אנציקלופדיה תלמודית:פשרה

הגדרת הערך - דיני פשרה בין בעלי דין.

מקורה וגדרה

משמעות השם

במשמעות השם "פשרה" כתבו ראשונים שהוא המיצוע בדבר, כלומר הסכמה בדרך שלום, וכן קוראים למים הבינוניים שאינם לא קרים ולא חמים, פושרים^[1], ויש שכתבו שהוא לשון התרה, שמתירים את העסק בין בעלי הדינים^[2].

מצינו שפשרה נקראת גם בלשון "ביצוע", וכן שנינו: ביצוע בשלושה דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים פשרה ביחיד^[3], וכתבו ראשונים, שהסובר שצריך שלשה, השתמש בלשון "ביצוע" משום שצריך אומד הדעת לבצוע הממון ולחלקו במדה שוה, שלא יהא אחד מהצדדים נפסד יותר מהראוי לו, והסוברים שדי באחד השתמשו בלשון "פשרה", לשון קל, שאין צריך לדקדק בדבר, אלא בכל ענין שיכול לפשר ביניהם יפשר^[4], או שלדעת ר' מאיר פשרה נקראת ביצוע, מלשון גזילה, שנוטל ממון מאחד ונותן לאחר שלא על פי דין, ולדעתו לכתחילה אין לעשות פשרה, ולדעת חכמים נקרא פשרה, שסוברים שמצוה לעשות פשרה^[5], ומהם שכתבו שהוא משום שלסובר שצריך שלשה, פשרה הוקשה לדין, ולסוברים פשרה ביחיד, לא הוקשה פשרה לדין^[6].

איסור, רשות או מצוה

בעשיית פשרה, נחלקו תנאים: א) לדעת ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי, אסור לבצוע^[7], משעה שבאו לדין^[8] אפילו קודם ששמעו הבית דין את טענותיהם^[9], וכל הבוצע הרי זה חוטא, וכל המברך את הבוצע הרי זה מנאץ, שנאמר "בוצע ברך נאץ ה'"^[10], אלא יקוב הדין את ההר, שנאמר "כי המשפט לאלהים הוא"^[11]. באיסור לבצוע, יש מן האחרונים שכתבו שהוא משום שאסור לדון שלא על פי דין תורה, ולכן לדעתם כאשר אינו יודע דין התורה, מצוה לעשות פשרה, וכן בבן-נח* שמוזהרים על הדינים לדון לפי השכל האנושי, יש להם מצוה לפשר^[12]. ויש שנסתפקו אם האיסור הוא משום שמצוה לעשות דין, או משום שאין בעלי הדין גומרים בדעתם לעשות פשרה, וכתבו בדעת הסוברים שאחר גמר דין דוקא לדיין אסור לבצוע אבל לאדם אחר מותר לבצוע^[13], שהאיסור לעשות פשרה אחר גמר דין הוא משום המצוה לקיים הדין, והיא מוטלת דוקא על הדיין שיודע לדון, אבל על אדם אחר שאינו הדיין אין מצוה לקיים הדין ולכן יכול לבצוע^[14]. יש מן הראשונים שכתבו בדעת ר' אליעזר, שדוקא דיין אסור לו לבצוע, אבל מי שאינו דיין, רשאי לבצוע, ולכן אהרן שלא היה דיין, היה עושה פשרה ומשים שלום^[15].

בדיעבד, כשכבר עשה פשרה, יש שכתבו בדעת ר' אליעזר שהפשרה קיימת, אלא שנקרא חוטא^[16].

ב) בדעת תנא קמא, הסובר שמשנגמר הדין אין אתה רשאי לבצוע^[17], אמרו בתלמוד שדוקא אחר גמר דין אסור לבצוע, אבל קודם גמר דין רשות בידו לבצוע^[18], ואפילו כבר שמע דבריהם^[19], וכן בדעת ר' אליעזר ור' מאיר, שדורשים את הכתוב "בוצע ברך נאץ ה'" באופן אחר ולא לענין פשרה^[20], כתבו ראשונים שמותר לעשות פשרה, אך אינה אלא רשות^[21]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעתם, שיש מצוה בעשיית פשרה, אלא שהיא שקולה לדין ולכן אין מצוה להקדימה^[22]. ולדעת ר' שמעון בן מנסיא, קודם שהדיין יודע להיכן הדין נוטה, אפילו שמע דבריהם, רשות בידו לבצוע, ולאחר שכבר יודע להיכן הדין נוטה, אינו רשאי לבצוע^[23].

ג) לדעת ר' יהושע בן קרחה, יש מצוה לבצוע, שנאמר: אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם^[24], איזהו משפט שיש בו שלום, זהו הביצוע, וכן נאמר בדוד: ויהי דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו^[25], איזהו משפט שיש בו צדקה, זהו הביצוע^[26]. ודוקא קודם גמר דין, אבל אחר גמר דין אסור לבצוע^[27]. בגדר המצוה, עי' להלן^[28]

הלכה כר' יהושע בן קרחה, שיש מצוה לומר לבעלי הדין שאפשר לעשות פשרה^[29], ודוקא קודם גמר דין, אבל אחר גמר דין, אסור לבצוע^[30].

במכילתא דרשו על הכתוב: כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו^[31],"ושפטתי בין איש" זה הדין שאין בו פשרה, "ובין רעהו" זה הדין שיש בו פשרה, מגיד ששניהם נפטרים זה מזה כרעים^[32].

גדר המצוה

בגדר המצוה לעשות פשרה, כתבו ראשונים ואחרונים שהיינו להציע לבעלי הדין פשרה או דין^[33], מהם שלדעתם צריך לומר תחילה את האפשרות של דין^[34], ומהם שלדעתם צריך לומר תחילה את האפשרות של פשרה, שכיון שמצוה להציע פשרה, מצוה לפתוח בזה^[35], וכתבו אחרונים שאין לדיין לרדוף כל כך אחר הפשרה, אלא רק להציע להם פשרה או דין^[36]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שמצוה על הדיין לחזר אחר הפשרה ולדבר על לב המתדיינים אולי יתפשרו כי הפשרה טובה להם, וכל דיין יאמר זאת בלשונו והסברתו להודיע שהפשרה עדיפה יותר^[37]. ויש מן הראשונים שכתבו שאין מצוה על הדיינים להפציר במתדיינים להתפשר, אלא אחרי שהמתדיינים בחרו בפשרה, מצוה על הדיינים לטרוח ולפשר, הילכך שואלים אותם אם רוצים להתפשר, ואם לאו, ידונו כפי הדין^[38].

וכתבו הפוסקים, שבזמן הזה לכתחילה יש לדיינים לעשות כל מה שאפשר כדי לעשות פשרה^[39].

באיסורים

אף על פי שהפשרה היא מצוה^[40], כתבו ראשונים שהיינו דוקא בדיני ממונות, אבל באיסורים אינו כן, ואל יאמר הדיין נתיר לו את זו כדי שלא יאכל את זו, וכיוצא בזה הוא שאמרו לא נאמר מקרא זה של "ובוצע ברך נאץ ה'"^[41] אלא כנגד אהרון^[42], שנאמר "וירא אהרן ויבן מזבח לפניו"^[43], ודרשו: ויבן מזבוח לפניו ראה חור זבוח לפניו על שלא רצה לעשות להם כך ואמר אם איני שומע להם עושים לי כך ומתקיים בהם אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא שהרי חור נביא היה ולא יהא להם תקנה שלא ליענש עונש מרובה מוטב שאעשה להם העגל ואפשר שיהא להם תקנה בתשובה^[44].

בן נח

בן-נח*, לדעת ר' יוחנן הלומד שנצטווה על הדינים מהכתוב ""אשר יצוה את בניו וכו' לעשות צדקה ומשפט"^[45], כתבו ראשונים שפשרה בכלל הציווי^[46] ואם כן מצווה הוא על הפשרה^[47]. בן נח שבא לדין לפני ישראל, כתבו אחרונים שמצוה לפתוח לו בפשרה, ממה נפשך, או שיש לבני נח מצוה לעשות פשרה, ואף אם נאמר שאין להם מצוה, המצוה היא על הדיינים^[48].

קטן

קטן שבא לדין, כתבו אחרונים שיש מצוה לפתוח לו בפשרה, שפשרה היא בכלל ועשית הישר והטוב, ושייך גם בקטן^[49].

מצוה לאחר גמר דין

המצוה לעשות פשרה, כתבו אחרונים שהיא עד גמר דין^[50]. ויש מן האחרונים שכתבו שהיא עד שנגמר הפסק בדעתם של הדיינים, ואף על פי שהאיסור לבצוע הוא רק משיאמרו "איש פלוני אתה חייב"^[51], ולדעתם מטעם זה משה רבנו לא היה עושה פשרה^[52], שמשעה שבאו לפניו לדין והשמיעו הטענות כבר ידע מה פסק הדין, ולכך לא היתה לו מצוה לבצוע^[53].

