אנציקלופדיה תלמודית:צובע

הגדרת הערך - צובע. איסור מלאכת צביעה בשבת וביום טוב.

המלאכה

הצובע - חוט או דבר שאפשר לעשות ממנו חוט^[1] - הוא אחד משלושים ותשעה אבות-מלאכות* האסורים בשבת שמנו חכמים במשנה^[2], וחשוב אב מלאכה לפי שהיה במשכן - ומלאכות שהיו במלאכת משכן הן החשובות אבות מלאכות^[3] - שהיו צובעים את הצמר של מלאכת המשכן^[4], בצבע תכלת וכיוצא בזה^[5], לצורך יריעות המשכן^[6] ובגדי הכהונה^[7], או שלצורך עשיית עורות האילים המאדמים היו מכים את האילים, כדי שהדם הנצרר יאדים את עורם^[8].

בגדר המלאכה ובחילוק שבינה לבין כותב

בגדר מלאכת צובע, ובחילוק שבינה לבין מלאכת כותב*, יש אחרונים שכתבו, שמלאכת צובע ענינה צביעה שיש בה תיקון הדבר הנצבע^[9], שמייפהו או משביחו וכדומה^[10], ושונה ממלאכת כותב שעיקר ענינה הוא האותיות, או הרשמים והצורות, שכותב^[11], אלא שאי אפשר שהאותיות או הצורות יהיו באויר, ולכן כותבם על נייר וכדומה, ומכל מקום הנייר משמש את הכתב^[12], ואילו במלאכת צובע עיקר ענינה הוא הדבר הנצבע^[13].

הסרת צבע, על מנת לחזור ולצבוע, יש שדנו אם יש בה משום צובע^[14].

דבר שצבעו משתנה שלא על ידי צביעתו, אלא על ידי חום או שמש, ולאחר מכן חוזר לצבעו הקודם, כגון משקפיים שצבעם משתנה כשיוצאים בהם לשמש, או מד חום שצבעו משתנה לפי חום הגוף, דנו בהם האחרונים אם יש בהם משום צובע^[15].

צביעה שאינה מתקיימת

אין הצובע חייב עד שיהא צבע המתקיים^[16], ועל דבר המתקיים^[17], שדין מלאכת צובע הוא כדין שאר מלאכות שבת, שאין חייבים עליהן אלא אם עשאון באופן המתקיים^[18] - שאם אינן מתקיימות, אין זו מלאכת-מחשבת*, או שאינו כעין המלאכה שהיתה במשכן^[19] - ומכל מקום אף צביעה שאינה מתקיימת, אסורה מדרבנן^[20]. על שיעור הזמן בו תתקיים הצביעה לענין שתחשב כמלאכה המתקיימת, ע"ע מלאכת שבת^[21]. על צביעה שמתקיימת מצד עצמה, אלא שעומדת להימחק על ידי מעשי האדם, ע"ע הנ"ל.

דבר שאין דרך לצובעו

דבר שאין צורך בצביעתו, ואין דרך לצובעו, נחלקו אחרונים אם יש בו משום צובע: א) יש מן האחרונים שכתבו שכיון שאין דרך לצובעו, אין בו משום צובע, ואף לסוברים שחייבים על מלאכה-שאינה-צריכה-לגופה*^[22], ולדעתם, זהו שרב, שסובר שהשוחט חייב משום צובע^[23], הוצרך לבאר במה נוחה לאדם צביעה זו^[24], מהם שכתבו שמותר לצובעו אף לכתחילה^[25], ואפילו צובעו במתכוין^[26], שמלאכת צובע היא משום שינוי מראה הדבר ("חזותא"), ועיקר חשיבות המראה הוא לעיני הבריות, ואם אין דרך העולם להחשיב מראה זה, אין לו חשיבות כלל, ולא עשה כלום^[27]. ולדעתם, איש, שאין דרכו לצבוע את פניו וידיו, אין בצביעתם, אפילו במתכוין, משום צובע אפילו מדרבנן^[28]. ב) ויש חולקים וסוברים שאף בצביעת דבר שאין דרך לצובעו יש משום צובע^[29], אלא שאם אינו צריך לצביעה זו, הרי זו מלאכה-שאינה-צריכה-לגופה*, שנחלקו תנאים בדינה^[30], ולדעתם רב שאמר שאין השוחט חייב משום צובע אלא משום שנוח לאדם בצביעה זו^[31], אינו אלא לסוברים שאין חייבים על מלאכה שאינה צריכה לגופה^[32].

