אנציקלופדיה תלמודית:קדושין

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - קנין איסורי, בו האישה נקנית לאיש, לענין שלא יהא אחר יכול לזכות בה ושאינה ניתרת לשום אדם עוד בחייו.

מהותו

שמו

קנין אשה* לבעלה נקרא בלשון התורה[1]: לקיחה[2], כמו: כי יקח איש אשה[3], ולקחה לו לאשה[4], כי כל קיחה בלשוננו היא מורה על הזכייה והקנייה, כמו: אשר לקחתי מיד האמֹרי[5], נתתי כסף השדה קח ממני[6], וקח לי משם שני גדיי עִזים[7]. בלשון חכמים[8] נקרא קנין זה: קידושין, שהבעל אוסר אותה על כל העולם כהקדש*[9]. ואין האישה נחשבת אשת-איש* אלא על ידי קידושין, שנתקדשה כראוי[10], ועל כך ע"ע אשת איש[11] וע' עריות[12].

גדרו

האישה נקנית למקדש לענין שלא יהא אחר יכול לזכות בה ושאינה ניתרת לשום אדם עוד בחייו[13], שבמעשה הקידושין אין האישה נקנית לבעל כמו ממון[14], ואין גופה קנוי לבעל[15] קנין ממון[16], ואין בקידושין כי אם שנאסרה על ידו לכל העולם[17], והוא קנין איסור[18]. ומכל מקום אינה נקנית לו בכך עדיין קנין גמור, שהקידושין אירוסין הם עושים ולא נישואין[19], ואין הקנין גמור לגמרי להשתעבד לו בשבעה מלאכות[20], ולזכות במעשי ידיה[21] וירושתה[22] ומציאתה[23], ולכל הדברים, עד שתבא חֻפה* ותגמור הנישואין[24].

על האישה שנתקדשה לאיש ועוד לא נישאת לו, ע"ע ארוסה.

מהותו

במהות פעולת הקידושין כתבו ראשונים, שכיון שהיא מסכמת לקידושי האיש היא מבטלת דעתה ורצונה, ושמה עצמה אצל הבעל כדבר של הפקר, והבעל מכניסה לרשותו, הלכך אין אנו דנים בקידושין מצד האישה אלא מצד הבעל[25], ואי אפשר לומר שהיא מכניסה עצמה לרשות הבעל, שהרי נאמר: כי יקח איש אשה[26], ולא נאמר: כי תלקח אישה לאיש[27]. וכתבו אחרונים שלכן אין צריכים העדים לדעת שהאישה הבינה דבריו, וכל שהיא אומרת שהבינה הרי אלו קידושין, שכיון שעיקר הקידושין מצד הבעל אם כן עיקר דבר-שבערוה* מצד הבעל הוא, ולכן לא צריך שני עדים אלא לגוף הקידושין ששמעו מן המקדש, אבל רצון האישה אין צריך עדים ודי בהודאתה[28].

חיובו

בחיוב קידושין, נחלקו ראשונים: יש הסוברים שמצוה בדבר[29], שנאמר: כי יקח איש אשה[30], ומצוה בפני עצמה היא[31], כמו שיש מצוה בפריה-ורביה*[32]. ויש מהראשונים הסוברים שהקידושין מצוה היא, אלא שאין גמר עשייתה אלא בפריה ורביה[33]. ויש מהראשונים הסוברים שאין הקידושין מצוה[34], ולכן לא כתוב בלשון ציווי לקחת אישה, אלא נאמר: כי יקח איש אשה[35], שהוא רשות[36], כי פריה ורביה היינו קיום המצוה, ואם לקח פלגש* וקיים פריה ורביה אינו מחוייב לקדש אשה, וכן הנושא זקנה איילונית או עקרה וכן סריס חמה שנשא מברכים ברכת-חתנים* ואין חיוב במצוה זו שאין בה קיום מצות פריה ורביה, והילכך לא נתקנה ברכה במצוה זו אף בנושא אשה לשם פריה ורביה, כיון שאפשר לקיים מצות פריה ורביה בלא קידושין[37].

במנין המצוות

יש ממוני המצוות, שמנו - לדעתם שהקידושין היא מצוה מן התורה[38] - במנין-המצות* מצות-עשה* לקדש את האישה[39], כלומר לקנות האישה באחת משלושה דרכים[40], קודם הנישואין*[41], שנאמר: כי יקח איש אשה[42]. והמונים פרשיות במנין המצוות[43], יש מהם שמנו פרשה אחת של ליקוחין וגרושין*[44]. ויש מהם שמנו רק מצות עשה לקדש את האישה[45]. ויש מהם שמנה לחוד פרשת קידושין[46] ופרשת גירושין[47]. ויש ממוני המצוות שלא מנו כלל את הקידושין כמצוה[48].

רצון האישה

אין האישה מתקדשת אלא לרצונה[49], שנאמר: והלכה והיתה[50], משמעות המקרא שמתקדשת מדעתה[51]. ואף על פי שנאמר: כי יקח איש אשה[52], אין משמעות הלשון שיקנה אותה בעל כורחה, שכן אין שם לשון קנין אלא לשון ליקוחין[53]. ויש הסוברים, שמן התורה הרי היא מקודשת, ומתקנת-חכמים* שאין האישה מתקדשת אלא לרצונה[54], ואין הלימוד מהכתוב של והלכה והיתה[55] אלא אסמכתא*[56].

קידשה בעל כורחה - שאנסו האישה שתתקדש לו[57] - נחלקו בו אמוראים[58]: לדעת אמימר, מקודשת[59], שכיון שקיבלה קידושין קידושיה קידושין[60]. ולדעת מר בר רב אשי, אף על פי שמדין תורה מקודשת, באו חכמים ותיקנו שהמקדש בעל כורחה של אישה אינה מקודשת[61], הוא עשה שלא כהוגן, לפיכך עשו עימו שלא כהוגן והפקיעו חכמים קידושיו ממנו[62], ואם היו הקידושין קידושין, לא היתה יכולה להפקיע עצמה ממנו אלא ברצונו[63], ואינו דומה לאנסוהו לקדש, שקידושיו - לסוברים כן[64] - קידושין, מפני שבידו - מדין התורה[65] - לגרשה בעל כורחה[66].

להלכה פסקו ראשונים שהמקדש אישה בעל כורחה אינה מקודשת[67], שההלכה כמר בר רב אשי[68]. ואף על פי שבזמן הזה אחר תקנת רבינו גרשום אין מגרשים אישה בעל כורחה[69], אין אומרים שתהיה האישה מקודשת, כיון שאינו יכול לגרשה בעל כורחה, שבמקרה שקידש על ידי כפיה לא תיקן רבינו גרשום תקנתו[70].

רצון האיש

האיש שאנסוהו וקידש, נחלקו בו ראשונים: א) יש סוברים שאין קידושיו קידושין[71], שלא נחלקו אמוראים אלא כשאנסו אישה ונתקדשה[72], אבל אנסוהו לקדש ולקנותה, לאו כלום הוא[73], ואף על פי שאמר: רוצה אני, הואיל ונתברר שמתוך האונס אמר כן, אין קידושיו קידושין[74]. או שכפי שבאישה שנאנסה הפקיעו חכמים קידושיה - לסוברים כן[75], וכן הלכה[76] - הפקיעו אף קידושיו כשנאנס[77]. ויש מהם הסובר שמחלוקת האמוראים היא כשאנסו אישה ונתקדשה[78]: לדעת אמימר הרי היא מקודשת[79]. ולדעת מר בר רב אשי, מתקנת-חכמים* אינה מקודשת[80], ולדעתם הלכה כמותו[81]. ב) ויש הסוברים שהאיש שאנסוהו וקידש, קידושיו קידושין[82], שלא הפקיעו חכמים - לסוברים כן[83], וכן הלכה[84] - קידושיה של אישה שאנסוה ונתקדשה, אלא מפני שאם היו הקידושין קידושין לא היתה יכולה להפקיע עצמה ממנו שיגרשנה אלא ברצונו[85], אבל האיש הרי הוא יכול - מדין התורה[86] - לגרשה בעל כורחה[87]. ואין זה דומה לגט*, שהמגרש מתוך אונס צריך שיאמר: רוצה אני[88], שהרי זה כמי שמוכר באונס, שהמכר - לסוברים כן[89], וכן הלכה[90] - קיים, אפילו לא אמר רוצה אני, אם שתק וקיבל הדמים[91]. ומהם שכתבו שהאיש שאנסוהו וקידש קידושיו קידושין, דוקא כשאומר מתוך האונס: רוצה אני[92], כפי הדין בגט[93].

להלכה כתבו הפוסקים, שהאיש שאנסוהו וקידש, כיון שהיא מחלוקת ראשונים[94], הרי היא ספק מקודשת לו[95].

ברכה עליה

בחיוב ברכה על קידושין, נחלקו ראשונים:

א) יש הסוברים שהיכן שמקדש את האישה בכסף[96] ובשטר[97] צריך לברך: אשר קדשנו במצוותיו וציונו על קידושי אישה - או: לקדש את האישה[98]. או: לקדש אישה[99] - ולא כשמקדש בביאה[100], משום שטרוד בטירדה של מצוה[101], או לפי שאין ראוי לברך על המצוה אלא כשהיא מזומנת לפניו לעשותה, ובאותה שעה הוא עם האישה במיטה, ואין ראוי לברך, משום: ולא יִראה בך ערות דבר[102], ולא הצריכוהו חכמים לבעול הוא בבגדו והיא בבגדה ולהתכסות בשעת ברכה[103], שכן אמרו בירושלמי: כל המצוות טעונות ברכה בשעת עשייתן - לסוברים שמברכים על המצוה בשעת העשייה[104] - חוץ מתקיעה וטבילה[105], ויש אומרים: קידושין בבעילה[106], והמדובר בברכה על הקידושין[107], משמע אבל שאר קידושין כסף או שטר צריכים ברכה בשעת עשייתן[108], ולסוברים - וכן הלכה[109] - שמברכים על המצוות עובר לעשייתן[110], מייד קודם הקידושין[111]. ואף על פי שלא נזכר דבר זה בבבלי, לא מצינו בפירוש שהבבלי חלוק על זה, כי הרבה ברכות אנו מברכים שאין בתלמוד, שכבר נתן לנו כלל לברך על המצוות[112]. ואף על פי שנהגו שלא לברך, מנהג טעות הוא[113], לפי שסוברים שקידושי אישה רשות, ואינו כן, אלא מצוה היא - לסוברים כן[114] - כמו שיש מצוה בפריה-ורביה*[115]. ואף על פי שאין מברכים - לסוברים כן[116], וכן הלכה[117] - על מצוה שאין עשייתה גמר מלאכתה, אינו אלא כגון עשיית סוכה ועשיית ציצית שאין העשייה עושה כלום בעיקר המצוה עד שילבש טליתו וישב בסוכתו בחג, אבל הקידושין עצמם עושים מעשה גמור להתירה לו על ידי חֻפה* ולאוסרה לכל העולם, ומצוה בפני עצמה היא[118].

ב) ויש מהראשונים הסוברים שאין מברכים על הקידושין[119], אם משום שאינה כלל מצוה[120] - לסוברים כן[121] - או מפני שאין מברכים - לסוברים כן[122], וכן הלכה[123] - על מצוה שאין עשייתה גמר מלאכתה, וגמר עשיית מצות קידושין הוא - לסוברים כן[124] - בפריה ורביה[125]. או מפני שאין מברכים על מצוה התלויה באחר[126], ואין הקידושין בידו, שאם רצתה מחזרת ידה ונמצא שבירך ברכה לבטלה[127]. או מפני שצריך לברך ברכת המצוות - לסוברים כן[128], וכן הלכה[129] - עובר לעשייתן, וכאן אינו יכול לברך עובר לעשייתן, שיש לחוש שמא יחזרו בהם או הקרובים או האישה, ותהיה ברכה לבטלה[130]. או שכיון שיש בני אדם שאינם מצווים לקדש, כגון שיש לו אישה ובנים, הניחו מלברך לכל המקדשים[131]. או מפני שאין מברכים על שום דבר אלא אם כן ראוי לו ולחבירו, ואישה אינה ראויה לשנים[132]. או משום שאין המנהג כן, וכל מקום שהלכה רופפת בידך צא וראה מהו המנהג[133], ובטעם המנהג כתבו ראשונים שהבבלי חלוק על הירושלמי[134]. וכתבו ראשונים שלא הזכיר שום גאון ברכה זו בשום מקום[135]. ויש מהראשונים המפרשים שאין הירושלמי דן כלל בברכת הקידושין אלא בברכת-אירוסין*[136]. ויש מהם הסוברים שברכת אירוסין במקום ברכת המצוות של הקידושין עומדת[137].

להלכה כתבו הפוסקים שאין מברכים ברכת אשר קדשנו במצותיו וציונו לקדש אישה[138].

דרכי הקנין

האשה* נקנית - לבעלה[139] - באחד משלוש דרכים[140], בכסף*, או בשטר*, או בביאה*[141]. במה דברים אמורים, מן התורה[142], אבל חכמים אסרו לקדש בביאה, ועל כך, עי' להלן: קידושי ביאה[143].

קידושי כסף

האישה נקנית בכסף* מן התורה[144]. ומספר לימודים לדבר:

א) נאמר: כי יקח איש אשה ובעלה[145], מלמד שהאישה נקנית בכסף[146], שאין לקיחה אלא בכסף[147], שנאמר: נתתי כסף השדה קח ממני[148], מה להלן כסף אף כל כסף[149], שיש ללמוד בגזרה-שוה* "קיחה" "קיחה" משדה עפרון, שהקיחה האמורה בקידושין היא בכסף[150]. שהיה בדין - ללמוד דבר זה בקל-וחֹמר*[151] - ומה אמה-העבריה* שאינה נקנית בבעילה - שכן אינה נקנית אלא בכסף ובשטר[152] - נקנית בכסף[153], אישה שנקנית בבעילה[154], אינו דין שתהא נקנית בכסף, יבמה תוכיח, שנקנית בבעילה[155] ואינה נקנית בכסף[156]. ואף על פי שיש לדחות הדחייה, שכן אין לדחות הלימוד מכח יבמה, שהרי אין היבמה נקנית בשטר*, והיא קלה יותר מאמה העבריה ואישה שנקנות בשטר[157], מכל מקום אין ללמוד בקל וחומר מאמה העבריה, שכן היא נקנית בכסף משום שיוצאת בכסף[158], ואין ללמוד ממנה על אישה שאינה מתגרשת בכסף אלא בגט* בלבד[159].