במקום שאין דין

במקום שאין דין כיצד לנהוג, כגון בב' ספינות העוברות בנהר זו כנגד זו ושתיהן טעונות וקרובות, שאמרו שיש להטיל פשרה ביניהם^[54], יש מן האחרונים שכתבו שבזה לדברי הכל יש מצוה על בעלי הדין להתפשר, ולא נחלקו התנאים אם מצוה לעשות פשרה או לא^[55], אלא כאשר אפשר להכריע את המקרה הנידון על פי דין^[56].

מהותה של הפשרה

מהות הפשרה, כתבו אחרונים שבדרך כלל היא חלוקת הדבר בשוה בין שני הצדדים, ולדעתם זהו שכתבו ראשונים, שדייני פשרה חוצצים מחצה לזה ומחצה לזה^[57], אלא שאין הדיין מחויב דוקא לחלק באופן שוה, אלא יכול לפשר כראות עיניו באופן שלא יעדיף צד על חבירו, שפשרה עיקרה עשיית שלום בין הצדדים^[58]. ויש מן האחרונים שכתבו שסתם פשרה היא אפילו רחוקה מן הדין, ולכן לדעתם אין בפשרה ענין של טעות כלל, היינו שאם טעה המפשר ועשה הפשרה רחוקה מן הדין, אין מחזירים את הדין, ולדעתם זהו שסוברים חכמים שפשרה ביחיד^[59], שכיון שאין צריכה הפשרה להיות קרובה לדין כלל, די ביחיד ואין צריך לדון בה^[60].

ויש שכתבו, שענין הפשרה אינו שהדיין יכול לעשות כפי שירצה, אלא צריך הכרע הדעת למי נוטה היושר יותר כך מפשרים, והתירה התורה לשפוט משפט כזה כפי נטיית הדעת, שלא על פי דין תורה, שיזכה כל אחד מהצדדים קצת מטענתו^[61].

פשרה הקרובה לדין

כאשר קיבלו עליהם בעלי הדין לעשות פשרה הקרובה לדין, כתבו אחרונים שאין לפטור את מי שהיה צריך להתחייב בדין, יותר משליש מהסכום, וכן אין לחייב את מי שהיה צריך להיפטר בדין, יותר משליש מהסכום, ומכל מקום ראוי לפשר בפחות מזה כמה שיוכל, אם די בכך לעשות שלום בין הצדדים^[62].

במקום שיש חיוב שבועה

כאשר הנתבע חייב שבועה, יש מן האחרונים שכתבו שמנהג הדיינים לפשר באופן שיתן שליש משיעור התביעה^[63], וכתבו שלדעתם כאשר הדיין עושה פשרה הוא דן על פי אומדנא, איזה מהצדדים דובר אמת, ולא על פי הטענות, ולכן אם ניכר לו שהתביעה אין בה ממש, מוטל עליו לתת לתובע רק דבר מועט מהתביעה, ואם התובע אינו מוכן להתפשר בזה, יחזק את הנתבע להישבע כדי שלא יהיה חוטא נשכר, ואם ניכר שהנתבע משקר וממילא אינו יכול להשבע, אזי ישום הדיין כמה הנתבע מוכן לשלם כדי להיפטר מהשבועה, וסכום זה יטיל על הנתבע^[64].

בדבר שלא בא לעולם

בפשרה בדבר-שלא-בא-לעולם*, אף על פי שאין אדם יכול להקנות דבר שלא בא לעולם^[65], יש מן האחרונים שכתבו שבפשרה יכול לחייב עצמו עליו^[66].

כמכירה או כמתנה

הפשרה, אם חשובה כמכר או כמתנה, נחלקו גאונים וראשונים, ואחרונים בדעתם: א) יש מן הראשונים והאחרונים סוברים שחשובה כמתנה, ולכן לדעתם מסירת מודעא* על הפשרה שמועילה לבטל הפשרה^[67], דינה כמסירת מודעא על מתנה^[68], שהמתפשר מוותר לחבירו ממון שאינו חייב בו^[69].

ב) והרבה גאונים וראשונים סוברים שדין מודעא על פשרה כדין מודעא על מכר^[70], לפי שהפשרה חשובה כמכר, שמתוך ששניהם יראים שמא יפסידו הכל בדין, מתפשרים ביניהם על מקצת מסכום התביעה, והרי זה כאילו כל אחד מהם מוכר לחבירו כל זכות שיש לו בתביעה זו בסך שמתפשרים ביניהם^[71], וכל אחד מוותר מקצת מטענותיו, זה מוחל קצת וזה נותן קצת, והרי זה כמכר, שזה נותן לו המקח וזה נותן לו הדמים בעד המקח^[72], ומחמת הספק כך הוא שווי תביעתו^[73]. ויש מן האחרונים מוסיפים שאף לסוברים שלענין ביטול מעשה על ידי אונס*, פשרה דינה כמתנה, שאינה חלה כשאנסוהו לעשותה^[74], מכל מקום מודעא על פשרה אינה כמודעא על מתנה, שאין המתפשר - שמוסר מודעא בדין מסופק^[75] - נאמן על אונסו, אף על פי שבמתנה נאמן הוא על אונסו^[76], שדוקא במתנה נאמן הוא על אונסו, שאלמלא האונס מי מכריחו לתת מתנה ולמסור עליה מודעא^[77], מה שאין כן בפשרה בדין מסופק, אין הוכחה שאנוס הוא, שנוח לו להתפשר - שמא יתברר שהדין עם בעל דינו - ולמסור מודעא על הפשרה - שמא יתברר שהדין עמו - ולפיכך מודעא בפשרה צריכה ידיעת האונס על ידי העדים, ואף לסוברים שמודעא במתנה מועילה אף כשאינו אנוס כלל^[78], מודעא על פשרה אינה מועילה, שאין מן הדין שלאחד מבעלי הדין תהיה הברירה לחזור בו מן הפשרה, ולבעל דינו לא תהיה האפשרות לחזור בו^[79].

ג) ומן האחרונים יש מחלקים בדעת ראשונים בין מודעא שמוסר התובע על פשרה, שחשובה כמודעא על מכירה, למודעא שמוסר הנתבע, שחשובה כמודעא על מתנה^[80], שהתובע כיון שמקבל דמים מתרצה במקצת דמי תביעתו כדי שיוכל להוציא אותו מקצת, ונמצאת הסכמתו להתפשר כמכירה, מה שאין כן הנתבע שאינו מקבל דמים, ומה שהיה עלול להפסיד יותר אלמלא הפשרה אינו חשוב כתמורה, אלא מניעת הפסד, נמצא שמה שמשלם מכח הפשרה מתנה הוא ולא מכירה^[81], או משום שהנתבע שנאנס להתפשר ולשלם מקצת דמי התביעה, כיון שלא קיבל דמים, הרי זה כאונס לתת מתנה, ודוקא בתובע שנאנס וקיבל דמים חשוב כמכר^[82]. ========

ד) ויש שכתבו לחלק, שפשרה שיש בה מחילת ממון, חשובה כמתנה, ומסירת מודעא עליה כמודעא על מתנה, אבל פשרה שאין בה מחילת ממון - כגון חלוקת-שותפות*, שהתפשרו שכל אחד יטול לו חלק מסויים, או שהיה אחד חייב לחבירו, והתפשרו שיאריך לו את זמן הפרעון, או שתי ספינות שהיו עוברות בנהר ופגעו זו בזו ואין מקום לשתיהן לעבור, והתפשרו שאחת תידחה מפני חברתה^[83] - חשובה כמכר, ומסירת מודעא עליה דינה כמסירת מודעא על מכר^[84].

כשהדין ברור

היה הדין ברור כאחד מבעלי הדינים, ואף על פי כן עשה פשרה, נחלקו ראשונים ואחרונים בדעת הסוברים שמודעא על פשרה דינה כמודעא על מכר^[85], אם הוא אף באופן זה: א) יש סוברים שלא אמרו שפשרה היא כמכר אלא בדין מסופק - וכן כשאחד מבעלי הדין חייב שבועה, ומתפשרים כדי שלא ישבע^[86] - שויתורו של חבירו על הדין הוא כנתינת דמים, אבל אם היה הדין ברור כאחד מהם, כגון שתבעו תביעה שברור שאינו זוכה בה בדין, ואנס את חבירו לשלם לו כל תביעתו^[87], ומתוך כך הסכים הנתבע להתפשר ולשלם מקצת התביעה, ומסר הנתבע מודעא על הפשרה, דין מודעא זו כדין מודעא על מתנה^[88], שכיון שמן הדין הוא פטור לגמרי, כל מה שנותן לו מתנה היא שנותן לו שלא מרצונו^[89], וכן בתבעו תביעה שודאי זוכה בה בדין, ואנס הנתבע את התובע להתפשר עמו ולקבל מקצת התביעה ולמחול השאר, ומסר התובע מודעא על הפשרה, דין מודעא זו כדין מודעא על המחילה^[90] - שהיא כמתנה^[91] - שכיון שמן הדין היה זוכה בכל תביעתו, כל מה שמוותר לו מחילה היא שמוחל לו שלא מרצונו^[92]. ויש שכתבו יותר מזה, שאף בדין המסופק אצל הדיינים, אם מוסר המודעא יודע שהדין עמו, הרי זה כמתנה, שלדבריו שהדין עמו נמצא שויתורו היה ללא שום תמורה, וכשמסר מודעא על הפשרה היא חלה כדרך שחלה במתנה^[93]. ב) ויש סוברים שאפילו היה הדין ברור כאחד מהם מכל מקום אם נתפשר עמו ומסר מודעא תחילה, דינה כמודעא על מכר^[94] - ואף לסוברים שלענין שתתבטל באונס בלא מודעא, דין פשרה זו כמתנה, וכל שידוע שהיה בה אונס, הפשרה בטילה^[95] - שאף על פי שנותן מעות שאינו מתחייב בהם בדין, או מוחל מעות שחבירו יתחייב לו בדין, מכל מקום אף הוא מרויח^[96]. ג) ויש סוברים שדין מודעא על פשרה - במקום שהדין ברור כאחד מהם^[97] - תלוי בדין מודעא על מכר בפחות משוויו, שנחלקו בו אם חשוב כמודעא על מכר או כמודעא על מתנה^[98], שלסוברים שחשוב כאונס למכור הפשרה כמכר, ולסוברים שחשוב כאונס ליתן מתנה הפשרה כמתנה^[99].