דבר שדרך העולם לצובעו, אלא שמחמת שיחדו האדם לשימוש מסוים, שוב אין הדרך לצובעו, נחלקו בו אחרונים לדעת הסוברים שאין צובע אלא בדבר שהדרך לצובעו^[33]: יש אחרונים סוברים שחשוב כדבר שאין דרך לצובעו, שאין בו משום צובע^[34], ולדעתם מוך שהתקינה אשה לנידתה, אין בו משום צובע^[35]. ויש סוברים שיש בו משום צובע, ואינו מותר אלא דבר שאין דרך אף אדם לצובעו^[36].

צביעה שאין לצובע צורך בה

דבר שהדרך לצובעו, אלא שהאדם הצובעו אינו צריך לצביעתו, נחלקו אם יש בו משום צובע, לסוברים שדבר שאין דרך לצובעו אין בו משום צובע^[37]: יש סוברים שצביעה שאין בה צורך אין בה משום צובע, אף לסוברים שחייבים על מלאכה-שאינה-צריכה-לגופה*^[38], כפי שמצינו בכמה מלאכות שכשאין בהן צורך אינן חשובות מלאכה כלל^[39]. ויש סוברים שכיון שהדרך לצובעו, אף על פי שאין לאדם זה צורך בצביעה זו, יש בו משום צובע^[40].

צביעה בדרך לכלוך

צביעה בדרך לכלוך, כגון קינוח ידיים, שנצבעו מפירות או ממשקים הצובעים, במפה או בבגד, או נתינת בגד על פצע השותת דם, נחלקו ראשונים אם חשובה צביעה: א) יש סוברים שאין בה משום צובע, שאין זה דרך צביעה אלא דרך לכלוך^[41], שאין דרך לצבוע בדברים אלו^[42], ואינו צובע בהם את כל הבגד, אלא הבגד נעשה כתמים כתמים^[43], ויש שביארו הטעם לפי שאין צביעה אלא כשהיא לצורך דבר הנצבע^[44]. ב) ויש סוברים שאף צביעה בדרך לכלוך יש בה משום צובע^[45], ומכל מקום אינה אסורה אלא מדרבנן לפי שהוא מקלקל בצביעה זו - והמקלקל* בשבת פטור אבל אסור^[46] - מהם כתבו שאם המפה או הבגד, בו הוא מקנח, הוא בצבע של הלכלוך, כגון שמקנח דם במפה אדומה, חמור דינו^[47], שאינו דרך לכלוך^[48], ואינו מקלקל^[49]. לדעה זו, אסור להניח בגד על מכה שיוצא ממנה דם^[50], אלא יש לרחוץ את המכה תחילה כדי להעביר את הדם שעל פי המכה, שלא יצבע את הבגד^[51]. ומכל מקום דבר שאין הדרך לצובעו, אין איסור בצביעתו בדרך לכלוך, ולכן מותר לאדם לאכול פירות הצובעים את פיו ואת ידיו, שאין דרך איש לצבוע את פיו או את ידיו^[52].

בדרך אכילה

צביעה בדרך אכילה, כגון על ידי אכילת פירות הצובעים את הפה, יש אחרונים המצדדים לומר שאין בה משום צובע - אף לאוסרים צביעה בדרך לכלוך^[53] - שכל שהוא בדרך אכילה אינו מעין מלאכה^[54].

