אנציקלופדיה תלמודית:פסוקי דזמרה

הגדרת הערך- מזמורי תהלים שתיקנו חכמים לומר לפני התפילה, וחלקים נוספים מהמקרא שנהגו לאומרם בסמוך להם, והברכה שלפניהם - לפני כולם או עיקרם - ושלאחריהם.

מהותם

חכמים תיקנו^[1] לומר מזמורים שבסוף ספר תהילים^[2] לפני התפלה*, וחובה לאומרם^[3], והם כמו פרקליטים לתפילה^[4], ונקראים: "פסוקי דזמרה"^[5], או: "פסוקי דזמרא"^[6], או: פסוקי זמרה^[7], או: פיסוקי זמרה^[8], או: פסוקי הזמירות^[9], או: פיסוקי הזמירות^[10], או בסתם: זמירות^[11]. לעיתים נקראים פסוד"ז: הלל^[12], ולעיתים בספרי ראשונים ואחרונים נקראים פסוד"ז - בלעז^[13] - שלמ"ש^[14], או שולמי"ש^[15], או שולמו"ש^[16]. יש שכתבו שנקראו זמירות מלשון מזמר^[17] - דהיינו כריתה^[18] - כמו: וכרת הזלזלים במזמרות^[19], שבהיות האדם מסדר הזמירות מסתלקים והולכים להם המשחיתים והמקלקלים והמעכבים^[20] את התפילה^[21], העומדים באויר לחטוף את תפילות ישראל^[22].

התוספות בפסוד"ז הנאמרות בשבתות ומועדים^[23], יש שקראו להם: שבת-ברכות^[24].

הנכלל בעיקר התקנה, עי' להלן: הנכלל בהם בחול^[25]. מה נתווסף בהם לאחר מכן, עי' להלן: שם^[26], ולהלן: הנכלל בהם בשבתות ומועדים^[27].

טעמי התקנה

מספר טעמים נתנו גאונים וראשונים לתקנה זו:

א) יש סוברים שטעם התקנה, משום דרשת חכמים בסדר התפילה, שבתחילה יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואחרי כן יתפלל^[28].

ב) ויש סוברים שטעם התקנה משום דרשת חכמים שאין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד הראש^[29] - דהיינו הכנעה^[30] וישוב הדעת לכוין הדברים שיצאו מפיו^[31], ומתוך כך יסיר מליבו כל דבר המטריד^[32] - ושמחה של מצוה^[33], כגון לעסוק בדברי תורה^[34].

ג) ויש סוברים שטעם התקנה כדי לפנות דרך לתפילות לעלות למעלה^[35], ולכן נקראו זמירות, שבהיות האדם מסדר אותם מסתלקים והולכים להם המשחיתים והמקלקלים והמעכבים^[36].

ד) ויש סוברים שטעם התקנה לומר שבח בכל יום^[37], שהרי שבחו חכמים^[38] למי שגומר הלל בכל יום^[39], והיינו פסוקי דזמרה^[40], מתהלה לדוד ועד לסוף ספר תהלים^[41], ולטעם זה אינו שייך דוקא לפני התפילה^[42].

מקור התקנה

חיוב פסוד"ז כתבו ראשונים שהוא מדרבנן^[43]. יש מהראשונים סוברים שעיקר פסוד"ז תוקנו בידי דוד המלך^[44]. ויש מהראשונים שכתבו שהאמירה מתהלה לדוד ועד לסיום הספר היא תקנת הגאונים^[45], וביארו אחרונים בדבריהם ש"תהלה לדוד" היא עיקר התקנה שהיתה בימי התלמוד, והמזמורים האחרים הם מתקנת הגאונים^[46], או שהתקנה הקדומה היתה לאומרם בשבתות וימים טובים, ור' יוסי שיבח האומרם בכל יום^[47], והגאונים תיקנו לעשות כדבריו^[48]. ויש מהאחרונים שכתבו שהתקנה היא תקנת אנשי כנסת הגדולה^[49].

יש מהראשונים שכתב שפסוד"ז הם מצוה מן הכתוב, שנאמר: הוא תהלתך והוא אלהיך^[50].

על זמן תקנת הברכות, עי' להלן: ברוך שאמר^[51], ולהלן: ישתבח^[52], ולהלן: נשמת^[53].

חיוב נשים בהם

נשים, כתבו הפוסקים שפטורות מלומר פסוד"ז^[54], אבל אם רוצות לאומרן רשאיות^[55], ולמה לא יוכלו לזמר לה' כמו שעשתה מרים וכל נשי ישראל בקריעת ים סוף^[56], ואף רשאיות לברך עליהם^[57], וכתבו הפוסקים שנהגו הנשים שיודעות ללמוד לומר כל סדר התפילה כמו האנשים, ולא לפחות, מפרשת העקידה ועד עלינו לשבח^[58]. ויש מהפוסקים שכתב שמכיון שעיקר תקנת פסוד"ז בשביל התפִלה* - לסוברים כן^[59], ונשים חייבות בתפילה^[60] - הרי הן חייבות באמירת פסוד"ז^[61].

זמן אמירתם ואופן האמירה

זמן אמירתם

ברכת ישתבח^[62] - הנאמרת לאחר פסוד"ז^[63] - כתבו ראשונים שניתן לאומרה אף קודם זמן קריאת-שמע*^[64], וכתבו אחרונים שלפי זה^[65] מותר לומר פסוד"ז גם קודם עמוד-השחר*^[66] - שבשעת הדחק ניתן לקרוא אז קריאת שמע^[67] - ויש מהאחרונים סוברים בדעת ראשונים שאסור לומר פסוד"ז קודם עמוד השחר^[68], וכן יש מהאחרונים שכתבו שאסור לאומרם קודם עמוד השחר, שכל חלקי התפילה צריכים להיאמר לאחר עמוד השחר^[69].

עבר זמן תפילת שחרית*^[70], שוב לא יאמר בברכה - לסוברים כן במדלג על פסוד"ז^[71], או אף שלא בברכה, לסוברים כן במדלג על פסוד"ז^[72] - פסוד"ז^[73].

אופן אמירתם

יש לומר פסוד"ז בקול נעים^[74], בניגון^[75] ונעימה^[76], לפי שהם שבחות הקב"ה^[77], ונקראו הלל^[78]. אין אומרים הזמירות במרוצה^[79], כי אם בנחת^[80], מילה במילה^[81], כדי לכוין בהם^[82], ויחתוך בשפתיו כל תיבה ותיבה^[83] ולא ידלג שום תיבה^[84] ולא יבליעם^[85], אלא יוציא מפיו כאילו מונה מעות^[86]. אותם בני אדם שאומרים פסוד"ז במרוצה, אינם עושים יפה, שמקצרים שבחו של מקום בשביל שאלת צרכם^[87], ועליהם נאמר: נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה^[88], שאין המצוה בזמירות לקרוא המילים ההם בלבד, אלא לשורר ולזמר לפני השם יתברך^[89].

אם במנין חוטפים הזמירות, והוא רוצה להתפלל בציבור - לסוברים שיש לו לדלג בפסוד"ז כדי להתפלל עם הציבור^[90] - מוטב שידלג^[91] משיאמר עמהם במרוצה^[92]. אם אינו יכול לומר פסוד"ז בנחת במנין, כגון בימות החורף כשהוא קור גדול ואינו מלובש בטוב, מוטב שיתפלל בביתו - ביחידות - ואל יקצר בשבחות הקב"ה^[93].

אמירתם בשבתות ומועדים

בפסוד"ז - של שבת^[94] ויום טוב^[95] - יש להאריך ולהנעים בניגון^[96], בשביל כבוד היום^[97]. ודוקא בניגון שיש בו נעימה כעין שעושים בפסוד"ז^[98] - של חול - אבל לא ישורר באופן שיאריך ויפריד אות מחברתה ותיבה מחברתה^[99]. אף בניגון שאמרו להאריך בו, לא יאריך יותר מידי, כדי שיאכלו קודם חצות*^[100].

