אנציקלופדיה תלמודית:קבורה (מת)

הגדרת הערך - המצוה לקבור את המת, ודיני הקבורה.

הערך עוסק במצות קבורת המת, ודיני הקבורה. על הוצאת המת לקבורה, סדר הולכתו והלויתו ע"ע לוית המת; על דינים ומנהגים הנוהגים במת משום כבודו, ע"ע כבוד המת; על אסור הלנת-המת*, ע"ע הלנת המת; על דינים המוטלים על אדם שמת לו מת, ע"ע אבל וע' אנינות^[1]; על דיני המת* ע"ע מת; על דיני הקבר* ע"ע קבר וע' בית הקברות; על טמאת-כהנים* לצורך קבורה ע"ע טמאת כהנים^[2].

מצותה

מצותה

מצות קבורה נתפרשה בתורה במי שנתלה על ידי בית-דין*, שנאמר: לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא^[3], ודרשו בספרי: כי קבור תקברנו, מצות עשה^[4]. על דין קבורת הנתלה, ע"ע הרוגי בית דין.

אף שאר מתים, נראה בגמרא, וכן כתבו ראשונים ואחרונים שקבורתם היא מצות עשה מן התורה, שנאמר בהרוגי בית דין: קבור תקברנו^[5], ולמדים שאר מתים מהרוגי בית דין^[6], או שלמדים מיתור תיבת: תקברנו, לשאר מתים^[7]. ויש מן האחרונים שכתבו שמחלוקת לשונות היא בגמרא בדעת רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחי, שלשון אחד סובר שקבורת מתים היא מצות עשה מן התורה, ולשון אחר סובר שאינה מן התורה^[8], וכן יש מן הראשונים שכתבו שלהלכה מצות קבורה אינה אלא מדרבנן^[9].

השורפים את הגויות, וטומנים האפר בכלי, עוברים על מצות קבורת המת^[10].

על חנטת המת, ועל נתינת סיד על גופו קודם הקבורה ע"ע כבוד המת^[11].

מצוה ביום המיתה

מצוה לקבור את המת ביום מיתתו דוקא, שנאמר: לא תלין וגו' כי קבור תקברנו ביום ההוא^[12], והכוונה דוקא ביום, ולא בלילה שאחריו^[13]. לא קברוהו ביום המיתה, מצות עשה לקברו בכל זמן^[14]. ויש מן הראשונים שכתבו שדוקא הרוגי בית דין, שעליהם נאמר: ביום ההוא, מצות עשה לקברם ביום המיתה, אבל שאר מתים - אף על פי שמצות קבורתם נלמדת מאותו כתוב המדבר בהרוגי בית דין^[15] - אין חובה לקברם בו ביום אלא מצד הלאו של הלנת-המת*, ולא ממצות עשה^[16].

על השהיית המת לכבודו, ע"ע הלנת המת^[17]; על השהייתו לצורך בירור המיתה, ע"ע הלנת המת^[18].

במנין המצוות

מצות קבורת המת, ביום המיתה, בהרוגי בית דין, ובשאר מתים, נמנית במנין מצוות עשה למצוה אחת^[19]. ויש ממוני המצוות שלא מנו את המצוה לקבור ביום המיתה, אלא מנו את קבורת מתים, יחד עם הנהגות נוספות שבין אדם לחבירו, בכלל המצוה ללכת בדרכי ה'^[20].

אסור הלנת המת

בנוסף למצוה לקבור את המת, ולקברו ביום המיתה, יש מצות לא תעשה, שלא להלין את המת, על מקורה ודיניה ופרטיה, ודינים מיוחדים שיש בהלנת המת בארץ ישראל ובירושלים, ע"ע ארץ ישראל^[21] וע' הלנת המת וע' ירושלים^[22].

החייבים בקבורה ובהוצאותיה

חיוב הקבורה מוטל על יורשי המת^[23], ממעות הירושה, אפילו שלא ברצונם^[24], ומחייבים אותם לשלם את כל צרכי הקבורה, היינו כל מה שרגילים לעשות למת בן גילו ממשפחתו, ואפילו אבן למצבה^[25]. נתן המת מממונו לאחרים, ושייר מעט ליורשיו, כופים את היורשים לשלם את קבורתו ממה שנותר להם, לפי שחובת הקבורה היא מן הממון הנשאר לו אחרי מותו, ומה שנתן בחייו, כבר זכו בו אחרים, ואינו בכלל ממונו^[26].

על פרטי ודיני חיוב יורש* בקבורה, ע"ע יורש (א)^[27]; על חיוב הבן בקבורת אביו ע"ע כבוד אב ואם^[28]; על האומר כשאמות אל תקברוני מנכסי, אם שומעים לו, ע"ע יורש (א)^[29].