על הסוברים שאם פשרה חשובה כמכר אין כותבים מודעא בפשרה על מי שמציית לדין, ע"ע מודעא^[100]. על מודעא לביטול פשרה שכאשר נמסרה טרם ידע המוסר שיבררו להם דיין לפשרה, שאינה מועילה, ע"ע הנ"ל^[101]. על מודעא לביטול פשרה שאין זמן המסירה ידוע, שאינה מועילה משום שמעמידים הממון בחזקת הנתבע, לסוברים כן, ע"ע הנ"ל^[102]. על נוסח מסירת שטר מודעא, עי' בנספח לערכי המודעא.

בכמה ענינים מצינו שפשרה שוה לדין, ובענינים אחרים שונה מדין.

כח בית דין

פשרה, שלדעת ר' מאיר צריכה להעשות בג' דיינים דוקא^[103], יש מן הראשונים שכתבו שאף לסוברים ששנים שדנו דיניהם דין^[104], בפשרה צריך שלשה דוקא, כיון שעושים כל אשר ישר בעיניהם, והפקר בית דין הפקר^[105].

שנעשתה בערכאות

פשרה שנעשתה בערכאות* של גוים, הרי היא כחרס^[106], ואף על פי שפשרה צריכה קנין^[107] וקנו מידם לקיים הפשרה, מכל מקום כיון שהפשרה קרויה דין, ונעשתה על ידי הערכאות שפסולים לדון^[108], אינה חלה^[109].

שאינם כשרים לדון

הפסולים לדון, שאם בעלי דין קיבלום עליהם, כשרים הם, כגון הגזלניםשגיאת ציטוט: תג <ref> לא תקין; להערות שוליים ללא שם חייב להיות תוכן, כתבו אחרונים שכשרים לעשות פשרה, ואין דינם כערכאות של גוים שפשרה הנעשית בפניהם פסולה^[110], שערכאות של גוים אינם כשרים לדון אפילו קיבלו עליהם^[111]. ובמקום שאין דיינים היודעים לדון דין תורה, כתבו ראשונים שרשאים בני העיר למנות בוררים לעשות פשרה בין התושבים, מדין עשיית פשרה, ומכל מקום צריך שיהיו יראי אלהים שונאי בצע ומביני מדע^[112].

נטילת שכר

דיין העושה פשרה, כתבו אחרונים שרשאי ליטול על כך שכר, ויכול לומר לבעלי הדין שלא יאמר להם את הפשרה עד שיתנו לו שכר, שלא נאסרה נטילת שכר אלא על עשיית דין בלבד^[113], אלא שכיון שאסור להטות הפשרה, צריך ליטול משניהם בשוה^[114]. ויש מן האחרונים שצידדו לומר שאסור ליטול שכר על הפשרה, שמשעה שבעלי הדין מתרצים לעשות פשרה, חזרה הפשרה להיות כמו דין, שאסור ליטול עליו שכר^[115].

שוחד

דיין שעשה פשרה והתברר שנטל שוחד* להטות הפשרה, כתבו אחרונים שהפשרה פסולה^[116].

פשרה מוטעית או מוטית

פשרה שהיא מוטעית או שנוטה לאחד מן הצדדים, כתבו אחרונים שכשם שבהטעיית הדין או בהטיית הדין חוזר, כך בהטעיית פשרה או בהטייתה, חוזר^[117].

הסתלקות מעשיית פשרה

הסתלקות הדיין, שבעשיית דין לאחר ששמע דברי בעלי הדין ויודע להיכן הדין נוטה, אינו רשאי להסתלק, מהכתוב "לא תגורו מפני איש"^[118], בעשיית פשרה, יש מן הראשונים שכתבו שרשאי להסתלק, שדוקא בדין שנעשה בעל כרחם של הצדדים אינו רשאי, אבל בפשרה שאינה נעשית אלא ברצונם ויכולים שלא לשמוע לו, יכול לומר למה לי לטרוח ביניהם^[119].

בהתרצות בעלי הדין

כפיה על פשרה

מצינו אופנים שונים של פשרה, החלוקים בדינם לענין כפיה על הפשרה בהם: א) כאשר אפשר לברר את הדין, כגון בשני בעלי דין שבאים לדין, והדיין שואל אותם אם רצונם בפשרה או בדין^[120], באופן זה הפשרה תלויה ברצון בעלי הדין ואי אפשר לכפות עליה^[121]. ב) כאשר אין דין כיצד לנהוג, כגון בשתי ספינות שעוברות בנהר ופגעו זה בזה, ואם שתיהן עוברות שתיהן טובעות, שהדין הוא שיש קדימה לטעונה או לקרובה, וכאשר שתיהן טעונות או שתיהן קרובות, שאין כאן דין שאומר כיצד לנהוג, עושים פשרה ביניהן ומטילות שכר זו לזו^[122]. בפשרה זו נחלקו אחרונים: יש סוברים, ומהם שכתבו כן בדעת ראשונים, שאפשר לכפות עליה^[123], ומהם שלדעתם זהו שהביאו הראשונים כמקור לפשרה זו את הכתוב "בצדק תשפט עמיתך"^[124] - ולא את הכתוב "צדק צדק תרדף"^[125] שהביאה הבריתא לגבי הפשרה בב' ספינות^[126] - משום שיש מקום שיכול הדיין לעשות פשרה כמו דין, ואפילו אינו "צדק צדק" היינו שאינו הדין הגמור, אלא "בצדק" בלבד^[127]. ויש סוברים שאף בפשרה זו, אין כח ביד הדיין לכופן לפשרה, וזהו שאמרו "הטל פשרה ביניהם" ולא "עשה פשרה ביניהם" שאין כח ביד הדיין לכוף לשום אחת מהן ליטול שכר, אלא הדיין צריך לשער לפי אומד הדעת כמה שכר הדחייה ויניח פשרה זו ביניהם ויעשו כרצונם, או אחת תיטול שכר או יפילו גורל^[128]. ג) כאשר אין אפשרות לברר את הדבר על פי דין, שכתבו ראשונים ואחרונים שיש כח לדיין לעשות דין כעין פשרה, ואינו רשאי להוציא דין חלוק תחת ידו בלי גמר^[129], כתבו אחרונים שיכולים בית דין לכפות על הפשרה^[130], שכל שאין הדבר יכול להתברר על פי הדין, פשרה בזה היינו דינו^[131], ומהם שכתבו שכן הדין בכל מקרה של ספק בדין ("ספיקא דדינא") כיצד להכריע בשאלה שבאה לפני בית דין^[132].

פשרה שלא מדעת בעלי הדין

אף על פי שהפשרה צריכה הסכמת בעלי הדין ואין כח ביד בית דין לעשות פשרה שלא מדעת בעלי הדין^[133], ישנם אופנים שבהם כח בית דין יפה לעשות מעצמם פשרה בלי הסכמת בעלי הדין:

בממון יתומים, כתבו ראשונים ואחרונים שמותר לבית דין לעשות פשרה ולוותר חוץ מן הדין כדי להשקיט ממריבות וקטטות^[134], ויכולים בית דין להטיל דברי ביצוע ופשרה לחובת היתומים אף אם הפריזו במקצת מצד זה לצד זה בשביל השתקת הריב^[135]. ויש שכתבו לחלק, בין פשרה בנידון שהוא למנוע מן היתומים רווח ממון, שאז אפשר לבית דין לעשות הפשרה, ובין נידון שהוא הפסד ממש ליתומים, שאז אין לבית דין להתפשר ולהפסידם^[136], וכן יש סוברים שלא התירו לבית דין לוותר בממון היתומים כדי להשקיט ממריבות אלא במקום חשש שיבוא מזה הפסד ממון ליתומים^[137].

