אנציקלופדיה תלמודית:פקוח נפש

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

הגדרת הערך - הדין לעבור איסור כדי להציל נפש.

מהותו וגדרו

דינו

אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש, חוץ מעבודה-זרה* וגילוי-עריות* ושפיכות-דמים*[1], לפיכך לצורך הצלת נפשות מחללים שבת[2], ואוכלים ביום הכפורים[3], ואוכלים דברים טמאים[4], וחותמים עדות שקר בשטרות[5], ועושים את כל האיסורים[6], מלבד שלשת העברות הנזכרות[7].

היתר האיסורים משום פקוח נפש הוא בין כשהמיתה עלולה לבא עליו מחמת שלא יעבור את העברה, כגון שאנסוהו גוים שאם לא יעבור ימיתוהו, ובין כשהמיתה באה לו מצד אחר, אלא שעל ידי עברה יכול להציל עצמו, כגון חולה שמציל עצמו באיסורים[8].

על דין שלשת העברות החמורות – עבודה זרה, גלוי עריות ושפיכות דמים - שדוחות אפילו פקוח נפש, ומקורו, והאיסורים הכלולים בשלשת העבירות, והדין אם עבר ולא נהרג, עי' ערכיהן, וע' הלבנת פנים[9] וע' חשד[10] וע' יהרג ואל יעבור; על הדין בשעת השמד, או כשמכוונים להעביר על דת, והדין בפרהסיה, שצריך למסור הנפש אף על שאר עברות, ע"ע יהרג ואל יעבור.

על העובר עברה מחמת פקוח נפש, אם דינו כאנוס, ע"ע אונס (הכרח)[11].

על הרודף* אחר חברו להרגו, שהורגים את הרודף כדי להציל את הנרדף, ע"ע רודף; על הבא במחתרת*, שהורגים אותו כדי להציל את בעל הבית, ע"ע מחתרת.

מקור דין הדחיה

מנין לפקוח נפש שדוחה אפילו את השבת, נחלקו תנאים: א) רבי ישמעאל אמר שנלמד מדין הבא במחתרת*, שמותר להרגו[12], ומה זה, שספק על ממון בא ספק על נפשות בא, מותר לבעל הבית להינצל מספק סכנתו, אפילו על ידי שפיכות-דמים* - שהיא חמורה, שמטמאה את הארץ וגורם לשכינה שתסתלק מישראל[13] - קל וחומר לפקוח נפש שניצלים ממנו אפילו על ידי חילול שבת[14]. ב) רבי עקיבא אמר שנלמד מהדין שמבטלים כהן* מעבודה* על המזבח* כדי להעיד להציל את הנידון למות[15], ומה זה, שספק יש ממש בדבריו ספק אין ממש בדבריו, מבטלים עבודתו להצלה – ועבודה הרי היא חמורה יותר משבת, שדוחה שבת[16] - קל וחומר לפקוח נפש שדוחה את השבת[17]. ג) רבי אליעזר אמר קל וחומר ממילה*, מה מילה, שהיא תיקון אחד ממאתים וארבעים ושמונה איברים שבאדם, דוחה את השבת[18], קל וחומר להצלת כל גופו, שדוחה את השבת[19]. ד) רבי יוסי ברבי יהודה אומר, שנאמר: את שבתתי תשמרו[20], יכול לכל, כלומר אף במקום פקוח נפש, תלמוד לומר: אך[21], חִלֵק[22], פעמים שאתה שובת, ופעמים שאי אתה שובת, ובמקום פקוח נפש אינך שובת[23]. ה) רבי יונתן בן יוסף אומר, שנאמר: ושמרתם את השבת כי קדש הִוא לכם[24], היא מסורה בידכם, ולא אתם מסורים בידה[25]. ה) רבי שמעון בן מנסיא אומר, שנאמר: ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדֹרֹתם[26], אמרה תורה: חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה[27]. ו) בתוספתא אמרו, וכן אמר רבי יהודה בשם שמואל בגמרא, שהמצוות לא ניתנו אלא לחיות בהם, ולא למות, שנאמר: וחי בהם[28], ולא שימות בהם[29], הרי שמשפטי התורה אינם נקמה בעולם, אלא רחמים וחסד ושלום בעולם[30], והסכימו אמוראים שמקור זה עדיף על האחרים, לפי שממנו ניתן ללמוד אף על ספק פקוח נפש, שדוחה את המצוות[31], וכן ראשונים הביאוהו[32].

ובגמרא אמרו שכששאלו לפני רבי תנחום דמן נוי, האם מותר לכבות נר בפני חולה בשבת, השיב להם שמותר לפי שנר קרויה נר, ונשמתו של אדם קרויה נר, ומוטב תכבה נר של בשר ודם מפני נרו של הקדוש ברוך הוא[33], ופרשו ראשונים שזה אינו המקור להיתר חילול שבת במקום פקוח נפש, אלא שאמר כן בדרשה שהיו בה נשים ועמי הארץ, כדי להטעים הדבר ולמשוך את לבבם באגדה המושכת את הלב[34].

המינים שאומרים שאסור לחלל שבת במקום פקוח נפש, כתבו ראשונים שעליהם אמר הכתוב: וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם[35].

הותרה או דחויה

האיסורים שעוברים עליהם במקום פקוח נפש, נחלקו ראשונים בגדר היתרם, יש שכתבו שהם בגדר "הותרה"[36], ויש שכתבו שהם בגדר "דחויה"[37]. על המושגים הותרה ודחויה, וההבדל ביניהם, ע"ע טמאה בצבור[38]. על המחלוקת בגדר היתר פקוח נפש ע"ע חולה[39]. על דינים התלוים בגדר התר פקוח נפש, עי' להלן[40], וע"ע חולה[41] וע' כל שתעבתי לך[42]. וכתבו אחרונים שאף לסוברים שהאיסורים אינם אלא בגדר דחויה, אין מתעכבים בפקוח נפש כדי לנסות לעשות בדרך היתר - כדרך שאמרו לענין טמאה בצבור, לסוברים שהיא דחויה[43] - לפי שחוששים שמא בתוך ההמתנה יבא לידי סכנה[44].

להחמיר ולא לעבור

על האיסור להמנע מעברה במקום פקוח נפש, ושאין בדבר מדת חסידות אלא להפך, הוא כשופך דמים, ומתחייב בנפשו, ע"ע חולה[45] וע' חסיד[46] וע' מאבד עצמו לדעת[47].

על מי שאונסים אותו לעבור על אחת מן המצוות, שדינו שיעבור ואל יהרג משום פקוח נפש, אם מותר לו להחמיר על עצמו ולהיהרג, ואם יש בדבר מדת חסידות, ע"ע יהרג ואל יעבור[48].

מצוה בעשיית האיסור

העובר איסור משום פקוח נפש, כגון חולה שאוכל ביום-הכפורים*, אינו צריך כפרה[49], אלא להפך, הוא מקיים מצוה, שנאמר: וחי בהם[50].

עבר ולא הצליח להציל

שמע שטבע תינוק בים, ופרש מצודה להעלותו, והעלה דגים בלבד, פטור מכלום[51].

על חולה בשבת, שאמדוהו שצריך לרפואתו גרוגרת אחת, ורצו עשרה בני אדם והביאו לו עשר גרורגרות, שכולם פטורים, ע"ע חולה[52].

ספק פקוח נפש

לא פיקוח נפש ודאי בלבד, אלא אף ספק פקוח נפש דוחה את האיסורים[53], שמן הכתוב: וחי בהם[54], שממנו למדים דין פקוח נפש, למדים אף לספק פקוח נפש, שהכוונה שיחיה במצוות ודאי, ולא שיבא בעשייתן לידי ספק מיתה[55], ובירושלמי דרשו שספק פקוח נפש דוחה מדין הבא במחתרת, שהורגים אותו מחמת הספק, שמא בא להרוג[56], ומה שפיכות דמים שהיא מטמאה את הארץ ומחללת את השם ומסלקת את השכינה, עושים אותה כדי להנצל מספק פקוח נפש, כל שכן לשאר המצוות והאיסורים, שנדחים מפני ספק פקוח נפש[57].

לפיכך חולה שהוא בספק סכנה, מחללים עליו את השבת[58], ואין אומרים המתינו לו שמא יחיה[59], וכן מי שנפלה עליו מפולת, ספק הוא שם ספק אינו שם, ספק חי ספק מת, ספק נכרי ספק ישראל, מפקחים עליו את הגל בשבת[60], וכן מחצה ישראל ומחצה גוים שהיו במקום אחד, ונפלה מפולת על אחד מהם, מפקחים עליו את הגל בשבת, משום שספק נפשות להקל[61]. וכן במקום שיש מחלוקת בהלכות פקוח נפש, מקלים, שספק נפשות להקל[62].

ספק ספיקא

לא ספק אחד בלבד דוחה את המצוות, אלא אף ספק-ספיקא*, לפיכך מי שנפלה עליו מפולת, אף כשיש כמה ספקות, ספק הוא שם ספק אינו שם, וספק חי ספק מת, וספק ישראל ספק נכרי, מפקחים עליו את הגל בשבת[63]. וע"ע גוסס[64].

ספק לשבת אחרת

ספק פקוח נפש דוחה לא דוקא כשהוא ספק שבת זו, אלא אף ספק שבת אחרת[65], כגון שאמדוהו ביום השבת שצריך לעשות לו רפואה שיש בה חילול שבת במשך שמונה ימים, אין ממתינים לו עד הערב, כדי שתתחלל שבת אחת בלבד, אלא מתחילים מיד, ומחללים שתי שבתות[66]. וע"ע חולה[67].

הכנסת עצמו לפקוח נפש

אסור לאדם להכניס עצמו למצב שיצטרך לעבור אסורים מפני פקוח נפש[68], ולפיכך יש ראשונים שכתבו שתינוק שזמן מילתו בשבת ואין מים חמים לרחצו אחר המילה, אין מלים אותו בשבת, אף על פי שאם ימולו יהיה מותר לחמם מים משום פקוח נפש[69], וכן יש ראשונים שכתבו שזה הטעם למה שאסרו להפליג בספינה ולצור על עיירות של נכרים שלשה ימים סמוך לשבת[70], שנראה כמתנה לדחות את השבת משום פקוח נפש[71], ובדעתם כתבו ראשונים שכמו כן אסור למול גר שלשה ימים קודם השבת, כדי שלא יהיה היום השלישי למילתו בשבת, ויצטרכו לחלל עליו שבת[72].

במקור האיסור להכניס עצמו להיתר איסורים מפני פקוח נפש, כתבו אחרונים שלסוברים שהתר איסורים במקום פקוח נפש הוא בגדר דחויה, מן התורה אסור להכניס עצמו למצב של פקוח נפש, ולסבורים שההתר הוא בגדר הותרה, מן התורה מותר להכניס עצמו לפקוח נפש, וחכמים הם שאסרו[73].