ניגון מזמור לתודה

מזמור לתודה^[101], יש לאומרו בנגינה^[102], בלחן ערב^[103] ובשירה ארוכה יותר משאר מזמורים^[104], שהרי דרשו חכמים: כל השירות עתידות ליבטל חוץ ממזמור לתודה^[105]. וביארו אחרונים, שיש לאומרו בנגינה מפני שהוא שיר נאה ומשובח שהיו אומרים אותו על כל קרבני התודות שהיו מקריבין - לסוברים כן^[106] - לתת שבח ותודה לאלהים על כל הטובות שגמלנו^[107], ולפיכך דרשו חכמים שכל השירות עתידות ליבטל חוץ ממזמור לתודה, כי חסדיו וטובותיו לא יפסקו לעולם, כמו שנאמר: כי לעולם חסדו^[108].

יש שכתבו שמזמור לתודה נאמר בחורף ובקיץ^[109] בפסוק אחד שליח-צבור* ופסוק אחד הקהל^[110], כדי שיימשך בנגינה^[111].

מזמור לתודה, באלו זמנים נאמר, עי' להלן: הנכלל בהם בחול^[112]. מזמור לתודה, אם נאמר בעמידה* או בישיבה*, עי' להלן^[113].

נתינת ריוח בין מילים

בין תיבה שמסיימת במ"ם* ותיבה המתחילה באל"ף*, יש לתת ריוח^[114] - ולהפסיק מעט^[115], רגע או מעט יותר^[116] - כגון: ספרו בגוים את כבודו^[117], וכן בין תיבה המסיימת באות שמתחילה התיבה שאחריה^[118], כפי הדין בקריאת-שמע*^[119].

יש להפסיק - מעט^[120], רגע או מעט יותר^[121] - בין "אלילים"^[122] ובין "וה' שמים עשה"^[123], שלא יהא - נראה^[124] - כחוזר למעלה^[125], ומכל מקום לא יפסיק יותר מידי, שלא יהא נראה כסוף פסוק^[126].

במקום שיש בפסוק פסק^[127], יש להפסיק מעט^[128] - רגע או מעט יותר^[129] - כגון במילים "יודוך עמים אלהים"^[130] - שבמזמור למנצח בנגינות שיש נוהגים לאומרו בפסוד"ז בחול^[131] - שיש פסק בין "עמים" ל"אלהים", ואם לא יפסיק נראה כאומר שהעמים הם אלהים^[132].

צירוף מילים יחד

בירושלמי אמרו שצריך להתיז כי לעולם חסדו^[133], וביארו ראשונים ואחרונים דהיינו בהלל*^[134] ובפסוד"ז^[135] - בהלל-הגדול*^[136] שמוסיפים בשבתות ומועדים^[137] - ונחלקו ראשונים: א) יש מפרשים שיש להתיז את הסמ"ך*^[138], כדי שלא ישמע: חדו^[139], לשון חידודין, חתיכות^[140], או כדי שלא ישמע: חס דו^[141], שנשמע כאילו אומר שיש שתי רשויות^[142], שדו היינו שתים^[143], או כדי שלא ישמע כאומר: חזדו^[144], או כדי שלא ישמע כאומר: חדדו, שפירושו: אחד שנים^[145]. ויש מהאחרונים שפירשו הטעם כדי שלא ישמע: חשדו^[146], מלשון חשד^[147]. בהתזת הסמ"ך ביארו אחרונים שאין הכוונה להדגיש הסמך בדגש חזק, ותקרא בשוא נע^[148], שודאי אין להחליף התנועות^[149]. יש מהאחרונים סוברים שיתיז את הסמ"ך על ידי שירחיב החי"ת של חסדו, כדי שיתנועע מעט הסמך ולא תחטוף אותה^[150]. ב) ויש מפרשים שבכלל מה שאמרו שיש להתיז כי לעולם חסדו, שיש להתיז את הסמ"ך, וכן יש להתיז את הלמ"ד הראשונה של לעולם, כדי שלא ישמע כאומר: כל עולם^[151], וכן נקטו האחרונים להלכה^[152]. וביארו אחרונים לדעה זו, שזהו שנקט הירושלמי להתיז "כי לעולם חסדו", שיש לומר כל תיבה ותיבה בפני עצמה, שלא לומר הנפרד בצירוף ולא המצורף בהפרדה, לא כל עולם ולא חס דו^[153].

קריאתם יחד עם הציבור

יש מהאחרונים שכתב שראוי לקרות פסוד"ז מילה במילה עם הציבור, בלא קדימה ואיחור^[154], שכן מצינו במדרש, שבשעה שהשכינה באה לבית-הכנסת* ומוצאת שאומרים הזמירות, אם מקצתם מאחרין ומקצתם מקדימין מיד מסתלקת^[155], ויש מקהילות ישראל שנהגו כןף לומר פסוד"ז כל הקהל כאחד בקול רם^[156].

שליח הצבור

במקום התחלת שליח-צבור* בקול רם, נחלקו גאונים, ראשונים ואחרונים: א) יש מהראשונים שכתבו שנוהגים ששליח הציבור יורד לפני התיבה - בימי חול - בישתבח^[157], וביארו אחרונים שפסוד"ז נאמרות בידי אחר^[158], וכתבו שכן המנהג^[159]. וכן יש מהגאונים שכתבו שהחזן עומד ואומר ברוך שאמר^[160], ושליח הצבור חותם בישתבח^[161]. וכתבו אחרונים שיש מקומות שנותנים לקטנים לומר פסוד"ז^[162], כדי לחנכם במצוות^[163]. ויש מהאחרונים שביארו, שכל הקהל אומר פסוד"ז ללא שליח ציבור, והוא יורד לפני התיבה רק עבור ישתבח^[164]. ויש מהאחרונים שכתבו שכן המנהג^[165]. ב) ויש מהראשונים ואחרונים שכתבו שנוהגים ששליח הציבור יורד לפני התיבה בברוך שאמר^[166], וכן יש מהגאונים שכתבו שהחזן אומר הברכה שלפני פסוד"ז וחותם בישתבח^[167]. ג) ויש מהראשונים שכתב ששליח הציבור יורד לפני התיבה רק לפני אמירת הקדיש שלאחר פסוד"ז^[168].

לנוהגים ששליח הציבור יורד לפני התיבה בימי חול בישתבח^[169], בשבתות ומועדים נחלקו ראשונים במקום התחלת שליח הציבור:

א) יש שכתבו שמתחיל שליח הציבור ב"נשמת"^[170].

ב) ויש שכתבו שנוהגים בשבת, ששליח הציבור מתחיל במילים "שוכן עד"^[171], וביארו אחרונים הטעם שמורה על חדוש העולם וטבע הקיים^[172], ובראש-השנה* ויום-הכפורים* במילה "המלך"^[173], לפי שהמלך יושב - אז^[174] - בדין^[175], ובשאר ימים טובים במילים "האל בתעצומות עוזך"^[176], וביארו אחרונים שהם זכר ליציאת מצרים המורים על תעצומות עוזו ויכולתו הגדולה^[177], או משום שהם מורים על הניסים שהם שידוד הטבע^[178].

ג) ויש הסוברים כן בשבת וראש השנה ויום הכפורים, אך בשאר ימים טובים מחלקים בין הרגלים השונים: ביום-טוב* של פסח*, מתחיל שליח הציבור במילים "הגבור לנצח"^[179], לפי שהקב"ה נגלה כגבור על הים^[180], בשבועות*, "האל בתעצומות עוזך"^[181], בשביל מתן תורה^[182], לפי שהתורה נקראת עוז^[183], ובסכות*, שמיני-עצרת* ושמחת-תורה*, "הגדול בכבוד שמך"^[184], שנאמר: יספת לגוי נכבדת^[185], ובפסיקתא נדרש על אלו הימים^[186].

ד) ויש מהראשונים שהביאו מנהג להתחיל ביום הראשון של ראש השנה^[187] במילים "האל בתעצומות עוזך"^[188], להזכיר זכות התורה, כי בתורה נתייעץ כשברא עולמו^[189], וכן ביום הכפורים^[190], להזכיר זכות של תורה, כי הלוחות השניות ירדו ביום הכפורים^[191].

