אנציקלופדיה תלמודית:צבור

הגדרת הערך - כלל ישראל, או קהל של רבים מישראל.

מהותו ומעלתו

גדרו

צבור הוא קהל של אנשים. ומצינו מניינים שונים של אנשים שנחשבים צבור:

עשרה אנשים נחשבים צבור לענין אמירת דברים-שבקדושה*, שאין אומרים אותם אלא בצבור של עשרה^[1], ע"ע דבר שבקדושה, וכן עשרה אנשים נחשבים פרהסיא* לענין קדוש-השם* וחלול-השם*^[2], עי' ערכיהם.

יש מצוות שנאמרו על צבור של כלל ישראל, כגון בנין בית-המקדש*, הקמת מלך*, ועוד^[3], וכן קרבנות-הצבור* הן חובת כלל ישראל כולו^[4].

ויש דינים שנאמרו בציבור של שבט שלם, כגון פר-העלם-דבר-של-צבור*, שיש תנאים שסוברים שאפילו שבט אחד מביא אותו, כשבית דין של אותו השבט הורה, ועשה השבט על פיו^[5], על פרטי הדין ע"ע פר העלם דבר של צבור וע' שגגת הוראה, וכן לענין טומאה-בצבור*, יש סוברים שאם שבט אחד נטמא, עושים כל העם את קרבן-פסח* בטומאה^[6], על פרטי הדין ע"ע טמאה בצבור וע' קרבן פסח.

על דינים מיוחדים בבני-העיר ע"ע בני העיר.

היושבים בארץ ישראל

מצינו לענין כמה דברים שיושבי ארץ ישראל יש להם דין צבור יותר מבני חוץ לארץ, שנאמר: ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים לפני ה' אלהינו וגו'^[7], ואחר שכבר נאמר "וכל ישראל עמו" לא הוצרך לומר "מלבוא חמת" וגו', אלא ללמדנו שאלה הם הנקראים קהל ולא אחרים^[8], ואפילו היו עשרה אנשים בארץ ישראל הם נקראים קהל ולא אלה שבחוץ לארץ^[9], ולכן לענין חיוב בפר-העלם-דבר-של-צבור*, יושבי חוץ לארץ אינם מן המנין^[10], וכן לענין סמיכה*, שיש סוברים שבני ארץ ישראל, כשהם מסכימים למנות ראש ישיבה ושופט, הרי הוא כסמוך איש מפי איש, אבל לא בני חוץ לארץ^[11], וכן לענין ברכת חכם הרזים, שיש סוברים שאין מברכים אותה אלא בארץ ישראל, שעל בני ארץ ישראל לבדם יש תורת אוכלוס^[12], וכן לענין תענית-צבור*, שיש שפרשו שלפיכך אין תענית צבור בבבל^[13], לפי שאין דין צבור אלא על בני ארץ ישראל בלבד^[14], על פרטי הדינים ומקורותיהם ע"ע ארץ ישראל^[15].

כבוד הצבור

הלכות רבות בסדרי בית הכנסת וקריאת התורה, ודיני שליח צבור, נתקנו מפני כבוד הצבור, וכן מצינו בכמה אופנים חובת זהירות בכבוד-הצבור*, על כל הדינים הללו ע"ע כבוד הצבור.

הלל

על אמירת הלל בצבור, והוצאת הרבים ידי חובתם על ידי שליח הצבור, ודין הברכה על ההלל ביחיד ובצבור, ע"ע הלל.

על ימים שאין גומרים בהם את ההלל אלא בצבור ולא ביחיד ע"ע הלל.

על הסוברים שאין אומרים הלל אלא על נס שנעשה לכלל ישראל, ולא על נס שנעשה ליחיד^[16] ע"ע הלל^[17].

ברכה על נס

על הרואה מקום שנעשו בו ניסים לישראל, שצריך לברך^[18], והחילוק בין מקום שנעשה בו נס ליחיד למקום שנעשה בו נס לרבים ע"ע ברכות הראיה^[19].

טרחא דצבורא

בהרבה מקומות מצינו שחוששים לטורח הצבור^[20], וכן מצינו קולות שהקלו חכמים כדי למנוע טורח מן הצבור^[21]. על החובה להימנע מלהטריח את הצבור, מקור הדין, טעמו וגדריו, ע"ע טרחא דצבורא.

גודל זכותו

זכות הציבור רבה, לפיכך אף בזמנים שהיחיד אינו רשאי להתפללל בהם מפני שהם זמני כעס, הציבור רשאי להתפלל^[22].

תשובת הצבור

אף על פי שתשובת היחיד אינה מקובלת תמיד^[23], תשובת הצבור מקובלת תמיד^[24], ולפיכך אפילו אחרי גזר דין, כשהצבור שב בתשובה* גזר דינו נקרע^[25], שנאמר: כה' אלהינו בכל קראנו אליו^[26], ונאמר: השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו^[27], איזהו דבר שצריך רפואה, הוי אומר זה גזר דין^[28]. וע"ע תשובה.

