אנציקלופדיה תלמודית:פת גוים

הגדרת הערך - פת גוים. פת של גוים שאסרוה חכמים באכילה

האיסור

האיסור וטעמו

פת של גוים* אסרוה חכמים באכילה^[1], ואף על פי שאין לאיסור זה עיקר מן התורה, חכמים תקנוהו, כדי להתרחק מן הגוים עד שלא יתערבו בהם ישראל ויבאו לידי חתנות*^[2].

ויש שאמרו בגמרא טעם אחר לאיסור פת גוים, משום עבודת כוכבים^[3], שגזרו על פתן ושמנן משום יינן, ועל יינן משום בנותיהן, ועל בנותיהן משום דבר אחר, היינו עבודה זרה^[4]. ויש מן הראשונים שכתבו שאף לדעתם חששו בפת אף משום חתנות, אלא שלפי שאין החתנות דבר שכיח, לא גזרו מחמתה בפני עצמה, אלא משום שייכות היין והחששות שבו^[5], ומטעם זה אין הגזרה חשובה גזרה-לגזרה* -גזרת הפת משום גזרת היין – לפי שיש בה טעם בפני עצמה^[6].

על גזירת פת של כותים* עי' להלן^[7].

אם יש לאסור פת גוים משום געולי גוים, ע"ע געולי-גוים*^[8].

אם יש לאסרה משום בשולי גוים, ע"ע בשולי-גוים*^[9].

מקור האיסור

גזירת פת גוים היא בכלל שמנה-עשר-דבר* שגזרו תלמידי שמאי והלל^[10]. ויש מן הראשונים שכתבו בדעת רב, שדניאל כבר גזר איסור בפת גוים, שנאמר: וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל בפת בג המלך^[11], אלא שגזר בעיר ולא בשדה - לפי שבעיר יש יותר חשש חתנות^[12] – ותלמידי שמאי והלל גזרו אף בשדה^[13], או שגזירת דניאל לא התקבלה, לפי שפת היא צורך חיי נפש, ובאו תלמידי שמאי והלל ושבו וגזרו, וקבלו מהם^[14].

מקומות שלא נתקבלה הגזירה

אמרו בירושלמי שיש מקומות שנהגו לאכול פת גוים^[15], ופרשו ראשונים ואחרונים שבמקומם לא פשט האיסור, ולא קבלוהו עליהם, ולפיכך מותרים בה^[16], וכעין זה יש מן הראשונים שכתבו בדעת הבבלי, שאיסור פת גוים לא פשט בכל ישראל^[17], ושבמקומות שלא פשט האיסור מותר לאכלה^[18], וכתבו שבמקומות שנהגו לאכלה, מותרים בכל פת גוים – בין פת פלטר ובין פת בעל הבית, עי' להלן - שהרי לא קיבלו הגזירה כלל^[19], וכן יש מן הראשונים והאחרונים שפסקו להלכה, וכתבו שזה הטעם למה שנהגו בזמנם בכמה מקומות לאכול פת גוים^[20], ויש שנראה מדבריהם שמטעם זה מותר היום לאכול פת גוים בכל מקום^[21]. ובמקום שנהגו להתיר, כתבו ראשונים שמותר לאכלה אפילו כשפת ישראל מצויה^[22], ויש שכתבו שמותר אפילו למי שיש בידו פת ישראל^[23].

ויש מן האחרונים שכתבו בדעת הירושלמי שפת פלטר – עי' מהותה וגדרה להלן^[24] - היא שלא נתקבל איסורה בכל מקום, לפי שלא היו יכולים לעמוד בו, ולפיכך במקומות שנהגו לאכלה מותרים בה, אבל איסור פת בעל הבית התקבל בכל מקום, לפי שיכולים היו לעמוד באיסורה, ולפיכך אסור לאכלה בכל מקום^[25].

ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שכל פת גוים נאסרה בכל מקום, ואין מקום שמותרת מחמת שלא נתפשט איסורה שם^[26], שאין הולכים בזה אלא אחר רוב ישראל, ולא דנים כל מקום בפני עצמו^[27], וכן נראה דעת ראשונים ואחרונים להלכה^[28].

לסוברים שיש מקומות שלא נתקבלה הגזירה, כתבו אחרונים שבמקומות שנתקבלה ונהגו איסור בפת גוים, אין איסורם מדין נדר*, שניתן להתירו, אלא לשיטתם היא גזירת הלל ושמאי, ולפיכך לא ניתן להתירה^[29].

עבר ממקום למקום

הלך ממקום שנהגו איסור בפת גוים למקום שנהגו בה היתר, כתבו אחרונים שאף כשאין דעתו לחזור, אסורה לו, לפי שכבר חלה הגזירה עליו^[30].

ביטול הגזירה

גזירת פת גוים, אמרו בגמרא שאף על פי שראוי היה לבטלה, ולחזור ולהתיר הפת^[31] - לפי שלא פשט איסורה בכל ישראל^[32], ואין כל הציבור יכול לעמוד בה^[33], שבתנאים אלו מבטלים גזירות^[34] - מכל מקום לא חזרו והתירוה בבית דין^[35].

ויש מן הראשונים שכתבו שבדורות מאוחרים - אחר רבי יהודה נשיאה^[36] - בית דין התיר גזירת פת גוים^[37]. וכן מה שאמרו בירושלמי שגזירת הפת עמעמו עליה והתירוה מפני חיי נפש^[38], יש שפרשו שהיינו שביטלו כל הגזירה^[39].

ויש מן הראשונים שכתבו שמחלוקת אמוראים היא, שיש סוברים שלא הותרה הפת אף בדורות מאוחרים, ויש סוברים שרבי התירה^[40], וכתבו בדעת הירושלמי שאחר שמחלוקת היא, יש שנהגו לאכלה, ויש שנהגו שלא לאכלה^[41].

וכן כתבו ראשונים שמה שנהגו בזמנם לאכול פת גוים, זהו לפי שלדעתם גזירת הפת הותרה^[42].

ויש מן הראשונים שכתבו בדעת אמוראים, וכן יש שכתבו בדעת הירושלמי, שבדורות מאוחרים התירו פת גוים באופנים מסוימים, אבל לא ביטלוה לגמרי, עי' להלן^[43]. ויש שכתבו שמחלוקת תלמודים היא, שלדעת הירושלמי התירו בדורות מאוחרים באופנים מסוימים, ולדעת הבבלי לא התירו כלל^[44], או שמחלוקת אמוראים היא בבבלי אם התירו באופנים מסוימים או שלא התירו כלל^[45].

הטעם שיכלו להתיר

אף על פי שאין-בית-דין-יכול-לבטל-דברי-בית-דין-חברו* עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין^[46], מכל מקום יכלו חכמים מדורות מאוחרים לבטל את גזירת הפת – שהיא גזירה קדומה מתלמידי שמאי והלל^[47], או מדניאל^[48] - משום שלא היה רוב הציבור יכול לעמוד בה^[49], ולא פשט איסורה ברוב ישראל^[50], שגזירה כזו יכול כל בית דין לבטל^[51].

ויש שכתבו שאף בית דין לא היו צריכים כדי להתירה, לפי שלדעתם לא התירו אלא באופנים שהעם נהגו בהם היתר - מתוך טעות, שחשבו שרבי התיר באופנים אלו^[52] - ולדעתם מה שצריך בית דין כדי לבטל גזירה שאין רוב הציבור יכול לעמוד בה, אין זה אלא מפני כבוד בית הדין הראשון, וכל שהמתירים נתלים בהוראת בית דין החשוב לפי סברתם, אין לחוש לזלזול בית הדין הראשון^[53].

גדרו ודיניו

חומרתו

איסור פת גוים, כתבו גאונים וראשונים, שלפי שלא פשט ברוב ישראל, ולא היה רוב הציבור יכול לעמוד בו^[54], אין רשות לבית דין לכוף את העם או להלקות או לשמת עליו - אף לסוברים שלא הותר בדורות מאוחרים^[55], ואף לסוברים שנוהגים בו בכל מקום^[56] - אלא מוכיחים את מי שעובר עליו^[57], ומכל מקום מי שאינו נוהג בו אינו מכלל החברים, ואין אומרים שמועה מפיו בבית המדרש^[58].

ביחס לאיסור בשולי גוים

על היחס בין גזירת פת גוים לגזירת בשולי גוים, אם גזירה אחת היא או גזירות נפרדות, ולנידון איזו מהם קדמה, ע"ע בשולי-גוים^[59].

גדר פת גוים

פת גוים היא פת שנעשתה על ידי גוים^[60], אפילו הגיעה ליד ישראל ומכרה הוא לישראל אחר^[61], אבל פת שעשאה ישראל, אף על פי שנמצאת ביד גוי, אינה חשובה פת גוים^[62].