מת שלא הוריש ממון, אין כופים את קרוביו לקברו^[30], אלא על הכל מוטל לקברו^[31]. ויש סוברים שהקרובים, אף כשלא ירשו ממון, חייבים בקבורתו^[32].

מת שאין לו קרובים, הרי הוא מת-מצוה*, שהכל חייבים בקבורתו^[33].

במקום שיש חבורה שמטפלים בצרכי המת – חברא קדישא - הרי הם שלוחי הציבור, והם חייבים בקבורה^[34].

על חיוב קבורה המוטל על כל אדם, אף במקום שיש קרובים, משום גמילות חסדים, עי' להלן^[35].

על גר* שמת ואין לו יורשים, אם הזוכים בנכסיו חייבים בקבורתו, ע"ע גר^[36] וע' דרכי נעם^[37].

בעל בקבורת אשתו

על חובת הבעל* בקבורת אשתו, שהיא מתנאי-כתובה*, ע"ע בעל^[38] וע' תנאי כתובה; על החייבים בקבורת אלמנה*, ע"ע^[39]; על ארוס בקבורת ארוסתו ע"ע ארוסה^[40]; על אשה מחיבי-לאוין*, אם בעלה חייב בקבורתה, ע"ע חיבי לאוין^[41]; על החייבים בקבורת שומרת-יבם* ע"ע.

בכלל גמילות חסדים

הקבורה, בנוסף להיותה מצוה בפני עצמה, דרשו חכמים את חיובה – יחד עם חיובי בקור-חולים*, נחום-אבלים* ועוד - מכמה כתובים המלמדים על הנהגות של גמילות-חסדים*^[42] והליכה בדרכי ה'^[43], וכתבו ראשונים שההנהגות הללו הן בכלל מצות אהבת-ישראל*^[44]. על גדר חיובי גמילות חסדים ואהבת ישראל, ע"ע גמילות חסדים וע' אהבת ישראל.

בהבדל שבין חיוב הקבורה מצד עצמו, לבין חיובו בכלל גמילות חסדים^[45], יש מן האחרונים שכתבו שמצות קבורה אינה מוטלת על הכל, אלא על קרובי המת – עי' לעיל^[46] – אבל מצד גמילות חסדים, חובה היא על כל אדם להתעסק בקבורת המת^[47]. ויש שכתבו שמצד מצות קבורה אין חובה על האדם להתעסק בעצמו בקבורה ובצרכיה, אלא יכול לעשות על ידי אחרים, אבל מצד גמילות חסדים, חובה היא להתעסק בעצמו^[48].

טעמה

בטעם הקבורה, נסתפקו בגמרא אם הוא משום בזיון או משום כפרה^[49], כלומר משום בזיון, כדי שלא יתבזה לעין כל, שיראוהו מת ונרקב ונבקע^[50], ואף קרוביו יתבזו בכך^[51], וכן בזיון הוא לכל החיים^[52], או משום כפרה, כלומר כדי שתהא לו כפרה בהטמנה זו, שמורידים ומשפילים אותו בתחתיות^[53], או שחבוט הקבר מכפר^[54]. הספק לא נפשט^[55]. ויש מן הראשונים שכתבו שלמסקנת הסוגיה טעם הקבורה הוא משום כפרה^[56].

הורה שלא יקברוהו

הורה שלא יקברוהו לאחר מותו, בגמרא תלו את דינו בטעם הקבורה^[57], שאם הוא משום בזיון, אין שומעים לו^[58], לפי שבזיון הוא אף לקרוביו^[59], ואף לכל החיים^[60], אבל אם הוא משום כפרה, הרי אמר שאינו רוצה כפרה^[61], ולא תהיה לו כפרה בקבורה שהיא בעל כרחו, לפיכך אין טעם לקברו^[62], ויש מפרשים שאף על פי שתהיה לו כפרה אם יקברוהו, אין אנו מצווים לעשות לו כפרה שאינו חפץ בה^[63].

אם הספק תלוי בשאלה אם דורשים טעמא-דקרא*, ע"ע^[64].

הספק במי שהורה שלא יקברוהו, יש מן האחרונים שכתבו שאינו אלא לסוברים שהקבורה אינה מצוה מן התורה^[65], אבל לסוברים שהיא מצוה מן התורה^[66], פשוט שאדם אינו רשאי לצוות שלא יקברוהו^[67]. ודעת ראשונים אינה כן, אלא אף על פי שהקבורה היא מצות עשה מן התורה, יש צד לומר שהמצוה אינה אלא בסתם בני אדם, ולא במצַוֶה שלא יקברוהו^[68].