מצוה של רבים

מצוה של רבים יש לה מעלה מיוחדת, ולצורך קיומה מותר אפילו לעבור על איסור קל, לפיכך אף על פי שאסור לשחרר עבדים*^[29], רבי אליעזר שחרר את עבדו כדי שישלים למנין עשרה מישראל לתפילה*, ולהוציא רבים ידי חובתם בקדושה, לפי שהיא מצוה של רבים^[30], וכן מטעם זה חציה-שפחה-וחציה-בת-חורין*, אף על פי שאסור לשחרר עבד^[31], כשהיא מחזרת אחר אנשים וממציאה עצמה לזנות, כופים את רבה לשחררה, כדי שתינשא לאיש - אף על פי שהאשה אינה מצוה על פריה-ורביה*^[32] - והוא ישמור אותה מזנות^[33]. וע"ע אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך.

מצות-עשה* של רבים דוחה מצות-עשה של יחיד^[34], עי' על כך בע' מצות עשה.

על אבל*, שאף על פי שהוא אסור בתלמוד תורה^[35], אם רבים צריכים לו מותר לו ללמדם, ע"ע אבל^[36].

אף על פי שתלמוד תורה של יחיד אינו גדול יותר מעבודה* שבמקדש, תלמוד תורה של רבים גדול יותר מעבודה^[37].

חשבון עוונותיו

ציבור שחטאו, יש גורסים בגמרא, וכן יש ראשונים שכתבו, שכששוקלים את עוונותיהם וזכויותיהם, מעבירים להם על חטאיהם יותר מאשר היחיד שחטא, שהיחיד, מעבירים על חטאו הראשון והשני, ומחשבים את עוונותיו מהשלישי ואילך, והציבור, מעבירים על חטאם הראשון השני והשלישי, ואין מחשבים את עוונותיהם אלא מהרביעי ואילך^[38]. ויש שלא חילקו בזה בין יחיד לצבור^[39].

דינו בכל יום

אף לסוברים שאדם אינו נידון בכל יום^[40], אמרו בירושלמי שהצבור נדון בכל יום, שנאמר: לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו^[41].

צרכיו ותקנתו

צרכי צבור

העמלים עם הצבור, צריך שיהיו עמלים לשם שמים^[42], ולא כדי ליטול עטרה לומר כך וכך עשיתי בשביל הציבור^[43], והעושה לשם שמים, אף על פי שצרכי הרבים בסופו של דבר לא נעשו על ידו, אלא בזכות אבותיהם של הצבור, נחשב כאילו הכל נעשה על ידי ובזכות העוסק בצרכי הצבור^[44].

חכמים קבעו שבית דין יעסקו בצרכי הרבים בזמנים מיוחדים, בחמשה עשר באדר* ובחול-המועד*, על פרטי הדברים ע"ע אדר^[45] וע' חול המועד^[46].

העוסק בצרכי רבים, פעמים שאינו מפסיק אפילו לקריאת-שמע*^[47] ולתפלה^[48], על פרטי הדינים עי' ערכיהם וע"ע עוסק במצוה פטור מן המצוה.

מי שגזל את הרבים, תקנתו היא לעסוק בצרכי רבים^[49], על פרטי הדין ומקורו ע"ע גזל הרבים.

אף דיבור שאסור בשבת משום "ודבר דבר"^[50], מותר כשהוא לצורך רבים^[51].

עסקי רבים, מפקחים עליהם בבית-הכנסת*^[52] ובבית-המדרש*^[53].

אף על פי שאין הולכין לטרטיאות ולקרקסיאות^[54], כדי לפקח על עסקי רבים הולכים לשם^[55], וע"ע ליצנות^[56].

הימנעות מביטול מלאכתו

חכמים הקפידו שלא לגרום ביטול מלאכה לעם, לפיכך בקריאת-התורה*, ביום שמותר במלאכה, קוראים שלשה, ולא יותר, לפי שיש ביטול מלאכה לעם במה שהם מתאחרים בבית הכנסת, וביום שאין ביטול מלאכה לעם, כגון ראשי חדשים וחולו של מועד, קוראים ארבעה^[57]. וע"ע קריאת התורה.

מניעת נזק לרבים

מצינו בכמה מקומות שהקלו והתירו דברים כדי למנוע חשש נזק רבים, כגון בטלטול מוקצה*, שהתירוהו במקום חשש היזק של רבים^[58], וכן כיבוי גחלת, באופן שאין בו אלא איסור דרבנן, התירוהו במקום חשש נזק לרבים^[59], וכן בקבר שאסור לפנותו^[60], שאם הוא מזיק את הרבים, שנמצא במקום הילוך רבים, ונטמאים באהלו, מותר לפנותו^[61].

אף על פי שהמיצר ליחיד אסור למסרו ביד גוים להכותו ולאסרו ולקנסו^[62], המיצר לצבור ומצער אותם מותר למסרו^[63], וכתבו אחרונים בטעם הדבר, שהוא מחמת כוחם של בית הדין להכות ולענוש שלא מן הדין כשהשעה צריכה לכך^[64], שמניעת צער מן הרבים נחשבת צורך שעה^[65].

גזרה שאינו יכול לעמוד בה

על הדין שאין-גוזרים-גזרה-על-הצבור-אלא-אם-כן-רוב-הצבור-יכולים-לעמוד-בה*, ע"ע.