ב) נאמר - באמה-העבריה* היוצאת מרשות אדון בסימני נערות[160] - ויצאה חנם אין כָּסף[161], והמילים "אין כסף" מיותרות, שיכל הכתוב לכתוב: ויצאה חנם, ולא באו אלא לדרשה[162]: אין כסף לאדון זה, אבל יש כסף לאדון אחר - כשיוצאת ממנו[163] - ומיהו, האב, שזכאי בכסף קידושיה כשהיא נערה*[164], ועל כך ע"ע נערה.

ג) נאמר: ויצאה חנם אין כָּסף[165] - ונסמך לו[166] - אם אחרת יקח לו[167] - מקיש[168] אחרת לאמה העבריה[169] - מה זו בכסף, אף זו בכסף[170].

בטעם שנצרכו שני הכתובים ללמד על דין זה, אמרו בתלמוד שאם היה נכתב רק כי יקח[171], הייתי חושב שקידושין שנותן לה בעל, שלה הם - אף אם היא קטנה - ולכן נכתב: ויצאה חנם[172], ואם היה נכתב רק ויצאה חנם, הייתי חושב שהיכן שנתנה היא לו כסף, הרי היא מקודשת, ולכן נכתב כי יקח, ולא "כי תקח"[173].

יש מהראשונים החולקים על כל זה, וסוברים שקידושי כסף אינם אלא מדברי-סופרים*[174], ונדחו דבריהם[175]. ויש שפירשו לדעה זו, שקידושי כסף הם מן התורה, אבל נקראו דברי סופרים, מפני שכל דבר הלמד באחת משלוש עשרה מדות-שהתורה-נדרשת-בהן* נקרא - לסוברים כן[176] - דברי סופרים[177].

על פרטי הדינים של קידושי כסף, עי' להלן: קידושי כסף.

קידושי שטר

האישה נקנית בשטר* מן התורה[178], שנאמר: וכתב לה ספר כריתֻת ונתן בידה ושלחה מביתו, ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר[179], מקיש[180] הוייתה לזה ליציאתה מזה, מה יציאתה מזה בשטר[181] אף הוייתה לזה בשטר[182]. ואין ללמוד דין זה בקל-וחֹמר*[183], ומה כסף שאינו מוציא, הרי הוא קונה[184], שטר שהוא מוציא אינו דין שיהא קונה[185], שכן כסף פודים בו הקדש*[186] ומעשר-שני*[187] ואין ללמוד ממנו על שטר שאין פודים בו הקדש[188] ומעשר שני[189].

קידושי ביאה

האישה נקנית בביאה* מן התורה[190]. ושני לימודים לדבר:

א) נאמר: ובעלה[191], מלמד שהאישה נקנית בבעילה[192]. שהיה בדין - ללמוד דין זה בקל-וחֹמר[193] - ומה יבמה* שאין נקנית בכסף* נקנית בבעילה[194], אישה שנקנית בכסף[195] אינו דין שתהא נקנית בבעילה[196], ואין ללמוד דין זה משם, שכן אמה-העבריה* תוכיח, שנקנית בכסף[197] ואין נקנית בבעילה[198]. ואף על פי שיש לפרוך הדחייה, שכן אמה העבריה אין קניינה לשם אישות, ואין ללמוד ממנה על אישה שקניינה לשם אישות[199], בכל מקרה לא ניתן ללמוד הדין מיבמה, שכן זקוקה ועומדת[200] לזה מחמת קידושי המת, ואין ביאה באה אלא לגמור[201], ואינה עושה קנין גמור[202].

ב) נאמר: כי ימָּצא איש שֹׁכב עם אשה בעֻלת בעל ומתו גם שניהם[203], ולא נאמר אלא ביאה לחוד[204], אפילו לא קנאה אלא בביאה, אמרה תורה: הבא אחריו בחנק*[205], שהיא אשת-איש, והבא עליה מיתתו בחנק[206].

על פרטי הדינים של קידושי ביאה, עי' להלן: קידושי ביאה. ושם[207], שחכמים אסרו לקדש בביאה.

חופה

על חֻפה* לשם קידושין, שנחלקו אמוראים אם קונה, ונחלקו ראשונים להלכה אם אינה קונה או שיש ספק בדבר, ע"ע חֻפה: חופה לשם קידושין.

חליפין

האישה אינה נקנית בחליפין*[208]. ואף על פי שלמדנו - לסוברים כן[209] - שהאישה נקנית בכסף בגזרה-שוה* "קיחה" "קיחה" מעפרון, ויש לכאורה ללמוד משם שכפי ששדה נקנה בחליפין[210] אף אישה נקנית בחליפין, מכל מקום לא ניתן ללמוד משם דבר זה, שכן חליפין הם אף בפחות משוה-פרוטה*, מה שאין כן קידושי כסף שאינם בפחות משוה פרוטה[211].

חזקה

האישה אינה נקנית בחזקה*[212], דהיינו אם עושה אחת מהמלאכות שהאישה מחוייבת לבעלה[213], שנאמר: כי יקח איש אשה ובעלה[214], בביאה היא נקנית ואינה נקנית בחזקה[215], שנאמר שם: כי יקח איש אשה ובעלה ויצאה והיתה[216], ואנו למדים מכתוב זה אף את קידושי שטר[217], וכן - לסוברים כן[218] - את קידושי כסף[219]. ולולי לימוד זה היה ניתן ללמוד שתיקנה בחזקה בקל-וחֹמר* משפחה-כנענית*[220], מה אם שפחה כנענית שאינה נקנית בביאה נקנית בחזקה[221], זו שהיא נקנית בביאה[222] אינו דין שתיקנה בחזקה[223].

קידושי כסף

כיצד האישה מתקדשת בכסף[224], נותן לה - בפני שנים[225] - כסף* או שוה-כסף*[226], ואומר לה אמירה שהיא לשון קידושין, ועל כך עי' להלן: האמירה[227].

כתבו אחרונים שנהגו לכתחילה לקדש בטבעת[228].

על קידושי כסף, שהם מן התורה, עי' לעיל: דרכי הקנין[229]. ושם[230], הלימודים לכך. על החולקים וסוברים שקידושי כסף אינם אלא מדברי-סופרים*, עי' לעיל: שם[231].

גדר הכסף

כסף קידושין, כתבו אחרונים שהוא כסף קנין[232], שהרי שוה פרוטה אינו שווי האישה, והיא מתקדשת בו[233]. ויש שכתבו שכסף קידושין הוא כסף שיווי[234], שכיון שהסכימה להתקדש קונה אותה הבעל במה שנותן לה דמיה[235].

שיעור הכסף

בשיעור כסף הקידושין נחלקו תנאים:

א) לדעת בית שמאי, שיעורו דינר ושוה דינר[236]. ונחלקו אמוראים בדעתם: א) לדעת ר' זירא, דין זה הוא מדאורייתא[237], שלדעת בית שמאי אישה מקפדת על עצמה ואינה מתקדשת בפחות מדינר[238]. ב) אף לדעת רב יוסף, דין זה הוא מדאורייתא[239], שלדעת בית שמאי כל כסף האמור בתורה כסף צורי[240], ופרוטה הרי היא של נחושת[241], ובצורי אין מטבע של נחושת[242], וכיון שאין המדובר בפרוטה הרי שצריך דבר של חשיבות והוא דינר[243]. ג) ולדעת רבא, ביתש מאי סוברים שתקנת-חכמים* היא שתיקנו שאין האישה מתקדשת אלא בדינר[244], כדי שלא יהיו בנות ישראל כהפקר[245], לקנות בדבר מועט, והפקיעו חכמים לקידושין הפחותים מדינר[246].

ב) ולדעת בית הלל, שיעור כסף הקידושין פרוטה* ושוה-פרוטה*[247], אם משום שגנאי הוא לאישה להקנות עצמה בפחות משוה פרוטה[248], או משום שפחות משוה פרוטה אינו נקרא כסף[249], ואנו למדים - לסוברים כן[250] - קידושי כסף בגזרה-שוה* משדה עפרון, שכתוב בו: כסף[251].

להלכה כתבו ראשונים ששיעור כסף הקידושין פרוטה ושוה פרוטה[252].

אף על פי שנשתנו הזמנים, ובימינו לא ניתן לקנות דבר חשוב בפרוטה, מכל מקום שיעור קידושי אישה לא נשתנה[253]. ויש שהסתפק שמא דוקא בימיהם שהיו הפירות והקנינים בזול ובעד פרוטה היו קונים הרבה פירות, היתה הפרוטה חשובה כממון, ובזמננו שאין יכולים לקנות בפרוטה כי אם מעט מזעיר, אישה אינה יכולה להתקדש בפרוטה[254].

בדבר שאינו שוה פרוטה, נסתפקו ראשונים אם יכולה לומר שעבורה הדבר שוה פרוטה, שכיון שודאי ממון הוא, כשאמרה שעבורה הוא שוה פרוטה, נאמנת, או שכיון שאינו שוה פרוטה, אמירתה אינה מועילה[255].

על פרטי ודיני שוה-פרוטה*, ע"ע[256].

מטבע שיש עליו צורה

מקדשים אף במטבע שיש עליו צורה[257], אף על פי שיכול המלך לבטל הצורה ויתבטל שווי המטבע[258], שלגבי כסף אין צורך שיהיה השווי קבוע[259]. ויש שכתב שמדרבנן[260] אין לקדש במטבע שיש עליו צורה[261], כמו שאין קונים בחליפין* - לסוברים כן[262], וכן הלכה[263] - במטבע, לפי שאין המקנה סומך דעתו אלא על הצורה שבו, שאין המטבע חשוב אלא על ידי הצורה, והצורה עשויה להיבטל[264].

שוה פרוטה במקום אחר

המקדש את האישה באוכל או בכלי וכיוצא בו ששווה פחות מפרוטה, הרי זו מקודשת בספק, שמא דבר זה שוה-פרוטה* במקום אחר[265]. ובמקור הדין נחלקו ראשונים: יש סוברים שדבר זה הוא מתקנת-חכמים*[266], שמא יבואו להקל במקום אחר, בו הכלי שוה פרוטה, ויאמרו שאינה מקודשת[267], אבל מן התורה אין לך בכסף לענין מקח-וממכר*, והוא הדין קידושי כסף, אלא מקומו ושעתו[268]. ויש סוברים שנסתפקו חכמים בדין תורה אם היא מקודשת[269]. ועל כך ע"ע שוה פרוטה[270].

על המקדש בקידושי כסף במתנה-על-מנת-להחזיר*, ע"ע.

כשדיבר עימה תחילה על עסקי קידושין

היה מדבר עם האישה על עסקי קידושיה, ולא פירש - דהיינו ששתק[271], ונתן לה הכסף או השוה כסף ללא אמירה - נחלקו ראשונים בדעת תנאים:

א) יש הסוברים שמחלוקת תנאים היא: א) לדעת ר' יוסי - ורבי[272] - הרי היא מקודשת[273], אם עסוקים באותו ענין[274], דהיינו שהיו עסוקים בדיבור עיסקי קידושיהם עד שעת נתינה[275], שמן הסתם לשם קידושין נתן והיא קיבלתם לכך[276]. ב) ולדעת ר' אלעזר בר ר' שמעון, הרי היא מקודשת אף על פי שאין עסוקים באותו ענין[277], כלומר שפסקו מלדבר בקידושין ממש והיו מדברים בדברים אחרים בצרכי זיווגם[278], אבל אם פסקו לחלוטין מלדבר בעניני זיווגם, אינה מקודשת, שכיון שבשעת נתינה אינם עוסקים בדיבור הקידושין אינה יודעת שלשם קידושין הוא נותנם, שתתרצה[279]. ג) ולדעת ר' יהודה, כל שלא פירש בשעת נתינה שהיא מקודשת לו בנתינה זו, אבל היו עוסקים בעניני קידושין, אינה מקודשת[280]. וכיון שאמרו בתלמוד שההלכה כר' יוסי[281], וההלכה כרבי מחבירו[282], הרי שאין האישה מקודשת אלא אם היו עסוקים באותו ענין עד שעת הקידושין, אבל אין עסוקים באותו ענין, אפילו מענין לענין ובאותו ענין, צריך לפרש[283].

ב) ויש מהראשונים המפרשים מחלוקת התנאים באופן אחר: א) לדעת ר' יוסי - ור' אלעזר בר' שמעון[284] - המקדש את האישה ולא פירש בשעת נתינתו שהוא לשם קידושין, אפילו אינם עסוקים באותו ענין, מקודשת[285], כשהם עוסקים מענין לענין באותו ענין[286]. ב) ולדעת ר' יהודה - ורבי[287] - אינה מקודשת, אלא אם כן עוסקים באותו ענין[288]. וכיון שאמרו בתלמוד שהלכה כר' יוסי[289], הרי שאם עוסקים מענין לענין באותו ענין, מקודשת, אפילו לא פירש[290].

אף להלכה נחלקו הפוסקים: יש הפוסקים שאם עוסקים מענין לענין באותו ענין צריך לפרש[291]. ויש הפוסקים שאינו צריך לפרש[292].

לדעת הסוברים - וכן הלכה[293] - שאם דיבר עימה בעסקי קידושיה, אין צורך שיפרש בשעת נתינה שהיא מקודשת בנתינה זו[294], יש שכתבו שאין צורך שידבר עימה, אלא הוא הדין אם מדברים שם אחרים בפניה בעסקי קידושיה[295].