להלכה מי שהורה שלא יקברוהו אין שומעים לו^[69], בטעם כתבו ראשונים שמאחר והיא בעיה שלא נפשטה בגמרא^[70], הרי זהו ספק-איסור*, שהולכים בו לחומרא^[71]. ומן האחרונים יש שכתבו שלא מחמת הספק מחמירים, אלא בתורת ודאי, לפי שלדעתם הספק אינו אלא לסוברים שהקבורה אינה מצוה מן התורה^[72], ומאחר ולהלכה היא מצוה מן התורה, פשוט שאין שומעים לו^[73].

ביטול מלאכה

מת בעיר, כל בני העיר אסורים בעשית מלאכה^[74], עד שיקבר^[75], כדי שלא יתרשלו בקבורתו^[76], ויתעסקו בו^[77]. באיזה מת מדובר, נחלקו גאונים וראשונים: יש סוברים דוקא מת מצוה, שהכל חייבים בקבורתו^[78], אבל מת שיש לו יורשים, שהם חייבים בקבורתו^[79], שאר בני העיר מותרים במלאכה^[80]. ויש חולקים וסוברים שכל מת, בני העיר אסורים במלאכה עד קבורתו^[81].

היו בעיר חבורות - שאלו קוברין מתים שלהם לבדם ואלו קוברין מתים שלהם לבדם^[82], או שאלו מתעסקים בצרכי המתים שבת אחת ואלו שבת אחרת^[83] - אותם שאינם מטפלים באותו היום מותרים בעשית מלאכה^[84].

בתלמוד-תורה*, בני העיר מותרים אפילו בזמן שיש מת בעיר^[85].

על ביטול תלמוד תורה ומלאכה בעת הוצאת והלוית המת, ע"ע לוית המת^[86].

כפרה על ידה

הקבורה, יש בה כפרה למת^[87].

סימן יפה בהיעדרה

מת שלא נקבר, סימן יפה לו^[88], שנפרעים ממנו בעולם הזה אחר מותו, ויש לו כפרה בכך^[89], וכתבו ראשונים שאין הכוונה שלא נקבר כלל, אלא שלא נקבר לפי כבודו, אבל אם לא נקבר כלל, אינו סימן יפה, לפי שהקבורה היא כפרה למת^[90], ומי שלא נקבר אין לו כפרה^[91].

נֶפֶל

נֶפֶל*, נחלקו ראשונים ואחרונים אם יש מצוה בקבורתו, יש סוברים שאין^[92], ויש סוברים שיש^[93], על פרטי הדין ומקורו ע"ע נפל וע' יום טוב שני^[94]. על קבורת נפל ביום-טוב-שני* ע"ע יום טוב שני.

על מילת נפל על קברו ע"ע מילה וע' נפל.

על קבורת שליא*, ע"ע.

חיובה במת שאינו שלם

מת שאינו שלם, נחלקו אחרונים אימתי יש בו חיוב קבורה: יש סוברים שאין חיוב קבורה אלא בראשו ורובו, ולא בפחות מכך^[95]. ויש סוברים שאפילו כזית מן המת יש בו חיוב קבורה, ונסתפקו שמא ישנו אפילו בפחות מכזית^[96].

חיובה בדם הנפש

רביעית דם הנפש, היינו הדם שיצא מן האדם בשעת מותו, והנפש יצאה בו, טעון קבורה, ומטעם זה הרוג או יולדת, שיצא מהם דם בשעת מיתה, ונספג בבגדיהם ובנעליהם, מאחר והדם טעון קבורה, קוברים אותם בבגדיהם ובנעליהם^[97], וכתבו אחרונים שמטעם זה כשנהרג אדם, נוהגים לחפור בקרקע במקום שנמצא שם, ולאסוף כל העפר שנבלע בו דם, ולקברו עם המת, שמא באותו דם יצאה הנפש^[98]. דם הנפש שניתז ונספג בבגדים אחרים, שאינם לבושו של המת, כתבו אחרונים שמכבסים את הבגדים, ואת המים שופכים לקבר^[99].

באבר מן החי

אבר מאדם חי, כתבו אחרונים שאין מצוה לקברו^[100].

פטור העוסק בה ממצוות

על החופר כוך לקבר, שפטור מקריאת-שמע* ומן התפלה* ומן התפילין* ומכל המצוות האמורות בתורה^[101], ע"ע עוסק במצוה.

ברכה

הטעם שאין מברכים על מצות הקבורה, ע"ע ברכת המצוות^[102].

הקבר ומקומו

הקבר

מנהגים שונים יש בצורת הקבר, יש קוברים בכוכים^[103], שחופרים בכותלי מערה כוך כמדת המת, ותוחבים לתוכו את המת^[104], ויש שקוברים בחפירות^[105].