כח זה לפשר ולוותר בממון יתומים לא נמסר אלא לבית דין הממונה בעיר או לגדולי הדור^[138].

אין חילוק בדבר בין היו היתומים תובעים ומפשרים בית דין שיקבלו פחות מן המגיע להם לפי הדין, ובין היו היתומים נתבעים ומפשרים בית דין שישלמו מיד פחות מן התביעה^[139].

ויש מי שחולק בעיקר הדין, וסובר דאין בידינו להוציא מן היתומים אף מפני מניעת קטטה^[140].

בעל חוב המוכן לוותר מחובו אם ישלמו לו מיד, כתבו ראשונים גובים בית דין מן היתומים מיד, אף שאין נזקקים לנכסי יתומים עד שיגדלו, כיון שהוא לטובתם^[141]. ואפילו הבעל חוב רוצה לעשות הנחה ליתומים רק בדבר מועט נזקקים בית דין וגובים^[142], ואפילו עדיין לא הגיע זמן פרעון החוב^[143].

פשרה ע"י אפוטרופוס

אפוטרופוס בנכסי יתומים, כתבו אחרונים שיכול לוותר במעות היתומים לטובתם ולעשות פשרה בדינם^[144]. ויש שצידדו לחלק, שדוקא אם היתומים הם תובעים ובעל דינם רוצה לשלם מיד פחות מתביעתם, ומכיון שהיתומים באים להוציא ממון מיד האחרים יש ביד האפוטרופוס להתפשר, אבל כאשר היתומים הם נתבעים ובאים להוציא ממון מיד היתומים שלא כדין, אף שהתובע רוצה לוותר מן החוב, אין רשות ביד האפוטרופוס לפרוע משל יתומים, שמא כשיגדלו ימצאו שובר וכיוצא בזה^[145]. ויש שצידדו לומר, שאפשר שאין האפוטרופוס דינו כבית דין לענין זה שיוכל להתפשר לטובת היתומים^[146].

וכתבו שהאפוטרופוס המתפשר לטובת היתומים יש לו לעיין יפה יפה שלא יפסידו היתומים יותר ממה שנצטרך לטובתם^[147], וכן יש לו להיות בקי היטב בכל הענין שלא יבוא בפשרה זו גם לידי הפסד אם יתגלה אחר כך זכות חדשה לטובת היתומים ושלא היה יודע עכשיו^[148].

ונחלקו: יש אומרים שאין האפוטרופוס צריך לבית דין, ויכול בעצמו לעשות הפרשה, כפי ראות עיניו^[149], ויש אומרים שעל האפוטרופוס לעשות את הפשרה על פי בית דין יפה ומפורסם בדורו לבקי ומומחה^[150].

יש אומרים שאם לא רצה האפוטרופוס להתפשר מהראוי לבית דין להכריחם להתפשר^[151].

יש כח ביד בית דין לגזור ולהחרים שתתקיים הפשרה ושלא יוכלו היתומים לחלוק ולמחות כשיגדלו^[152].

יש אומרים שאם לא החרימו בית דין שתתקיים הפשרה הדבר תלוי בזה, אם עשו הפשרה לטובת היתומים שדומה הדבר למקח וממכר כגון שמפשרים בעד שבועה וכיוצא בזה כיון שיכולים לעסוק בנכסי יתומים, אין היתומים יכולים למחות כשיגדלו, אבל אם מוותרים רק בשביל כדי להשקיט הריב או שלא לילך בדיני עכו"ם יכולים למחות כשיגדלו^[153].

כשאין הדין ברור

יש שכתבו שבמקום שאין הדיינים יכולים לחתוך את הדין ברור, מפני שיש סברא נוטה לכאן ולכאן, כגון שיש סברא שהוא דומה לפשיעה ויש סברא שדומה לאונס, או בשאר עניינים יכול הדיין לעשות פרשה בעל כרחו של בעלי הדין^[154].

למנוע הליכה לדיני עכו"ם

הרשות ביד בית דין לפשר במקום שיש חשש של הליכה בדיני העכו"ם^[155].

באונס

פשרה שהסכים לה בעל הדין מתוך אונס, כתבו ראשונים ואחרונים שאינה פשרה, ואפילו עשה את הפשרה בקנין וביטול מודעה יכול לחזור בו^[156], וכתבו אחרונים שהוא רק אם נודע אחר כך שגם ביטול המודעה היה מחמת האונס^[157]. ואפילו היתה הפשרה בשבועה, כיון שהיתה באונס אינה תקפה, אם השבועה היא בענין שיכול לבטלה בלבו, ושלא יהא מה שמוציא בפיו בבירור נגד מה שבלבו^[158].

מסירת מודעא על האונס

נאנס להתפשר ולמחול מקצת מהממון שתובע, נחלקו אם מועילה המחילה, והדבר תלוי אם פשרה דינה כמתנה או כמכר לענין מסירת מודעא* עליה: לסוברים שדינה כמתנה^[159] - שיש חילוק בדין מודעא בין מכר למתנה^[160] - כמו כן מחילה על ידי פשרה באונס דינה כמתנה באונס, ובטילה^[161]. ולסוברים שלענין מסירת מודעא, מחילה על ידי פשרה דינה כמכר^[162], כתבו אחרונים שכמו כן אינה בטילה באונס אלא אם מסר מודעא^[163], שמשום שהתובע ירא שמא יפסיד כל תביעתו בדין, מתפייס הוא ליטול קצת בפשרה, והוא כמוכר לחבירו כל זכות שיש לו בתביעה זו בסך שמתפשרים ביניהם^[164], או שכיון שכל פשרה קיימת אף על פי שאינו עושה מרצון גמור, אלא היא נעשית על ידי הפצרתם של הדיינים, ודומה קצת למחילה באונס, לפיכך היא קיימת אפילו כשנעשית באונס^[165], ומכל מקום באופן שהדין ברור כאחד מבעלי הדינים, והתפשר כדי לקבל את שלו - שלענין מסירת מודעא יש סוברים שחשובה הפשרה כמתנה לדברי הכל^[166] - כתבו אחרונים שחשובה הפשרה כמתנה ובטילה מחמת אונס^[167]. ולמחלקים לענין מסירת מודעא, שפשרה שיש בה מחילת ממון, דינה כמתנה, ופשרה שאין בה מחילת ממון, אלא חלוקת שותפות, או הרווחת זמן, או קדימה של אחד לחבירו, דינה כמכר^[168], אף לענין פשרה באונס כשיש בה מחילת ממון דינה כמתנה באונס שהיא בטילה, ודוקא כשאין בה מחילת ממון דינה כמכר, ואינה בטילה בלא מסירת מודעא^[169]. ויש מן האחרונים שנחלקו בדבר וכתבו, שאף לסוברים שלענין מסירת מודעא מחילה שעל ידי פשרה דינה כמכר, לענין פשרה באונס אינה כמכר, ובטילה^[170].

החשוב אונס

על הפחדה בדבר שאפשר למפחיד לעשות, אם חשוב אונס, ע"ע אונס (הכרח)^[171].

כאשר המאיים אינו בעל הדבר, יש מן האחרונים סוברים שאינו אונס, ואפילו הדיינים הם המאיימים^[172], שאין אדם חוטא ולא לו, ואינו אלא מגזם בלבד^[173], ויש סוברים שאם הדיין הוא שהפחיד כל שכן שחשוב אונס^[174].

בדבר שאין היזקו ברור

איום בדבר שאין היזקו ברור, כגון שמאיים עליו להביא את הדין לפני ערכאות של גויים, לא זו בלבד שבענין שהיה מותר לו ללכת לפי ערכאות בדין זה שאינו חשוב אונס^[175], אלא אפילו בענין שאסור לו לילך לפני ערכאות ואפילו התרו בו ואמר שילך, אינו אונס^[176], לפי שאף אם ילך לפני ערכאות אינו ברור שיזכה בדינם ואין זה היזק ברור^[177]. ולכן בעניינים שבערכאות הוא היזק ברור, כגון ירושת הבת במקום הבן, והאשה את בעלה שבדיניהם יש להם זכות ירושה, וכן במקום שמגזים בדבר שמורה היתר לעצמו, כגון שבדיננו היה זוכה מטעם מוחזק, ובדיניהם אין דין מוחזק, כל זה חשוב כאונס^[178].

עשה לו כבר פעם מעשה על ידי ערכאות, נחשבים איומים כאלה לאונס, שבודאי יעשה כן שוב^[179], ואין צריך לומר אם התחיל כבר בנידון זה על ידי ערכאת שודאי יסיים מה שהתחיל^[180].