נתן לה בשתיקה, ולא היה מדבר עימה תחילה כלום, ואמר שדעתו היתה לשם קידושין, וגם היא אומרת שקיבלה לשם קידושין, הרי היא מקודשת[296].

כשהאישה מקדשת

נתנה היא לו כסף, ואמרה: הריני מקודשת לך, אינה מקודשת[297], שנאמר: כי יקח איש[298], ולא כי תקח אישה לאיש[299].

על המקדש בלא שדוכים*, אם מלקים אותו מכת-מרדות*, ע"ע שדוכים.

קידושי שטר

כיצד האישה מתקדשת בשטר[300], כותב - לה[301] - על הנייר או על החרס[302], או על העלה, ועל כל דבר שירצה[303], אף על פי שאין בו שוה-פרוטה*[304]: הרי את מקודשת לי[305], וכל לשון המועילה באמירה בקידושי כסף[306], ונותנו לה בפני עדים[307], ואין צריך שיהיו עדי חתימה על השטר[308].

קטנה* או נערה, שאביה מקבל קידושיה[309], אם מתקדשת על ידי שטר, כותב הבעל: בתך מקודשת לי[310].

שטר קידושין שכתב בכתב ידו ואין בו אלא עד אחד, או שאין בו עד, כתבו ראשונים שהרי היא מקודשת מספק[311].

על קידושי שטר, שהם מן התורה, עי' לעיל: דרכי הקנין[312]. ושם[313], הלימוד לכך.

שמו ושמה

לדעת הסוברים שכתיבת שמות המגרש והמתגרשת בגט* היא מן התורה[314], יש מהראשונים סוברים שצריך שיזכיר שמות האיש והאישה בשטר קידושין, כשם שצריך להזכירם בגט[315], וצריך לכתוב: הרי את פלונית מקודשת לי פלוני[316], שכן למדנו קידושי שטר בהקש* ויצאה והיתה[317], מגט[318]. ויש הסוברים שאין צריך לכתוב בשטר קידושין השמות[319], שכן הטעם שחייבים לכתוב השמות בגט, הוא - לסוברים כן[320] - משום שנאמר בו: ספר כריתֻת[321], והיינו ספירת דברים של כריתות, ואי אפשר לספירת דברים אלא אם כן כתב שמו ושמה, מה שאין כן בקידושין[322].

לדעת הסוברים שצריך לכתוב בשטר קידושין שמו ושמה[323], מפני שחיוב כתיבת השמות בגט* הוא - לסוברים כן[324] - מן התורה, ולדעת הסוברים שאף חיוב כתיבת שם עירו ושם עירה בגט[325] הוא מן התורה[326], אף בשטר קידושין צריך לכתוב שם עירו ושם עירה, כדרך שכותבים בגט[327].

זמן

אין צריך לכתוב זמן בשטר קידושין[328], שלא תיקנו כן חכמים[329] כמו שתיקנו בגט[330].

לשמה

שטר קידושין צריך שיכתוב אותו לשם האישה המתקדשת, כמו בגט*[331], שנאמר - בכתוב ממנו למדנו שהשטר קונה באישה[332] - ויצאה והיתה[333], מקיש[334] הויה ליציאה, מה יציאה צריך לשמה - שנאמר: וכתב לה[335], דהיינו לשמה[336] - אף הויה צריך לשמה[337], ואם כתבו שלא לשמה, אינה מקודשת[338].

לדעתה

כתבו לשמה, ושלא מדעתה - שלא נמלך בה קודם כתיבת השטר, ואחר כך הודיעה וקיבלה השטר[339] - נחלקו אמוראים: לדעת רבא ורבינא מקודשת[340], שנאמר: ויצאה והיתה[341], מקיש[342] הויה ליציאה, מה יציאה לשמה ושלא מדעתה, אף הויה לשמה ושלא מדעתה[343]. ולדעת רב פפא ורב שרביא - ויש הסוברים כן בדעת רב אשי[344] - אם כתבו לשמה ושלא מדעתה אינה מקודשת[345], שנאמר: ויצאה והיתה[346], מקיש הויה ליציאה, מה יציאה צריך דעת מקנה, אף הויה צריך דעת מקנה[347].

אף להלכה נחלקו גאונים וראשונים: יש הפוסקים שאם כתבו לשמה ושלא מדעתה הרי היא מקודשת[348]. ויש הפוסקים שאינה מקודשת[349]. ויש שהכריעו שכיון שנחלקו בדבר - מחמירים[350] - והרי היא ספק מקודשת[351], וכן הלכה[352].

יש מהראשונים המפרשים, שדעת האישה היינו שיכתב השטר בשליחותה[353].

לדעת הסוברים שצריך לכתוב השטר מדעת האישה[354], עשה האיש שליח לקדש אישה בקידושי שטר, נחלקו ראשונים: יש סוברים שדי שיכתב השטר מדעת השליח[355]. ויש סוברים שצריך אף דעת האישה[356].

מחובר לקרקע

כתב שטר קידושין על דבר המחובר לקרקע, אינה מקודשת, כפי הדין בגט*, שאם כתבו במחובר לקרקע אינה מגורשת[357], שנאמר: ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר[358], הוקש[359] הויה ליציאה[360]. ויש סוברים ששטר קידושין כשר במחובר[361].

איסורי הנאה

בירושלמי אמרו שהמקדש בשטר שהוא מאסורי-הנאה* שהם מן התורה, אינה מקודשת, ואם הוא מאיסורי הנאה מדרבנן, הרי היא מקודשת[362], ויש מהראשונים שהביאוהו להלכה[363]. ויש מהראשונים סוברים שהמקדש בשטר שהוא מאיסורי הנאה, האישה מקודשת[364]. וכתבו אחרונים, שלהלכה שהמגרש אישה בגט* שנכתב על איסורי הנאה, אף על פי שמלכתחילה אסור לכותבו על איסורי הנאה, מכל מקום היא מגורשת[365], אף בשטר קידושין, הדין כן, ואסור מלכתחילה לכותבו, אבל אם עבר וכתב, הרי היא מקודשת[366].

כשאינו מקנה השטר

נתן לה שטר ואמר: על מנת שהנייר שלי, אינה מקודשת[367], כפי הדין בגט*[368].

שטר פסול השוה פרוטה

בכל מקום שהשטר פסול לקדש בו - כגון שכתבו שלא לשמה[369] - יש מהראשונים הסוברים, ששמים את הנייר, אם יש בו שוה-פרוטה* מקודשת[370], מדין קידושי כסף[371], שבקידושי שטר דעת האישה אף על הנייר[372], ואם לאו, הרי זו ספק מקודשת[373], וכן הלכה[374]. ויש מהראשונים הסוברים שהואיל ובתורת שטר מקדש, אף אם היה השטר שוה פרוטה, אינה מקודשת[375].

על המקדש בלא שדוכים*, אם מלקים אותו מכת-מרדות*, ע"ע שדוכים.

קידושי ביאה

כיצד האישה מתקדשת בביאה[376], אמר לה בפני שני עדים: הרי את מקודשת לי בביאה זו, ונתייחד מיד עימה בפני עדים - לסוברים כן[377], וכן הלכה[378], או שראו מעשה הביאה, לסוברים כן[379] - ובעלה, הרי היא מקודשת[380].

על קידושי ביאה, שהם מן התורה, עי' לעיל: דרכי הקנין[381]. ושם[382], הלימודים לכך. על כך שחכמים אסרו לקדש בביאה, עי' להלן[383]. על האמירה בפני העדים המועילה לצורך קידושין, עי' להלן: האמירה[384].

הביאה המועילה

המקדש בביאה, אף העראה בכלל[385], והדבר נלמד בגזרה-שוה* "קיחה" "קיחה"[386], נאמר בקידושי אישה: כי יקח איש אשה ובעלה[387], ומשם למדנו - לסוברים כן[388] - שקידושי ביאה מועילים, ונאמר בחיבי-כריתות*: קיחה[389]. ונחלקו ראשונים: א) יש סוברים שלא אמרו שנקנית בהעראה אלא כשלא עשה אלא העראה בלבד ופירש מיד, שניכר שלא היה בדעתו לקנותה בגמר ביאה, אבל כשגמר ביאתו לא קנה בהעראה, שכל הבועל דעתו על גמר ביאה[390], או שאינה נקנית בהעראה אלא כשאומר בפירוש שרוצה לקנותה בהעראה, אבל בסתם דעתו על גמר ביאה[391], אבל בסתם כל הבועל דעתו על גמר ביאה[392], ואינה נקנית בהעראה[393], וכן הלכה[394]. ב) ויש סוברים שלא אמרו שנקנית בהעראה אלא בביאה שאחר קדושין שתיעשה כנשואה[395], אבל בביאת קידושין - שאינה עושה אלא אירוסין[396] - דעתו על גמר ביאה[397]. ג) ויש סוברים שאחרי שלמדנו שהעראה כגמר ביאה, שוב כשאמרו כל הבועל דעתו על גמר ביאה לא נתכוונו אלא לגמר העראה[398], והעראה קונה בכל ענין[399]. ד) ויש הסוברים שמחלוקת אמוראים בדבר, שלדעת סתם התלמוד במקום אחד אישה נקנית בהעראה[400]. ולפי אמימר משמו של רבא ומסקנת התלמוד במקום אחר, אישה אינה נקנית בהראה, שכל הבועל דעתו על גמר ביאה[401], ולדעתם אין הלכה כן[402].

האיש קונה את אשתו בקידושי ביאה, בין בביאה כדרכה ובין בביאה שלא כדרכה[403].

לסוברים - וכן הלכה[404] - שהמשמש באיבר מת בעריות פטור[405], האישה אינה נקנית לבעלה בביאה באיבר מת, שיש ללמוד דינו בגזירה שוה מעריות, כדרך שלמדים להעראה[406].

ראיית העדים

במהות ראיית העדים בקידושי ביאה, נחלקו גאונים וראשונים: א) יש סוברים שצריכים העדים לראות שבועל אותה[407], כפי שבקידושי כסף צריכים לראות נתינת הכסף[408]. ואין אומרים שעדי היחוד הם עדי הביאה, כיון שאין ליבו גס בה, שאינו נשוי לה, צריכים לראות מעשה הביאה[409]. ויש שצידד שלדעה זו, אינם צריכים לראות המעשה דוקא[410], אלא שיראו כמזדווגים, על הדרך שאמרו בדיני-נפשות*: משיראו כמנאפים[411]. ב) ויש סוברים שדי שיראו עדים שמתייחד איתה[412], ואומר לה שהוא לשם קידושין[413], שכן עדי יחוד הם עדי ביאה[414], וכן הלכה[415].

האיסור לקדש בקידושי ביאה

חכמים אסרו לקדש בביאה משום פריצות[416], ואם עבר וקידש בביאה, מכים אותו מכת-מרדות*[417] והיא מקודשת[418].

על המקדש בלא שדוכים*, אם מלקים אותו מכת-מרדות*, ע"ע שדוכים.

האמירה

בקידושי כסף

כיצד האישה מתקדשת בכסף[419], נותן לה כסף* או שוה-כסף*[420], ואומר לה: הרי את מקודשת לי[421] בזה[422], והוא הדין אם אמר: הרי את מאורסת לי, או: הרי את לי לאישה[423], או כל לשון שמשמעותו לשון קידושין ודאי באותו מקום[424], ובלבד שהיא תבין שהוא לשון קידושין[425]. ויש שכתבו שאומר: הרי את מקודשת לי בכסף זה או בדבר פלוני[426].

כתבו ראשונים שמוסיף על אמירה זו: כדת משה וישראל[427], וכן המנהג[428]. טעם האמירה, להראות שהמקדש תולה בדעת חכמים ויכולים הם להפקיע קידושיו[429]. ויש מהראשונים שכתב שתיקנו שיאמר המקדש בעת שהוא מקדש, שהוא מקדש כתורה וכהלכה[430], דהיינו שיהיה כרצון חכמים[431].

לשון זו, של "הרי את מקודשת לי", כיון שהוא הלשון שאומרים לכל הנשים, לעולם היא מקודשת[432], אפילו לא דיברו עימה תחילה מעסקי קידושין, ואפילו היא אומרת שלא הבינה שלשם קידושין נתן, אינה נאמנת[433].

על המקדש את האישה ואמר: הרי את מקודשת, ולא סיים: לי, שלדעת הסוברים שלהלכה אינה מקודשת אפילו מספק[434], יש הסוברים שמכל מקום אם דיבר איתה לפני כן על עסקי קידושיה, הרי היא מקודשת, ע"ע ידות[435].

גדרה

בגדר האמירה בקידושין, נחלקו ראשונים: יש סוברים שבקידושין צריך שיוציא בפיו הקידושין[436], בענין שיתבונן לעדים ולאישה[437], שבדיבורו הוא מקדשה על ידי הכסף, ואם אמר לה: הרי זה לקידושייך, אינה מקודשת[438]. ויש סוברים שהכסף הוא שקונה ואמירה אינה צריכה אלא לגלות שנתינה זו לשם קידושין היה[439], ואם אמר לה: הרי זה לקידושייך, מקודשת[440].

כשלא אמר "לי"

על המקדש את האישה ואמר: הרי את מקודשת, ולא סיים: לי, שנחלקו ראשונים אם מה שאמרו בתלמוד שאינה מקודשת[441] הוא דוקא לסוברים - וכן הלכה[442] - ידים שאינן מוכיחות אינן ידים[443], או שלדברי הכל אינה מקודשת, ע"ע ידות[444]. ושם[445], שלהלכה נחלקו ראשונים אם אינה מקודשת כלל, או שיש להחמיר עליה ולהצריכה גט*, שהיא מקודשת לו מספק, או שהיא מקודשת לכל העולם מספק, שמא קידשה בשביל חבירו.