שלא בבית גוי

אף שלא בבית גוי – שאין שם כל כך חשש חתנות – כתבו ראשונים שאסור לאכול פת גוים^[63], שמא יבא לאכלה בביתו^[64]. ויש מן הראשונים שכתבו שלא אסרו פת גוים אלא בבית הגוי^[65]. ויש מן הראשונים שכתבו שבתחלה אסרו פת גוים בכל מקום, ולאחר מכן חזרו והתירו ואמרו שאינה אסורה אלא בבית הגוי^[66].

בבית ישראל

לסוברים שפת גוים אסורה אף שלא בבית גוי, כתבו ראשונים שאסורה אף בבית של ישראל^[67]. ויש מן הראשונים שהתיר בבית ישראל, לפי שאין שם חשש חתנות^[68], וכתב שמטעם זה יש שסמכו לאכלה בפונדקאות, שמאחר ובשכירות לנים בו, הרי הוא כבית שלהם^[69].

במקום שאין פת ישראל מצויה

מקום שאין פת ישראל מצויה בו, נחלקו גאונים וראשונים בדעת הבבלי והירושלמי אם מותר לאכול בו פת גוים:

א) בדעת הבבלי יש מן הראשונים שכתבו שאסור לאכול פת גוים אף כשאין פת ישראל מצויה^[70], ויש שכתבו כן בדעת אמוראים בבבלי^[71], וכן בדעת רבנן דקיסרי בירושלמי יש שכתבו שאף על פי שהתירו מן הדין באופנים שונים^[72], החמירו על עצמם שלא לאכול^[73]. וכן יש שנראה מדבריהם להלכה, שאף במקום שאין פת ישראל מצויה אסור לאכול פת גוים אלא במקום סכנה או צער גדול^[74], וכן כתבו ראשונים שיש מקומות שנוהגים כן^[75].

ב) ובירושלמי אמרו שבמקום שאין פת ישראל מצויה, עמעמו על פת גוים והתירוה^[76] – היינו שלא התירו בפירוש, אלא שהעם נהג היתר, וחכמים הניחום על היתרם^[77] - משום חיי נפש^[78], שאי אפשר לחיות בלא פת^[79], ואף על פי שיש שאמרו בירושלמי שלא התירו אלא פת פלטר ולא פת בעל הבית^[80], מכל מקום כתבו אחרונים בדעת הירושלמי שנהגו להתיר כל פת^[81]. וכן להלכה יש מן הגאונים והראשונים, ואחרונים בדעתם, שכתבו שפת גוים מותרת במקום שאין פת ישראל מצויה^[82], וכן יש מן הראשונים שכתבו שיש מקומות שנוהגים כן^[83].

ובדומה לזה יש שכתבו שפת גוים מותרת לאכסנאי ולמי שהולך בדרך, שלפי שגזירת פת גוים גזירה קלה היא שאין לה שורש מן התורה, הקילו בה להם^[84], כשם שמצאנו שהקלו להם בגזירות אחרות^[85].

ג) ובירושלמי אמרו רבנן דקיסרין בשם רבי יעקב בר אחא, שמה שעמעמו והתירו במקום שאין פת ישראל מצויה, היינו דוקא פת פלטר ולא פת בעל הבית^[86], טעם החילוק עי' להלן^[87]. וכעין זה יש מן הראשונים שכתבו בדעת ר' חלבו ור' יוחנן בבבלי, שרבי התיר - או שהתירו על פי דברי רבי - פת פלטר גוי, דוקא במקום שאין פלטר ישראל^[88]. וכן כתבו ראשונים בביאור מה שמצינו בכמה אמוראים שהתירו או שקנו פת גוים, שהיה זה במקום שאין מצוי פלטר ישראל, והיתה פת פלטר גוי, שלדעתם התירוה שם^[89]. וכן יש שכתבו להלכה, שבמקום שאין פת ישראל מצויה, פת פלטר מותרת ופת בעל הבית אסורה^[90], וכן יש שכתבו שיש מקומות שנוהגים כן^[91].

ויש שהכריעו להלכה שבמקום שאין פת ישראל מצויה, אם פת פלטר מצויה שם, היא מותרת ופת בעל הבית אסורה, ואם פת פלטר אינה מצויה, מותרת אף פת בעל הבית^[92].

ד) ויש מן הראשונים שכתבו בדעת ר' יוחנן שבמקום שאין פת ישראל מצויה התיר רבי – או שהתירו על פי דבריו - פת פלטר גוי דוקא בשדה ולא בעיר^[93]. ויש שנראה מדבריהם להלכה שבשדה – שחשובה כמקום שאין פת ישראל מצויה בו - מותרת כל פת, ובעיר, אף כשאין פת ישראל מצויה, לא התירו אלא פת פלטר, ולא פת בעל הבית^[94].

ה) ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שכשאין פת ישראל מצויה תלוי הדין במנהג מקומות, וכמה שיטות נאמרו בזה: א) יש שכתבו בדעת הבבלי, וכן יש שכתבו בדעת הירושלמי, שיש מקומות שנהגו להתיר פת פלטר כשאין פת ישראל מצויה, ויש מקומות שלא התירוה^[95]. ב) ויש שכתבו בדעת הבבלי, שכשאין פת ישראל מצויה יש מקומות שהתירו כל פת ויש שאסרו כל פת^[96].

וכן להלכה, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שהדין כשאין פת ישראל מצויה תלוי במנהג מקומות, שיש מקומות שאסרו כל פת גוים^[97], ויש מקומות שהתירו פת פלטר^[98], או אפילו פת בעל הבית^[99], ויש שהכריעו להלכה, שבסתם מקום שמתירים כשאין פת ישראל מצויה, הכל מותר, ובסתם מקום שאוסרים, הכל אסור, ובמקום שנהגו לחלק ביניהם ולהתיר פת פלטר ולאסור פת בעל הבית, רשאים לעשות כן^[100].

כשנהיתה מצויה

מקום שאין בו פלטר ישראל - שמותרת בו פת גוים, לסוברים כן^[101] - שהגיע אליו פלטר ישראל, כתבו ראשונים ואחרונים שפת גוים נאסרת עד שימכור הפלטר הישראל פתו, ואז תחזור להכשרה^[102], לפי שלא התירו אלא משום דוחק^[103]. ויש שכתבו שאין אסורה אלא פת שנאפתה בעוד הפלטר הישראל כאן, אבל פת שנאפתה קודם שהגיע אינה נאסרת^[104].

קנה פת גוים טרם שהגיע פלטר ישראל, כתבו ראשונים ואחרונים שלפי שלקחה בהיתר שוב אינה נאסרת^[105]. ויש שכתבו שאף היא נאסרת^[106]. ויש שצדדו שאם יכול למכרה בלא הפסד, אסורה, ואם אינו יכול, מותרת^[107].

קנה פת גוים במקום שאין מצוי פלטר ישראל, והוליכה למקום שמצוי בו, כתבו ראשונים שאסורה לו שם לדברי הכל^[108].

כשמצויה אצל בעלי בתים ואין פלטר

מקום שאין בו פלטר ישראל, אבל בעלי בתים מישראל עושים בו לחם, יש מן הראשונים שכתבו שחשוב אף הוא כמקום שאין פת ישראל מצויה בו^[109], ומותר לאכול בו פת גוים לסוברים כן^[110], לפי שאין פת ישראל מצויה שם לעוברי דרכים, ואף לבעלי בתים אין מצויה כל שעה^[111], או משום שאין דרך בני אדם להטריח בעלי בתים לקנות מהם^[112]. ויש מן הראשונים שכתבו שחשוב כמקום שפת ישראל מצויה בו, ואסור לאכול בו פת גוים, לפי שניתן לבקש מבעלי הבתים שימכרו לו פת^[113], וכן יש שכתבו שצריך לחזר על בעלי בתים מישראל תחלה, ואם לא מצא לקנות, יקח מגוי^[114].

כשאין מצויה ויכול לעשותה לעצמו

מקום שאין בו פת פלטר ישראל, אבל ניתן לקנות תבואה ולעשות פת, כתבו ראשונים שלפי שיש בדבר צער גדול, חשוב כמקום שאין פת ישראל מצויה בו^[115], שמותר לאכול בו פת גוים, לסוברים כן^[116], ומכל מקום כתבו שלא התירו בזה אלא כשאינו אוכל בביתו של הגוי^[117].

כשמצויה בהמשך דרכו

ההולך בדרך – שמותר בפת גוים מפני שאין מצויה שם פת ישראל, לסוברים כן^[118] - ויש פת ישראל בהמשך דרכו, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שאם היא במרחק הילוך ארבעה מיל, צריך להמתין עליה, ואם היתה במרחק גדול יותר, אין צריך להמתין^[119], ויש שהסתפקו שמא צריך ללכת אף יותר מארבעה מיל^[120]. ואין חילוק בין דרך טובה לדרך רעועה ובין נוסע בעגלה או רוכב על הסוס או הולך רגלי, לפי שחכמים השוו מדותיהם^[121]. ויש מן האחרונים שכתבו שאין צריך להמתין^[122]. ויש שנראה מדבריהם שאם הוא רעב אין צריך להמתין^[123]. ויש שכתבו שאם יודע בודאות שיש פת בהמשך דרכו, צריך להמתין, ואם אינו יודע בודאות, אין צריך להמתין^[124].

