אנציקלופדיה תלמודית:צד

הגדרת הערך - לכידת חיות ועופות בשבת* ויום-טוב*.

מהותו וגדרו

לכידת חיות - או עופות^[1] ונחשים^[2] ושקצים^[3] ורמשים^[4]. ודגים, לסוברים כן^[5] - נקראת צידה^[6], כמו שנאמר: אשר יצוד ציד חיה או עוף^[7], ונאמר: צוד צדוני כצִּפור^[8], והיא אחת משלושים ותשע אבות-מלאכות* שמנו חכמים במשנה^[9], וגדרו הוא שצד דבר שדרך בני אדם לצוד - לסוברים שאם אין במינו ניצוד, פטור^[10], וכן הלכה^[11] - למקום שאינו מחוסר צידה, שאינו צריך לרדוף שם אחריו לקחתו^[12], והעושה כן בשבת חייב במזיד סקילה*^[13] וכרת*^[14] ובשוגג חייב חטאת*^[15].

בבהמות לא שייך צידה כלל, אפילו מדרבנן, אפילו קנה אותם מחדש ועדיין לא הורגלו לבוא לביתו, כי אין עשויים להישמט מתחת ידי אדם, ומותר לתפוס אותן ולסגור אותן במקום צר^[16].

על בהמה שמרדה, שאסור לתופשה, עי' להלן^[17].

אב מלאכה

במלאכת המשכן היתה צידה של התחשים לצורך השימוש בעורותיהם^[18], לכסות את אוהל מועד^[19], ומכיון שכל מה שהיתה מלאכה חשובה במשכן הוא אב^[20], לכן הצידה היא אב מלאכה^[21]. יש שכתבו שבמשכן אף היתה מלאכת צידה בצידת החילזון שהיו צריכים לדמו לצבוע בו תכלת^[22], ושכן היו צריכים לצוד את השליו^[23].

יש המפרשים בירושלמי, שישנה ברייתא הסוברת שצידה אינה אב מלאכה^[24], שכן מהאילים שאף בעורם כיסו את אוהל מועד^[25], אין ללמוד מלאכה זו, שהרי לא צדו אותם^[26], שברשותם היו^[27] - וחיה ועוף שברשותו, הצדם פטור^[28] - ואין ללמוד מלאכה זו מהחילזון, שכן לא היה במדבר^[29], שחילזון לא נמצא אלא בארץ ישראל ובחלקו של זבולון, ותכלת היה להם לישראל ממצרים^[30], ומהתחשים אין ללמוד מלאכת צידה^[31], שכן לדעת מין חיה טהורה ברא הקדוש ברוך הוא למשה במדבר, כיון שעשה בא מלאכת המשכן נגנזה^[32], וכיון שלא נבראה אלא למשה, הרי שבאה אליו, ולא צד אותה^[33], או שאין ללמוד ממנה לפי שלא היתה אלא לשעה^[34].

החילוק משאר מלאכות

משונה היא מלאכת צידה מכל אבות-מלאכות*^[35], שבכל המלאכות צריך לעשות המלאכה, אבל גרם מלאכה אינו חייב מן התורה^[36], שנאמר: לא תעשה כל מלאכה^[37], עשייה הוא שאסור אבל גרמא מותר^[38], ואילו במלאכת צידה אפילו בגרמא חייב^[39], ולכן צבי שנכנס לבית ונעל אחד בפניו חייב^[40], אף על פי שהוא לא הכניס הצבי לבית אלא הצבי נכנס מעצמו, ורק הוא גרם בנעילת הדלת שניצוד הצבי^[41], שעיקר הצידה הוא המעשה שנועל בפני הצבי, ואם לא נעל הדלת אף על פי שצדו בעצמו שהוליכו בידיו משדה והכניסו לבית ולא נעל, לא עשה כלום^[42].

