אנציקלופדיה תלמודית:פריקה וטעינה

הגדרת הערך - פריקה וטעינה. המצוה לסייע למי שצריך לפרוק המשא מעל גבי הבהמה או לטעון המשא עליה.

המצוה וגדרה

מצות פריקה

הפוגע במי שבהמתו רובצת תחת כובד משאה, וצריך חבירו סיוע בפריקת המשא - משום שהוא אינו יכול לפרוק לבדו^[1], או שאינו יכול לפרוק לבדו אלא בדוחק^[2] - בשביל להעמיד את הבהמה, מצות עשה מן התורה לסייע לו לפרוק המשא^[3], שנאמר: כי תראה חמור שנאך רבץ תחת משאו וחדלת מעזב לו עזב תעזב עמו^[4], "עזב תעזב" היא מצות פריקה^[5], שבכתוב זה נאמר "רובץ תחת משאו", ומשמעו בבהמה הרובצת כשמשאה עדיין עליה^[6]. ויש מן הראשונים סוברים שלדעת ר' שמעון שאמר שאין הכתובים מסוימים ומפורשים^[7], כתוב זה יכול להתפרש אף במצות טעינה^[8] - ש"רבץ תחת משאו" הנאמר בכתוב משמעו אף במי שכבר פרק, אלא שבהמתו רובצת תחתיה כל אימת שהוא מנסה להטעינה לבדו^[9] - אלא שממה שכפלה תורה שתי כתובים, כתוב אחד: כי תראה וגו' עזב תעזב עמו^[10], וכתוב שני: לא תראה את חמור אחיך או שורו נפלים בדרך והתעלמת מהם הקם תקים עמו^[11], למדים שתי מצות, מצות פריקה ומצות טעינה^[12]. מצוה פריקה נמנית במניין המצוות^[13].

מצות טעינה

הפוגע במי שמשא בהמתו מונח על הארץ - אחר שנפל או נפרק ממנה^[14] - וצריך חבירו לטעון המשא על גבי הבהמה - והוא אינו יכול להטעינה לבדו, או שאינו יכול להטעינה לבדו אלא בדוחק^[15] - מצות עשה מן התורה לסייע לו לטעון המשא על גבי הבהמה^[16], באופן בו למדים מצות טעינה מהכתוב נחלקו תנאים: א) לדעת חכמים מצות טעינה מפורשת בכתוב: לא תראה את חמור אחיך או שורו נפלים בדרך והתעלמת מהם הקם תקים עמו^[17], "הקם תקים" היא מצות טעינה^[18], שנאמר "נפלים בדרך", ומשמעו שאף המשא נפל ומוטל על הקרקע^[19]. ב) לדעת רבי שמעון, שאמר שאין הכתובים מסוימים ומפורשים^[20], נחלקו ראשונים: יש מן הראשונים סוברים שאף לדעתו "הקם תקים" היא מצות טעינה^[21], וכוונתו לחלוק על חכמים ולומר שאין הדבר מפורש בכתוב - שהכתוב יכול להתפרש אף במצות פריקה, ו"נופלים בדרך" יתפרש בנפלה הבהמה ומשאה עדיין עליה^[22] - אבל מאחר ומצות פריקה כבר אמורה בפסוק "עזב תעזב"^[23], על כרחך ש"הקם תקים" אמור במצות טעינה^[24]. ויש מן הראשונים סוברים שלדעת ר' שמעון הן הכתוב: כי תראה וגו' עזב תעזב, והן הכתוב: לא תראה וגו' הקם תקים, אין מפורש בהם אם הם מדברים בפריקה או בטעינה, אלא שמכפלות הכתובים למדים שתי מצות, מצות פריקה ומצות טעינה^[25]. ג) לדעת ר' יאשיה במכילתא הן הכתוב: כי תראה וגו' עזב תעזב, והן הכתוב: לא תראה וגו' הקם תקים, מדברות בפריקה, ומצות טעינה, שלדעתו קלה ממצות פריקה, נלמדת ממצות פריקה בקל וחומר, ומה פריקה שיכול לפרוק בפני עצמו, מוזהר עליה, טעינה שאינו יכול לטעון בפני עצמו, קל וחומר שמוזהר עליה^[26]. מצות טעינה נמנית - בפני עצמה^[27] - במניין המצוות^[28].

המתעלם מלפרוק

הפוגע במי שבהמתו רובצת תחת משאה, והוא מתעלם ואינו מסייע לחבירו לפרוק, יש סוברים שהוא עובר בלאו^[29], ונחלקו מהיכן למדים לאו זה, יש סוברים שהוא מהכתוב: לא תראה את חמור אחיך או את שורו נופלים בדרך והתעלמת מהם^[30], שלאו זה לדעתם מדבר במתעלם מלפרוק^[31], או שאף שהלאו מדבר במתעלם מלטעון^[32], למדים מטעינה לפריקה^[33] בקל וחומר^[34] או בדרשה אחרת^[35]. ויש שפירשו בדברי המכילתא שהמתעלם מלפרוק עובר בלאו הנלמד מן הכתוב: וחדלת מעזב לו^[36], שכוונת הכתוב היא: חדל והשמר לך מלעזוב אחיך לבדו עם משאו^[37]. ויש חולקים וסוברים שהמתעלם מלפרוק אינו עובר בלאו, שהכתוב: לא תראה וגו', אינו מדבר בחייב לפרוק אלא בחייב לטעון^[38].

המתעלם מלפרוק בחינם, יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שאף שמצות עשה לפרוק אף בחינם^[39], כשמתעלם אינו עובר בלאו^[40].

המתעלם מלטעון

הפוגע בחבירו ומשאו נופל על הארץ, ומתעלם ואינו מסייע לו לטעון, יש סוברים שהוא עובר בלאו, שנאמר: לא תראה וגו'^[41], ויש סוברים שאינו עובר בלאו^[42]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שהלאו: לא תראה וגו', נאמר באופן שהבהמה רובצת תחת משאה, ואחר הפריקה יצטרכו הבעלים לסיוע בטעינה, ובאופן זה המתעלם עובר בלאו, מאחר והתעלם מהפריקה ומהטעינה שאחריה, אבל במקום שהבעלים צריך לסיוע בפריקה לבדה או בטעינה לבדה, אין המתעלם עובר בלאו^[43].