אם אף אחר ההמתנה לא תהיה לו פת ישראל אלא פת פלטר גוי, כתבו אחרונים שאין צריך להמתין, ומותר לו לאכול פת בעל הבית – לסוברים שמותרת להולך בדרך^[125] - אף לסוברים שאסור לאכול פת בעל הבית כשיש פת פלטר^[126].

ביושב במקומו

אף מי שאינו הולך בדרך אלא יושב במקומו, ופת ישראל נמצאת במרחק קטן ממנו, כתבו אחרונים שצריך לילך אליה, או להמתין שיביאוה אצלו, אם אינה רחוקה יותר מארבעה מיל^[127] - לסוברים כן לענין ההולך בדרך^[128] - וכתבו שביושב במקומו מודדים ארבעה מיל בהליכתו וחזרתו יחד, ולפיכך אין צריך להתרחק יותר משני מיל^[129]. ויש מן האחרונים שכתבו שביושב במקומו, וכן אם רוצה ללכת לצד אחד, והפת נמצאת בצד אחר, אין השיעור ארבעה מיל^[130], אלא מיל אחד^[131].

ויש מן הראשונים שכתבו שהיושב במקום שאין בו פלטר ישראל מותר בפת פלטר גוי – לסוברים שמותרת כשאין פת ישראל מצויה^[132] - אף על פי שיש פלטר ישראל במקום סמוך, ואין צריך לחזר אחר פת ישראל^[133], שכן פירשו ראשונים את דברי ר' יוחנן, שהנמצא בשדה מותר בפת גוים^[134], לפי שאין בה פלטר ישראל, אף על פי שיש בעיר הסמוכה, לפי שלא הטריחוהו להכנס לעיר^[135].

ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שמחלוקת אמוראים היא בשדה הקרובה לעיר: אייבו סובר שדינה כמקום שאין בו פת ישראל, ורבא – או רב נחמן – סובר שדינה כמקום שיש בו^[136].

כשמצוי סוג פחות יפה

מקום שיש בו גוי העושה פת יפה יותר מפת ישראל, או ממין אחר שאין לישראל, כתבו ראשונים שחשוב כמקום שאין פת ישראל מצויה בו^[137] - שמותרת בו פת גוים, לסוברים כן^[138] - שכיון שדעתו נוחה יותר בפת הגוי מפני חשיבותו בעיניו, הרי זה כמי שפת דחוקה לו^[139]. וכן אם היתה פת הגוי ערבה לו יותר, יש שכתבו שחשוב כמקום שאין פת ישראל מצויה בו^[140]. ויש מן האחרונים שצדדו שלא התירו אלא כשיש לו רווח קצת בפת של פלטר, אבל לא משום תענוג בלבד^[141]. ויש חולקים וסוברים שלעולם לא התירו פת פלטר גוי אלא כשאין פלטר ישראל מצוי כלל^[142].

כשאין מספיקה לכל צרכי העיר

מקום שפת ישראל מצויה בו, אלא שאינה מספיקה לכל צרכי העיר, כתבו אחרונים שחשוב כמקום שאין פת ישראל מצויה בו, שמותר לקנות בו פת גוים לסוברים כן^[143].

כשיכול להוליך עמו פת כשרה

ההולך בדרך – שמותר בפת גוים, לסוברים כן^[144] - ויכול להוליך עמו פת כשרה, ולא הוליך, יש מן הראשונים שצדדו שפת גוים אסורה לו^[145]. ויש שנראה מדבריהם שמותרת לו^[146].

כשאין לו מה לאכול

פת האסורה משום פת גוים, כתבו גאונים וראשונים שאסור לאכלה אף למי שאין לו דבר אחר לאכול, אלא במקום סכנת נפש, כגון שהתענה הרבה^[147], ויש שכתבו שהתענה יום או יומיים^[148], ויש שכתבו שלשה ימים^[149], מעת לעת^[150], שהוא עינוי גדול ביותר^[151], ויש שכתבו שכל שהתענית קשה לו, חשוב חשש סכנה, ומותר^[152], ומן האחרונים יש שכתבו שכל שאין לו מה לאכול, והוא רעב, מותרת לו פת גוים^[153]. ויש שהתירו לאכלה אף כשאוכל מזון אחר, כל שהתענה מפת שלשה ימים^[154].

בשבת*, שאסור להתענות בה^[155], כתבו ראשונים בדעת גאונים, שכשאין לו פת המותרת, לדברי הכל מותר לאכול פת גוים כשאין לו פת ישראל, אף כשלא התענה^[156].

בשדה

בשדה, נחלקו אמוראים, וראשונים בדעתם אם מותר לאכול פת גוים, כשאינה מותרת בעיר:

א) מדברי רב דימי נראה שהעם נהגו היתר בפת גוים בשדה בזמן הגמרא, מתוך טעות בהבנת דברי רבי^[157], ויש מן הראשונים שכתבו בדעתו שחכמים הניחו את העם בהיתרם, שמתוך שיצא הדבר בהיתר, יצא^[158]. וכן יש מן הראשונים שכתבו בדעת רב דימי שרבי התיר פת גוים בשדה^[159]. וכן יש מן הראשונים שנראה מדבריהם בדעת רב דימי שפת גוים מותרת בשדה, לפי שהגזירה מתחילתה לא היתה אלא בעיר ולא בשדה^[160]. וכן יש מן הראשונים שכתבו בדעת הירושלמי, שפת גוים מותרת בשדה^[161]. וכן יש שכתבו שזה טעמו של איבו, שאכל פת גוים על מיצרי השדה, שלדעתו פת גוים מותרת שם^[162]. וכן יש מן הראשונים שצדדו להלכה שפת גוים מותרת בשדה^[163], וכתבו שאפילו לקחת פת גוים מן העיר ולאכלה בשדה מותר, אלא שהוא דבר מכוער לתלמיד חכם^[164].

בטעם החילוק בין שדה לעיר, כתבו ראשונים שבשדה אין חשש חתנות^[165], משום שהאכילה שם היא באקראי, ואין לחוש שיימשך על ידה^[166], או משום שאין בנות מצויות שם^[167], ויש שכתבו בטעם החילוק בין שדה לעיר, שהאיסור בעיר הוא מגזירת דניאל, ואותה לא ביטלו, ואילו האיסור בשדה הוא מגזירת תלמידי הלל ושמאי, שביטלו אותה בדורות מאוחרים^[168], ויש שנראה מדבריהם בטעם החילוק, שבשדה לא גזרו לפי שאין פלטר מצוי שם^[169].

על השיטה שהקלו בשדה יותר מאשר בעיר משום שאין פת ישראל מצויה בו, עי' לעיל^[170] ולהלן^[171].

מקום שאינו שדה, שאין מצוי בו פלטר, כגון כפר קטן, לסוברים שטעם ההיתר בשדה הוא שאין פלטר מצוי שם^[172], כתבו ראשונים שדינו כשדה^[173], ולסוברים בטעם ההיתר בשדה שאין שם שם חשש חתנות^[174], כתבו ראשונים שדינו כעיר^[175].

ב) ויש מן הראשונים שכתבו בדעת אמוראים שפת גוים אסורה בשדה כבעיר^[176], ויש שכתבו שכן הוא לדברי הכל^[177], ובטעם הדבר כתבו שאף על פי שאין בשדה חשש חתנות כל כך^[178], מכל מקום אסרו אף בה, כדי שלא יבואו לאכול אף בעיר^[179]. וכן יש מן הראשונים והאחרונים שדעתם להלכה שפת גוים אסורה בשדה כבעיר^[180].

ג) ויש מן הראשונים שצדדו בדעת רבא – או ר' נחמן בר יצחק – שאף שלכתחלה אין לאכול בשדה פת גוים אלא כשאי אפשר לו בפת אחרת, מכל מקום האוכלה כשאפשר לו באחרת, אין מחשיבים אותו כעבריין^[181].

ד) ר' יוחנן אמר, שבשדה רבי התיר – או שהתירו על פי דבריו – פת פלטר, ולא פת בעל הבית^[182], ובדעתו נחלקו ראשונים, יש סוברים שהתיר דוקא כשאין פלטר ישראל מצוי^[183], ויש שכתבו שיש מקומות שנהגו כן להלכה^[184], ויש סוברים שהתיר אף כשפלטר ישראל מצוי^[185].

בשדה בתחום העיר

אף שדה שהיא בתחום העיר, כתבו ראשונים בדעת האמורא איבו, שדינה כשדה^[186], שהתירו בה פת גוים, לסוברים כן^[187]. ויש שכתבו שכן הוא לדברי הכל^[188]. ומכל מקום כתבו ראשונים שצריך שיהא חוץ לעיר שבעים אמה ושיריים^[189]. ויש שנראה מדבריהם בדעת רבא – או ר' נחמן בר יצחק – שאין להקל בו כשדה, ומכל מקום המקל, לא החשיבוהו כעבריין^[190].