לצורך מצוה יש אופנים שהתירו להכניס עצמו להיתר איסורים מפני פקוח נפש[74], ולפיכך לצורך מצוה מותר להפליג בספינה באופנים מסוימים אפילו בערב שבת, אף על פי שיצטרך לחלל שבת מפני פקוח נפש[75], וכן בדעת הסוברים שמותר למול בשבת אפילו כשיצטרכו לחמם מים לאחר מכן מפני פקוח נפש[76], כתבו אחרונים שטעם ההיתר הוא שמותר להיכנס לפקוח נפש במקום מצוה[77], ואף לסוברים שאסור למול בשבת באופן שמכניס עצמו לחלול שבת מפני פקוח נפש[78], כתבו אחרונים שדוקא בשבת עצמה אסור, אבל קודם השבת, במקום מצוה, מותר להכניס עצמו למצב שיצטרך לחלל שבת מפני פקוח נפש[79].

כשם שאסור להכניס עצמו למצב של היתר איסורים מפני פקוח נפש, כך צריך אדם להשתדל מראש שלא יבא לידי התר איסורים משום פקוח נפש[80], ולפיכך אשה בחודש התשיעי להריונה, כתבו ראשונים ואחרונים שבערב שבת עם חשיכה תטמין מים חמים, כדי שאם תלד בליל שבת או בשבת, הרי המים מזומנים, ולא יחללו שבת[81], וכן כתבו אחרונים לענין איש הצבא, שהוטלה עליו מלאכה לעשותה, וכשתגיע השבת יהיה חייב לעשותה מפני פקוח נפש, שהוא חייב להשתדל בכל כחו לעשותה קודם השבת, כדי שלא להגיע למצב של דחיית השבת מפני פקוח נפש[82].

חסידים הראשונים אף לא היו משמשים מיטותיהם בתחילת השבוע, לפני יום רביעי בשבת, אלא לאחריו, כדי שלא ילדו בשבת, ולא יבואו נשותיהם לידי חילול שבת מפני פקוח נפש[83].

פרטים נוספים בדין הכנסת עצמו לפקוח נפש עי' נספח לע' חשמל[84].

כשאין מצוה להציל

הדין שפקוח נפש דוחה את כל המצוות, יש אחרונים שכתבו שהוא אפילו במקום שאין חובה להציל את המסוכן מחמת מצות הצלת-נפשות*, ולפיכך פקוח נפש של עובָּר דוחה את המצוות - לסוברים כן[85] – אף על פי שהצלת עובר אינה בכלל מצות הצלת-נפשות*[86], וכן כתבו ראשונים בטעם שאליהו הנביא, שהיה כהן, החיה את בן האלמנה ונטמא על ידי כן בטומאת-מת*[87], שפקוח נפש דוחה את אסור טמאת-כהנים*[88], אף על פי שאין מצוה להחיות את המת[89]. ויש חולקים וסוברים שבמקום שאין מצוה להציל, אין פקוח הנפש דוחה את האיסורים[90].

דיניו

רשות בית דין

כשמצילים אדם על ידי עשיית איסור - ואפילו כשיש תועלת נוספת מעשיית האיסור[91] - אין צריך ליטול רשות מבית דין[92], ואסור לאחר הדבר כדי לשאול אם הוא מותר[93], והשואל הרי זה שופך דמים[94], ואף הנשאל הוא מגונה[95], לפי שהיה עליו להודיע דין זה לבני עירו קודם שיצטרכו לו[96].

זריזות

הזריז ומקדים להציל את הנפש על ידי עשיית איסור, הרי זה משובח[97], ואסור להתמהמה בהצלת נפשות[98].

העושה

הצלת נפשות במקום עברה, אין אומרים שתיעשה על ידי גוים וקטנים או נשים ועבדים, אלא על ידי גדולי ישראל וחכמיהם[99]. על פרטי הדין וטעמיו, והסוברים שכשיש גוי או קטן מזומן עדיף שיעשו הם, ע"ע חולה[100], ועי' נספח לע' חשמל[101].

הקל הקל תחלה

כשמאכילים אדם באיסור משום פקוח נפש, כגון מי שאחזו בולמוס, שמאכילים אותו אף דברים האסורים[102], מאכילים אותו הקל הקל תחלה, כלומר שמאכילים אותו תחלה את האיסור הקל ביותר שיש בידם, ואם אין די בכך, נותנים לו את האיסור החמור יותר[103]. וכן עוברה שהריחה, שמאכילים אותה ביום הכפורים, אין מאכלים אותה מיד במאכל עצמו, אלא תחלה תוחבים לה כוש ברוטב ומניחים על פיה, ואם לא נתישבה דעתה מאכילים אותה רוטב עצמו, ואם לא נתישבה דעתה מאכילים אותה שומן עצמו[104].

על טבל* ונבילה* וטריפה* ותרומה* ושביעית* וספיחי שביעית וחלה* וערלה*, איזה מהם חמור יותר ואיזה קל, עי' ערכיהם, וע"ע אסור חמור; אסור קל.

על פרטי דין הקל הקל תחלה, ועל הדין להאכיל פחות פחות מכשיעור, ע"ע חולה[105] וע' חצי שעור[106]; אם צריך או מותר להתעכב או לטרוח או לבקש אחר איסור קל יותר ע"ע חולה[107]; על חולה שצריך להאכילו בשר בשבת, ואין בידינו בשר, אם עדיף לשחוט בשבת, או לתת לגוי שינחר, ויאכל נבלה, ועל חולה שצריך לחמם לו יין בשבת, אם יחמם ישראל באיסור או יחמם גוי ויאסור את היין מדין סתם יינם, ע"ע חולה[108].

על מי שאנסוהו לעבור עברה, ויכול לפייס את האנס על ידי שיעבור איסור קל יותר, אם רשאי או צריך לעשות כן, ע"ע יהרג ואל יעבור[109].

על ידי גוי וקטן

על חילול שבת במקום פקוח נפש, אם עדיף שיעשה על ידי גוי או קטן, ע"ע חולה[110].

בשינוי

על חילול שבת במקום פקוח נפש, אם עדיף לעשותו בשינוי, ע"ע חולה[111] וע' יולדת[112].

במקום רוב

בפקוח נפש לא הלכו אחר הרוב[113], שנאמר: וחי בהם, ולא שימות בהם[114], היינו שלא יכול לבא בשום ענין לידי מיתת ישראל[115], לפיכך אם היו תשעה גוים וישראל אחד, ונפלה מפולת על אחד מהם, אפילו במקום שאינו בגדר ספק בקבוע*, כגון שפרש האחד ממקומו ונפלה עליו המפולת, אין תולים שיצא מן הגוים, שהם הרוב, אלא מאחר והשאר נשארו קבועים במקומם, בפיקוח נפש – מחמת חומרתו[116] - מחשיבים את הנידון כספק בקבוע, שאין הולכים בו אחר הרוב, וחוששים שהישראל הוא שיצא, ומחללים שבת להצלתו[117].

תשעה נכרים וישראל אחד, ונעקרו כולם לחצר אחרת, ובעת עקירתם פירש אחד מהם לחצר אחרת ונפלה עליו מפולת, אמר ר' יוחנן שאין מפקחים עליו את הגל[118], ופרשו ראשונים שמאחר ובשעת עקירתם פירש אחד מהם, הרי אין כאן ישראל קבוע, ולפיכך אף לענין פקוח נפש אין דנים אותו כספק בקבוע, אלא כספק במי שפרש מן הרוב, שהולכים בו אחר הרוב[119]. ובדעת שמואל יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שמפקחים עליו את הגל, לפי שלעולם אין הולכים אחר הרוב בפקוח נפש, ואף לדעתם אין הלכה כמותו[120].

תינוק שנמצא מושלך בעיר שרובה גוים, אמר שמואל שמאחר ובפקוח נפש אין הולכים אחר הרוב, חוששים שהוא ישראל, ומחללים עליו את השבת לפקח עליו את הגל[121], וכן יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו להלכה[122]. ובדעת ר' יוחנן יש ראשונים שכתבו, ולדעתם כן הלכה, שאין מפקחים[123], לפי שמאחר ובכל יום ויום כל בני העיר פורשים ממקום קביעותם[124], הרי זה דומה למקרה שהיו תשעה גוים וישראל אחד שפרשו כולם לחצר אחרת ובשעת פרישתם פירש מהם אחד ונפלה עליו מפולת, שאמר ר' יוחנן שהולכים אחר הרוב ואין מפקחים[125]. וע"ע אסופי[126].

על שיטות אחרות בדין קבוע בפקוח נפש ע"ע קבוע.

על רוב דעות בפקוח נפש, כגון שרוב רופאים אומרים שצריך לחלל שבת על החולה, ומיעוט רופאים אומרים שאין צריך, או להפך, אם הולכים אחר הרוב, ע"ע חולה[127].

תועלת נוספת מהאיסור

מחללים שבת במקום פקוח נפש, אף כשמתקנים בכך דבר אחר שצריכים לו, כגון מי שראה תינוק שנפל לים בשבת, פורש מצודה ומעלהו, אף על פי שהוא צד עמו דגים, וכן מי שראה תינוק שנפל לבור, עוקר חוליא ומעלהו, אף על פי שמתקן בכך מדרגה לבור, וכן מי שראה דלת שננעלה בפני תינוק, שוברה ומוציאו, אף על פי שעל ידי כן יהיו לו עצים מתוקנים, וכן מכבה ומפסיק בפני הדלקה, אף על פי שבכך הוא מתקן[128] את הגחלים ומכינם לבישול[129] או שבכך הוא כובש דרך[130], וכן מפקחים בגל ומעלים את מי שנפלה עליו מפולת, אף על פי שמעלים עמו צרור של זהובים[131].

להתכוין לצורך אחר בנוסף לפקוח נפש, בגמרא נראה שמותר[132], וכן מפורש בירושלמי[133], וכן יש גאונים וראשונים שכתבו שמותר[134], וכתבו בטעם הדבר, שלא ימנע בשום ענין מן ההצלה[135]. ויש שכתבו שאסור[136].

לא התכוין להצלה

לא התכוין להצלה, והציל, כגון שטבע תינוק, ואדם אחד התכוין להעלות דגים והעלה דגים ותינוק, רבא אמר חייב – משום מלאכת צד* - לפי שהולכים אחר מחשבתו, שנתכוין לצוד ולא להציל[137], ורבה אמר פטור, ושני טעמים נאמרו בדעתו, או שמדובר דוקא כששמע שטבע תינוק, ולפיכך מן הסתם דעתו אף על התינוק, או משום שהולכים אחר מעשיו, והרי הציל, ולפי זה פטור אפילו כשלא שמע שטבע תינוק[138], וכן הלכה[139].

על מי שנתכוין לעשות אסור ועלה בידו היתר, שצריך כפרה, ע"ע הפרה[140] וע' כונה[141] וע' תשובה.

לא נתכוין להצלה ולא הציל, כגון ששמע שטבע תינוק בים, ופרש מצודה להעלות דגים, והעלה דגים בלא תינוק, חייב[142].