המתעלם מפריקה וטעינה יחד

הרואה שחברו צריך לסיוע הן בפריקה והן בטעינה, והתעלם ולא פרק ולא טען עמו, יש מן האחרונים שכתבו שלסוברים שיש לאו בפריקה מן הכתוב: וחדלת וגו'^[44], ולאו בטעינה מן הכתוב: לא תראה וגו'^[45], הוא עובר בשני לאוין, על שהתעלם מן הפריקה ומן הטעינה^[46].

על המרחק שהרואה ממנו את הבהמה, מתחייב בעשין ועובר על הלאו, עי' להלן^[47].

שעת החיוב במצות טעינה

הרואה בהמה שנפלה ומשאה עליה, ומיד אחר שיפרקו המשא מן הבהמה, יזדקקו בעליה לסיוע בטעינת המשא, יש מן האחרונים שכתבו שמיד כשרואה בהמה זו שנפלה מתחייב אף במצוות טעינה, מאחר והבעלים נצרך הן לפריקה והן לטעינה, ולפיכך כשמתעלם מבטל אף עשה של טעינה^[48]. ויש חולקים וסוברים שכל זמן שהבהמה רובצת טעונה, אינו מתחייב במצות טעינה עד אחר שיפרקו ממנה המשא ויצטרך לטוענה, והמתעלם אינו מבטל אלא עשה של פריקה^[49].

החילוקים שבין פריקה לטעינה

נטילת שכר על הפריקה

הפורק, אינו רשאי ליטול שכר על טרחתו בפריקה^[50], ומן הראשונים יש שפירשו שזהו מה שאמרו "פריקה בחינם"^[51], כלומר שאין נוטלים עליה שכר^[52].

נטילת הפסד מלאכתו

הייתה לו מלאכה להתעסק בה, ויפסידה אם יפרוק, יש מן הראשונים סוברים שאינו מחויב לפרוק במקום הפסד^[53], והפורק רשאי לתבוע מהבעלים שישלמו לו הפסד מלאכתו (כדין העוסק בהשבת אבדה)^[54], וכשם שלמדו בהשבת אבדה מהכתוב אפס כי לא יהיה בך אביון^[55], ששלך קודם לשל כל אדם^[56], כך בפריקה אינו חייב כשבא לידי הפסד^[57], ומה שאמרו "פריקה בחינם"^[58], הוא כשאין לו מלאכה לעסוק בה^[59] - על הטעם שאינו חייב לפרוק אפילו כאשר יש לו הפסד, משום צער-בעלי-חיים*, ע"ע - ויש מן הראשונים סוברים שהוא מחויב לפרוק, ואין הבעלים צריכים לשלם לו מה שהפסיד^[60], וזהו שאמרו "פריקה בחינם"^[61], שאין לו אפילו שכר ביטול מלאכתו^[62], וכתבו ראשונים הטעם שאין דין פריקה כדין אבדה שדרשו בה ששלך קודם^[63], משום שפריקה חמורה שיש בה מניעת צער-בעלי-חיים*^[64], וביארו אחרונים שמשום שמניעת צער בעלי חיים היא חובה המוטלת על האדם עצמו ואינה כדי למנוע הפסד לחבירו, חייב בה אף במקום הפסד^[65], ויש מן הראשונים שכתבו שאף לסוברים שצער בעלי חיים אינו מן התורה, פריקה חמורה מהשבת אבדה, משום שיש בפריקה גם צער הבעלים והוא רואה בצער בהמתו ומצטער^[66]. ויש שכתבו משום שבפריקה אין ביטול מלאכה גדול כהשבת אבידה^[67].

במקור הדין ש"פריקה בחינם"^[68], נחלקו ראשונים: יש מהם שכתבו שלדעת חכמים, הסוברים שמצוות טעינה בשכר^[69], פירטה תורה מצוות פריקה^[70], כדי שלא נלמדה מטעינה בקל-וחומר*^[71] ונאמר דיו-לבא-מן-הדין-להיות-כנידון*, ומה טעינה בשכר אף פריקה בשכר, ולכן כתבה תורה מצוות פריקה בפני עצמה לומר שחיובה אף בחינם^[72]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שממה שחדשה תורה שטעינה בשכר^[73], אנו למדים שפריקה אינה כמותה והיא בחינם^[74]. ויש מן הראשונים שכתבו שאף לולא שפרטה תורה מצוות פריקה, היה חיוב פריקה, הנלמד מחיוב טעינה, בחינם^[75], ומן האחרונים יש שביארו הטעם, משום שפריקה היא כשאר המצוות שאין נוטלים עליהם שכר^[76].

נטילת שכר על הטעינה

הבא ליטול שכר על סיועו לטעון, יש מן הראשונים סוברים שלדעת חכמים רשאי ליטול שכר על טרחתו - כשיעור השכר הראוי ליטול על טרחה כזו, ואפילו התנה עמו שיפרוק עמו ביותר משכרו אין לו אלא כפי הראוי לו^[77] - ולדעת ר' שמעון אינו רשאי ליטול שכר^[78], ולדעתם זו היא שאמרו שלדעת חכמים "טעינה בשכר", ולדעת ר' שמעון "טעינה בחינם"^[79], כלומר שנחלקו אם רשאי ליטול שכר על טרחתו^[80]. וכתבו ראשונים שלדעת חכמים אף יכול לומר, איני טוען אלא אם כן תתן לי שכרי^[81]. ואף על פי שעל השבת-אבדה* אינו רשאי ליטול שכר, היינו משום שבהשבת אבדה יש הפסד לבעלים, ועל כן חייבה תורה להשיב אף בחינם, אבל בטעינה שאין לבעלים הפסד ממון, אלא ביטול רווח שמתעכב מללכת לעסקיו, לדעת חכמים לא חייבה תורה לסייע לטעון, אלא אם יקבל שכרו^[82]. ואף שבשאר המצוות אסור ליטול שכר על הטרחה בהם - לסוברים כן^[83] - בטעינה גילתה תורה שנוטלים עליה שכר^[84], משום שלא חייבה תורה לעשות מלאכת חברו חינם^[85], וכל המצוה אינה אלא להמציא את עצמו כפועל במקום שאין פועלים מצויים^[86]. ויש שכתבו שאף לדעת חכמים אם אין לו שכר לשלם, חייב לטעון עמו בחינם^[87]. ויש מן הראשונים שכתבו שלדעת ר' יוסי, הסובר לדעתם שרק טעינה שאין בה חסרון כיס קלה מפריקה^[88], טעינה שיש בה חסרון כיס מחמת עיכוב הדרך, חמורה כפריקה וחייבים בה אף בחינם, וטעינה שאין בה חסרון כיס חייבים בה רק בשכר^[89]. ויש מן הראשונים חולקים וסוברים שלדברי הכל אינו יכול ליטול שכר על סיועו לטעון^[90], וביארו מחלוקת חכמים ור' שמעון אם טעינה בחינם או בשכר, באופן אחר^[91].