קלקול דרך רבים

מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו^[66], על פרטי הדין, ועל מי שהיתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו, אם מותר לו ליטלה מהם ע"ע דרך^[67].

מצוותיו ודיניו

מצוותיו

יש ממצוות עשה ולא תעשה שהן מוטלות על הצבור, כלומר שאינן חובה על איש ואיש אלא על הציבור כולו^[68], כגון מצות בנין בית-המקדש*, והקמת מלך*, ומחיית עמלק*^[69], ובגדר חיוב היחיד בתוך הצבור במצוות הצבור, כתבו ראשונים שהשגגה נתלית על כל עדת בני ישראל היודעים בדבר, אם יש כח בידם לתקן בשום צד^[70].

שאלה באורים ותומים

אורים-ותומים*, אין נשאלים בהם אלא למלך* ולאב-בית-דין* ולמי שהצבור צריך לו^[71]. על פרטי הדין ע"ע ארים ותמים.

ממון הצבור

דברים השייכים לציבור, יש מהם שהם שייכים לבני העיר, והם הרחבה, והמרחץ, ובית-הכנסת*, והתיבה והספרים^[72], ויש דברים ששייכים לעולי בבל, היינו לכל ישראל, והם הר-הבית* והעזרות והבור שבאמצע הדרך^[73], שמאחר ובנו אותם מממון כל ישראל, יש לכל אחד מישראל חלק בהם^[74].

בגדר ממון השייך לצבור נחלקו אחרונים בדעת ראשונים: יש סוברים שלכל אחד יש חלק מסוים קטן בשותפות^[75], ויש סוברים שלהצבור יש בעלות אחת יחד על הכל^[76].

על סוגים שונים של בתי כנסת, שיש מהם ששייכים לבני העיר ויש מהם ששייכים לכלל ישראל, ע"ע בית הכנסת^[77].

על המדיר את חברו שלא יהנה ממנו, אם מותר לו ליהנות מדבר השייך לכל בני העיר ומדבר השייך לכל ישראל, ע"ע מודר הנאה וע' נדרים.

על דבר שהוא בשותפות של ציבור, אם הוא חשוב כשייך לכל אחד מן הצבור לענין הלכות ודינים שנדרשת בהם בעלות, ע"ע לכם.

לא תתגודדו

אסור לצבור להתחלק לאגודות אגודות, שכל אחת מהן נוהגת באופן אחר, שנאמר: לא תתגודדו^[78], ודרשו: לא תֵעשו אגודות אגודות^[79]. על פרטי הדין ע"ע לא תתגודדו.

כרת ומיתה בידי שמים

על עונשי כרת* ומיתה-בידי-שמים* לצבור שחטאו, ע"ע כרת; מיתה בידי שמים^[80].

תענית צבור

תענית-צבור*, כגון התענית של תשעה-באב*, וכן התענית שגוזרים על הצבור בזמן שיש עצירת גשמים, היא חמורה יותר מתעניות יחיד, בכך שמתחילים אותה כבר מהערב, וכן בכך שאסורים בה במלאכה, וכן אסורים בה ברחיצה ובסיכה* ובנעילת הסנדל ובתשמיש-המיטה*^[81], כעין יום-הכפורים^[82].

על פרטי ודיני תענית-צבור, ודין קריאת "ויחל" ואמירת "עננו", ע"ע תענית צבור.

כל תענית שאין בה מפושעי ישראל – שחוזרים בתשובה ומתענים^[83] - אינה תענית, שהרי חלבנה, ריחה רע, ומנאה הכתוב עם סממני הקטורת^[84], ויש למדים מן הכתוב: ואגודתו על ארץ יסדה^[85], שכשהם באגודה אחת על הארץ, הטובים והרעים, ומשברים לבם וחוזרים, אז הקדוש ברוך הוא יסדה, כלומר העולם מתקיים בשבילם^[86].

אחריותו על חובותיו

הרבים, יש מקומות שסומכים עליהם שיזכירו זה לזה את חובתם, ולפיכך לא חששו בהם כדרך שחששו ביחיד שמא ישכח או שמא יטעה^[87], ויש מקומות שמצינו להפך, שבדבר של רבים חוששים יותר לפי שאומרים "קידרא דבי שותפי לא קרירא ולא חמימא", כלומר ש יש לחוש שכל אחד יסמוך על חברו ולא יעשה^[88].

דיני חבר עיר

כמה הלכות מצינו בחבר-עיר*, היינו ציבור שבעיר, שדינם שונה מדין היחיד:

תפילת מוסף*, רבי אלעזר בן עזריה אמר שאין מתפללים אותה אלא בחבר עיר, כלומר בצבור ולא ביחיד^[89]. וחכמים אומרים בין בחבר עיר ובין שלא בחבר עיר^[90]. ור' יהודה אומר בשם רבי אלעזר בן עזריה שכל מקום שיש חבר עיר היחיד פטור בו מתפילת המוספים, ובמקום שאין חבר עיר היחיד חייב^[91].

תקיעת-שופר* בראש-השנה*, בחבר עיר צריך לשמעה דוקא על סדר הברכות של מלכיות-זכרונות-ושופרות*, אבל שלא בחבר עיר אפשר לשמעה אף שלא על סדר הברכות^[92].

