומר בתולה, הא כיצד? יצתה מכלל קטנות ולכלל בגרות לא באת, וזוהי נערה^[145]. ורב נחמן בר יצחק אומר שהוא כאותו תנא ששנינו: בתולה אין בתולה אלא נערה וכן הוא אומר: והנערה טובת מראה מאד בתולה^[146].

גם בירושלמי אמר שכהן גדול לא ישא את הקטנה^[147]. ושאלו שם: אם אירס את הקטנה ונתמנה להיות כהן גדול אם מותר לו להכניסה? והשיבו: שאסור, שקורא אני עליה אישה ולא קטנה^[148].

ונחלקו הפוסקים: יש אומרים שכן הלכה, שכהן גדול אוסר בקטנה ומצוותו בנערה^[149], ואע"פ שר' אליעזר אמרה אין חכמים חולקים עליו בזה^[150], ויש חולקים וסוברים שאין זו אלא דעת ר' אליעזר וחכמים חולקים וסוברים שמצוותו בקטנה או בנערה^[151].

כתבו אחרונים שאפילו לדעת הסוברים שכהן גדול אסור בקטנה היינו דוקא נישואין אבל קידושין לחוד מותר, שכיון שסופה להיות נערה תחתיו מותר לארסה על דעת לכנסה נערה ומהמקרא "אשה" שלמדים "ולא קטנה" היינו שלא יבעלנה קטנה^[152]. עוד כתבו שביאה לחוד שלא לשם אישות גם כן אין איסור, ואין איסור אלא בדרך אישות, וכמו באיסור בעולה לכ"ג לדעת הסוברים שאין איסור אלא בבועלה לשם אישות^[153] ונסתפקו אחרונים בכהן גדול שעבר ונשא קטנה אם מפרישים אותה ממנו עד שתעשה נערה, או שמחייבים אותו להוציאה בגט, או שבדיעבד מתירים לו לקיימה, וכמו בבוגרת ומוכת עץ שאם עבר ונשא יקיים^[154].

אע"פ שמצוה על האב להשיא בתו^[155], מכל מקום אסור להשיאה לזקן, וכך אמרו חכמים: אל תחלל את בתך להזנותה^[156] זה המשיא את בתו לזקן^[157], שמתוך שאינה מקבלתו מזנה היא עליו^[158], ועליו הכתוב אומר: למען ספות הרוה את הצמאה^[159], שמחבר שבע לדבר עם צמא לדבר, זקן וילדה, זאת צמאה לתשמיש וזקן שבע^[160].

כשהבת ברשות עצמה

נערה שמת אביה מתקדשת בעצמה, וקידושיה קידושי תורה^[161]. בגרה הבת אין לאביה רשות בה, והרי היא ככל הנשים שאינן מתקדשות אלא לדעתן^[162].

השיאה האב ונתאלמנה או נתגרשה בחיי אביה הרי היא ברשות עצמה אע"פ שעדיין קטנה היא, שכיון שנישאת אין לאביה רשות בה לעולם^[163] והרי היא כיתומה בחיי האב^[164] אבל אם קידשה (בלא נישואין) ונתאלמנה או נתגרשה קודם שתבגר חוזרת לרשות אביה, ואפילו כמה פעמים^[165]. וכך אמרו חכמים: מוכר אדם את בתו לאישות ושונה – קיבל בה קידושין ונתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין חוזר ומקדשה לאחר, וכסף קידושיה שלו, אם לא בגרה^[166]. – לאישות אחר שפחות – מוכרה בקבלת קידושין אחר שמכר ושפחות ויצתה וחזרה אליו^[167] - אבל לא לשפחות אחר אישות^[168]. שאם קיבל בה קידושין וחזרה אליו, שנתאלמנה, אין חוזר ומוכרה לשפחות^[169]. ויש מן התנאים שסובר שמוכר אדם את בתו לשפחות אחר אישות^[170].

קידשה אביה בדרך – בבוקר^[171] - וקידשה עצמה בעיר - בערב^[172] -0והרי היא בוגרת – שבדקנוה לדעת אם יצאה מרשות האב להיות קידושיה קידושין ומצאנוה בוגרת בו ביום^[173] - נחלקו אמוראים: רב אמר הרי היא בוגרת לפנינו – וקידושיה קידושין ולא של אביה^[174] - ; ושמואל אמר חוששים לקידושי שניהם^[175]. שמא כשקידש האב נערה היתה וקדמו קידושין^[176]. ופירשו בגמרא שאם היא בתוך ששה חדשים שבין נערות לבגרות – שכשהביאה סימני נערות אינה שוהה להיות בוגרת אלא ששה חדשים. ופעמים שהיא ממהרת לבגור, וסימניה ניכרים בדדיה^[177] - לדברי הכל חוששים לקידושי שניהם. וצריכה גט משניהם^[178], ואין אומרים מתוך שעכשיו היא בוגרת בבוקר גם כן בוגרת היתה^[179], אלא רק עכשיו הוא שבגרה^[180], שכל אותם ששה חדשים בחזקת נערה היא עד שנכיר בסימני בגרותה, ושמא עכשיו הוא שבגרה^[181]. והוא הדין אם קידשה אביה לבדו הרי היא ספק מקודשת וצריכה גט, ואין אומרים שהיא ודאי מקודשת שנעמידה בחזקת נערה וברשות האב היא שהרי כנגד זה יש לה חזקת פנויה ועל כן הוא ספק קידושין^[182], אם היא בלבד קידשה עצמה נחלקו אחרונים: יש אומרים שהיא ג"כ ספק מקודשת^[183], ויש אומרים שאין חוששים לקידושיה כלל שהרי חזקת נערה וחזקת פנויה לה^[184].

ויש מן הראשונים שסובר שבתוך ששה חדשים שהרי היא בחזקת נערה ואנו אומרים בתורת ודאי שעכשיו הוא שבגרה, וקידושיה שלה אינם כלום, וקידושי אביה הם קידושי ודאי^[185].

ויש מן הראשונים שחולקים וסוברים שבתוך ששה חדשים לעולם היא נערה ואפילו מביאה סימני בגרות. וקידושי אביה הם קידושי ודאי וקידושי עצמה אינם כלום^[186].

אם נתקדשה לאחר ששה חדשים מנערותה לדבר הכל אין חוששים לקידושי אביה כלל, שהרי אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד^[187] וודאי מששלמו לה ששה חדשים בגרה לה^[188].

מחלוקת האמוראים היא בשנתקדשה באותו יום אחרון שמשלים ששת החדשים, והיום הזה היא בחזקת שתבגר^[189], שבאותו יום אין בה לא חזקת נערות ולא חזקת בגרות שהיום היא עומדת להשתנות^[190] - רב אמר הרי היא בוגרת לפנינו, משעכשיו היא בוגרת בבוקר ג"כ בוגרת היתה – שכל היום היא בחזקת שתביא^[191] - ושמואל אמר עכשיו הוא שהביאה סימנים^[192].

וכתבו ראשונים שמחלוקת רב ושמואל היא רק בקידשה אביה וגם קידשה היא את עצמה, שאילו בקידשה אביה גרידא מודה שמואל שאינה מקודשת שמעמידים את האישה בחזקת פנויה כמו שהיתה קודם שקידשה^[193]. ועוד שהרי היא בוגרת לפנינו ("תרתי לריעותא"^[194]) ואין קידושי האב קידושין, אבל עתה שקידשה אף היא את עצמה שוב אינה בחזקת פנויה ש"ממה נפשך" אשת איש היא או משום קידושי אביה או משום קידושין שלה, ומשום כן חולק שמואל וסובר שחוששים לקידושי שניהם^[195], ולכן נקטו המחלוקת של רב ושמואל רק באופן שקידשה אביה תחילה ואח"כ קידשה היא את עצמה, שאילו להיפך, כשקידשה היא עצמה תחילה ואח"כ קידשה אביה מודה שמואל שאין חוששים לקידושי האב שהרי היא בחזקת פנויה והיא בוגרת לפנינו ששמא בשעה שקידשה עצמה עדיין נערה היתה וכשקידשה אביה כבר היתה בוגרת ופנויה היא^[196]. ומכל מקום אף בקידשה אביה לחוד אם אינה מכחישתו לומר מן הבוקר בוגרת הייתי הם ספק קידושין. שאף שמצד חזקת פנויה צריך לומר שבוגרת היתה, מכל מקום חוששים שמא נתרצית למעשה אביה והוא שלוחה לקבל קידושיה^[197].

קידשה היא עצמה גרידה אפילו לרב אינה מקודשת בודאי ואינה צריכה גט אלא מספק, ואין אומרים מכיון שהיא עכשיו בוגרת גם מקודם לכן בוגרת היתה ומוקדשת בודאי, שהרי מצד שני יש להעמידה בחזקת פנויה ולומר שהיתה נערה ולא חלו קידושיה ועל כן אינה מקודשת אלא מספק^[198].

הלכה כרב שאומרים הרי היא בוגרת לפנינו, ומתוך שהיא עכשיו בוגרת מן הסתם גם כשקידשה האב היתה בוגרת ולא חלו בה קידושי האב^[199]. ונחלקו הפוסקים: יש אומרים שאפילו באין הבת מכחשת את האב ג"כ לא חלו קידושי האב, שהרי בגמרא אמרו שמחלוקת רב ושמואל היא באין הבת מכחישתו, אבל במכחישתו ואומרת כבר בגרתי מאתמול^[200], או שאומרת הבאתי סימנים מהבוקר^[201], אפילו שמואל מודה שאומרים מכיון שעכשיו היא בגורת מן הסתם גם בשעה שקידשה אביה היתה בוגרת^[202]. ומכיון שהלכה כרב הרי שאפילו באין מכחישתו אין קידושי האב קידושין^[203]. ונסתפקו אחרונים לדעה זו במודה לדברי האב ואומרת בבירור שלא היתה בוגרת בשעה שקידשה אביה אם נאמר שאינה נאמנת שאין בכוחה לאסור עצמה על המקדש שהיא קידשה עצמה אליו, או נאמר שבאופן שהיא מסכימה לדברי האב חוששים גם לקידושי האב^[204]. ויש שברור להם שגם במודה לדברי האב אין חוששים לקידושי האב^[205] - ויש אומרים שרק במכחשת את האב לא חלו קידושי האב, אבל באינה מכחישתו צריכה גט משניהם^[206], וטעמו של דבר הוא או משום שסוברים שמחלוקת רב ושמואל היא רק במכחישתו, אבל אינה מכחישתו אפילו רב מודה שחוששים לקידושי שניהם^[207], או משום שנסתפקו במה חולקים רב ושמואל אם באינה מכחישתו, אבל מכחישתו אפילו שמואל מודה שאין חוששים לקידושי האב או שמא אין חלוקים אלא במכחישתו, אבל באינה מכחישתו מודה רב שחוששים לקידושי שניהם, והואיל וספק הוא במה דיבר רב על כן הולכים לחומרא שרק במכחישתו אין חוששים לקידושי האב^[208], ולדעה זו נוטים אחרונים לומר שה"ה בקידשה אביה לחוד אם אינה מחכישתו צריכה גט מספק ואין אומרים שנעמידנה בחזקת פנויה^[209].

היתה הבת ספק בוגרת, בין שקידשה אביה שלא לדעתה בין שקידשה היא עצמה שלא לדעת אביה הרי זו מקודשת בספק ולפיכך צריכה גט מספק^[210]. ספק בוגרת שאמרנו היינו שיש ספק בשנותיה אם כבר עברו עליה ששת החדשים שבין נערות לבגרות^[211].

על שאר דיני הספקות אם היא בוגרת, וסימני הבגרות – ע"ע בוגרת.

ע"י שליח וכשאמר לה צאי וקבלי קידושייך

כשם שהאב יכול לקדש בתו קטנה ונערה על ידי עצמו כך יכול לקדשה ע"י שלוחו^[212]. ומכל מקום מצוה בו יותר מבשלוחו^[213]. ומן האחרונים יש שכתב שאין יתרון באב יותר מבשלוחו^[214].

על האב שעשה שליח לקדש בתו ואח"כ קיבל בעצמו קידושיה וכן אם עשה אח"כ שליח אחר לקבל קידושיה אם אומרים שביטל בזה את השליח הראשון – ע"ע שליחות וע' קידושין.

אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושייך^[215]. למדו דבר זה מייעוד (קידושי האדון את אמתו העבריה לו לאשה^[216]). ולדברי ר' יוסי בר' יהודה אם בא לייעדה בסוף שש שנים צריך שיהא שהות ביום אחרון כדי שתעשה עמו בשווה פרוטה ומקדשה במה שמוחל לה שווה פרוטה זה, אבל אם אין עליה חוב של שווה פרוטה אינה מקודשת, שמעות הראשונות – שנתן האדון לאבי הבת כשקנה אותה – לא לקידושין ניתנו^[217]. נמצא שהבת היא שמקבלת כסף הקידושין, ומשום שהואיל ומכרה האב ויודע שהאדון יכול לייעדה לאחר זמן הרי זה כאומר לה: קבלי קידושייך^[218], ומכאן הוא שלמדנו שאומר אדם לבתו הקטנה: צאי וקבלי קידושייך^[219].

שאלו ראשונים מה צורך ללמוד הדבר מייעוד הרי פשוט הוא שמתקדשת כמו שאמרו: תן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקודשת מדין ערב – ממה שמצינו בתורה שהערב משתעבד למלוה אע"פ שלא הגיעה הנאה לידו, הוא הדין באישה זו אע"פ שלא הגיעה הנאה לידה היא מקנה את עצמה^[220] - וכל שכן כשאמר לבתו^[221], שכשאמר לה צאי וקבלי קידושייך הרי זה כאומר לה: כל הנותן לך פרוטה הרי את מקודשת לו כאילו נתנו לי^[222].