ה) ויש מהראשונים שהביאו מנהג להתחיל בשמחת תורה "האל בתעצומות"^[192].

ה) ויש מהראשונים שכתבו שב"נשמת" הקהל אומר עד "נאוה תהלה", ומשם ממשיך שליח הציבור, שאין ליורד לפני התיבה לומר אלא מה שמוציא את הרבים ידי חובתם, ואם הוא מתחיל למעלה בשביל להוציא חובת מי שאינו יודע היה לו להתחיל נשמת כל חי^[193]. וכן יש מהאחרונים שכתב ששליח הצבור בשבת צריך להתחיל מ"בפי ישרים", ואם מתחיל מ"שוכן עד", מטריח הציבור לטורח ועוון יש בידו^[194].

אמירת תהלה לדוד בכוונה

גאונים וראשונים כתבו שיש לו לאדם לכווין דעתו במזמור תהלה לדוד^[195], שהרי אמרו על מזמור זה שכל האומרו בכל יום הוא בן העולם הבא^[196], לפי שכולו שבח והודאה למקום והצרכת כל העולם לפרנסתו והוא ברחמיו מכין להם מזון^[197] - וודאי על האומרה בכוונה אמרו^[198] - ומי שאומרו בכוונה באמת יש לו רוח נשברה^[199]. ויותר יכוין בפסוק פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון^[200], שעיקר מה שקבעוהו לומר בכל יום הוא בשביל אותו פסוק שמזכיר בו שבחו של הקדוש ברוך הוא שמשגיח על בריותיו ומפרנסן^[201], שמורה על תכלית היכולת והרחמים, שהוא זן מקרני ראמים ועד ביצי כנים^[202]. וכתבו אחרונים שיש לכוין בפסןק זה שהקב"ה זן ומפרנס לכל, מקרני ראמים עד ביצי כינים^[203]. ויש מהראשונים סוברים שאע"פ שלא כיון בכולו, כיון שכיון בפסוק של פותח את ידך די לו בכך, כיון שעיקר האמירה היא בעבור זה הפסוק, ואם לא כיון באמירתו, צריך לחזור ולאומרו בכוונה^[204]. וכן כתבו הפוסקים להלכה שצריך לכוין בפסוק פותח את ידך ואם לא כיון, צריך לחזור ולאומרו פעם אחרת^[205]. ויש מהפוסקים שכתבו שמלכתחילה יכוין בכל המזמור^[206]. ויש מהפוסקים שכתבו שמלכתחילה יכוין בכל המזמורים של פסוד"ז, שכולם דברי שיר ושבח הם, ובמזמור תהלה לדוד יכוין מאוד, ובפרט בפסוק פותח את ידך^[207]. ויש מהפוסקים המצדד שיש לכוין בפסוק פותח את ידך, ויש לכוין אף בפתיחת ראשי הפסוקים על פי א"ב^[208], שאף הוא טעם לקביעתו בכל יום^[209].

בחילוק בין פותח את ידיך שאם לא כיון בו, חוזר, לברכת אבות*, שבזמן הזה אם לא כיון בו אינו חוזר עליו, לפי שאף בחזרה קרוב שלא יכוין^[210], כתבו אחרונים שכאן אינו אלא פסוק אחד וודאי יוכל לכוין בו בחזרה^[211], או שבאבות יש טעם שלא לחזור, שאם לא יכוין נמצא אומר ברכה לבטלה^[212], מה שאין כן בתהלה לדוד^[213].

בחזרה זו שאמרו נחלקו אחרונים: א) יש סוברים שיחזור שנית מתחילת המזמור ועד סופו^[214], שהרי אמרו בתלמוד שתקנו לומר מזמור זה משום שיש בו פותח את ידך ומשום שהוא מסודר ע"פ הא"ב, אם כן צריך לומר כסדר דוקא^[215]. ב) ויש סוברים שדי בכך שיחזור מפותח ועד לסוף המזמור^[216], ואם לא נזכר עד שכבר אמר מזמורים אחרים ואין לו שהות לחזור, מכל מקום יאמר אחר התפלה מפותח עד סוף המזמור^[217]. ג) ויש סוברים שדי שיחזור על פסוק זה בלבד^[218], ויכול לאומרו במקום שנזכר שלא כיון^[219], ומהם שכתבו שדי שיחזור על פסוק זה אם נזכר לאחר שסיים המזמור^[220].

עמידה בפסוד"ז

מעיקר הדין^[221] מותר לשבת בכל פסוד"ז^[222]. אכן כתבו ראשונים שלולי שאמרו חכמים שאין מטריחין את הציבור יותר מדאי^[223], אז מן הצורך היה שיעמדו^[224] שליח-צבור* והציבור כולו בפסוד"ז^[225], וכן כתבו אחרונים שהמדקדקים נוהגים לעמוד בכל פסוד"ז^[226]. וכן שנינו במסכת סופרים שבדבר שיש בו שבח ותהלה של חי העולמים, בכל מקום שנחלקו אם לשבת או לעמוד, יש להחמיר ולעמוד, שנאמר: כל פעל ה' למענהו^[227]. בביאור הלימוד מהכתוב, כתבו אחרונים שהדבר תלוי במחלוקת חכמים בביאור הכתוב: א) יש מפרשים ש"למענהו" היינו לקילוסו, שנאמר: ענו לה' בתודה^[228], וביארו אחרונים שדבר שיש בו שבח לקב"ה יש להחמיר ולומר בעמידה^[229]. ב) ויש מפרשים ש"למענהו" היינו לענות שבחו, להעיד אלהותו, שנאמר: לא תענה ברעך^[230], וביארו אחרונים שדבר שיש בו שבח לקב"ה הוא כעדות*, שיש לעמוד בו^[231]. לגבי חלקים מסוימים של פסוד"ז דנו ראשונים ואחרונים אם נהגו הקהל לעמוד בהם^[232].

עמידה בישמחו השמים ותגל הארץ

בתיבות ישמחו השמים ותגל הארץ, יש אחרונים שכתבו שנהגו לעמוד^[233], מפני ששם הוי"ה נרמז בראשי תיבות^[234], ויש אחרונים שכתבו שלא נהגו כן^[235].

עמידה בה' מלך

ה' מֶלך ה' מָלך ה' ימלוך לעולם ועד - לנוהגים לאומרו לפני ברוך שאמר^[236] - כתבו ראשונים שבשבתות וימים טובים נוהגים לעמוד בשעת אמירתו^[237], לפי שנמצא באגדה שמלאך אחד עומד שחרית באמצע הרקיע, ופותח ואומר: ה' מלך ה' מלך וכו', וכל גדודי מעלה עונין אחריו, עד שמגיעין לברכו^[238], וכשם שהמלאכים אומרים אותו בעמידה כך אנו ראויים לאומרו בעמידה^[239]. ובחול לפי שמתבטלים ממלאכתם וצריכים למעשה ידיהם ואין להם פנאי - להאריך בנעימתו^[240] - לא נהגו לאומרו בעמידה^[241]. וכתבו ראשונים שמה שנמצא במסכת סופרים שאומרים אותו בפסח בעמידה^[242], אינו בא לומר שבשאר ימים טובים ושבתות אין אומרים אותו בעמידה, אלא שבימות החול אין אומרים אותו בעמידה^[243]. ואחרונים כתבו - בסתם - שיש לומר בעמידה בה' מלך וכו'^[244], ובכפילתו^[245], ובאמירת והיה ה' למלך^[246] וכו' הסמוכה^[247], אבל בהושיענו^[248] וכו'^[249] יכול לשבת^[250], אבל אינו חייב^[251], ויש מהאחרונים שכתב שבכל הפסוקים שאומרים אחרי ה' מלך - הושיענו וכו' - צריך לאומרם מעומד^[252]. ויש מהאחרונים שכתבו שאין צורך לעמוד בשעת אמירת ה' מלך^[253], ושאין המנהג לעמוד בהם^[254].

ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד שנאמר בתוך הפסוקים של יהי כבוד - לנוהגים לאומרו^[255] - נחלקו אחרונים אם יש לאומרו מעומד^[256], או שאין צורך לאומרו מעומד^[257], וכתבו אחרונים שהמנהג לשבת בשעת אמירתו, ושמי שירצה להחמיר על עצמו לעמוד לא יעשה כן בצבור, שיש בו משום יוהרא, ולא יעמוד בין היושבים^[258].

דילוג בה' מלך

בשעת אמירת ה' מלך, יש הנוהגים לדלג שלשה דילוגים: אחד בה' מֶלך, ואחד בה' מָלך, ואחד בה' ימלוך^[259].

כששומע הקהל אומרים ה' מלך

כתבו אחרונים שאף אם אדם אומר פסוקים אחרים - מפסוד"ז - או סדר הקרבנות - שמותר להפסיק בו^[260], או קורא קריאת שמע וברכותיה^[261] - ושומע שאומרים ה' מלך - שקודם ברוך שאמר^[262], לנוהגים לאומרו אז^[263], ויש סוברים: שביהי כבוד^[264], לנוהגים לאומרו אז^[265] - צריך לקום מעומד עמהם בעוד שהצבור אומרים אותו, אבל אינו אומר הפסוקים איתם, אלא כפי סדר התפילה^[266], אבל אם אינו עוסק בתיקון התפילות אלא שותק או עוסק בתורה נכון שגם הוא יתערב עם הציבור ויענה עמהם^[267]. ויש שכתבו שלא נאמרו הדברים אלא למכוונים בתפילתם על פי הקבלה^[268], אבל מי שאין מכוון בתפילתו כן, טוב לומר הפסוקים עם הציבור^[269] - במקום שמותר להפסיק - כדי להמליך הקב"ה כולם ביחד^[270]. ויש מהאחרונים מצדדים שגם בשאר מקומות שהקהל עומדים, ראוי ליחיד שיעמוד עימהם, אף אם נמצא בתפילה במקום אחר^[271]. שמע מיחיד שאומר בתפילתו ה' מלך, אינו צריך לעמוד^[272].

עמידה במזמור לתודה

מזמור לתודה, נחלקו בו ראשונים ואחרונים: יש ראשונים ואחרונים הסוברים שאומרים אותו מעומד^[273], שנתקן כנגד קרבן תודה^[274] - לסוברים כן^[275] - וכהן שישב בעבודתו, עבודתו פסולה^[276], ויש אחרונים הסוברים שאומרים אותו בישיבה^[277]. ויש שהכריעו שטוב לאומרו מעומד, שכיון שהוא נמצא מעומד באמירתו ברוך שאמר^[278] - ואומר מייד לאחר מכן מזמור לתודה, לנוהגים כן^[279] - נכון שלא ישב עד אחר מזמור לתודה^[280].

עמידה בפותח את ידך

יש מהאחרונים שכתבו שנהגו לעמוד באמירת פותח את ידך^[281], לעורר הכוונה^[282].

עמידה בויברך דויד

בעמידה בפסוקי ויברך דויד^[283], נחלקו ראשונים: יש שכתבו שזריזים ומדקדקים ביותר נהגו לעמוד שם, שהם פסוקים שיש בהם שבח ביותר^[284]. ויש שהעידו עליהם שישבו בפסוקי ויברך דויד, ואפילו בפסוקים של לך ה' הגדולה וגו'^[285]. ואחרונים כתבו שנהגו לעמוד בהם^[286], ויש שכתבו שאין המנהג כן^[287], ויש שכתבו שיש נוהגים לעמוד בהם^[288]. שני מנהגים נזכרו באחרונים בתחילת העמידה: א) נהגו לעמוד מויברך דויד^[289]. ב) נהגו לעמוד מלך ה' הגדולה^[290]. ומספר מנהגים נזכרו באחרונים לגבי סיום העמידה: א) נהגו לעמוד עד - סיום המשך הפסוקים - לשם תפארתך^[291]. ב) נהגו לעמוד עד וצבא השמים לך משתחוים^[292]. ג) נהגו לעמוד עד אתה הוא ה' האלהים^[293]. מספר טעמים לעמידה זו: א) נוהגים לעמוד בברוך שאמר^[294], ויברך דויד, וישתבח - לנוהגים לעמוד בישתבח^[295] - שהם עיקר השבחים^[296]. ב) לפי שנוהגים לתת צדקה באמירת ואתה מושל בכל^[297], לכן מקדימים ועומדים מויברך דויד, שיוכלו לתת צדקה ליד הגבאי המחזר לגבות^[298]. ג) ע"פ הקבלה^[299].

עמידה בשירת הים

בשירת הים, נחלקו אחרונים: יש שכתבו שהמנהג לעמוד^[300], שכן יש מהתנאים הסוברים ששירת הים נאמרה כקריאת ההלל*^[301], ובקריאת ההלל יש לעמוד^[302], או משום ששירת הים היא כעדות* - על מעשה קריעת ים סוף - ובנתינת עדות יש לעמוד^[303]. ויש שכתבו שהמנהג לשבת^[304].

עמידה בהלל הגדול

בהלל-הגדול*^[305] - הנאמר בפסוד"ז בשבתות ומועדים^[306] - כתבו אחרונים שיש נוהגים לעמוד^[307], משום שמצינו לגבי תענית-גשמים*, שאם התענו וירדו גשמים ואומרים הלל הגדול^[308], כתבו ראשונים שיתחילו: שיר המעלות הנה ברכו וגו' העֹמדים בבית ה' בלילות^[309], מפני ששירת הגשמים בלילות, ואומר: מעלה נשִׂאים מקצה הארץ^[310], וכיון שהלל הגדול שייך לזה יש לאומרו בעמידה^[311]. ויש שנוהגים לשבת באמירת הלל הגדול^[312].

על עמידה בברוך שאמר, עי' להלן: ברוך שאמר^[313]. על עמידה בישתבח, עי' להלן: ישתבח^[314]. על עמידה בנשמת, עי' להלן: נשמת^[315].

יריקה לאחר אמירת "אלילים"

כתבו אחרונים שיש הנוהגים לרוק כשאומרים אלילים^[316] - לפני אמירת: וה' שמים עשה^[317] - ויש למנוע המנהג, שאין מזכירים שם שמים על הרקיקה^[318].

כריעה באמירת מודים אנחנו לך

יש מהראשונים שכשאמר בפסוקי ויברך דויד: מודים אנחנו לך, היה משתחוה מיושב^[319] בפנים נגד מזרח^[320].

על שחייה מיושב, אם היא מותרת או שאסורה משום כריעה* במקום שלא תיקנו חכמים, ע"ע כריעה^[321].

נתינת צדקה

כתבו אחרונים שיש לתת צדקה* - בעמידה^[322] - בכל יום בשעת אמירת ואתה מושל בכל^[323], כדי לתת צדקה קודם שיתפלל תפילת שמנה-עשרה*^[324], וטעם הנתינה במקום זה ע"פ הקבלה^[325]. ויש שכתבו לתת הצדקה בשעת אמירת כי כל בשמים ובארץ^[326], ומטעם זה כתבו אחרונים שיש הנוהגים לתת צדקה בשתי הפעמים^[327].

וכן כתבו אחרונים שטוב לתת צדקה בעת אמירת פותח את ידך^[328].

משמוש התפילין

כתבו אחרונים שהמנהג למשמש בתפילין בשעת אמירת ישמחו השמים ותגל הארץ^[329], והטעם ע"פ הקבלה^[330]. וכן כתבו אחרונים שהמנהג למשמש בתפילין בשעת אמירת פותח את ידך^[331], לרמז שמה שאנו מתפללים על הפרנסה הוא רק כדי לקיים המצוות ולא להנאת גופנו^[332].

פרישת כפיים ונשיאת עינים למרום

כתבו אחרונים שבשעת אמירת הפסוקים עיני כל אליך וגו' פותח את את ידך וגו'^[333], ישא עיניו למרום כדל שואל^[334]. יש שנהגו בשעת אמירת פותח את ידך לפתוח שני ידיהם בו^[335], לפרוש כפיהם לעיני השמים^[336], לעשות בזה פועל דמיוני לקבלת מזלם את השפע מלמעלה^[337], ועוד שאנו מבקשים על פתיחת ידו העליונה של ה', ולחזק הדבר אנו עושים פועל דמיוני בפתיחת ידינו^[338]. יש שנהגו להרים הידים למעלה לקבל השפע^[339], ויש שכתבו שאין נכון לעשות כן^[340].