עשיית תחבולות כדי להגיע לפשרה

מי שתובעים אותו ממון שהוא מוחזק בו, כתבו ראשונים ואחרונים שאסור לו לבקש צדדים ותואנות להישמט כדי שיתרצה בעל דינו לעשות עמו פשרה וימחול לו על השאר^[181], לפי שאי אפשר לו לעשות כל אלו אם לא בדברי שקר ותחבולות והרי זה בכלל מדבר שקר תרחק^[182], ועוד, שהואיל וכוונתו לכופו לפשרה ולהחזיק בממון חברו, שמן הדין הוא שלו, עובר בלאו של לא תעשוק^[183]. וכתבו אחרונים, שאיסור זה הוא על הנתבע, וכל שכן על התובע שאסור לעשות כן כדי להוציא משל חברו^[184]. ויש מן הראשונים חולקים, וסוברים שאדם המתחייב ממון לחברו יכול לבוא עליו בעקיפין כדי שיתפשר עמו בדבר מועט וימחול לו^[185], ורק במקום שמדבר שקרים כדי לזכות בדין שקר או כיוצא בזה יש לחוש אבל במקום שרוצה לעשות מעשים שבשבילם ימחל לו הלה מרצונו הטוב על ידי תחבולות שעושה, אין איסור בזה^[186]. לא עשה שום תחבולה אלא שיש בידו ביכולת לעשות, ובעל דינו יודע מזה ומפחד שמא יעשה והסכים מתוך כך לפשרה מעצמו, מותר לו להתפשר עמו אף שיודע שלא עשה כן מרצונו הטוב^[187].

אופנים שמותר להערים כדי להגיע לפשרה

באופנים מיוחדים כתבו הפוסקים, כי בהם מותר לאדם להערים על בעל דינו כדי שיתפשר עמו:

א) במקום שיש לו תרעומות על בעל דינו, שמפני מעשיו גרם לו שיבוא לידי חיוב, יש מן האחרונים שכתבו שבזה מותר לו לעשות תחבולות להכרח אותו שיתפשר עמו^[188].

ב) אין האיסור אמור אלא אם כן מבקש הנתבע תואנה בידיים כדי לפשר, אבל בענין שהוא רק שב ואל תעשה מותר^[189].

ג) אין אסור אלא במקום שכבר נתחייב בדין מתוך מעשיו, ואף קודם שבא לבית דין חייב הוא בממון זה, אבל חיוב שאין חל עליו אלא על ידי העמדה לדין בפני בית דין, כגון קנס וחיוב שור המועד, מותר לו לעשות תחבולות למנוע את החיוב מלחול עליו, ועל ידי זה יתרצה להתפשר עמו^[190].

ד) כתבו רבים מן הפוסקים שאין הדברים אמורים לאסור לעשות כן, אלא במקום שיודע שאין האמת איתו, אבל אם יודע שהאמת איתו שאין הוא חייב לבעל דינו, רק שהדיינים לא יאמינו לו, מותר לו לבקש צדדים ותחבולות כדי שיתרצה בעל דינו להתפשר עמו^[191], ובלבד שלא יהא כרשע לפני בית דין^[192].

ה) כאשר יש לו טענת מלוה ישנה על חברו ואין לו עדים, יכול לעשות כן, כדי להציל את שלו^[193].

ויש מן האחרונים שכתבו שאפילו על האמת אסור לעשות תחבולות להגיע לפשרה^[194].

כשיש חיוב שבועה

כאשר נתחייב הנתבע שבועה הבאה על הספק, כגון שבועת השומרים וכדומה, והנתבע נאמן על התובע גם בלי שבועה, כתבו אחרונים שאסור לו לתובע לבקש ממנו שבועה כדי שיתפשר עמו, כי לא ירצה להישבע אפילו על האמת^[195]. וכן מי שנתחייב שבועה ואין בדעתו לישבע, כתבו אחרונים שאסור לו יאיים על חברו לומר אנכי אשבע כדי לפשר^[196].

גרם לחבירו להתפשר

עבר וגרם לבעל דינו להתפשר עמו ולמחול לו על השאר, במקום שאסור לו לעשות כן, כתבו ראשונים ואחרונים שאינו יוצא ידי שמים עד שיתן לו את שלו^[197], ולא יאמר הרי כבר פשרתי עמו ומחל לי, שאין מחילתו מחילה דהוי מחילה בטעות ובאונס שהיה מתיירא שמא יפטרוהו על הכל מחמת צדדי התואנות שביקש^[198], וגזל הוא בידו עד שיתן לבעל דינו מה שמגיע לו על פי הדין^[199], מיהו אין לבית דין לנדותו עד שישלם^[200]. ויש שצידדו לומר שהוא גזל גמור ויש לבית דין להוציא מידו, אם נתברר הדבר לבית דין שנתפשר עמו מפני צדדים של השתמטות^[201].

ביטול הפשרה בתשלום קנס

שנים שקבלו עליהם פשרנים בקנין וקנס, ואחר שאמרו הפשרנים את הפשרה, אמר אחד מבעלי הדין אשלם הקנס ולא אקיים הפשרה, כתבו ראשונים ואחרונים שאין בדבריו כלום^[202], שהרי הוא חייב לקיים הפשרה מכח הקנין^[203]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שחולקים, וסוברים שהבחירה בידו ליתן את הקנס וליפטר מקיום הפשרה^[204].

אף לדעה ראשונה שלא נפטר בתשלום הקנס, כתבו אחרונים שאין זה אמור אלא כשאמר לו שמקבל על עצמו "בקנין וקנס" שהקנס לא בא אלא לחיזוק, אבל אם אמר: אם לא אקיים הפשר אשלם הקנס, אז בתשלום הקנס נפטר מלקיים את הפשרה, לפי שהקנס הוא שובר על הפרעון^[205].

וכתבו עוד, שאפילו נעשה הקנס באופן שיש בו משום אסמכתא* צריך לקיים הפשר או שיתן הקנס^[206].

היו בשטר הפשרה עוד תנאים מלבד חיוב הפרעון, קיום שאר התנאים פוטרו מן הקנס^[207].

כשלא נקבע זמן לקיום הפשרה

פשרנים שעשו פשרה, וטען בעל הדין שלא קבעו לו זמן לקיום הנאמר בפשרה, ואין רצונו לעשותו מיד אלא כשיזדמן, כתבו ראשונים ואחרונים שאין בדבריו כלום, אלא חייב לעשותו מיד^[208], שאם לא כן אין לדבר סוף שיארך הזמן עד סוף ימי עולם וירבו מחלוקת^[209], או שכיון שלא קבעו זמן מן הסתם היתה דעתם שיקיימו מיד ולכך יכול כל אחד מבעלי הדין לכוף להשני שיקיים מיד^[210]. וכתבו אחרונים שאם יש לו פנאי חייב לקיים מיד את הפשרה אפילו בלי שיתבענו חבירו, אבל אם אין לו עכשיו פנאי, כיון שלא קבעו זמן אין חיוב לקיים מיד, והוא שרואים שאין כוונתו לבקש תואנה ולדחותו מעליו^[211].

היה מסרב לעשות מיד, כתבו אחרונים שיחרימוהו בית דין^[212].

ביטול הפשרה בגלל סירוב אחד מהצדדים

סירב אחד מהם ולא רצה לקיים את הפשרה, אף על פי שאמר מפורש "אין אני מסכים עם הפשרה", כל שחזר אחר כך מסרבנותו ורוצה לקיים, כתבו אחרונים שחייב גם השני לעמוד בפשרה ואין נפטר מחיוב קיום הפשרה על ידי סירוב חברו לקיימה, שכיון שלא קבעו זמן מסויים, כל שקיימה אחר כך אינו חשוב שעבר על הפשרה^[213].

קבעו זמן על קיום הפשרה והגיע הזמן ולא רצה לקיים, כתבו אחרונים שנתבטלה הפשרה לגמרי ונפטר חברו ממנה בסרבנותו אף אם ירצה אח"כ לקיימה^[214].

קיים אחד את הפשרה ונתן המעות ביד הדיין, והדיין עיכב את המעות בידו כמה ימים לראות אם יקיים השני את גזירתו וכשראה שאין השני רוצה החזיר המעות לראשון ופטרו מחיוב הפשרה, כתבו אחרונים שנפטר זה הראשון לגמרי מחיובו, ואפילו אם ירצה השני עתה לקיים את הפשרה כבר נפטר ממנה הראשון ואינו מחוייב יותר^[215].

טענת פרעתי בתוך הזמן

קבעו הפשרנים זמן לשלם לו את הסכום שגזרו, כתבו אחרונים שדינו כתוך זמן של הלוואה, ואין יכול לטעון בתוך הזמן שפרע^[216], וכן הדין שאם מת בתוך הזמן אין בית דין טענת פרוע ליתומים תוך הזמן^[217], וכן יכולים העדים לכתוב שטר קודם הגעת הזמן^[218].