בתשובת שאלה זו ובביאור כל עיקר הדין של צאי וקבלי קידושייך נחלקו ראשונים, ושלוש שיטות בדבר:

(א) יש אומרים שלא שייך כאן דין ערב, שהערב מדבר עם המלוה, וכאן לא דיבר האב עם המקדש^[223]. ועוד שנתן לה רשות להתקדש אפילו בשטר ולא שייך בזה דין ערב, שערב משתעבד בשביל הנאת הלווה, וכאן אין האב נהנה כלום בקבלת השטר שלה^[224]. אלא שכשאמר לה צאי וקבלי קידושייך הרי זה כאילו נותן לה זכותו שזיכתה לו תורה עליה שיקבל בה קידושין – שהיא תתקדש לדעתה לכל מי שתרצה^[225], וההוכחה מייעוד היא שאע"פ ששם לא דיבר האב לא עם המקדש ולא עם הבת מכל מקום אנו רואים שקטנה יש לה יד לקבל קידושיה ממה שמצינו שמתייעדת ע"י עצמה שאילו לא היה מועיל בעלמא כשנותן לה רשות להתקדש מדעת ע"י עצמה לא היה אומר הכתוב שיהיה מועיל לענין ייעוד^[226], ויש שכתבו שבייעוד אנו חושבים את המכירה כאילו אמר לה: זכותי שיש לי בך אני נותן לך שתקדשי עצמך לאדון זה^[227], ואע"פ שאינו דומה לגמרי, שבייעוד אילו רצה האב לחזור בו אינו יכול, אלא אם כן קידשה לאחר, ובאומר לבתו צאי וקבלי קידושייך אם רצה לחזור בו הדעת נותנת שחוזר^[228].

אחרונים ביארו את הלימוד מייעוד שזה ודאי שדין ייעוד חידוש הוא מגזירת הכתוב שהרי אין האב יכול לחזור בו, ועוד שאפילו פסק האב על מנת שלא לייעד – מייעד, שהוא כמתנה על מה שכתוב בתורה, ועוד שלדעת אחרים יכול לייעד אפילו בעל כורחה של בת^[229], אלא שגדרו חז"ל איזה דברים הם מחודשים בייעוד, ואיזה מהם יש בהם מדין קידושין הכללי, והיינו שאין החידוש אלא בענין הריצוי של אב שחשובה המכירה כמוסר לה רשות הקידושין, אבל קניין הקידושין שבייעוד הוא מדין קידושין הכללי, ומכאן שאומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושייך^[230].

ואע"פ שקטנה אין לה יד היינו מדין עצמה, אך כיון שיש לאב יד עליה לקבל קידושיה והוא מרשה אותה ומרוקן רשותו אצלה הרי ידו כידה, ודומה קצת להרשאה שבכל מקום^[231].

וכשמקדשה בכסף אע"פ שקטנה לאו בת זכייה היא מכל מקום זוכה היא בכסף – שבדעת אחרת מקנה אותו יש לקטן ולקטנה זכייה מן התורה^[232], ואע"פ שזו זוכה לאחרים היא, שכסף קידושיה לאביה הוא^[233], והרי אין קטן זוכה לאחרים אפילו בדעת אחרת מקנה אותו^[234], יש לומר שהטעם שזוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים הוא משום שלזכות עצמו הוא נותן דעתו ומתכוון לזכות, אבל לזכות אחרים אינו נותן דעתו כ"כ ואינו זוכה להם וכאן כיון שהמקדש נותן לה והיא מתכוונת לקנות לעצמה אע"פ שהאב חוזר ונוטל ממנה משום שבח נעוריה מ"מ זכייתה זכיה^[235] או שידה כיד אביה לזכות לו כשיש דעת אחרת מקנה שאין זה גרוע מחצרו שקונה דבר של זכות שלא מדעתו^[236]. ויש שכתבו שמדובר כשאין כאן זכיית ממון כגון שמקדשה בשטר שאינו ממון שנצטרך יד לזכות, ודַי במה שיש לה יד לקבל קידושיה, או שמקדשה בביאה, או במאכילה ומשקה אותה שווה פרוטה ומקדשה באותה הנאה^[237].

אינה מתקדשת אלא אם כן יש לה יד לשמור הקידושין, כגון שהיא בבחינת "צרור וזורקו, אגוז ונוטלו" – שאם נותנים לה צרור זורקתו, וכשנותנים לה אגוז נוטלתו^[238] - אבל בפחות מכאן אינה מתקדשת, ואע"פ שלקידושי מיאון צריך שתגיע לעונת הפעוטות – מבת שש עד בת עשר כל אחת לפי חריפותה^[239] - במקום שיש לה אב וקיבלתם מרצונו די לנו ב"צרור וזורקו אגוז ונוטלו"^[240].

ויש שכתבו שבאומר לה צאי וקבלי קידושייך אין האב זוכה בכסף הקידושין^[241].

לשיטה זו – שהוא מטעם שהאב מוסר לה זכותו והיא היא מקבלת הקידושין – יכולה להתקדש בין בכסף בין בשטר^[242] בין בביאה^[243].

האב יכול לחזור בו מנתינת רשותו ושוב אינה יכולה לקדש עצמה^[244]. וכן אם מת האב אינה יכולה להתקדש שהרי זו כהרשאה, וכשמת המרשה בטלה הרשאתו^[245].

(ב) ויש מפרשים שדין צאי וקבלי קידושייך הוא משום שאנו חושבים כאילו אמר האב: כל המקדש בתי מקודשת לו כאילו נתן לי ממון, שהרי אמרו שאם אמרה האישה למקדש: תנם לפלוני שיקבלם לי, או תנהו לכלב שלי מקודשת^[246], וכן כשאומרת תנם על גבי סלע שלי מקודשת^[247]. או שהרי זה כאומר: זרוק מנה לים ואקדש אני לך שמקודשת באותה הנאה שנתן זה כספו לאיבוד על פיה^[248], והוא הדין כשאומר לה צאי וקבלי קידושיך הרי זה כאומר: כל הנותן כסף לבתי קטנה תתקדש לו באותה הנאה שנתן זה כספו לאיבוד על פיה^[249].

לשיטה זו הלימוד מייעוד הוא בזה שבייעוד אף שלא דיבר האב עם האדון על קידושיה כלל מכל מקום כיון שאם רצה מייעד הרי זה כאילו אמר לה צאי וקבלי קידושייך, וכאילו אמר לו כשתתן הכסף בידה תתקדש לך^[250].

ויש שכתבו שדין צאי וקבלי הוא באופן שאמר האב למקדש: תן הקידושין לבתי ותתקדש לך, והרי זה כאומר תנם על גבי סלע שלי או תנם לכלב שלי שמקודשת, אבל אם לא אמר האב למקדש כך אינה מקודשת וקבלה שלה כמו שאינה^[251].

לשיטה זו יש שכתבו שדין צאי וקבלי שייך גם בקידושי כסף וגם בקידושי שטר^[252], ויש שכתבו שדין צאי וקבלי קידושייך שייך רק בקידושי כסף ולא בקידושי שטר, שהרי למדנו הדין מייעוד שהוא בכסף ויש לומר בכסף למדנו אבל בשטר לא למדנו. שבכסף י"ל שמקודשת שהרי זה כתנהו לכלב שלי שמוקדשת, משום שאכילת הכלב הנאה הוא לה, והוא הדין קבלת הבת כסף קידושיה הנאה היא לו, אבל קידושי שטר שאינם מתורת הנאה – גבי קטנה שאין לה יד לא שמענו^[253]. או שבכסף מקודשת מדין ערב שהרי הוא כאומר תנם על גבי הסלע או תנהו לכלב אבל בקידושי שטר אינו כן, שצריך שיהא דומה לגט שכתוב בו ונתן בידה, ושבבוגרת צריך שיגיע הגט ליד האישה, או ליד האב כשהיא ברשותו, או ליד שלוחם כיון שקטנה אין לה לא יד ולא שליחות, כשם שאינה מתגרשת על יד עצמה אע"פ שאמר לה צאי וקבלי גיטך, כך אינה מתקדשת בשטר על ידי עצמה^[254].

(ג) ויש מן הראשונים שכתב בדין צאי וקבלי קידושייך שהוא מדין שליחות, שמה שאמרו אין שליחות לקטן היינו דוקא לזכות לאחרים בשליחותו, אבל בקידושי קטנה שהיא זוכה לעצמה בשליחות אביה מועלת שלחותה לעצמה כאילו קיבל אביה קידושין בשבילה^[255] שהאב מקנה אותה לבעל בקבלת קידושיה שמקבלת בשליחות אביה^[256].

יש מן האחרונים שכתבו בדעתם של הראשונים שמפרשים מטעם שליחות שעדיף הוא מסתם שליחות, שהרי אותם ראשונים עצמם כתבו שהאב מוסר לבת את כח הקידושין לקדש עצמה מדעתה^[257] ועוד שאם שליחות רגילה היא א"כ צריכה לזכות בַּכסף לאביה ואין קטנה זוכה לאחרים אלא לעצמה^[258] אלא רצונם לומר שהאב מוסר לה זכותו והיא – היא המתקדשת וזוכה בַּכסף לעצמה^[259], ומסירת זכות זו של האב לבת היא הנקראת שליחות. ומה שאמרו שלזכות לעצמה יש שליחות לקטן היינו משום שהרי גם כשאביה מקדשה הרי היא - היא המתקדשת, אלא שנתנה תורה לאב כח קידושיה, הילכך כשהאב נותנה לה, יפה זכתה בכח זה^[260].

יש שנתספקו אם בדין צאי וקבלי מועיל גילוי דעת, דהיינו שהאב לא אמר לה כן בפירוש אלא גילה דעתו שרוצה שתקבל הקידושין, ואף שאם נאמר שהוא מטעם שליחות הרי בשליחות של קידושין מועיל גילוי דעת^[261] אכן הרי אמרו גם כן הטעם שהוא מוסר לבתו כחו וזכותו לקדשה, ויש לומר שאותה מסירת-כח-וזכות צריכה להיות בפירוש ולא בגילוי דעת, ולכן לכל הפחות לכתחילה יאמר לה בפירוש^[262].

כשאומר אדם לבתו צאי וקבלי קידושייך צריך לומר כן בפני עדים, שהרי עושה אותה שליח לקבלה, ושליח קבלה צריך עדים^[263].

יש ששאלו לדעת הסוברים שדין צאי וקבלי קידושייך הוא מטעם שליחות א"כ כשמקדשה בשטר צריך לכתוב השטר מדעת האב שהוא מקבל הקידושין, ואיך מועיל אם יכתוב מדעת הבת, הרי לזה אין מועלת שליחות, שיאמר לשליח שיאמר לפלוני לכתוב שטר^[264].

ויש שכתבו שיכול לכתוב השטר מדעת הבת כיון שיש לה כח הקידושין מיד אביה א"כ היא מקבלת הקידושין ועומדת במקום אביה גם לענין זה^[265].

ולענין הלכה רוב הפסוקים סוברים שאומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושייך^[266], ואע"פ שלא דייקנו כן אלא מדברי ר' יוסי בר' יהודה שאומר אצל ייעוד מעות הראשונות לאו לקידושין נתנו^[267] והרי הלכה כחכמים שמעות הראשונות לקידושין נתנו^[268], אלא שמכל מקום דין צאי וקבלי שדייקנו מדברי ריבר"י אמת הוא לדברי הכל, שמה שחכמים חולקים עליו מטעם אחר הוא^[269], או שנקט ריבר"י משום שיש לדקדק כך מתוך דבריו, אבל לחכמים יהיה הדין כן מדין ערב^[270]. ויש שהוכיחו כן ממה שאמרו בקטנה שנתקדשה שלא לדעת האב שאם שידך בו האב מתחילה חוששין לקידושין שמא נתרצה האב^[271], וכל כן כשאמר לה צאי וקבלי קידושייך. הלכך יש בני אדם שכשמשדך האב לבתו מניח לה שתקבל קידושיה היא עצמה^[272].

ויש פוסקים להלכה שאין אדם יכול לומר לבתו צאי וקבלי קידושייך שלא אמרו כן אלא לריבר"י אבל חכמים שהלכה כמותם אין ראיה לכך ואין הדין כן^[273]. ואינו דומה לדין ערב ששם מדובר באופן שהאישה נהנית בקבלת אותו פלוני, כגון שמוטל עליה לפרנסו ונשכרת במה שנתן לו, אבל כאן אין האב נהנה בקבלת הבת לכך צריך האב עצמו לקבל קידושי בתו הקטנה להוציא עצמו ממחלוקת ולא יכניס עצמו בספק גיטין וקידושין^[274].

ויש שכתבו שאפילו לדעת הסוברים שאינו יכול לומר לבתו צאי וקבלי קידושיך היינו רק כשהיא מקבלת קידושיה שלא בפניו מדעתה ורצונה, אבל כשעומד על גבה ותופש בידה לקבל הקידושין הרי זה כאילו קיבלם הוא בעצמו^[275]. וכדי להוציא נפשו ממחלוקת יחזיק האב יד הקטנה בשעה שמקבלת הקידושין או יעמוד אצלה כשתקבלם שהרי זה כאילו קיבלם בעצמו^[276]. ובכך עדיף יותר משיקבלם הוא עצמו שהרי אסור לקדש בתו הקטנה עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה^[277], אבל כשנתן לה רשות והיא מקבלתם מותר^[278]. וכששולחים הבנות הקטנות למקום אחר ואין האב אצלם כשמקבלים קידושין – הואיל והכינה להכניסה לחופה ולקידושין הרי זה כמחזיק בידה בשעת קבלה^[279].