גודל הקבר

כוך שבתוך מערה, שקוברים בו, עושים אורכו ארבע אמות^[106], לפי שארכו של אדם הוא שלש אמות, ואמה נוספת לארון^[107], או שארכו של אדם עד כתפיו הוא שלש אמות, ואמה נוספת לצוארו וראשו ודפי הארון^[108], ועושים רחבו של כוך ששה טפחים^[109], לפי שאדם תופס אמה, שהיא ששה טפחים^[110], ועושים גבהו של כוך שבעה טפחים^[111], ששה כדי להכניס הארון ברויח, וטפח נוסף אויר בין הארון לקרקע, כדי שיהיה אהל על הטומאה, ולא יטמאו העוברים מלמעלה^[112].

קבר שהוא בחפירה בקרקע, כתבו אחרונים שנוהגים לעשות אורכו ורוחבו כמידתו של המת^[113].

בארון מחוץ לאדמה

הקבורה, צריך שתהיה דוקא בקרקע, ולא בארון מחוץ לקרקע, שכן דורשים מריבוי התיבות: קבור תקברנו^[114], שצריך לעשות תכלית הקבורה, שאין גניזה גדולה ממנה, והיינו בקרקע^[115], ולפיכך העושה ארון למת, ומניחו בבית הקברות, לא קיים מצות קבורה, ועובר על איסור הלנת-המת*^[116]. ויש מן הראשונים שכתבו בדעת רב אחא בר יעקב, שדי בקבורה בארון מחוץ לקרקע^[117], אלא שאף לדעתם אין הלכה כדבריו^[118].

בארון בתוך האדמה

קבורה בארון בתוך הקרקע, יוצאים בה ידי חובת קבורה^[119], ובתלמוד נראה שכן היה המנהג^[120], ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שכן נוהגים^[121].

ויש ראשונים ואחרונים שכתבו שמנהג יפה לקבור דוקא בארץ בלא ארון^[122], ולא דוקא בארץ-ישראל* –שנאמר בה: וכפר אדמתו עמו^[123] - אלא אף בחוץ-לארץ*^[124], לפי שנאמר: כי עפר אתה ואל עפר תשוב^[125], ואמרו באגדה שהעפר הוא רפואתו^[126], ויש שכתבו שאף בזמן התלמוד נהגו כן, ומה שמצינו שנהגו בארונות^[127], לא היה זה אלא אחר עיכול הבשר^[128], או שהיו נוקבים את הארון^[129], כלומר מסירים את הדף התחתון שלו, ומשכיבים את המת על הארץ, שבכך הרי הוא כקבור בארץ^[130], ופרשו כן במה שציוה רבי בצואתו, שארונו יהא נקוב לארץ^[131], שהכוונה שיטלו את הדף התחתון שבארון, וישכיבוהו על הארץ^[132], וכן יש מן האחרונים שכתבו להלכה, אלא שכתבו שאין צריך להסיר את כל הדף התחתון, אלא די בנקב בארון, אפילו מן הצד, כדי שתחשב קבורה בארץ^[133].

אבנים ולבנים, כתבו אחרונים שחשובים קרקע לענין קבורה, ולפיכך הנחת המת בקבר על גבי רצפת אבנים או לבנים, חשובה קבורה בקרקע^[134].

על פרטי ודיני קבורה בארון ע"ע ארון המת^[135]; על מנהג הדורות הראשונים ללקט את עצמות המת מקברו, ולקברן בארון, ע"ע לקוט עצמות.

רשע אצל צדיק

אין קוברים רשע אצל צדיק^[136], שכן מצינו באיש שהשליכוהו בקבר אלישע הנביא: ויגע האיש בעצמות אלישע ויחי ויקם על רגליו^[137], שמאחר ואותו האיש היה נביא שקר, לא הוכשר אצל המקום שיקבר אצל אלישע, ולפיכך החייהו^[138]. וכשם שאין קוברים רשע אצל צדיק, כך אין קוברים רשע חמור אצל רשע קל^[139], וכן צדיק וכשר בינוני, אין קוברים אותו אצל חסיד גמור ומופלג^[140].

בעל תשובה*, קוברים אותו אצל צדיק מעיקרו^[141].

על הרוגי-בית-דין*, שמחמת שאין קוברים רשע אצל צדיק, ורשע חמור אצל רשע קל, אין קוברים אותם בקברות אבותיהם, אלא קוברים אותם בשני בתי קברות מיוחדים, ע"ע הרוגי בית דין: קבורתם.

אצל שונא

מתים שהיו שונאים בחייהם, יש מן הראשונים שכתבו שאין לקברם זה אצל זה, לפי שאין להם מנוחה יחד^[142].

מקום קבורת אשה

אשה שמתה, אביה אומר תקבר אצלי, ובעלה אומר תקבר אצלי, קוברים אותה אצל אביה^[143] – ויש גורסים אצל בעלה^[144] - ואם יש לה בנים מבעלה קוברים אותה אצל בעלה^[145], ואם היא אמרה קִברו אותי אצל בני, קוברים אותה אצל בניה^[146].