השוחט

השוחט, וצובע בשחיטתו את בית השחיטה בדם, נחלקו אמוראים אם יש בו משום צובע: א) רב אמר שחייב משום צובע^[55] - מלבד חיובו משום שוחט*^[56] - לפי שנוח לאדם שבית השחיטה - היינו הבשר^[57], או העור ששם^[58] - יהיה צבוע בדם, כדי שיראו האנשים את הדם, ויבואו לקנות מהבשר^[59], שידעו שהשחיטה הייתה היום^[60], או שידעו שנשחטה ואינה נבלה^[61]. ואף על פי שאין צביעה זו מתקיימת לזמן רב, מכל מקום מתקיימת לזמן מה^[62], וכך דרך הצביעה של דבר זה^[63]. ובדעת הסוברים שהצביעה היא בבשר^[64], יש שכתבו שיש צביעה באוכלים^[65], ואף לסוברים שבצביעה לצורך אכילה אין משום צובע, צביעה זו הנעשית לצורך מכירת הבשר, ולא לצורך אכילתו, יש שכתבו שיש בה משום צובע^[66], ויש שכתבו שכיון שהבשר אסור באכילה - מחמת הדם^[67], או משום מעשה שבת^[68] - אינו חשוב אוכל^[69]. ודוקא כששוחט לאחרים, אבל השוחט לעצמו, נחלקו בו אחרונים: יש סוברים שכיון שאין לו ענין בצביעה זו, אין בה משום צובע^[70], ויש סוברים שמכל מקום יש בה משום צובע^[71], שלדעתם דבר שהדרך לצובעו, יש בו משום צובע, אף על פי שאינו צריך לצביעה זו^[72], ואפילו יחדו לשימוש מסוים שלצורך אותו שימוש שוב אין הדרך לצובעו^[73]. ב) שמואל אמר שאין בו משום צובע^[74] - אלא משום שוחט בלבד^[75] - לפי שאין כוונתו לצביעה זו^[76], או לפי שאין חייבים אלא על צביעה המתקיימת^[77], וצביעה זו אינה מתקיימת זמן רב^[78], או לפי שאין צביעה באוכלים^[79], או לפי שחשוב מקלקל* בצביעה זו, שעל ידי שידעו שנשחט היום לא ירצו לקנותו משום מעשה-שבת*^[80]. להלכה יש ראשונים שנראה מדבריהם שפסקו כרב^[81], ויש שנראה שפסקו כשמואל^[82]. ומן האחרונים יש מצדדים לומר שלא נחלקו רב ושמואל אלא כשאינו מתכוין לצביעת בית השחיטה, אבל במתכוין לכך, אף לדעת שמואל יש בו משום צובע^[83].

הגסת צמר ביורה

הגסת צמר ביורה רותחת של צבע, שאמרו בגמרא שאסורה אפילו הוסרה היורה מהאש, ואף אסרו חכמים להשהותה מערב שבת מחשש שמא יגיס בה, אלא אם כן היא טוחה בטיט^[84] - שמכוסה בכיסוי שלה וטוחה בטיט סביב, שעד שיטרח לפתוח הכיסוי יזכר שאסור להגיס^[85] - יש ראשונים שכתבו שהוא משום מלאכת צובע^[86], שדרך הצובעים להגיס את הבגדים כדי שיקלטו את הצבע^[87], ואף כשאין היורה על האש, כל זמן שמגיסים בה, הצבע נקלט יותר טוב^[88]. ואף אם סממני הצבע כבר נתבשלו כל צרכם, ואף נקלט הצבע בצמר, יש שכתבו בדעת ראשונים שיש בהגסת הצמר ביורה משום צובע^[89], שעל ידי ההגסה נכנס הצבע בצמר יותר^[90], ועוד שדרך הצבעים להגיס ביורה תמיד כדי שלא יחרך הצמר^[91].