נטילת הפסד מלאכתו

הייתה לו מלאכה להתעסק בה ויגיע לו הפסד אם יטעון, יש מן הראשונים סוברים שלדעת חכמים אינו חייב לטעון אלא אם ישלמו לו הבעלים מה שיפסיד, ולדעת ר' שמעון חייב לטעון אף במקום הפסד, ואין הבעלים צריכים לשלם לו מה שיפסיד, ולדעתם זהו שאמרו שלדעת חכמים "טעינה בשכר" ולדעת רבי שמעון "טעינה בחינם"^[92], כלומר שנחלקו אם נוטל שכר הפסד מלאכתו ^[93], ולדעת רבי שמעון, אף על פי שבהשבת אבדה אין חייב להציל ממון חבירו כשמגיע לו מכך הפסד^[94], טעינה שיש בה צער לבעלים וקצת צער לבהמה, דינה כפריקה שחייב בה אף במקום הפסד^[95]. ויש מן הראשונים סוברים שלא נחלקו תנאים בדבר, ואינו חייב לטעון אלא אם כן ישלמו לו הבעלים את הפסדו^[96].

במקור הדין ש"טעינה בשכר" לדעת חכמים^[97], נחלקו ראשונים: יש מהם שכתבו שלמדו כן ממה שלדעתם מפורשות מצוות פריקה ומצוות טעינה בכתוב^[98], והיה ניתן לכתוב פרשת טעינה בלבד וללמוד חיוב פריקה מטעינה - או בקל-וחומר*^[99], על הטעם שפריקה חמורה מטעינה, ואם יש חולקים בדבר, עי' להלן^[100], או שאף אם שניהם שווים ניתן ללמוד זה מזה^[101] - וממה שפירטה תורה מצות טעינה למדים שטעינה אינה כפריקה^[102], אלא פריקה החמורה, בחינם וטעינה הקלה, בשכר^[103]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שכפל הפסוקים בא ללמד על פריקה שהיא בחינם, וטעינה לא שמענו לחייב בחינם, ולפיכך אינו חייב אלא בשכר^[104]. ויש שכתבו שהדין שטעינה בשכר הוא אף לסוברים שאין פריקה חמורה מטעינה^[105], והדין נלמד ממה שדרשו: תחת משאו, ולא פרוק^[106], והרי אף לטעון חייבה תורה, אלא שמכאן למדנו שיש אופן שאין חייב לטעון, והיינו בחינם^[107]. הלכה כחכמים שטעינה בשכר^[108].

חומר פריקה מטעינה

חומר שאמרו שיש בפריקה יותר מבטעינה - שיש סוברים שעל כן אמרו חכמים שפריקה בחינם וטעינה בשכר^[109] - אמר רבא שהוא משום שצער-בעלי-חיים* מן התורה^[110], שהפריקה יש בה משום צער בעלי חיים - שהבהמה מצטערת תחת משאה^[111] - והטעינה אין בה משום צער בעלי חיים^[112], ואפילו שאף בטעינה הבהמה מצטערת^[113] מכך שיחיד מטעין עליה ולא שנים יחד^[114], או משום שהיא מתעכבת בדרך ואינה אוכלת^[115], אין צערה גדול כל כך כמו בהמה שנפלה תחת משאה ואין פורקים ממנה^[116], אבל לסוברים שאין צער בעלי חיים מן התורה, אין חומר בפריקה יותר מבטעינה, שאף שבפריקה יש חסרון כיס - שהבהמה נפסדת מכובד המשא^[117] - אף בטעינה פעמים שהוא מפסיד עסקיו מחמת עיכוב הדרך, או שעלול משאו להיגנב על ידי גנבים המצויים בדרך^[118], אלא שיש סוברים שלמדנו מהכתוב שדין הפריקה חמור, שפריקה בחינם וטעינה בשכר^[119]. ויש שכתבו שחומר שבפריקה מטעינה הוא אף לסוברים שצער בעלי חיים אינו מן התורה, או משום שבפריקה הישראל מצטער יותר^[120], או משום שהפריקה יש בה חיסרון כיס אבל טעינה אין בה חיסרון כיס^[121], שאף על פי שגם בטעינה פעמים שהבעלים מתבטל ממלאכתו מחמת עיכוב הדרך^[122], אין זה אלא ביטול רווח, אבל אין לו הפסד ממון כמו בפריקה^[123], ואין חוששים לגנבים שיגנבו את משאו^[124]. ויש מן הראשונים שכתבו שלפי חומר זה, טעינה שיש בה חסרון כיס מחמת עיכוב הדרך, חמורה כפריקה, וטעינה שאין בה חסרון כיס קלה מפריקה^[125].

דין הקדימה בפריקה וטעינה

הרואה שניים, האחד צריך שיפרקו עמו והשני שיטענו עמו, מצות פריקה קודמת למצות טעינה^[126] - לפיכך מסייע לצריך לפרוק תחילה ואחר כך טוען עם חבירו^[127] - בטעם הדין כתבו ראשונים משום שהפריקה יש בה צער בעלי חיים^[128] או הפסד הבהמה^[129]. ויש מן האחרונים שכתבו שאפילו אם צער בעלי חיים אינו מן התורה, מדרבנן פריקה קודמת משום צער בעלי חיים^[130]. על אופן שהטעינה קודמת, עי' להלן^[131].