לא להביט מחוץ לד' אמות

יש שכתבו שמשיתחיל ברוך שאמר יתן עיניו למטה, ולא יסתכל חוץ לארבע אמות עד אחר נפילת אפים^[341], והטעם ע"פ הקבלה^[342].

הודו לה' חזן וקהל

יש שנהגו באמירת הודו, שמתחיל שליח-צבור* הודו לה' קראו בשמו^[343], והקהל עונים אחריו^[344], וסמכו על זה הפסוק - הקודם להודו לה' - אז נתן דויד בראש להֹדות לה' ביד אסף ואחיו^[345], שאמר לאסף להודות בראש להתחיל תחילה^[346], ואחריו אחיו^[347] או אחריו הציבור^[348].

ה' מלך חזן וקהל

ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד - לנוהגים לאומרו לפני ברוך שאמר^[349] - נוהגים ששליח-צבור* לבדו אומר ה' מלך וכו' והקהל עונים אחריו^[350], כפי שבשמים המלאך אומר השבח לבדו וגדודי מעלה עונים אותו אחריו^[351]. וכן נוהגים - לנוהגים לומר ה' הוא האלהים^[352] בעשרת-ימי-תשובה*^[353] או אף בהושענא-רבה*^[354] - בשעת אמירת ה' הוא האלהים^[355].

על העמידה בשעת אמירת ה' מלך, עי' לעיל^[356]. על העמידה בשעת שמיעת ה' מלך מהציבור, עי' לעיל^[357]. על כפילת ה' מלך, עי' להלן: הנכלל בהם בחול^[358].

אמירתם בשני חזנים

יש נוהגים לומר פסוד"ז, כך שאמירתם מתחלקת בין שניים^[359] בקול^[360] רם^[361], החזן - שליח-צבור* - אומר פסוק אחד והשמש - או מי שמיוחד לכך^[362] - פסוק שני^[363], ויש שנקטו שהם שני חזנים^[364].

צורת האמירה שונה בקיץ ובחורף^[365]: ביום הראשון של הסליחות מתחילים לומר פסוד"ז במהירות^[366] - בחזן - יחיד^[367], מלבד מזמור לתודה^[368] עד יהי כבוד^[369] - ולא עד בכלל^[370] - אומרים בקול רם - אחד פסוק ואחד פסוק^[371] - וכן ממקדש ה'^[372] עד ישתבח^[373]. ויש נוהגים - בימי חול^[374] - לומר אחד פסוק ואחד פסוק מתבאמו^[375] עד ישתבח^[376], ובשבת ויום טוב, מעד יעבור^[377] עד ישתבח^[378]. ויש נוהגים - לעולם - לומר פסוק ופסוק מוירם קרן לעמו^[379] עד ישתבח^[380]. ומפרשת החודש מתחילים לומר למנצח וכו' השמים מספרים^[381] וכו' - וכל המזמורים שמוסיפים בשבת ומועדים^[382] - פסוק בחליפין פסוק^[383], אבל הודו לה' קראו בשמו^[384] עד למנצח^[385] ומיהי כבוד^[386] עד סוף פסוד"ז אומר - חזן - יחיד, עד היום הראשון של חול המועד פסח^[387], ומיום הראשון של חול המועד פסח - ויש נוהגים: משבת חול המועד פסח^[388] - מתחילים לומר פסוד"ז באריכות^[389], ואומרים כל פסוד"ז בשנים^[390] פסוק אחר פסוק^[391], מהודו לה'^[392].

טעם האמירה בשנים, לפי שעל ידי פסוד"ז מזמר וכורת כל מיני משחיתים הבאים לקטרג על התפילה^[393], ולכן לא יאמר אותם ביחידי שמא יבא לידי סכנה, אבל שנים רואים ואינם ניזוקים^[394].

יש מצדדים שמנהג זה של אמירה בשנים בוטל בשנים קדמוניות, מפני טורח ציבור וביטול זמן^[395].

על אמירת מזמור לתודה חזן וקהל, עי' לעיל^[396].

שירת הים חזן וקהל

יש נוהגים לומר שירת הים פסוק ופסוק^[397] - חזן וקהל - וביארו אחרונים שזהו כדעת התנאים הסוברים שישראל ענו בשירת הים פסוק בפסוק אחר משה רבנו^[398], ויש שביארו שאומרים כן משום שבח מעלות השירה^[399]. ויש שאינם נוהגים כן, אלא אומרים אותה יחד^[400], וביארו אחרונים שזהו כדעת התנאים הסוברים שמשה התחיל השירה ואח"כ אמרו אותה כל ישראל יחד^[401]. ויש שנהגו לומר שירת הים פסוק ופסוק חזן וקהל, בשביעי של פסח בלבד^[402].

בדור האחרון, תיקנה מועצת הרבנות הראשית לישראל לומר ביום העצמאות את שירת הים פסוק ופסוק^[403], וכן ביום שחרור ירושלים^[404].

על המנהג שאומרים בקול רם הסנדק והמוהל פסוק ופסוק את שירת הים מוכרות עמו הברית, ע"ע ברית מילה^[405].

הלל הגדול חזן וקהל

הלל-הגדול*^[406] - הנאמר בפסוד"ז בשבתות ומועדים^[407] - יש נוהגים לאומרו פסוק ופסוק^[408] שכן אמרו המקובלים שכל פסוק נאמר בידי מלאך אחר^[409]. ויש נוהגים שהחזן אומר בקול רם תחילתו של כל פסוק, והקהל עונה בקול רם את הסיומת: כי לעולם חסדו^[410].

אם מותר לומר הזמירות בעל פה, או שיש בהם משום דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה, ע"ע תורה שבכתב.

שיר המעלות חזן וקהל

שיר המעלות ממעמקים^[411] - שיש הנוהגים לאומרו בעשרת-ימי-תשובה*^[412] - יש נוהגים לאומרו פסוק בפסוק^[413]. ויש הנוהגים שכל העם אומרים אותו יחדיו^[414].

דילוג עליהם

אמירתם לאחר התפילה

הנכנס לבית הכנסת ומצא הציבור מתפללים ועדיין לא קרא פסוד"ז, נחלקו גאונים וראשונים:

א) גאונים כתבו שהנכנס לבית הכנסת ומצאם בתחילת עסק פריסת-שמע* - תחילת ברכת יוצר המאורות^[415] - לא יתפלל עם הציבור ויאמר פסוד"ז לאחר מכן^[416], משום שכשתקנו חכמים^[417] לאומרם, לא תקנום אלא לפני התפילה^[418], אבל לא לאחר התפילה^[419], שלעולם יסדיר אדם שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך יתפלל^[420], ויש גנאי בדבר לומר שבח לאחר תפילה^[421], לכן ידלג בתוך אמירת פסוד"ז^[422] ואחר כך יתפלל^[423], ואם אין לו פנאי אף לזה, ידלג כל פסוד"ז ולא ישלים אותם כלל^[424]. ויש מהאחרונים שהוסיפו טעם לזה, שאין תועלת עוד בקריאת הזמירות - לסוברים שאמירתם היא כדי לפנות דרך לתפילות לעלות למעלה^[425] - מאחר שהציבור כבר כרתו הקוצים ופינו הדרך לתפילה לעלות^[426].

ב) יש מהראשונים שכתבו להיפך, שאם נכנס בשעה ששליח-צבור* מתחיל יוצר אור, יתפלל עם הציבור ואחר כך יקרא פסוד"ז^[427], שתפילת הציבור חשובה^[428], והתפילה רצויה ומקובלת עם הציבור^[429].