כשאינו צריך לצידה

בכוונה הנצרכת לצד, נחלקו ראשונים, בדעת הסוברים - וכן הלכה^[43] - שעל צידת דבר שאין במינו ניצוד פטור, שאינו אסור אלא מדרבנן^[44]: יש סוברים שאם צד דבר שבמינו ניצוד, לעולם חייב^[45], ואם צד דבר שאין במינו ניצוד, פטור כשצד שלא לצורך, אבל צדו לצורך, דינו תלוי במחלוקת התנאים - והראשונים להלכה^[46] - בעושה בשבת מלאכה-שאינה-צריכה-לגופה*, אם חייב או פטור^[47]. ויש סוברים להיפך, שאם צד דבר שאין במינו ניצוד, לעולם פטור, ואם צד דבר שבמינו ניצוד, חייב כשצד לצורך, וכשצד שלא לצורך, דינו תלוי במחלוקת הנ"ל במלאכה שאינה צריכה לגופה, אם חייב או פטור^[48].

תולדת צידה

תולדת צידה לא מצאנו מפורשת בתלמוד הבבלי והירושלמי^[49], וראשונים כתבו שהמשלח כלבים לצוד ומסייע לכלב, כגון שעמד בפני הצבי והבהילו עד שהגיע הכלב ותפשו, הרי זו תולדת צידה^[50].

מחוסר צידה

מחוסר צידה - שצריך לצודו^[51], שמכניסו למקום שקשה לתופסו שם^[52] - פטור - שאין זו צידה גמורה, שאם יבוא לקחתו צריך לרדוף אחריו ולצוד אותו משם^[53] - שאינו מחוסר צידה חייב^[54].

כיצד הוא מקום שאינו מחוסר צידה^[55], כגון שרדף אחרי צבי עד שהכניסו לבית או לגינה או לחצר - לסוברים כן^[56], וכן הלכה^[57]. או שרדף אחריו עד שהכניסו לבית, לסוברים כן^[58] - ונעל בפניו, או שהפריח את העוף עד שהכניסו למגדל ונעל בפניו, או ששלה דג מן הים - לסוברים שחייב על צידת דגים^[59] - בתוך ספל של מים, הרי זה חייב^[60]. וכיצד הוא מקום שהוא מחוסר צידה^[61],הפריח ציפור לבית ונעל בפניו, או שהבריח דג ועקרו מן הים לבריכה של מים, או שרדף אחר צבי עד שנכנס לטרקלין רחב ונעל בפניו^[62].

בדעת התנאים הסוברים שהצד צבי לגינה או לחצר, חייב^[63], כתבו אחרונים שחולקים על כלל זה, וסוברים שאין חילוק בין מחוסר צידה לשאינו מחוסר צידה^[64].

הצד ארי, אינו חייב עד שיכניסנו לכיפה שלו שהוא נאסר בה^[65], שבמקום אחר הרי הוא מחוסר צידה^[66].

כל מקום שאם ירוץ בו יגיע לחיה בשחיה אחת^[67] ויאחז בה^[68], או שהיו הכתלים קרובים זה לזה עד שיפול צל שניהם לאמצע כאחד^[69], הרי זה מקום קטן, ואם הבריח הצבי וכיוצא בו לתוכו חייב^[70], שהוא מקום שאינו מחוסר צידה^[71], ומקום שהוא גדול מזה, המבריח חיה ועוף לתוכו פטור^[72], שהוא מקום שהוא מחוסר צידה^[73].

מקום שהוא עגול ואין לחיה פאות להישמט בהן, חייב על הכנסה בו^[74], שהרי זה מקום שאינו מחוסר צידה^[75].

שאין הדרך לצוד אותו

הצד בשבת דבר שאינו במינו צידה - כגון צרעות^[76] ויתושים^[77] וזבובים^[78] ופרעושים^[79] וכיוצא באלו^[80] - נחלקו בו תנאים: א) לדעת תנא קמא בתוספתא ובברייתא - ור' אליעזר בברייתא אחרת^[81], ור' מאיר בברייתא אחרת^[82]. ויש המפרשים כן בדעת תנא קמא ואלעזר בן מהבאי בברייתא אחרת^[83] - חייב^[84]. ב) ולדעת ר' יהודה בתוספא ובברייתא - וחכמים בברייתא אחרת^[85], ור' יהושע בברייתא אחרת^[86], ויש המפרשים כן באחת הברייתות בירושלמי^[87] - כל שבמינו ניצוד חייב, וכל שאין במינו ניצוד, פטור^[88], אבל אסור^[89] מדרבנן^[90]. וכן הלכה, שפטור^[91] אבל אסור^[92], הלכך זבובים, אף על פי שאין במינו ניצוד, אסור לצודם^[93], שכן דעת חכמים^[94], ויחיד ורבים, הלכה כרבים^[95].