כוחלת

אשה הכוחלת את עיניה, שר' אליעזר מחייבה חטאת, וחכמים פוטרים מחטאת ואוסרים משום שבות*^[92], ור' שמעון בן אלעזר מחלק, שהכוחלת לעצמה פטורה והכוחלת לחבירתה חייבת^[93], דנו בה לדעת המחייבים חטאת, משום איזו מלאכה חייבת היא: יש ראשונים הגורסים בבבלי שחייבת משום צובע^[94], וכתבו אחרונים בדעתם שאף חכמים אינם פוטרים אלא משום שאין חייבים אלא על צביעה המתקיימת^[95], וצביעה זו אינה מתקיימת אלא זמן מועט^[96]. ובירושלמי אמרו - וכן גורסים הרבה מן הגאונים והראשונים אף בבבלי^[97] - שהיא חייבת משום כותב^[98], ולא משום צובע, שהכחול שסביב העיניים אינו בא לייפות את המקום עצמו שנצבע בו, אלא לתקן וליפות את מראה העיניים^[99].

העברת סרק

אשה המעברת על פניה סרק - צבע אדום^[100], כדי לייפותה^[101] - אמר ר' שמעון בן אלעזר משום ר' אליעזר, שיש בכך משום צובע^[102]. ונחלקו אחרונים: יש סוברים שלדעת ר' אליעזר יש בה משום צובע מן התורה^[103], ואף על פי שאין חייבים אלא על צביעה המתקיימת^[104], צביעה זו מתקיימת לזמן מה^[105], וכך דרך צביעה זו^[106], מהם כתבו, שחכמים חולקים על ר' אליעזר, וסוברים שאין העברת סרק אסורה אלא מדרבנן^[107]. ויש סוברים שאף לדעת ר' אליעזר אין העברת סרק אסורה אלא מדרבנן^[108]. ובירושלמי אמרו, שהמאדם אודם בשפה - שצובע השפתיים בצבע אדום^[109] - חייב^[110] משום צובע^[111]. להלכה, יש ראשונים סוברים שאין העברת סרק אסורה אלא מדרבנן^[112], ויש שכתבו בדעת ראשונים שהעברת סרק אסורה מן התורה^[113]. בטעם הסוברים שאין האיסור אלא מדרבנן, יש שכתבו, לפי שצביעה זו שעל האדם אינה מתקיימת זמן רב^[114], ויש שכתבו לפי שאין צביעה על עור האדם^[115], שאין דרך צביעה בכך^[116], וכעין שמצינו במלאכות נוספות שאינן נוהגות בגוף האדם^[117]. ויש מצדדים לומר בדעת ראשונים, שהעברת סרק מותרת^[118], שאין דרך צביעה בכך^[119], ור' אליעזר שאסרה הוא דעת יחיד^[120]. על צביעת פני איש, שאין הדרך לצובעם, עי' להלן^[121].

האדמת בשר הפנים

האדמת הבשר עצמו, שלא על ידי נתינת צבע עליו, כגון אשה הנותנת על פניה כמין בצק שכשנוטלתו מאדים הבשר, יש ראשונים שכתבו שזו היא ה"פוקסת", ששנינו במשנה שר' אליעזר מחייבה חטאת, וחכמים פוטרים מחטאת ואוסרים משום שבות*^[122], ואמרו בירושלמי שחיובה משום צובע^[123]. ומן האחרונים יש שכתבו, שאף לדעת הסוברים שהעברת סרק על הפנים אינה אסורה אלא מדרבנן^[124], איסור הפוקסת לדעת ר' אליעזר הוא מן התורה, שכיון שנצבע גוף האדם עצמו, שהבשר עצמו נעשה אדום, הרי זה דומה לצביעת עורות האילים המאדמים שהייתה במשכן^[125], ולדעת חכמים שפוטרים, אינו דומה לצביעת עורות אילים מאדמים, שהייתה צביעה המתקיימת, ואילו צביעה זו שעל הפנים אינה מתקיימת^[126]. ובדעת הבבלי שאמר חיובה של הפוקסת משום בונה*^[127], יש ראשונים שנראה מדבריהם שסוברים שבנתינת בצק על הפנים כדי להאדימם אין משום צובע^[128]. להלכה, יש ראשונים שכתבו שאסורה אשה לטוח על פניה בצק שמאדים את הבשר כשנוטלים אותו, משום צובע^[129].