אף על פי שאין הולכים לבית האבל בלגין המקשקש או בכד מלא מים, משום גנבת-דעת* האבל^[93], אם היה שם חבר עיר מותר^[94], ופרשו ראשונים שחבר עיר היינו חבורת העיר, שאם יש שם רבים, וזה מתכוין מתכוין להחשיב את האבל בעיניהם שיאמרו כמה חשוב זה שזה מכבדו כל כך, מותר, שגדול כבוד הבריות^[95].

בקבורה, עולים בחבר עיר על האיש, ואין עולים על האשה^[96], ופרשו ראשונים שהכוונה לחבורה וצבור, שדרכם היה לעשות חבורה לאבל ברחובה של עיר, לברך ברכת אבלים, ולאשה אין עושים כן^[97].

בליקוט-עצמות*, אין עולים עליהם בחבר עיר, אבל מברים עליהם בתוך ביתו של אבל^[98], והכוונה שאין מברים עליהם בצבור, כמו בשאר אבלים, אלא בתוך ביתו^[99].

מעלים לבית האבל* לסעודת הבראה גלוסקאות ובשר ודגים, ובחבר עיר מעלים ירק וקטניות ודגים^[100].

במקדש

קרבנות צבור

יש מקרבנות עולה וחטאת ושלמים, שהם קרבנות צבור, וכן יש מנחות שהן מנחות צבור. ואלו הם קרבנות הצבור: שני קרבנות תמיד* שמקריבים בכל יום*, והמוספים* של שבת*, ושל ראש-חודש*, ושל המועדות*, ושעיר חטאת* של יום-הכפורים* שבא עם השעיר-המשתלח*, והקרבנות הבאים עם העומר*, והבאים עם שתי-הלחם*, ופר-העלם-דבר-של-צבור*, ופר ושעיר של עבודה-זרה*^[101]. ושלש מנחות* צבור יש: העומר* ושתי-הלחם* ולחם-הפנים*^[102]. והצבור אינו מקריב לעולם לא אשם*^[103], ולא עוף^[104], וכל קרבנות הצבור הם זכרים, ואין בהם נקבה^[105]. על פרטי ודיני קרבנות הצבור ע"ע חטאות הצבור וע' מנחות וע' פרים ושעירים הנשרפים וע' קרבנות הצבור, ועי' על כל אחד מהם בערכו.

על קרבן חגיגה* וקרבן-פסח*, שאף על פי שהם קרבנות יחיד, הם נקראים גם קרבנות צבור מפני שהם באים בכנופיה^[106], עי' ערכיהם וע' קרבנות הצבור.

הבאתם מכספי הציבור

רוב קרבנות הציבור, מביאים אותם מכספי תרומת-הלשכה*^[107], חוץ מפר-העלם-דבר-של-צבור* ומשעירי-עבודה-זרה*, שנחלקו בהם תנאים אם הם באים מתרומת הלשכה או שגובים עליהם בתחלה^[108]. על פרטי הדין עי' ערכיהם וע"ע תרומת הלשכה.

צרכי הקרבנות באים אף הם משל הצבור^[109], וכן המלח*^[110] ועצי-המערכה*^[111] ובגדי-כהונה*^[112] וכלי-שרת*^[113], ועי' על כל אחד מהם בערכו, מהיכן בדיוק הוא מגיע.

יחיד שהתנדב בגדי כהונה, או כלי שרת, או עצי המערכה או קרבנות צבור, הרי הם כשרים, ובלבד שימסרם לצבור^[114], על פרטי הדין ע"ע קרבנות צבור.

על צרכי בנין ההיכל והעזרות, שהם באים מכספי הציבור, ע"ע בית המקדש^[115].

בשבת

כל קרבנות הצבור שקבוע להם זמן – להוציא פר-העלם-דבר-של-צבור ושעירי-עבודה-זרה - דוחים את השבת^[116]. על מקור הדין ופרטיו ע"ע קרבנות צבור וע' שבת.

טמאה בצבור

כל קרבנות הצבור שקבוע להם זמן – להוציא פר-העלם-דבר-של-צבור ושעירי-עבודה-זרה - עושים אותם אף בטומאת-מת*, לפי שכלל הוא שכל שזמנו קבוע דוחה את הטומאה^[117]. על מקור הדין ופרטיו ע"ע טמאה בצבור.

שירה

השיר* בעת ניסוך היין שבהקרבת קרבנות בבית המקדש^[118] אינו אלא בקרבנות צבור^[119].

תמורה

קרבנות צבור, אין בהם תמורה^[120].

נדבה

הצבור, יש ראשונים שכתבו שאינו מקריב קרבנות נדבה^[121], חוץ מקרבנות של קיץ-המזבח*^[122]. וכן הצבור אינו מביא מנחת נדבה^[123]. ויש ראשונים שכתבו שהצבור יכול להתנדב מלכתחלה להקדיש ולהקריב קרבן נדבה^[124]. וע"ע קרבנות צבור.

סמיכה

כל קרבנות הצבור אין בהן סמיכה, חוץ מפר-העלם-דבר-של-צבור ומשעיר-המשתלח^[125], ורבי שמעון אומר אף שעיר-עבודת-כוכבים^[126]. על פרטי הדין ע"ע סמיכה.