נוסחאות השטר

קידושי בתו בשטר כיצד? כתב לו-המקדש-על הנייר או על החרס, אע"פ שאין בו שווה פרוטה, בתך מקודשת לי, בתך מאורסת לי, בתך לי לאשה, הרי זו מקודשת^[280]. בין ע"י אביה – שאביה קיבל השטר – בין ע"י עצמה – שקיבלתו היא מדעתו של אב^[281] - מקודשת. והוא שלא בגרה^[282]. ונחלקו ראשונים יש אומרים שבקיבלה היא מדעת אביה הלשון "בתך מקודשת לי" הוא לאו דוקא, שגם אם יכתוב "הרי את מקודשת לי" הרי היא מקודשת, ומה שנקט לשון "בתך" היינו לומר שאפילו נתן לה בלשון "בתך" זה מועיל וכל שכן בלשון "הרי את". ועוד להשמיענו שאם כתב "הרי את" ונתן לאביה קודם שבגרה אינה מקודשת^[283].

ויש חולקים וסוברים שבקידושי כסף שהכסף הוא שקונה ואמירה לא נצרכה אלא לגלות שנתינה זו לשם קידושין היה לפיכך בדין הוא שיאמר לה הרי את ואין צריך שידבר עם אביה, אע"פ שהוא מקדשה, כשם שהנותן גט לשליח קבלה אינו מדבר עם האישה, אלא לשליח אומר התקבל גט זה לפלונית, אבל בקידושי שטר כיון שהשטר הוא שקונה צריך שלשון השטר ידבר עם מי שהוא מקבל הקידושין, כשם שהמגרש אשתו ע"י שליח צריך שיכתוב בגט "הרי את מותרת", שאם כתב הרי בתך או אחותך אפילו בשנעשה להן שליח ודאי אינו מועיל, שלא מצינו בגירושין שידבר עם אחרים, לפיכך אפשר שצריך שיכתוב בשטר הקידושין "בתך". אבל כשנותן לה השטר אומר לה הרי את מקודשת לי, כנותן גט לשליח שבשעת נתינה מדבר עמו, אע"פ שכתוב בגט "הרי את"^[284]. ואם שינה בדברים אלה, שכתב בשטר הרי את ושבעת נתינה אמר הל "בתך" אעפ"כ היא מקודשת^[285]. אבל אם נתן הקידושין לאב (בין בכסף בין בשטר) ואמר לו הרי את אינו מועיל שהרי האב אינו שליח הבת^[286].

ואם האב עומד אצל הקידושין אפילו כשנותן הקידושין לה הרי זה כאילו קיבלם האב^[287], וצריך לומר לכתחילה "בתך מקודשת לי", ואם אמר הרי את מקודשת אין קפידא שרוצה לומר הרי את מקודשת לי מכח אביך^[288].

נתקדשה שלא לדעת האב

קטנה שקידשה עצמה בחיי אביה והשיאה את עצמה בחיי אביה אין קידושיה קידושין ואין נישואיה נישואין^[289]. ונחלקו אמוראים בקטנה שנתקדשה בלא לדעת אביה – לא אמר לה אביה לקבלם ולא ידע^[290] - רב ושמואל אומרים צריכה גט וצריכה מיאון. צריכה גט שמא נתרצה האב בקידושין, וצריכה מיאון שמא לא נתרצה האב בקידושין ויאמרו אין קידושין תופסים באחותה^[291]. הרואה שהצרכנוה גט סבור שנתרצה האב בקידושיה והיא גרושתו ממש, ושוב אין קידושין תופסים לו באחותה, באחות גרושתו היא, ואם קידש אחותה יבואו להוציאה בלא גט^[292]. – דברי רב ושמואל הם דוקא בששידך^[293]. ששידך בה לאביה קודם קידושין שיש להסתפק שמא תרצה כששמע, והם קידושין למפרע^[294] אבל בלא שידך אין חוששים שמא נתרצה האב, וגם מיאון אינה צריכה, שאין מיאון אלא משום חשש הגט^[295]. ויש שרצו לומר שבלא שידך אין צריכה גט אבל צריכה מיאון^[296]. ועולא אמר: אינה צריכה לא גט ולא מיאון^[297]. שאין מעשה קטנה כלום בחיי אביה^[298]. ונחלקו שתי לשונות בגמרא. יש אומרים שעולא מדבר בלא שידך, אבל בשידך מודה הוא שצריכה גט ומיאון. ולדעה זו רב ושמואל סוברים שאפילו בלא שידך צריכה גט ומיאון^[299], ונחלק עליהם עולא וסבר שבלא שידך אין צריכה כלום. ויש אומרים שרב ושמואל מדברים רק בשידך ועולא חולק וסובר שאפילו שידך אין צריכה לא גט ולא מיאון^[300]. גם רבינא סבר שאפילו בשידך אין צריכה לא גט ולא מיאון^[301].

יש מהראשונים שגורסים במחלוקת האמוראים: נערה שנתקדשה שלא לדעת אביה^[302]. ויש שכתבו לדבריהם שבקטנה לדברי הכל אין חוששים שנתרצה, שודאי לא נתרצה בקידושיה כיון שקטנה היא^[303]. ולגירסתם אע"פ שנערה היא מ"מ שייך בה מיאון לדבריהם כדי שלא יאמרו אין קידושין תופסים באחותה^[304]. ורוב הראשונים כתבו שגורסים קטנה, ואף שהוא הדין בנערה חוששים שמא נתרצה האב וצריכה גט, מכל מקום מיאון אינו שייך אלא בקטנה^[305]. ואע"פ שיש חשש שיאמרו אין קידושין תופסים באחותה, מ"מ לא תקנו שתמאן אלא בקטנה ששייך בה מיאון ולא בנערה^[306]. ואפשר שנערה צריכה הכרזה שמה שהצרכנו גט אינו משום שהיו בה קידושי תורה – כדי שלא יבואו לומר אין קידושין תופסים באחותה^[307]. ויש שכתבו שרק בקטנה חוששים שמא נתרצה, ומה ששותק הוא משום שכועס^[308]. ונדחו דבריהם^[309].

קטנה שמתקדשת שלא לדעת אביה שצריכה גט ומיאון לדעת רב ושמואל הרי זה נחשב שנתקדשה בעצמה ויכול אביה למוכרה לאמה, ואפילו לדעת האומר אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות^[310]. היינו רק בשקידשה אביה אבל זו שנתקדשה בעצמה יכול אביה אח"כ למוכרה לשפחות^[311], ויש שכתבו שאין זה אלא בלא שידך שאינה צריכה אלא מיאון^[312]. אבל בשידך שצריכה גט ומיאון הרי זה כקידשה אביה ושוב אינו יכול למוכרה^[313].

מה שרב ושמואל חוששים שמא נתרצה האב היינו בין שהאב במדינת הים ולא שמע על הקידושין כלל ומכל מקום חוששים שמא יתרצה כשישמע^[314]. ובין כשהאב כאן ושמע בקידושיה שאע"פ שהוא כאן^[315] כל שלא נתרצה בפירוש אינם קידושי ודאי^[316]. ויש שכתבו שאפילו נתרצה לאחר מכאן בפירוש עדיין אינם קידושי ודאי שמא בעת הקידושין לא רצה^[317]. ואם בעת ששמע שתק ואח"כ הוא צווח ואומר שאינו רוצה בקידושין מכל מקום הם ספק קידושין שמא בעת ששמע רצה^[318]. ומה שהוא צווח עכשיו נמלך הוא ואין אומרים הוכיח סופו על תחילתו^[319]. ויש שנסתפקו בשתק ואח"כ צווח אם אומרים הוכיח סופו על תחילתו שגם מקודם לא רצה בקידושין או לא^[320]. ואם מיד כששמע צווח ואחר שאין רצונו בקידושין נעקרו הקידושין ואין חוששים להם כלל, ואפילו אם אח"כ יתרצה בקידושין אינו כלום^[321].

ויש שכתבו שאם נתרצה לבסוף מקודשת, שהרי זה כמקדשה על מנת שירצה אבא שאע"פ שצווח מקודם כיון שאח"כ נתרצה הרי נתקיים התנאי^[322].

אפילו לרב ושמואל שחוששים שמא נתרצה האב היינו רק בשקידשה דרך כבוד, אבל כשקידשה דרך בזיון אין חוששים שנתרצה האב^[323]. ודרך בזיון הוא בשני אופנים: (א) שקידשה בדבר זול כגון אגודה-של-ירק. (ב) שקידשה במקום שאינו מכובד כגון שקידשה בשוק^[324], ואפילו אמר אח"כ שהוא מתרצה אין שומעים לו^[325].

בטעמם של רב ושמואל שאם נתרצה האב חלו הקידושין נאמרו דעות רבות בראשונים. יש שכתבו שמדובר כשנתקדשה במעמד האב ולא מיחה. והרי זה כאילו אומר לה צאי וקבלי קידושייך, ופירוש כן משום שהוקדשה להם אם בשנתקדשה שלא בפניו כיון שאין לה יד לקבל קידושיה ובשעת נתינתם לא חלו הקידושין ואינם ראויים לחול – כששמע אח"כ האב והודה מה בכך. בשעת נתינת הקידושין לא היתה הודאה, ובשעת הודאה לא נתן לה כלום^[326]. ודחו ראשונים פירוש זה והוכיחו מתוך הסוגיא שמדובר שנתקדשה שלא במעמד האב^[327]. ואחרים פירשו חוששים שמא נתרצה האב קודם שתתקדש, שצוה ואמר לה צאי וקבלי קידושייך^[328]. וגם פירוש זה נדחה^[329].

ויש מן הראשונים שכתב שהרי זה כאומר לה הרי את מקודשת לי על מנת שירצה אביך, ואע"פ שנתאכלו המעות קודם ששמע האב מכל מקום מקודשת, וכמו באומר הרי את מקודשת לי לאחר שלושים יום שאע"פ שנתאכלו המעות מקודשת^[330]. ויש שכתבו שאם נתרצה האב חלים הקידושין למפרע, שהרי זה כאומר לה צאי וקבלי קידושייך^[331]. שכיון שנתרצה כששמע הוברר הדבר שבשעת קבלת הקידושין כאילו נתרצה האב בפירוש והם קידושין למפרע. ועולא ורבינא סוברים שאע"פ שנתרצה אביה עכשיו מה מועיל זה הרצון כיון שבשעת קבלת הקידושין לא ידע ולא היה רצונו שם, ואין אומרים הוברר הדבר למפרע שרצה האב כיון שלא היה הרצון בעת הקידושין^[332]. ואחרים כתבו הטעם לפי שכל אדם רוצה להשיא את בתו ומצוה המוטלת עליו היא^[333]. וזכין לאדם שלא בפניו, ומיהו דוקא כשנתרצה האב כששמע, ואם לא נתרצה אינם קידושין לפי שאינו זכות גמורה, שהרי היא יוצאה מרשותו לכמה דברים^[334]. אבל כל שנתרצה גילה דעתו שזכות היא לו ומועיל משעה ראשונה^[335]. ומה שמועיל ריצוי האב היינו רק ביודעת בו שבשעת הקידושין היה רצון אביה ולשליחותו נתכוונה, אבל אמרה בפירוש לעבור על רצונו נתכוונתי ולהפקיע עצמי ממנו אע"פ שמתרצה האב אח"כ לאו כלום הוא^[336]. ויש שכתבו להבדיל בין קטנה לנערה. שבקטנה אין הקידושין חלים אלא כשהכסף בעין בשעה שמתרצה האב, והקידושין אינם חלים אלא משעת ריצוי ואילך, והטעם הוא משום שכשנתרצה האב הרי הוא כאומר למקדש הנח הכסף שנתת לבתי שיהא שלה ולא תטלנו ממנה, ותתקדש לך, ומתקדשת עכשיו מדין ערב, וכמו בתן ככר לכלב שאע"פ שלא אכלה הכלב מקודשת באותה הנאה שהוציא ממון על פיו ועשה דברו^[337]. ואע"פ שאין דעת המקדש לכך – מכל מקום באותה הנאה שמגיעה לאב שזה מניח המעות לבתו גמר ומקנה אותה. ואפשר שהמקדש מתכוון לכך, שהרי כל אדם רוצה שיגמרו הנישואין באיזה דרך שאפשר. וכל זה בקטנה שאינה בת זכיה לזכות לאביה, אבל בנערה אין צריך שיהא הכסף בעין בשעת ריצוי האב, שנערה אע"פ שאין לה יד לקבל קידושיה מ"מ בת זכיה היא, וכשמקבלת הקידושין הרי היא כזוכה בכסף לאביה וכששמע האב ונתרצה זכתה לו למפרעה משעת קבלה^[338].

ויש שכתבו שמחלוקת רב ושמואל ועולא היא רק בקטנה ששם צריכים שיהיה רצון האב בשעת הקידושין ונחלקו אם הרצון של אח"כ מועיל למפרע, אבל בנערה שהיא בת דעת אין צריך אלא שלא ימחה האב וכיון שרצה ולא מיחה הקידושין קיימים^[339].

ולהלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים כרב ושמואל שצריכה גט ומיאון שחוששים שמא נתרצה האב^[340]. ויש שהוסיפו שהיינו בשדכו וגמרו הדברים ביניהם^[341], אע"פ שנעשה שלא מדעתו אם אמר אח"כ שנוח לו בכך מקודשת כרב ושמואל וכפירושו של רב נחמן^[342] ויש פוסקים כן אף בלא שידכו מפני שחוששים לדבריהם של רא"ש ואף בלא פירושו של ר"נ^[343] אבל רוב הראשונים פסקו כרבינא שאפילו בשידכו אינה צריכה לא גט ולא מיאון^[344]. ונחלקו בטעמו של רבינא. יש סוברים שהוא משום שאפילו אמר בפירוש שמתרצה בקידושיה אינו מועיל^[345]. ופסקו להלכה: קטנה או נערה שקידשה עצמה בלא דעת אביה או נישאת אינו כלום ואפילו מיאון אינה צריכה, ואפילו שידכה אביה תחילה. ואפילו נתרצה האב בפירוש אחר הקידושין^[346]. ואפילו נתאלמנה או נתגרשה מאותם קידושין אינה אסורה לכהן^[347], ואין אנו חושבים זאת כאילו אמר לה צאי וקבלי קידושייך כיון שלא היה גילוי דעת קודם הקידושין^[348]. ויש שנסתפקו בדבריהם אם הכוונה שאפילו ידוע לנו שנתרצה קודם הקידושין אינו מועיל משום שרצון האב אינו חשוב כאילו אמר לה צאי וקבלי קידושין, או שמא נאמר שאם נתרצה קודם הרי אלו קידושין, אלא שאם נתרצה אחר הקידושין הוא שאינו מועיל כיון שבשעת הקידושין לא היה רצונו^[349]. ויש שנראה מדבריהם שפשוט להם שרק בנתרצה האב אחר הקידושין אינה מקודשת, אבל התרצה קודם הקידושין הרי זו מקודשת^[350]. ויש שכתבו לדעתם שאפילו בלא נתרצה קודם הקידושין אם בשעת הקידושין שמע ושתק ואח"כ נתרצה הרי זה כאילו נתרצה בשעת הקידושין ומקודשת^[351]. ויש שכתבו יתירה מזו שאפילו לא נתרצה בפירוש אח"כ אם שתק בשעת הקידושין אנו תולים שמסתמא נתרצה ומקודשת^[352] ויש מן הראשונים שחולקים וסוברים שאפילו ראה ושתק, ואפילו שידכו כבר וגמרו הדברים ביניהם כל שלא היו עסוקים עכשיו באותם דברים ונתקדשה שלא לדעתו אינה מקודשת^[353].

ויש שכתבו שאפילו לדברי הסוברים שאפילו נתרצה האב בפירוש אינו מועיל^[354] היינו דוקא כגון שנתאכלו המעות של קידושין בשעת ריצוי האב, אבל כשהמעות בעין מודים הם שמקודשת שאינו גרוע מפקדון שיש לו בידה שמקודשת^[355] ובשעת הריצוי צריך שישמעו העדים הריצוי מפי האב, ושיאמר לה אז צאי וקבלי קידושייך^[356]. ויש אומרים שאפילו אם לא יאמר לה בשעת הריצוי צאי וקבלי קידושייך תהא ג"כ מקודשת^[357].

ויש מהראשונים שדעת אחרת להם וסוברים שטעמו של רבינא שאינה מקודשת הוא משום שאין חוששים שמא נתרצה האב אלא אם כן שמענו בפירוש^[358], והיינו שאם ברי לנו שנתרצה מיד כששמע לדברי הכל הם קידושין^[359]. ודוקא בששידך^[360], ויש אומרים אפילו בלא שידך^[361]. ואפילו לא נתרצה מיד כששמע אלא שתק ולא מיחה ואח"כ נתרצה הוכיח סופו על תחילתו והם קידושין משעת שמיעה, ואפילו נתאכלו המעות קודם שמיעה^[362].

ויש שכתבו לדרך זו שמחלוקת רב ושמואל ועולא ורבינא היא רק כשהאב ישנו בעיר ושותק וחלוקים הם בשתיקתו של אב אם היא מצד הודאה שמודה למעשה בתו, או שהוא מחמת כעס שכועס עליה^[363]. אבל כשהאב איננו בעיר לדברי הכל חוששים שמא יתרצה האב ואם קידושין למפרע^[364]. ואפילו שמענוהו אומר שאינו מתרצה חוששים שמא כבר נתרצה^[365] וכשישנו בעיר שהלכה כרבינא שאין חוששים לקידושין מכל מקום כל שאפשר לשאלו צריך לשאלו אם הסכים לקידושי בתו^[366]. אבל רוב הראשונים סוברים שבין אם הוא בעיר, בין אינו בעיר אין חוששים שנתרצה^[367].

ויש שכתבו עוד שכל מחלוקת האמוראים היא רק באופן שאין לעמוד על הדבר, אבל כשיש לעמוד על הדבר אין לדיין אל אמה שעיניו רואות, וכיון שיש רגליים לדבר שאם היה האב שומע היה מתרצה הרי היא מקודשת. ומעשה באחד שהלך למדינת הים ועמדה האם וקיבלה קידושין לבתה, ופסקו שכיון שיש אומדנא שנתרצה האב בכל אשר תעשה, כי בטח בה לב בעלה, בודאי חוששים שנתרצה האב, וכמו"כ לאידך גיסא באדם נכבד שאנו עדים ("אנן סהדי") שלא נתרצה הכל מודים שאין חוששים שמא נתרצה ואינה מקודשת^[368].

עוד מעשה באחד שגירש אשתו ופסוק עמה שהיא תטפל בבנותיו לזונן ולהגדילן ולהשיאן. וכן עשתה, ובא האב ומיחה בנשואי בנותיו הקטנות ופסקו שאם ציוה להשיאן ולהגדילן מה שעשתה עשוי ואינו יכול למחות. ובלבד שצוה כן לפני עדים כי שליח קבלה צריך עדים^[369], אבל אם אמר שיהיה כח בידה להשיאן כשגידלו, והיא השיאתן בקטנותן אין במעשיה כלום ויכול למחות שהרי שינתה ממה שציוה לה^[370].

ויש שפסקו שרק בקטנה הוא שאין הלכה כרב ושמואל, אבל בנערה הלכה כרב ושמואל^[371].

לדעת רב ושמואל שחוששים שמא נתרצה האב אם מת – זה שקדשה שלא לדעת אביה^[372] - ונפלה לפני אחיו לייבם, אמר רב הונא אמר רב: ממאנת למאמרו ואינה ממאנת לזיקתו, כיצד? עשה בה – האח – מאמר (קידושי כסף או שטר של היבם ביבמתו^[373]) צריכה גט וצריכה חליצה וצריכה מיאון. צריכה גט – שמא נתרצה האב בקידושי שני; צריכה חליצה – שמא נתרצה האב בקידושי ראשון; צריכה מיאון (להראות שאין כאן קידושין גמורים) – שמא לא נתרצה האב לא בקידושי ראשון ולא בקידושי שני, ויאמרו אין קידושין תופסים באחותה^[374]. שהרואה שהצרכנוה גט אומר שהקידושין גמורים הם ואין קידושין תופסים באחותה. ולאו דוקא שלא נתרצה בשניהם שאפילו נתרצה בשל ראשון ובשל שני לא נתרצה אין זה גט, וכיון שאין כאן גט קידושין תוספים באחותה, שקידושין תופסים באחות חלוצה^[375]. לא עשה בה מאמר אינה צריכה אלא חליצה בלבד, ואין לומר תצטרך גם מיאון שמא יאמרו אין קידושין תוספים באחותה, שהרי הכל יודעים שאחות חלוצה אינה אסורה אלא מדברי סופרים^[376] וקידושין תוספים בה^[377].

נחלקו אמוראים בקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה רב אמר: בין היא בין אביה יכולים לעכב, ורב אסי אמר: אביה ולא היא^[378]. בירושלמי אמרו: רב המנונא בשם ר' אסי: קטנה שקידשה את עצמה בשתי שערות – כלומר אחר שהביאה שתי שערות והיינו נערה^[379] - אביה ממאן ולא היא, ופירשוה שם לפי ר' יוחנן שסובר בנערה שאביה מקבל קידושיה ולא היא^[380], מ"מ מודה הוא שאם קידשה עצמה צריך האב למאן^[381] אבל אם נתרצה למעשיה או שתק קידושיה קידושין גמורים הם^[382]. וכתבו ראשונים בטעמו של רב שאע"פ שרב עצמו הוא שאמר חוששים שמא נתרצה האב היינו כששמע ושתק, אבל כשמחיה - מיד^[383] - גילה דעתו שאינו חפץ בקידושין ואינה מקודשת. וכן היא יכולה לעכב אפילו כשנתרצה האב, ואע"פ שיכול לקדשה על כורחה היינו דוקא כשתחילת הקידושין הם ממנו, אבל כשנתקדשה שלא לדעת אביה ואח"כ נתרצה האב ואתה רוצה לומר שמקודשת מטעם שזכות היא לו^[384], על זה אומרים כיון שבתו מעכבת חוב הוא לו^[385]. ויש שפירשו שהואיל ובשעת קבלה לא נתרצה האב, אם באת לחזור קודם שיתרצה האב חוזרת ושוב אינו מועיל ריצוי האב^[386].

בגמרא רצו להוכיח כדעת האומר בין היא בין אביה יכולים לעכב ממה ששנינו אצל נערה שנתפתתה: אם מאן ימאן אביה לתתה לו^[387] אין לי אלא אביה היא עצמה מנין? תלמוד לומר אם מאן ימאן מכל מקום^[388]. וחשבו להעמידה כשפיתה אותה לשם אישות, וקידשה בביאה, הרי שבין היא ובין אביה יכולים לעכב^[389]. ולפי מה שהעמדנו שפיתה אותה לשום אישות, מה ששנינו: מהר ימהרנה לו לאשה^[390] שצריכה הימנו קידושין^[391]. היינו שצריכה קידושין לדעת אביה^[392]. ונחלקו ראשונים: יש אומרים שצריך קידושין מחדש^[393], וי"א שדי בריצוי האב בקידושין הקודמים^[394]. ודחו בגמרא שמדובר שם שפיתה אותה שלא לשום אישות, אלא שחידשה תורה שבין אם היא מעכבת בין אם אביה מעכב הרי הוא משלם קנס כמפותה^[395].

יש מהראשונים שנתקשה איך רצו לומר בנערה שנתפתתה שפיתה לשם אישות ואח"כ נתרצה האב והרי היא מקודשת, שהלא אפילו לרב ושמואל שחוששים שמא נתרצה היינו דוקא בששידכו^[396], שיש לומר נתרצה למפרע. והרי כאן בבעילת המפתה לא היו שידוכים, שאם שידך שמא נתרצה האב ולמה ישלם קנס^[397], אלא ודאי בלא שידוכין בא עליה וא"כ לדברי הכל אינם קידושין, ומתוך כך כתב שגורסים: נערה שנתקדשה שלא לדעת אביה^[398], ולדעתו בנערה לד"ה מועיל ריצוי האב, שבנערה אין אנו צריכים אלא שלא ימחה האב, וכיון שרצה ולא מיחה הקידושין קיימים^[399] והמחלוקת היא שרב סובר כל זמן שלא שמע האב ונתרצה גם היא יכולה לעכב, שכיון שאין הקידושין קיימים אלא ברצון האב – עד שלא ישמע יכולה היא לעכב. ורב אסי אמר שאביה יכול לעכב ולא היא שכיון שנתקדשה מרצונה והיא נערה שוב היא אינה יכולה למאן אלא הדבר תלוי ברשות האב, אם ירצה האב היא מקודשת אע"פ שהיא מתחרטת, אבל אם לא ירצה האב אינה מקודשת^[400].

ויש שכתבו מטעם אחר שצריך לגרוס נערה, והוא שלדעתם בקטנה אינו מועיל ריצוי האב אלא אם כן המעות בעין^[401], וכאן הרי מדובר גם כשנתקדשה בביאה, שהרי מדמים לזה דין נערה שנתפתתה שהקידושין היו בביאה^[402], ולכן גורסים נערה, שבנערה אפילו אין מעות הקידושין בעין מועיל אח"כ ריצוי האב^[403].

יש מהראשונים שכתב שמה שאמרו שאביה יכול לעכב היינו לא לבטל הקידושין כי שמא יתרצה האב אח"כ, ולדעת צווח ולבסוף נתרצה נתקיימו הקידושין^[404], אלא שהם קידושי ספק^[405].

הלכה כרב שהיא ואביה יכולים לעכב^[406]. ויש שנתקשו לדעת הסוברים שאפילו נתרצה האב בפירוש אחר הקידושין אינו מועיל^[407] מה מקום לומר שהיא ואביה יכולים לעכב שהרי אפילו אם יתרצו שניהם ג"כ אינה מקודשת^[408]. ויש שתירצו הדברים ע"פ דעתם שאם נתקדשה בפני האב ושתק ואח"כ נתרצה הרי זה כאילו נתרצה בשעת הקידושין^[409], או שאפילו לא נתרצה בפירוש כיון ששתק אנו מניחים שנתרצה^[410], ועל זה הוא שאמרו בין היא בין אביה יכולים לעכב, שאם אביה מעכב שוב אין אנו מחשיבים את שתיקתו לרצון^[411], ואם היא מעכבת אפילו אחרי שנתרצה האב, כיון שהוא לא קידשה אלא נתרצה במה שהיא קידשה עצמה הרי הוא תלוי בדעתה וכשהיא מעכבת אינה מקודשת^[412]. ויש שפירשו שמה שאמרו שהיא יכולה לעכב היינו שאם אח"כ יתרצה האב והמקדש ירצה לקדשה מחדש בקידושין אחרים יכול הייתי לומר שיכול לקדשה בעל כורחה, ע"ז אומרים בברייתא שאם היא מעכבת אינו יכול לקדשה שוב בעל כורחה אלא א"כ יקבל בה האב קידושין ששמא לא התרצה אלא לקידושין הראשונים^[413], וזהו שאמרו בין היא בין אביה יכולים לעכב שכל זמן שאינם מעכבים או היא או אביה חלים הקידושין השניים שלו^[414].