אביה אומר לא תיקבר אצלי, ובעלה אומר לא תיקבר אצלי, קוברים אותה אצל בעלה, מפני שהוא חייב בקבורתה^[147].

על אשה שירשה מקום בבית הקברות, אם בניה, שמתיחסים אחר אביהם, נקברים עמה שם, ע"ע בית הקברות^[148].

מת מצוה

על מת מצוה, שקונה את מקומו, ע"ע מת מצוה.

הרחקה מן העיר

על הרחקת הקברות מן העיר ע"ע בית הקברות.

קבורה בארץ ישראל

על המעלה בקבורה בארץ-ישראל*, ע"ע^[149] וע' חוץ לארץ^[150].

על קבורה בערי-חומה*, ע"ע טובי העיר^[151] וע' ערי חומה.

על קבורה בירושלים* ע"ע^[152].

הכנת המת וסדר הקבורה

עצימת העינים

מנהג ישראל לעצום את עיניו של המת^[153]. על עצימת עיני המת בשבת, ע"ע מוקצה; על אסור עצימת עיני גוסס*, ע"ע גוסס^[154].

סגירת הפה

מנהג ישראל שאם נפתח פיו של המת, קושרים את לחייו^[155]. על קשירת לחיי המת בשבת, ע"ע מוקצה; על אסור קשירת לחיי גוסס, ע"ע גוסס^[156].

סיכה והדחה

מנהג ישראל שסכים את המת^[157] במיני בשמים^[158], ומדיחים אותו^[159] במים^[160], חמים^[161] להעביר זוהמתו, כדי שלא יקוצו העם בטלטולו^[162], וכתבו אחרונים שידיחוהו היטב בכל מקום, כדי שיהא נקי מכל טומאה^[163]. ואימתי עושים את ההדחה, כתבו אחרונים שראוי לעשותה מיד אחר מיתה, כדי שלא יהיה מוטל בבזיון, אבל ניתן להמתין מעט עד קרוב לקבורה, כדי שלא יחזור ויתנוול אחר ההדחה^[164].

יש מן הראשונים שכתבו שאחר ההדחה טחים את ראשו של המת בביצים טרופות בקליפתם^[165], והוא מנהג קדום, וכתבו בטעמו שהיו מוליכים אותו מחוץ לעיר, וכדי שידעו הקוברים שהוא ישראל, עשו בו סימן זה^[166], וטעם הביצים, שגלגל הוא שחוזר בעולם^[167].

יש שנהגו לזלף יין על אברי המת^[168].

על סיכת והדחת המת בשבת, ע"ע מוקצה; על איסור סיכת והדחת גוסס, ע"ע^[169]; על מאבד עצמו לדעת, אם מתעסקים בהדחתו, ע"ע מאבד עצמו לדעת^[170].

פקיקת הנקבים

מנהג ישראל שפוקקים את נקביו של המת^[171], אחר שמדיחים אותו^[172], כדי שלא תיכנס בהם הרוח^[173]. על פקיקת נקבי המת בשבת, ע"ע מוקצה; על איסור פקיקת נקביו של גוסס, ע"ע גוסס^[174].

גזיזת שער וצפרנים

מנהג ישראל שגוזזים את שערו של המת^[175]. ויש שכתבו שגוזזים אף את צפרניו^[176].

מוגמר

בראשונה היו מניחים את המוגמר תחת חולי מעים מתים – שהם מסריחים^[177] - והיו חולי מעים חיים מתביישים, התקינו שיהו מניחין תחת הכל, מפני כבודם של חולי מעים חיים^[178]. וע"ע הלבנת פנים^[179].

כסוי פני המת

בראשונה היו מגלים פני עשירים מתים ומכסים פני עניים, מפני שהיו פניהם מושחרים מפני בצורת^[180], והיו עניים מתביישים, התקינו שיהו מכסים פני הכל, מפני כבודם של עניים^[181]. וע"ע הלבנת פנים^[182].

מניעת דברים מחממים

המת, כשהוא מונח על דברים חמים, הוא מסריח ומתפיח^[183], לפיכך אין משכיבים אותו על שום דבר חם, כגון כר וכסת, אלא מיד מורידים אותו ומניחים אותו על הארץ, או על גבי חול ומלח וחרסית^[184], על עשיית דברים אלו לגוסס, ע"ע גוסס^[185]; על עשיית דברים אלו בשבת, ע"ע מוקצה.

תכריכים

על התכריכים*, שמלבישים בהם את המת לפני הקבורה, ע"ע תכריכים, וע"ע כלאי בגדים^[186] וע' לועג לרש^[187] וע' ציצית.