כפרת צבור מתים

אף על פי שאין-כפרה-למתים*^[127], בצבור, יש כפרה אף לאותם שמתו, לפי שאין הצבור מתים^[128], ולפיכך קרבן-צבור*, מקריבים אותו אף כשמתו הצבור^[129], על פרטי הדין ע"ע אין כפרה למתים^[130].

פר העלם דבר של צבור

על צבור ששגגו על פי הוראת בית-דין*, שבמקום קרבן חטאת* הם מביאים פר-העלם-דבר-של-צבור*, וגדר צבור לענין זה, ע"ע פר העלם דבר של צבור.

פר ושעיר של עבודת כוכבים

על צבור ששגגו בעבודה-זרה* על פי הוראת בית דין, שבמקום קרבן חטאת הם מביאים פר לעולה ושעיר לחטאת, וגדר צבור לענין זה, ע"ע שעירי עבודה זרה.

אשם תלוי

על צבור שספק אם שגגו על פי הוראת בית דין, שאינם חייבים אשם-תלוי* כיחיד ע"ע אשם תלוי^[131] וע' פר העלם דבר של צבור.

חצוצרות

על החצוצרות שעשה משה, שנחלקו תנאים אם נעשו משל צבור או משל משה^[132] ע"ע חצוצרות.

תקנות להביא משל צבור

כמה קרבנות* ונסכים* תקנו חכמים שאף על פי שמעיקר הדין אינם באים משל צבור, יבואו משל צבור^[133], כלומר מתרומת-הלשכה*^[134]:

בהמה שנמצאת מירושלים עד מגדל עדר, שמקריבים אותה לקרבן^[135], בראשונה היו ממשכנים את מוצאיה עד שהוא מביא נסכיה, חזרו להיות מניחים אותה ובורחים, התקינו בית דין שיהו נסכיה באים משל צבור^[136]. על פרטי הדין ע"ע נסכים וע' תרומת הלשכה.

גוי* ששלח עולתו ממדינת הים ולא שלח עמה נסכים, התקינו בית דין שיהו נסכיה באים משל צבור^[137], על פרטי הדין ע"ע גוי^[138] וע' נסכים וע' תרומת הלשכה.

גר* שמת והניח זבחים, אם אין לו נסכים, התקינו שיהו קרבים משל צבור^[139], על פרטי הדין ע"ע גר^[140] וע' נסכים וע' תרומת הלשכה.

כהן-גדול* שמת, נחלקו תנאים במנחתו אם התקינו שתהא באה משל צבור, או שהיא באה משל יורשים^[141]. על פרטי הדין ע"ע חבתין^[142] וע' תרומת הלשכה.

הקינים הפסולות, נחלקו תנאים אם התקינו חכמים שיבואו משל צבור, או שהמספק את הקינים הוא מספק את הפסולות^[143], על פרטי הדין ע"ע קינים.

בתפלה ובדברים שבקדושה

זעקה ותרועה על צרת הצבור

על כל צרה שתבא על הצבור, מצות-עשה* מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות*^[144], שנאמר: וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות^[145], כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן זעקו עליהן והריעו^[146].

על פרטי המצוה ע"ע חצוצרות.

תענית על צרת הצבור

מצוה מדברי סופרים להתענות על כל צרה שתבאו על הצבור, עד שירוחמו מן השמים^[147].

על פרטי הדין ע"ע חצוצרות וע' תענית צבור.

תפלת צבור

תפלת הציבור נשמעת תמיד^[148], והקדוש ברוך הוא אינו מואס בה, שנאמר: הן אל כביר ולא ימאס^[149], ודרשו שלא ימאס את תפלת הרבים^[150], וכן כתוב: פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי^[151], וכן אמרו שעשרה שמתפללים, שכינה עמהם^[152], ולא עוד אלא שהשכינה מקדימה ובאה לפניהם^[153], וכן אמרו שתפלת הצבור נשמעת אפילו כשאין לב כולם שלם בכוונת התפלה^[154].

אף על פי שהיחיד אין לו להתפלל תפלת מוסף* של ראש-השנה* בשלשת השעות הראשונות של היום, שהן זמן דין, הציבור, מאחר וזכותו רבה, רשאי להתפלל אז^[155].

על צירוף עשרה לתפלת צבור ולאמירת דבר-שבקדושה*, ע"ע דבר שבקדושה^[156].

על החילוק בין תפלת צבור לתפלת יחיד בלשון* התפלה, שהצבור רשאים להתפלל בלשון ארמי, והיחיד אינו רשאי^[157], ע"ע תפלה.

שליח צבור

על שליח-צבור*, שמוציא את הצבור ידי חובתם, ע"ע חזן וע' שליח צבור.

תפלה עם הצבור

מאחר ותפלת הצבור נשמעת תמיד^[158], צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור, ולא יתפלל ביחיד כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור^[159].

היה הולך בדרך והגיע לעיר ורוצה ללון בה, אם לפניו עד ארבעה מילים מקום שמתפללין בעשרה, צריך לילך שם, ולאחריו צריך לחזור עד מיל כדי להתפלל בעשרה^[160].