חגבים, אם הם דבר שבמינו ניצוד, נחלקו ראשונים: יש סוברים שהם דבר שיש במינו צידה^[96]. ויש סוברים שהם דבר שאין במינו צידה^[97].

דבורים, אם הם דבר שבמינו ניצוד, נחלקו אחרונים: יש סוברים שהם דבר שיש במינו צידה^[98]. ויש סוברים שהם דבר שאין במינו צידה^[99].

על מחלוקת הראשונים בחיוב בצידת דבר שבמינו ניצוד, ובפטור בצידת דבר שאין במינו ניצוד, ביחס לצידה לצורך ושלא לצורך, עי' לעיל^[100].

שברשותו

חיה ועוף שברשותו - כגון אווזים ותרנגולים^[101] ויוני עלייה^[102] - הצדם פטור^[103]. ונחלקו ראשונים ואחרונים: יש מפרשים דהיינו פטור אבל אסור^[104]. ויש מפרשים דהיינו שמותר לצודם^[105].

במה דברים אמורים, בחיה ועוף שברשות אדם^[106], אבל שור שמרד - שאינו מניח עצמו לתפוס אף על פי שהוא ברשות הבעלים^[107] - הצדו בשבת חייב^[108] חטאת^[109], והוא הדין פרה וסוס^[110] שאין עשוים להישמט מתחת ידי אדם ולא שייך בהם צידה^[111], וכל שכן^[112] שאר חיה ועוף^[113], שכיון שאינו מניח עצמו לתפוס, אף על פי שהוא ברשות הבעלים, נקרא צידה^[114], ואם הם מורדים, אסור לתופסם אפילו בחצר, אם החצר גדול שאם לא גדלו בין בני אדם היו צריכים מצודה^[115].

היו בעלי החיים ברשותו, אלא שיצאו לחצר אחרת, כדרך הבעלי חיים, וכשבעל הבית שורק להם יבואו לכלובם, יש מהאחרונים הסוברים שחייב משום צידה, שכיון שאינם ברשותו ונצרך להביאם לרשותו נקרא צידה^[116].

ביום-טוב* מותר לצוד אווזים ותרנגולים ויונים שבבית או שבחצר, העומדים לאכילה^[117], כדי לשוחטם ולאוכלם^[118], משום שמחת-יום-טוב*^[119].

אף לסוברים שאסור ליקח בשבת חיה ועוף שברשותו^[120], מכל מקום פרות ורחלים ושאר בהמות שבביתו מותר לקחתם בשבת^[121], שבפרה וסוס שהם מיני בהמות לא שייך צידה כלל, אפילו מדרבנן, אפילו קנה אותם מחדש ועדיין לא הורגלו לבוא לביתו, כי אין עשויים להישמט מתחת ידי אדם, ומותר לתפוס אותן ולסגור אותן במקום צר^[122], אכן אם מרדו, אסור לתופשם^[123], ועל כך עי' לעיל: מהותו וגדרו^[124]. חתול, דינה כשאר חיה ואסור לתופשה בשבת^[125].

משום היזק

רמשים המזיקים, כגון נחשים^[126] ועקרבים^[127] וכיוצא בהן, אף על פי שאינן ממיתים, הואיל ונושכים^[128], מותר לצוד אותם בשבת^[129], לכתחילה^[130], והוא שיתכוין להנצל מנשיכתם^[131], כיצד הוא עושה, כופה כלי עליהם^[132], או מקיף עליהם או קושרם, כדי שלא יזיקו^[133]. ואם צד נחשים בשבת - או שאר רמשים המזיקים^[134] - לרפואה, חייב^[135].