בירור חיות

מי שנפלה עליו מפולת, ואין ניכר אם הוא חי או מת, כשמפקחים הגל מעליו בשבת, עד היכן מפקחים, אם התחילו מראשו לכיוון רגליו, כיון שהגיעו לחוטמו וראו שאין בו חיים, שאינו מוציא רוח, שוב אין ממשיכים לפקח, לפי שודאי כבר מת, שעיקר החיות היא באף, שנאמר: כל אשר נשמת רוח חיים באפיו[143]. היו מפקחים מרגליו לכיוון ראשו, והגיעו ללבו וראו שאין בו חיות, אבל טרם הגיעו לחוטמו, נחלקו תנאים, יש סוברים ששוב אין מפקחים, לפי שבלב ניתן להבחין אם יש בו חיות, שנשמתו דופקת שם, ואם אין שם חיות, ודאי מת, ויש סוברים שמפקחים עד חוטמו, לפי ששם הוא עיקר החיות, ופעמים שהחיות אינה ניכרת בלבו, וניכרת בחוטמו[144], וכן הלכה[145].

על מקום עיקר חיות האדם*, ע"ע אדם[146].

ריבוי בשיעורים

על העושה אסור משום פקוח נפש, אם מותר להרבות בשיעורו יותר מן הצורך, ע"ע שעורים.

על חולה שאמדוהו לשתי גרוגרות, וניתן לכרות מן העץ שתי גרוגרות בשני עוקצים או שלש בעוקץ אחד, או כשהיו שתי גרוגרות בעוקץ אחד ושלש בעוקץ אחר, איזה עוקץ כורתים, ע"ע חולה[147].

כפיה

מי שאינו רוצה לעבור על איסור כדי להציל את נפשו, כופים אותו[148].

במי שהכניס עצמו לסכנה

מי שהכניס עצמו לסכנה בפשיעה, כתבו אחרונים שפקוח נפש שלו דוחה איסורים[149]. ויש מן האחרונים שצדדו לומר שפקוח נפש שלו אינו דוחה איסורים[150].

הסכנה

חולה

חולה שיש בו סכנה, מחללים עליו שבת[151], ומאכילים אותו ביום הכפורים[152], וכן מרפאים אותו בכל האיסורים שבתורה, חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים[153].

על פרטי דיני חולה שיש בו סכנה, ע"ע חולה[154]; על מחלות שונות, וכן מכות במקומות שונים בגוף, אם יש בהן סכנה, ואם הן צריכות אומד, ע"ע חולה[155]; כיצד קובעים אם הוא בסכנה, אם על פי בקיאים או אף על פי עצמו, ומי נחשב בקיא, והדין כשיש ויכוח בין הרופאים, ואם מצרפים אשה או כותי, ואם גוי נאמן ע"ע חולה[156]; על תוכן קביעת הרופא, אם נחשב פקוח נפש דוקא כשאומר שיש חשש שיסתכן וימות, או אף כשאומר שאפשר שיכבד עליו החולי ויסתכן, ע"ע חולה[157].

על רופא*, שניתנה לו רשות לרפא, והוא בכלל פקוח נפש, ועל מצותו לרפא וחובת זהירותו, ע"ע חולה וע' רופא וע' רפואה.

צרכי חולה שבסכנה

על חולה שיש בו סכנה, אם עושים לצרכו בשבת דוקא דברים שיש במניעתם סכנה, או אף את כל צרכיו, ע"ע חולה[158].

עוברה שהריחה

עוברה שהריחה, מאכילים אותה אפילו ביום-הכפורים* עד שתשיב נפשה[159], מפני פקוח נפש, שהעובר מריח את ריח התבשיל, ומתאוה לו, ואם אינה אוכלת, שניהם מסוכנים[160], וקודם שמאכילים אותה לוחשים לה באזנה שיום הכפורים הוא, אם נתקררה דעתה בזכרון זה, מוטב, ואם לא, מאכילים אותה[161], וכן עוברה שהריחה בשר קדש או בשר חזיר, מאכילים אותה מהם עד שתתיישב דעתה[162].

וכיצד מאכילים את המעוברת, תוחבים לה כוש ברוטב, ומניחין לה על פיה, אם נתיישבה דעתה, מוטב, ואם לאו, מאכילים אותה מן הרוטב – שאיסורו קל מן השומן[163] - ואם נתיישבה דעתה, מוטב, ואם לאו, מאכילים אותה שומן עצמו[164], וכתבו ראשונים שדוקא בעוברה עושים כן, לפי שהעוברה אין לנו אומד ביישוב דעתה, שפעמים שמתיישבת בטעם הרוטב, ובפעמים ברוטב, ופעמים שצריכה לשומן עצמו, אבל חולה שמאכילים אותו על פי בקיאים, מאכילים אותו מתחילתו דבר הצריך לו[165].

כשמאכילים עוברה שהריחה, כתבו אחרונים בדעת ראשונים שמאכילים אותה היותר מעט שאפשר, אם נתישבה דעתה בכך, מוטב, ואם לאו, מאכילים אותה יותר[166].

יש מן הגאונים שנראה מדבריהם שאין מאכילים את המעוברת אלא כשיודעים שאם לא תאכל יעקר ולדה[167]. ויש שכתבו שאין הדבר תלוי בידיעתנו, אלא בידיעתה ובדעתה של האשה, שמשהריחה הרי היא כחולה, ונותנים לה[168], וכן כתבו ראשונים ואחרונים להלכה, שאם אמרה צריכה אני, או שראו אותה מתאוה לאותו הריח ופניה מוריקות, מאכילים אותה[169].

על פרטים נוספים בדין פקוח נפש במעוברת*, ע"ע מעוברת.

יולדת

היולדת* נחשבת מסוכנת, ומחללים עליה שבת משום פקוח נפש[170], על מקור הדין ופרטיו, וממתי ועד מתי היא נחשבת מסוכנת, ועל ההיתר לחלל שבת משום ישוב דעתה, ע"ע יולדת[171]; על יולדת המקשה לילד, אם מותר לחתוך את העובר שבמעיה כדי להצילה ע"ע אין דוחים נפש מפני נפש וע' עובר וע' רודף.

בולמוס

מי שאחזו בולמוס, שהוא חולי הבא מחמת רעבון, הרי הוא בסכנה, ולפיכך מאכילין אותו אפילו דברים טמאים, עד שיאורו עיניו[172]. על פרטי הדין ע"ע חולה[173].

דליקה

דליקה, כשהיא במקום שבני אדם נמצאים, יש בה סכנת נפשות, ולפיכך מכבים ומפסיקים בפני הדליקה בשבת, מפני פקוח נפש[174], ואפילו היתה הדליקה בחצר אחת והנפשות בחצר אחרת, מכבים ומפסיקים מפניה[175], וכתבו ראשונים שזה דוקא כשהיו בחצר האחרת חולים או קטנים[176], שאין שהות להבריחם[177].

טביעה

טביעה, יש בה סכנת נפשות, ולפיכך ראה אדם שנפל לים ואין יכול לעלות, או שטבעה ספינתו בים ואין יכול לעלות, יורדים ומעלים אותו משם אפילו על ידי חילול שבת, משום פקוח נפש[178], וכן פורשים מצודה ומעלים אותו[179]. וכן ספינה המטרפת בים, או עיר שהקיפה נהר, מצוה לצאת בשבת ולהציל בכל דבר שניתן להציל, אפילו על ידי חילול שבת[180].

תינוק בבור

תינוק שנפל לבור, מאחר והתינוק נבעת, יש בדבר סכנת נפשות, ולפיכך מפני פקוח נפש, עוקרים חוליה מן הבור אפילו בשבת, ומעלים אותו[181].

תינוק נעול

תינוק שננעל בבית, מאחר והתינוק נבעת, יש בדבר סכנת נפשות, ולפיכך שוברים לו דלתות הבית, אפילו על ידי חילול שבת, ומוציאים אותו משם[182], ואף על פי שניתן לשבת מבחוץ ולפתותו ולקרקש לו באגוזים, אין עושים כן, אלא מוציאים אותו[183].

טיפול בולד

טבור של ולד, קושרים אותו אף בשבת[184], שאם לא יתקשר, ויכרך בשום דבר, יצאו מעיו אם יגביהוהו[185], ורבי יוסי אומר שאף חותכים את הטבור[186], לפי שאף אחר שנקשר, יש לחוש שייכרך ביד האשה ותמשכנו[187]. בגמרא אמרו שהלכה כרבי יוסי[188], וכן פסקו ראשונים ואחרונים שחותכים את הטבור[189], ויש מן הראשונים שפסקו שאין חותכים[190]. ובטבור של שני תינוקות תאומים, שקשורים זה בזה, שיש לחוש שכשירחיקום זה מזה, יסתכנו, הכל מודים שחותכים[191].

קישור וחיתוך הטבור, כתבו גאונים וראשונים שיש בהם מניעת סכנה[192], ולפיכך מפני פקוח נפש עושים אותם בשבת אף באופן שיש בהם מלאכה האסורה מן התורה[193]. ויש ראשונים שכתבו שאין בהם מניעת סכנה, ולפיכך לא אמרו שעושים אותם בשבת אלא באופן שאין בהם איסור מן התורה[194].

טומנים את השליא* אף בשבת, כדי שיחם הולד[195], שהיא רפואה לחממו[196], בדרך סגולה[197], ועושים כן באופן שאין בו איסור מן התורה[198], לפי שעל רפואה סגולית אין מחללים שבת אלא באיסור מדרבנן[199], לסוברים כן[200].

כל האמור בפרשת תוכחה שביחזקאל, עושים לולד בשבת, שנאמר: ומולדותיך ביום הולדת אותך לא כרת שרך ובמים לא רחצת למשעי והמלח לא המלחת והחתל לא חתלת[201], ואמרו חכמים: ומולדותיך ביום הולדת, מכאן שמיילדים את הולד בשבת, לא כרת שרך, מכאן שחותכים הטבור בשבת, ובמים לא רחצת למשעי, מכאן שרוחצין הולד בשבת, והמלח לא המלחת, מכאן שמולחין הולד בשבת, והחתל לא חתלת, מכאן שמלפפים הולד בשבת[202], וכל הדברים הללו יש ראשונים שכתבו שעושים אותם אף במקום חילול שבת, מפני פקוח נפש, שסכנה היא לולד אם לא יעשו[203], ויש שכתבו שדברים אלו אין סכנה במניעתם, ולא התירו לעשותם אלא באופן שאין בהם איסור מן התורה[204].

על צרכי מילה, שיש שמותר לעשותם בשבת משום פקוח נפש ע"ע מילה.

גוים שצרו על עיירות

נכרים שצרו על עיירות ישראל, אין יוצאים עליהם בכלי זיין, ואין מחללים עליהם את השבת[205], במה דברים אמורים, כשבאו על עסקי ממון, אבל באו על עסקי נפשות – או שצרו סתם[206] - יוצאים עליהם בכלי זיין, ומחללים עליהם את השבת[207], ובעיר הסמוכה לסְפָר, אפילו לא באו על עסקי נפשות אלא על עסקי תבן וקש, יוצאים עליהם בכלי זיין, ומחללים עליהם את השבת[208], לפי שיש לחוש שילכדוה, ומשם תהא נוחה הארץ ליכבש לפניהם[209].