קבורת הרוג ויולדת בבגדיהם

הרוגים, יש מן הראשונים שכתבו שקוברים אותם כפי שהם, בבגדיהם ונעליהם, בלא תכריכים, ולא משנים בכסותם דבר^[188], ויש שכתבו שמלבישים תכריכים על בגדיהם^[189], ולהלכה כתבו אחרונים שנוהגים שאין עושין להם תכריכין כשאר מתים, אלא קוברים אותן בבגדיהם, ולמעלה מהם סדין, כשאר מתים^[190]. וכתבו אחרונים שכן הדין ביולדת שמתה^[191]. בטעם הדין כתבו אחרונים שמאחר ובמותם יצא מהם דם, חוששים שרביעית הדם שהנפש יוצאת בו – שהוא טעון קבורה^[192] – ספוג בבגדיהם, ולפיכך קוברים עמם את הבגדים^[193], וכתבו שלפיכך אין הדברים אמורים אלא במי שיצא ממנו דם בשעת מיתה, שבו יש לחוש שדם הנפש ספוג בבגדיו, אבל מי שמת מקור או מטביעה, ולא יצא ממנו דם, וכן מי שיצא ממנו דם ולא מת, ואחר זמן מת, בגדיו אינם טעונים קבורה, ולפיכך מטהרים אותו וקוברים אותו בתכריכים כשאר מתים^[194].

הרוגים ביד ליסטים ואנסים, כתבו ראשונים שכדי להעלות חימה ולנקום נקם, קוברים אותם בלבושיהם, כפי שנמצאו^[195], אף כשלא יצא מהם דם כלל, כגון שנחנקו^[196].

למהר להוציא לקבורה

המדחה מיטתו של מת – שממהר להוציאו לקבורה^[197] - הרי זה משובח^[198], על הדין והטעם ע"ע לוית המת^[199]; על מטת אביו ואמו, שאין למהר להוציאם, ע"ע כבוד אב ואם^[200].

נשים, רבי אלעזר אמר שצריך לקבור אותן סמוך למיתתן, שנאמר: ותמת שם מרים ותקבר שם^[201], ולפיכך אין מניחים את מיטתן ברחוב להספידן^[202]. על שאין להניח את מיטתן ברחוב, ודעות חולקות, ע"ע הספד^[203].

המיטה

על המיטה שבה מוציאים את המת ע"ע הלבנת פנים^[204] וע' לוית המת^[205].

עמידה בדרך לקבורה

כשמביאים את המת למרחק שלשים אמות מן הקבר, יש מן האחרונים שכתבו שיעמדו עמו בכל ארבע אמות, וישהו מעט, לפי שיש בזה קצת כפרה למת^[206], ויש מקומות שנוהגים להעמידו על הארץ שלש פעמים סמוך לקברו, והולכים כל פעם מעט, ובפעם השלישית אומרים צדוק-הדין*^[207], ובימים שאין אומרים צדוק הדין, אין צריך להעמידו^[208].

צורת השכיבה בקבר

קוברים את המת כשפניו למעלה^[209], כדרך שאדם ישן^[210], רגליו מפושטות, וידיו על לבו^[211]. ויש ראשונים שכתבו שניתן להשכיבו אף על צדו^[212]. אבל אין מניחים אותו לא עומד^[213], שהיא קבורת חמורים^[214], ולא יושב^[215], ולא ראשו מונח בין ברכיו^[216].

כיוון הקבורה

בחוץ לארץ, כתבו אחרונים שנוהגים לקבור את המתים כשרגליהם לכיוון ארץ ישראל^[217].

נתינת עפר על פני המת

נתינת עפר על פני המת, כתבו גאונים שיש בה בזיון, ולפיכך אין עושים כן אלא במקום הצורך, ואין כל הארצות שוות בזה, שבמקומות שיש ברד – כלומר יובש^[218], ויש מפרשים קור^[219] - גדול, כגון ארץ ישראל, ששם המת יבש, ואינו מתליע, אין נותנים עליו עפר, אלא מטילים אותו בכוך, ומניחים לוח למעלה מן הכוך, שלא יגע העפר והטיט בפניו, אבל במקום שאינו יבש, כגון בבל, שאם לא יהיה עליו עפר, יתליע, המנהג שקוברים אותו בארון – מחמת הלחות שבקרקע^[220], ועי' לעיל על קבורה בארון^[221] - ונותנים עפר על עיניו ועל פניו^[222], כדי שיתעכל מהר ולא תאכלנו רימה^[223], ואין בכך גנאי, לפי שאינו אלא מעט עפר^[224].

במקום שנותנים עפר על פני המת, אם היתה עת גשמים, והעפר לח – ואם יטילו עפר לח על פניו יש לחוש יותר לרימה^[225] - מביאים עפר יבש ממקום אחר, ונותנים על פניו – ועל עיניו, כדי שיתייבש ולא תאכלנו התולעת^[226] - ומכסים את פניו בבגדיו, ונותנים על בגדיו עפר בגובה טפח, ולאחר מכן מכסים אותו בלוח, וחוזרים ונותנים עפר הרבה עד שנעשה גל כגובה אמה או יותר^[227].