צביעת עור על ידי חבלה

החובל בשבת בבעלי חיים שיש להם עור, ונצרר הדם מתחת לעור, יש ראשונים סוברים - וכן אמרו בירושלמי^[130] - שחייב משום צובע^[131], שהעור נצבע בדם הנצרר בו^[132], מהם כתבו שזהו ששנינו ששמונה שרצים האמורים בתורה, וכן חיה ועוף, החובל בהם, חייב^[133], ולדעתם אותה ששנינו שהחובל בשאר שקצים ורמשים פטור^[134], הוא לפי שאין להם עור שיצָבע^[135], או לפי שעורם רך, ולכן אין הצביעה מתקיימת^[136]. ונחלקו לדעה זו: יש ראשונים שכתבו, שאין הדברים אמורים אלא באופן שיש לאדם צורך בצביעה זו^[137], ויש שכתבו בדעת ראשונים, שאפילו אין לאדם צורך בצביעה זו, יש בה משום צובע, שעור חשוב דבר שהדרך לצובעו, ודבר שדרך לצובעו, אף על פי שאינו צריך לצביעתו, יש בו משום צובע, לסוברים כן^[138]. ויש שכתבו בדעת ראשונים, שאין האיסור אלא כשיש בהוצאת הדם טורח ואומנות^[139]. ויש שכתבו בדעת ראשונים, לחלוק על כל זה, ולדעתם אין בעשיית חבורה בבעלי חיים משום צובע^[140], מהם כתבו הטעם לפי שאין חייבים אלא על צביעה המתקיימת^[141], וצביעה זו אינה מתקיימת^[142]. שיעור הדם הנצרר תחת העור, להתחייב עליו - לסוברים שחייב^[143] - הוא כדי לצבוע בו חוט שאורכו כמלוא רוחב הסיט כפול^[144].

עשיית עין הצבע

עשיית עין הצבע, היינו הכנת צבע לצורך צביעת דבר אחר, כגון נתינת קנקנתום לתוך מי עפצים^[145], שנעשה הכל שחור, נחלקו בו ראשונים אם יש בו משום צובע: א) יש סוברים שאין מלאכת צובע אלא בצביעה שהיא גמר מלאכת הדבר הנצבע, ולא בהכנת צבע לצורך צביעת דבר אחר, שעדיין לא נגמרה בו מלאכת הצבע^[146], ומכל מקום מדרבנן אסורה אף עשיית עין הצבע^[147]. ב) ויש סוברים שעשיית עין הצבע הרי היא תולדת צובע^[148], ושיעורה להתחייב עליה, הוא כדי לצבוע בו חוט שארכו כמלא רוחב הסיט כפול^[149]. ונחלקו אחרונים בביאור ענינה של תולדה זו: יש סוברים שענינה הוא הכנה לצורך מלאכת הצביעה, ולדעתם אין האיסור אלא בהכנת צבע לתכלית צביעה, ולא בהכנת דיו לתכלית כתיבה^[150]. ויש שנראה מדבריהם שהכנת הצבע עצמה היא מעשה צביעה, ואף על פי שתכלית הכנת הצבע היא כדי לצבוע בו, מכל מקום מלאכת יצירת הצבע, שהיא מלאכה חשובה בפני עצמה, נסתיימה^[151]. נתינת צבע במים, כשאין כוונתו לצבוע במים דבר אחר, אלא שהמים עצמם יהיו צבועים, כגון כדי ליתנם בכלי לנוי, כתבו אחרונים שלכל הדעות יש בה משום צובע, שהרי פעולה זו היא גמר מלאכת הצביעה^[152].