המחמר, הבהמה והמשא

בהמה ומשאה ללא הבעלים

הייתה הבהמה ומשאה לבדה ואין הבעלים עמה, יש מן הראשונים סוברים שאף בזה יש מצות פריקה וטעינה^[132], שנאמר במצות פריקה, עזב תעזוב^[133], ובטעינה, הקם תקים^[134]. ויש מן הראשונים סוברים שכשאין הבעלים נמצא שם אין זה בכלל מצות פריקה וטעינה^[135], אלא בכלל מצות השבת אבידה^[136]. אף לדעת הסוברים שכשאין הבעלים נמצא שם הוא בכלל מצות פריקה וטעינה, יש מן האחרונים שצדדו בדעת ראשונים שהמתעלם מבהמה שאין בעליה עמה, אינו עובר בלאו^[137].

נכרי המחמר אחר בהמתו: בטעינה

נכרי המחמר אחר בהמתו, וצריך לסיוע בטעינה, אין מצוה לטעון עמו^[138], שנאמר: אחיך^[139], ודרשוהו חכמים מהכתוב "וחדלת"^[140], פעמים שאתה חדל^[141], ויש שכתבו שהיא דרשה גמורה^[142]. ואפילו היה המשא של ישראל אין חייב לטעון עמו^[143], משום שעל הנכרי המחמר לטפל במשא^[144], ויש שכתבו שלדעת חכמים כשהמשא של ישראל, מצוה לטעון משום צער ישראל^[145].

בפריקה

היה הנכרי צריך סיוע בפריקה, לסוברים שצער בעלי חיים אינו מן התורה אין מצוה לפרוק עמו^[146], ואפילו היה המשא של ישראל^[147]. ולסוברים שצער בעלי חיים מן התורה, צריך לפרוק עמו^[148], ואפילו היה המשא של נכרי^[149], ואפילו הייתה טעונה יין אסור^[150]. יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שמאחר והבהמה מצטערת תחת משאה, הרי הוא בכלל מצות פריקה^[151], ו"שונאך" האמור בכתוב בפרשת פריקה^[152] כולל אף שונא נכרי^[153]. ויש מן הראשונים סוברים שבשל נכרי אין משום מצות פריקה - שלמדים מ"אחיך" הכתוב בטעינה למעט נכרי^[154] - אלא שחייב לפרוק משום איסור צער בעלי חיים^[155], ואינו חייב בחינם אלא בשכר^[156]. ויש מן האחרונים סוברים שבבהמת ישראל או משא של ישראל, הוא בכלל מצות פריקה אף כשהמחמר נכרי, אבל בבהמת נכרי ומשא של נכרי, אין צריך לפרוק אלא משום צער בעלי חיים, שאין ממעטים מהכתוב "אחיך" אלא כשהכל של נכרי^[157]. ויש מן האחרונים סוברים שאף לסוברים שצער בעלי חיים מן התורה, אין הדבר סיבה לחייבו לפרוק אלא כאשר אין הנכרי מחמר אחר בהמתו, אבל כשהוא מחמר אחר בהמתו, מאחר ו"שונאך" האמור בכתוב, אינו מדבר אלא בשונא ישראל ולא בשונא נכרי, הרי שהתירה תורה להתעלם מצער הבעלים הנכרי, ולפיכך מותר להתעלם אף מצער בהמתו^[158]. ויש שכתבו שיש אמוראים החולקים על כל זה ולדעתם אף לסוברים שצער בעלי חיים מן התורה, אינו חייב לפרוק^[159], שאין מוטל על ישראל למנוע צער בהמה של נכרי^[160], או שאין חובה עליו כלל למנוע צער בהמה^[161]. בירושלמי אמרו שכשהבהמה של נכרי והמשא של ישראל, לדעת חכמים אינו פורק ולדעת ר' שמעון פורק^[162], ויש גורסים בירושלמי, שלדעת חכמים פורק ולדעת ר' שמעון אינו פורק^[163].

בבהמת ישראל

נכרי המחמר אחר בהמת ישראל והוא צריך לסיוע בפריקה, אפילו אם המשא של נכרי, אפילו לסוברים שצער בעלי חיים אינו מן התורה, חייב לפרוק^[164] משום חסרון כיס של ישראל, שהבהמה שלו נפסדת כשהיא כורעת תחת המשא^[165]. ויש אומרים שחייב רק מדרבנן^[166]. ולטעון אין צריך^[167]. בירושלמי אמרו, שבבהמת ישראל לדברי הכל פורק וטוען^[168].

ישראל המחמר אחר בהמת או משא נכרי

ישראל המחמר אחר הבהמה, אפילו אם המשא או הבהמה של נכרי, חייב לפרוק ולטעון, משום צערו של הישראל המחמר^[169], שצריך להתעכב בדרך עד שימצא מי שיסייע לו^[170]. ויש שכתבו שצער הישראל הוא במה שהוא צריך לפרוק ולטעון לבדו^[171]. ויש מן הראשונים שכתבו שצער הישראל הוא משום שהבהמה והמשא הן באחריותו^[172]. החיוב לסייע משום צער הישראל, נחלקו בו: יש סוברים שבכל מקום שהישראל מצטער וצריך שיסייעו לו הוא בכלל מצוות פריקה וטעינה, אפילו כשהבהמה או המשא של נכרי^[173]. ויש סוברים שכאשר הבהמה של ישראל הוא בכלל מצות פריקה וטעינה אפילו שהמשא של נכרי^[174]. ויש סוברים שאין בכלל מצות פריקה וטעינה אלא כשישראל מחמר אחר בהמה ומשא של ישראל, אבל כשאין הבהמה או המשא של ישראל, אין מצוה לסייע לו אלא משום שחובה למנוע צער מישראל^[175]. ולדעה זו יכול ליטול שכר על הפריקה^[176]. היו הבהמה והמשא של נכרי, נראה מדברי הראשונים שאין חייב לסייע^[177], ויש שנראה מדבריהם שחייב לסייע^[178]. על מקום שאין מצוה לסייע לנכרי, שאמרו חכמים שצריך לסייע לו משום איבה*,ע"ע^[179].