להלכה כתבו אחרונים שנוהגים שאין נותנים עפר על גופו של המת, אלא מכסים הארון בדף קודם נתינת העפר^[228].

כיסוי הקבר

נוהגים שכל הנוכחים בקבורה משתתפים בכיסוי הקבר^[229]. אם מותר לעשות כן ביום-טוב-שני של גלויות, ע"ע^[230].

על המנהגים שנהגו בחזרה מן הקבר לכבוד המת, ע"ע מעמדות ומושבות וע' צדוק הדין.

על ציון-קברות* ובנית נפש על הקבר ע"ע ציון קברות.

על מנהג הדורות הראשונים ללקט את עצמות המת מקברו, ולקברן בארון, והמנהג לקבור תחלה במהמורות, ע"ע לקוט עצמות.

כמה מתים יחד

@ד. דיניה. # אין קוברין שני מתים זה בצד זה, ולא את המת בצד העצמות, ולא את העצמות בצד המת^[231], לפי שהוא בזיון למתים^[232]. רבי יהודה אומר האיש נקבר עם בתו קטנה, והאשה נקברת עם בנה קטן, ועם בן בנה קטן^[233], זה הכלל כל שהוא ישן עמו בחייו יקבר עמו במותו, וכל שאין ישן עמו בחייו אינו נקבר עמו במותו^[234], וכן הלכה^[235].

וכמה צריך להרחיק בין המתים, כתבו גאונים וראשונים כשיעור שני דפנות של קברים, שבכך נמצא שכל מת קבור בקבר בפני עצמו^[236], וכמה הוא שיעור דופן הקבר, נחלקו תנאים, תנא קמא סובר חצי אמה^[237], ולפיכך לדעתו צריך להרחיק בין המתים אמה^[238], ורבן שמעון בן גמליאל אומר שדופן הקבר אין לו שיעור קבוע, אלא הכל לפי הסלע, כמה הוא חזק^[239], ולדעתו מרחיקים בכדי שיעמדו שני הקברים ולא יפלו^[240]. ויש מן האחרונים שכתבו שאין שיעור להרחקה בין המתים, ואין צריך אלא שתהיה דופן כל שהיא ביניהם^[241].

כשם שאין קוברים מתים זה בצד זה, כך אין קוברים מתים זה על גב זה, אפילו בשני ארונות, לפי שהוא בזיון למתים, ואם נתן, כופים את בעל העליון שיפנה, ודוקא בנוגעים זה בזה, אבל בשתי קברות זה למעלה מזה וקרקעיתו של עליון מפסיק בינתים, מותר^[242], וכמה עפר יהא מפסיק, ששה טפחים, כדי שיהיו שלשה טפחים לכל מת^[243]. ויש שכתבו שדי בהפסק שלשה טפחים^[244].

בשעת הדחק

בשעת הדחק, כשאי אפשר להרחיק ששה טפחים, כתבו גאונים שקוברים זה על זה אף בפחות מששה טפחים^[245], וכן כתבו אחרונים שנהגו בכל תפוצת ישראל שקוברים זה אצל זה וזה על גבי זה, אף על פי שהוא שלא על פי הדין, לפי שבגלות אין די מקום לקבורה בהרחקה כדין, ומכל מקום במקום שאפשר לקבור כדין, חובה לעשות כן^[246]. ויש מן האחרונים שכתבו שאף בשעת הדחק אסור לקבור בלא הרחקה ששה טפחים^[247].

קדימה בין מתים

עיר שמתו בה שני מתים, חכם ותלמיד, מוציאים את החכם תחלה, מתו תלמיד ועם הארץ, מוציאים את התלמיד תחלה, היו שניהם חכמים, או שניהם תלמידים, או שניהם עמי הארץ, מוציאים את זה שמת תחלה, איש ואשה, מוציאין את האשה, מפני שהאשה קרובה לניוול^[248], וע"ע אשה^[249].

על הוצאת שני מתים כאחד, ע"ע לוית המת^[250].

קבורת מת והכנסת כלה

מת שיוצא לקבורה, וכלה שיוצאת לחופתה, מי מהם קודם, ע"ע הכנסת כלה^[251].

קבורת מת ומילה

קבורת המת ומילה*, מילה קודמת^[252], שזו מצוה לחיים וזו מצוה למתים^[253]. על מת-מצוה ומילה, איזה מהם קודם, ע"ע מת מצוה.