על חיה המזיקה, אימתי מותר להורגה בשבת, ע"ע שוחט.

במינים שונים

חגבים

הצד חגבים, נחלקו בו תנאים: לדעת תנא קמא, בשעת הטל, פטור - יש מפרשים שבשעת הטל אין יכולות לפרוח שאין בהם כח, ואין צריכים צידה אלא ניטלם ביד^[136]. ויש מפרשים שבשעת הטל עיניהם מתעוורות^[137], והרי הם ניצודים ועומדים^[138] - בשעת השרב, חייב^[139]. ולדעת אלעזר בן מהבאי, אף בשעת השרב, אם היו מקלחות - הרבה ביחד^[140], כמים הנשפכים^[141], נופלות למקום אחד ואין בהם כח לילך לכאן ולכאן^[142]. ויש מפרשים שמשום שבאות הרבה ביחיד הן יותר מזומנות לצוד^[143] - ובאות פטור^[144], שהן מזומנות ליקח^[145].

להלכה פסקו ראשונים שלעולם הצד חגבים פטור^[146], שהם - לסוברים כן^[147] - דבר שאין במינו צידה, שלהלכה הצדו פטור^[148].

דגים

דגים, כתבו ראשונים ואחרונים שהצד אותם חייב משום צד^[149], ויש בהם חילוק בין מחוסר צידה לשאינו מחוסר צידה^[150]. ויש מהאחרונים הסוברים שהצד אותם אינו חייב משום צד, אלא משום קוצר*^[151], ואין בהם חילוק בין מחוסר צידה לשאינו מחוסר צידה^[152], שכיון שהבדילם מחיותם וממקום גידולם, קצרם^[153]. ויש מהאחרונים הסוברים שמחלוקת תנאים בירושלמי בדבר^[154].

חילזון

הצד חילזון - שמפיקים ממנו תכלת - חייב משום צידה^[155], שכן היה במלאכת המשכן, שצדו אותו מן הים^[156].

יש המפרשים בירושלמי, שנחלקו תנאים אם יש בחילזון צידה^[157]. או שאין בו צידה^[158], שחיותו במים והוא כדגים, שאין בהם - לסוברים כן^[159] - צידה^[160]. או שכיון שהוא נקרא סתם תולעת, אין במינו ניצוד^[161], וכל שאין במינו ניצוד - לסוברים כן^[162], וכן הלכה^[163] - אינו חייב משום צד^[164].

הצד חילזון ביבשה, בהרים שעל שפת הים, שכן דרכו לעלות בהרים שעל שפת הים על ידי מי הים ששוטפים שם בעת שהוא סוער ומשריץ, יש המפרשים בירושלמי, שנחלקו בו תנאים: יש הסוברים שחייב משום צד^[165]. ויש הסוברים שאינו חייב משום צד, שביבשה הוא כניצוד ועומד, כיון שאפשר להשיגו בלי צידה^[166].

ציפורים

הצד ציפור דרור - ציפור קטנה ביותר^[167], שדרכה לדור בבית כבשדה^[168], ונשמטת מזוית לזוית^[169] בזויות הבית לכל צד^[170] מרוב קוטנה^[171] - למגדל - ארון^[172] - אם הוא מגדל שהוא ניצוד בו, חייב, ואם לאו, פטור^[173], אבל אסור^[174], ואינו חייב, מפני שדרכו לדור בבתים ואינו ניצוד שם, לפי שנשמט מזוית לזוית, ואין דרך שאר עופות להיות נשמטים בבית^[175], ואפילו אם החלונות סתומים אינו חייב^[176]. וכן הצד שאר ציפורים - אפילו^[177] - לבית או לביבר שהם ניצודים בו, חייב^[178].

הצד ציפור שאינה ציפור דרור לבית, והיו החלונות סתומים, כתבו אחרונים בדעת ראשונים, שמחלוקת תנאים בדבר: לדעת הסוברים שכל שאפשר לברוח ממקום הצידה, פטור^[179], חייב^[180]. ולדעת הסוברים - וכן הלכה^[181] - שכל שהוא מקום שניצודים בו, חייב^[182], פטור^[183], וכן הלכה^[184].