בזמן הזה, יש ראשונים שכתבו שמחללים שבת אפילו כשבאו על עסקי ממון, לפי שידוע שאם לא יניחם ישראל לשלול ולבוז ממונו, יהרגנו, והרי הוא פיקוח נפש[210], וכן כתבו אחרונים להלכה, שהכל לפי הענין, ואם יש חשש סכנה, מחללים שבת אפילו כשבאו על עסקי ממון[211].

היוצאים בשבת להציל מפני הנכרים בכלי זין, כשחזרו מן ההצלה, בראשנה היו מניחים כלי זינם בבית הסמוך לחומה, כדי שלא לטלטלם בחנם, פעם אחת חזרו עליהם האויבים, והיו נדחקים ליטול את זינם, ומחמת הדוחק הרגו זה את זה, התקינו שיהא כל אחד ואחד מחזיר את כלי זינו לביתו[212].

ליסטים

הנרדף עידי ליסטים, מצוה להצילו אפילו בעשיית כמה מלאכות בשבת, כגון לתקן כלי זין[213], מפני שהוא פקוח נפש[214].

אונס מלכות

אונס המלכות נחשב פקוח נפש, וכן מצינו בירושלמי, שהתירו לעשות מלאכות בקרקע בשמיטה* משום אונס מלכות[215], וכן יש ראשונים שבארו בדברי הבבלי, שרבי ינאי התיר לזרוע בשביעית כדי לפרוע את מס המלך, לפי שאם לא יפרענו ימותו בתפיסת המלך[216].

בעלי חיים מסוכנים

בעלי חיים המזיקים – אפילו אינם ממיתים ודאי, אלא ספק[217] - כשהם רודפים אחר אדם, דעת הרבה ראשונים ואחרונים, וכן הלכה, שהוא פקוח נפש, ומותר להרגם בשבת[218], וכן מותר לאספם אף באופן שיש בו איסור משום חובר-חבר*[219]. ויש מן הראשונים חולקים וסוברים שדוקא בעלי חיים מסויימים, שהם מסוכנים ביותר, כשהם רודפים אחר בני אדם הוא פקוח נפש, ואלו הם: זבוב שבארץ מצרים, צירעה שבנינוה, עקרב שבחדייב, נחש שבארץ ישראל וכלב שוטה בכל מקום, אבל שאר בעלי החיים, אפילו רודפים אחר אדם, אינו פקוח נפש, ואסור להרגם בשבת[220].

בעלי חיים המזיקים, אפילו נושכים וממיתים ודאי, כשאינם רודפים אחר אדם, דעת הרבה ראשונים ואחרונים שאינו פקוח נפש, ואסור להרגם בשבת באופן שיש בו איסור מן התורה[221]. ויש מן הראשונים סוברים, וכן דעת אחרונים להלכה, שבעלי חיים שהם נושכים וממיתים ודאי - כגון חמשת בעלי החיים האמורים לעיל – אף כשאינם רודפים אחר אדם, כל שהם נראים, הרי זה פקוח נפש, ומותר להרגם בשבת[222].

על טעמים נוספים להיתר הריגת וצידת מזיקים מסוימים בשבת, באופנים מסוימים, אפילו שלא במקום פקוח נפש, ע"ע מלאכה שאינה צריכה לגופה וע' דבר שאינו מתכוין.

מפולת

מי שנפלה עליו מפולת, מפקחים עליו את הגל אפילו בשבת, משום פקוח נפש[223]. בדקו ומצאו עליונים מתים, לא יאמרו כבר מתו התחתונים, אלא מפקחים על הכל, לפי שאפשר במפולת שימות העליון ויהיה התחתון חי[224].

תועה במדבר

היה מהלך במדבר ואינו יודע מתי שבת, בכל יום ויום מותר לו, מפני פקוח נפש, לחלל שבת כדי להכין כדי פרנסתו של אותו היום בצמצום, ולא יותר[225], ואם יש לו ממה להתפרנס, אסור לו לעשות מלאכה כלל עד שיכלה כל מה שיש לו, ואז יעשה מלאכה בכל יום כדי פרנסת אותו היום[226].

סכנת אבר

על סכנת אבר, אם היא חשובה פקוח נפש, ואם מותר לעבור על לא-תעשה* כדי להציל אבר, והחילוק בין איסורי שבת לשאר איסורים, ע"ע חולה[227] וע' יהרג ואל יעבור[228] וע' לא תעשה[229].

הנדחים מפניו

הצלת עצמו בממון חברו

אסור להציל עצמו בממון חברו[230], ופרשו ראשונים שאין הכוונה כפשוטו, אלא ודאי מפני פקוח נפש מותר להציל עצמו, אלא שחייב לשלם[231], וכן מצינו באחד מן התנאים, שכשאחזו בולמוס, נטל ממון חברו בעל כרחו כדי להציל את נפשו[232]. ויש ראשונים שנראה מדבריהם שאסור להציל עצמו בממון חברו, וצריך למסור על כך את הנפש[233], וכן יש ראשונים שכתוב בדעת רבי מאיר, וכן יש סוברים בירושלמי, שגזל* הוא מן הדברים שדוחים אפילו פקוח נפש, ויהרג-ואל-יעבור[234].

אף לסוברים שמותר להציל עצמו בממון חברו, יש ראשונים שכתבו שדבר שנאסר מכח תקנה ומחשש פסידת אחרים, ראוי להחמיר בו ביותר, וזהו שמצינו בחסיד אחד שחכמים גינו אותו על שלצורך הצלת נפשו עבר על תקנת עזרא שלא לגדל בהמה דקה בארץ ישראל שמא תרעה בשדות אחרים[235].

על פרטים ושיטות נוספות בדין גזל במקום פקוח נפש ע"ע גזל[236] וע' יהרג ואל יעבור[237].

על מי שאנסוהו למסור ממון חברו לגוים, אם מותר למסור, ואם חייב לשלם, ע"ע אונס[238] מוסר[239] וע' יהרג ואל יעבור[240].

עדות שקר

חותמים בשטרות עדות שקר מפני פקוח נפש[241]. על הסוברים בדעת תנאים שאסור לעבור על עדות שקר במקום פקוח נפש, ע"ע יהרג ואל יעבור[242] וע' לא תענה[243] וע' עדות שקר.

ריבית

מותר ללוות בריבית* במקום פקוח נפש[244].

איבוד אבר או ספק סכנה להצלת חברו

אם צריך להכניס עצמו לספק סכנה או לאבד אבר כדי להציל את חברו, ע"ע דרכי נעם[245] וע' הצלת נפשות[246].

אבוד אבר חברו להצלת עצמו

על מי שאנסוהו לקטוע אבר לחברו, אם מותר לו לעשות כן משום פקוח נפש של עצמו, ע"ע יהרג ואל יעבור[247].

ניוול המת

על ניוול המת, אם הוא מותר לצורך הצלת נפשות, כגון ללימוד מהות המחלה ודרכי רפואתה, עי להלן[248], וע"ע כבוד הבריות[249] וע' כבוד המת[250].

כישוף ולחישה

על כישוף*, אם הוא מותר במקום פקוח נפש, ע"ע כשוף; כשפים[251] וע' חולה[252].

על לחישה על המכה, אם היא מותרת במקום פקוח נפש, ע"ע חולה[253].

על חובר-חבר במקום פקוח נפש עי' לעיל[254].

חנופה

על איסור חנופה*, אם נדחה במקום פקוח נפש, ע"ע חנפה[255].

טמאת כהנים

על דחיית אסור טומאת-כהנים* מפני פקוח נפש ע"ע טמאת כהנים[256].

הסתלקות מן הדין

על דיין, אם מותר לו להסתלק מן הדין במקום חשש סכנה, או שאסור לו משום לא-תגורו-מפני-איש*, ע"ע[257].

שינוי ההלכה

על מי שכפוהו לשנות מדין התורה, ולומר על טמא טהור וכדומה, אם צריך למסור את הנפש, ע"ע יהרג ואל יעבור[258].

@ה. ההצלה והניצולים

הצלה לחיי שעה

הצלה לחיי שעה, דוחה אף היא את המצוות, ולפיכך מי שנפלה עליו מפולת, אם הוא חי, מפקחים עליו את הגל אפילו כשהוא מרוצץ ואינו יכול לחיות אלא חיי שעה[259]. על פרטי הדין ע"ע חולה[260].

על פקוח נפש של גוסס* ע"ע גוסס[261]; על פקוח נפש של טרפה* ע"ע טרפה (אדם)[262].

בגברא קטילא

הבא במחתרת*, כשאין לו דמים - כלומר שמותר להרגו בלא התראה, ואפילו בשבת, ע"ע מחתרת וע' רודף - אם נפלה עליו מפולת בשבת, אין מפקחים עליו את הגל, לפי שהוא כאדם מת[263].

מי שנגמר דינו בבית-דין* למיתה, ונפל עליו גל בשבת, יש מן האחרונים שכתבו שמאחר ובשבת אין הורגים חייבי מיתות-בית-דין*- ע"ע - מפקחים עליו את הגל לחיי שעה[264]. ויש חולקים וסוברים שמאחר ומן הדין הוא חייב מיתה, אין מצילים אותו לחיי שעה[265].

רפואה שאינה בדוקה או סגולית

על הצלה שאינה בדוקה, כגון שהיא סגולית, או שאינה מוכחת, אם מותר לעשותה באיסור במקום פקוח נפש, ע"ע חולה[266].

הצלה שאינה לפנינו

הצלה שאינה לפנינו, כתבו אחרונים שאין לה דין פקוח נפש, ולפיכך אסור לנוול את המת לצורך לימוד דרכי מחלה ורפואתה, כדי להציל חולה בעתיד, לפי שההצלה אינה לפנינו[267].

הצלת גוי

הצלת גוי אין לה דין פקוח נפש, ואינה דוחה את המצוות[268].

הצלה מאונס עברה

על מי שאונסים אותו לעבור עברות, או שלוקחים אותו להוציאו מכלל ישראל ולהמיר את דתו, אם עוברים עברות להצלתו, ע"ע אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך[269] וע' מומר.

אנסו אדם לעבור על עבודה זרה או גלוי עריות או שפיכות דמים, שהדין הוא שצריך למסור עליהם את הנפש[270], יש אחרונים שכתבו שיש לו דין פקוח נפש, ועוברים איסורים כדי להצילו, שהרי יש לחוש שיהרג[271]. ויש שמצדדים לומר שאין עוברים עברות להצילו[272].