קבורת רשע

רשע, שידוע שלא עשה תשובה, יש מן הראשונים שכתבו שאין מצוה להתעסק בקבורתו, ולא עוד אלא שאסור להתעסק בה^[254]. ויש ראשונים שנראה מדבריהם שקוברים אותו כרגיל^[255]. ומן האחרונים יש שכתבו שקוברים אותו, אלא שאין מתעסקים בקבורתו, להמציא לו תכריכים וצרכי קבורה של שאר מתים, אלא מניחים אותו בקבר כמו שנמצא, אף בלא תכריכים^[256].

על המאבד-עצמו-לדעת*, אם מתעסקים בקבורתו, והיכן קוברים אותו, ע"ע מאבד עצמו לדעת^[257]; על מוחרם ומנודה אם מתעסקים בקבורתם, ע"ע חרם^[258] וע' מנודה.

קבורת גוים

קוברים מתי גוים עם מתי ישראל, מפני דרכי שלום^[259], אבל אין קוברים אותם בקברי ישראל^[260]. על פרטי דין קבורת גוים, ע"ע גוי^[261] וע' דרכי שלום^[262].

מותר מעותיה

על מותר המת, או מותר המתים, כלומר הנותר ממעות שגבו לצורך קבורתם, שנחלקו תנאים מה עושים בהם, ונחלקו אמוראים בטעמם, ע"ע הזמנה^[263] וע' יהא מונח עד שיבא אליהו^[264] וע' מת.

המוכר קברו

על המוכר קברו, שקוברים אותו בו בעל כרחו של לוקח, ע"ע בית הקברות^[265].

פנוי קברים

על פנוי קברים ע"ע פנוי מתים.

ביום טוב

מת ביום טוב ראשון, יתעסקו בו עממים, כלומר שקוברים אותו על ידי גוים^[266], ונחלקו ראשונים: יש סוברים שלא התירו על ידי גוי אלא כשאי אפשר להשהותו עד למחר, כגון שמת בשבת שקודם יום טוב, ויש לחוש שיסריח, אבל כשאפשר להשהותו, אין קוברים אפילו על ידי גוים^[267]. ויש חולקים וסוברים שאפילו מת בו ביום, ויכולים להשהותו למחר, מותר לקברו על ידי גוים^[268], וכן הלכה^[269].

לא התירו מלאכה על ידי גוי אלא לצורך קבורת המת בו ביום, אבל אם קוברים אותו למחרת יום טוב, אסור^[270].

על הולכת המת על ידי ישראל ביום טוב, אם מותרת משום מתוך-שהותרה-לצורך-הותרה-שלא-לצורך*, ע"ע מתוך.

מת ביום טוב שני, יתעסקו בו ישראל, אפילו בשני ימים טובים של ראש השנה^[271]. על טעם הדין ופרטיו, ואם התירו דוקא כשיש חשש שיסריח, ואם התירו אף במקום שיש גוים, ואם התירו אף דברים שאינם צורך המת, ואם התירו ללוות את המת מחוץ לתחום, ולחזור, ולרכוב על גבי בהמה, ועל תקופות שחכמים אסרו לקבור מת על ידי ישראל, ועל הדין במקומות שאינם בני תורה, ודין קבורת נפל ביום טוב שני, ע"ע יום טוב שני של גלויות^[272].

לא התירו מלאכה ביום טוב שני אלא כשקוברים את המת בו ביום, אבל אם קוברים אותו למחרת יום טוב, אסור לעשות מלאכה ביום טוב שני לצרכו, אפילו על ידי גוי^[273].

אם מותר להלין מת מיום טוב ראשון לשני, כדי שיקברוהו ישראל, ע"ע הלנת המת^[274].

בחול המועד

על עשיית צרכי המת וקבורתו בחול-המועד*, ע"ע חול המועד.

על דברים שעושים למת משום עגמת נפש, כגון סתירת שערות של כלות מתות וגילוי פני חתנים ונתינת דיו וקולמוס בצד המת, או תלית מפתחו ופנקסו בארונו, אם יש בהם משום דרכי-האמורי*, ע"ע דרכי האמורי^[275].

על הרוגי-בית-דין* שקוברים עמם את האבן שנסקל בה והעץ שנתלה עליו וסיף שנהרג בו וסודר שנחנק בו, ע"ע הרוגי בית דין^[276].

על הנפטר מן המת, שאומר לו לך בשלום^[277], ע"ע לוית המת^[278].

על תקנת חכמים במוכר דבר-שלא-בא-לעולם* לשם קבורה ע"ע דבר שלא בא לעולם^[279].

על מכירה לקבורה, שאין מכריזים בה שכל הרוצה יבא ויקח כדי שיעלה מחירה, ע"ע הכרזה^[280].

על דייר חדש בעיר, מאימתי כופים אותו ליתן צדקה לקבורת העניים, ע"ע בני העיר^[281].

הערות שוליים