כשנגמר הדין

גדר "גמר דין"

לאחר שנגמר הדין, אסור לבצוע^[219]. בגדר גמר דין, מצינו שנחלקו בו: א) בתלמוד אמרו, וכן כתבו ראשונים, וכן יש שכתבו להלכה, שהיינו שאמרו "איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב"^[220], ואף שגמר דין בכל מקום הוא אמירת "צא תן לו" לסוברים כן^[221], מכל מקום כיון שקרוב הדין לגמור אסור להם להטעות את הזכאי^[222], שהרי זכותו ידועה לו^[223]. ב) ויש מן הראשונים סוברים, וכן יש שכתבו להלכה, שאם כבר דקדקו בית דין בדין היטב עד שלא חסר להם אלא לומר איש פלוני אתה חייב איש פלוני אתה זכאי, אפילו שעוד לא אמרו כן, הרי זה כמו שגמרו את הדין, ואסור להם לעשות פשרה^[224], שכיון שנתברר להם כל כך אין להטעותו לעשות פשרה, שאילו היה יודע שנתברר דינו לזכות לא היה מתרצה לעשות פשרה^[225], או שכיון שנתברר הדין שהתובע זכאי אין לגזול ממנו^[226], או שכיון שחייבוהו כדין היאך יכולים לחזור ולעשות פשרה, והרי לתובע יש ממון אצל הנתבע, ואם ילך לבית דין אחר שיכפוהו לתת לו מה שהבית דין הראשון חייב, הדין עמו^[227]. ג) ויש מן הראשונים סוברים, וכן יש שכתבו להלכה, שאף לענין האיסור לעשות פשרה אינו נחשב גמר דין עד שיאמרו צא תן לו^[228], ולא אמרו שגמר דין לפשרה הוא איש פלוני אתה חייב כו' אלא משום שיש דין שלא שייך בו לומר צא תן לו, לכן נקטו לשון פטור וחיוב ששייך בכל הדינים^[229], או שלא אמרו אלא למעט שלא נאמר שעד שלא נעשה המעשה של קיום הפסק אינו גמר דין, אבל הכוונה היא שיאמרו צא תן לו^[230]. ד) ויש מן הראשונים שכתבו לחלק, שבדברים שאינם מחוסרים גבייה, כגון קרקעות וכיוצא, שכיון שבכל מקום שנמצאים הרי הם ברשות בעליהם, לכן מיד שאמרו חייב אתה ליתן לו הרי הם כאילו הגיעו לידו, אבל במטלטלים שמחוסרים גבייה, אינו נחשב גמר דין עד שיאמרו צא תן לו^[231].

בהתפייסות בעלי הדין

פשרה לאחר גמר דין, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו, שדוקא כאשר הפשרה היא מדעת הדיינים וראות עיניהם ולא מדעת בעלי הדין, אסור לעשות אחר גמר דין, אבל כאשר מודיעים להם טיב הפשרה ומפייסים אותם עד שהם מתרצים למחול אחד לחבירו או לתת אחד לחבירו, אפילו אחר גמר דין ראוי לעשות כן, ובלבד שלא יהיה שום צד הכרח בדבר אלא פיוסים ופיתויים, וזו היא מצוה גדולה והבאת שלום בין אדם לחבירו^[232]. ויש מן האחרונים שכתבו שבכל אופן אין לעשות פשרה אחר גמר דין^[233].

עשו פשרה אחר גמר דין

עברו ועשו פשרה אחר גמר דין, כתבו אחרונים שהפשרה בטלה, כדין דיין הטועה בדבר משנה^[234].

חזר וטען אחר גמר דין

חזר החייב אחר גמר דין וטען טענה אחרת, יש מן האחרונים שכתבו שאינו מועיל לעשות פשרה כיון שכבר נגמר הדין^[235].

בחיוב שבועה

חייבו בית דין שבועה לאחד מהצדדים, כתבו ראשונים ואחרונים שאף אחר גמר דין רשאים הבית דין לעשות פשרה, כדי ליפטר מעונש השבועה^[236], ויש שכתבו שאף מצוה היא^[237]. ויש מן הראשונים והאחרונים סוברים שכיון שנגמר הדין, אף על פי שחייבוהו שבועה, אסור לעשות פשרה, שאם יחזרו ויעשו פשרה נראה כאילו לא דנו דין אמת^[238].

שאינו דיין

מי שאינו דיין, כתבו ראשונים ואחרונים שאף אחר גמר דין רשאי לעשות פשרה^[239], ודוקא שלא במושב דין הקבוע למשפט^[240], משום זילות הבית דין^[241], או שמה שנעשה לפני הדיין הרי זה כאילו נעשה מדעת הדיין ובהסכמתו^[242]. וכתבו אחרונים, שבמקרה שיש חשש שעל ידי פסק הדין יבואו לידי קטטות ומריבות, מצוה וחיוב על כל מי שיש בידו ואינו מן הדיינים להשפיע עליהם להסכים לפשרה^[243], ואף הבית דין עצמו רשאים לבקש מאחר שישתדל לעשות פשרה^[244].

נתרצו מעצמם לבטל פסק הדין

נתרצו בעלי הדין מעצמם לבטל פסק הדין לאחר גמר הדין, ורוצה אחד להקל על חברו ולקחת ממנו פחות ממה שנפסק, כתבו אחרונים שמכל מקום אסור לדיינים לחזור לעשות להם פשרה, שנראה כזילות הבית דין שאחר שכבר נגמר הדין דוחים אותו ועושים פשרה^[245].

הדיינים

מנין הדיינים

מנין הדיינים הנצרך לעשיית פשרה, לדעת ר' מאיר הוא שלשה, ולדעת חכמים אפשר אפילו ביחיד^[246], וכן בדעת רשב"ג שאמר שפשרה נעשית בשנים^[247], אמר רב אחא בריה דרב איקא שאפשר לעשות ביחיד, אלא שהצריך שנים כדי שתהיה עדות על הפשרה^[248], ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שלדעת רשב"ג צריך פשרה בשנים דוקא^[249]. בטעם המחלוקת, אמרו בתלמוד, שלדעת ר' אבהו הסובר שדיני ממונות בשלשה, אזי לדעת ר' מאיר, הוקשה פשרה לדין, וכשם שדין בשלשה כך פשרה בשלשה, ולדעת חכמים לא הוקשה פשרה לדין^[250]. וביארו אחרונים, שאף פשרה כאשר הסכימו בעלי הדין עליה, חשובה משפט, ולדעת ר' מאיר גם במשפט זה צריך שלשה כמו בדין שנעשה בעל כרחם, וצריך כח בית דין, ולדעת חכמים במשפט זה של פשרה שנעשה מרצונם של בעלי הדין, אף ליחיד יש כח בית דין, ולא הוקשה פשרה לדין^[251]. יש מן הראשונים שכתבו, שלסוברים שפשרה צריכה קנין^[252], מעיקר הדין לדברי הכל פשרה אפילו ביחיד, והרי זה כמי שקיבל עליו קרוב או פסול וקנו מידו שאינו יכול לחזור בו^[253], ולא נחלקו אלא לענין לכתחילה, שלדעת ר' מאיר הוקשה פשרה לדין, וצריך שלשה כדי שידקדקו היטב בדבר, שלא יטילו בפשרה חיוב על האחד יותר מחבירו, ולחכמים לא הוקשה פשרה לדין, ודי באחד שידקדק בזה, שאינו דין^[254]. ויש שכתבו בדעת ר' מאיר, שהטעם שצריך שלשה כדי שיהיה הכרע בין הדיינים וילכו אחר הרוב^[255].

בדעת חכמים הסוברים שפשרה נעשית ביחיד, יש מן הראשונים שכתבו שאף לכתחילה רשאי לעשות פשרה^[256], ויש מן הראשונים שכתבו שמכל מקום אין ראוי לעשות פשרה ביחיד, שפשרה צריכה הכרע הדעת^[257].

הלכה כחכמים שפשרה נעשית אף ביחיד^[258], שאף יחיד יכול לכוון לפשרה האמיתית^[259], וכיון שפשרה צריכה קנין, מועילה הפשרה אף ביחיד^[260]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שהלכה שפשרה בשנים, וכדעתם בדעת רשב"ג^[261], ואין די באחד, שאחד אינו בקי פשרה ואף אם עשו קנין, הרי זה כקנין בטעות^[262].

בדעת רב אחא בריה דרב איקא בדעת רשב"ג שצריך שני דיינים בפשרה כדי שיהיו עדים^[263], נחלקו ראשונים ואחרונים על מה הם מעידים: יש שכתבו שהם מעידים שבעלי הדין עשו קנין על הפשרה^[264]. ויש שכתבו, שמעידים הם על אופן הפשרה, ונאמנים על כך, אף כשבעלי הדין מכחישים או שנחלקו ביניהם כיצד נעשתה, וכן יכולים הם להעיד על קבלת הקנין על הפשרה^[265]. ויש שכתבו, שנאמנים הם להעיד שבעלי הדין קיבלו אותם עליהם לעשות פשרה, אף כאשר בעלי הדין מכחישים^[266], ויש שחלקו, שאינם נאמנים נגד הכחשת בעלי הדין שלא קיבלו אותם עליהם^[267].