ג) יש מהראשונים שכתבו בשם הגאונים שידלג בפסוד"ז^[430], ובשם הראשונים כתבו שהנכנס בשעה ששליח הציבור מתחיל יוצר אור, יתפלל עם הציבור ואח"כ יקרא פסוד"ז^[431], ויש מהם שהביאו שתי הדעות יחד להלכה^[432], ויש מהם שהזכירו יחד עימהם אף דברי הגאונים שיאמר פסוד"ז לפני התפילה אפילו אם נכנס לאחר שסיימו הציבור לומר פסוד"ז^[433], וביארו ראשונים ואחרונים בדעתם שאין כאן מחלוקת, אלא כשאמר מתחלה ברוך שאמר ותהלה לדוד וישתבח^[434] אז אין לומר - שאר - הזמירות אחר התפלה, אבל כשאין לו שהות לומר הזמירות מודים שיאמרם לאחר התפילה^[435].

ד) ויש מהאחרונים מצדדים שלא נחלקו ביניהם גאונים וראשונים אלא האם יכול לאומרם לאחר התפילה בברכה^[436] - ברכת ברוך שאמר לפניהם וברכת ישתבח לאחריהן^[437] - אבל הכל מודים שיכול לאומרם לאחר התפילה בלא ברכה^[438], שאינו אלא כקורא בתורה ולא כמספר שבחיו של הבורא יתברך לאחר התפילה^[439].

להלכה כתבו ראשונים שנפסק כגאונים^[440]. ונחלקו הפוסקים: יש סוברים שהמחלוקת היא באמירה בברכה^[441], ולכן פוסקים שלא יאמרם לאחר התפילה עם ברכה, אבל יכול לאומרם ללא ברכה^[442]. ויש שהוסיפו שיאמר נוסח ברוך שאמר וישתבח ללא הברכה^[443], דהיינו מברוך שאמר עד ברוך הוא וברוך שמו^[444] ומישתבח עד ועד עולם אתה אל^[445]. ויש סוברים שהמחלוקת היא אף באמירה בלא ברכה^[446], ולכן פוסקים שלא יאמר כלל לאחר התפילה, ואפילו בלא ברכה^[447].

עדיפות בין פסוקי דזמרה לתפלה בציבור

מי שרואה שאם יתפלל עם הציבור יצטרך לדלג כליל על פסוד"ז, נחלקו בו הפוסקים: יש פוסקים שיתפלל עם הציבור, ואח"כ יאמר פסוד"ז בלא ברכה^[448] - שסוברים שהכל מודים שיכול לקרותם לאחר התפילה ללא ברכה^[449] - ויש פוסקים שמוטב להתפלל ביחידות מאשר לדלג על הברכות, שתקנה קדומה הם מימי התנאים^[450].

מהי התפילה בציבור שאמרו שמדלגים עבורה, עי' להלן^[451].

כשצריך לחזור ולהתפלל

יש מהאחרונים מצדדים שאפילו לדעה שאין לאומרם כלל לאחר התפילה^[452], אם אירע שאיחר לבית הכנסת ודילג כליל על פסוד"ז^[453], וטעה בתפילתו באופן שצריך לשוב ולהתפלל שמנה-עשרה* - כגון שלא אמר "משיב הרוח" וכדומה בענין שצריך לחזור ולהתפלל^[454] - שיאמר תחילה פסוד"ז בברכה לפניה ולאחריה ואח"כ יתפלל שמנה עשרה^[455], שאז הכל מודים שיכול לאומרם עם ברכה, שהרי מסדר השבח לפני התפילה^[456], שתפילה ראשונה כמי שאינה^[457]. שכח בראש-חודש* - ומועדים - לומר יעלה-ויבא*, ומתפלל עם הציבור, יפסיק בין תפילה ראשונה לתפילת התשלומין* באמירת ההלל עם הציבור, ואינו צריך לומר פסוד"ז, שכבר סידר שבחו של הקב"ה באמירת הלל לפני שמנה עשרה^[458].

דילוג כדי להתפלל עם הציבור

הנכנס לבית הכנסת ומצא ציבור מתפללים, ויש לו שהות לומר חלק מפסוד"ז ולהתפלל שמנה-עשרה* עם הציבור, נחלקו גאונים וראשונים על מה ידלג:

א) יש סוברים שאומר ברכת ברוך שאמר^[459] ו"תהלה לדוד"^[460] וברכת ישתבח^[461].

ב) ויש סוברים שצריך להוסיף לאחר תהלה לדוד מזמור "הללו אל בקדשו"^[462].

ג) ויש סוברים שצריך להוסיף לאחר הללו אל בקדשו את הפסוקים עד "לשם תפארתך"^[463], שיש בהם שבח גדול^[464].

ד) ויש סוברים - כדעה ב'^[465] או ג'^[466] - אך שיש להוסיף - לפני הללו אל בקדשו - מזמור "הללו את ה' מן השמים"^[467].

ה) ויש סוברים - כדעה ב'^[468] - אך שיש להוסיף ולומר לאחר ברוך שאמר הודו לה' קראו עד ויאמרו כל העם אמן והלל לה'^[469].

ו) ויש סוברים כדעה ב', אך שיש להוסיף ולומר שירת הים, וכן - את החלק האחרון של נשמת^[470], לדעתם שיש לומר נשמת בכל יום^[471] - במקהלות^[472].

ז) ויש סוברים שצריך לומר ברוך שאמר, אשרי - דהיינו תהלה לדוד^[473] ושני פסוקי אשרי הנאמרים לפניו^[474] - ושירת הים^[475].

ח) ויש סוברים שצריך לומר ברוך שאמר ומדלג עד תהלה לדוד, ואומר אח"כ הללו את ה' מן השמים וכל האחרים - חמש המזמורים שבסוף ספר תהלים - וחותם בישתבח^[476].

ט) ויש סוברים שצריך לומר - ברוך שאמר - וכל פסוד"ז עד והוא רחום^[477] - שבליקוטי הפסוקים שלאחר הודו לה' קראו בשמו^[478], שלדעתם נאמר לאחר ברוך שאמר^[479] - ומדלג משם עד והוא רחום - שביהי כבוד^[480] - שלפני תהלה לדוד^[481], שמה שבינתיים אינם אלא ליקוטי פסוקים, וגומר מתהלה לדוד עד סיום תהלים^[482], וחותם בישתבח.

י) ויש סוברים - שאין סדר קדימות קבוע, אלא אומר ברוך שאמר - ומדלג ואומר מזמור או שנים^[483], לפי מה שהוא יכול, ומברך ישתבח^[484].

להלכה נחלקו הפוסקים:

א) יש פוסקים שמי שבא לבית הכנסת ומצא ציבור בסוף פסוד"ז אומר ברוך שאמר עד מהולל בתשבחות, ואח"כ תהלה לדוד^[485] עד מעתה ועד עולם הללויה^[486] - ואינו אומר לפני תהלה לדוד שני הפסוקים של אשרי^[487], שאינם עיקר^[488] - ואח"כ מזמור הללו אל בקדשו^[489] וישתבח^[490]. ואם יש לו פנאי יותר יאמר - לפני הללו אל בקדשו - מזמור הללו את ה' מן השמים^[491], וביארו אחרונים הטעם ששני המזמורים הללו הם עיקר ההילול והתשבחות שבפסוד"ז^[492], או משום שיש הסוברים שהם עיקר תקנת פסוד"ז^[493].

ב) ויש פוסקים שאם אין לו שהות לומר אף את זה יאמר רק ברוך שאמר, תהלה לדוד^[494] וישתבח^[495] - שעיקר פסוד"ז נתקן עבור מזמור זה^[496] - ומאידך, אם יש לו שהות לומר כל זה ועוד, יאמר - לאחר ברוך שאמר - הודו לה' קראו בשמו^[497] עד והוא רחום^[498], וידלג עד והוא רחום - שביהי כבוד^[499] - קודם אשרי^[500]. וביארו אחרונים דהיינו לנוהגים לומר הודו לאחר ברוך שאמר, בתוך פסוד"ז^[501], אבל לנוהגים לומר הודו קודם ברוך שאמר^[502], הפסוקים שלאחר ברוך שאמר קודמים לאמירת הודו שהם מכלל פסוד"ז שמברכים עליהם תחילה וסוף^[503]. וכתבו אחרונים עוד שמכיון שאין הדברים אמורים אלא משום שבין והוא רחום לוהוא רחום אינם אלא לקוטי פסוקים^[504], על כרחך שאין הדברים אמורים אלא אם אומרים מזמור לתודה קודם הודו, אבל למנהגנו לומר מזמור לתודה לאחר הודו^[505], אם יש להם שהות יותר יאמרו אף מזמור לתודה^[506]. ויש שכתבו שבלאו הכי, אף אם אין שהות כלל יאמר מזמור לתודה, שלא שייך על זה שהות, שברגעים ספורים אומרו^[507], וכן מזמור הללו אל בקדשו^[508].