נתן לאישה כסף ואמר לה: הריני נותנו לך בתורת קידושין, יש מהראשונים הסובר שהוא כאומר "לי"[446], שאין כאן ידות* אלא דיבור שלם, שכיון שהזכיר שהוא הנותן לה בתורת קידושין כבר נראה מלשונו שהוא המקדש והיא המתקדשת[447].

כשלא אמר לשון קידושין

אמר לה: הרי את אשתי, הרי את זקוקתי, הרי את קנויה לי, הרי את ארוסתי, הרי את שלי, הרי את ברשותי - הרי את לקוחתי[448] - מקודשת[449], שבכל הלשונות הללו מבורר שלקידושין הם[450]. וכתבו ראשונים שהדברים אמורים אם האישה מכרת בהם[451], ואף על פי שאינו מדבר עימה על עסקי קידושין[452], או שאינה מכירה הלשון אבל מכרת בענין שלשם קידושין נאמר[453], ואם אומרת שאינה מכרת בהן, כיון שלא אמר לה לשון קידושין שכל הנשים יודעות ומכירות ולא היה מדבר עימה על עסקי קידושיה, אינה מקודשת[454], אבל אם היה מדבר עימה על עסקי קידושיה, הרי היא מקודשת[455], שודאי לא גרע מאם שתק ולא אמר לה כלום בשעת נתינה, שאם דיבר עימה בעסקי קידושיה הרי היא - לסוברים כן[456], וכן הלכה[457] - מקודשת[458]. ואם האיש אומר שלא כיון לשם קידושין, אינו נאמן[459].

במספר לשונות הסתפקו בתלמוד אם היא מקודשת - שכן אין הלשון שבהם מבורר לקידושין[460] - ולא הכריעו הספק[461]: א) הרי את מיוחדת לי[462], לשון והיו לבשר אחד[463]; ב) הרי את מיועדת לי[464], לשון אשר לו יעדה[465], שהוא לשון קידושין באמה-העבריה*[466]; ג) הרי את עזרתי[467], לשון אעשה לו עזר[468]; ד) הרי את נגדתי[469], לשון אעשה לו עזר כנגדו[470]; ה) הרי את צלעתי[471], לשון ויקח אחת מצלעֹתיו[472]; ו) הרי את סגורתי[473], לשון ויסגֹּר בשר[474]; ז) הרי את תחתי[475], ויסגֹּר בשר תחתנה[476]. ויש מפרשים: תחתי, כמשמעו[477]; ח) הרי את עצורתי, לשון כי אשה עצורה לנו[478]. ויש מפרשים: לשון עצרת, שתהא נאספת עימי לבית[479]; ט) הרי את תפוסתי[480], לשון: ותפשה[481], או לשון: לא נתפשה[482]. ויש מפרשים: כמשמעו, שתפסה להיות שלו[483], שתהיה נתפסת עימי בבית[484].

להלכה פסקו ראשונים שבכל הלשונות הללו הרי זו ספק מקודשת[485]. והדברים אמורים שדיבר עימה תחילה על עסקי קידושין[486], שיש להסתפק אם אמר לו זאת לקנותה לאישה או למלאכה[487], ולא גרע מאם נתן לה בשתיקה, שהרי היא - לסוברים כן[488], וכן הלכה[489] - מקודשת[490], ומכל מקום הרי היא ספק מקודשת, אפילו אמרו שניהם שנתכוונו לשם קידושין[491], אבל אם לא דיבר עימה תחילה על עסקי קידושין, אין חוששים למילים הללו[492], אפילו נתכוונו שניהם לשם קידושין ואמרו שדעתם היה כך, שהעדים אינם יודעים אם הלשון לשם קידושין הוא[493].

האומר: הרי את חרופתי, שנינו בברייתא שביהודה מקודשת, שכן ביהודה קוראים לארוסה חרופה[494], שנאמר: והיא שפחה נחרפת לאיש[495]. ונחלקו ראשונים: יש סוברים שלהלכה האומר: הרי את חרופתי, הרי היא מקודשת בכל מקום[496], שכן להלכה שפחה-חרופה* היא חציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לעבד-עברי*[497], ואם כן קידושין תופסים בה, והרי נחרפת היא לשון קידושין[498]. ויש סוברים שהאומר הרי את חרופתי בשאר מקומות מלבד יהודה הרי היא מקודשת מספק[499].

אמר לה: הרי את נשואתי, נחלקו הדעות: יש סוברים שאינה מקודשת[500], שלא תיקרא נשואה עד שתיבעל או עד שתיכנה לחֻפה*[501]. ויש סוברים שהרי היא מקודשת מספק[502].

אמר לה: הריני אישיך, הריני בעליך, הריני ארוסיך, אינו כלום[503], שנאמר: כי יקח[504], ולא שיקח את עצמו[505].

היה מדבר עימה תחילה על עסקי קידושין, ואמר: הריני אישיך, הריני בעליך, הריני ארוסיך, נחלקו ראשונים: א) יש הסוברים שאינה מקודשת[506], אף על פי שאם נתן לה בשתיקה, הרי היא - לסוברים כן[507], וכן הלכה[508] - מקודשת, שהלשונות הללו גרועים מנתן לה בשתיקה[509], שכיון שהוסיף לדבר בלשונות הללו גרע בהוספה זו, שחזר מדעתו הראשונה[510], וכן הלכה[511]. ויש מהראשונים הסוברים שאם היה מדבר עימה על עסקי קידושיה הרי היא מקודשת ודאי[512], שלא גרע מהיכן שנתן לה בשתיקה[513]. ויש מהראשונים הסוברים שהרי היא ספק מקודשת[514].

האומר לאישה שנותן לה כסף או שוה כסף בשביל אהבה וחיבה, כתבו ראשונים שהרי היא ספק מקודשת[515], כי שמא אמר שנותן לה[516] על מנת שיהיה אהבה וחיבה בינינו ותהיי אהובתי[517], ולא גרע לשון "אהובתי" ממיוחדת לי[518], שהיא ספק מקודשת[519].

המקדש את האישה בלשון שלא נאמרה בתלמוד, כתבו ראשונים שיש להסתפק בלשון קידושין וצריכה גט*[520].

בקידושי שטר

בקידושי שטר[521], אם צריך אמירה, נחלקו ראשונים: יש סוברים ששטר שכתוב בו שתהיה היא מקודשת לו - כפי הדין בקידושי שטר[522] - אינו צריך אמירה אחרת[523], שהרי אמירתו מפורשת בשטר[524], ואין זה דומה לקידושי כסף, שצריך שיפרש שנותנה לשם קידושין[525], ואין צריך בה אלא שיראו העדים מסירת השטר ולשון שכתוב בו[526]. ויש סוברים שבקידושי שטר צריך שיאמר בפיו: הרי את מקודשת לי, אף על פי שכתוב כן בשטר[527], ואינו צריך לומר "בזה", שמוכח מלשון השטר שבו הוא מקדש[528], ומכל מקום אם אמר: הרי זה קידושיך, היא מקודשת[529], שכיון שבשטר כתוב: הרי את מקודשת לי בשטר זה, כדינו[530], ידים* מוכיחות הן[531].

להלכה המקדש בשטר אינו צריך שיאמר אמירה בשעת נתינתו לה[532].

בקידושי ביאה

המקדש בקידושי ביאה[533], חייב לומר: התקדשי לי בביאה זו[534], או: הרי את מקודשת לי, או: הרי את מאורסת לי, או: הרי את לי לאישה, בבעילה זו, וכל כיוצא בזה[535].

טעם האמירה "לי"[536], כתבו אחרונים שבלשון זה מבורר שהוא זה שמותר בה והאחרים אסורים בה[537]. ויש שכתבו שאם לא אמר "לי", הרי היא מקודשת, שכן ידים* מוכיחות שהוא מקדש אותה, שכן בא עליה[538].

טעם האמירה "בביאה זו"[539], כתבו אחרונים שכיון שהעדים אינם רואים הביאה אלא היחוד בלבד - לסוברים כן[540], וכן הלכה[541] - צריך לומר שמקדש בביאה זו, כדי שידעו במה היא מתקדשת לו[542].

הלשונות שאמרו בתלמוד לענין קידושי כסף, שהמקדש בהם הרי היא מקודשת מספק[543], שכן יש להסתפק אם התכוין לייחד אותה לו למלאכה[544], כתבו אחרונים שכשאומר אותם בקידושי ביאה, הרי היא מקודשת ודאי, שאין צד של ספק לומר שהתכוין על ידי ביאה זו לייחד אותה למלאכה[545].