מעשה באיש שאמר לתת בתו קטנה לקרובו ואשתו אמרה שיתננה לקרובה, הכריחתו בדברים והודה לה לתתה לקרובה, ועשו סעודת חיתון וזימנו קרוביהם, משאכלו ושתו בא קרובו בעלייה וקידשה בסתר, ועדיין לא קיבל האב קידושין מקרוב של אשתו – אמרו חכמים שאין חוששים בזה שמא נתרצה האב בקידושי קרובו, ושני טעמים נאמרו בדבר: אביי אמר כתוב: שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב^[415], ומכיון שהסכים האב לתתה לקרובה אין חוששים שמא חזר בו מדבורו. רבא אמר חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה, ובודאי לא נתרצה לקידושי קרובו שא"כ יפסיד הסעודה שטרח בשביל קרובה. יש הבדל בין שני האמוראים במקרה שלא טרח לעשות סעודה – לאביי מכיון שהודה לה שוב לא יחזור בו ואין חוששים שנתרצה, לרבא מכיון שלא טרח בסעודה חוששים שמא חזר בו ונתרצה לקרובו^[416].

יש מן הראשונים שהוכיח מכאן שהלכה כרב ושמואל^[417] שהרי לולא הטעמים של "שארית ישראל" ושל "אין אדם טורח בסעודה" היינו חוששים שנתרצה האב^[418]. ויש שכתבו שאין מכאן ראיה ששונה כאן שכיון שגילה דעתו שחפץ לקדשה לקרובו ורק באונס אשתו הסכים לקרובה ע"כ אלמלא הטעמים הנ"ל היינו חוששים שנתרצה לו^[419]. ואפילו לדעת הסוברים שאפילו נתרצה האב בפירוש אינו מועיל^[420] - יש לומר שכאן לולא הטעמים הנ"ל היינו חוששים שמא שלח אליו האב בחשאי ואמר לו לקדשה^[421], או שאמר לה צאי וקבלי קידושייך^[422].

הלכה כרבא שאם לא טרח בסעודה, אע"פ שכבר נעתר לה חוששים שנתרצה לקרובו^[423]. ומתוך זה כתבו ראשונים שקטנה שקידשה עצמה למי שגילה האב דעתו שהיה חפץ לקדשה חוששים שמא נתרצה, והם קידושין כל זמן שלא שידכה עם אחר וטרח לחזור לשדכה לשני^[424]. ואע"פ שאין הלכה כרב ושמואל ואין חוששים שמא נתרצה האב ואפילו שידך^[425] מ"מ בגילוי דעת שחפץ לקדשה לפלוני חוששים, ששונה גילוי דעת משידוכין, ששדיך שאמרו לא שנגמרו הדברים אלא שנשאו ונתנו בדבר ונתקרב דעתם לגמור הענין אלא שלא נגמר^[426], או ששידך היינו סיפור דברים בעלמא בין המקדש לביניהם ולא שום הסכמה^[427], ולא גילה דעתו שחפץ לקדשה לו כי י"ל מאיזה טעם אחר שידכה לו^[428] או ששידך היינו שהמקדשה שידך בה לאביה, אבל מצד אביה לא היה שום גילוי דעת^[429], ויש שכתבו ששידך לחוד אע"פ שנתרצה שתתקדש לו מ"מ י"ל שרצונו דוקא שהוא יקבל הקידושין, ואין רצונו שתקבל היא הקידושין בלא רשותו, ולכן צריך גילוי דעת, שיגלה דעתו שנח לו בקבלתה^[430].

נחלקו אמוראים בנתקדשה לדעת אביה, והלך אביה למדינת הים ועמדה ונישאת – שלא לדעתו, וכל נישואי קטנה שלא ברצון אביה כמו שאינם הם ואין לה אלא דין ארוסה, האם חוששים שנתרצה האב או לא^[431] - רב אמר: אוכלת בתרומה – אם כהן הוא זה – עד שיבוא אביה וימחה^[432]. שאע"פ שלא היתה חופה זו לדעת האב ואמרו חכמים אין האישה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה^[433], זו הואיל וקידושיה לדעתו היו מן הסתם גם בחופה נח לו עד שנשמע שיבוא וימחה^[434]. רב אסי אמר אינה אוכלת בתרומה שמא יבוא אביה וימחה ונמצאת זרה אוכלת בתרומה למפרע^[435]. וכן סובר שמואל^[436]. ולאו דוקא "זרה" שהרי מן התורה ארוסה אוכלת בתרומה^[437], אלא רצה לומר זרה מדרבנן^[438]. ואעפ"י שכל שכל הטעם שאמרו חכמים שאין ארוסה אוכלת בתרומה הוא משום שמא יימצא בה סמפון – מום – ויתברר שהם קידושי טעות^[439], או משום שמא ימזגו לה כוס של תרומה ותשקנה לאחיה ולאחיותיה^[440] וכאן כיון שנכנסה לחופה בודקה ממומים ואין לחוש לסמפון, וכמו"כ הוא מייחד לה מקום ואין לחוש לשמא תשקה מ"מ לא חילקו חכמים בין ארוסה לארוסה וכיון שאין חופתה חופה גמורה, שהרי האב יכול למחות לא חילקו חכמים ("לא פלוג רבנן") בין זו ללא נכנסה לחופה כלל^[441]. ויש שכתבו שמ"מ כל כיוצא בזה – שיכול האב לבוא ולמחות - אינה בוטחת בנישואין כלל ורדופה לילך תמיד לבית אביה ויש בה חשש השקאה, או שמא יש שם סמפון והוא מכסהו עד שיבוא אביה^[442]. או שלפעמים יתכן שאח"כ יתברר שהיא זרה גמורה מן התורה כגון שנמצא בה סמפון ומחל הוא על מנת שלא ימחה אביה בנשואיו, שכשיבוא אביה וימחה נתבטל התנאי והם קידושי טעות למפרע והיא זרה^[443].

מודה רב שאם מתה אינו יורשה, שמעמידים הממון בחזקת בעליו^[444]. ואע"פ שלענין תרומה מחזיקים אותו בחזקה שנתרצה בחופה היינו משום שאפילו לא נתרצה אוכלת היא מן התורה^[445], אבל לענין ירושה שצריכים מן התורה שתהיה האישה "שארו", שהיינו בנישואין, וכיון שמסופקים אנו אם נתרצה בחופה או לא מעמידים המון בחזקת בעליו^[446]. וה"ה שאינו מיטמא לה אם כהן הוא כיון שהיא ספק נשואה, ואיסור טומאה הוא איסור תורה^[447]. מה שאמרנו שמעמידים הממון בחזקת בעליו היינו אפילו הוא מוחזק בנכסים שהנכסים עומדים בחזקת יורשי האב^[448]. אבל מאתיים שכתב לה הוא ירושה שבחזקתו הם, ועוד שאם אביה רוצה בנישואין הכל של בעל, ואם אינו רוצה אין כאן נישואים והוא לא כתב לה אלא מחמת הנישואין^[449]. ואינו חייב בקבורתה ויורשיה קוברים אותה^[450].

בירושלמי נחלקו אמוראים ר' מנא אמר טעמו של רב הוא מכיון שקידשה לדעת חזקה שכנסה לדעת – ואין חוששים שמא יבוא וימחה^[451] - ר' יוסי בי רבי בון אמר טעמו של רב שכן משנה ראשונה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה^[452]. ואע"פ שחכמים גזרו שלא תאכל עד שתינשא^[453] כאן שהיא ספק נשואה כי שמא יתרצה האב בנישואיה העמידוה חכמים על דין תורה שתאכל בתרומה^[454]. ואמרו שם שהנפקא-מינה ביניהם היא לענין מעשי ידיה וירושתה, שלר' מנא מעשי ידיה וירושתה לבעלה, שהרי חזקה שנתרצה האב, ולר' יוסי בי רבי בון מעשי ידיה וירושתה לאביה כיון שאינו אלא ספק. ובמסקנא אמרו שם שאפילו לר' יוסי בי רבי בון בעלה יורשה^[455]. שלענין מעשי ידיה חוששים שמא ימחה האב ויעקור הנישואין, אבל לענין ירושה כיון שכבר מתה שוב לא שייך מחאה^[456]. או שהיינו באופן שהבעל מוחזק בנכסים שכיון שהיא ספק נשואה אין מוציאים מחזקתו^[457].

ונחלקו ראשונים יש פוסקים כרב אסי שאינה אוכלת בתרומה משום שאמרו בגמרא מעשה ורב עצמו חשש לדברי רב אסי, הרי שחזר בו רב^[458]. ויש שפסוק כרב שאוכלת בתרומה שאין הלכה כתלמיד – רב אסי – כנגד הרב^[459]. ומה שרב חשש לדברי רב אסי לא שחזר בו אלא מחמיר על עצמו היה^[460].

אפילו לדעת הסוברים בנתקדשה שלא לדעת האב שאפילו נתרצה האב בפירוש אינה מקודשת^[461] מ"מ בנתקדשה לדעת ונישאת שלא לדעת לדברי הכל אם נתרצה האב הרי היא נשואה גמורה, ואם מתה הבעל ירושה שכיון שנתקדשה לדעת הרי זה כאילו אמר לה צאי והנשאי לו לדעתך כל אימתי שתרצי, ומיהו כשבא האב ומיחה מחאתו מחאה, שהרי אומר שלא נתרצה ומחאתו מוכחת עליו^[462].

מה שאמר רב שאינה אוכלת בתרומה היינו כל זמן שהיא קטנה או נערה אבל אחר שבגרה אוכלת שהרי אם יבוא אביה לא יכול למחות, ואע"פ שנשיאת כשהיא קטנה^[463].

יש מי שכתב שמה שצריכים דעת האב היינו דוקא בתוך הזמן של י"ב חודש – שנותנים לבתולה שתכין עצמה לנישואין^[464] - אבל משהגיע הזמן הואיל וארוס כופהו לאב בדין להכניסה לחופה, אף הבעל הוא מכניסה שלא בידיעתו ואוכלת בתרומה ויורשה אף בנערות וקטנות^[465], ויש חולקים בדבר ומפרישם שה"ה בהגיע הזמן^[466].

מעשה באחד שקיבל קידושי בתו כשהיתה קטנה, ובעודה קטנה מת האב – ועברו עליה י"ב חדשים ועודה קטנה – והבית היתה ראויה לירש נכסים מרובים מאביה, והיתה חולנית ושאל הבעל לכונסה בעבור שאם תמות יירש הנכסים, והקרובים שלה היו יראים פן תמות ותפקע ירושתם, והארוס רוצה לכנוס בחזקה^[467] - ונחלקו הראשונים בדבר. יש שפסקו שאינו יכול לכונסה שכיון שקידושיה היו קידושי תורה והנישואים אינם אלא מדרבנן שהרי אין האב שימסרנה לחופה הרי היא כמו בזנות אצלו, ואם מתה לא יירשנה, שכיון שהקידושין היו מן התורה צריכים גם הנישואים להיות מן התורה^[468]. ויש שחלקו עליהם וכתבו שהדין עם הארוס ויכול לכונסה וירשנה שלא נחלקו רב ורב אסי אלא שמא יבוא אביה וימחה, אבל כאן שמת לא ימחה עוד לעולם. ועוד שמה שאמרנו מודה רב שאם מתה לא יירשנה משום שמעמידים הממון בחזקת בעליו^[469] היינו משום שהבית ברשות אביה למציאתה ומעשי ידיה^[470], וכיון שהיא עצמה ממון האב ע"כ ירושתה עומדת בחזקת האב, אבל לגבי אחים כיון שמת האב שוב אינה ברשותם לא למלאכה ולא למציאה שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו^[471] א"כ ירושה שנפלה לה אינה בחזקתם. ועוד שאע"פ שהאב יכול לעכב מלכנסה אפילו אחר י"ב חודש^[472] אבל האחים אין יכולים לעכב אחר י"ב חודש^[473].

נתקדשה לדעת וניסת שלא לדעת ואביה כאן – בעיר, ומראה עצמו כנכרי שאינו מדבר ומתעסק כלל בנישואין^[474] - נחלקו אמוראי: רב הונא אמר אינה אוכלת בתרומה, ואפילו לרב שאומר בהלך אביה למדינת הים ועמדה ונישאת שאוכלת^[475] היינו משום שהאב איננו כאן, אבל כשישנו כאן זה ששתק הוא משום שכועס על שלא שאלה את פיו^[476] ואע"פ שבנתקדשה שלא לדעת אביה אמר רב שחוששים שמא נתרצה האב, ושם מדובר אפילו כשהאב כאן ושתק^[477] - שונה נישואים שדבר גדול הוא יותר מקידושין, כיון שמתייחדת בחופה, וכיון שישנו לאב ועמדה ונישאת שלא מדעתו מקפיד הוא^[478]. ורב ירמיה בר אבא אמר: אוכלת בתרומה. ואפילו לרב אסי שאמר בהלך אביה למדינת הים שאינה אוכלת^[479] היינו משום שמא יבוא אביה וימחה, אבל כאן שהוא בעיר ושתק מן הסתם דעתו נוחה מהנישואין^[480] ואעפ"כ אם מתה אינו יורשה^[481]. הלכה כרב הונא שאינה אוכלת^[482].

נתקדשה שלא לדעת אביה ונישאת שלא לדעת – לא הודיעתו^[483] - ואביה כאן רב הונא אמר אוכלת. וכן סובר שמואל בירושלמי^[484]. רבי ירמיה בר אבא אמר אינה אוכלת. עולא אמר על דברי רב הונא שהם כחומץ לשיניים וכעשן לעיניים, שהרי רב הונא עצמו אמר בנתקדשה לדעת ונישאת שלא לדעת ואביה כאן שאינה אוכלת, ששתיקתו היא מחמת כעס וכל שכן כאן שגם הקידושין היו שלא לדעתו. אך רבא הסביר הדברים שטעמו של רב הונא הוא הואיל ונעשה בה מעשה יתומה בחיי האב^[485], שבחייו קידשה והשיאה עצמה שלא לדעתו כאילו היא יתומה והוא ראה ושתק או הפקיר זכות שיש לו בה או שתיקתו הודאה. שאילו נתקדשה לדעתו ונישאת שלא לדעתו, בשתיקה של נישואין בלחוד יתכן שהוא משום שכועס, אבל כל כך לא היה שותק^[486]. ודוקא כשאביה בעיר ובשעת הקידושין ידע ושתק, ששתיקתו היא הודאה^[487].