בשונא וברשע

היה בעל הבהמה שנוא לו, חייב לפרוק ולטעון עמו^[180], ואפילו שונאו משום שהוא רשע* ומותר לשנאתו^[181] - הואיל והוא מאמין בעיקרי הדת^[182] ועובר עבירות רק למלאות תאוותו^[183] - שנאמר: כי תראה חמור שונאך וגו', עזב תעזב עמו^[184], והרי אסור לשנוא את חברו, אלא שהכתוב מדבר ביודע בחברו שעבר עברה, שמותר לו לשנאתו, ואף על פי כן מצווה עליו לפרוק ולטעון עמו^[185], ומפריקה למדים שאף בטעינה כן^[186]. בטעם שחייבה תורה לפרוק ולטעון עם הרשע, יש מן הראשונים שכתבו, שהוא מחמת החשש שמא ישתהה ההולך עם הבהמה בשביל ממונו ויבא לידי סכנה, והתורה הקפידה על נפשות ישראל בין רשעים בין צדיקים^[187]. ויש מן הראשונים שכתבו שאף על פי שמותר לשנוא את הרשעים, הזהירה תורה לרחם עליהם ולעזרם בשעת הצורך^[188]. ואף שעשה עבירה אין להניח ממונו ללכת לאיבוד^[189]. ויש מן הראשונים שפירשו "שונאך" שאמרה תורה שצריך לסייעו, כגון שהצריך לסיוע שונא את מי שפגע בו בדרך על שעבר עבירה^[190].

דין הקדימה באוהב ושונא

היו אוהבו ושונאו צריכים סיוע, אפילו האוהב צריך לפרוק והשונא צריך לטעון - שמצוות פריקה קודמת למצות טעינה^[191] - מסייע לשונא לטעון תחילה, כדי לכוף יצרו הרע^[192], ואפילו לסוברים שפריקה עדיפה משום צער בעלי חיים שהוא מן התורה^[193], כפיית יצרו עדיפה^[194]. ויש שפירשו שקדימת השונא נלמדת ממה שפירשה תורה: שונאך^[195]. ונחלקו ראשונים איזה שונא קודם: יש סוברים שדוקא בשונאו משום סיבה שביניהם - כגון שעשה עמו דבר שלא כהוגן^[196], שמכיון שהוא ישראל כשר ואסור לו לשנאתו^[197] מצוה לכוף יצרו^[198] - אבל היה שונאו משום שהוא רשע שמותר לשנאותו^[199], אפילו שמצוה לפרוק ולטעון עמו^[200] אין הוא קודם לאוהב, שאין צריך לכוף את יצרו מלשנוא מי שמותר לשנאתו^[201], אלא מצוה להקדים האוהב שהוא אהוב לשמים ולבריות^[202], ויש מן הראשונים סוברים שאף שונא המותר לשנאתו קודם לאוהב^[203] שאף בו שייך כפיית הייצר^[204], על טעם הדבר, ע"ע אהבת ישראל^[205]. ויש שכתבו שדוקא בשונא רשע אמרו שהאוהב קודם לו, כדי להכניע יצרו הרע של הרשע^[206].

מין בעל החיים

אחד שור וחמור ואחד שאר בעלי חיים, בכולם מצווה לפרוק^[207] ולטעון^[208], ואף על פי שלא נזכרו בתורה אלא חמור ושור: חמור שונאך^[209]; חמור אחיך או שורו^[210], למדו גזירה-שווה "חמור חמור" משבת, שנאמר בה: שורך וחמורך וכל בהמתך^[211], וכל בעלי חיים בכלל^[212], ובירושלמי למדו שאר בעלי חיים מ"עזב תעזב"^[213], והכתוב שהזכיר שור וחמור, משום שדבר-הכתוב-בהוה*^[214], שדרך בני אדם להשתמש בשור וחמור יותר משאר בהמות^[215].

משא אדם

אדם - ישראלי^[216] או עבד כנעני^[217] - הצריך לסיוע בפריקת משא שעליו, אמרו במכילתא שחייבים לפרוק עמו^[218], שנאמר "עמו", לרבות משא שעל כתיפו^[219], וכן כתבו ראשונים באדם הבא לטעון משא על כתפו, שמצוה לסייעו^[220]. וכתבו ראשונים שפריקה וטעינה באדם מצוה מן התורה^[221], כי טעם המצווה הוא לסייע לנזקק להתעכב בדרך ולמנוע ממנו צער וחסרון כיס^[222]. ומן האחרונים יש שכתבו שמצות פריקה באדם אף חמורה ממצות פריקה בבהמה, ומי שנזדמן לפניו לפרוק מאדם ומבהמה, צריך להקדים הפריקה מן האדם^[223]. ויש מן הראשונים סוברים שפריקה וטעינה באדם אינה אלא מדרבנן^[224]. ויש שכתבו שאין מצות פריקה וטעינה באדם הנושא משאו^[225] - אף על פי שגמילות חסד היא לסייע לו^[226] - ומהם יש שנתנו טעם בדבר, שאדם בר דעת הוא ויכול לשער שיעור המשא שיכול לשאת, ולא היה לו להטעין על עצמו יותר מידי^[227].

תנאי החיוב

שיעור הראיה המחייבת

הרואה את הבהמה מרחוק, כל שיש בינו לבין הבהמה אחד משבעה ומחצה במיל*, כשיעור ריס - על שיעור הריס, ע"ע מדות ומשקלות^[228] - חייב לילך לפרוק או לטעון, יותר מכך אינו חייב^[229], שדרשו חכמים, נאמר: כי תראה^[230], ומשמע תראה מרחוק, ונאמר: כי תפגע^[231], ומשמע מקרוב, איזו היא ראיה קרובה הדומה לפגיעה, שיערו חכמים ששיעורו ריס^[232]. ויש מן הראשונים שכתבו ששיעור ריס אינו אלא לגבי מצוות עשה של פריקה וטעינה^[233], אך הלאו שלא להתעלם^[234] - מלפרוק או מלטעון^[235] - אמור על הרואה את הבהמה ממרחק יותר מריס^[236], ונחלקו אחרונים לדעה זו, יש סוברים שהלאו נאמר רק על מי שלא נכנס לשיעור ריס, אבל כשנכנס לשיעור ריס והתחייב בעשה של פריקה וטעינה, אין בו לאו כשמתעלם^[237], ויש סוברים שהלאו אמור במי שעוצם עיניו קודם שיגיע לשיעור ריס ונכנס לתוך ריס בלא לראות שוב את הבהמה, ועל כן אין בו עשה - לסוברים כן^[238] - אלא לאו, אבל כשרואה את הבהמה שוב בתוך שיעור ריס ומתעלם, עובר בלאו ועשה^[239].