נתינתה ומכירתה לגוי

פת גוים, באופנים שאסורה באכילה, כתבו אחרונים בדעת ראשונים שאסור למכרה לגוי, שמא יחזור וימכרנה לישראל ויאכלנה^[191]. ובמקום שאין נוהגים לאכול פת גוים בשום אופן^[192], כתבו ראשונים ואחרונים שאין איסור למכרה לגוי, שהרי אין חשש שיאלכנה ישראל^[193], וכן באופן שאין חשש שימכרנה לישראל, כגון שנותן לפועלים לאכול, או שנותן לגוי בחתיכות קטנות, כתבו אחרונים בדעת ראשונים שמותר^[194].

למכור פת גוים האסורה, לבעל בית גוי שאינו פלטר, כתבו אחרונים שבמקומות שנוהגים לאכול פת בעלי בתים^[195], אסור לעשות כן, שמא יקחה ישראל ויאכלנה, ובמקומות שנהגו שלא לאכלה, מותר^[196]. ויש שתבו שאסור למכור לבעל הבית אף במקום שאין ישראל אוכלים פת בעל הבית, שמא בעל הבית הלוקח ימכרנה לפלטר, וזה יחזור וימכרנה לישראל^[197], או שמא בעל הבית הלוקח ימכרנה בסתם, ויקחנה ישראל ממנו, שהרי באופן זה דינו כפלטר^[198], לסוברים כן^[199].

היתרה במקום צורך מצוה

איסור פת גוים, אחר שכתבו אחרונים להלכה שדינו תלוי במנהג, שיש אוכלים באופנים שונים, ויש שאינם אוכלים^[200], מצאנו בכמה אופנים שיש בהם צורך מצוה קצת, שהתירו אף למי שאינו אוכלה בדרך כלל:

במקום כבוד ברכה

אדם שאינו אוכל פת גוים, שהיתה על שולחנו פת ישראל, וכן פת גוים נאה ממנה – ומן הדין יש לברך ולבצוע על הפת הנקיה יותר^[201] - יש מן הראשונים שכתבו שיבצע על פת הגוים הנאה, אם היא חביבה עליו, שלא החמירו בזה לאסרה, משום חביבות היפה להידור מצות ברכה^[202], וכתבו שכיון שהותר לו לבצוע, הותר לו לאכלה בכל הסעודה, שלא החמירו בזה באיסור דרבנן, ועוד שאינו כבוד שמים שאחר כבוד הברכה יחדל מלאכול משום איסור^[203]. ויש חולקים וסוברים שלא הותרה פת גוים מפני כבוד ברכה, ויבצע על פת ישראל^[204].

בעל הבית - שמן הדין עליו לבצוע הפת^[205] – שאינו אוכל פת גוים, שהסב אצלו ישראל האוכלה, ולפניהם פת ישראל ופת גוים, והיתה פת גוים נאה יותר – שעליה יש לברך^[206] - כתבו ראשונים ואחרונים שיבצע בעל הבית על פת הגוים הנאה^[207], אם היא חביבה עליו יותר^[208], אף לסוברים שלא היתה מותרת לו אם היה לבדו^[209], שלפי שמוציא ידי חובה בבציעתו אדם האוכל פת נאה, הדין נותן שאף בציעתו בה תהיה^[210], וכתבו אחרונים שכן הדין בבני חבורה שהסבו, והגדול שבהם – שעליו לבצוע^[211] – נזהר מפת של גוים^[212], ויש שכתבו בטעם שמותר לבוצע לאכול מפת גוים, שיש בדבר משום איבה, אם לא יבצע על פת חבירו הנאה^[213], ולדעתם כן הדין בכל שני בני אדם המסובים, ולא דוקא בבעל הבית ואורח^[214]. ולאחר שהותר לבצוע על פת גוים, הותרה לאכילה בכל הסעודה^[215]. וכתבו אחרונים שמה שהתירו לבצוע על פת גוים, היינו דוקא בזמן שהבוצע מוציא כל המסובים בברכתו, אבל בזמן שכל אחד מברך לעצמו, אין להם שייכות זה לזה, ויאכל כל אחד מפיתו^[216].

ויש חולקים וסוברים שכשאין דרך המברך לאכול פת גוים, לעולם אינו חייב לברך עליה אף על פי שיפה יותר משל ישראל, ואף על פי שמוציא את חבירו האוכלה, ולפיכך אסור לו לאכלה, ויבצע על פת ישראל^[217]. וכן יש מן האחרונים שכתבו שנכון שהאורח יבצע על פת הגוים ובעל הבית יבצע על פת ישראל^[218].

סעודה שברכו בה על פת גוים – כגון שמי שעליו לבצוע, נוהג להקל ולאכלה – יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שמותר למסבים על שולחנו של הבוצע לאכלה, אף כשהם נוהגים שלא לאכול פת גוים, מפני חיבוב מצות הבציעה, שבירך על פת זה של גוים, ואפילו היתה הסעודה בביתם, ואף כשיש בידם פת ישראל^[219].

במקום איבה

הנזהר שלא לאכול פת גוים, ומסב עם אחרים – שנים או יותר^[220] - האוכלים אותה, יש מן הראשונים שכתבו שמותר לו לאכלה, משום איבה*^[221], לפי שהפת הוא איסור קל, ולא נתפשט איסורו^[222]. ויש שאסרו^[223]. ויש שהתירו דוקא בסעודת מצוה^[224], ולדעתם בה מותר אפילו כשמסב עם אדם אחד^[225].

הסב עם גוים, כתבו אחרונים שאסור לאכול מפיתם לדברי הכל, אפילו במקום איבה^[226].

במקום יראה מגוי

גוי שישראל ירא ממנו, כגון שיש יכולת בידו להזיק ישראל, שנתן מפיתו לישראל שיאכל לפניו, יש מן האחרונים שכתבו שמותר לו לאכול^[227], אפילו היא פת בעל הבית^[228]. ויש שכתבו שאסור לו לאכול אלא אם כן היא פת בעל פלטר, שמותרת כשאין פלטר ישראל לסוברים כן^[229], אבל אם היתה פת בעל הבית, עליו להשתמט ולא לאכול^[230].

בעשרת ימי תשובה

בעשרת ימי תשובה, כתבו ראשונים שיש שנהגו להזהר בפת גוים, אף על פי שאינם נזהרים בה כל השנה^[231], וכתבו אחרונים שכן צריך לנהוג^[232], ואין במנהג זה סתירה^[233], שלפי שאין איסור הפת ברור ברור, ותלוי במנהג^[234], יכולים להזהר מלאכלה בימים אלו בלבד, ולאכלה בשאר ימים^[235], ונהגו להזהר בהם אף מפת פלטר^[236], וכן נהגו להזהר אפילו אם פת גוים נאה יותר^[237], ומי שאינו יכול לאפות, כתבו אחרונים שלפחות יטיל קיסם לתנור^[238], ולאחר ימי התשובה כתבו אחרונים שאין צריכים התרת-נדרים*, לפי שלא נהגו מתחלה אלא לימים אלו^[239]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאין לנהוג כן להחמיר בעשרת ימי תשובה יותר משאר ימים, לפי שאם יש בה איסור, אין לאכלה אף בכל השנה, ואם אין איסור, מותר לאכלה תמיד^[240].

המחמירים בפת גוים בעשרת ימי תשובה, יש מן האחרונים שכתבו שלא החמירו יותר ממה שמחמירים המקפידים בה במשך כל השנה, ולפיכך ההולך בדרך בעשרת ימי תשובה אין צריך להמתין יותר משיעור ארבעה מיל, לסוברים שכן הדין למחמירים בשאר ימות השנה^[241].

בשבת ויום טוב

אף בשבת* ויום-טוב*, כתבו אחרונים שנכון להזהר שלא לאכול פת גוים, אף לאותם האוכלים אותה כל השנה, מפני כבוד השבת והיום טוב^[242], שזהו כבודם שנוהג בהם בקדושה ובטהרה ביותר^[243]. ויש שכתבו שאין צריך להזהר בזה^[244]. ויש שנהגו להזהר בימים טובים בלבד, שנוהגים בהם טהרה ופרישות^[245].

אם יוצאים בה ידי חובת לחם-משנה*, ע"ע^[246]. אם אפשר לקדש עליה, ע"ע קדוש*^[247].

כשאינו יודע שהיא פת גוים

מי שאוכל פת גוים, ואינו יודע שהיא פת גוים, כתבו אחרונים שאין צריך להודיעו, לפי שכל טעם האיסור הוא אהבה וחתנות, וזה אינו שייך במי שאינו יודע^[248].

פת הנמצאת

מצא פת בעיר שישראל ונכרים דרים בה, הולכים אחר רוב הנחתומים^[249], שאם רובם גוים, הרי זו אסורה משום פת גוים^[250]. וכן פת הנמצאת בדרך, הולכים אחר רוב הולכי דרכים^[251].