עשיית דיו

הכנת דיו לצורך כתיבה, נחלקו אחרונים אם יש בה משום צובע, לדעת הסוברים שבעשיית עין הצבע יש משום צובע^[153]: יש סוברים שאין האיסור אלא בהכנת צבע לתכלית צביעה, אבל בהכנת דיו לתכלית כתיבה אין משום צובע, שלדעתם האיסור בעשיית עין הצבע הוא משום שעשייה זו היא הכנה למלאכת הצביעה^[154], וכיון שבכתיבה בדיו אין משום צובע - אלא משום כותב*^[155] - אף בהכנתו אין משום צובע, שאין ההכנה חמורה מהתכלית^[156]. ויש סוברים שאף בהכנת דיו לצורך כתיבה יש משום צובע^[157].

עירוב צבע במים

עירוב צבע במים, נחלקו אחרונים אם יש בו משום צובע, לדעת הסוברים שבעשיית עין הצבע יש משום צובע^[158]: יש סוברים שאין האיסור אלא בעירוב שני מינים היוצר מין צבע חדש, שיצירת הצבע החדש חשובה צובע, ולא בעירוב מין אחד במים, כגון עירוב דיו במים^[159]. ויש סוברים, שאף באופן שאינו יוצר צבע חדש, אלא מערב סממן צבע במים, יש משום צובע^[160].

צביעה באוכלים

דברי מאכל, נחלקו ראשונים ואחרונים אם יש בצביעתם משום צובע:

א) יש סוברים, שכל דבר הראוי לאכילה, אפילו אינו עומד עתה לאכילה, אין בצביעתו משום צובע^[161], שלא מצינו במשכן צביעה באוכלים^[162], וכן בדעת רבא שאין עיבוד באוכלים^[163], יש אחרונים סוברים שאין צביעה באוכלים כלל^[164], וכן בדעת שמואל, שאמר שאין בשחיטה משום צובע, אף על פי שבית השחיטה נצבע מהדם^[165], יש אחרונים סוברים, שאין צביעה באוכלים, ואפילו אין צביעתם לצורך אכילתם אלא לצורך מכירתם, כצביעה זו הנעשית לצורך מכירת הבשר^[166]. וכן בדעת הראשונים שכתבו שמותר ליתן כורכום לתוך תבשיל, או לצבוע פת במשקה פירות^[167], יש מן האחרונים שנראה מדבריהם, שאין משום צובע בכל דבר הראוי לאכילה^[168]. ב) ויש סוברים שיש צביעה באוכלים^[169], שכיון שאינם פחות חשובים משאר מטלטלין, אין לחלק ביניהם, אלא כל המטלטלין דינם שווה^[170], וכן בדעת רב שאמר שהשוחט חייב משום צובע^[171], אף על פי שבשר בית השחיטה הוא אוכל, יש ראשונים שכתבו שיש צביעה באוכלים^[172]. ונחלקו באילו אופנים יש צביעה באוכלים: יש סוברים שאין משום צובע באוכלים אלא בצביעה שאינה לצורך אכילתם, כגון בצביעת אוכלים העומדים למכירה כדי שיתייפה מראיהם וירצו לקנותם, אבל צביעת אוכלים לצורך אכילתם מותרת^[173], אף על פי שמתכוין לצובעם^[174], ונתינת כורכום לתוך תבשיל, וכן צביעת פת במשקה פירות, שיש ראשונים שהתירו^[175], מותרת אפילו כשעיקר כוונתו לצביעתם^[176], שתיקון המאכל והשבחתו לאכילה אינו קרוי צביעה, מה שאין כן בצביעה הנעשית לצורך מכירת האוכל, שחשובה צביעה^[177], ועוד שצביעת אוכל העומד לאכילה אינה מתקיימת אלא זמן מועט, ואילו צביעת אוכל העומד למכירה מתקיימת יותר^[178], ולדעתם, רב שאמר שהשוחט חייב משום צובע^[179], הוא משום שהצביעה היא לצורך מכירת הבשר, ולא לצורך אכילתו^[180]. ויש סוברים שאף בצביעת אוכלים לצורך אכילתם יש משום צובע^[181], מהם כתבו שאין האיסור אלא כשעיקר כוונתו למראה, ודרכו בכך^[182], ולדעתם נתינת כורכום לתוך תבשיל, וצביעת פת במשקה פירות, שיש ראשונים שהתירו^[183], אינה אלא כשעיקר כוונתו לטעם^[184], ומהם מצדדים לומר, שאף כשכוונתו לתקן את המאכל לאכילה יש בצביעתו משום צובע^[185], שאף על פי שאין כוונתו לצביעה, פסיק רישיה שיצבע^[186].