הערות שוליים

  1. ע"ע לשון תורה; לשון חכמים: לשון תורה נביאים וכתובים.
  2. עי' מזרחי בראשית יט יד; עי' עמר נקא שמות כא ח; עי' גו"א שם.
  3. דברים כד א, ועוד. מזרחי בראשית שם; עי' עמר נקא שמות שם; עי' גו"א שם.
  4. דברים כה ה. מזרחי בראשית שם.
  5. בראשית מח כב.
  6. בראשית כג יג.
  7. בראשית כז ט. מזרחי במדבר כז יח.
  8. ע"ע הנ"ל: לשון חכמים.
  9. עי' קדושין ב ב.
  10. עי' רמב"ם אישות פ"א ה"ד; טוש"ע אה"ע כו א.
  11. ציון 21.
  12. וע"ע אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ציון 51, שי"ח וסוברים שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, היינו אף בפנויה (ע"ע), וכל הנבעלת בלא עדים צריכה גט (ע"ע), ועי' בהגר"א שם סק"א.
  13. ע"ע ארוסה: איסורה לאחרים. מאירי קדושין ב א.
  14. עי' רשב"א שם ו ב.
  15. אבנ"מ סי' מב סק"א, ע"פ רשב"א שבציון הקודם; עי' שו"ת אבנ"מ סי' יז.
  16. שו"ת אבנ"מ שם.
  17. אבנ"מ שם.
  18. עי' שו"ת אבנ"מ שם. וע"ע חלק"י אה"ע סי' ו וקוב"ש קדושין אות נג.
  19. עי' גמ' שם י א. מאירי שם ב א.
  20. ע"ע בעל ציון 235 ואילך.
  21. ע"ע הנ"ל: מעשה ידיה.
  22. ע"ע ירושת בעל.
  23. ע"ע בעל: מציאתה.
  24. מאירי שם.
  25. ר"ן נדרים ל א ד"ה ואשה.
  26. דברים כד א.
  27. עי' ר"ן שם.
  28. אבנ"מ סי' כז סק"ו, ע"פ ר"ן שבציון 25: ואפשר, והביא ראיה לזה מקדושין נ א.
  29. עי' סמ"ק סי' קפג; עי' פי' ר"ש מפלייזא לאלהי הרוחות בתוך או"ז ח"ב סי' רנו; עי' ריטב"א כתובות ז ב, בשם תוס' בשם רבינו יחיאל מפאריש; עי' ראשונים שבציון 96 ואילך; זוהר הרקיע לרשב"ץ מ"ע עא, ע"פ ירו' שבציון 106.
  30. דברים כד א. עי' ראשונים שבציון 42; עי' ריטב"א כתובות ז ב, בשם תוס' בשם רבינו יחיאל מפאריש.
  31. ריטב"א שם, בד' רבינו יחיאל מפאריש.
  32. ריטב"א שם, בשם תוס' בשם רבינו יחיאל מפאריש.
  33. עי' רשב"א כתובות ז ב; עי' מרדכי כתובות רמז קלב; עי' הג"א כתובות פ"א סי' יב, בשם ראבי"ה.
  34. רא"ש שם. ועי ריטב"א שם, בשם תוס' בשם רבינו יחיאל מפאריש, שדחה.
  35. דברים שם.
  36. עי' רא"ש שם.
  37. רא"ש שם.
  38. עי' ציון 29 ואילך.
  39. עי' אזהרות "אתה הנחלת" (מחזור (גולדשמידט) שבועות עמ' 642): בביאה ובכסף ובשטר לקנות בהם את האישה; עי' רס"ג באזהרות "את ה' אלהיך תירא" (סדור רס"ג עמ' קנט) ובאזהרות "אנכי אש" (סדור רס"ג עמ' רט), ועי' רי"פ פערלא לספה"מ לרס"ג מ"ע סט, שפי' בע"א, וצ"ב מרס"ג שבציון 137; עי' ספה"מ לרמב"ם מ"ע ריג; סמ"ג עשין מח; סמ"ק סי' קפג.
  40. עי' להלן: דרכי הקנין.
  41. עי' ספה"מ שם; חינוך שם.
  42. דברים כד א. עי' ספה"מ שם: והרמז עליו אמרו; סמ"ג שם; סמ"ק שם; חינוך שם.
  43. ע"ע מנין המצות.
  44. בה"ג פרשה נט; עי' אזהרות ר"א הזקן "אמת יהגה חכי" (מחזור שבועות שם עמ' 668): ספר כריתות ודבר המערב (עי' שבת נו א).
  45. עי' רס"ג שבציון 39.
  46. עי' אזהרות הר"י ברצלוני "איזה מקום בינה" (נד' במחזורי צפון אפריקה לשבועות) בפרשיות: ציווי כסף קנין וכו'.
  47. עי' אזהרות הר"י ברצלוני שם: צויתים בעת נפרדים וכו'. ועי' עי' אזהרות הר"י ברצלוני שם עשים בא"ב ראשון: לפרות ולרבות בטוהר נישואי אישה על דבר אמת, ולכאו' אינו מונה שם רק פריה-ורביה (ע"ע), וצ"ב.
  48. ר"ש גבירול. ועי' ציון 34 ואילך, שי"ס שאינה מצוה.
  49. עי' יבמות יט ב; עי' קדושין ב ב, בדיוק ל' המשנה שבציון 140, ועי' תוס' שם סוד"ה אי; רמב"ם אישות פ"ד ה"א; טור אה"ע סי' מב; שו"ע שם א: מקודשת.
  50. דברים כד ב.
  51. עי' רש"י יבמות שם ד"ה קדושין דעלמא; סמ"ג עשין מח; עי' לבוש שם, בשם י"א.
  52. דברים כד א.
  53. עי' ריטב"א שם, בפי' ר' שמעון בברייתא שם, ועי' תוס' שם ד"ה מפני ורשב"א שם, שפי' בע"א.
  54. עי' קרי"ס שם; לבוש שם, בדעה הא'.
  55. עי' ציון 50 ואילך. דברים כד ב.
  56. עי' קרי"ס שם.
  57. רבינו גרשום ב"ב מח ב.
  58. עי' גמ' שם: תלויה וקדיש, וגמ' שם: הוא עשה שלא כהוגן, ורבינו גרשום שם ור"א אב"ד (נד' בשיטת הקדמונים) שם ורשב"ם שם ד"ה מר בר ברב אשי אמר, וס' העיטור מ - מודעא (מא א במהד' רמ"י), והגמ"י אישות פ"ד ה"א, בשם ר"י ורשב"ם, ועי' ציון 78, שי"מ בע"א.
  59. גמ' שם.
  60. עי' רשב"ם שם ד"ה תלוי וקדיש.
  61. עי' גמ' שם, ורשב"ם ד"ה מר בר רב אשי אמר.
  62. מר בר רב אשי בגמ' שם. ועי' גמ' שם, ורשב"ם ד"ה מר בר בר אשי אמר וד"ה תינח דקדיש בכסא, בצורת ההפקעה.
  63. ע"ע גרושין ציון 10 ואילך. מ"מ אישות פ"ד ה"א; עי' לבוש אה"ע סי' מב ס"א.
  64. עי' להלן ציון 82 ואילך.
  65. ע"ע גרושין ציון 69 ואילך וע' חרם דרבנו גרשום ציון 40.
  66. עי' מ"מ שם; עי' לבוש שם.
  67. רי"ף ב"ב מח ב (כו ב); רמב"ם אישות פ"ד ה"א; סמ"ג עשין מח; עי' טור אה"ע סי' מב; שו"ע שם א.
  68. רי"ף שם. ועי' סמ"ג שבציון 81, שאף הגאונים פסקו הלכה כמר בר רב אשי.
  69. ע"ע חרם דרבנו גרשום ציון 42 ואילך.
  70. עי' ט"ז שם סק"ב: נראה; עי' ב"ש שם סק"א, בשם ט"ז: ואפשר, והסכים לו.
  71. ס' העיטור מ - מודעא (מא א במהד' רמ"י); סמ"ג עשין מח; רשב"א קדושין ב ב, בשם העיטור; מאירי ב"ב מח ב; טור אה"ע סי' מב, בשם הרי"ף והעיטור; מ"מ אישות פ"ד ה"א, בשם העיטור; שו"ע שם א, בשם י"א.
  72. עי' ציון 58 ואילך.
  73. ס' העיטור שם.
  74. מאירי שם.
  75. עי' ציון 61 ואילך.
  76. עי' ציון 67.
  77. עי' פרישה שם סק"ד, ולפי"ז לכאו' מח' האמוראים היא אף בדין זה, ועי' ציון הבא.
  78. סמ"ג שם, בפי' מח' אמימר ומר בר רב אשי בב"ב מח ב; הגמ"י שם, בשמו, ותמה. ועי' ציון 58, שי"מ בע"א. ועי' עצי ארזים שם סק"א ותפא"י שם סק"א ונחלת שבעה ח"ב סי' יט, מש"כ לבאר בד' הסמ"ג.
  79. גמ' שם.
  80. עי' גמ' שם.
  81. סמ"ג שם, בשם הגאונים.
  82. רמב"ם שם; עי' ראב"ד בהשגות שם; רשב"א קדושין שם, בשם הרמב"ם, והסכים לו; מאירי ב"ב שם, בשם גדולי המחברים ובשם גדולי המגיהים; טור שם, בשם הרמב"ם; מ"מ שם, בשם רמב"ם והרשב"א; שו"ע שם, בסתם.
  83. עי' ציון 61 ואילך.
  84. עי' ציון 67.
  85. ע"ע גרושין ציון 10 ואילך. עי' מ"מ שם; עי' לבוש שם.
  86. ע"ע הנ"ל ציון 69 ואילך וע' חרם דרבנו גרשום ציון 40. ושם ציון 42 ואילך, שרבינו גרשום החרים שלא לגרש אישה שלא מדעתה.
  87. עי' מ"מ שם; לבוש שם.
  88. ע"ע גט מעושה ציון 1 ואילך.
  89. ע"ע אונס ציון 86.
  90. ע"ע הנ"ל ציון 88 ואילך.
  91. ע"ע הנ"ל ציון 93. כ"מ ממ"מ שם.
  92. עי' ראב"ד בהשגות שם; עי' מאירי שם, בשם גדולי המגיהים.
  93. עי' מאירי שם, בשם גדולי המגיהים.
  94. עי' ציון 71 ואילך.
  95. עי' שו"ע אה"ע מב א; עי' לבוש שם.
  96. עי' להלן: קידושי כסף.
  97. עי' להלן: קידושי שטר.
  98. עי' הג' סמ"ק לר"פ סי' קפג, בשם ר' יחיאל; עי' הגמ"י אישות פ"ג הכ"ג, בשם ה"ר פרץ בשם רבינו יחיאל מפרי"ש; מאירי פסחים ז ב, בשם יש שפירש.
  99. פסקי ר"י מקורביל (נד' בסיני סז עמ' רמז) סי' מד, בשם ר' שמואל.
  100. עי' להלן: קידושי ביאה.
  101. או"ז ח"א הל' ק"ש סי' כה.
  102. דברים כג טו.
  103. רמב"ן פסחים שם: ונ"ל, בפי' הירו' שבציון 106; ר"ן שם (ד א), בשמו.
  104. ע"ע ברכת המצוות ציון 142. ועי' ירו' ברכות פ"ט ה"ג, שכ"ה אף דעת שמואל שבציון הבא.
  105. ר' יוסי בי ר' בון בשם שמואל בירו' שם.
  106. ירו' שם, לגירסתנו וגי' או"ז שם.
  107. עי' ס' העיטור הל' ציצית (עו ד במהד' רמ"י) ואו"ז שם, והג' סמ"ק שם, בשם ר' יחיאל, והגמ"י שם בשם ה"ר פרץ, בשם רבינו יחיאל מפרי"ש, וא"ח ח"ב הל' קדושין סי' כא, בשם הר"ף בשם רבינו יחיאל, ומאירי שם, בסתם, ובשם יש שפירש, וריטב"א כתובות ז ב, בשם תוס' בשם רבינו יחיאל מפאריש, בפי' הירו' שבציון הקודם, ועי' ציון 136, שי"מ בע"א.
  108. או"ז שם; עי' מאירי פסחים שם, בסתם.
  109. ע"ע הנ"ל ציון 144 ואילך.
  110. ע"ע הנ"ל ציון 141 ואילך.
  111. עי' או"ז שם.
  112. ריטב"א שם, בשם תוס' בשם רבינו יחיאל מפאריש.
  113. עי' ריטב"א שם, בשם תוס' בשם רבינו יחיאל מפאריש.
  114. עי' ציון 29 ואילך.
  115. ריטב"א שם, בשם תוס' בשם רבינו יחיאל מפאריש.
  116. ע"ע ברכת המצוות ציון 24. ושם, ציון 27, שי"ח.
  117. ע"ע הנ"ל ציון 24.
  118. ריטב"א שם, בד' רבינו יחיאל מפאריש.
  119. עי' פסקי ר"י מקורביל (נד' בסיני סז עמ' רמז) סי' מד, בשם הר"ר דוד; עי' הג' סמ"ק לר"פ סי' קפג, בשם הר"ר שלמה, ונ' שהסכים לו מהטעם שבציון 137; עי' רמב"ן פסחים ז ב; עי' פי' ר"ש מפלייזא לאלהי הרוחות באו"ז ח"ב סי' רנו; עי' רשב"א כתובות ז ב; עי' רא"ש כתובות פ"א סי' יב; מרדכי כתובות רמז קלב; עי' מאירי בשם י"מ שבציון 136; ריטב"א כתובות שם.
  120. עי' רא"ש שם.
  121. עי' ציון 34 ואילך.
  122. ע"ע ברכת המצוות ציון 24. ושם, ציון 27, שי"ח.
  123. ע"ע הנ"ל ציון 24.
  124. עי' ציון 33.
  125. עי' רשב"א שם; עי' מרדכי שם; עי' הג"א שם, בשם ראבי"ה; עי' פרישה אה"ע סי' לד סק"ו.
  126. ע"ע ברכת המצוות ציון 63. עי' פסקי ר"י מקורביל שם, בשם הר"ר דוד.
  127. ע"ע ברכה שאינה צריכה. פסקי ר"י מקורביל שם, בשם הר"ר דוד; עי' ריטב"א פסחים ז ב, בשם הרב החסיד, ודחה.
  128. ע"ע ברכת המצוות ציון 141 ואילך.
  129. ע"ע הנ"ל ציון 144 ואילך.
  130. פי' ר"ש מפלייזא שם, בטעם הא'.
  131. עי' פי' ר"ש מפלייזא שם, בטעם הב'.
  132. עי' הג' סמ"ק שם, בשם הר"ר שלמה
  133. ע"ע מנהג. עי' ריטב"א כתובות שם.
  134. עי' ריטב"א שם.
  135. ריטב"א שם.
  136. עי' רמב"ן פסחים שם, ומאירי כתובות שם, בשם י"מ, ור"ן פסחים שם, בפי' הירו' שבציון 106, ועי' ציון 107, שי"מ בע"א.
  137. כ"מ מסדור רס"ג עמ' צו; כ"מ מרמב"ם אישות פ"ג הכ"ג; כ"מ מהג' סמ"ק שם; עי' ריטב"א כתובות שם.
  138. טור אה"ע סי' לד; עי' שו"ע, שהשמיט הברכה.