סכנת עובר

עובר* אף על פי שאין לו חזקת חיים, יש לו דין פקוח נפש, ומחללים שבת להצלתו[273], אפילו הוא בן פחות מארבעים יום[274], לפי שאף עליו ניתן לומר: חלל עליו שבת אחת שמא ישמור שבתות הרבה[275], ולפיכך אשה עוברה שאם לא תאכל יש חשש שימות ולדה, מאכילים אותה ביום הכפורים[276]. ויש מן הראשונים חולקים וסוברים שדוקא עובר שאמו מתה, שאינו ירך אמו, ונחשב כחי בפני עצמו, אלא שדלת נעולה בפניו, מחללים עליו שבת, אבל כשאמו חיה, מאחר ואינו נחשב חי בפני עצמו אלא הוא ירך אמו, אין מחללים עליו, וכן אין מאכילים את אמו ביום הכפורים כדי להחיותו[277].

על פרטים נוספים בדין פקוח נפש של עובר ע"ע עובר.

ספק נפל

ולד שנולד בחודש השמיני להריון נחשב נפל*, ואין לו דין פקוח נפש, ולפיכך אין מחללים עליו שבת, אלא אם כן גמרו שערו וצפרניו[278]. ספק נולד בשביעי ספק בשמיני, גאונים כתבו שמחללים עליו שבת מספק, שהרי ספק נפשות דוחה שבת[279], וראשונים ואחרונים כתבו שאין מחללים עליו[280].

על פרטי דיני נפל וספק נפל, ע"ע נפל.

מי שלא יקיים מצוות

אף על פי שאחד מן הטעמים לכך שפקוח נפש דוחה שבת הוא שמוטב לחלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה[281], כתבו אחרונים שאף מי שלא יקיים מצוות כלל, מחללים שבת כדי להצילו, לפי שנפשו של אדם חשובה יותר מן המצוות[282], ולפיכך תינוק אסופי* המושלך בעיר שרובה גוים, אף על פי שלענין קיום המצוות הולכים אחר הרוב, והוא אינו חייב במצוות[283], מחללים שבת להצלתו לסוברים כן[284], וכן חרש ושוטה, שאינם חייבים במצוות, מחללים שבת להצלתם[285]. ויש מן האחרונים שנסתפקו בחרש ושוטה, אם מחללים שבת להצלתם[286]. וכן יש מן האחרונים שנראה מדבריהם שתינוק שנמצא בעיר שרובה גוים, אם מן הדין הוא פטור מן המצוות, אין מחללים שבת להצלתו[287]. וכן יש מן האחרונים שכתבו שתינוק שנשבה לבין הגוים, ולא יקיים מצוות, אין לחלל שבת להצלתו[288].

ישראל בעל עבירות, אותם שיש מצוה בהצלתם – ע"ע הצלת נפשות – כתבו אחרונים שמצילים אותם אף על ידי חילול שבת[289], וע"ע מומר.

בני נח

על בני נח, אם מצוותיהם נדחות מפני פקוח נפש, ע"ע יהרג ואל יעבור[290].

אם יש כח לחכמים לגזור איסור במקום פקוח נפש ע"ע יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה[291].

על השוחט* או מבשל* בשבת לחולה משום פקוח נפש, אם מותר לבריא, או שאסור משום מוקצה* או משום גזרה* שמא ירבה, ע"ע מוקצה וע' מעשה שבת.

על נר שהודלק בשבת לחולה שיש בו סכנה, אם מותר לבריא להשתמש בו ע"ע מעשה שבת; אם מברכים עליו ברכת-הנר*, ע"ע ברכת הנר[292].

על הדין שאין פודים את השבוים יותר מכדי דמיהם, שיש סוברים שהוא אפילו במקום פקוח נפש[293], ע"ע פדיון שבוים.