היתה פת עיסה – היינו פת נקיה^[252] - שאין דרך נחתומים לעשותה אלא בעלי בתים עושים אותה^[253], הולכים אחר רוב אוכלי פת עיסה^[254]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת רבי יהודה שאין הולכים אחר רוב אוכלי פת עיסה, לפי שאף על פי שאין כל אדם עושה אותה, מכל מקום ראויה היא לכל אדם^[255].

היתה פת קיבר – היינו פת שאינה נקיה^[256], שלא ניטל מורסנה^[257] - במקום שאין דרך נחתומים לעשותה אלא בעלי בתים עושים אותה^[258], רבי יהודה אומר שהולכים אחר רוב אוכלי פת קיבר^[259], וכתבו אחרונים שהכל מודים בזה^[260], וכן הלכה^[261]. ויש שנראה מדבריהם שתנאים חולקים על רבי יהודה, וסוברים שאין הולכים אחר טיב הקמח וגריעותו, ולדעתם כן הלכה^[262].

היו הנחתומים או האוכלים מחצה ישראל ומחצה גוים, יש מן האחרונים שכתבו שהפת מותרת, לפי שספק-דרבנן* לקולא^[263]. ויש שכתבו שהפת אסורה^[264], שכן מצאנו לענין כמה הלכות שגזירת פת גוים חמורה יותר משאר איסורים דרבנן^[265], ויש שכתבו בטעם שצריך להחמיר, שגזירת הפת היא מדברי קבלה, שדניאל גזר עליה^[266].

לקטן

פת גוים, יש מן האחרונים שצידד שמותרת לקטן, לפי שאין שייך בו חתנות^[267].

הפת

הפת

לא אסרו חכמים משום פת גוים, אלא פת העשויה ממיני דגן*^[268] - היינו חיטים* ושעורים וכוסמין ושבולת שועל ושיפון^[269] - שהיא דבר חשוב המביא לידי קירוב הדעת^[270], אבל פת קטנית או אורז או דוחן אינה בכלל פת סתם שאסרו^[271], לפי שאינה חשובה^[272], ומפני שאין רגילים לקבוע סעודה עליה^[273]. ואף במקום שרגילים לקבוע על פת משאר מינים, כתבו אחרונים שמותרת, לפי שאין לנו לגזור מעצמנו מה שלא גזרו חז"ל^[274].

היתה עשויה תערובת מיני דגן ומינים אחרים, כתבו אחרונים שהולכים אחר הרוב^[275].

פת שאינו עולה על שלחן מלכים, כגון עם סובין ומורסן, אף היא בכלל גזירת פת^[276]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאינה בכלל הגזירה^[277].

פת של ישראל

פת של ישראל שאפאה גוי, יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאסורה אף היא משום פת גוים, וכן כתבו אחרונים^[278]. ויש שכתבו שאינה אסורה משום פת גוים^[279]. אם אסורה משום בשולי-גוים, ע"ע^[280].

בתערובת

תערובת פת גוים, כתבו ראשונים שלא אסרוה^[281], וכתבו ראשונים ואחרונים שהיינו דוקא אם יש רוב כנגד הפת^[282], וכן כתבו אחרונים שהיינו דוקא כשאינה ניכרת בתערובת^[283], וכתבו שמה שהתירו בתערובת היינו בין מין במינו ובין בשאינו מינו^[284], בין בלח ובין ביבש^[285], אף על פי שנותנת טעם^[286], ואפילו היא דבר חשוב^[287], שלפי שהאיסור קל, ולא נתפשט, הקילו בו בהרבה דברים^[288]. ומטעם זה כתבו ראשונים שמותר לאכול בקערה אחת עם מי שלא נזהר מפת גוים, אף על פי שמתערב טעם הפת האסורה במותרת^[289], וכן מטעם זה כתבו שמותר לאכול בכלי גוים הבלועים מפיתם^[290]. וכן כותח שמעורבת בו פת גוים, שהתירוהו ראשונים^[291], יש שכתבו בטעם ההיתר, שאינה אלא תערובת פת^[292], ומותרת כשיש רוב כנגדה^[293].

ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שפת גוים אסורה אף בתערובת – באופן שהתערובת אוסרת בכל התורה - משום שרבנן אסרו כעין של תורה^[294].

אף לסוברים שתערובת פת גוים מותרת, אסור לערב פת גוים לכתחלה כדי להתירה^[295], ואף לומר לגוי או לישראל האוכלה, שיערבנה כדי לבטלה, אסור^[296]. ולערב טעם פת גוים, יש אוסרים^[297], ויש שצדדו להתיר^[298].

פת הנתונה בתערובת כדי לחמץ, או כדי לתת טעם, כתבו אחרונים שלדברי הכל אוסרת כל התערובת^[299].

כשאין שמה פת

פת גמורה, שאין שמה פת אלא נקראת בשם אחר – כגון מרקחות מיני מתיקה הנקראות לעקי"ך^[300] – יש מן האחרונים שכתבו שאינה בכלל איסור פת של גוים, שלפי שאינו אלא מדרבנן, הלכו בו לפי לשון בני אדם^[301]. ויש שכתבו שאסורה, שמאחר והיא פת, הרי היא בכלל הגזירה^[302].

היתה פת גוים אסורה עליו רק משום נדר* – כגון המחמיר על עצמו שלא לאכלה באופנים שמותר לאכלה, או מי שאינו אוכלה בעשרת ימי תשובה אף באופנים המותרים^[303] – מותר במיני מתיקה שאין שמם פת, לפי שבנדר, לדברי הכל הולכים אחר לשון בני אדם^[304].

שאינה פת גמורה

פת שאינה גמורה, שאין לה דין לחם אלא כשאוכל ממנה כשיעור קביעת סעודה – כגון פת הבאה בכסנין, שאין נוטלים עליה ידים, ואין מברכים עליה המוציא וברכת המזון אלא כשאוכלה כשיעור קביעת סעודה^[305] - יש מן הראשונים שכתבו שאינה בכלל גזירת פת של גוים^[306]. ויש שכתבו שלפי שברכתה בורא מיני מזונות, ולאחריה ברכה מעין שלש, ועוד, שכשקובעים עליה דינה כפת לכל דבר, ועוד, שדרך להזמין עליה אורחים, חשובה פת גמורה, ואסורה משום פת גוים^[307].

הנאפית בחמה

פת גוים שנאפתה בחמה, כתבו ראשונים ואחרונים שאינה בכלל גזירת פת גוים^[308], כשם שמצאנו שאינה חשובה פת לענין חלה*^[309].

פת פלטר

פת פלטר – נחתום^[310], או הלוקח מן הנחתומים ומוכר בשוק^[311] - גוי, נחלקו ראשונים ואחרונים אם מותרת משום פת גוים, כשפת בעל הבית אסורה:

א) מדברי רב יוסף – או רב שמואל בר יהודה – נראה שהעם נהגו בה היתר בזמן התלמוד, מתוך טעות בהבנת דברי רבי^[312], וכתבו ראשונים שחכמים הניחום בהיתרם וקיימו מנהגם ולא אסרו להם^[313]. וכן יש מן הראשונים והאחרונים שהתירו להלכה פת פלטר^[314], וכן יש שכתבו שיש מקומות שנוהגים להתירה^[315].

בטעם היתר פת פלטר, יש מן הראשונים שכתבו שלפי שעשויה למכור לכל, אין בלקיחתה קירוב הדעת כל כך^[316], ויש שכתבו שלפי שאין כוונתו אלא להשתכר במכירתו, אין כאן קירוב הדעת^[317]. ומן האחרונים יש שנראה מדבריהם בטעם, שלפי שלא עשאה לעצמו אלא לאחרים, אין בה קירוב הדעת^[318].

ב) ר' חלבו סובר שרבי התיר, או שחכמים התירו בעקבות מה שנהגו על פי דבריו, פת פלטר דוקא במקום שאין פלטר ישראל^[319]. וכן יש מן הראשונים שכתבו בדעת ר' יוחנן, שאמר שלא התיר רבי פת פלטר אלא בשדה^[320], שזהו משום שאין פת ישראל מצויה שם, שבאופן זה התירו פת פלטר^[321]. וכן אמרו רבנן דקיסרין בשם רבי יעקב בירושלמי, שמה שעמעמו – עי' ביאור המושג לעיל^[322] - אמוראים והתירו פת גוים במקום שאין פת ישראל מצויה, מפני חיי נפש, היינו דוקא בפת פלטר^[323]. וכן כתבו ראשונים בדעת אמוראים נוספים, שפת פלטר מותרת דוקא במקום שאין פלטר ישראל^[324], ויש שכתבו שכן הלכה^[325], או שיש מקומות שנוהגים כן^[326].

ובדעת ר' יוחנן, יש מן הראשונים שכתבו שאף מה שהתירו בדעת רבי פת פלטר במקום שאין פלטר ישראל^[327], לא התירו אלא בשדה ולא בעיר^[328]. וכתבו ראשונים ואחרונים שיש מקומות שנוהגים כן^[329]. טעם החילוק בין שדה לעיר עי' לעיל^[330].