הכרעה ע"פ הרוב

פשרה, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שאין הולכים בה אחר רוב דעות הדיינים, אלא צריך ששלשת הדיינים יסכימו לדעה אחת^[268], ואינה כמו דין שהולכים בו אחר רוב דעות הדיינים^[269], שלא לכל דבר הוקשה פשרה לדין^[270]. וכתבו אחרונים, שאם מתנים ביניהם בפירוש שמקבלים את הפשרה על דעת שיכריעו בה על פי הרוב, מועיל^[271], והטעם, כתבו אחרונים שבסתם פשרה יש אומדנא בדעת בעלי הדין שדעתם שלא להסכים לפשרה אלא אם כן יסכימו כולם, ולכן אם מתנים ביניהם מראש שמקבלים הפשרה בהכרעה על פי הרוב, מועיל^[272]. ויש מן הראשונים והאחרונים סוברים שאף בפשרה הולכים אחר הרוב^[273], וכן יש מן האחרונים בדעת הירושלמי, שהטעם שצריך שלשה הוא משום שצריך שהשלישי יכריע בין השנים^[274].

עד נעשה דיין

אף על פי שבדין רגיל, אין עד המעיד נעשה דיין^[275], בפשרה, יש מן האחרונים שכתבו שעד נעשה דיין, ולדעתם זהו שכתבו ראשונים שיפה כח הפשרה מכח הדין ששני הדיוטות שעשו פשרה וקנו מידם אין יכולים לחזור בהם, שהדיינים שעשו את הפשרה יכולים להעיד על כך שנעשה בפניהם קנין על הפשרה ובעלי הדין קיבלו אותו עליהם כפשרנים^[276].

הקנין

הכלל

פשרה, לדעת רב אשי אינה צריכה קנין^[277], ולדעת סתם התלמוד והכרעת ההלכה בו, צריכה קנין^[278]. יש מן הראשונים והאחרונים סוברים שאפילו כשנעשית בשלשה דיינים, צריכה קנין^[279]. ויש מן הראשונים סוברים שפשרה שנעשית בשלשה אינה צריכה קנין^[280], שלא הצריכו קנין אלא בשנים שאין להם כח להפקיע ממון, אבל לא בשלשה שיש להם כח של בית דין ויפה כחם להפקיע ממון^[281]. וכתבו אחרונים, שאף לסוברים שבפני ג' צריכה קנין, אם עשו קנין בפני ב' מפשרים ואחר כך נצטרף מפשר שלישי, אין צריך לעשות קנין שוב בפני השלישי^[282].

הצורך בקנין

הצורך בקנין על הפשרה, כתבו ראשונים שהוא כדי שלא יוכלו בעלי הדין לחזור בהם, וכל שעשו קנין, אין יכולים לחזור בהם^[283], אבל ללא קנין, יכולים לחזור בהם, שכיון שהמחילה של התובע על חלק מתביעתו היא על פי הדיינים, התובע עלול לטעון אחר כך שהדיינים הטעו אותו בדבריהם, ולכן אפילו כבר אמרו לו הדיינים ענין הפשרה ופרטיה, צריך קנין שלא מדעתו מחל^[284]. אבל עשו בעלי הדין מעצמם פשרה ביניהם, אינה צריכה קנין^[285].

שתקו בעלי הדין אחר ששמעו הפשרה, כתבו אחרונים בדעת ראשונים שבכל זאת צריכים קנין, שהקנין נצרך אפילו נתרצו בפשרה^[286], ויש מן הראשונים סוברים שאם שתקו אחר שמיעת הפשרה, אין צריך קנין^[287]. אבל אמר התובע אחר הפשרה בפירוש "אני מוחל לך" כתבו אחרונים שמועיל ללא קנין^[288], ודוקא אם אמר שמוחל באופן שלא היה כתשובה להפצרת המפשרים, אבל אם אמר זאת אחר הפצרתם, אינו מועיל^[289]. ואם פייסו בעל הדין עצמו ללא המפשרים ואמר לו התובע שמוחל לו, מועיל ללא קנין, שהרי יכול היה לסרב, ומוכח שמוחל מרצונו^[290].

קיבלו תחילה בעלי הדין את הדיינים לדין, ואחר נמלכו ועשו פשרה, כתבו אחרונים בדעת ראשונים שצריך קנין על הפשרה^[291]. ויש מן הראשונים סוברים שהפשרה קיימת בלא קנין, שדוקא כשהוזקקו מתחילה לפשרה יכול לומר משטה הייתי בכם, אבל כשהוזקקו תחילה לדין אין אדם משטה בבית דין^[292].

חזרת הבעל דין מהסכמתו לפשרה כשלא עשו קנין, יש מן האחרונים שכתבו שאם טעם חזרתו מפני שאינו רוצה לדון בבית דין ישראל, אינו יכול לחזור בו^[293].

פשרה הנעשית במעמד טובי-העיר*, אינה צריכה קנין, ולא מן הדין, אלא כן הוא המנהג שכל מה שאדם מקבל על עצמו בפני טובי הקהל אין יכול לחזור בו^[294]. וכתבו אחרונים שדיינים הקבועים שבעיר אין דינם לענין זה כטובי העיר^[295]. ויש מן האחרונים שכתבו שפשרה הנעשית בפני טובי העיר מועלת בלא קנין רק אם שתקו ולא התנגדו מיד בשמעם את הפשרה^[296].

מקומות שנהגו הסוחרים שהפשרה קיימת בלא קנין, כתבו אחרונים שמנהגם מנהג, ואין יכולים לחזור בהם^[297]. ויש מן האחרונים שכתבו לא נתקבל אצלם מנהג זה^[298].

בגוי

בגוי פשרה אינה צריכה קנין, ולכן גוי וישראל שבאו לדין והסכימו לעשות פשרה, אפילו לא עשו קנין אין הגוי יכול לחזור בו מהסכמתו לפשרה^[299].

הדבר שעליו עושים הקנין

הדבר שעליו עושים הקנין, נחלקו בו ראשונים ואחרונים: א) יש שכתבו שהקנין הוא על המחילה שבפשרה^[300]. על המחלוקת אם הקנין נצרך אף מצד התובע או רק מצד הנתבע, עי' להלן^[301].

ב) ויש שכתבו שהקנין הוא על הפשרה ושהדיינים יהיו המפשרים, ולכן צריך שיאמרו במפורש יהיו פלוני ופלוני המפשרים, ואין מועיל כאשר קיבלו סתם קנין על הפשרה ואחר קיבלו עליהם דיינים, אולם אם באו לפני שלשה לדין וקיבלו קנין על הפשרה, אפילו בסתם, חשוב שפירשו שהם יהיו המפשרים, ומועיל^[302].

ג) ויש שכתבו שהקנין הוא על החפץ שדנים עליו, כדי שלא יהיה קנין דברים^[303], וצריך הנתבע להקנות לתובע בקנין סודר החפץ שמתדיינים עליו בשיעור שיחייבוהו הדיינים, ואם מתדיינים על מעות, שאינן נקנות בחליפין*^[304], צריך לשעבד נפשו להתחייב לו כפי שיחליטו המפשרים^[305]. וכתבו אחרונים, שדוקא הנתבע צריך להקנות בחפץ, שהרי הוא מתחייב לתת, ולולא קנין בחפץ הרי זה קנין דברים - וכמו קנין "אתן" שחשוב קנין דברים, לסוברים כן^[306] - אבל בתובע די בכך שיקנה מידו לוותר ולמחול לנתבע מה שבידו, ואם תביעתו מכח שטר מקנה לו בקנין שיחזיר לחברו השטר כפי שימצאו המפשרים^[307]. ויש מן האחרונים שכתבו שגם בתובע קנין על המחילה הוא קנין דברים שאינו מועיל^[308], וצריך אף הוא להקנות בחפץ^[309], או להקנות בקנין סודר על התחייבותו על סך שיאמרו הפשרנים^[310]. ובטעם שצריך להקנות בחפץ שדנים עליו, אף על פי שכאשר מקבל על עצמו לדון בפני קרוב או פסול, אין צריך להקנות חפץ, כתבו אחרונים שבפשרה כיון שמחייבים אותו לוותר מן המגיע לו, ולא לדון על פי דין תורה, צריך להקנות בחפץ^[311].

ג) ויש מן האחרונים שכתבו שבפשרה עיקר הקנין הוא שמשעבד נכסיו למה שיפשרו, והקנין נצרך לחזק את סמיכות הדעת^[312].