ג) ויש פוסקים שאם אין לו שהות יכול לומר רק ברוך שאמר, תהלה לדוד^[509] וישתבח, אבל אם יש לו שהות יותר יאמר הללו את ה' מן השמים^[510] והללו אל בקדשו^[511], ואינו יכול לדלג על הללו את ה' מן השמים, שכן הם עיקר פסוד"ז - לסוברים כן^[512] - ואין לאומרם אלא יחד^[513].

ד) ויש פוסקים שכל פרקי הללויה^[514] קודמים בסדר העדיפויות לפסוקים של ויברך דויד^[515], מפני שיש הסוברים שפרקי הללויה - יחד עם תהלה לדוד^[516] - הם עיקר פסוד"ז^[517], ופסוקי ויברך דויד עד לשם תפארתך^[518] קודמים בסדר העדיפויות לפסוקי הודו לה' קראו^[519] - ולדעה זו נחלקו אם יש להקדים בסדר העדיפויות את שירת הים^[520] להודו לה'^[521], או שיש להקדים את הודו לה', משום ששירת הים הוא מנהג מאוחר יותר^[522] - וכן פרקי הללויה קודמים למזמור לתודה^[523], ומזמור לתודה קודם בסדר העדיפויות לפסוקים של ברוך ה' לעולם^[524] עד ויברך דויד^[525], ומזמור לתודה ופסוקי יהי כבוד^[526] שניהם שוים^[527].

ה) ויש מהפוסקים שכתב, על פי הקבלה - ולמנהגו בסידור פסוד"ז^[528] - שמי שמאחר לבית הכנסת ומצא ציבור בסוף פסוד"ז, שיאמר הודו לה' וכו' עד ובנביאי אל תרעו^[529] - שהוא המזמור שתיקן דוד לומר לפני הארון בזמן הקרבת תמיד* של שחר^[530] - אח"כ פסוק אל נקמות ה' אל נקמות הופיע^[531], ה' צבאות עמנו וכו'^[532] ה' צבאות אשרי אדם וכו'^[533] ה' הושיעה וכו'^[534], ה' מלך וכו'^[535], למנצח בנגינֹת וכו'^[536], ברוך שאמר וכו', מזמור לתודה וכו'^[537], יהי כבוד וכו'^[538] ואשרי יושבי ביתך וכו'^[539] עד ואנחנו נברך יה וכו'^[540], אח"כ הללויה הללו אל בקדשו וכו'^[541], ויברך דויד עד כמו אבן במים עזים^[542], אח"כ ה' ימלך לעולם ועד^[543], שני פעמים^[544], ה' מלכותיה קאים וכו'^[545], כי בא סוס וכו'^[546], כי לה' המלוכה וכו'^[547], ועלו מושיעים וכו'^[548], והיה ה' למלך וכו'^[549], וברכת ישתבח^[550].

מכל מקום כתבו הפוסקים שטוב להשכים לבית הכנסת לתפילה, ולא להצטרך לדלג כלל^[551].

ויש מהפוסקים החולקים על כל זה, וכתבו על פי הקבלה, שאף המאחר לבוא לבית הכנסת אין לו לדלג על חלק מפסוד"ז ויאמרם כסדרם^[552], אפילו אם יתפלל ביחידות עבור זה^[553]. ויש מהפוסקים שכתבו שאין הדברים אמורים אלא לאלה שנוהגים כל ארחותיהם על פי הקבלה^[554]. ויש מהפוסקים שדחו וכתבו שאף על פי הקבלה תפילה יחד עם הציבור עדיפה מאמירת פסוד"ז בשלמותם^[555].

אם יכול לצורך דילוג עבור תפילה בציבור לומר הברכות ללא פסוד"ז, עי' להלן: ישתבח^[556]. אם לצורך תפילה בציבור מדלג כליל על פסוד"ז, עי' לעיל^[557]. אם מדלג, אם רשאי לומר פסוד"ז לאחר התפילה, עי' לעיל^[558].

דילוג בשבת

לסוברים שהמאחר לבוא לבית הכנסת מדלג בפסוד"ז^[559], המזמורים שמוסיפים בשבתות ומועדים^[560], מאוחרים בסדר הדילוג לשאר המזמורים^[561], מפני שהם תדירים^[562]. ונחלקו הפוסקים בסדרי העדיפויות שבתוך המזמורים שמוסיפים בשבת ומועדים: יש פוסקים ש"למנצח"^[563], "לדוד בשנותו"^[564] ו"תפלה למשה"^[565] קודמים בסדר העדיפויות לשאר המזמורים^[566]. ויש פוסקים שבשבת ויום הכפורים "מזמור שיר ליום השבת"^[567] והלל-הגדול*^[568] קודמים לשאר מזמורים, ואחריהם "למנצח", "לדוד בשנותו" "ותפלה למשה", ובשאר ימים טובים הלל הגדול בלבד קודם לכל^[569]. ויש פוסקים שכל הקודם בסדר הזמירות^[570] קודם לחברו^[571].

ביחס בין "נשמת"^[572] - הנאמרת בשבת ויום טוב לפני ישתבח^[573] - לפסוד"ז נחלקו הפוסקים: יש סוברים שבשבת מחויב לומר "נשמת", ואינו יכול לדלג עליה כלל ולהתחיל מישתבח^[574], ואף אם אין לו שהות כלל, שבחול מדלג ואומר ברוך שאמר, תהלה לדוד וישתבח - לסוברים כן^[575] - בשבת אומר: ברוך שאמר, תהלה לדוד נשמת וישתבח^[576]. ויש סוברים שפסוד"ז של חול קודמים בסדר העדיפויות לנשמת^[577], אם משום שהם תדירים, ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם^[578], או משום שלדעתם אמירת נשמת אינה אלא בגדר מנהג^[579], ומכל מקום נשמת קודם בסדרי העדיפויות למזמורים שמוסיפים בשבת^[580].

יש מהפוסקים שכתב, שלמרות שהמזמורים שמוסיפים בשבתות ומועדים מאוחרים בסדר הדילוג לשאר המזמורים^[581], מכל מקום לנוהגים לומר כל המזמורים של פסוד"ז מלבד "מזמור שיר חנכת הבית לדוד"^[582] לאחר ברוך שאמר^[583], מוטב לדלג עליו מלדלג עליהם^[584], למרות שהוא תדיר ונאמר בכל יום, שמכיון שהללו נתקנו עם ברכה לפניהם, חשובים יותר^[585], ועוד, שיש הסוברים שאין כלל לומר מזמור זה בפסוד"ז^[586].

מהות התפילה בציבור

אם בא לאחר שהתחיל שליח-צבור* יוצר אור, ומשער שבניגון שליח הציבור את המילים יוכל לומר ברוך שאמר ותהלה לדוד וישתבח - לסוברים שאם אין שהות יכול לאומרם בלבד^[587] - וברכות-קריאת-שמע* ולהתחיל תפילת שמנה-עשרה* עם הציבור, כתבו הפוסקים שיעשה כן, אף אם לא יוכל לקרוא קריאת שמע עם הציבור^[588], שעיקר ההקפדה שיתפלל תפילת שמנה עשרה עם הציבור בלחש - אף אם לא יקרא קריאת שמע עמהם - אך הוא בתנאי שלא יחסר מלקיים מצות קריאת שמע כתיקונה^[589].

יש מהפוסקים המצדד שאין דיני הדילוג אמורים אלא כשאינו יכול להתפלל תפילה בלחש יחד עם חזרת-הש"ץ*, אבל אם יכול להתפלל כאחד עם שליח הציבור בחזרה, הרי זו כתפילה בציבור^[590], ויש מהפוסקים שכתבו שאין תפילה בציבור אלא תפילה בלחש בלבד^[591].