ג) ר' יוחנן אמר שמה שהתיר רבי – או שהתירו על פי דבריו - פת פלטר היינו דוקא בשדה, ולא בעיר^[331]. טעם החילוק עי' לעיל^[332]. ויש מן הראשונים שכתבו בדעתו שמכל מקום כשאין פלטר ישראל מותרת אפילו בעיר^[333].

ד) ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו בדעת הבבלי, ויש שכתבו בדעת הירושלמי, שדין פת פלטר גוי תלוי במנהג, שיש מקומות שאסרוה, ויש שהתירוה^[334], ובטעם חילוק המקומות יש שכתבו שיש מקומות שלא קיבלו את הגזירה כלל לענין פת פלטר^[335], ויש שכתבו שיש מקומות שסברו שבדורות מאוחרים התירו פת פלטר לגמרי^[336], או שסברו שהתירוה במקום שאין פת ישראל מצויה^[337]. וכן להלכה, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שדין פת פלטר תלוי במנהג מקומות^[338].

ה) ויש מן הראשונים שכתבו בדעת הבבלי, ויש שכתבו כן בדעת אמוראים בבבלי, שאף פת פלטר אסורה, ולא התירוה בשום אופן^[339]. ויש מן הראשונים שכתבו שיש מקומות שנוהגים כן^[340].

ספק פת פלטר, כתבו אחרונים שאף היא מותרת – באופנים שפת פלטר מותרת לסוברים כן – לפי שספק-דרבנן* לקולא^[341].

עשיית פלטר או מכירתו

בגדר פת פלטר, נחלקו ראשונים, אם היא פת שעשאה פלטר, או פת שמכרה פלטר לישראל: א) יש שכתבו שהיא פת שעשאה פלטר, ולדעתם חשובה פת פלטר אף כשהגיעה ליד גוי בעל הבית והוא מכרה לישראל^[342], שלא הלכו באיסור זה אחר מי שהפת בידו עכשיו, אלא אחר מי שהיה לו בשעת אפייה^[343]. ב) ויש חולקים וסוברים שפת פלטר היא פת שמכרה פלטר לישראל, ואפילו עשאה בעל הבית^[344], שלדעתם מכירת הפלטר היא המתרת, שכיון שאין כוונתו אלא להשתכר במכירתו אין כאן כל כך קירוב^[345], ומכל מקום אף לדעתם, ישראל ששלח גוי לקנות פת מפלטר, הפת מותרת, לפי שאין דעתו של שליח זה לזכות לעצמו, והרי הוא כאילו זכה בה ישראל זה מיד הפלטר^[346]. ג) ויש שצדדו שאין לנו אלא מה שהותר בו, דהיינו פת של פלטר ומידו של פלטר^[347]. ומכל מקום אף לדעתם, פת גוי האסורה, אסורה אף כשבאה לישראל על ידי ישראל אחר, שכבר נאסרה ביד ישראל הראשון^[348].

פלטר שהזמין ישראל

פלטר שהזמין ישראל לאכול מפת פלטר שלו, יש מן הראשונים שכתבו שאין דינה כפת פלטר^[349], לפי שלדעתם טעם היתר פת פלטר היא, שכשמוכר להשתכר, אין כאן קירוב הדעת^[350], וכשמזמינו הרי אינו מוכרה ואינו משתכר^[351].

ובדעת ראשונים הסוברים שפת פלטר הולכים אחר תחילתה, שכל שנעשתה מתחלה על דעת למכרה חשובה לעולם פת פלטר^[352], נחלקו ראשונים ואחרונים בפלטר שהזמין ישראל לאכול מפיתו: יש סוברים שחשובה פת פלטר, שהרי עשאה פלטר על מנת למכרה^[353]. ויש סוברים שאין דינה כפת פלטר, לפי שכשהזמין את ישראל לאכלה, יש בדבר קירוב הדעת יותר^[354], או משום שכשהזמינו גילה דעתו שעשה הפת לעצמו, ולא למכור^[355], שלענין פת כזו אינו חשוב פלטר^[356].

מיהו פלטר

פלטר שאמרו, כתבו אחרונים שאין הכוונה דוקא למי שאומנותו בכך, אלא כל שעשה פת למוכרה, חשוב לגביה פלטר, וכל שעשאה לעצמו, חשוב לגביה כבעל הבית, לפי שאין קירוב הדעת אלא בפת שעשאה לעצמו ולבסוף מכרה, בין אם הוא פלטר ובין אם הוא בעל הבית^[357].

ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם בדעת ראשונים, שאין כוונת העושה קובעת אלא האדם המוכר קובע, שאם אומנותו פלטר, חשובה פיתו פת פלטר, ואם הוא בעל הבית, פיתו פת בעל הבית^[358].

לסוברים שפלטר הוא מי שעשה למכור^[359], אם שינה דעתו תוך כדי העשיה, שבתחלה לשה וערכה לעצמו, ולבסוף אפאה למכרה, צדדו אחרונים שאף לסוברים לענין פת שהשתתפו גוי וישראל בעשייתה, שהשעה הקובעת היא שעת האפיה ולא שעת הלישה והעריכה^[360], בזה הלישה והעריכה היא הקובעת, שלפי שהתחיל לעשותה לעצמו, יש בה קירוב הדעת^[361].

לסוברים שפלטר הוא מי שעשה למכור^[362], בעל הבית שמכר פת בסתם, ואין ידוע מה היתה כוונתו בעשיה, יש מן האחרונים שכתבו שדינו כפלטר, לפי שמן הסתם עשה הפת כדי למכרה^[363]. ויש שכתבו שדינו כבעל הבית^[364].

שכר פועלים

פת שגוי נותן לפועליו לאכול, כתבו אחרונים שחשובה פת פלטר^[365], לפי שלא עשאה לעצמו אלא לאחר – ולדעתם זהו טעם היתר פת פלטר^[366] - ומה לי למכור או להאכיל לפועלים^[367], ולפיכך פת שנותנים המושלים בכל יום למשרתים או לרופאים ישראלים, הרי זו כפת של פלטר^[368].

ויש מן האחרונים שהסתפקו בפת של שכר פועלים, אם חשובה פת פלטר או פת בעל הבית^[369].

מתנה

אף פת הניתנת במתנה, כתבו אחרונים שחשובה פת פלטר, שהרי לא עשאה לעצמו – ולדעתם זהו טעם היתר פת פלטר^[370] - ומה לי למכור או לתת במתנה^[371], וטעם נוסף אמרו, שמתנה הרי היא כמכר, שהרי אם לא היתה לו הנאה ממנו, לא היה נותן לו מתנה^[372].

נתן פת מתנה לישראל בתורת סעודה לאורח, יש מן האחרונים שכתבו שאין דינה כפת פלטר, שלא אמרו שמתנה חשובה פת פלטר אלא כשנותנה להוליכה עמו לעשות בו מה שלבו חפץ, אבל אם מביאה לפניו לסעודה, והנותר יאכלוהו בני הבית, אף על פי שאין בעל הבית אוכל עמו, ואפו הפת לכבודו לבד, אסור, שהרי זו עיקר הגזירה שמא יתארח אצלו ויאכל, שכל אורח אוכל בחינם^[373]. ויש מן האחרונים שחילקו, שאם חק הוא אצלם, שכל מי שבא אצלם נותנים לו סעודה, בין לגוי ובין לישראל, יהיה מה שיהיה, חשובה פת פלטר אף כשאוכל אצלו, לפי שדומה לפת פלטר שמוכרה למי שיהיה, אבל אם אין דרכו בכך, וארע כן שאפה לאורח לאכול אצלו, אסורה^[374].

ויש מן האחרונים שהסתפקו בפת שנתנה גוי מתנה לישראל, אם חשובה פת פלטר או פת בעל הבית^[375].

עשה בשכר

גוי שאינו פלטר העושה פת בשכר, יש מן האחרונים שכתבו שדינן הפת כפת פלטר^[376], וכתבו אחרונים שבמקומות שנהגו כן אין מוחים בידם, וכן מקלים בזה בשעת הדחק^[377].

פורני

פת שנעשתה בפורני– תנור גדול^[378], הנמצא בבית מיוחד^[379], ואופים בו בשכר לכל הבא^[380] - של גוים, יש מן הראשונים שלמדו זכות על הנוהגים לאכלו בזמן שהוא מחוקי המלכות לאפות כלם פתן בפורני ואין אדם רשאי לקבוע פורני לעצמו, לפי שהוא דומה לפת פלטר נכרי, שהתירוהו במקום שאין פלטר ישראל, לסוברים כן^[381], ועוד, שהאופה אופה בבית מיוחד לכך ואינו מתכוין לבשל לעצמו ולא לשום אדם מיוחד אלא למלאכתו, לפי שהוא שכיר לאפות ולבשל לכל הבא, ועוד, שהוא בבית מיוחד שאין בני אדם אוכלין בו ולא שותין בו והוא רשות הרבים לכל העולם, שבאופן זה אין שייך קירוב הדעת המביא לידי חתנות^[382]. וכתבו אחרונים בדעתם שלא התירו אלא כששכיר לאפות לכל בני העיר ואינו מתכוין לאדם זה, אבל אם כל אחד פורע לאופה, יש בו משום חתנות, ואסור^[383]. ואף מה שהתירו, כתבו אחרונים שלא התירוהו אלא מדוחק, ולפיכך אין סומכים על זה לכתחלה^[384], אלא בדיעבד בשעת הדחק^[385].