קנין על מחילת התובע

מחילת התובע כחלק מהפשרה, שמוחל על חלק מהממון שתבע, אם דינה כשאר מחילה על חוב, שאף בלא קנין גומר בדעתו למחול^[313], נחלקו בה ראשונים: א) יש מן הראשונים סוברים שאף מחילת התובע שישנה בפשרה מועילה בלא קנין^[314]. ולדעתם הטעם שאמרו בתלמוד שפשרה צריכה קנין^[315], אינו אלא כדי שהנתבע לא יוכל לחזור בו בממון שהוא מתחייב לשלם, אבל התובע אינו צריך קנין לממון שמחל עליו^[316], אם לא באופן שאין מחילה מועילה בו בלא קנין, כגון בחוב שיש לו שטר עליו, שמחילה בלא קנין אינה מועילה בו, לסוברים כן^[317]. ב) ויש שמחלקים, שהמחילה שבפשרה שנעשית בפני בית דין אינה צריכה קנין מצד התובע, אבל כשמוחל על ידי פשרנים שאינם בית דין צריכה קנין^[318], משום שלדעתם המוחל על ידי הפצרת אחרים בלא קנין יכול לטעון טענת משטה הייתי^[319], או שיכול לטעון אני אמרתי בלבי לקבל מיד מה שיתן על ידי הפשרה, והמותר אתבענו בבית דין, אבל כשנעשתה הפשרה בבית דין, אינו יכול לטעון מחלתי על דעת שאחזור ואגבה המותר בבית דין אחר, שכיון שיצא זכאי מבית דין זה, שוב אין נזקקים לו בבית דין אחר^[320], או שבית דין אלים כוחם להפקיע ממון בלא קנין^[321]. ג) ודעת גאונים והרבה ראשונים, שבכל פשרה אמרו שצריכה קנין - אף כשהיא בבית דין^[322] - ואם לא קנו, אף התובע יכול לחזור בו, ואין מחילתו מחילה^[323]. וכמה טעמים נאמרו בדבר: יש שפירשו שהוא משום שאפשר שלא אמר שמוחל אלא להשבית המריבה^[324], או משום שכשמחל על ידי אחרים חוששים שמחל בלי הסכמה שלמה^[325]. ויש שכתבו, שכיון שפשרה צריכה קנין מן הנתבע שיפרע מה שיאמרו הפשרנים, אף התובע צריך שיקנו ממנו למחול השאר, שהכל דין אחד הוא^[326]. ויש שפירשו, שכיון שמוחל לפי עצתם של הפשרנים שהשיאו אותו למחול, דומה למחילה-בטעות* שאינה מחילה, לסוברים כן^[327] - ואף לסוברים במחילה בטעות שכשיודע על מה מוחל, מחילתו קיימת^[328], יש סוברים שהיינו דוקא כשטועה מעצמו, אבל הטעוהו אחרים, אינה מחילה^[329] - והיינו שדרך הפשרנים שמאיימים עליהם ואומרים לכל אחד שאין הדין עמו ומשיאים אותו למחול יותר מהראוי כדי להטיל שלום ביניהם^[330], וכיון שאילו היה יודע שהיה זוכה בדין לא היה מוחל, דומה למחילה בטעות^[331], ולפיכך צריכה קנין כדי לחזק הדבר^[332], וכעין זה כתבו אחרונים שכיון שנעשית הפשרה על ידי תביעה, וירא כל אחד שאם לא ימחל יפסיד הכל, צריכה קנין, וכתבו שאם עשו בעלי הדין פשרה ביניהם מעצמם מרצונם הטוב בלא הכרח, אינה צריכה קנין^[333]. ויש מן האחרונים שכתבו שכיון שאין נוח לו בפשרה, ואינו עושה אלא מחמת הפצרת הפשרנים, דומה קצת למחילה באונס, ולכך צריכה קנין^[334].

קודם הפשרה

המחילה שבפשרה, קודם שאמרו הפשרנים מה תהיה הפשרה, ואין המוחל יודע מה תהיה הפשרה, וכמה הוא מוחל, נחלקו בה ראשונים: יש סוברים שקודם שאמרו מה תהיה הפשרה, מאחר שהיא מחילה בטעות, ואינו יודע על מה מוחל, אינה מועילה אף בקנין^[335]. ויש סוברים שכל שעשו קנין אף קודם שאמרו מה תהיה הפשרה מועילה המחילה^[336], מהם שסוברים שכל מחילה בפשרה צריכה קנין^[337], ומהם שסוברים שקודם שאמרו מה תהיה הפשרה צריך שתהיה בקנין אף אם מחילה דרך פשרה אינה צריכה קנין^[338], מפני שלא ידע בשעת המחילה מה תהיה הפשרה, ועל כמה הוא מוחל^[339], ודומה למחילה בטעות כיון שאינו יודע כמה יאמרו לו למחול^[340], ולכך צריך קנין, כדי לחזק את הדבר^[341]. וכתבו אחרונים, שלדעה זו, אם אחר שאמרו הפשרנים את הפשרה, אמר בפירוש "אני מוחל לך", אינו יכול לחזור בו, אף כשלא היה קנין^[342]. ויש שנראה מדבריהם, שלסוברים שמחילה דרך פשרה אינה צריכה קנין, אף קודם שאמרו מה תהיה הפשרה, מועילה היא בלא קנין^[343].

מעשה במקום קנין

שנים שעשו פשרה ביניהם, ולא קיבלו על כך קנין, אך הלכו ועשו כדברי הפשרנים, כגון שהיו חלוקים בבנין שבקרקע ופשרו ביניהם בלא קנין כיון שקבלו עליהם ובנה זה קצת וזה קצת כדברי הפשרנים, כתבו ראשונים ואחרונים שאין יכולים לחזור בהם^[344], שכיון שקבלו עליהם והלך זה והחזיק והלך זה והחזיק אין אחר חזקה כלום^[345].

בנה רק אחד מבעלי הדין, יש מן האחרונים שכתבו שאין יכולים שניהם לחזור בהם שכיון שהאחד קנה בחזקה השני קנה בחליפין^[346]. ויש סוברים שאין מועיל אלא אם כן שניהם בנו, שאם לא כן יוכל לחזור כיון שלא קנו על הפשרה^[347]. ויש סוברים שאם התחיל אחד מהם לבנות, אף שאין זה מועיל על השני שלא יכול לחזור, אבל זה שהתחיל לבנות ודאי אין יכול לחזור, אף שעדיין לא בנה חבירו, שהרי הוא עשה מעשה ונתרצה לפשר^[348].

עשו מעשה בחלק מהפשרה

כתבו אחרונים שאם התחילו לבנות נתקיימה כל הפשרה כאילו עשו קנין, וצריכים לקיים כל הפשרה ואין יכולים לחזור גם ממה שלא קיימו עוד^[349]. ויש חולקים וסוברים דאפילו בנו שניהם, זה שאמרו שאין ליכולים לחזור הוא רק ממה שכבר בנו - שאין הוא יכול לתבוע החצי על זה מחברו – אבל על מה שלא בנו עדיין, יכולים לחזור^[350].

לא עשו קנין אך נתנו משכון ביד הפשרנים

עשו פשרה בלא קנין ונתנו משכון ביד הפרשנים, כתבו ראשונים ואחרונים שאינו כלום, אלא אם כן אמרו "דלא כאסמכתא", או "מעכשיו"^[351], כי כל שלא קנו מידו יכול לחזור בו, ואף על פי שנתנו המשכון ביד הפשרנים ואמרו להם אם לא נשלים מה שתטילו בינינו זכו בהם למי משנינו שיעמוד על פשרתכם, אינו מועיל לפי שזו אסמכתא היא, ואסמכתא אינה קונה אלא אם כן אמרו בפירוש דלא כאסמכתא, או מעכשיו^[352], וכתבו אחרונים שאפילו לדעת הסוברים שאמירת "מעכשיו" אינה מועילה לבטל דין אסמכתא, בזה מהני מעכשיו לבטל דין אסמכתא^[353].

ויש מן האחרונים שכתבו שאפילו אמרו בפירוש "דלא כאסמכתא" אינו מועיל, עד שיאמרו "זכו בגוף המשכון למי משנינו שיעמוד בפשרה", אבל אם אמרו "זכו למשכון" אינו כלום, שכל זמן שלא יתחייב אין יכול לשעבד נכסיו"^[354].

היה המשכון שטר חוב, אינו כלום^[355], לפי ששטר אינו נקנה אלא בכתיבה ומסירה^[356], ואפילו מעכשיו אינו מועיל^[357].

יש אומרים שאם אמר זכה בגוף המשכון, אין זה אמור אלא בהניחו משכונות לקיים הפשרה ואמר זכה בגוף המשכון עבור קנס, שאם לא קיימו הפשרה יוחלטו המשכונות לכשנגדו שאז יש בו משום אסמכתא, אבל אמר זכה בגוף המשכון כפי שיאמרו הפשרנים ודאי אין בזה משום אסמכתא, שלא גרע מקנין ואדרבה אין לך קנין גדול מזה^[358].

ויש אומרים שלדעת הסוברים שלשון "דלא כאסמכתא" אינו מועיל לבטל דין אסמכתא^[359], אף כאן בפשרה אין מועיל לשון זה לבטל ממנה דין אסמכתא^[360]. ויש אומרים שבפשרה שאינה אסמכתא גמורה מועיל לשון דלא כאסמכתא לדברי הכל^[361].

נתנו משכון אחר שנודעה הפשרה

יש סוברים שלא אמרו שלא מועילה מסירת משכון לפשרנים משום שהיא כאסמכתא אלא אם נתנו המשכון קודם שיגזרו הפשרנים ויפשרו שאינו יודע והרי זה כמו אסמכתא, אבל לאחר שנודעה הגזירה והפשרה נתן הנתבע משכון מועיל לענין שלא יכול לחזור בו^[362].

הערות שוליים