על דלוג בפסוקי-דזמרה* כדי להתפלל עם הצבור, ע"ע פסוקי דזמרה.

השעה שהצבור מתפללים היא עת רצון אף למי שאינו נמצא עמהם, שנאמר: ואני תפלתי לך ה' עת רצון^[161], ודרשו, אימתי עת רצון, בשעה שהצבור מתפללים^[162], ויש שדרשו מן הכתוב: כה אמר ה' בעת רצון עניתיך^[163], משמע שיש שעה שהיא עת רצון, והיא עת תפלת הצבור^[164], ולפיכך אף מי שאינו מתפלל עם הצבור, יכוין להתפלל בשעה שהצבור מתפללים^[165].

דברים שבקדושה

על דברים-שבקדושה*, כגון ברכו* וחזרת-הש"ץ* וקדיש* וקדושה*, שאין אומרים אותם אלא בצבור, כלומר בעשרה מישראל, ודיני העשרה, ומקומם וצירופם, ע"ע דבר שבקדושה.

על זמון*, שיש סוברים שנוסחתו משתנה לפי מספר האנשים שמשתתפים בו ע"ע זמון^[166].

קריאת התורה

על קריאת-התורה*, שאינה אלא בצבור, ושיש סוברים שאינה חובת יחיד כלל אלא חובת צבור, ע"ע קריאת התורה.

על הסוברים שאף על פי שברכת-התורה* ביחיד אינה אלא מדרבנן, ברכה על קריאת התורה בצבור היא מן התורה, ע"ע ברכת התורה^[167].

על מצות זכירת-מעשה-עמלק, שמצותה דוקא בקריאה בצבור, ע"ע זכירת מעשה עמלק^[168].

תפלת נדבה בצבור

ציבור, כתבו ראשונים שאינם מתפללים תפלת נדבה, לפי שהתפלות נתקנו כנגד הקרבנות^[169], וכשם שבקרבנות, היחיד מביא קרבנות נדבה, ולא הציבור – לסוברים כן^[170] - כך בתפלה, היחיד מתפלל תפלת נדבה ולא הציבור^[171].

לשון רבים בתפלה

כל התפילות והברכות, מצינו שנתקנו בלשון רבים^[172]. ובתפלת-הדרך* אמרו בתלמוד שצריך לשתף עצמו עם הצבור, ולאמרה בלשון רבים^[173], וכן אמרו במי שיש לו חולה בתוך ביתו, שצריך שיערבנו בתפלתו בתוך חולי ישראל^[174], לפי שמתוך שכוללם עם האחרים תפלתו נשמעת בזכותם של רבים^[175], וכתבו ראשונים שכן צריך לעשות בכל תפלה חדשה שהוא מתפלל, וכתבו שאף כשאומר בלשון יחיד, ראוי שיוסיף ויאמר: אני וכל עמך בית ישראל^[176].

על המוסיף בקשות בברכות תפלת שמנה-עשרה*, אם יאמרם בלשון יחיד או בלשון רבים ע"ע תפלה.

התנהגות היחיד ביחס לצבור

פרישה ממנו

לא יפרוש אדם מן הצבור^[177]. והפרישה מן הצבור היא מן הדברים המעכבים את התשובה^[178], לפי שבזמן שיעשו תשובה לא יהיה עמהם, ואינו זוכה עמהם בזכות שעושים^[179].

הפורשים מדרכי הצבור יורדים לגהינם ונידונים בה לדורי דורות^[180], ואין להם חלק לעולם הבא^[181], אלא נכרתים ואובדים, ונידונים על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים^[182]. ומהו הפורש מדרכי הצבור, כתבו ראשונים שהוא אף מי שאינו עובר עבירות, אלא שהוא נבדל מעדת ישראל, ואינו עושה מצוות בכללם, ולא נכנס בצרתם, ולא מתענה בתעניתם, אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ, וכאילו אינו מהם^[183]. בטעם גודל עונשו של הפורש מדרכי הצבור כתבו ראשונים שכשהצבור מתאספים לעבוד את ה', הם מקדישים את ה', וזה הפורש מדרכי הצבור, הנה הוא כמקטרג על הסכמת עבודת השם, וכיוצא מכלל המקדשים את ה', ומראה עצמו כי לא יחפוץ להיות בסודם ולהכתב בכתבם, והוא מחלל את עבודת ה' ובוזה את דבר ה', וכתבו טעם נוסף, שהפורשים מניאים את לב חלושי הדעת, ומחטיאים את הרבים^[184].

על הפורש מדרכי צבור שמת, אם מתעסקים עמו ואם מתאבלים עליו, ע"ע אבלות^[185].

השתתפות במעשיו

בשעה שהציבור כורעים בחזרת-הש"ץ* בעת אמירת "מודים" בברכת הודאה*^[186], צריך כל אחד לכרוע עמהם^[187], שאם לא כן הוא נראה ככופר במי שחבריו משתחוים לו^[188]. על פרטי הדין ע"ע הודאה וע' כריעה; על "מודים דרבנן" שהצבור אומר בעת ששליח הצבור אומר מודים, ע"ע הודאה^[189].