ולהלכה נחלקו הפוסקים: יש שפסקו כרב הונא שאוכלת בתרומה^[488]. וכתבו אחרים בדעתם דהיינו שהם ודאי קידושין ואין האב יכול למחות עוד, שאילו יכול היה למחות לא היתה אוכלת בתרומה שמא ימחה האב ואפילו לרב שאינו חושש שמא ימחה היינו רק בנתקדשה לדעת שמן התורה היא אוכלת בתרומה בקידושין בלחוד^[489], אבל כאן שנתקדשה שלא לדעתו אם נאמר שיכול למחות הרי אם ימחה אינה מקודשת כלל ויש כאן איסור תורה להאכילה בתרומה, אלא על כורחך הקידושין הם ודאים ואינו יכול למחות^[490]. וגם נישואים גמורים הם ויורשה ומיטמא לה^[491]. ויש שכתבו שאין כאן אלא חשש קידושין, הואיל ונעשה בה מעשה יתומה בחיי האב, וצריכה גט מיאון, ואפילו בלא שידכו^[492]. ויש שכתבו דוקא בשידכו^[493]. ויש שפסקו כר' ירמיה בר אבא שאינה אוכלת בתרומה שהרי גם עולא סובר כמותו^[494]. ואפילו להפוסקים בנתקדשה שלא לדעת אביה שצריכה גט מכל מקום אינה אלא ספק מקודשת וע"כ אינה אוכלת^[495]. ויש שלא הביאו כלל להלכה כל המחלוקת של רב הונא ור' ירמיה בר אבא מפני שסוברים שכל המחלוקת לא תתכן אלא לפי רב ושמואל שאם נתרצה האב מקודשת אבל כיון שלדעתם הלכה כרבינא שאפילו אם נתרצה האב בפירוש אינו מועיל כיון שלא אמר לה בפירוש בשעת הקידושין צאי וקבלי קידושייך^[496] ואם כן בודאי שאינו מועיל מה שראה ושתק כיון שלא אמר לה בפירוש צאי וקבלי קידושייך^[497].

קידושי מיאון

קטנה יתומה שאין לה אב שיקבל קידושיה תיקנו לה חכמים נישואים כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר^[498], שאם לא תמצא מי שישאנה אין לה מי ישמרנה וינהגו בה מנהג הפקר בזנות^[499]. ואע"פ שחכמים הקפידו באב שלא יקדש את בתו הקטנה לכתחילה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה^[500] מ"מ ביתומה שאין לה אב ואין לה מי ישמרנה מוטב יותר לקדשה. ועוד שאינו דומה לקידושי תורה שצריכה גט ואולי תמאס בו והוא לא ירצה לגרשה, משא"כ בקידושין דרבנן שאינה צריכה גט ותוכל לצאת במיאון לא חששו בזה, שאם תמאס בו תמאן ותצא^[501].

אפילו יש לה אב, אם השיאה ונתאלמנה או נתגרשה כשהיא קטנה שוב אין לאביה רשות בה^[502], והרי היא כיתומה בחיי האב ותקנו לה חכמים נישואין^[503].

קידושין אלו אינם קידושין גמורים, ואינה אלא מקודשת למיאון. כיצד? שאם נתקדשה ולא רצתה לישב עם בעלה צריכה למאן בפני שניים ולומר: איני רוצה בו ויוצאה בלא גט^[504]. ולמה יוצאה בלא גט? מפני שאין קידושיה קידושין גמורים מן התורה אלא מדברי סופרים, והם תלויים שאם ישבה עם בעלה עד שגדלה גמרו קידושיה ונעשית אשת איש גמורה ואין צריך לחזור ולקדשה אחר שגדלה^[505] ואם לא רצתה לישב צריכה למאן, ותצא בלא גט^[506].

איזוהי קטנה שצריכה למאן? כל שהשיאוה אמה או אחיה לדעתה, השיאוה שלא לדעתה אינה צריכה למאן^[507]. ולא בא להשמיענו שאם השיאוה בעל כורחה שאין צריכה מיאון שזה דבר פשוט הוא^[508], שאף גדולה אין קידושיה שעל כורחה כלום^[509] אלא איזהו לדעתה? כל שעושים לה חופה ומלבישים אותה בתכשיטים ומזכירים לה בעל. איזהו שלא לדעתה? כל שעושים לה חופה ותכשיטים ואין מזכירים לה בעל^[510]. ויש פירשו עוד ש"לדעתה" היינו שתהא יודעת בענין הנישואים על הצד שאמרו בפעוטות שיהיו יודעים בטיב מקח וממכר, שכל שאינה יודעת למה נכנסה אינו כלום^[511], שאינה אלא כשוטה שאין קידושיה קידושין^[512]. ויש שפירשו שלדעתה היינו כבת עשר כבת אחת עשרה; שלא לדעתה – כבת חמש כבת שש^[513]. ויש שכתבו שלדעתה שאמרו אין פירושו דעת גמורה אלא שיזכירו לפניה ואינה מוחה בדבר^[514].

אם השיאוה ותבעוה אחרים לינשא אם אמרה שאינה רוצה מחמת פלוני בעלי הרי זה כמו שנישאת לדעתה, ואם אמרה מחמת בני אדם שאינם מהוגנים לי, הרי זה כמו שנישאת שלא לדעתה^[515].

"נקרא לנערה ונשאלה את פיה"^[516] מכאן אמרו חכמים אין משיאים את היתומה אלא מדעתה^[517].

יש מן הראשונים שכתב שאין הקטנה צריכה מיאון אלא אם כן השיאוה אמה או אחיה או שאר קרביה אבל אם נישאת בלא דעת אמה או אם אין לה אח ואֵם ונישאת בלא דעת שאר קרוביה אינה צריכה למאן שאינה אלא כמפותה ופיתוי קטנה אונס הוא והרי היא כמו שלא נישאת מעולם^[518]. ויש שכתבו שה"ה אם נתקדשה בעצמה בלא דעת אמה ואחיה שצריכה מיאון^[519].

השיאה אביה ונתאלמנה או נתגרשה שהיא כיתומה בחיי האב ומתקדשת למיאון^[520] הרי היא מתקדשת ע"י אמה ואחיה וגם ע"י אביה שלא גרע כח האב מכח אמה ואחיה^[521].

גר שנתגייר עם בתו, אע"פ ששוב אין הבת מתייחסת אליו שגר שנתגייר הוא כקטן שנולד^[522], מ"מ תקנו לו חכמים שיוכל לקבל קידושיה^[523].

כתבו ראשונים: יכולים ב"ד לפסוק להשיא את הקטנה כמו שיש רשות לאמה ולאחיה, ויכולים להתנות שאם תמאן תאבד כל אשר לה^[524].

אמה ואחיה הם גם המוסרים אותה לחופה^[525]. ויש שכתבו שרק בקידושין תקנו שאמה ואחיה יקדשוה כדי שלא ינהגו בה הפקר, וכיון שנתקדשה שוב אין הפקר שהכל יפרשו ממנה, אבל להשיאה אינו תלוי באמה ואחיה שאין פוסקים על הקטנה להשיאה כשהיא קטנה, והנישואים תלויים בה עצמה שאם רוצה הרי היא נכנסת לחופה^[526].

יש מן הראשונים שכתב שזה שאמרו "שהשיאוה אמה ואחיה" ולא אמרו שקידשוה הוא משום שקידושי הקטנה אינם כלום, ואין הקידושין מועילים אלא אחר הנישואים שאז צריכה למאן אבל בקידושין לבדם אין צריכה מיאון^[527]. והקשו עליו שבכמה מקומות במשנה ובגמרא מצינו שבקידושין לחוד צריכה מיאון^[528]. ויש שנתנו פנים להעמיד הדברים שמה שמצינו שבקידושין לחוד צריכה מיאון היינו כשקיבלה היא בעצמה קידושיה, אבל כשקידשוה אמה ואחיה אפילו לדעתה אינה מקודשת כלל ואין צריכה מיאון, לפי שלא מצינו שליחות וקטן אפילו מדרבנן^[529]. ועוד שאין לה דעת כ"כ שתהא סבורה להתקדש ע"י אחרים וכשידוכין הן לה, אבל מכיון שהכניסוה לחופה לדעתה כלומר שאומרים לה: להשיאך לפלוני שתהא אשתו אנו עושים, אע"פ שקיבלו הם הקידושין צריכה למאן^[530].

ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר: כל תינוקת שאינה יכולה לשמור קידושיה אינה צריכה למאן^[531]. אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כר' חנינא בן אנטיגנוס^[532]. ונחלקו ראשונים בת כמה תהא התינוקת המתקדשת למיאון ומה טיבה של ידעה זו שצריכה לדעת לשמור קידושיה, והדברים תלויים בשתי גירסאות בסוגיית שלוש מידות בקטן^[533], שיש גורסים: צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים, וכנגדן בקטנה מתקדשת למיאון – שזו יודעת לשמור קידושיה היא^[534] - הפעוטות – מבני שש עד עשר כל אחד לפי חריפות שכלו^[535] - מכרן מכר, וממכרן ממכר במטלטלין וכנגדן בקטנה מתגרשת בקידושין אביה^[536]. ולפי זה לענין קידושי מיאון מתקדשת כשהיא בת דעת שיודעת להבחין בין צרורו לאגוז, ואפילו פחותה מבת שש. ומה שלענין גט צריכים שתהא גדולה מכך אע"פ שגם בגיטין שנינו אותו לשון: כל שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש^[537], הינו משום שלא רצו להתיר אישות שמן התורה בפחות מעונת הפעוטות, אבל בקידושי מיאון הקדימו הזמן שאין כאן צד קולא כלל^[538]. ויש גורסים להיפך: צרור וזורקו אגוז ונוטלו וכו' וכנגדן בקטנה מתגרשת בקידושי אביה. הפעוטות וכו' וכנגדן בקטנה מתקדשת למיאון^[539]. ולפי זה כל זמן שלא הגיעה לעונת הפעוטות – דהיינו שפחותה מבת שש אין קידושיה כלום ואין צריכה אפילו מיאון, ומה שאמר ר' חנינא ב"א שצריך שתהא יודעת לשמור קידושיה, היינו שתשמור כסף הקידושין, שתהא יודעת בטיב משא ומתן ולא תאבד כסף הקידושין במשאה ובמתנה והיינו עונת הפעוטות^[540]. ולגירסא זו מה שחילקו בין קידושין לגירושין אע"פ שבשניהם נאמר אותו לשון: שתהא יודעת לשמור קידושיה או גיטה, היינו משום שבקידושין יש כסף שהוא צריך שמירה מעולה משום כך הצריכו שתגיע לעונת הפעוטות, אבל בגט שאין צריך שמירה כ"כ דַי בצרור וזורקו אגוז ונוטלו^[541]. ועוד שבקידושין צריך דעת האישה ע"כ צריך שתהא בת דעת כפעוטות אבל בגירושין אין צריך דעת האישה ע"כ דַי בכל שהוא, שתדע להבחין בין גיטה לדבר אחר^[542]. וכתבו ראשונים המחזיקים בדעה זו שמי שיקדש את הקטנה היתומה או קטנה שיצאה מרשות אביה אם היתה פחותה מבת שש אע"פ שהיא נבונת לחש ביותר ומכרת ומבחנת אין כאן שם קידושין ואין צריכה למאן ואם היתה מבת עשר שנים ולמעלה אע"פ שהיא סכלה ביותר הואיל ונתקדשה לדעתה הרי זו מקודשת למיאון, היתה מבת שש ועד סוף עשר בודקין את יופי דעתה אם מכרת ומבחנת עסקי הנישואין והקידושין – שיודעת לשמור קידושיה ושהן קידושין לא שתשמור אותן כדרך שמשמרת האגוז והתמרה וכיוצ"ב^[543] - צריכה למאן ואם לאו אינה מקודשת למיאון, ואינה צריכה למאן^[544].

ויש שכתבו שאע"פ שתלו חכמים הקידושין בזמן הפעוטות – לגירסה זו - לא תלו בכך אלא בסתם, אבל בידוע שהיא נבונת לחש ויודעת לשמור קידושיה אפילו פחותה מבת שש הרי זו מתקדשת למיאון, ולפי"ז מה שאמר רחב"א שצריך שתדע לשמור קידושיה היינו שמירה פשוטה בדרגת צרור וזורקו אגוז ונוטלו, ואין זו סתירה למה שתלו בעונת הפעוטות, שבעונת הפעוטות מקודשת מן הסתם מבלי בדיקה, שמסתמא יודעת לשמור קידושה היא, וקודם לעונת הפעוטות צריכה בדיקה אם יודעת לשמור הקידושין^[545].

ויש מהראשונים שכתבו לגירסה זו שמה שצריך שתגיע לעונת הפעוטות היינו דוקא בנתקדשה ע"י עצמה, אבל אם קידשוה אמה או אחיה לדעתה אפילו פחותה משיעור הפעוטות אם יודעת לשמור קידושיה מקודשת, וזהו שרחב"א תלה בשמירת הקידושין ורבא תלה בזמן הפעוטות, שרחב"א מדבר כשקידשוה אמה או אחיה, ורבא מדבר בנתקדשה ע"י עצמה^[546].