שרצים שקצים ורמשים

שמונה שרצים האמורים בתורה - בפרשת שמיני: החולד והעכבר והצב והאנקה והכח והלטאה והחומט והתנשמת^[185] - הצדם, חייב^[186], שיש במינם ניצוד^[187], שעל פי רוב צודה האדם אותם לצורך עורם, לפיכך חייבים על צידתם, שהוא מלאכה הצריכה לגופה^[188].

שאר שקצים ורמשים - כגון תולעים ועקרבים^[189], נחשים^[190] וחלזונות^[191] - הצדם לצורך חייב^[192], והצדם שלא לצורך, דינו תלוי במחלוקת התנאים - וראשונים להלכה^[193] - במלאכה-שאינה-צריכה-לגופה*, אם חייב או פטור^[194], ועל כך ע"ע מלאכה שאינה צריכה לגופה.

לדעת הסוברים שהפטור כשצד שלא לצורך הוא דוקא כשצד דבר שאין במינו ניצוד^[195], הפטור בשקצים ורמשים הוא משום שאין במינו ניצוד^[196].

פרעוש

הצד פרעוש בשבת, נחלקו בו תנאים: ר' אליעזר מחייב^[197], שלדעתו דבר שאין במינו ניצוד, חייב^[198]. ור' יהושע פוטר^[199] מחטאת^[200], שלדעתו דבר שאין במינו ניצוד, פטור^[201], אבל אסור^[202] מדרבנן^[203], וכן הלכה^[204], שהרי חכמים הם שסוברים שכל שאין במינו ניצוד פטור^[205], ויחיד ורבים, הלכה כרבים^[206]. ודוקא כשהפרעוש על גבי הארץ או על בגדיו מבחוץ^[207], או שמקפץ מכאן ולכאן^[208], אבל אם היה הפרעוש עומד על בשרו ועוקצו, מותר - לכתחילה^[209] - ליקחנו ולהשליכו מעליו^[210], שאינו כמתכוין לצודו, אלא כמתעסק שלא ישכנו^[211], והוא מלאכה-שאינה-צריכה-לגופה*, ובמקום צער מותר לכתחילה^[212], או שמותר, משום שהוא דבר שאין בו אלא איסור דרבנן^[213], ובמקום צער לא גזרו בו חכמים^[214].

היה עומד על בשרו וירא שינשכנו, נחלקו בו ראשונים: יש סוברים שמותר להשליכו^[215], ואפילו עומד מתחת בגדיו^[216], ומכל מקום מידת חסידות^[217] להימנע מלצוד הפרעוש אפילו מעל הבשר^[218]. ויש סוברים שאם היה פרעוש עומד על בשרו, אסור להשליכו, שאינו מותר אלא אם כן עוקץ בו^[219].

להלכה יש מהפוסקים שכתבו שאסור לצוד פרעוש על בשרו, אלא אם כן עוקצו^[220]. ויש מהפוסקים שכתבו שהמנהג שכל שאפשר לו להפילו לארץ בלי נטילה ביד בקלות, עושה כן^[221]. ויש מהפוסקים שכתבו שהמנהג להתיר ליטול אף ביד פרעוש העומד על בשרו^[222].

פרעוש זה, יש הגורסים בתלמוד שהוא פרה ורבה^[223]. ונחלקו בו ראשונים: יש סוברים שפרעוש הוא הכינה^[224], ונחלקו ראשונים אם היינו הכינה הרוחשת, אבל לא כינה השחורה הקופצת^[225]. או הכינה השחורה הקופצת^[226]. ויש סוברים שהפרעוש הוא מין הידוע ההווה מן העפר בימות החמה, שקוראים בערבי אלברגו"ת^[227], והוא אינו פרה ורבה, ולא אמרו בתלמוד שחייבים עליו משום שוחט*, כמי שהוא פרה ורבה^[228], או שלדעתם מין זה פרה ורבה^[229]. ויש סוברים שפרעוש מין אחר הוא, הפרה ורבה^[230], אבל אלבורג"ת מותר לצודו בשבת^[231]. להלכה נחלקו הפוסקים: יש שפסקו שפרעוש, הנקרא ברגו"ת בלשון ערב, אסור לצודו^[232]. ויש שפסקו שפרעוש שאסור לצודו בשבת היינו הכינה השחורה^[233].