ויש מן הראשונים חולקים וסוברים שאין להקל כלל בפת פורני יותר מפת רגילה^[386].

התבשלה או השתנתה אחר אפיתה

פת גוים האסורה, ששראה במים ובישלה, יש מן האחרונים שכתבו בדעת הסוברים שיש בשול* אחר אפיה^[387], שהפת מותרת^[388], וכן יש שהתירוה לדברי הכל מעיקר הדין^[389], לפי שהפת כאילו חוזרת לסולת קודם הבשול, ונמצא שאפיית הגוי לא הועילה כלום^[390], וכתבו אחרונים שהיינו אפילו אם לא השביחה הפת על ידי הבישול^[391]. ומכל מקום למעשה יש מהם שלא התירו פת גוים על ידי בישול אלא בשעת הדחק, כגון בשנות בצורת^[392].

ויש שאסרו פת גוים שבישלה, שלפי שכבר נאסרה, איסור שבה להיכן הלך^[393]. וכעין זה יש שכתבו לענין פת גוים שנכתשה הרבה ונתפררה לפתיתים, ונתערבה בתמרים ודבש עד שנשתנתה צורתה, שאסורה, לפי שאחר שנאסרה, עדיין באיסורה עומדת^[394].

השביחה על ידי הבישול, יש מן האחרונים שנראה מדבריהם שמותרת לדברי הכל^[395].

בישלה וחזר ואפאה ישראל, יש מן האחרונים שכתבו שלדברי הכל חשובה נאפית על ידי ישראל ומותרת^[396].

פיררה לפירורים דקים וערבה עם מינים אחרים עד שאין ניכרת הפת, ולאחר מכן בישלה, יש מן האחרונים שכתבו שבאופן זה פקע איסורה ומותרת לדברי הכל - אף לסוברים שאין בישול לבד מתירה - ומותר לעשות כן אפילו לכתחלה^[397].

הגוי

כותים

כותים, גזרו על פיתם קודם שגזרו על פת שאר גוים, לפי שהיו מבטלים בנין בית המקדש בימי עזרא. על פרטי הגזירה, ואם נתקבלה, ע"כ כותים*^[398].

לאחר שעשו את הכותים כגוים גמורים^[399], כתבו אחרונים שאף במקום שאין פיתם אסורה משום גזירת פת כותים^[400], אסורה מדין פת גוים^[401].

שאינו עובד עבודה זרה

גוי שאינו עובד עבודה זרה, כתבו אחרונים שדין פיתו כדין פת גוים, שהרי אף בו יש איסור חתנות*^[402]. ויש שכתבו שאין פיתו כפת גוים^[403], ולדעתם מותר לאכול פת של ישמעאלים^[404].

בגוי שאין שייך בו חיתון

אף גוים שאין בהם חשש חיתון, שאין להם בנים ובנות, כתבו ראשונים שפיתם אסורה, לפי שלא אסרו דוקא משום בתו של מוכר או של נותן, אלא שדרך כלל עשו, והרחקה עשו משום בנות הגוים, שאם אין לזה יש לזה, ולפיכך אף נערים ובחורים וסריסים, פתם אסורה, וכן אסורה פת גוים בספינה, שאין בה נשים^[405], וכן מטעם זה אסורה פת של כומרים, אף על פי שאין להם בנים ובנות^[406].

וכן פת הנעשה בבית המלך והמשנים, כתבו אחרונים שאף על פי שיש מי שהתירה משום שודאי המלך והשרים לא יתחתנו בנו^[407], אין דבריו נכונים, לפי שדרך כלל אסרו משום בנותיהם, אף במקום שאין שייך בו חיתון^[408].

כשהגוים אסורים בבנות ישראל

בזמן שיש לגוים איסור גדול בתורתם בחיתון ישראל, יש מן הראשונים שכתב שמותר לאכול פת גוים, לפי שאין לחוש אז לחתנות, ולא גזרו אלא בימי רבותינו שהיו אז בנות ישראל מותרות להם^[409]. וראשונים חולקים וסוברים שאין להתיר מטעם זה^[410], וכן נראה מדברי אחרונים^[411], לפי שאף על פי שבטל טעם הגזירה, אין להתירה אלא אם יבטלה בית דין^[412], ועוד, שאין לגוים איסור בבנותינו אלא בפרהסיא, אבל בצנעא חביבות עליהם בנות ישראל, וכך היה אף בזמן שגזרו^[413], ועוד, שאף כשבנותינו אסורות להם, שמא אין אנו אסורים לבנותיהם, ויש לחוש שמא יתן ישראל עינו בבת גוי ויתחתן עמה, ואף אם אף זה אסור להם, יש לחוש שמא ישתמד וישאנה^[414].

ישראל מומר

ישראל מומר – עי' גדרו בע' מומר*^[415] - כתבו אחרונים בדעת ראשונים, שאף על פי שאין בבנותיו איסור חתנות, מכל מקום פתו אסורה, לפי שהוא כגוי גמור, והרי הוא בכלל גזירת חכמים על הגוים^[416]. וכן יש שכתבו שהמחלל שבת דינו כגוי לענין גזירת הפת^[417]. וכן קראים, יש מן האחרונים שכתבו שפיתם אסורה לפי שדינם כגוים^[418].

ויש מן האחרונים שכתבו שפתו של ישראל מומר מותרת, לפי שאין בבנותיו איסור חתנות^[419].

גר האסור בחתנות

גר מאותם האסורים בחתנות – כגון עמוני-ומואבי* ומצרי* ואדומי* – הסתפקו אחרונים אם פיתם אסורה, כדין פת גוים, שמא יבא ישראל לידי חתנות בהם, או שאינם אלא כשאר פסולי חיתון ישראלים, כגון ממזר, שלא אסרו פיתם^[420].

כשנעשתה עם ישראל

אפית ישראל

פת של גוים שאפאה ישראל, נראה בתוספתא ובגמרא, וכן כתבו ראשונים, וכן כתבו אחרונים להלכה שאינה חשובה פת גוים, ומותרת באכילה^[421].

ויש מן הראשונים סוברים, וכן יש מן האחרונים שפסקו להלכה, שפת גוים שאפאה ישראל אסורה, שכיון שהגוי לשה וערכה, ומן הגוי הוא לוקחה, יש בה משום חתנות אף כשאפאה ישראל^[422]. ואם ישראל לש והגוי ערך, או להפך, ואפאה ישראל, מותרת לדברי הכל, לפי שבזה אין קירוב הדעת כל כך^[423], וכן אם לשה וערכה גוי, וחזר ישראל וערכה עד שביטל מעשה הגוי, ואפאה, מותרת לדברי הכל^[424], ולפיכך מותר לקחת שאור של גוי ולחמץ בו ולאפות, לפי שאינו נשאר על תבנית שעשאו הגוי^[425]. וכן אם היה הקמח של ישראל, כתבו אחרונים שלדברי הכל מותר לתת לגוי ללוש ולערוך, ויאפהו ישראל^[426].

שותפות ישראל באפיה

אפית ישראל – המתירה פת גוים, לסוברים כן^[427] - אין צריך שתהיה כל האפיה, אלא די בחלקה, וכך אמרו בגמרא שאם הסיק גוי את התנור, וישראל אפה, או שהסיק ישראל וגוי אפה, או שגוי הסיק ואפה, וישראל חתה בגחלים – או הפך הפת^[428] - הפת מותרת^[429]. וכן פרשו אחרונים מה שנראה בתוספתא, שפת שעשאה עובד כוכבים במעמד ישראל מותרת, שהיינו כששסייע ישראל בידו^[430]. וכתבו ראשונים בטעם שהקלו להסתפק בסיוע בלבד, שפת, עיקר חיי הנפש בו^[431].

ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם בדעת הירושלמי, וכן יש מן הגאונים שנראה מדבריהם שדין פת שסייע ישראל באפייתה תלוי במנהג, שיש מקומות שאסרוה ויש שהתירו^[432].

ספק אם השתתף ישראל בעשיה, כתבו ראשונים שהפת מותרת – לסוברים ששותפות ישראל מתירה^[433] - לפי שספק-דרבנן* לקולא^[434], ויש שהתירו משום שכל שהוא ספק אם הוכשר לא שייך בו חשש חיתון, ולא גזרו כלל באופן כזה^[435].