  139. רש"י קדושין ב א ד"ה האשה נקנית; תוס' ר"י הזקן שם: לבעל.
  140. משנה שם: בשלוש, לפי תוס' ר"י הזקן שם; עי' רמב"ם אישות פ"א ה"ב; עי' טוש"ע אה"ע כו ד.
  141. משנה שם, לפי ירו' שם פ"א ה"א; עי' תני ר' חייה בירו' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  142. עי' טוש"ע שם.
  143. ציון 416 ואילך.
  144. עי' רש"י כתובות ג א ד"ה שויוה רבנן לבעילתו; עי' רמב"ם אישות פ"א ה"ב, לגי' שו"ת ברכת אברהם לר"א בן הרמב"ם סי' מד, שהרמב"ם הגיה בספרו, וכס"מ ומער"ק שם, בשם רמ"ך, שהרמב"ם הגיה בספרו, וכס"מ שם, בשם ר"א בן הרמב"ם, שהרמב"ם הגיה בספרו: ושלשתן דבר תורה, ועי' ציון 174, שי"ג בע"א, ופ"ג ה"כ, לגי' חלק מהדפוסים: דין הכסף דין תורה ופירושו מדברי סופרים, ועי' ציון הנ"ל, שי"ג בע"א; עי' פהמ"ש לרמב"ם (קאפח) קדושין ב א, שכ"כ במהדו"ב; עי' ראב"ד בהשגות שם ושם; עי' רשב"ם ב"ב מח ב ד"ה תינח דקדיש בכספא; מאירי קדושין שם; עי' טוש"ע אה"ע כו ד.
  145. דברים כד א. עי' ספרי כי תצא פיס' רסח; עי' מדרש תנאים שם; עי' ברייתא קדושין ד ב; עי' ירו' קדושין פ"א ה"א, בלימוד הא'; עי' ר' אבין ותני חזקיה בירו' שם; עי' רמב"ם פ"ג שם.
  146. מדרש תנאים שם.
  147. מדרש תנאים שם; עי' ברייתא שם; עי' ירו' שם. ועי' רמב"ם שם.
  148. מדרש תנאים שם; ברייתא שם: וכה"א; ירו' שם, לפי קה"ע שם ופ"מ למשנה שם; עי' רמב"ם שם.
  149. מדרש תנאים שם.
  150. עי' גמ' שם ב א ויא ב; ירו' שם, לפי קה"ע שם ופ"מ למשנה שם. ועי' פסי"ז שם.
  151. עי' רש"י שם ד ב ד"ה והלא דין הוא; עי' תוס' שם ד"ה אמה; עי' רשב"א שם. ועי' ריטב"א שם, שפי' בע"א.
  152. ע"ע אמה העבריה ציון 61 ואילך.
  153. ע"ע הנ"ל שם.
  154. עי' להלן ציון 190 ואילך.
  155. ע"ע יבום ציון 683 ואילך.
  156. ספרי שם; עי' מדרש תנאים שם; עי' ברייתא שם ד ב; עי' ר' אבין ותנמי חזקיה בירו' שם.
  157. ע"ע אמה העבריה ציון 61 ואילך ולהלן ציון 178 ואילך. עי' גמ' שם, ורשב"א שם.
  158. ע"ע הנ"ל ציון 62 ואילך. עי' רב אשי בגמ' שם, ורש"י ד"ה שכן יוצאה בכסף.
  159. ע"ע גרושין ציון 1 ואילך. עי' רב אשי בגמ' שם, ורש"י ד"ה שאינה יוצאה בכסף.
  160. ע"ע אמה העבריה ציונים 97, 108 ואילך. רש"י קדושין ג ב ד"ה ויצאה חנם.
  161. שמות כא יא. רב יהודה אמר רב בגמ' שם; עי' רב יהודה בכתובות מו ב, ועי' פנ"י קדושין שם; ר' מני בקדושין יג א, לפי תוס' שם ד"ה כשם, בתי' הא'.
  162. עי' רש"י ג ב שם.
  163. רש"י שם.
  164. עי' רב יהודה אמר רב בגמ' שם ג ב.
  165. שמות כא יא.
  166. עי' פ"מ לירו' קדושין פ"א ה"א.
  167. שמות שם י.
  168. ע"ע הקש.
  169. פ"מ שם.
  170. ירו' שם, בלימוד הב'. ועי' פנ"י קדושין ג ב, שהוא לימוד אחר מהלימוד שבציון 161 ואילך.
  171. דברים כד א.
  172. שמות כא יא.
  173. קדושין ד ב.
  174. רש"י כתובות ג א ד"ה שויוה רבנן לבעילתו, בשם כל רבותיו, ודחה; רמב"ם אישות פ"א ה"ב, לגירסתנו (ועי' כס"מ שם, שהסכים שהיא הגירסא הנכונה ברמב"ם): בביאה ובשטר מה"ת ובכסף מד"ס, ועי' ציון 144, שי"ג בע"א, ופ"ג ה"כ, לגירסתנו, וגי' ראב"ד בהשגות שם והגמ"י שם: אבל הכסף מד"ס (ועי' הגמ"י שם, שהיא כד' רבותיו של רש"י), ועי' ציון הנ"ל, שי"ג בע"א; עי' פהמ"ש לרמב"ם (קאפח) קדושין ב א, בהערות המהדיר, שכ"כ במהדו"ק; רשב"ם ב"ב מח ב ד"ה תינח דקדיש בכספא, בשם אית דמפרש, ודחה; מאירי קדושין שם, בשם גדולי המחברים וגאוני הראשונים, ודחה, ועיי"ש שגדולי הדורות העידו על גדולי המחברים שחזרו בהם. ולכאו' לפי' זה הלימודים שבציון 147 ואילך, אינם אלא אסמכתא (ע"ע).
  175. עי' רש"י כתובות שם; עי' ציון 144, שהרמב"ם עצמו חזר בו מדעתו שבציון הקודם; עי' רשב"ם ב"ב שם.
  176. ע"ע דברי סופרים ציון 44 ואילך.
  177. עי' מאירי שם, שכן מצא בתשו' לגדולי המחברים; עי' כס"מ שם, בד' רמב"ם שבציון 174. וע"ע שו"ת חת"ס אה"ע ח"א סי' קט.
  178. עי' רש"י כתובות ג א ד"ה שויוה רבנן לבעילתו; עי' רמב"ם אישות פ"א ה"ב; עי' טוש"ע אה"ע כו ד.
  179. דברים כד א-ב.
  180. ע"ע הקש.
  181. ע"ע גרושין ציון 1 ואילך.
  182. ספרי כי תצא פיס' רסח; עי' מדרש תנאים שם א; עי' קדושין ה א; עי' ירו' קדושין פ"א ה"א.
  183. עי' ירו' שם; כ"מ מתוס' שם ד"ה ומניין.
  184. עי' ציון 144 ואילך.
  185. ספרי שם; עי' גמ' שם; עי' ירו' שם.
  186. ע"ע פדיון הקדש.
  187. ע"ע פדיון מעשר שני.
  188. ע"ע פדיון הקדש.
  189. ע"ע פדיון מעשר שני. עי' ספרי שם; עי' מדרש תנאים שם; עי' גמ' שם; עי' ירו' שם.
  190. עי' רש"י כתובות ג א ד"ה שויוה רבנן לבעילתו; עי' רמב"ם אישות פ"א ה"ב; עי' טוש"ע אה"ע כו ד.
  191. דברים כד א.
  192. ספרי כי תצא פיס' רסח; עי' מדרש תנאים שם; עי' קדושין ד ב; עי' ירו' קדושין פ"א ה"א, בלימוד הא'; עי' ר' אבין ותני חזקיה בירו' שם; עי' ר' יודן בירו' שם.
  193. כ"מ מירו' שם.
  194. ע"ע יבום ציון 683 ואילך.
  195. עי' ציון 144 ואילך.
  196. ספרי שם; עי' מדרש תנאים שם; עי' גמ' שם; עי' ר' אבין ותני חזקיה בירו' שם.
  197. ע"ע אמה העבריה ציון 61 ואילך.
  198. עי' ספרי שם; עי' מדרש תנאים שם; עי' גמ' שם; עי' ר' אבין ותני חזקיה בירו' שם.
  199. עי' גמ' שם.
  200. עי' רב אשי בגמ' שם.
  201. רש"י שם ד"ה שכן זקוקה ועומדת.
  202. עי' רש"י שם.
  203. דברים כב כב. ר' אבהו בשם ר' יוחנן לירו' קדושין פ"א ה"א.
  204. פ"מ לירו' שם.
  205. ר' אבהו בשם ר' יוחנן בירו' שם.
  206. ע"ע אשת איש ציון 11 ואילך וע' חיבי מיתות בית דין ציון 243 ואילך. עי' פ"מ שם.
  207. ציון 416 ואילך.
  208. עי' קדושין ג א; עי' רמב"ם אישות פ"א ה"ב; עי' טוש"ע אה"ע כו ד. ועי' גמ' שם, שלדעת רב הונא שבע' חֻפה ציון 251 ואילך, שהאישה נקנית בחֻפה (ע"ע), לכן נכתב במשנה שבציון 140: בשלוש דרכים, למעט חליפין.
  209. עי' ציון 145 ואילך.
  210. ע"ע חליפין ציון 295.
  211. עי' ציון 247 ואילך. עי' גמ' שם.
  212. עי' ר' יודן בירו' קדושין פ"א ה"א; עי' רמב"ם אישות פ"א ה"ב; עי' טוש"ע אה"ע כו ד.
  213. ע"ע בעל ציון 235 ואילך. פ"מ לירו' שם. ועי' פנ"י קדושין ג א, שפי' בע"א, היינו שהחזיק בה ע"י שכנסה לרשותו והיינו חֻפה (ע"ע), ור' יודן סובר כרבא שבע' חֻפה ציון 257 ואילך.
  214. דברים כד א. עי' ר' יודן בירו' שם.
  215. ר' יודן בירו' שם. ועי' רשב"א שם ה א ותוס' רא"ש שם י ב ופנ"י שם ג א, בטעם שלא נזכר ד"ז בגמ'.
  216. עי' דברים כד א-ב.
  217. עי' ציון 178 ואילך.
  218. עי' ציון 145 ואילך.
  219. עי' רשב"א שם ה א.
  220. עי' ר' יודן בירו' שם.
  221. ע"ע שפחה כנענית.
  222. עי' לעיל ציון 190 ואילך.
  223. ר' יודן בירו' שם.
  224. עי' ברייתא קדושין ה ב; עי' רמב"ם אישות פ"ג ה"א; עי' טוש"ע אה"ע כז א.
  225. רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  226. ברייתא שם; רמב"ם וטוש"ע שם: פרוטה או שוה פרוטה, להלכה שבציון 252.
  227. ציון 419 ואילך.
  228. ד"מ אה"ע סי' כז סק"ג ורמ"א בשו"ע שם א, ושיש לו טעם בתיקו"ז ריש תי' ה.
  229. ציון 144.
  230. ציון 145 ואילך.
  231. ציון 174 ואילך.
  232. עי' ט"ז סי' קצ סק"א; אפיקי ים ח"א סי' טז, בשם האחיעזר; אבהא"ז מכירה פ"א ה"ד.
  233. עי' ט"ז שם.
  234. עי' אבנ"מ סי' כט סק"ב.
  235. כ"מ מסמ"ע סי' קצ סק"א.
  236. משנה קדושין ב א ועדיות פ"ד מ"ז.
  237. עי' ציון הבא.
  238. עי' ר' זירא בגמ' שם יא א.
  239. עי' ציון הבא.
  240. רב יוסף בגמ' שם.
  241. עי' רש"י שם ד"ה ושל דבריהם וב א ד"ה פרוטה.
  242. רש"י יא א שם.
  243. גמ' שם יב א, ורש"י ד"ה כיון דאפיקתיה מפרוטה ויא א שם.
  244. עי' רש"י שם יב א ד"ה כהפקר, בד' רבא שבציון הבא.
  245. רבא בגמ' שם.
  246. רש"י שם.
  247. משנה קדושין ב א ועדיות פ"ד מ"ז.
  248. עי' רש"י שם ג ב ד"ה לא מקניא נפשה ור"י אלמדארי שם ור"י מלוניל שם (א א), בפי' הגמ' שם א-ב, לגירסתנו וגירסת רש"י שם ורי"ף שם ור"י אלמדארי שם ור"י מלוניל שם ורא"ש שם פ"א סי' א וגיטין פ"ד סי' כז (ועי' ק"נ שם סק"א, וצ"ב): ואשה בפחות משו"פ לא מקניא נפשה, ועי' ציון הבא, שי"ג בע"א; עי' תוס' שם א ד"ה ואשה ושיטה קדמונית שם, בשם רש"י, ודחו.
  249. עי' רמב"ם אישות פ"ג ה"א; עי' תוס' שם, בשם ר"ת, ושיטה קדמונית שם, בשם הראב"ד, בפי' הגמ' שם א-ב, לגירסתו (וכ"מ גי' שיטה קדמונית שם, בשם הראב"ד): ואשה בפחות משו"פ לא מקניא, ועי' ציון הקודם, שי"ג בע"א. ועי' פנ"י שם א, וע"ע שוה פרוטה.
  250. עי' ציון 145 ואילך.
  251. עי' בראשית כג יג וטו וטז. עי' תוס' שם, בשם ר"ת.
  252. רמב"ם אישות פ"ג ה"א; טוש"ע אה"ע כז א.
  253. עי' שו"ת ריב"ש סי' קנג; עי' בהגר"א יו"ד סי' שה סק"ב.
  254. עי' סמ"ע סי' פח סק"ב: ואפשר לומר, וסיים: צ"ע.
  255. עי' ר"ן קדושין ח א (ד א). ועי' ב"ש סי' לא סק"ו ואבנ"מ שם סק"ז.
  256. ושם, בהצרכת שומא בקידושין.
  257. עי' הגמ"ר רמז תפח: האיך מקדשין במטבע שיש עליו צורה; עי' אבנ"מ סי' כז סק"ב, ע"פ קדושין יג א ונב ב; עי' ערה"ש שם ס"ג.
  258. עי' הגמ"ר שם, ע"פ ב"מ מה ב.
  259. עי' אבנ"מ שם; עי' ערה"ש שם.
  260. ב"ש סי' לא סק"ה, ע"פ הגמ"ר שם.
  261. ב"ש שם, ע"פ הגמ"ר שם (וצ"ב מל' ההגמ"ר), וסי' כז סק"א; עי' ב"ש שם וערה"ש שם, בשמו, ודחו.
  262. ע"ע חליפין ציון 215 ואילך. ושם, ציון 206 ואילך, שי"ח.
  263. ע"ע הנ"ל ציון 225.
  264. ע"ע הנ"ל ציון 216. עי' ערה"ש שם, בד' הב"ש.
  265. עי' שמואל בקדושין יב א; עי' רמב"ם אישות פ"ד הי"ט; עי' טוש"ע אה"ע לא ג.
  266. עי' רשב"א שם, בשם תוס'; עי' רא"ש שם פ"א סי' יז.
  267. עי' רשב"א שם, בשם תוס'.
  268. עי' רא"ש שם, ע"פ משנה ערכין כד א. וע"ע מקח וממכר.
  269. עי' רשב"א שם, בד' רמב"ם שם, והסכים לו, ע"פ הגמ' שם.