על צורת זריקת הפרעוש, שמותר להשליכו^[234], שיש הסוברים - וכן הלכה^[235] - שמכל מקום אסור למוללו באצבעותיו ולזורקו, גזירה שמא יהרגנו, ע"ע שוחט.

בחיה שאינה עשויה לברוח

סומא

הצד צבי - והוא הדין שאר מינים הניצודים^[236] - סומא, חייב^[237], שסומא עשוי - לברוח^[238] - ולהישמט^[239] כשמרגיש יד אדם^[240], והוא כמחוסר צידה^[241]. בברייתא שבירושלמי שנינו, שהצד צבי סומא פטור^[242].

ישן

הצד צבי - והוא הדין שאר מינים הניצודים^[243] - ישן, חייב^[244], שישן עשוי - לברוח^[245] - ולהישמט^[246] כשמרגיש יד אדם^[247], והוא כמחוסר צידה^[248].

בירושלמי אמרו שהצד צבי ישן, פטור - שהוא ניצוד ועומד מחמת השינה^[249] - ואינו חייב אלא כשהוא סותם עין אחת ופותח אחת^[250], שעוצם עינו אחת ומניח פתוח אחד לראות ולברוח^[251], שלא שייך בו לומר שהוא ניצוד ועומד מחמת השינה^[252]. ויש המפרשים בירושלמי שלעולם הצד צבי ישן חייב, שטבעו של הצבי שלא לישן בשתי עיניו, אבל הצד שאר חיות ישנות, פטור^[253].

חיגר וזקן

הצד צבי - והוא הדין שאר מינים הניצודים^[254] - חיגר - וזקן^[255] - פטור^[256], שאף אם מרגישים יד אדם אינם עשוים לברוח^[257], ואינם כמחוסרי צידה^[258].

קטן

הצד צבי קטן פטור^[259], שאינו מחוסר צידה^[260], שכיון שהוא קטן אינו צריך צידה^[261].

חולה

הצד צבי - והוא הדין שאר מינים הניצודים^[262] - חולה, פטור^[263], אבל אסור מדרבנן^[264]. ונחלקו ראשונים: א) יש מפרשים שהדברים אמורים בחולה מחמת עייפות - שרדפו אחריו ציידים ונשמט מהן^[265] - ואינו יכול לזוז^[266], שחשוב כניצוד^[267], אבל חולה מחמת קדחת - מתחזק ובורח^[268] - והצד אותו חייב^[269]. ב) ויש מפרשים שהצד צבי שפטור, היינו בחולה ממש - שרועד מחמת חוליו^[270] - שאינו יכול לרוץ^[271], והוא הדין הצד צבי חולה מחמת עייפות, שאינו יכול לרוץ, שפטור^[272], אבל חולה שנטרח הקיבה ונצטנן, רץ, והצד אותו חייב^[273]. ג) ויש מפרשים שהצד צבי שפטור, היינו בצבי החולה מחמת קדחת^[274], אבל חולה בשל עייפות, מחמת כלב או מחמת דבר אחר, הרי זה חייב^[275]. ויש הסוברים שאף לדעה זו, אם חולה מחמת עייפות עד כדי כך שאינו יכול לזוז ממקומו, פטור^[276].

להלכה נחלקו הפוסקים: יש פוסקים שהצד צבי החולה מחמת עייפות, פטור, ומחמת קדחת, חייב^[277]. ויש פוסקים להיפך, שהצד צבי החולה מחמת קדחת, פטור, ומחמת עייפות, חייב^[278].