הערות שוליים

  1. תוספתא שבת (ליברמן) סוף פ"ט וסוף פט"ו; ברייתא יומא פב א וכתובות יט א; עי' רמב"ם יסוה"ת פ"ה ה"א – ה"ו, ושבת פ"ב ה"א; עי' טוש"ע או"ח שכח ב ושכט א, לענין שבת, ויו"ד קנז א, לענין כל המצוות.
  2. עי' שבת ל א, ויומא פג ב, פד ב, ושבת קנ א, ובעוד מקומות רבים, ותוספתא (ליברמן) שבת פט"ו. על פרטי הדינים עי' ציונים 151 ואילך, 174 ואילך.
  3. משנה יומא פב א. על פרטי הדינים עי' ציונים 152, 159 ואילך, 172.
  4. משנה יומא פג א. ועי' ציון 172.
  5. כתובות יט א. ועי' ציון 241 ואילך.
  6. עי' פסחים כה א. ועי' ציון 153.
  7. פסחים שם.
  8. עי' ט"ז יו"ד סי' קעט ס"ק ד, וערל"נ כריתות ג ב בתוס' ד"ה ואי, בבאור דבריו. ועי' מנ"ח מ' רצו.
  9. ציון 36 ואילך.
  10. ציון 203 ואילך.
  11. ציון 18.
  12. ע"ע מחתרת.
  13. ע"ע שפיכות דמים.
  14. ברייתא יומא פה א; מכילתא דר"י כי תשא מסכתא דשבתא פרשה א; עי' תוספתא (ליברמן) שבת פט"ו, כעי"ז בשם ר' אחא משם רבי עקיבא. ועי' ד' רבא ביומא שם ב, שאין די במקור זה לפי שאין ראיה ממנו לספק פקוח נפש, שאף עליו מחללים שבת, עי' ציון 53, לפי שהבא במחתרת חזקה עליו שבא להרוג, ע"ע מחתרת.
  15. ע"ע עבודה.
  16. ע"ע עבודה.
  17. ברייתא יומא שם ושם ב, ומכילתא דר"י שם, ותוספתא שבת שם. ועי' ד' רבא ביומא שם ב, שאין די במקור זה, לפי שאין ראיה ממנו לספק פקוח נפש, שאף עליו מחללים שבת, עי' ציון 53, לפי שיתכן שאין מבטלים עבודה אלא אחר שמבררים שיש ממש בעדות להציל את נפשו של הנידון, ע"ע עבודה.
  18. ע"ע מילה.
  19. ברייתא יומא שם, ורש"י; תוספתא שבת שם; מכילתא דר"י שם. וכעי"ז בשבת קלב א בשם רבי אלעזר בן עזריה. ועי' תוספתא שם, ומכילתא דר"י שם, וד' רבא ביומא שם, שאין די במקור זה, לפי שאין ראיה ממנו לספק פקוח נפש, שאף עליו מחללים שבת, עי' ציון 53.
  20. שמות לא יג.
  21. שמות שם.
  22. ברייתא יומא שם ורש"י שם; מכילתא דר"י שם; תוספתא שבת שם. ועי' ד' רבא ביומא שם, שאין די במקור זה, לפי שאין ראיה ממנו לספק פקוח נפש, שאף עליו מחללים שבת, עי' ציון 53.
  23. תוספתא שם; מכילתא דר"י שם.
  24. שמות לא יד.
  25. ברייתא יומא שם. וכ"ה במכילתא דר"י שם בשם רבי שמעון בן מנסיא. ועי' ד' רבא ביומא שם, שאין די במקור זה, לפי שאין ראיה ממנו לספק פקוח נפש, שאף עליו מחללים שבת, עי' ציון 53.
  26. שמות לא טז.
  27. ברייתא יומא שם, ומפורש יותר במכילתא דר"י שם בשם רבי נתן. ועי' כעי"ז בברייתא שבת קנא ב בשם רבן שמעון בן גמליאל: אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. ועי' ציון 275 שיש שהביאו טעם זה להלכה. ועי' מאירי יומא פה א, ובאה"ל סי' שכט ס"ד ד"ה אלא, בדעתו, של"ד שישמור שבתות, אלא כדי שיקיים מצוות, ולפיכך מצילים בחול על ידי עשיית איסור אפ' לחיי שעה של רגע, לפי שאפשר שבאותה שעה ישוב ויתודה, ועי' ציון 259. ועי' ד' רבא ביומא שם, שאין די במקור זה, לפי שאין ראיה ממנו לספק פקוח נפש, שאף עליו מחללים שבת, עי' ציון 53. ועי' ציון 281 ואילך, על חילול שבת להצלת מי שלא ישמור מצוות.
  28. ויקרא יח ה.
  29. תוספתא (ליברמן) שבת פט"ו; שמואל ביומא שם. ועי' סנהדרין עד א וספרא אחרי מות פרשה ח פרק יג אות יד, שיש שלמדו מכתוב זה שאף בעבודה זרה יעבור ואל יהרג, וע"ע יהרג ואל יעבור ציון 58 ואילך, וע' עבודה זרה.
  30. רמב"ם שבת פ"ב ה"ג.
  31. עי' ציון 53. יומא שם.
  32. רמב"ם שם וביסוה"ת פ"ה ה"א. ועי' תוס' סנהדרין עד ב ד"ה בן נח, שא"צ מקור שפיקוח נפש דוחה את האיסורים, שדבר פשוט הוא, וכל המקורות שהובאו אינם אלא כדי שלא נלמד מדין ע"ז וג"ע ושפ"ד, שבהם יהרג ואל יעבור, עי' ערכיהם וע' יהרג ואל יעבור.
  33. שבת ל א, ב.
  34. רש"י שבת ל ב ד"ה מוטב.
  35. יחזקאל כ כה. רמב"ם שבת פ"ב ה"ג.
  36. עי' רא"ש יומא פ"ח הי"ד בשם רבינו מאיר וכלבו סי' לא ד"ה מרחיצין בשם הראב"ד, ששבת הותרה, ועי' מחה"ש או"ח סי' שכח ס"ק ח ובית מאיר שם סי"ד, שאין חילוק בין שבת לשאר המצוות, ואם שבת היא בגדר הותרה, כך הוא הגדר אף בשאר המצוות, ועי' שו"ת חת"ס או"ח סי' עט ד"ה וטעמו, וסי' פה, וקוה"ע סי' כג אות ב, בדעת הרא"ש, שדוקא שבת היא בגדר הותרה, ושאר האיסורים בגדר דחויה.
  37. עי' רמב"ם שבת פ"ב ה"א; ר"ן ביצה (ט ב); עי' שו"ת רשב"א ח"א סי' תרפ"ט, שהביא ב שיטות, ומצדד שדחויה.
  38. ציון 250 ואילך.
  39. ציון 267 ואילך.
  40. ציון 73, לענין הכנסת עצמו לפקוח נפש.
  41. ציונים 317 ואילך, לענין חולה שניתן שצריך לאכול בשבת, ואין אוכל כשר, אם מאכילים אותו נבלה או שוחטים לו, וציון 298 לענין חילול שבת לצרכי חולה שיש בו סכנה, שבמניעתם אין סכנה.
  42. ציון 218 ואילך.
  43. ע"ע טמאה בצבור ציון 256.
  44. ערוה"ש או"ח סי' שכח ס"ה, ועי' ציון 98. וע"ע חולה ציון 309 ואילך.
  45. ציון 303 ואילך.
  46. ציון 74.
  47. ציון 32.
  48. ציון 475 ואילך.
  49. מ"ב סי' שלד ס"ק עח.
  50. עי' ציון 28 ואילך. לבוש או"ח תריח י. וע"ע יום הכפורים ציון 2158.
  51. רמב"ם שבת פ"ב הט"ז. ועי' מ"מ שם שהוא ע"פ מנחות סד א, עי' ציון 142 ואילך, ועי' כ"מ שם שזה לא נתבאר בגמ' שם, אלא שהרמב"ם כ' כן מסברא.
  52. ציון 341 ואילך.
  53. עי' משנה יומא פג א, וברייתא וגמ' שם פד ב; עי' תוספתא (ליברמן) שבת פט"ו; עי' רמב"ם שבת פ"ב ה"א; עי' טוש"ע או"ח שכח י, שכט ג.
  54. ויקרא יח ה.
  55. עי' יומא פה ב: כולהו אית להו פירכא וגו' דשמואל לית ליה פירכא, ורש"י שם ד"ה דשמואל.
  56. ע"ע מחתרת.
  57. עי' ירושלמי סנהדרין פ"ח ה"ח, וקה"ע שם.
  58. משנה יומא פג א; רמב"ם שבת פ"ב ה"א; עי' טוש"ע או"ח שכח י. ועי' ציון 151 ואילך.
  59. תוספתא (ליברמן) שבת פט"ו.
  60. משנה יומא שם; רמב"ם שבת פ"ב הי"ח; טוש"ע או"ח שכט ג.
  61. יומא פד ב וכתובות טו א.
  62. עי' שבת קכט א. ועי' ציון 145. וע"ע הלכה ציון 352.
  63. יומא פה א, בבאור משנה שם פג א; טוש"ע או"ח שכט ג.
  64. ציון 86.
  65. תוספתא (ליברמן) שבת פט"ו, וברייתא ורב יהודה בשם רב בשבת פד ב.
  66. רב יהודה בשם רב בשבת שם, בבאור ברייתא שם; רמב"ם שבת פ"ב ה"ב; טוש"ע או"ח שכח יא.
  67. ציון 285 ואילך.
  68. עי' להלן; עי' שש"כ פרק לב אות לג לד.
  69. ע"ע מילה. בעה"מ שבת קלד ב (נג א), ורשב"א שם ד"ה אבל אישתפוך, הובאו בר"ן על הרי"ף שם. ועי' להלן, שאף החולקים ומתירים למול, אי"ז אלא מחמת שהיא מצוה, אבל לצורך רשות אסור להכניס עצמו לפקוח נפש.
  70. שבת יט א. ועי' ערכים שבציון הבא.
  71. בעה"מ שבת (ז א). וע"ע עונג שבת וע' שבת וע' תחומין, שיש שכ' טעמים אחרים באיסור להפליג ולצור שלשה ימים קודם השבת, ושם בטעם שהאיסור אינו אלא בשלשה ימים שקודם השבת, ולא בתחילת השבוע.
  72. ע"ע מילה, על הסכנה ביום השלישי למילה. רשב"ץ, הובא בבדק הבית בב"י יו"ד רסח.
  73. קוה"ע סי' כג. על המחלוקת בפקוח נפש אם הוא בגדר הותרה או דחויה, עי' ציון 36 ואילך.
  74. עי' להלן. ועי' קוה"ע סי' כג, שמצדד לומר שמטעם כעי"ז מותר לאשה שמסתכנת בעיבורה לשמש על דעת להשחית הזרע לאחר מכן, שלצורך השלום עם בעלה, מותר לה להכניס עצמה למצב שיהיה מותר לה להשחית הזרע מפני פקוח נפש, וע"ע השחתת זרע.
  75. עי' שבת יט א, ובעה"מ שם (ז א). וע"ע עונג שבת וע' שבת וע' תחומין, באלו אופנים מותר להפליג בערב שבת לצורך מצוה.
  76. ע"ע מילה. רמב"ן שבת קלד ב, הובא בר"ן שם (נג א).
  77. חכמת שלמה או"ח סי' רמח ס"ד.
  78. עי' ציון 69.
  79. חכמת שלמה או"ח סי' רמח ס"ד, וקוה"ע סי' כג, ביישוב הסתירה בדברי בעה"מ, שהתיר להפליג לפני שבת במקום מצוה, עי' ציון 75, ואסר למול בשבת אע"פ שהיא מצוה, עי' ציון 69. ועי' חכמת שלמה שם, יישוב אחר, שלדבר מצוה מותר דוקא כשאינו ודאי שיצטרך לחלל שבת, כגון בהפלגה, אבל לא במילה, שודאי יצטרכו לחמם מים.
  80. עי' להלן; עי' שש"כ פרק לב אות לג לד.
  81. ספר חסידים סי' תתנה, הובא במ"א סי' של ס"ק א, ועי' מ"ב שם ס"ק א: מן הראוי.
  82. באה"ל סי' שמד ס"א ד"ה מצומצמת, ושעה"צ שם אות ט, ומחנה ישראל ח"א פכ"ח.
  83. נדה לח א, ב, וע"ע תשמיש המטה, על החשבון שלפיו אם ישמשו בתחילת השבוע, הלידה עלולה להיות בשבת.
  84. פרק יב: שימוש בחשמל שנוצר בשבת, ציון 53 ואילך.
  85. עי' ציון 273 ואילך.
  86. ע"ע הצלת נפשות ציון 106. קוה"ע סי' ט ס"ז וס"ח.
  87. עי' מלכים א יז.
  88. תוס' ב"מ קיד ב ד"ה אמר. וע"ע טמאת כהנים ציון 475 ואילך.
  89. קוה"ע שם.
  90. שו"ת אג"מ יו"ד ב סי' קעד סוף ענף א ד"ה ולכן במי, וע"ש שאליהו נטמא למת משום פקוח נפש של אמו של המת, או שלו בעצמו, שהיו בסכנה אם הבן לא היה חוזר לחיים.
  91. גמ' דלהלן. ועי' ציון 128.