חיתוי שמקלקל הפת מחמת רוב החום, כתבו אחרונים שאינו חשוב שותפות באפיה^[436]. וחיתוי שספק אם יקלקל, כתבו אחרונים בדעת הסוברים ששותפות ישראל מועילה מטעם היכר^[437], שמועיל^[438].

החשוב שותפות

לסוברים שפת גוים שהשתתף ישראל בחלק מעשיתה מותרת^[439], נחלקו גאונים וראשונים באיזו עשיה אמרו שחשובה שותפות:

א) יש שכתבו שצריך שיהיה דוקא מעשה המקרב את הבישול בצורה ניכרת, ולפיכך אין מועילות אלא שלשת המלאכות הנזכרות - הסקה או אפיה או חתוי בגחלים, או הפיכת הפת^[440] - שהשפעתן ניכרת בפת^[441], ואף חתיה בגחלים – שאמרו בגמרא שמועילה - אין מועילה אלא כשהוציא חום על ידה וקירב הבישול באופן ניכר, אבל אם הפך הגחלים מעט ולא הוציא מהם אור, אינו מועיל^[442], וכן זריקת עץ בתנור אינה מועילה, שאף אם מקרבת מעט את האפיה, אין קירוב זה ניכר^[443], ולדעתם מה שנהגו לזרוק פת לתנור, אין זה אלא באפית פת המותרת בלא זה מטעמים אחרים, שנהגו בנוסף לעשות בה היכר של זריקת פת על ידי ישראל^[444].

שם ישראל גחלים בתנור ומהם הדליק גוי האש, צדדו ראשונים שמעשה זה מועיל להתיר הפת, לדברי הכל, לפי שהבאת עיקר האש חשובה כהסקת התנור^[445].

ב) ויש מן הראשונים שכתבו שכדי להתיר הפת צריך מעשה ישראל המקרב את הבישול^[446], אבל אין צריך שיהיה הקירוב ניכר^[447]. ומטעם זה כתבו אחרונים שניפוח באש – שאחרונים כתבו שחשוב כחיתוי בגחלים ומועיל להכשיר הפת^[448] – מועיל להכשיר אפילו כשבלעדיו היו הגחלים לוחשות והעצים דולקות, ואפילו כשאין מנפח אלא בפה, לפי שמכל מקום על ידי הניפוח מוסיף חמימות, וכל חמימות מקרב הבישול^[449]. אבל נתינת קיסם בתנור, כתבו ראשונים בדעתם שאין מתירה הפת, לפי שאין בה תועלת כלל^[450]. ויש שכתבו שאף נתינת קיסם מועילה לדעתם, לפי שאין לך כל קיסם וקיסם שאינו מוסיף בחום התנור ומקרב בישול^[451].

נתן ישראל מעט גחלים וקיסם בתחילת הסיקו של תנור להעלות שלהבת, אף על פי שהוסיף הגוי בעצים והסיק ואפה, כתבו ראשונים שלפי שתחילת הדלקת המדורה נעשית בישראל, נקרא כל ההיסק על שמו, וחשוב כעושה מעשה המקרב הבישול^[452].

ג) ויש מן הראשונים שכתבו שכל שהשתתף במלאכת הפת, הרי זו מותרת^[453], אפילו לא קירב האפיה^[454], ולדעתם די בכך שינער האש מעט^[455], או יכבשנה מעט^[456], או ינפח מעט באש, אפילו כשאינו מקרב הבישול^[457], וכן לדעתם אפילו לא זרק אלא עץ לתוך התנור, התיר כל הפת שבו^[458], לפי שאין הדבר אלא להיות היכר שפת של גוים אסורה^[459].

וכן כתבו ראשונים ואחרונים רבים להלכה, שנתינת קיסם בתנור על ידי ישראל מועילה להכשיר פת גוים^[460]. ויש שכתבו להלכה שלכתחלה יש לישראל לעשות אחת משלש המלאכות החשובות – היסק או אפיה או חיתוי^[461] – ובשעת הדחק די אפילו במעשה קטן כגון נתינת קיסם או ניעור האש או ניפוח^[462].

כוונה

שותפות ישראל בעשיה, יש מן האחרונים שכתבו בדעת הסוברים שאינה אלא להיכר^[463], שצריך שתהיה בכוונה לסייע ולהכשיר, אבל אם עשאה בלא כוונה, אינה מועילה^[464]. ויש שכתבו שמועילה שותפות אף בלא כוונה^[465].

קטן

ישראל קטן שהשתתף באפיית פת גוים, כתבו אחרונים שלסוברים שאין צריך כוונה במעשה שותפות^[466], מועילה השתתפותו^[467]. ולסוברים שצריך כוונה^[468], יש מן האחרונים שכתבו שלסוברים שאין צורך בשותפות ישראל אלא להיכר^[469], מועילה השתתפות של קטן^[470], ויש שכתבו שאין שותפות קטן מועלת לסוברים שצריך כוונה, אלא כשכוונתו ניכרת מתוך מעשיו, אבל בקטן כבן שש, שאין כוונתו ניכרת, אין מועילה^[471].

קטן שאמר שהשתתף באפיה, יש מן האחרונים שכתבו שאינו נאמן, ויש לחקור אחר דבריו^[472], ויש שכתבו שקטן שיודע ומבין שפת גוים אסורה בלא השתתפות ישראל, נאמן^[473].

שותפות בהיסק קודם

תנור שהשתתף ישראל בהיסקו על ידי זריקת קיסם – לסוברים שמועילה^[474] – ולאחר מכן חזר גוי והסיקו לבדו בלא שותפות ישראל, נחלקו ראשונים אימתי חשובה שותפות ישראל בהיסק שני: יש שכתבו שאם נשארו קצת בעין מן הגחלים הבוערות מההיסק הראשון בזמן היסק שני, נחשבת שותפות ישראל אף בהיסק השני^[475], אבל כשלא נשארו גחלים, אין חשובה שותפות ישראל^[476]. ויש סוברים שאף כשלא נותרו גחלים, כל עוד לא עמד התנור יום שלם מעת לעת מבלי חום, אלא אפו בו – אפילו גוים - בינתיים בכל יום פעם אחת בלי הפסק, אף על פי שעמד כל הלילות שבינתיים בלי חימום, חשובה עדין שותפות ישראל מחמת נתינת העץ שבהיסק הראשון, לפי שהחום הראשון מועיל גם עתה למהר בישול הפת, שהתנור נוח להשתמש כשהוחם מאתמול יותר מכשעמד יום שלם בלתי חימום^[477], ובטעם שהקילו כל כך, כתבו אחרונים שאין השלכת הקיסם אלא להיכר בלבד^[478], לסוברים כן^[479], וכתבו אחרונים להלכה שיש לסמוך על זה^[480], ויש שכתבו שהיינו דוקא בשעת הדחק^[481], וכתבו אחרונים שכן הדין אפילו אם הסיקו כן פעם אחר פעם עד עולם^[482], ויש שכתבו שאין הדין כן אלא למשך שבוע ולא יותר^[483].

שותפות אחר אפיה חלקית

גוי שהחל לאפות פת, ונשתתף עמו ישראל בעשיה אחר תחילת האפיה, אם היה זה קודם שקרמו פני הפת, חשובה הפת כנאפית בשותפות ישראל ישראל^[484]. ואם השתתף ישראל שנגמרה אפית הפת, ושוב אינה משביחה עלי ידי מעשה ישראל, חשובה הפת כנאפית על ידי גוי לבדו^[485]. ואם השתתף אחר שקרמו פני הפת, ובעודה צריכה לתנור ומשביחה באפייתו, יש מן הראשונים שכתבו שחשובה שותפות ישראל בעשיה^[486], וכן כתבו אחרונים להלכה^[487], ויש שכתבו שאינה חשובה שותפות^[488].

השתתף כשכבר היתה הפת ראויה לאכילה, ולא היתה צריכה לתנור, יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאין חשובה שותפות בעשיה^[489]. ויש שכתבו שחשובה שותפות בעשיה כל עוד הפת משביחה, ואפילו כבר הוציאוה מן התנור, כל שתשביח אם תשוב ותינתן בו^[490], ויש מן האחרונים שכתבו שכן הלכה^[491], או שניתן לעשות כן בשעת הדחק^[492], והסתפקו אחרונים אם די בזה במעשה כל שהוא של ישראל, כגון נתינת קיסם בתנור – לסוברים שדי בו כשעשאוהו בתחלה^[493] - או שצריך מעשה חשוב יותר, כגון חיתוי^[494], ויש שכתבו שמועיל אפילו מעשה כל שהוא^[495].

פת שנאפתה כל צרכה ואין ידוע אם תשביח עוד בתנור, יש מן האחרונים שנראה מדבריהם שניתן להכשירה על ידי שניתננה ישראל בתנור – לסוברים שניתן להכשיר פת כל עוד משביחה^[496] - שמן הסתם תוסיף להשביח בתנור^[497]. ויש שכתבו שלא ניתן להכשירה אלא אם ודאי תשביח^[498].

הערות שוליים