היה בתוך שיעור המחייבו ויודע שחבירו צריך לפריקה או טעינה, אבל אינו רואה את הבהמה - או שראה את הבהמה מרחוק אבל עצם עיניו קודם שנכנס לתוך השיעור המחייבו^[240] - יש מן האחרונים שנראה מדבריהם שאינו מתחייב בפריקה וטעינה^[241].

הבא לעשות לפנים משורת הדין, והולך לפרוק ולטעון אף כשהבהמה רחוקה יותר מן השיעור, תבוא עליו ברכה^[242]. ויש מן האחרונים שצידדו לומר שאין זה בכלל המצוה לנהוג לפנים משורת הדין^[243]. אם חייב לסייע בפריקה אף ביותר מריס משום צער בעלי חיים, ע"ע.

מקום החיוב

"נפלים בדרך" שאמרה תורה^[244], דרשו בו בספרי: בדרך ולא ברפת^[245], ויש מן האחרונים שביארו שהדין אמור לגבי מצות פריקה וטעינה^[246], ואין מחויב לפרוק או לטעון אלא כשהבעלים צריכים לסיוע באמצע הדרך^[247], ולא כשנפלה ברשות היחיד^[248], ובטעם הדבר, יש שכתבו שמצוה זו היא כעין מצות השבת אבידה, והכתוב מדבר באופן שאם לא יִמָצֵא מי שיסייע לפרוק או לטעון, יישארו הבהמה ומשאה בדרך וילך הכל לאיבוד^[249], ומהם יש שכתבו שכשהוא בדרך יש צער לבעלים, שהוא נבהל מסכנות הדרך^[250]. ויש שכתבו שחיוב פריקה וטעינה הוא במקום שקשה למצוא פועלים, אבל במקום שיכול למצוא פועלים שיסייעוהו בתשלום, אין חיוב לסייע^[251]. ויש מן האחרונים שכתבו שאין במצות פריקה וטעינה חילוק בין מקום למקום^[252].

יכולים הבעלים לפרוק או לטעון לבדם בדוחק

מצוות פריקה וטעינה, יש מן הראשונים שכתבו שהיא כשאין הבעלים יכולים לפרוק או לטעון לבדם^[253], אבל כשיכולים הבעלים לפרוק או לטעון לבדם, אפילו שהוא טורח גדול, אין חובה לסייע להם משום מצוות פריקה וטעינה^[254], ויש שכתבו שאף שהוא יכול לפרוק או לטעון לבדו, מצווה להקל ממנו הטורח ולסייע לו^[255].

אין הבעלים מסייעים

אין הבעלים רוצים לסייע בפריקה, פטור מלפרוק לבדו^[256], שנאמר: עזב תעזב עמו^[257], ונחלקו חכמים בפטור זה: לסוברים שאין צער בעלי חיים מן התורה, פטור מלפרוק אפילו בשכר^[258], ולסוברים שצער בעלי חיים מן התורה, פטור מלפרוק בחינם, אבל חייב לפרוק בשכר^[259]. חיובו לפרוק בשכר, יש שנראה מדבריהם שהוא משום מצות פריקה^[260], ויש מן הראשונים סוברים שמשום מצות פריקה פטור, ואינו חייב אלא משום צער בעלי חיים^[261]. שכר שאמרו נחלקו בו ראשונים: יש סוברים שמותר לו ליטול שכר על פריקתו^[262], ומותר לו לומר לבעלים קודם שיפרוק, שהוא פורק על מנת לקבל שכר^[263], או שאף כופים את הבעלים ליתן לו שכר^[264], אך הוא מחויב לפרוק אף אם אינו עתיד לקבל שכר על הפריקה^[265]. ויש סוברים שאינו חייב לפרוק אלא אם כן יקבל על כך שכר^[266].

שיעור השכר, יש מן האחרונים שכתבו שהוא שכר חצי טרחתו, שהשכר הוא משום שמוטל על בעל הבהמה לסייע, ועל כן צריך לשלם לו על טרחתו היתרה^[267]. ויש מן האחרונים שכתבו שנוטל שכר כולו, שמאחר ופטרתו תורה מלסייע לבדו, כשמסייע נוטל שכר כל טרחתו^[268].

אין הבעלים רוצים לסייע בטעינה, פטור מלפרוק לבדו^[269], שנאמר הקם תקים עמו^[270].

אין בכוח הבעלים לסייע

היו הבעלים זקנים או חולים - ואינם יכולים לסייע כלל^[271], ויש שנראה מדבריהם שאף כשהוא טורח גדול להם^[272] - חייב הרואה לפרוק או לטעון לבדו^[273], ואין צריכים הבעלים לשכור פועלים שיסייעו במקומם^[274], שנאמר בפרשת טעינה: הקם תקים^[275], ובפרשת פריקה: עזב תעזוב^[276].

לא היה לפי כבודם של הבעלים לסייע^[277], כתבו ראשונים ואחרונים שאין הרואה חייב לפרוק או לטעון לבדו^[278], משום שיכולים הבעלים למחול על כבודם ואין הם כחולה וזקן שאין בכוחם לסייע^[279], וכן אם אין הבעלים מסייעים מחמת שיש להם עסק להתעסק בו, נראה מדברי הראשונים שפטור הרואה לפרוק או לטעון^[280]. ויש מן האחרונים שצדדו שאף כשאין לפי כבוד הבעלים לסייע, פטור הרואה מלפרוק או לטעון לבדו^[281].

ברגילה לרבוץ או שעמדה תחתיה

בהמה שרגילה לרבוץ תחתיה - מעצמה, ולא מאונס כובד המשא^[282], וכן אם היא רגילה לעמוד תחתיה, לסוברים שבבהמה העומדת יש מצות פריקה^[283] - אמרו בברייתא שאין בה מצות פריקה שנאמר: רובץ תחת משאו^[284], רובץ ולא רבצן^[285]. בטעם הפטור, יש מן האחרונים שכתבו שהוא משום שלא היה לבעלים להטעין משא על בהמה כזו^[286].

עמדה הבהמה - ואינה יכולה להמשיך ללכת מכובד המשא^[287] - ולא רבצה, אמרו בברייתא שאין בה מצוות פריקה, שנאמר: רובץ תחת משאו^[288], רובץ ולא עומד^[289]. ובספרי דרשו: נופלים בדרך^[290], ולא עומדים^[291]. ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם שאף בבהמה העומדת תחתיה וצריך לפרוק כדי שתמשיך ללכת, יש מצות פריקה^[292].