במה שאמרנו שהשיאוה אמה או אחיה שלא לדעתה אינה צריכה למאן^[547], וכן במה שאמר רחב"א שבאינה יכולה לשמור קידושה א"צ למאן^[548], כתבו ראשונים פירושו שאין צריכה למאן בפני שניים אלא שתלך ותעשה רצונה^[549] שהולכת לבית אמה כאילו לא נתקדשה מעולם^[550]. ויש שכתבו שפירוש א"צ למאן הוא שהיא כפנויה ואם לא נבעלה לו משגדלה מותרת לכל העולם^[551]. ויש שרצו לומר שא"צ למאן היינו לומר שאם מתה אינו יורשה ואינו מיטמא לה ואינו זכאי במציאתה ובהפרת נדריה, אכן לינשא לָעולם אינה מותרת אלא במיאון וכדרך שסובר ר' אליעזר בכל קטנה שאע"פ שאין מעשה קטנה כלום, לדעתו, מ"מ אינה יוצאה בכדי וצריכה מיאון^[552], כך סובר רחב"א בקטנה שאינה יכולה לשמור קידושה, ומה שאמר א"צ מיאון הינו לענין שאינו זוכה בכל הדברים האמורים, אבל מ"מ צריכה מיאון^[553].

כהן גדול לא ישא קטנה יתומה שכיון שמן התורה אין קידושיה קידושין, ואימתי הוא קונה אותה מן התורה – לכשגדלה, ואז בעלה היא ואסורה לכהן גדול^[554].

כתבו ראשונים בשם גאון שהעיד שאנו ואבותינו כאשר תבוא לפנינו יתומה לקידושין צריכה להביא ראיה שבוגרת היא^[555] משום שאמרו חכמים שצריך להתרחק מן המיאונים^[556] וחוששים שמא תמאן^[557] ודיין שמשיא יתומה קטנה מוכיחים אותו ונוזפים בו, אמנם אין מוציאים אותה מבעלה^[558], אבל לכתחילה אין נושאין את הקטנה^[559]. ויש מן הראשונים שחולקים וסוברים שלא אמרו אלא להתרחק מן המיאונים עצמם, והיינו שצריך להשיאה עצה שלא תמאן ואין מלמדים את הקטנה שתמאן^[560]. והרי חכמים תקנו קידושין ונישואין לקטנה כדי שלא ינהגו בה הפקר ואיך נעמוד ונתקן שלא תתקדש יתומה משום להתרחק מן המיאונים^[561], ומ"מ כתבו ראשונים שלא היו מתירים להשיא יתומה אלא במקום שלא היה דומה שיבוא לידי מיאון, אבל יש ליזהר שלא להשיא יתומה קטנה במקום שנראה להם לב"ד שיבוא לידי מיאון ואין לדיין בזה אלא מה שעיניו רואות^[562].

חלות קידושי המיאון

קטנה יתומה שנישאת נחלקו תנאים: ר' אליעזר אומר: אין מעשה קטנה כלום, אלא כמפותה, בת ישראל לכהן לא תאכל בתרומה, בת כהן לישראל תאכל בתרומה^[563]. ואין בעלה זכאי לא במציאתה ולא במעשי ידיה ולא בהפרת נדריה, ואינו יורשה ואינו מיטמא לה – אם כהן הוא^[564] - כללו של דבר: אינה כאשתו לכל דבר אלא שצריכה מיאון^[565]. פירוש אין מועילים בה הקידושין לכל דבר אלא לענין זה שצריכה מיאון לעוקרם, וכל זמן שלא מיאנה אינם עקורים, שאם גדלה ולא מיאנה בקטנותה שוב לא תוכל למאן ואסורה לינשא בלא גט משום קידושי קטנותה. או שלענין זה מועילים הקידושין שאם לא מיאנה וגירשה בעלה בגט מגורשת היא והוא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו ופסולה מן הכהונה, שגם ר' אליעזר סובר שתקנו חכמים קידושין לקטנה ואינם נפקעים אלא ע"י מיאון, ואם לא מיאנה מקודשת היא לדברים שאמרנו^[566]. ר' יהושע אומר: בעלה זכאי במציאתה, במעשי ידיה ובהפרת נדריה, ויורשה ומיטמא לה. כללו של דבר: הרי היא כאשתו לכל דבר אלא שיוצאה במיאון^[567]. אמר רב יהודה אמר שמואל: חוזרני על כל צדדי חכמים ולא מצאתי אדם שהשווה מידותיו בקטנה כר' אליעזר, שעשאה ר"א כמטיילת עמו בחצר ועומדת מחיקו – אם בת כהן לישראל היא^[568] - וטובלת – מפני תשמיש ששמשה^[569] - ואוכלת בתרומה לערב^[570]. אמר רבי: נראין דברי ר' אליעזר מדברי ר' יהושע, שר"א השווה מידותיו בקטנה, ור"י חלק^[571]. במה חלק? שאם אשתו היא תצטרך גט! ולר"א – אם אינה אשתו גם מיאון לא תצטרך? אלא שאי אפשר שתצא בלא כלום^[572]. מעשה באמו של ר' אליעזר שהיתה דוחקת בו לשאת את בת אחותו. והיה אומר לה: בתי – לכי הנשאי, בתי – לכי הנשאי – שלא רצה לישאנה שעדיין קטנה היתה, ור"א לטעמו^[573] - עד שאמרה לו: הרי אני שפחה לרחוץ רגלי עבדי אדוני. אעפ"כ כנסה ולא הכירה עד שהביאה שתי שערות^[574].

אע"פ שקילסו חכמים את דברי ר' אליעזר מ"מ הלכה כר' יהושע^[575], העיד ר' יוחנן בן גודגדא על קטנה בת ישראל שנישאת לכהן – והיא יתומה שאין נישואיה אלא מדרבנן^[576] - שאוכלת בתרומה ואם מתה בעלה יורשה^[577]. העיד ר' יהודה בן בבא ור' יהודה הכהן על קטנה בת ישראל שנישאת לכהן שהיא אוכלת בתרומה כיון שנכנסת לחופה אע"פ שלא נבעלה^[578]. בירושלמי אמרו: קטנה אין לה חופה שתאכל בתרומה^[579]. ופירשו שהיינו שאינה אוכלת בתרומה בכניסה לחופה לבד עד שתבעל^[580]. נכנסה לחופה ולא נבעלה והגדילה אוכלת בתרומה על גב חופתה הראשונה^[581].

נחלקו אמוראים ביתומה קטנה אם יש לה כתובה. רב שנה במשנה: קטנה יוצאה בגט אין לה כתובה, וכל שכן ממאנת. ושמואל שנה: ממאנת אין לה כתובה – שהרי מעצמה יוצאה^[582] - אבל יוצאה בגט יש לה כתובה^[583]. ופירשו שלדברי ר' אליעזר אין הם חלוקים שודאי אין לה כתובה שהרי סובר אין מעשה קטנה כלום. אלא לדברי ר' יהושע הם חלוקים. רב אומר: כשם שהוא זוכה לר"י בשלה: בירושתה במציאתה ובמעשי ידיה, כן היא זוכה בשלו: בכתובה – שאם לא יהיה לה כתובה כשתצא שוב לא ירצו לנשאה^[584]. ושמואל אומר שלא אמר ר"י שמעשיה קיימים אלא לענין שהוא זוכה בשלה: בירושתה וכו', שיהיו לבעל כדי שלא יימנעו מלישא אותה, והרי חכמים גזרו שתינשא כדי שלא ינהגו בה הפקר^[585], אבל לא שהיא תזכה בשלו: בכתובה ותנאי כתובה, שהרי לטובתה ולהנאתה תקנו נישואין ליתומה^[586]. הלכה כשמואל^[587].

חייב במזונותיה ובפדיונה כל זמן שהיא תחתיו ואוכל פירותיה^[588].

מאימתי אדם יורש את אשתו קטנה – יתומה, ואין אומרים עתידה היתה למאן ונמצא שאינה אשתו^[589] - בית שמאי אומרים משתעמוד בקומתה – כשתגיע לפירקה בשנים ובהבאת שיער^[590], ויש מפרשים שתהא נראית גדולה קצת אעפ"י שעדיין לא הגיעה לפירקה לפי שנראית כאשתו, אבל כל זמן שנראית קטנה היו נראים דברי חכמים כשחוק וקלס אם היה יורשה^[591] - ובית הלל אומרים: משתיכנס לחופה^[592]. בדברי ב"ש פירשו בגמ': משתעמוד בקומתה ותיכנס לחופה, אבל עמדה בקומתה ולא נכנסה לחופה אינו יורשה^[593]. שהרי אפילו גדולה אינו יורש כל זמן שהיא ארוסה^[594]. וה"ה שמועיל לב"ש כשנכנסה לחופה ואח"כ עמדה בקומתה, כשם שמועילים הקידושין שהיו בקטנות ואח"כ עמדה בקומתה^[595]. יש מי שכתב שב"ש לשיטת עצמם סוברים שבנכנסה לחופה לחוד יורשה אע"פ שלא עמדה בקומתה, שהרי כל הטעם שלא יירשנה הוא שמא תמאן^[596] והרי ב"ש סוברים שאין ממאנים אלא ארוסות אבל נכנסה לחופה שוב אינה ממאנת^[597], ולא אמרו ב"ש שצריך שתעמוד בקומתה אלא לדבריהם של ב"ה שסוברים שגם הנשואות ממאנות^[598]. ר' אליעזר אומר: משתבעל. ויורשה ומיטמא לה ואוכלת בגינו תרומה^[599]. והיינו משתגדיל ותבעל^[600]. שר' אליעזר לטעמו שאין מעשה קטנה כלום^[601], אבל כשבועלה אחר שתגדיל הרי הוא מקדשה עכשיו בביאה^[602]. ואע"פ שהחופה היתה בקטנות ואין מעשה קטנה כלום, כיון שגם כשגדלה היא בביתו של בעל הרי זו כמסירה לחופה, וכשבועל לשם קידושין אפילו נאמר שביאה אירוסין עושה^[603] חשובה מיד כנשואה, וכדרך שאמרו בהיה לו חצר בדרך ונכנסה עמו לשם נישואין^[604]. או שכיון שהקידושין היו בגדלות אוכלת היא בתרומה שהרי דבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה ולא אסרו חכמים אלא משום שמא ימצא בה סמפון (מום) או שמא חשקה כוס של תרומה לאחיה ולאחיותיה^[605] וכאן אין לחוש לזה שהרי בבית בעלה היא. והטעם שיורשה אע"פ שאינה אלא ארוסה היינו משום שהפקר ב"ד הוא הפקר^[606].

מה שיורשה, אע"פ שמן התורה קרובי האב יורשים אותה, שהרי אין נישואיה אלא מדרבנן, ואין ב"ד מתנים לעקור דבר מן התורה^[607] - היינו משום שהפקר ב"ד הוא הפקר^[608] שכל דבר שבממון אין זו עקירת דבר מן התורה^[609].

מה שמיטמא לה אע"פ שמן התורה אסור לו להיטמא לה, ואין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה - היינו משום שכיון שאין קרוביה יורשים אותה שוב לא ירצו לקוברה ונמצא שהיא כמת מצוה^[610], שאין לה קוברים אלא בעלה שהוא יורשה, ולכן מיטמא לה כדרך שמיטמא למת מצוה^[611].

זו שאמרו שאוכלת בגינו תרומה היינו רק בתרומה דרבנן לפי שאין נישואיה אלא מדרבנן ואין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה^[612]. וזה אינו אלא למי שאומר: קטן אוכל נבלות בית דין מצווין להפרישו, אבל למי שאמר – וכן הלכה^[613] - שאין בית דין מצווין להפרישו אוכלת אפילו בתרומת התורה^[614]. ולכשגדלה, כל זמן שלא בעל שאין נישואיה אלא מדרבנן^[615] לדברי הכל אינה אוכלת אלא בתרומה דרבנן^[616], וכן אפילו כשהיא קטנה לומר לה שתאכל או לספות לה בידיים אסור בתרומת התורה שלדברי הכל אסור להאכיל לקטן איסור תורה^[617].

ואע"פ שחרש שנשא בין פקחת בין חרשת – שנישואיו מדרבנן^[618] - אינה אוכלת אפילו בתרומה דרבנן, היינו משום שבנשא פקחת אסורה גזירה משום תרומת התורה, ובנשא חרשת גזרו משום נשא פקחת, אבל בקטנה אין לגזור משום קטן שנשא גדולה שאין לקטן נישואים^[619]. ולדעת הסוברים שיש לקטן נישואים צריך לומר שמשום זמן מועט לא גזרו שהרי כשיגדיל ויבעול יהיו קידושי תורה^[620]. וכן בקטנה עצמה לדעת האומרים שאסורה בתרומת התורה^[621] אין גוזרים שלא תאכל בתרומה דרבנן משום תרומת התורה שלא גזרו משום זמן מועט כיון שתגיע לכלל גדלות^[622].

בירושלמי אמר ר' יוחנן מה טעם אמרו קטנה בת ישראל אוכלת בתרומה מפני שיהו הכל קופצים עליה לישא, מפני חינא^[623].