צביעה במשקים

צביעת משקים, כגון נתינת קפה לתוך מים, יש מן האחרונים שכתבו שאף באופנים שאין צביעה באוכלים - לסוברים כן^[187] - אסורה משום צובע^[188], ואף על פי שאין כונתו למראה^[189], שצביעת משקים דומה לעשיית עין הצבע - שיש בה משום צובע מן התורה, לסוברים כן^[190] - שבשתיהן צובע דבר לח, ולכן גזרו עליה מחשש שיבואו להחליף ביניהם, מה שאין כן באוכלים, שאין צביעתם דומה לעשיית עין הצבע, ולא יבואו להחליף ביניהם^[191], ואף במשקים לא בכל משקה לח גזרו, אלא דוקא במים צלולים - ויש סוברים אף בשאר משקה צלול, כגון יין^[192] - אבל מרק, חשוב אוכל, ואין בנתינת כרכום בו משום צובע, שהתבלין והשומן שבו מוכיחים שהוא אוכל, ואינו צלול כמים או יין, ולא יבואו להחליף בינו לבין עין הצבע^[193]. ויש סוברים שאין חילוק בין אוכלים למשקים, וכשם שאין צביעה באוכלים – לסוברים כן – כך אין צביעה במשקים^[194].

נתינת משקה לתוך צבע

צביעת משקה על ידי נתינתו לתוך משקה שיש לו צבע, יש מן האחרונים שכתבו, שאף לסוברים שיש צביעה במשקים, אין לחוש בו משום צובע^[195], ולכן מותר למזוג מים לתוך יין^[196], שאין הצביעה ניכרת אלא כגון כשנותן את היין לתוך המים, שבתחילה היו המים בלא צבע, ועל ידי היין הניתן בהם נשתנה צבעם, מה שאין כן כשנותן את המים לתוך היין, שהיין נראה כפי שהיה בתחלה, והמים היורדים לתוכו מתבטלים בו מעט מעט, וכל טיפת מים היורדת ליין נצבעת מיד, ואין פעולת הצבע ניכרת בה לעין האדם, אלא נראה שהיין נתרבה^[197], ומכל מקום אין הדברים אמורים אלא בדבר שאין בו משום צובע מן התורה, אלא שאסור מדרבנן משום שדומה לצובע, שכיון שבנתינת המים ליין אין הצביעה ניכרת, לא גזרו בה^[198].