בשעה שהציבור קוראים קריאת-שמע*, כל מי שנמצא עמהם, אפילו קרא כבר, צריך לקרות עמם את הפסוק הראשון שבקריאת שמע^[190], כדי שלא יהיו כולם עסוקים והוא יושב ובטל^[191], ושלא יהא נראה כאילו אינו רוצה לקבל עליו עול מלכות שמים עם חביריו^[192]. וטוב שיקרא עמהם כל קריאת שמע^[193]. על פרטי הדין ע"ע קריאת שמע.

יש ראשונים ואחרונים שכתבו שכן ראוי לעשות בכל דבר שהציבור אומרים, כגון תהלה לדוד או עלינו לשבח, שהיחיד יקרא עמהם, שכן היא מדת דרך-ארץ*^[194].

בשעה שהציבור מתפללים אסור לאדם לעבור אחורי בית-הכנסת*^[195], מפני שהוא נראה ככופר^[196], וכפורק עול תפילה מעליו, כיון שהצבור מתפללים והוא אינו נכנס^[197]. על פרטי הדין, ואופנים שמותר לעבור אחורי בית הכנסת ע"ע בית הכנסת^[198] וע' חשד; מראית העין^[199]

השתתפות בצערו

בזמן שהצבור שרוי בצער אל יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עליך נפשי, אלא יצער אדם עם הצבור, וכל המצער עצמו עם הצבור זוכה ורואה בנחמת צבור^[200], ובזמן שישראל שרוים בצער ופירש אחד מהם, באים שני מלאכי השרת שמלוים לו לאדם, ומניחים לו ידיהם על ראשו ואומרים, פלוני זה שפירש מן הצבור, אל יראה בנחמת צבור^[201].

בשני רעבון, מצוה על כל אדם להרעיב את עצמו^[202], וכן אסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון^[203], על פרטי הדין, ואופנים שבהם מותר לשמש מיטתו בשני רעבון ע"ע תשמיש המטה.

גזל הרבים

על גזל-הרבים*, חומרתו, והדרך לתקנו, ע"ע גזל הרבים.

היגררות היחיד אחריו

קהל שרובו קבלו את השבת*, היחידים שלא קבלו נגררים אחר הרוב בעל כרחם, ונאסרים אף הם במלאכה^[204]. על פרטי הדין ע"ע קבלת שבת.

הפלת עצמו על הצבור

על האיסור למי שיכול להתפרנס, להטיל עצמו על הצבור וליטול צדקה, ע"ע צדקה.

על תלמידי חכמים, ואנשים שתורתם אומנותם, אם מותר להם להתפרנס מן הצבור, ואם הצבור חייבים לפרנסם, ע"ע תלמוד תורה וע' תלמיד חכם, וע"ע חזן.

שכיב מרע שצוה ואמר שלא יקברוהו מנכסיו, אין שומעים לו לפי שאדם אינו רשאי להפיל עצמו על הצבור^[205], וע"ע קבורה.

קריעה על הריגת צבור

השומע שמועה רעה על הריגת רוב צבור, צריך לקרוע את בגדיו^[206], שכן מצינו בדוד שקרע את בגדיו כששמע על עם ה' ועל בית ישראל כי נפלו בחרב^[207], וכתבו ראשונים שכמו כן צריך לקרוע כששמע שהלכו בשבי^[208].

נקבצו רוב הצבור למלחמה, ושמע שניגפו לפני אויביהם, אפילו לא נהרגו אלא המיעוט מהם, צריך לקרוע^[209].

מצוה ברוב עם

על עשיית מצוה ברוב-עם*, שיש לה חשיבות מיוחדת, ע"ע ברוב עם הדרת מלך.

השלמת הפרשה עם הצבור

על השלמת הפרשה עם הצבור שנים-מקרא-ואחד-תרגום*, ע"ע.

עונשי הרחקה מן הצבור

על עונשי הרחקה מן הצבור ע"ע חרם (כעונש וככפיה) וע' נדוי.

הטלת אימה עליו

אסור לאדם לנהוג בשררה על הצבור ובגסות הרוח, אלא ינהג בענוה ויראה^[210]. וכל פרנס שמנהיג את הצבור בנחת, זוכה ומנהיגם לעולם הבא, שנאמר: כי מרחמם ינהגם ועל מבועי מים ינהלם^[211].

הנותנים חיתיתם בארץ חיים, כגון פרנס המטיל אימה יתירה על צבור שלא לשם שמים^[212], שרודה את הציבור בחזקה, והם יראים ומפחדים ממנו, וכוונתו לכבוד עצמו, וכל חפציו שלא לכבוד שמים, כגון מלכי העובדי כוכבים^[213], יורדים לגיהנם ונידונים בה לדורי דורות^[214], ואין להם חלק לעולם הבא אלא נכרתים ואובדים^[215].

פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים אינו רואה בן תלמיד-חכם*, שנאמר: לכן יראוהו אנשים לא יראה כל חכמי לב^[216], וכן אמרו, מפני מה אין מצויים תלמידי חכמים לצאת תלמידי חכמים מבניהם, אמר מר זוטרא, מפני שהם מתגברים על הצבור, ורב אשי אמר, משום שהם קוראים לאנשים חמורים, ורב ששת בריה דרב אידי אמר, כדי שלא יתגדרו על הצבור^[217].