  270. ושם, מח' ראשונים אם הוא דוקא בדבר המתקיים, ומח' הראשונים כשידוע ששו"פ במקום אחר.
  271. עי' קדושין ו א.
  272. עי' תוספ' קדושין פ"ב וברייתא שם, לפי רשב"א שם, בד' העיטור שבציון 283, ש"כתנאי", היינו רב יהודה אמר שמואל ור"א א"ר אושעיא שבציון 274, ועי' ציון 284, שי"מ "כתנאי" בע"א.
  273. עי' מע"ש פ"ד מ"ז ותוספ' קדושין שם.
  274. רבי בתוספ' שם וברייתא שם; כ"מ מרב יהודה אמר שמואל ור"א א"ר אושעיא בגמ' שם, לפי רשב"א שם, בד' העיטור שבציון 283, שהוא פי' לר' יוסי.
  275. רש"י שם ד"ה והוא שעסוקין.
  276. רש"י שם ד"ה ה"נ.
  277. עי' ברייתא שם.
  278. עי' אביי בגמ' שם, בד' ראב"ש, ורש"י ד"ה מענין לענין ור"ן שם (ב ב) ומ"מ אישות פ"ג ה"ח.
  279. עי' גמ' שם, ורש"י ד"ה מנא ידעה.
  280. עי' מע"ש שם.
  281. רב הונא אמר שמואל בקדושין ו א.
  282. ע"ע הלכה: כרבי מחברו. ר"ן שם.
  283. כ"מ מרמב"ם אישות פ"ג ה"ח; עי' ס' העיטור ק - קידושין (עה ד); עי' רשב"א שם ומ"מ שם, בשמו; עי' מאירי שם ו א, בדעה הא'; עי' טור אה"ע סי' כז; עי' ר"ן ה ב שם.
  284. ברייתא קדושין ו א, לפי רשב"א שם, ש"כתנאי" היינו שמח' התנאים בברייתא היא מח' התנאים שבמשנה, ועי' ציון 272, שי"מ בע"א.
  285. עי' מע"ש פ"ד מ"ז ותוספ' קדושין פ"ב, לפי רשב"א שבציון הקודם.
  286. אביי בגמ' שם.
  287. ברייתא שם, לפי רשב"א שבציון 284.
  288. מע"ש שם, לפי רשב"א שבציון 284; תוספ' שם, לגי' רשב"א שם. בתוספ' שם, לגירסתנו, היא ד' ר' יוסי, ובתוספ' שם, לגי' כ"י וינה היא דעה ג' של רבי, החולק על ר' יוסי ור' יהודה.
  289. רב הונא אמר שמואל בקדושין ו א.
  290. עי' רשב"א שם; עי' מ"מ אישות פ"ג ה"ח, בשמו; עי' מרדכי שם רמז תקכא; עי' מאירי שם ו א, בשם י"מ, וסיים: וכן הדעת נוטה.
  291. עי' שו"ע אה"ע כז א; עי' לבוש שם, בדעה הא'.
  292. עי' רמ"א שם, בשם י"א; עי' לבוש שם, בשם י"א.
  293. עי' ציונים 281, 289.
  294. עי' ציונים 273 ואילך, 285 ואילך.
  295. מרדכי קדושין רמז תעז, שכן מצא, והובא בקצור בב"י אה"ע סי' כז; טור אה"ע סי' כז, לפי ד"מ שם סק"ד; רמ"א בשו"ע שם א, בשם י"א.
  296. תשו' מהר"ם מר"ב ד"פ סי' תקיט, והובאה בתשומי"י אישות סי' ד ומרדכי קדושין רמז תקכא; ד"מ אה"ע כז סק"ג, בשם מרדכי בשם תשו' מוהר"ם; רמ"א בשו"ע שם ג.
  297. עי' ברייתא קדושין ה ב; עי' רמב"ם אישות פ"ג ה"ב; עי' טור אה"ע סי' כז; שו"ע שם ז.
  298. דברים כד א. עי' רש"י קדושין שם סוד"ה ה"ק.
  299. עי' רש"י שם ד"ה ואמרה היא. וע"ע פרטי דינים כשאין המקדש אומר ונותן, בגמ' שם וז א, ורמב"ם שם ופ"ה הכ"א-כ"ב וטוש"ע שם ז-ט.
  300. עי' ברייתא קדושין ט א; עי' רמב"ם אישות פ"ג ה"ג; עי' טור אה"ע סי' לב; שו"ע שם, בכותרת הסימן.
  301. עי' ברייתא שם; טוש"ע שם א.
  302. ברייתא שם; עי' תני ר' חייה בירו' קדושין פ"א ה"א; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  303. רמב"ם שם.
  304. עי' רבא אמר רב נחמן בגמ' שם; טוש"ע שם.
  305. עי' ברייתא שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  306. עי' ציון 449 ואילך. עי' רמב"ם שם ה"ו.
  307. רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  308. עי' ר"ן שם (ה א).
  309. ע"ע נערה וע' קטנה.
  310. עי' ברייתא קדושין ט א; עי' רבא אמר רב נחמן בגמ' שם; כ"מ מרמב"ם אישות פ"ג ה"י; עי' טוש"ע אה"ע לב ג.
  311. עי' נמוק"י יבמות לא ב (ט א), עיי"ש הטעם; עי' ד"מ אה"ע סי' לב, בשמו; עי' רמ"א בשו"ע שם ד.
  312. ציון 178.
  313. ציון 179 ואילך.
  314. ע"ע גט ציון 880 ואילך. ושם, ציון 883 ואילך, שי"ח.
  315. עי' רמב"ן ורשב"א קדושין ט א; עי' שו"ת הרשב"א החדשות מכ"י סי' ריא, והובא בב"י אה"ע סי' לב; עי' פסקי ריא"ז שם פ"א ה"ב סי' א: ונראה בעיניי; עי' ריטב"א שם, בדעה הא'; שו"ע שם ד, בשם יש מי שאומר.
  316. עי' רמב"ן שם; עי' רשב"א שם.
  317. עי' דברים כד ב.
  318. עי' ציון 179 ואילך. עי' רמב"ן שם.
  319. עי' ריטב"א שם, בשם מקצת רבוותא, והסכים להם.
  320. ע"ע הנ"ל ציון 881. ושם, ציון 882, שי"ח.
  321. דברים כד ג.
  322. עי' ריטב"א שם.
  323. עי' ציון 314 ואילך.
  324. ע"ע גט ציון 880 ואילך. ושם, ציון 883 ואילך, שי"ח.
  325. ע"ע הנ"ל ציון 990 ואילך.
  326. ע"ע הנ"ל ציון 996. עי' פסקי ריא"ז גיטין פ"ח ה"ג סי' ד.
  327. פסקי ריא"ז קדושין פ"א ה"ב סי' א: ונראה בעיניי.
  328. עי' יבמות לא ב; עי' פסקי ריא"ז קדושין פ"א ה"ב סי' א; עי' רי"ו תא"ו נכ"ב ח"א (קפא א), ע"פ גמ' שם; רמ"א בשו"ע אה"ע לב ד.
  329. עי' גמ' שם; עי' פסקי ריא"ז קדושין שם; עי' ר"ן יבמות שם (ח ב).
  330. ע"ע גט ציון 901 ואילך. פסקי ריא"ז שם. ועי' גמ' שם, בטעם שלא תיקנו מחמת הטעמים האמורים בגט (ע"ע הנ"ל שם).
  331. ע"ע גט ציון 19 ואילך. עי' רשב"ל, במסקנה, בקדושין ט ב; עי' רמב"ם אישות פ"ג ה"ד; עי' טוש"ע אה"ע לב א. וע"ע חי' הגרש"ש קדושין סי' יד, בביאור הבעיא דרשב"ל.
  332. עי' לעיל ציון 179 ואילך. עי' רש"י שם ד"ה הדר פשטה.
  333. עי' דברים כד ב.
  334. ע"ע הקש.
  335. דברים שם א.
  336. עי' ספרי כי תצא פיס' רסט; עי' גיטין כ א וכג א ועוד וסוטה כ ב; עי' רש"י קדושין שם ד"ה יציאה בעינן לשמה.
  337. עי' רשב"ל בקדושין שם.
  338. רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  339. עי' רש"י קדושין ט ב ד"ה שלא מדעתה; כ"מ מרמב"ם אישות פ"ג ה"ד.
  340. גמ' שם ומח א.
  341. עי' דברים כד ב.
  342. ע"ע הקש.
  343. רב פפא בגמ' שם ט ב, לד' זו.
  344. כתובות קב ב, לפי רי"ף קדושין שם (ה ב), ועי' ר"ן שם, בשם יש מי שפירש, שפי' בע"א, ועי' רא"ש שם פ"א סי' טז.
  345. קדושין שם ט ב ומח א.
  346. עי' דברים שם.
  347. רב פפא בגמ' שם ט ב, לד' זו.
  348. עי' בה"ג הל' קדושין; עי' סמ"ג עשין מח, בשם ר"ח בלשון הב' ובשם בה"ג; עי' רא"ש שם פ"א סי' טז, בשם בה"ג, ובשם ר"ח בשם י"א; עי' טור אה"ע סי' לב, בשם בה"ג, ובשם ר"ח בשם י"א; עי' רי"ו תא"ו נכ"ב ח"א (קפא א), בשם בה"ג ור' יוסף טוב עלם; עי' ר"ן קדושין ט ב (ה ב), בשם רב נטרונאי ובעל הלכות, ובשם ר"ח בשם י"א.
  349. עי' רי"ף שם; רמב"ם אישות פ"ג ה"ד; עי' סמ"ג שם, בסתם, ובשם ר"ח בלשון הא'; עי' רא"ש שם, בסתם ובשם ר"ח; עי' טור שם, בשם הרי"ף ור"ח; עי' רי"ו שם, בשם רי"ף ור"ח; עי' ר"ן שם, בשם ר"ח.
  350. רי"ו שם.
  351. עי' רא"ש שם, במסקנה; עי' טור שם, בשמו ובשם הרמ"ה; עי' רי"ו שם.
  352. שו"ע שם א.
  353. עי' ריטב"א קדושין ט ב.
  354. עי' ציונים 345 ואילך, 349.
  355. עי' רמב"ם אישות פ"ג הי"ח; עי' טור אה"ע סי' לו; עי' שו"ע שם, בסתם.
  356. עי' רמב"ן קדושין ט ב; עי' מ"מ שם ור"ן שם (ה ב), בשמו; עי' שו"ע שם, בשם יש מי שאומר.
  357. ע"ע גט ציון 21 ואילך. עי' רש"י ד"ה הכי גרסינן, בפי' הגמ' שם (ועי' שו"ת הרשב"א ח"א סי' תר, בסו"ד, שכתב שיש לפרש הגמ' בע"א); עי' שו"ת הרשב"א שם, בשם רש"י, וסי' אלף רכו, ורשב"א גיטין שם וקדושין ב א, וסותר לרשב"א שבציון 361, וצ"ב; עי' מ"מ אישות פ"ג ה"ג, בשם מן המפרשים והרשב"א; עי' רמ"א בשו"ע אה"ע לב ד, בשם י"א.
  358. דברים כד ב.
  359. ע"ע הקש.
  360. רש"י שם; שו"ת הרשב"א סי' תר שם, בשמו.
  361. שו"ת הרשב"א שם, וסותר לרשב"א שבציון 357, וצ"ב; רמ"א שם, בשם יש מכשירים. רמ"א שם, בשם יש מכשירים.
  362. עי' ירו' קדושין פ"א ה"א, במסקנה.
  363. עי' שו"ת הרשב"א ח"א סי' תרג. ועי' רמ"א בשו"ע אה"ע לב ד, בשם י"א, ולא חילוק בין אסוה"נ דאו' או דרבנן, ועי' ב"ש שם סק"ח, שתמה, ועי' טיב קידושין שם סק"ז.
  364. עי' מ"מ אישות פ"ג ה"ג, לפי ח"מ שם סק"ו; עי' רמ"א בשו"ע שם, בשם יש מכשירים.
  365. ע"ע גט ציון 307 ואילך. ושם, ציון 309 ואילך, שי"ח ומכשירים לכתוב גט על אסוה"נ.
  366. עי' בהגר"א שם סק"י.
  367. עי' ר"ן קדושין ב א (א ב); עי' ד"מ אה"ע סי' לב סק"ד, בשמו; רמ"א בשו"ע שם.
  368. ע"ע ציון 465. עי' ר"ן שם.
  369. עי' ציון 338. פרישה אה"ע סי' לב סק"ו.
  370. רי"ף קדושין ה א (א ב), שהביא הירו' קדושין פ"א ה"א, לפי ר"ן שם; עי' טור אה"ע סי' לו, בשם הרמ"ה, ועי' בדה"ב שם, שהוא ע"פ ברייתא קדושין מח א, לפי גמ' שם; עי' רי"ו תא"ו נכ"ב ח"א (קפא א), בשם הירו', ובשם הרמ"ה.
  371. עי' לעיל: קידושי כסף. עי' ירו' שם; עי' רי"ף ורי"ו שם, בשם הירו'.
  372. עי' ר"ן שם ה א, ע"פ גמ' שם מח א.
  373. טור ורי"ו שם, בשם הרמ"ה; שו"ע שם.
  374. עי' שו"ע שם ב.
  375. עי' מאירי קדושין ב א; עי' שעה"מ אישות פ"ה, בד' הרמב"ם.
  376. עי' א"ח ח"ב הל' קידושין סי' ב; עי' טור אה"ע סי' לג; שו"ע שם, בכותרת הסימן.
  377. עי' ציון 412 ואילך.
  378. עי' ציון 415.
  379. עי' ציון 407 ואילך.
  380. עי' א"ח שם; עי' טוש"ע שם.
  381. ציון 190.
  382. ציון 191 ואילך.
  383. ציון 416 ואילך.
  384. ציון 533 ואילך.
  385. עי' יבמות נה ב, ורש"י ד"ה אשה לבעלה.
  386. עי' גמ' שם.
  387. דברים כד א.
  388. עי' ציון 191 ואילך.
  389. עי' ויקרא כ יד ויז וכא. עי' רש"י יבמות שם ד"ה קיחה קיחה.
  390. עי' תוס' קדושין י א ד"ה כל, בשם רשב"א, ע"פ גמ' שם; עי' או"ז ח"א סי' תרנ אות ח, בשם רבינו שמשון; עי' טוש"ע אה"ע לג ב.
  391. עי' תוס' שם, בשם ריב"ם, ע"פ גמ' שם; עי' או"ז שם, בשם ה"ר יצחק בן רבינו מאיר, ובשם ר"ח, בפי' הב'; עי' טוש"ע שם.
  392. עי' אמימר משמיה דרבא בקדושין שם.
  393. עי' תוס' שם.
  394. עי' טוש"ע שם.
  395. ע"ע נישואין.
  396. עי' ציון & ואילך.
  397. עי' רי"ף יבמות שם (יח ב); עי' תוס' קדושין שם ואו"ז שם, בשם רב ניסים גאון.
  398. עי' תוס' שם, בשם ר"ת. עיי"ש שזהו למ"ד העראה זוהי הכנסת עטרה, שיש בה תחילה וסוף, וע"ע ביאה ציון 52 ואילך.