צביעת דבר בצבע שלו

צביעת דבר בצבע שלו, כגון צביעת דבר אדום בצבע אדום, נחלקו אחרונים אם יש בה משום צובע מן התורה: א) סוברים שיש בה משום צובע מן התורה^[199], ובלבד שעל ידי צביעתו ניכר הצבע יותר^[200], וכן בדעת הירושלמי שאמר שהמאדם אודם בשפה חייב^[201], כתבו אחרונים שאף על פי שהשפתיים כבר אדומות, מכל מקום בהוספת אדמימות על אדמימותן יש משום צובע^[202], ואף על פי שכתב על גבי כתב אין בו משום כותב^[203], מלאכת כותב* ענינה הכתב עצמו, ולא הצבע והמראה שלו, מה שאין כן במלאכת צובע, שענינה הוא שינוי מראה הדבר, והרי על ידי תוספת הצבע נשתנה המראה^[204], ולדעתם, במריחת צבע שחור על נעליים שחורות, באופן שמוסיף בשחרותן, יש משום צובע מן התורה^[205]. ויש שכתבו, שאף במשיחת שמן על גבי מנעל צבוע, כדי לחזק את הצבע, יש חשש צביעה^[206], שהשמן מחזק את הצבע, ודרך האומנים לעשות כן^[207]. ב) ויש סוברים שאין בחיזוק צבע קיים משום צובע מן התורה^[208], כשם שבכתב על גבי כתב אין משום כותב*^[209], ולדעתו בהשחרת נעליים שחורות, אף על פי שמוסיף בהשחרתן, אין משום צובע^[210].

צביעה בלא ציורים

הצובע דבר כולו בצבע אחד בלא לעשות בו ציורים, יש אחרונים שכתבו בדעת הירושלמי ובדעת ראשונים, שאין בו משום צובע - אלא משום מלבן^[211] - שלדעתם צובע אינו אלא בעשיית ציורים בצבע^[212]. אבל מדברי הרבה ראשונים נראה, שאף בצביעת הדבר כולו בלא עשיית ציורים יש משום צובע^[213].

צביעה שנותנים בה את הצבע על הדבר הנצבע, ואין צבעו של הדבר הנצבע בעצמו משתנה, יש מן האחרונים שכתבו בדעת הירושלמי, שאין בה משום צובע^[214].

סחיטת בגד

סחיטת בגד ממשקה הראוי לצביעה, יש מן הראשונים שכתבו שהוא תולדת צובע^[215], והוא שנוח לאדם בצביעה זו^[216], ולדעתם זהו ששנינו בתוספתא שצבעים שבירושלים קבעו סחיטה מלאכה בפני עצמה^[217].

עשיית סימן על גבי בהמה

עשיית סימן בצבע על גבי בהמה כדי שידעו שהיא בהמת מעשר - כדרך שעושים בשעה שמעשרים מעשר בהמה, שצובעים בסיקרא, היינו בצבע אדום, כל בהמה עשירית היוצאת מן הדיר^[218] - שאסורה בשבת^[219], יש ראשונים סוברים שהאיסור משום מלאכת צובע^[220], מהם סוברים שאיסורו מן התורה^[221], ומהם סוברים שאינו אלא מדרבנן^[222]. על האיסור להקריב בהמת מעשר ביום טוב, מחשש שמא יבוא לעשר מעשר בהמה, ע"ע מעשר בהמה וע' שבות.

צביעת ציור

כלי שנעשה עליו רושם של ציור בעופרת או בדיו, המורה לאדם היכן לצבוע, הצובעו, היינו שמעביר צבע על הרושם, יש כתבו בדעת הירושלמי שחייב משום צובע^[223]. וכן העושה ציור בצבע על כלי, בלא שהיה רושם בתחילה, יש אחרונים שכתבו שחייב משום צובע^[224].

שיעורה

שיעור הצובע להתחייב עליו, הוא בצביעת חוט, שאורכו כמלוא רוחב הסיט* כפול^[225], או בצביעת דבר שאפשר לטוות ממנו חוט שאורכו כך^[226]. שיעור הצובע בגד או עור להתחייב עליו, הוא כשיעור שנאמר בהם לענין מוציא*^[227].

הערות שוליים