על האיסור לדיין* להתנהג בשררה ובגסות הרוח ע"ע בית דין^[218].

החטאתו

החוטאים ומחטיאים את הרבים, כגון ירבעם בן נבט וחבריו, יורדים לגיהנם ונידונים בה לדורי דורות^[219], ואין להם חלק לעולם הבא אלא נכרתים ואובדים^[220]. ומי הם מחטיאי הרבים, אחד שהחטיא בדבר גדול, כגון ירבעם וצדוק וביתוס, ואחד שהחטיא בדבר קל, אפילו לבטל מצות-עשה*, ואחד האונס אחרים עד שיחטאו כמנשה, שהיה הורג את ישראל עד שיעבדו עבודת כוכבים, או שהטעה אחרים והדיחם^[221].

המחטיא את הרבים, וכן המעכב את הרבים מלעשות מצוה, אין הקדוש ברוך הוא מספיק בידו לעשות תשובה^[222], כדי שלא יהיה הוא בגן עדן ותלמידיו בגיהנם, שנאמר: אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס אל יתמכו בו^[223], כלומר אדם שמחויב בנפש, שאבדה על ידו, לא יתמכו בו שלא יפול, אלא מניחים אותו ויפול בגיהנם^[224].

כמה ממחטיאי הרבים, מצינו שהם חייבים נידוי*: א) המביא את הרבים לידי חילול-השם*^[225]. ב) והמביאם לידי אכילת קדשים בחוץ^[226]. ג) והמעכב את הרבים מלעשות מצוה^[227]. וע"ע נידוי.

קללתו

המקלל את הרבים הוא מאותם שאי אפשר להם שישובו בתשובה שלמה^[228].

זיכויו

כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, כדי שלא יהא הוא בגיהנם ותלמידיו בגן עדן, שנאמר: כי לא תעזב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת^[229], כלומר שהקב"ה מונע את החטא מלהכשילו^[230].

סמכויותיו ובאי כחו

בית דין

בית-דין*, מתפקידו וסמכותו לדאוג לקיום המצוות המוטלות על הציבור^[231], וכן להשגיח ולפקח על צרכי הציבור ודרכיו^[232], ולפיכך בית הדין מעמידים שוטרים שמפקחים על מידות-ומשקולות* ועל המאזנים^[233], וכן ברגלים הם משגיחים שלא יתקבצו אנשים ונשים בגנות ובפרדסים ועל גבי הנהרות לאכול ולשתות, ויבואו לידי עבירה^[234], וכן הם מתקנים את הדרכים והרחובות, וחופרים בורות שיחים ומערות, ומתקנים את המקואות ואת אמות המים, ומציינים את הקברות^[235].

על פרטי כל הדינים הללו, וצרכי צבור נוספים שבית דין מתעסקים בהם ע"ע בית דין^[236].

בית דין שעוסקים במצוות הצבור, כל מעשיהם בזריזות, ולפיכך אף על פי שחיטים של מנחות, אין לותתים אותם, שמא יחמיצו^[237], מנחת העומר, מאחר והיא של צבור, לותתים אותה, לפי שהצבור זריזים הם ומשמרים אותה שלא תחמיץ^[238].

על צרכי מיתות-בית-דין*, היינו אבן שסוקלים בה ועץ שתולים בה וסיף שהורגים בו וסודר שחונקים בו, שהם באים משל צבור, ועל צרכי בית דין אחרים, אם הם באים משל צבור ע"ע מיתות בית דין.

מלך

יש ממצוות הציבור שהן מוטלות בעיקר על המלך, כגון הבדלת ערי-מקלט*^[239] והנהגות מלחמת רשות^[240], על פרטי הדינים, וצרכי צבור נוספים שהמלך עוסק בהם ע"ע מלך.

טובי העיר

טובי-העיר*, שהם שלוחי הצבור ובאי כחו, יש להם כח לפעול בשם בני העיר^[241], וכן לתקן תקנות לבני העיר, על פרטי הדינים והמקורות, ואופן בחירת טובי העיר, וגדרי כוחם וסמכותם, ע"ע טובי העיר.

תקנות הקהל

על כח הקהל לתקן תקנות ע"ע תקנות הקהל^[242].

על כח רוב* הקהל להכריח את המיעוט ע"ע רוב^[243].

חרמי צבור

על כח הציבור להטיל חרם*, לאסור דבר שמן הדין אין בו איסור, או להטיל חיוב לעשות דבר שמן הדין אין חיוב לעשותו, ועל אופני התרת החרם, ע"ע חרם (חרמי צבור).

בני העיר

על בני-העיר*, חובותיהם בצרכי העיר וזכויותיהם, ותוקף תקנותיהם, ע"ע בני העיר, וע"ע בית דין הגדול^[244].

על מיסים-וארנוניות* שמטילים על הציבור ע"ע מסים וארנוניות.

שררה בממון בשנים

אין עושים שררה על הצבור בממון בפחות משנים^[245]. על פרטי הדין ע"ע גבאי צדקה^[246] וע' צדקה.

הערות שוליים