  92. תוספתא (ליברמן) שבת פט"ו; ברייתא יומא פד ב, וגמ' שם; רמב"ם שבת פ"ב הט"ז, יז. ועי' ציון 183, שא"צ רשות ב"ד אפ' לחילול שבת בהוצאת תינוק שדלת ננעלה עליו, אע"פ שניתן לעמוד מבחוץ ולהרגיעו ע"י קרקוש באגוזים.
  93. טור או"ח שכח.
  94. ירושלמי יומא פ"ח ה"ה; טוש"ע או"ח שכח ב.
  95. ירושלמי שם; טור שם.
  96. תה"ד פסקים וכתבים סי' קנו, ושו"ת סי' נח, הובא בב"י שם.
  97. תוספתא (ליברמן) שבת פט"ו; ברייתא יומא פד ב; רמב"ם שבת פ"ב הט"ז, יז; טוש"ע או"ח שכח ב, יג, ושכט א. ועי' ציון 93, שאסור לאחר הדבר אפילו כדי לשאול אם הוא מותר.
  98. רמב"ם שם ה"ג. ועי' ציון 44, שכ"ה בין לסוברים שהיתר פקו"נ הוא בגדר הותרה ובין לסוברים שהוא בגדר דחויה.
  99. עי' תוספתא (ליברמן) שבת פט"ו, וכעי"ז ברייתא יומא פד ב וירושלמי יומא פ"ח ה"ה; רמב"ם שבת פ"ב ה"ג; טוש"ע או"ח שכח יב.
  100. ציון 270 ואילך.
  101. פרק יב: השימוש בחשמל שנוצר בשבת ציון 58 ואילך.
  102. עי' ציון 172.
  103. ברייתא יומא פג א, ורש"י; רמב"ם מאכ"א פי"ד הט"ז; טוש"ע או"ח תריח ט.
  104. עי' ציון 164 ואילך, ושם שדוקא בעוברה עושים כן, ולא בחולה, ע"ש הטעם.
  105. ציון 308 ואילך.
  106. ציון 225 ואילך.
  107. ציון 308 ואילך.
  108. ציון 314 ואילך.
  109. ציון 472 ואילך.
  110. ציון 270 ואילך.
  111. ציון 290 ואילך.
  112. ציון 788 ואילך.
  113. רב יוסף בשם רב יהודה בשם שמואל ביומא פד ב וכתובות טו ב. וכעי"ז שמואל יומא פה א וכתובות שם: לענין פ"נ אינו כן. ועי' רש"ש ברכות לג א, שפעמים שהולכים בפיקו"נ אחר הרוב, כגון במתפלל, שנחש כרוך על עקבו, שמאחר וברוב פעמים הנחש אינו ממית, אינו מפסיק תפלתו, ע"ע תפלה.
  114. עי' ציון 29.
  115. תוס' יומא פה א ד"ה ולפקח.
  116. ר"ן על הרי"ף יומא (ה א).
  117. עי' יומא פד ב: דפרוש מקצתייהו, לגי' רי"ף שם ורא"ש שם פ"ח סי' טו, וכ"מ ברמב"ם שבת פ"ב ה"כ, כא; רמב"ם שם; טוש"ע או"ח שכט ב. ועי' רש"י יומא שם שפי' בע"א, ולדעתו הדין שאין הולכים אחר הרוב נאמר באופן שפרשו כל העשרה למקום אחר, ושם נפלה מפולת על אחד מהם, שאף על פי שכולם ניידים, והספק אינו נחשב ספק בקבוע אלא כספק בדבר הפורש מן הרוב, מכל מקום מאחר והתחזק ישראל בחצר השניה, חוששים למיעוט ומפקחים, ועי' ציון 119.
  118. יומא פד ב, לפי באור הראשונים שבציון הבא.
  119. רמב"ם שבת פ"ב הכ"א; רא"ש יומא פ"ח סי' טו; טוש"ע או"ח שכט ב. ועי' רש"י יומא שם, שפי' בע"א, ולדעתו דינו של ר' יוחנן נאמר באופן שחלק מן העשרה עברו לחצר השניה וחלק נשארו בחצר הקודמת, ונפלה מפולת על אחד בחצר השניה, שמאחר ולא התחזק ישראל בחצר השניה, הולכים אחר הרוב, ותולים שהמסוכן אינו ישראל, ועי' ציון 117.
  120. עי' שו"ת רמב"ם סי' שג, הובא בחלקו במ"מ איסו"ב פט"ו הכ"ו.
  121. יומא פה א וכתובות טו ב.
  122. עי' רמב"ן ורשב"א כתובות שם; טור אה"ע ד; רמ"א בשו"ע שם לד.
  123. ראשונים דלהלן.
  124. מ"ב סי' שכט ס"ק ו.
  125. עי' ציון 118 ואילך. עי' רמב"ם איסו"ב פט"ו הכ"ו, ושו"ת רמב"ם סי' שג, הובא במ"מ שם; עי' שו"ע אה"ע ד לד.
  126. ציון 34 ואילך.
  127. ציון 531 ואילך.
  128. יומא פד ב, ורש"י שם; ר' יוסי בי ר' בון בשם רב חונה בירושלמי שבת פי"ג ה"ו, לענין ראה תינוק טובע והעלה עמו דגים; רמב"ם שבת פ"ב הט"ז והי"ז; טוש"ע או"ח שכח יג. ועי' ציון 92, שאפ' באופן שיש תועלת מן האיסור, אין צריך לשאול רשות מב"ד.
  129. רש"י יומא שם.
  130. רמב"ם שם הי"ז.
  131. ר' יוסי בי ר' בון בשם רב חונה בירושלמי שם.
  132. עי' יומא פד ב, לגי' שלפנינו: דקא מיכוין למיתבר בשיפי. ועי' רי"ף שם (ה א), ורא"ש שם פ"ח סי' טו, שגרסו: אע"ג דקא מתבר לה שיפי, ולפ"ז אין ראיה.
  133. ר' יוסי בי ר' בון בשם רב חונה בירושלמי פי"ג ה"ו: ראה תינוק מבעבע בנהר ונתכוון להעלותו ולהעלות נחיל של דגים עמו מותר, היה מפקח בגל ונתכוון להעלות ולהעלות צרור של זהובים עמו מותר.
  134. בה"ג סי' ז הל' שבת פכ"ג; ר"ן שבת קו ב, ור"ן על הרי"ף שם (לח א), הובא ברע"א או"ח שכח יג.
  135. ר"ן שם ושם.
  136. עי' רמב"ם שבת פ"ב הי"ז, ולח"מ שם בדעתו. ועי' מ"ב סי' שכח ס"ק לח ושעה"צ שם אות יז.
  137. מנחות סד א.
  138. עי' מנחות שם, ורש"י שם.
  139. רמב"ם שבת פ"ב הט"ז. ועי' באה"ל סי' שטז ס"ז ד"ה הצד, במי שצד נחשים ועקרבים הממיתים, שמצדד לומר שכשלא נתכוין להצלה, אע"פ שהציל, הרי זה בכלל "לא אפשר ומתכוין", שאסור, ע"ע דבר שאינו מתכוין. ועי' בית הלוי שמות ב כה, שמי שהיה עושה את האיסור אף בלא פקוח נפש, אף כשעושהו עבור פקוח נפש נחשב שעושה איסור.
  140. ציון 237 ואילך.
  141. ציון 40.
  142. מנחות סד א.
  143. בראשית ז כב. רב פפא ביומא פה א, ורש"י שם; רמב"ם שבת פ"ב הי"ט; טוש"ע או"ח שכט ד.
  144. ברייתא יומא שם, ורש"י שם. ועי' יומא שם, שאף לסוברים שאדם נוצר מטבורו, ולא מראשו, חיותו, עיקרה באפו.
  145. רמב"ם שם; טוש"ע שם. ועי' ב"י שם, שהוא משום שספק נפשות להקל, עי' ציון 62.
  146. ציון 8 ואילך.
  147. ציון 346 ואילך.
  148. מ"א סי' שכח ס"ק ו.
  149. עי' ברכי יוסף או"ח סי' שא ס"ק ו, שדן לענין כתיבת קמע למי ששתה סם המות בשבת, ופשוט לו שמחללים שבת עבורו; שו"ת אג"מ או"ח א סי' קכז.
  150. חכמת שלמה או"ח סי' שכט ס"א, ע"פ שבת מה א, ורש"י שם ד"ה בשעת הדחק, שמשמע שמדין פקוח נפש לא התירו לטלטל נר בשבת כדי להסתירו מגוים, ופי' ע"פ תוס' שם ד"ה מקמי, שהיינו משום שפשע בזה שהניחו במקום שהגוים יכולים לראותו.
  151. עי' שבת ל א: אי בחולה שיש בו סכנה מותר מבעי ליה; תוספתא (ליברמן) שבת פט"ו וברייתא יומא פד ב: מחמין חמין לחולה בשבת.
  152. משנה יומא פב א.
  153. ר' יוחנן בפסחים כה א. ועי' פסחים שם ב, לפי לשון אחד, מעשה ברבינא שריפא את בתו בערלה, כשהיתה סכנה בחולייה; רמב"ם יסוה"ת פ"ה ה"ו.
  154. ציון 258 ואילך.
  155. ציון 376 ואילך.
  156. ציון 496 ואילך. וע"ע גוי ציון 885 ואילך.
  157. ציון 544 ואילך.
  158. ציון 293 ואילך.
  159. משנה יומא פב א; עי' רמב"ם שביתת עשור פ"ב ה"ט; עי' טוש"ע או"ח תריז ב.
  160. רש"י יומא שם.
  161. עי' יומא פב ב, שכן נהגו רבי ורבי חנינא; רמב"ם שם; שו"ע שם.
  162. ברייתא יומא שם; רמב"ם מאכ"א פי"ד הי"ד.
  163. עי' תוספת יום הכפורים יומא פב א, וע"ע טעם כעיקר.
  164. ברייתא יומא פב א; עי' רמב"ם מאכ"א פי"ד הי"ד. ועי' רמב"ם שביתת עשור פ"ב ה"ט, ושו"ע או"ח תריז, שהשמיטו, ועי' ב"י שם, שמצדד לחלק בין מאכל שהוא אסור בעצמו, שבו נותנים תחלה כוש ברוטב, לבין האכלה ביום הכפורים במאכל שאין בו איסור, שבזה מאכילים מיד את המאכל עצמו.
  165. ע"ע חולה. תורת האדם לרמב"ן שער המיחוש ענין הסכנה, הובא ברא"ש יומא פ"ח סי' יג ובטור או"ח תריז.
  166. ב"י או"ח תריז, בדעת טור שם. וע"ע חולה.
  167. עי' בה"ג סי' יג הל' יוה"כ עמ' קפח, הובא בתוה"א לרמב"ן שער המיחוש ענין הסכנה וברא"ש יומא פ"ח סי' יג.
  168. רי"צ גיאות, הובא ברמב"ן שם וברא"ש שם.
  169. תוה"א שם; עי' רמ"א בשו"ע או"ח תריז ב.
  170. משנה וגמ' שבת קכח ב, קכט א; רמב"ם שבת פ"ב הי"א ואילך; טוש"ע או"ח של א.
  171. ציון 772 ואילך.
  172. משנה יומא פג א, ורש"י שם; רמב"ם מאכ"א פי"ד הט"ז ושביתת עשור פ"ב ה"ט; טוש"ע או"ח תריח ט.
  173. ציון 472 ואילך.
  174. עי' תוספתא (ליברמן) שבת פט"ו, וברייתא יומא פד ב, ורש"י שם; רמב"ם שבת פ"ב הי"ז; טוש"ע או"ח שכט א.
  175. יומא שם. ועי' רמב"ם שם שהשמיט, ועי' לח"מ שם, שהרמב"ם רמז לזה.
  176. רש"י יומא שם.
  177. ב"י שם; מ"א שם ס"ק א. ועי מ"א שם, אם עדיף להבריחם דרך רשות הרבים או לכבות את הדלקה.
  178. תוספתא (ליברמן) שבת פט"ו.
  179. ברייתא יומא פד ב; רמב"ם שבת פ"ב הט"ז; טוש"ע או"ח שכח יג. ועי' יומא שם: תינוק שנפל לים, ועי' שיח יצחק יומא שם, של"ד הוא, וה"ה כל אדם שאינו יכול לצאת.
  180. רמב"ם שבת פ"ב הכ"ד; טוש"ע או"ח שכט ח.
  181. ברייתא וגמ' יומא פד ב; רמב"ם שבת פ"ב הי"ז. ועי' תוספתא יומא פט"ו: נפל לבור, ולא הוזכר תינוק.
  182. תוספתא (ליברמן) שבת פט"ו; ברייתא יומא פד ב; רמב"ם שבת פ"ב הי"ז.
  183. גמ' יומא שם. וע"ש שאפ' בזה א"צ לשאול רשות מב"ד, עי' ציון 92.
  184. משנה שבת קכח ב, וברייתא שם קכט ב.
  185. רש"י שבת שם.
  186. משנה שם וברייתא שם.
  187. מאירי ומיוחס לר"ן שם.
  188. רב נחמן בשם רבה בר אבוה בשם רב בשבת קכט ב, ועי' להלן, מדרשה מיחזקאל.
  189. שאילתות שם; רמב"ם שבת פ"ב הי"ד, הובא בטור אוח של, ועי' ציון הבא; שו"ע שם ז.
  190. טור או"ח של בשם הרא"ש, ועי' ב"י שם שלא ראה כן ברא"ש.
  191. רב נחמן בשם רבה בר אבוה בשם רב בשבת שם.
  192. שאילתות שאילתא לח; רמב"ם שבת פ"ב הי"ד; עי' מיוחס לר"ן ומאירי שבת שבת קכח ב: יסתכן.
  193. ביאור הלכה של ס"ז ד"ה הולד.