לסוברים שהצד צבי חולה מחמת עייפות שאינו יכול לזוז, פטור^[279], נסתפקו אחרונים, אם רדף אחר איזה חיה ועוף כדי לצודו עד שעשהו עייף שאינו יכול לזוז ממקומו, או שהכהו באיזה דבר עד שנעשה חיגר - שהצדו פטור^[280] - אם חייב עבור זה גם משום צידה, אף שלא תפסו בידו, או שאין דרך צידה בכך, שדרך צידה ליטלה אחר שצדה או להכניסה למקום משומר^[281].

פתי

הצד צבי פתי חייב^[282], משום שיכול להישמט ולברוח^[283].

צורת הציד האסורה

הצד צבי לבית - ונעל בפניו^[284] - או לביבר שהוא ניצוד בו, חייב^[285]. הצד צבי לגינה או לחצר, נחלקו בו תנאים: לדעת ר' יהודה, פטור^[286], שאין זו צידה^[287], שאין לדעתו חילוק בין אם קשה לתופשו שם או לא, וכל שאפשר לו לברוח משם, פטור^[288]. ולדעת חכמים, חייב^[289], אם הוא מקום שהם ניצודים בו^[290], שאינו מחוסר צידה^[291], וכן הלכה^[292].

המשסה כלבים

המשלח כלבים בשבת כדי שיצודו צבאים וארנבים וכיוצא בהן, ולא סייע, פטור^[293], שאינו אלא איסור דרבנן^[294]. ברח הצבי מפני הכלב, והיה הוא רודף אחר הצבי, חייב^[295], שהיא צידה גמורה^[296], והוא איסור מן התורה^[297]. עמד בפניו והבהילו עד שהגיע הכלב ותפשו, הרי זה תולדת הצד - שכן דרך הציידים^[298] - וחייב^[299].

נעילת דלת בפני חיה

צבי שנכנס - מאליו^[300] - לתוך הבית ונעל אחד בפניו, חייב^[301], שזו היא צידתו^[302].

נעלו שנים הדלת בפני הצבי - ויכול כל אחד מהם לנעול, ש"זה יכול וזה יכול"^[303] - פטורים^[304], ועל כך ע"ע שנים שעשו. ושם, שנחלקו תנאים כשלא יכול אחד לנעול ונעלו שנים, ש"זה אינו יכול וזה אינו יכול" אם חייבים.

היה צבי שמור בתוך הבית והדלת מגופה, והוא שמור בכך, ובא זה ונעל במנעול כדי שלא יבוא שום אדם ויפתח הבית, מותר^[305], אף על פי שהוא מוסיף לו שמירה, שעכשיו אין אדם יכול לפותחו^[306], ואין אומרים שהרי זה כאילו צדו, שאילולא שנעל הוא במנעול שמא היו דלתות נפתחות וצבי נמלט^[307].

היה צבי רץ לתוך הבית ונתכוין לנעול הבית כדי לשומרו, ונעל בעדו ובעד הצבי, יש מהראשונים סוברים שהדבר מותר^[308], שאילו צריך לנעול בעדו מותר אף על פי שמתכוון שיהא הצבי ניצוד בתוכו^[309]. ויש סוברים שהוא בכלל צידה וחייב^[310].

ישיבה על הפתח בפני חיה

נכנס צבי מאליו לבית^[311], וישב האחד על הפתח ולא מילאהו, וישב השני ומילאהו, השני חייב^[312], שהוא צד אותו^[313]. ישב הראשון על הפתח ומילאהו, ובא השני וישב בצידו, אף על פי שעמד הראשון והלך לו, הראשון חייב והשני פטור^[314] ומותר^[315], שכבר ניצוד על ידי הראשון^[316].

ישב אחד על הפתח ונמצא צבי בתוכו, אף על פי שמתכוין לישב עד שתחשך, פטור - ומותר^[317] - מפני שקדמה צידה למחשבה, אין לך שחייב אלא המתכוין לצוד^[318].

נכנס צבי מאליו לבית וישב אחד על הפתח בשגגת שבת או שגגת מלאכה, נסתפקו אחרונים אם רשאי לישב שם עד שתחשך, שמה שהיה היה ולא יתקן האיסור^[319], והסיקו שמשעה שנודע לו, חייב לקום^[320].