זו שאמרו יתומה שנדרה בעלה מיפר לה^[624], לא זו בלבד למי שאומר מופלא-הסמוך-לאיש אינו מן התורה^[625] ונדרי קטנה אינם חלים אלא מדרבנן, שבאים נישואים דרבנן ומבטלים נדר דרבנן, אלא אפילו למי שאומר מופלא-הסמוך-לאיש הוא מן התורה – שאם הגיעה לעונת נדרים, שהיא בת י"א ויום אחד ויודעת לשם מי נדרה, נדרה נדר מן התורה^[626] - מ"מ מיפר לה בעלה שהרי כל זמן שהיא קטנה "קטן אוכל נבלות" היא ואין בית דין מצווין להפרישה^[627] וכשגדלה הוא חוזר ומיפר לה, והוא שבעלה אחר שגדלה שנעשית אשתו מן התורה, ואע"פ שאין הבעל מיפר בנדרים שקדמו לנישואין^[628] כאן יכול הוא להפר שהרי כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת^[629] וגם היא על דעת כן נדרה שאם יקפיד הבעל לא יחול נדרה, ומ"מ אם לא בעל משהגדילה והפר לה אינו מופר שכיון שלא קנה קניין גמור אינו מופר, ומתחילה נדרה תלוי ועומד הוא שאם נתקיימו אח"כ קידושיה יפר נדרה שעל דעת כן נדרה, ואם לא נתקיימו הקידושין אף הוא אינו מיפר שלא נדרה על דעתו שמא סבורה היא לצאת^[630]. ויש סוברים שאפילו לא בעל משהגדילה אם הפר לה בקטנותה נדרה מופר ומותרת לאכול אף בגדלותה מטעם שנדרה על דעתו. וכיון שהפר לה בקטנותה נדרה בטל שסבורה שבידו להפר כבשאר נשים נודרת על דעתו^[631]. ולדעה זו אם לא הפר בקטנותה אינו יכול להפר משגדלה ובעלה, שזו בכלל "אין הבעל מיפר בקודמים"^[632].

על ההבדל בין נתן גט לאשתו קטנה שעדיין נשארו עליו ועליה כמה דינים מחמת הנישואין ובין מיאנה בו שנעקרו הנישואין למפרע – ע"ע מיאון.

על המוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה ומיאנה בו שאין דינו עמה כדינו עם אשתו גדולה – ע"ע מיאון.

קטנה שגדלה

קטנה שנתקדשה קידושי מיאון וגדלה נחלקו אמוראים, ושלוש דעות בדבר:

(א) רב ששת סובר שמשגדלה חלים הקידושין הראשונים ונעשים קידושי תורה. ומפרש כך את זו ששנינו: המקדש את הקטנה קידושיה תלויים^[633] שפירושו שהקידושין שקיבלה בעודה קטנה תלויים - שאם תגדל יגדלו הקידושין עמה, ואע"פ שלא בעל משגדלה - שנאמר שמקדשה עכשיו בביאה – בכ"ז חלים הקידושין הקודמים^[634]. ונעשית אשת איש גמורה מן התורה^[635]. יש מהראשונים שמפרש שהקידושין חלים למפרע משעת קידושיה שבקטנותה^[636]. ורוב הראשונים חולקים וסוברים שרק משעת גדלותה נעשית מקודשת מן התורה, שעשאום חכמים כמתנה בשעת קידושין: הרי את מקודשת לי לאחר גדלות. וכאותה שאמרו בהרי את מקודשת לי לאחר שלושים יום שאם בא אחר וקידשה תוך שלושים מקודשת לשני לעולם, ואם לא קידשה אחר בתוך שלושים ולא חזרה בה מקודשת היא לו מן התורה לאחר שלושים יום ואע"פ שנתאכלו המעות, משום שנשאר עליה שעבוד הדינר שנתן לה בקידושיה – ואע"פ שקטנה היתה באותה שעה ואינה משתעבדת מן התורה, כמו שאמרו: כי יתן איש^[637] פרט לקטן^[638]. מ"מ הואיל ותקנו לה נישואים נח לה להשתעבד בהם משהגדילה^[639]. ויש שכתבו שהפקר בית דין הפקר הוא לענין ממון וחייבוה ב"ד להחזיר אלו הקידושין אם לא תתקדש והרי זה כאילו ישנו לכסף בעין^[640]. ודוקא כשקידשה בקטנותה בכסף הוא שנעשים משגדלה קידושי תורה, ולא כשקידשה בשטר או בביאה^[641].

(ב) רב סובר שרק בבעל משגדלה הוא שנעשית מקודשת מן התורה, שמקדשה עכשיו בביאה^[642]. ומפרש שמה שאמרו בברייתא קידושיה תלויים^[643] פירושו: שעניינה של קטנה זו תלוי הוא שאם יבעלנה משגדלה תתקדש קידושין גמורים מן התורה, ואם לא יבעל משתגדל תישאר בקידושיה שמדרבנן^[644].

ולענין הלכה נחלקו הפוסקים: רובם פסקו כרב שאם לא בא עליה משגדלה לא גמרו קידושיה, ואינה מקודשת מן התורה אלא בבא עליה שמקדשה מחדש בביאה זו^[645]. ויש שפירשו שע"י הבעילה נגמרים וחלים הקידושין הראשונים מן התורה^[646]. ויש פוסקים הלכה כרב ששת שכשגדלה גדלו הקידושין עמה, ואפילו לא בעל נעשית אשת איש מן התורה^[647]. ויש שנתספקו אם הלכה כרב או כרב ששת^[648]. ויש שכתבו שדוקא בבעל נגמרים הקידושין ומכל מקום אם קידשה בכסף לא נתאכלו המעות עד אחר שגדלה אע"פ שלא בעל גמרו הקידושין מן התורה^[649].

(ג) שמואל סובר שאפילו נבעלה משגדלה אינה נעשית אשת איש מן התורה, ונשארת בקידושיה שמדרבנן, שלא נתכוון לקדשה בבעילה זו ובעל על דעת קידושין הראשונים^[650].

קטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונישאת רב אמר אינה צריכה גט משני ושמואל אמר צריכה גט משני^[651]. מן התורה, ומן הראשון מדרבנן^[652] והיינו כשבעלה הראשון משגדלה, שרב סובר הבעילה בבעל הראשון מן הסתם לשם קידושין נתכון שיודע היה שאין קידושי קטנה כלום^[653]. ושמואל סובר: כל הבעל על דעת קידושין הראשונים הוא בועל^[654]. וזוהי שאמר שמואל משום ר' ישמעאל: והיא לא נתפשה^[655] - "והיא" מיעוט הוא, אישה סתם שקידושיה גמורים אם לא נתפשה – נאנסה – אסורה לבעלה^[656] - ויש לך אחרת שאע"פ שלא נתפשה – שזינתה שלא באונס^[657] - מותרת, ואיזו? זו שקידושיה קידושי טעות – כגון על מנת שאני כהן והרי הוא ישראל, וכגון קטנה שאין מעשיה כלום ואמה אין בידה לקדשה^[658] - שאע"פ שבנה מורכב על כתפה ממאנת והולכת לה^[659].

אין הלכה כשמואל, וכשבעל מן הסתם בדעתו לקדשה בביאה זו וצריכה גט מן הראשון, מן התורה, ואין צריכה גט מן השני^[660].

בעל שאמרנו אין צריך עדים שבעל, אלא מן הסתם כיון שהגדילה עם הראשון מסתמא בעל לשם קידושין^[661]. ויש מי שכתב שאפילו עדי ייחוד אין צריך, שכיון שאשתו היא ועומדת תחתיו כולנו יודעים שנתייחד עמה ובא עליה^[662]. וחלקו עליו וכתבו שודאי צריכה עדי ייחוד^[663].

תינוקת שהביאה שתי שערות אינה יכולה למאן. ר' יהודה אומר: עד שירבה השחור^[664]. כלומר שישחיר אותו מקום משערות הרבה^[665]. טעמם של חכמים הוא שכיון שהגדילה שעה אחת ולא מיחתה שוב אינה יכולה למחות וחלים הקידושין הראשונים^[666]. או שלא תקנו מיאון בגדולה שמא תבוא למאן הנבעלת אחר שגדלה שהיא אשת איש גמורה^[667]. ור' יהודה סובר שכשהיא גדולה כ"כ שרבה השחור אינה ממאנת, גזירה משום נתקדשה עכשיו^[668].

אע"פ ששמואל אמר משום ר' ישמעאל שאפילו בנה מורכב על כתפה ממאנת והולכת לה^[669] מכל מקום אינו סובר כמותו אלא בקידושי טעות אבל בקידושי קטנות אינה ממאנת משהביאה שתי שערות כחכמים^[670]. ויש שכתבו שלמסקנא גם ר' ישמעאל עצמו לא אמרו אלא בקידושי טעות ולא בקידושי קטנות^[671].

להלכה נחלקו אמוראים: ר' אבהו אמר ר' אליעזר: הלכה כר' יהודה. ומ"מ מודה ר' יהודה שאם נבעלה לא תמאן^[672]. ויש שרצו לעשות מעשה כר' יהודה ואפילו נבעלה^[673]. ונמנו וגמרו: עד מתי הבת ממאנת – עד שתביא שתי שערות^[674]. והיינו כחכמים ולא כר' יהודה^[675].

ואף הראשונים נחלקו: יש שפסקו שממאנת גם אחר שגדלה כל זמן שלא בעל^[676]. ורוב הראשונים פסקו שמשגדלה אע"פ שלא בעל שוב אינה יכולה למאן וצריכה גט, ואם נתקדשה לאחר צריכה גט משניהם^[677].

על דיני הבדיקה לידע אם גדולה היא אם לא – ע"ע מיאון.

לדעת הסוברים שכשגדלה חלו הקידושין מן התורה אע"פ שלא בעל^[678]. יש שכתבו שאפילו לא חלו הקידושין בקטנותה כלל ואפילו מדרבנן כגון בקטנה שנתקדשה שלא לדעת האב ולא שמע האב, לדעת הסוברים שאינה מקודשת כלל ואפילו מדרבנן^[679], מכל מקום אם נתגדלה גדלו הקידושין עמה וצריכה גט מספק^[680]. ויש חולקים וסוברים שדוקא אם בעל אחר הקידושין הרי היא מקודשת^[681] ויש להחמיר כסברא הראשונה^[682].

נסתפקו אחרונים במי שקידש קטנה לאחר שתגדיל אם חלים הקידושין או לא, אם נאמר שהרי זה בכלל אין אדם מקנה דבר-שלא-בא-לעולם כמקדש אישה לאחר שתתגייר^[683], או לא, שכיון שאין זה אלא מחוסר זמן עד שתגדיל אין זה בכלל דבר-שלא-בא-לעולם^[684]. ותלו הדבר במחלוקת ראשונים, שלדעת רש"י הרי היא מקודשת גמורה מן התורה לאחר שתגדיל ולדעת התוספות אינה מקודשת^[685]. ויש שכתבו שגם לדעת התוספות הרי היא מקודשת^[686]. ויש חולקים וסוברים שלדברי הכל אינה מקודשת שודאי גם מחוסר זמן נחשב לדבר-שלא-בא-לעולם^[687]. ויש שכתבו יתירה מזו שאפילו לר' מאיר שאדם מקנה דבר-שלא-בא-לעולם היינו דוקא במקדשה אישה לאחר שתתגייר שגם לפני הגירות בת דעת היא, אבל קטנה שאיה בת דעת כלל, אינה מקודשת. ואפילו לא נתאכלו המעות משגדלה^[688].

כשאביה במדינת הים

יש מהגאונים שכתב שקטנה שהלך אביה למדינת הים והשיאתה אמה נישואיה נישואין. שתקנו חכמים נישואים לקטנה כשאין האב אצלה, כדין יתומה שאין לה אב שתקנו לה חכמים קידושין כדי שלא ינהגו בה הפקר^[689]. וזו שהלך אביה למדינת הים הרי היא כיתומה משום הפקר^[690]. וכשגדלה גדלו הנישואים עמה, וכשבא האב אח"כ אין צריך לקדשה עוד פעם^[691]. ובעודה קטנה אם רצה לצאת מבעלה צריכה מיאון^[692]. ויש מהראשונים שחולקים וסוברים שאין קידושיה קידושין כלל ואפילו מדרבנן^[693], שלא מצינו בשום מקום שתקנו חכמים כך לקטנה שהיא ברשות אביה^[694]. וכשרוצה לצאת ממנו אפילו מיאון אינה צריכה^[695]. ומכל מקום כל זמן שהיא תחתיו אין לאוסרה משום שתחשב כפנויה ועומדת אצלו בזנות, שכיון שדרך קידושין ונישואין היא אצלו אין זה זנות. וכדרך שמצינו בקטן שהשיאו אביו שאפילו היא גדולה ובת עונשין אינה נחשבת כאילו היא בזנות אצלו אע"פ שלא תקנו לקטן נישואין^[696]. ואפילו בא האב ומיחה אין לאוסרה עליו ואין ביאתו ביאת זנות. ויכול לעכבה אצלו עד שתגדיל ויבעל ויגמרו קידושיה^[697]. ואם קידשה האב לאחר קודם שתגדיל צריכה גט מהשני^[698], וגם מהראשון^[699].

ויש מהראשונים שכתבו שבמהלך אביה למדינת הים והשיאתה אמה אסורה לישב תחתיו משום שחוששים שמא יקדשנה אביה לאיש אחר במקום שהוא ונמצא זה בא עליה באיסור אשת איש^[700]. ואע"פ שאם מת האב במדינת הים אין אוסרים אותה לכל אדם מחשש שמא קידשה אביה במדינת הים ואין אנו יודעים^[701] היינו משום שאין חוששים שמא קידשה כי היא בחזקת פנויה, אבל חוששים שמא יקדשנה ונמצא שתהא אסורה עליו^[702]. ויש חולקים וסוברים שמותרת לישב תחתיו, שכיון שאין אנו חוששים שמא קידש א"כ היא מותרת לעולם שכל שעה ושעה יש לנו לומר שעדיין לא קידש^[703].

אפילו לדעת האוסרים אותה עליו – אם יודע האב שתקבל האם קידושין לבתו אין חוששים שמא קיבל בה קידושין במדינת הים כדי בודאי לא יקדשנה כדי שלא להכשילה^[704].

ולענין הלכה כתבו הפוסקים שיש להחמיר כדעת הגאונים שתקנו חכמים נישואים לקטנה שהלך אביה למדינת הים^[705] ואם נתקדשה צריכה מיאון^[706]. וכן יש להחמיר שלא לקדשה לכתחילה כדעת הסוברים שחוששים שמא יקבל בה אביה קידושין במדינת הים^[707].

הערות שוליים