  194. תוס' שבת קכט ב ד"ה כל האמור.
  195. ברייתא שבת קכט ב; טוש"ע או"ח של ז. ועי' רמב"ם שבת פ"ב הי"ד, שהשמיט, ועי' באה"ל שם ד"ה הולד.
  196. רש"י שבת שם.
  197. תהלה לדוד או"ח שם ס"ק ז; מ"ב שם ס"ק כו.
  198. עי' ד' רשב"ג שם: בנות מלכים טומנות בספלים של שמן, בנות עשירים בספוגים של צמר, בנות עניים במוכים, ועי' מאירי שם בבאורו, שעשו כן בשבת מפני שאסור היה לטמנו בארץ; תהלה לדוד שם.
  199. תהלה לדוד שם.
  200. ע"ע חולה ציון 354 ואילך.
  201. יחזקאל טז ד.
  202. רב נחמן בשם רבה בר אבוה בשם רב בשבת שם; רמב"ם שבת פ"ב הי"ד; עי' טוש"ע או"ח של ז.
  203. רמב"ם שם, הובא בבאור הלכה שם ד"ה הולד; עי' רד"ק יחזקאל טז ג.
  204. תוס' שבת שם, הובא במ"א שם ס"ק יג.
  205. עי' תוספתא עירובין פ"ג; ברייתא, ור' יהודה בשם רב, בעירובין מה א.
  206. רמב"ם וטוש"ע דלהלן. ועי' ב"י או"ח שכט, שהטעם הוא שספק נפשות להקל, עי' ציון 58 ואילך.
  207. תוספתא שם; ברייתא עירובין שם; רמב"ם שבת פ"ב הכ"ג; טוש"ע או"ח שכט ו. ועי' מ"א שם ס"ק ה.
  208. תוסתפא שם; ברייתא עירובין שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  209. רש"י עירובין שם.
  210. תה"ד סי' קנו; שו"ע שם ס"ז.
  211. רמ"א בשו"ע שם.
  212. תוספתא עירובין פ"ג; עי' משנה עירובין מד ב, ור' יהודה בשם רב שם מה א בבאורה; עי' רמב"ם שבת פכ"ז הי"ז;
  213. רמב"ם שבת פ"ב הכ"ד; טוש"ע או"ח שכט ח.
  214. ב"י שם.
  215. ירושלמי סנהדרין פ"ג ה"ה; עי' ד' ר' ינאי בסנהדרין כו א: פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא, ותוס' שם ד"ה משרבו ופסקי רי"ד שם בבאור דבריו.
  216. עי' סנהדרין כו א, ותוס' שם ד"ה משרבו, תירוץ ב, ופסקי רי"ד שם. ועי' תוס' שם, פירוש אחר.
  217. ב"י או"ח שטז.
  218. ע' ד' ר' יהושע בן לוי בשבת קכא ב: כל המזיקים נהרגים בשבת, וד' רב יוסף שם: ברצו אחריו ודברי הכל, ורש"י שם ד"ה ואנא מתרצנא; רי"ף שבת שם (מה ב); רמב"ם שבת פי"א ה"ד; רא"ש שבת פט"ז סי' יא; טוש"ע או"ח שטז י.
  219. עי' כריתות ג ב: קאתו בתריה, ותוס' שם ד"ה ואי אתו; רש"י סנהדרין סה א ד"ה אסור; טוש"ע יו"ד קעט ז, וש"ך שם ס"ק ט. וע"ע חובר חבר ציון 36 ואילך.
  220. עי' ברייתא בשבת שם: חמשה נהרגים בשבת ואלו הן זבוב וגו', וד' ר' יוסף שם: ברצו אחריו ודברי הכל, ותוס' שם ד"ה ברצין.
  221. עי' שבת קכא ב, ורש"י שם ד"ה ודברי הכל ותוס' ורמב"ן ורשב"א שם ד"ה ורצין, שאפילו בעלי החיים המזיקים ביותר, כשאינם רודפים אחר אדם אין היתר להרגם אלא באופן שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה ודבר שאינו מתכוין, עי' ערכיהן. ועי' ברכות לג א, שמשמע שנחש אינו מסוכן אפ' כשכרוך על עקבו, ועקרב לעולם מסוכן, וע"ע תפלה לענין אם מפסיקים את התפלה מפני נחש או עקרב.
  222. מ"מ שבת פי"א ה"ד, בדעת רמב"ם שם; עי' שו"ע או"ח שטז י, ומ"א שם ס"ק כב בדעתו.
  223. משנה יומא פג א; רמב"ם שבת פ"ב הי"ח; טוש"ע או"ח שכט ג.
  224. יומא פה א; רמב"ם שם הי"ט; טוש"ע שם ה.
  225. שבת סט ב; רמב"ם שבת פ"ב הכ"ב; טוש"ע או"ח שמד א. אם התירו לו ספק איסור תחומין, כדי שיוכל ללכת ולצאת מן המדבר, ע"ע שבת וע' תחומין.
  226. ב"י שם, ושם בדעת כלבו סי' לא ד"ה המהלך; שו"ע שם.
  227. ציון 586 ואילך.
  228. ציון 446.
  229. ציון 157 ואילך.
  230. ב"ק ס ב.
  231. תוס' שם ד"ה מהו; רשב"א שם ד"ה מהו; רא"ש ב"ק פ"ו סי' יב; טוש"ע חו"מ שנט ד.
  232. עי' מעשה ברבי יהודה ביומא פג ב, ורש"י שם ד"ה קפחיה, וסותר לדבריו שבציון הבא. ועי' ד' ר' נחמן בר יצחק בשבת קכט א, שבמקום חשש סכנה התיר להערים בממון חברו.
  233. עי' רש"י ב"ק שם ד"ה ויצילה. ועי' ציון הקודם.
  234. רמב"ן כתובות יט א בשם ברייתא חיצונית, וחי' רא"ה וריטב"א שם בשם תוספתא; עי' ירושלמי ע"ז פ"ב ה"ב: לא סוף דבר שאמר לו הרוג את איש פלוני אלא אמר לו חמוס את איש פלוני, ומראה הפנים שם בבאורו.
  235. עי' ב"ק פ א, ומאירי שם. ועי' ריטב"א כתובות יט א, שי"מ בדעת ר' חסדא בד' ר' מאיר שם, שמדת חסידות היא שלא לחתום עדות שקר בשטר אפילו במקום פקוח נפש.
  236. ציון 42 ואילך.
  237. ציון 459 ואילך.
  238. ציון 27 ואילך.
  239. ציון 183 ואילך.
  240. ציון 469 ואילך.
  241. רבא בכתובות יח א. ועי' ציון 235.
  242. ציון 459 ואילך.
  243. ציון 132.
  244. תוס' ע"ז כו ב ד"ה אני שונה, ע"פ שמו"ר פרשה לא אות ד שעובדיהו אשר על בית אחאב לוה בנשך כדי להציל את הנביאים ממות ע"י איזבל, עי' מלכים א יח ד; שו"ע יו"ד קס כה. ועי' בינת אדם משפטי צדק סי' א, שהק': פשיטא. ועי' ט"ז שם ס"ק כא, שמ"מ המלוה עובר איסור, שהיה לו להלוות בחנם.
  245. ציון 40.
  246. ציון 66 ואילך.
  247. ציון 466 ואילך.
  248. ציון 267.
  249. ציון 318.
  250. ציון 152 ואילך.
  251. ציון 69 ואילך.
  252. ציון 370.
  253. ציון 368.
  254. ציון 219.
  255. ציון 58 ואילך.
  256. ציון 475 ואילך.
  257. ציון 17 ואילך.
  258. ציון 193. ועי' גליון מהרש"א יו"ד קנז א.
  259. עי' משנה יומא פג א, וגמ' שם פה א בבאורה; רמב"ם שבת פ"ב הי"ח; טוש"ע או"ח שכט ד. ועי' מאירי יומא פה א, ובאה"ל סי' שכט ס"ד ד"ה אלא, בדעתו, בטעם שמצילים לחיי שעה, אע"פ שלא שייך הטעם שישמור שבתות הרבה (עי' ציון 27) לפי שאפשר שבאותה שעה ישוב בלבו ויתודה. ועי' ציון 281 ואילך, על הצלת מי שלא יקיים מצוות.
  260. ציון 287א.
  261. ציון 59 ואילך.
  262. ציון 394 ואילך.
  263. עי' סנהדרין עב ב, ורש"י שם ד"ה לפקח; עי' רמב"ם גניבה פ"ט הי"ג, הובא במ"א סי' שכט ס"ק ד. ועי' מאירי סנהדרין שם, שמצדד לומר שדוקא בספק חי ספק מת אין מפקחים, אבל בודאי חי מפקחים, לפי שאחר שנפל עליו הגל, שוב הוא אינו מסוכן, והרי זה כרודף אחר חברו, והצילו את הנרדף באחד מאבריו של הרודף, שאסור מעתה להרוג את הרודף, ע"ע רודף, וע"ש שמסיים ששמא כיון שיתכן שאף עתה כשמפקחים עליו את הגל לבו על גנבתו, אין מפקחים.
  264. פמ"ג או"ח א"א סי' שכט ס"ק ד. ועי' מל"מ ביאת מקדש פ"ב ה"ה, על ביטול עבודה בבית המקדש כדי להעיד להציל את מי שנגמר דינו למיתה.
  265. באור הלכה ס'י שכט ס"ד סוף ד"ה אלא. ועי' ישועות מלכו קרית ארבע עמ' י. וע"ע מורד במלכות ציון 258.
  266. ציון 354 ואילך.
  267. שו"ת נובי"ת יו"ד סי' רי; שו"ת חת"ס יו"ד סי' שלו.
  268. עי' משנה יומא פג א; עי' יומא פד ב: תשעה ישראלים ונכרי וגו'; ע"ז כו א; עי' רמב"ם שבת פ"ב ה"כ וכא; עי' טוש"ע או"ח שכט ב ויו"ד קנד ב. על חילול שבת להצלת גוי במקום שיש חשש איבה וסכנה, עי' שו"ת חת"ס ח"ה סי' קצד ושו"ת דברי חיים ח"ב סי' כה ומ"ב סי' של ס"ק כח ושו"ת אג"מ ח"ד סי' עט.
  269. ציון 6 ואילך.
  270. ע"ע יהרג ואל יעבור.
  271. לבוש או"ח שו יד ושכח יג; עי' מ"ב סי' שכח ס"ק לא: אפשר שצריך לחלל שבת כדי שלא יבא לזה.
  272. מלבושי יו"ט על לבוש שם ושם.
  273. עי' ערכין ז א, שאשה שישבה על המשבר ומתה, מביאים סכין דרך רה"ר כדי להציל את העובר; רמב"ם שבת פ"ב הט"ו; טוש"ע או"ח של ה. בגדר פקוח נפש בעובר עי' ציון 86.
  274. תורת האדם לרמב"ן שער המיחוש ענין הסכנה. ועי' מ"א סי' של ס"ק טו. ועי' שעה"צ סי' תריז ס"ק א.
  275. עי' ציון 27. תוה"א שם. ועי' יומא פה ב, שמשמע שמטעם שישמור שבתות הרבה אין לחלל שבת אלא בודאי פקוח נפש, ולא בספק, ועי' שו"ע הרב או"ח קו"א סי' שו.
  276. בה"ג סי' יג הל' יוה"כ עמ' קפח, הובא בתורת האדם לרמב"ן שם, ושם: מסתבר כבעל הלכות.
  277. תורת האדם שם ורא"ש יומא פ"ח סי' י"ג: איכא דסבירא ליה. ועי' רא"ש שם, שאין משמעות לשאלה אם מחללים שבת על עובר במעי אמו, לפי שלעולם כשיש סכנה לעובר, יש סכנה אף לאם, שהמפלת היא בחזקת סכנה.
  278. טוש"ע או"ח של ז. ועי' באה"ל שם ד"ה או ספק, על מקור הדין. ועי' ציון 274, שי"ס שמחללים שבת אף על עובר בן ארבעים יום, ועי' מ"א סי' של ס"ק טו. על מילת תינוק הנולד בחודש השמיני, בשבת, ע"ע מילה. על טלטולו בשבת ע"ע מוקצה.
  279. עי' ציון 53. בה"ג סי' ח הל' מילה עמ' קמז.
  280. טוש"ע שם. ועי' מ"א שם ובאה"ל שם ס"ז ד"ה או ספק.
  281. עי' ציון 27.
  282. עי' ד' רע"א שהובאו בשו"ת בית מאיר או"ח סי' של, ובאה"ל סי' שכט ס"ד ד"ה אלא, ע"פ שאר הטעמים לדחיית שבת במקום פקוח נפש, עי' ציון 12 ואילך.
  283. ע"ע אסופי.
  284. עי' ציון 121. באה"ל שם.
  285. באה"ל שם.
  286. שו"ת הלק"ט ח"ב סי' לח. ועי' באה"ל שם, שתמה עליו.
  287. עי' חת"ס כתובות טו ב ד"ה אר"פ.
  288. בית מאיר שם.
  289. עי' מ"ב סי' שכט ס"ק ט. ועי' פמ"ג מ"ז סי' שכח ס"ק ושו"ת מהר"ם שיק או"ח סי' קמ.
  290. ציון 601 ואילך.
  291. ציון 29 ואילך.
  292. ציון 178 ואילך.
  293. עי' תי' ב בתוס' גיטין נח א ד"ה כל.