כוורת דבורים

פורסים מחצלת על גבי כוורת דבורים - מקום שמתכנסים בו הדבורים לעשות דבש^[321] - ובלבד שלא יתכוין לצוד^[322], וגם הוא בענין שאינו מוכרח שיהיו ניצודים - כגון שיש חור קטן בכוורת, אך אינו נראה^[323], ואפשר שיברחו^[324] - כדי שלא יאסר מחמת "פסיק רישיה"^[325].

היתה בשבת תיבה ובה זבובים, אם מותר לנעול אותה, נחלקו ראשונים ואחרונים: יש סוברים שאסור לנעול בשבת התיבה שיש בה זבובים^[326] או לסגור אותה^[327], אם אינם יכולים לצאת אחרי סוגרו דלת התיבה^[328], שהוא פסיק רישיה^[329], אלא יתן סכין או שום דבר בין הכיסוי לתיבה בענין שיוכלו לצאת משם^[330], ודי בחור קטן שאינו נראה לזבובים^[331], ואיסור זה הוא מדרבנן, שהרי הוא דבר שאין במינו ניצוד^[332]. ויש סוברים שמותר לנעול ולסגור בשבת תיבה שבה זבובים^[333], שאין הזבובים ניצודים בתיבה, שהרי אם בא לפתוח התיבה וליטלם יברחו^[334], ואין זה נקרא צידה^[335], והוא ככוורת הדבורים שפורסים עליה מחצלת, אם אינו מכוין לצודם^[336].

לסוברים שאסור לנעול או לסגור בשבת תיבה ובה זבובים^[337], נחלקו אחרונים: יש סוברים שאין הדברים אמורים אלא בתיבה קטנה^[338], אבל בתיבה גדולה הדבר מותר, שכן - הוא מקום שהוא מחוסר צידה^[339] - שאפילו אם היה אדם עומד בתוכה לא היה יכול לתופסם בשחייה אחת^[340], ועוד, שזבובים הם דבר שאין במינו ניצוד^[341], ואם כן אין כאן אלא שני איסורים מדרבנן ("תרי-דרבנן"*)^[342], ומותר לכתחילה^[343], כשאינו מכוין לצידה, אף על פי שהוא פסיק רישיה^[344]. ויש סוברים שאף בתיבה גדולה הדבר אסור^[345].

להלכה כתבו הפוסקים שאסור לסגור בשבת תיבה - קטנה^[346] - שיש בה זבובים, אם אין בה חור שיוכלו לצאת משם^[347], אך כיון שזבובים הם דבר שאין במינו ניצוד, ואין איסור הצידה בהם אלא מדרבנן^[348], אם רואה שיש שם זבובים, יפריח מה שנראה בעיניו^[349] ואינו חושש יותר^[350], וכן בספק אם יש שם זבובים אין צריך לבדוק אחר זה^[351].

פריסת מצודה

הפורס מצודה, ובשעת פריסתו נכנסה חיה לתוכה, חייב^[352] חטאת^[353], אף על פי שנכנסה מעצמה בלא מעשה שלו^[354], שחייב חטאת אף על דבר שבא ממילא^[355], כיון שמלאכת הצידה הוא כן בדרך גרמא וגילתה התורה שחייב^[356], ומכל מקום אינו חייב סקילה*, שהרי לא ידע שתיכנס תיכף ואינו אלא שוגג^[357]. נכנסה החיה אחר כך לתוכה, פטור, אבל אסור^[358] מגזירת חכמים^[359], שאינו יודע אם יצוד אם לאו^[360]. ולכן אסור להעמיד בשבת - על הארץ^[361] - המצודה לצוד בו עכברים^[362] על הארץ, שמא יצוד בשעת פריסתו, אבל מותר לפרוס אותה על השולחן, שאין לחוש שבשעת פריסתו יצוד^[363].

על פריסת מצודות לחיות עופות ודגים בערב-שבת* כדי שיצודו בשבת, ע"ע ערב שבת.

הערות שוליים