פטורים אלו מלפרוק בבהמה הרגילה לרבוץ - או לעמוד - ובבהמה העומדת תחתיה ולא רבצה, שנויים לדעת רבי יוסי הגלילי^[293], אבל לחכמים צריך לפרוק אף ברבצנית או בעומדת^[294], ונחלקו ראשונים בטעמם: יש מן הראשונים סוברים שלדעת חכמים צער בעלי חיים מן התורה^[295], ועל כן אין מסתבר להם לדרוש למעט רבצנית ועומדת^[296], או שאין הם דורשים למעט רבצנית ועומדת, אף על פי שצער בעלי חיים אינו מן התורה^[297]. וכן כתבו ראשונים שלדעת חכמים חייב לפרוק אף בחינם^[298]. ויש מן הראשונים סוברים שאף לחכמים הסוברים שצער בעלי חיים מן התורה ממעטים רבצנית ועומדת ממצות פריקה, אלא שחייב לפרוק משום צער בעלי חיים^[299], ועל כן כתבו שחייב רק בשכר^[300].

חיובים שבכלל פריקה וטעינה

הטוען צריך לסייע אף בהקמת הבהמה^[301], שנאמר: הקם תקים עמו^[302]. ויש מן האחרונים שכתבו שמזה למדו חכמים הדין, שחמרים שרגלי חמור של אחד מהם רעועות, אסור להם להניחו לילך לבדו^[303].

לא נפל משאו מן הבהמה, אלא שהוא צריך לסיוע בהטענת בהמתו קודם הליכתו, כתבו אחרונים שאף זה בכלל מצוות טעינה^[304]. וכן מי שצריך לפרוק משאו מעל הבהמה בסוף דרכו, הוא בכלל מצות פריקה^[305].

טעונה יותר מן הראוי לה

היתה הבהמה טעונה יותר מן הראוי להטעינה, נחלקו תנאים: לדעת ר' יוסי הגלילי פטור מלפרוק, שנאמר תחת משאו^[306], משאוי הראוי לעמוד בו^[307], ולדעתו צער בעלי חיים אינו מן התורה^[308]. ויש שכתבו בדעת אמוראים שהפטור מלפרוק, הוא אף לדעת הסוברים שצער בעלי חיים מן התורה^[309]. ולדעת חכמים חייב לפרוק^[310], שהם חולקים וסוברים שצער בעלי חיים מן התורה^[311]. ונחלקו ראשונים בדעה זו: יש סוברים שמאחר והבהמה מצטערת על כן אין מסתבר לחכמים למעט טעונה יותר מהראוי^[312], ואף בזה יש מצוות פריקה, וחייב לפרוק בחינם^[313]. ויש מן הראשונים סוברים שאף לחכמים דורשים למעט ממצות פריקה משא שאין ראוי לעמוד בו, אלא שמשום שצער בעלי חיים מן התורה, צריך לסייע לו לפרוק^[314], ואין חייב לפרוק אלא בשכר^[315]. ויש שכתבו שחכמים חולקים אף אם אין צער בעלי חיים מן התורה, שאין נראה להם למעט מהכתוב טעונה יותר מן הראוי לה, ועל כן חייב לפרוק בחינם^[316]. הלכה כחכמים^[317]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שהלכה כרבי יוסי הגלילי^[318].

הייתה טעונה יותר מן הראוי לה ונפל המשא, או שפרק ממנה, אין חייב להטעינה אלא כפי הראוי לה^[319], ולשאר המשא יחזרו הבעלים אחר חמור אחר^[320]. ויש מן הראשונים שכתבו שאם יכולה לשאת המשא בדוחק, חייב להטעינה, אבל אם אינה יכולה לשאת המשא אפילו בדוחק, ומיד תרבץ תחתיה, אין זה "הקמה" ופטור מלהטעינה^[321].

חזרה ונפלה

נפלה הבהמה שוב אחר שפרק או טען, אפילו נפלה עוד מאה פעמים, חייב לפרוק^[322] ולטעון^[323], שנאמר בפריקה: עזב, אפי' מאה פעמים^[324], ובטעינה: הקם, אפילו מאה פעמים^[325]. ואפילו הייתה בהמה כזו שנופלת מאונס פעמים רבות^[326]. נמנע מלפרוק או לטעון שוב, יש מהאחרונים שצדדו שאף לסוברים שכל המתעלם מלפרוק או מלטעון עובר בלאו^[327], כשפרק או טען פעם אחת ונמנע מלסייע כשנפלה שוב, אינו עובר בלאו^[328].

הליווי אחר הטעינה

אחר שטען, צריך ללוות את הבהמה עד פרסה^[329], כדי שיסייע לו אם תחזור ותיפול^[330], אלא אם כן אמר לו הבעלים שאינו צריך לו^[331]. ויש סוברים שצריך ללוותו עד מיל*^[332], ויש שפירשו בדעתם, עד מיל ממקום שהיה בו כשראה את הבהמה^[333]. ויש שכתבו שכאשר בעל החמור הולך בדרכו, מלווהו עד פרסה, אבל לחזור לאחוריו בשביל ללוותו, אינו חייב אלא עד מיל^[334].

החיוב ללוות את הבהמה, יש מן האחרונים שכתבו שהוא רק מדרבנן^[335], ויש מן האחרונים שכתבו שאין נראה כן מדברי הראשונים^[336].

נטילת שכר על הליווי

המלווה את הבהמה, נוטל שכר על הליווי^[337], ואפילו כשהחשש הוא שמא תרבץ הבהמה ויצטרכו לחזור ולפרוק ממנה, ועל הפריקה אין נוטלים שכר, על הליווי שמחמתו רשאי ליטול^[338], ונחלקו ראשונים בטעמו של דבר ובדעת מי דברים אמורים: יש שכתבו שאין זה אלא לרבנן הסוברים שטעינה בשכר^[339], ולדעתם אף הליווי הוא בשכר, שאין חיוב הליווי חמור מחיוב טעינה, אבל לדעת ר' שמעון הסובר שאף טעינה בחינם^[340], אף הליווי בחינם^[341]. ויש שכתבו שאף לדעת ר' שמעון נוטל שכר על הליווי, משום שאין בו צורך לבעלים כמו בטעינה^[342]. ויש שכתבו לסוברים שהחיוב ללוות את הבהמה הוא מדרבנן^[343], שעל כן רשאי ליטול עליה שכר, שמותר ליטול שכר על מצווה מדרבנן^[344].