  399. או"ז שם, בשם רבינו יעקב.
  400. עי' יבמות שם, לפי או"ז שם, בשם ר"ח.
  401. עי' קדושין שם, לפי או"ז שם, בשם ר"ח.
  402. או"ז שם, בשם ר"ח.
  403. עי' רמב"ם אישות פ"ג ה"ה; עי' טור אה"ע סי' לג; עי' רמ"א בשו"ע שם א.
  404. ע"ע ביאה ציון 150.
  405. ע"ע הנ"ל ציונים 149, 151 ואילך. ושם, ציון 149, שי"ח.
  406. עי' ציון 386 ואילך. עי' שעה"מ אישות פ"א.
  407. בה"ג הל' קדושין; עי' פהמ"ש לרמב"ם קדושין ב א, לגירסתנו, ועי' ציון 412, שהרמב"ם חזר בו; עי' מאירי שם, בשם י"מ ובשם גדולי המחברים בפירושי המשנה.
  408. עי' ציון 225. עי' בה"ג שם.
  409. עי' מאירי שם, לד' זו.
  410. עי' מאירי קדושין ב א, לד' זו.
  411. עי' שמואל מכות ז א. מאירי קדושין שם, לד' זו. עיי"ש במסקנה: והדברים רופפים וראוי להחמיר בה.
  412. עי' פהמ"ש לרמב"ם (קאפח) שם, ועי' הערות המהדיר, שם, שכ"ה במהדו"ב, וחזר בו ממש"כ במהדו"ק שבציון 407; רמב"ם אישות פ"ג ה"ה, לפי מ"מ שם; עי' תוס' שם יב ב ד"ה משום, בשם ר"ת; עי' מאירי שם ב א, בדעה הא'; עי' טור אה"ע סי' לג; עי' א"ח ח"ב הל' קדושין סי' ב.
  413. עי' מאירי שם, בדעה הא'.
  414. עי' מאירי שם, לד' זו.
  415. עי' שו"ע שם.
  416. עי' רב ביבמות נב א וקדושין יב א, ורש"י יבמות שם ד"ה אמאן דמקדש בביאה; טוש"ע אה"ע כו ד.
  417. עי' רב בגמ' שם ושם, ורש"י יבמות שם ד"ה דרב מנגיד; עי' טור שם; שו"ע שם.
  418. עי' טור שם; שו"ע שם.
  419. עי' לעיל: קידושי כסף. עי' ברייתא קדושין ה ב; עי' רמב"ם אישות פ"ג ה"א; עי' טוש"ע אה"ע כז א.
  420. ברייתא שם; רמב"ם וטוש"ע שם: פרוטה או שוה פרוטה, להלכה שבציון 252.
  421. ברייתא שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  422. רמב"ם שם; עי' ר"י מלוניל שם (א ב בדפי הרי"ף); טוש"ע שם.
  423. עי' ברייתא שם; שו"ע שם.
  424. עי' רא"ש שם פ"א סי' ב, ע"פ ברייתא וגמ' שם ו א; טוש"ע שם.
  425. עי' רמב"ם אישות פ"ג ה"ו; טוש"ע שם.
  426. כלבו סי' עה.
  427. עי' רש"י יבמות צ ב ד"ה אדעתא דרבנן וקי א ד"ה וקא אפקעינהו; תוס' כתובות ג א ד"ה אדעתא וגיטין לג א ד"ה כל; פסקי תוס' כתובות סי' ד וגיטין סי' קכ; ר"א מן ההר יבמות צ ב; רשב"א גיטין שם; תוס' רא"ש יבמות שם וכתובות שם וגיטין שם; כלבו סי' עה, והובא בד"מ אה"ע סי' כז סק"ג; רמ"א בשו"ע שם א, בשם י"א.
  428. ד"מ ורמ"א שם.
  429. עי' רש"י יבמות שם ושם וגיטין שם ד"ה אדעתא דרבנן מקדש; עי' תוס' כתובות שם וגיטין שם; עי' רשב"א גיטין שם; עי' תוס' רא"ש יבמות צ ב וכתובות שם וגיטין שם.
  430. פי' ר"ח בן שמואל (נד' בשיטת הקדמונים) קדושין ב א.
  431. עי' פי' ר"ח בן שמואל שם.
  432. עי' לבוש אה"ע כז ב.
  433. לבוש שם.
  434. ע"ע ידות ציונים 97, 102.
  435. ציון 103.
  436. בעה"מ גיטין עח א (מ א); עי' תוס' קדושין ה א ד"ה הא; פסקי רי"ד שם ב ותוס' רי"ד שם ו א; פסקי ריא"ז שם פ"א ה"ב סי' א, בשמו; עי' רשב"א ומאירי וריטב"א שם א.
  437. בעה"מ גיטין שם.
  438. פסקי רי"ד קדושין ה ב ותוס' רי"ד שם ו א; פסקי ריא"ז שם, בשמו.
  439. עי' פסקי ריא"ז שם; ר"ן שם ט א (ה א).
  440. פסקי ריא"ז שם.
  441. עי' שמואל בקדושין ה ב.
  442. ע"ע ידות ציון 77 ואילך.
  443. ע"ע הנ"ל ציון 54 ואילך. ושם, ציון 46 ואילך, שי"ח.
  444. ציון 88 ואילך.
  445. ציון 97 ואילך.
  446. עי' שו"ת ריב"ש סי' רסו, והובא בב"י אה"ע סי' כז; עי' שו"ע שם ה, בשם יש מי שאומר; עי' לבוש שם, בשם יש מי שאומר.
  447. שו"ת ריב"ש שם. וע"ע שו"ת תשב"ץ ח"א סי' כג: והשלישי מפני שלא אמר וכו', ורמ"א בשו"ע שם.
  448. ברייתא ב' בקדושין ו א; רמב"ם אישות פ"ג ה"ו; טוש"ע אה"ע כז ב.
  449. עי' ברייתא א' בגמ' שם; עי' רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  450. עי' מאירי שם.
  451. עי' מאירי שם; עי' מ"מ שם; עי' רמ"א בשו"ע שם.
  452. מ"מ שם; כ"מ מרמ"א שם.
  453. עי' מאירי שם.
  454. עי' ר"ן שם (ב א); מ"מ שם.
  455. עי' גמ' שם; עי' ר"ן שם; עי' מ"מ שם; עי' רמ"א שם.
  456. עי' ציונים 273 ואילך, 285 ואילך.
  457. עי' ציונים 281, 289.
  458. כ"מ מגמ' שם; מ"מ שם.
  459. עי' רא"ש שם פ"א סו"ס ב; עי' רמ"א שם.
  460. עי' מאירי קדושין ו א.
  461. עי' בעיא דלא איפשטא בגמ' שם. ועי' רשב"א שם, בד' ר"ח, של"ג לכל הספק.
  462. עי' בעיא דלא איפשטא בגמ' שם.
  463. בראשית ב כד. רש"י קדושין שם ד"ה מיוחדת; תוס' ר"י הזקן שם; עי' תוס' ר' שמואל (נד' בשיטת הקדמונים) שם; לבוש אה"ע סי' כז ס"ג.
  464. עי' בעיא דלא איפשטא בגמ' שם.
  465. שמות כא ח. רש"י קדושין שם ד"ה מיועדת ותוס' ר"י הזקן שם: לא (עי' שמות שם, שהכתיב "לא" והקרי "לו", וע"ע קרי וכתיב); עי' תוס' ר' שמואל שם; עי' לבוש שם.
  466. רש"י שם; עי' תוס' ר' שמואל שם; לבוש שם.
  467. עי' בעיא דלא איפשטא בגמ' שם.
  468. בראשית ב יח. רש"י קדושין שם ד"ה עזרתי נגדתי; תוס' ר"י הזקן שם; עי' תוס' ר' שמואל שם; לבוש שם.
  469. עי' בעיא דלא איפשטא בגמ' שם.
  470. בראשית שם. רש"י קדושין שם; תוס' ר"י הזקן שם; עי' תוס' ר' שמואל שם; עי' לבוש שם.
  471. עי' בעיא דלא איפשטא בגמ' שם.
  472. בראשית ב כא. עי' תוס' ר' שמואל שם; לבוש שם: מלשון. ועי' רשב"א שם, שפי' בע"א.
  473. עי' בעיא דלא איפשטא בגמ' שם.
  474. בראשית שם. רש"י קדושין שם ד"ה סגורתי; תוס' ר"י הזקן שם; עי' תוס' ר' שמואל שם; לבוש שם. ועי' רשב"א שם, שפי' בע"א.
  475. עי' בעיא דלא איפשטא בגמ' שם.
  476. בראשית שם. תוס' ר"י הזקן שם; עי' תוס' ר' שמואל שם.
  477. לבוש שם.
  478. רש"י קדושין שם ד"ה עצורתי, בשם רבותיו, ודחה, והובא בתוס' שם ד"ה עצורתי; תוס' שם, בשם ר"י, וסותר לתוס' ר"י הזקן שם, שדחה, ועי' רשימת המפרשים שבריש ד' וילנא, שתוס' ר"י הזקן מיוחס לו בטעות, ועי' הק' המהדיר לר"א מן ההר נדרים (בלוי) שהאריך להוכיח שבאמת הוא לר"א מן ההר; תוס' ר' שמואל שם.
  479. רש"י שם, והובא בתוס' שם; תוס' ר"י הזקן שם; עי' לבוש שם.
  480. עי' בעיא דלא איפשטא בגמ' שם.
  481. דברים כב כח. תוס' ר' שמואל שם: מלשון.
  482. במדבר ה יג. תוס' ר"י הזקן שם, בפי' הא'.
  483. לבוש שם.
  484. תוס' ר"י הזקן שם, בפי' הב'.
  485. עי' רמב"ם אישות פ"ג ה"ז; עי' טוש"ע אה"ע כז ג.
  486. עי' גמ' שם; עי' רמב"ם שם; עי' רי"ו תא"ו נכ"ב ח"א (קפג א); עי' טוש"ע שם.
  487. עי' גמ' שם.
  488. עי' ציונים 273 ואילך, 285 ואילך.
  489. ע"ע ידות ציון 77 ואילך.
  490. רי"ו שם.
  491. עי' שו"ת מהר"ם מר"ב ד"פ סי' תקיט, והובא בתשומי"י אישות סי' ד ומרדכי קדושין רמז תקכא; עי' רי"ו שם, בשם מורו ר' אברהם בן אסמעאל.
  492. עי' רמב"ם שם; עי' רי"ו תא"ו נכ"ב ח"א (קפג א); עי' טוש"ע שם.
  493. רי"ו שם, בשם מורו ר' אברהם בן אסמעאל: אין יודעים.
  494. ברייתא קדושין ו א, לפי גמ' שם.
  495. ויקרא יט כ. ברייתא שם.
  496. רמב"ם אישות פ"ג ה"ו; ר"ן שם (ב א), בשמו; רשב"א שם; מ"מ שם, בשמו.
  497. ע"ע שפחה חרופה.
  498. עי' ר"ן שם וריטב"א שם, בד' הרמב"ם.
  499. ר"ן שם, במסקנה; מ"מ שם, בשם יש מי שסובר; רמ"א בשו"ע אה"ע כז ג.
  500. עי' ב"י אה"ע סי' כז, בשם תשו' הרשב"א; עי' רמ"א בשו"ע אה"ע כז ג, בשם י"א.
  501. ב"י שם, בשם תשו' הרשב"א.
  502. ב"י שם, ע"פ הברייתא שבציון 449, וצידד שזו כוונת הרשב"א שבציון 500.
  503. עי' שמואל בקדושין ה ב; עי' רמב"ם אישות פ"ג ה"ו; טוש"ע אה"ע כז ו.
  504. דברים כד א.
  505. גמ' שם ו א; רא"ש שם פ"א סי' ב; שו"ע שם.
  506. עי' רא"ש קדושין פ"א סי' ב; עי' רי"ו תא"ו נכ"ב ח"א (קפג א), בשם י"מ ובשם הרא"ש; עי' טור שם.
  507. עי' ציונים 273 ואילך, 285 ואילך.
  508. ע"ע ידות ציון 77 ואילך.
  509. עי' רא"ש שם; עי' רי"ו שם, בשם י"מ ובשם הרא"ש.
  510. ק"נ שם סק"פ. ועי' לבוש שם.
  511. שו"ע שם ו.
  512. רי"ו שם, בשם י"מ, והובא בב"י שם.
  513. רי"ו שם, בשם י"מ.
  514. רי"ו שם, בשם י"מ.
  515. עי' שו"ת מהר"ם מר"ב ד"פ סי' תקיט, והובא בתשומי"י אישות סי' ד ומרדכי קדושין רמז תקכא וב"י אה"ע סי' כז: נ"ל; עי' רמ"א בשו"ע שם ג.
  516. עי' שו"ת מהר"ם שם; רמ"א שם.
  517. שו"ת מהר"ם שם: ותהיה אהובתי; עי' רמ"א שם.
  518. שו"ת מהר"ם שם; עי' רמ"א שם.
  519. עי' ציון 461 ואילך. עי' שו"ת מהר"ם שם; עי' רמ"א שם.
  520. ר"ן קדושין ט א (ה א).
  521. עי' לעיל: קידושי שטר.
  522. עי' ציון 305.
  523. רש"י קדושין ב א ד"ה בכסף ובשטר, שהזכיר אמירה בקידושי כסף וקידושי ביאה, והשמיטה בשטר, לפי מקנה שם; רמב"ם אישות פ"ג ה"ג, לפי מקנה שם ועצי ארזים סי' כז ס"ק יב, ועי' ציון 527, שי"מ בע"א; מאירי שם, בדעה הא', והסכים לה.
  524. מאירי שם; עי' מקנה שם.
  525. עי' מקנה שם.
  526. מאירי שם.
  527. עי' רש"י על הרי"ף שם (א א) ד"ה שטר; רמב"ם אישות שם ה"ג והי"ח, לפי או"ש שם ה"א, ועי' ציון 523, שי"מ בע"א; עי' פסקי רי"ד קדושין ה ב ותוס' רי"ד שם ו א; עי' מאירי שם ב א, בשם רבותיו; עי' ריטב"א שם ה ב.
  528. כ"מ מאו"ש שם.
  529. עי' פסקי רי"ד שם ה ב ותוס' רי"ד שם ו א; עי' ריטב"א שם ה ב.
  530. עי' ציון 305.
  531. עי' ריטב"א שם.
  532. עי' טוש"ע אה"ע לב א, שהשמיט ענין האמירה.
  533. עי' לעיל: קידושי ביאה.
  534. רש"י קדושין ב א ד"ה בכסף ובשטר.
  535. רמב"ם אישות פ"ג ה"ה. וכעי"ז בא"ח ח"ב הל' קדושין סי' ב.
  536. עי' ציון 534 ואילך.
  537. עי' שו"ת בנין ציון סי' יא.
  538. מקנה שם ה ב.
  539. עי' ציון 534 ואילך.
  540. עי' ציון 412 ואילך.
  541. עי' ציון 415.
  542. עי' חי' הרי"ם קדושין ב א.
  543. עי' ציון 461 ואילך.
  544. עי' ציון 487.
  545. עי' תפארת יעקב גיטין לג א.