זקן ואינו לפי כבודו, שפרק אף על פי שלא היה מחויב בדבר^[345], יש שהסתפקו אם חייב ללוות את הבהמה מאחר שהתחיל במצוה^[346].

בהמה המושכת בעגלה

הפוגע בבהמה המושכת בעגלה טעונה ששקעה ברפש וטיט ואינה יכולה להמשיך בדרכה אלא אם כן יפרקו ממנה, חייב לסייע לבעלים לפרוק המשא ולהוציא את העגלה והסוס למקום יבש, ואחר כך חייב להטעינה שוב, וכן משא שנפל מהעגלה, חייב לסייע בטעינתו, וכן אם נשברה העגלה, חייב לסייע לבעלים לתקנה, וחייב ללותו מעט עד שיראה שהעגלה נוסעת יפה, וכל זה ממצות פריקה וטעינה^[347]. הפוגע בבהמה המושכת בעגלה שהגיעה לדרך קשה או להר גבוה, ואינה יכולה למשוך העגלה לבדה בלא סיוע, יש מן האחרונים שצדדו שחייב לסייע לו למשוך, שהוא דומה למצוות פריקה^[348].

הפטורים

אינו לפי כבודו: הפטור

מי שאין לפי כבודו לסייע - כגון שהיה תלמיד חכם^[349], ויש אומרים אף כל אדם מכובד^[350], ויש אומרים אף כל אדם שמקפיד על כבוד עצמו^[351] - פטור^[352], כלל הדבר, אמר רבא, כל שבשלו היה פורק וטוען, חייב בשל חבירו^[353], שכאשר אומד בדעתו שאם היה המשא של עצמו היה מוחל על כבודו בשביל רווח ממונו, חייב בשל חבירו^[354], שנאמר במצות פריקה: וחדלת^[355], ודרשו חכמים, פעמים שאתה חדל^[356], וכן בטעינה הוא אומר: והתעלמת^[357], פעמים שאתה מתעלם^[358]. ויש שכתבו שהדין נלמד מהפטור של זקן ואינו לפי כבודו מהשבת-אבדה*^[359].

בפריקה

זקן ואינו לפי כבודו הפטור מפריקה, כתבו ראשונים שהוא אף לסוברים שצער בעלי חיים מן התורה^[360], משום שכבוד התורה עדיף^[361], או שאף כבוד-הבריות* דוחה איסור צער בעלי חיים שאין בו עשה ולא לאו^[362], ויש מן הראשונים שכתבו טעם הפטור, משום שצער בעלי חיים הותר לצורך תשמיש האדם וכן לצורך כבודו^[363]. ויש מן האחרונים שכתבו שממה שפטרה תורה זקן ואינו לפי כבודו מפריקה^[364], למדים לפוטרו אפילו במקום צער בעלי חיים^[365]. ויש מן הראשונים חולקים וסוברים שאם אין מוצא בעל הבהמה פועלים בשכר שיפרקו עמו, חייב הזקן לפרוק^[366].

התחיל במצוה

התחיל הזקן בפריקה או בטעינה, יש שכתבו - לסוברים שזקן שהתחיל בהשבת-אבדה* מתחייב בה אף על פי שהיא אינה לפי כבודו^[367] - שהוא חייב לסיים לפרוק או לטעון^[368], וצדדו שכשהתחיל בפריקה, מחויב אף לטעון, שהטעינה והפריקה מצוה אחת היא^[369].

לפנים משורת הדין

ההולך בדרך הטוב והישר, פורק וטוען אף על פי שהוא פטור משום שאין זה לפי כבודו, לפנים משורת הדין^[370]. על גדרו ופרטיו של חיוב זה ,ע"ע לפנים משורת הדין: בפטור מקיום מצוה מפני כבודו^[371]. היה חכם, ואינו רוצה לזלזל בכבודו לעשות לפנים משורת הדין - או לסוברים שהוא אסור לעשות כן^[372] - יוותר מממונו, וכגון שיקנה המשא לעצמו^[373]. על היה חכם אם רשאי לפרוק ולטעון אף על פי שפטור, ע"ע הנ"ל^[374], וע' כבוד חכמים: כשמחל החכם על כבודו^[375]. על מקום שחייב לפרוק משום צער בעלי חיים ולא משום מצוות פריקה, אם שייך בזה לפנים משורת הדין, ע"ע צער בעלי חיים.

טעונה דברים אסורים

הייתה טעונה חמץ - שעבר עליו הפסח והוא אסור בהנאה^[376] - או דברים האסורים, אמרו בתוספתא שאין חייב לסייע לו, משום שבשלו לא היה פורק וטוען דברים אלו^[377]. ומן האחרונים יש שפירשו שדוקא בדברים האסורים כגון חמץ, שהדבר ניכר לכל שהוא איסור, ואין לפי כבודו של אדם מישראל להתעסק באיסורי הנאה, אבל אם אין הדבר ניכר, חייב לסייע^[378]. אם חייב לפרוק משום צער-בעלי-חיים*, לסוברים שהוא מן התורה, ע"ע.

כהן, והבהמה בבית הקברות

כהן הפוגע בבהמה והיא בבית הקברות, אסור לו להיטמא בשביל לפרוק או לטעון^[379], ובספר דרשו כן על הכתוב: והתעלמת^[380], פעמים שאתה מתעלם^[381], ובמכילתא דרשו: וחדלת^[382], פעמים שאתה חדל^[383]. ויש שכתבו שטעם הפטור הוא כהטעם שאסור לכהן להיטמא להשבת-אבדה*,ע"ע^[384].

אמר לו אביו לא לסייע

אמר לו אביו, אל תפרוק או אל תטען עמו, הרי זה לא ישמע לו, מפני שהוא ואביו חייבין במצות^[385], על טעם הדין, ע"ע השבת אבדה^[386].

בשבת

פגע בבהמה בשבת, אמרו במדרש שאין רשאי לסייע, שנאמר: וחדלת, ודרשו: פעמים שאתה חדל^[387].

הערות שוליים