כשיכול להתפלל במנין אחר

לא נאמרו כל דיני הדילוג הללו אלא כשאין שם מנין אחר שיכול להתפלל שם בציבור, אבל כשיש מנין אחר, יתפלל עמהם ללא דילוג^[592], ואפילו אם ימצא ציבור אחר בטורח, יתפלל עמהם ואל ידלג בתפילה^[593].

כשדרכו להתפלל ביחידות

גם מי שאינו רגיל להתפלל עם הציבור בתמידות, אם אירע לו איזה פעם שבא לבית הכנסת ומצא הציבור בסוף פסוד"ז, ידלג על חלקם^[594] כדי להתפלל עם הציבור^[595].

כשדרכו להתפלל במתינות

מי שדרכו להתפלל במתינות ובכוונה, ואף כשבא בתחילת התפילה אינו יכול להתפלל בשווה עם הציבור, מותר לו להתפלל על הסדר - ולא לדלג בתפילתו^[596] - ויראה לכוון שברכו וקדושה יאמר עמהם בין הפרקים^[597] ולא יעמוד באמצע הפרק^[598].

דילוג כדי לקרוא קריאת שמע בזמנה

אם מחמת שיאמר פסוקי דזמרא יעבור זמן קריאת שמע, צריך לדלגם כדי לקרות קריאת שמע בזמנה^[599].

דילוג עבור טלית ותפילין

מי שאין לו טלית ותפילין, ומצפה שיובאו לו, ומתיירא שבעוד שיניחם יתעכב מלהתפלל שמנה-עשרה* עם הציבור, יכול לדלג בפסוד"ז - לסוברים שרשאי לעשות כן עבור תפילה בציבור^[600] - כדי שיהא לו פנאי להניחם לאחר שהוא אומר ישתבח, קודם שיאמר שליח-הצבור* הקדיש*^[601].

דילוג כדי שלא יאחר לעבודתו

המאחר לקום ואם יאמר כל התפילה יאחר לעבודתו, והוא פועל השכור למלאכתו או מלמד שיאחר להתחיל ללמד את התלמידים, ואפילו שיגיע בזמן אבל אם לא ידלג על פסוד"ז לא יספיק לאכול איזה דבר קודם עבודתו, רשאי לדלג על פסוד"ז^[602], כפי הדין עבור תפילה בציבור^[603] - לסוברים כן^[604] - אכן, אם שכור למלאכת לא ידלג אלא אם יש חשש גדול שאפשר שיהיה הפסד מאיחורו^[605].

כשהציבור אומר ישתבח

אם איחר לבוא לבית הכנסת והצבור אומרים ישתבח^[606], כתבו אחרונים שאם לא יוכל להתחיל בברוך שאמר ותהלה לדוד וישתבח - ולהתפלל עם הציבור, לסוברים שאם אין שהות יכול לדלג על שאר פסוד"ז כדי להתפלל עם הציבור^[607] - לא יאמר עמהם ישתבח כלל - שאינה נאמרת ללא ברוך שאמר ומקצת פסוד"ז^[608] - רק ישתוק וישמע מהשליח צבור כשאומר ישתבח ויענה אמן על ברכותיו ואח"כ יתפלל עם הציבור יוצר אור^[609].

הפסק בהם

הפסק בדיבור

כתבו ראשונים שאסור להפסיק בדיבור משיתחיל "ברוך שאמר" עד שמסיים תפילת שמנה-עשרה*^[610], שכן אסור להפסיק בפסוד"ז^[611], ובין "ישתבח" ל"יוצר אור" אין להפסיק^[612], וכן אין להפסיק בברכות-קריאת-שמע*^[613], ובין גאולה לתפילה^[614], ובתפילת שמנה עשרה^[615] ובחזרת-הש"ץ*^[616]. במדרש אמרו: מי האיש הירא ורך הלבב^[617], זה המדבר בין ברוך שאמר לסוף התפילה^[618].

הפסק בדיבור בפסוד"ז

באיסור להפסיק בדיבור בפסוד"ז^[619], יש מפרשים הטעם כיון שתקנו ברכות לפני פסוקי דזמרא ולאחריהם^[620], דהיינו ש"ברוך שאמר" ו"ישתבח" הן ברכות סמוכות^[621], שהרי מטעם זה אין ברכת "ישתבח" פותחת בברוך, ששתיהן נתקנו על פסוד"ז, זו לפניהם וזו לאחריהם, והפסוקים שביניהן אינם חשובים הפסק^[622]. ויש מפרשים הטעם, לפי שברוך שאמר נתקן עם התפילה, שהרי שנינו: לעולם יספר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל^[623].

איסור זה של הפסק, כתבו ראשונים שאינו עדיף מאיסור הדיבור בקריאת-שמע* וברכותיה^[624] - שלהלכה בין הפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם, ובאמצע הפרק שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד^[625] - ואף כאן בין המזמורים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם, ובאמצע המזמור, שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד^[626].

אלו הן בין הפרקים של פסוד"ז: בין ברוך שאמר לתחילת מזמורים, ובין כל מזמור לחבירו, ובין סוף כל המזמורים לישתבח^[627], ופסוקים המלוקטים שאינם מזמור שלם, כל שנים או שלשה פסוקים הנאמרים כסדר שהן כתובים במקומם, דינם כמזמור שלם^[628], ולפיכך אלו הן אמצע הפרקים של פסוד"ז - בחול, לנוהגים לומר הודו לאחר ברוך שאמר^[629] - מהודו^[630] עד אמן והלל לה'^[631], מן תנו עֹז^[632] וגו' עד ברוך אלהים^[633], מן אל נקמות^[634] עד על גאים^[635], מן נפשנו חכתה לה'^[636] עד כאשר יחלנו לך^[637] - ואף לנוהגים לומר הודו קודם ברוך שאמר^[638] - מן יהי שם^[639] עד על השמים כבודו^[640]. ומן תהלה לדוד^[641] עד כל הנשמה תהלל יה הללויה^[642], באמצע כל מזמור הוא אמצע פרק וסוף כל מזמור הוא בין הפרקים^[643]. פסוקי ברוך ה' לעולם אמן ואמן^[644] - אף על פי שאינם כסדר המקרא - הרי ארבעה פסוקים הללו - לנוהגים לומר ארבעה פסוקים^[645], ושני הפסוקים, לנוהגים לומר שניים בלבד^[646] - כפרק אחד^[647], שענין אחד להם^[648]. משם ואילך אמצע הפרקים הם: מן ויברך דויד^[649] עד לשם תפארתך^[650], מן אתה הוא ה' לבדך^[651] עד במים עזים^[652] - ולנוהגים לומר שירת הים קודם ישתבח^[653] - ומן ויושע^[654] עד ה' ימלוך לעולם ועד^[655].

כשצריך להפסיק והוא עומד סמוך לפרק, יש לו ליזהר ולמהר לסיים עד הפרק, כי טוב יותר להפסיק בין הפרקים מבאמצע הפרק^[656].

בימינו שאין אנו רגילין לשאול בשלום בבית הכנסת בעת התפלה, כתבו הפוסקים שאין לשאול או להשיב, אפילו בין הפרקים של פסוד"ז^[657].

מהיכן חל האיסור

איסור זה להפסיק בדיבור, שכתבו ראשונים שהוא מברוך שאמר^[658], יש ראשונים שכתבו שמתחיל מהמילים: בא"י אמ"ה האל אב הרחמן^[659], שהיא הברכה שלפני פסוד"ז^[660]. וביארו אחרונים שהיא התחלת הברכה^[661] ומקודם לה - הפתיחה: ברוך שאמר והיה העולם וכו' - אינו כלל מענין הברכה^[662]. וכן יש מהפוסקים שצידדו להלכה שמותר להפסיק כשצריך מן ברוך שאמר עד ברוך אתה^[663]. וכתבו אחרונים - שאף לפוסקים שאסור להפסיק לענות לדבר שבקדושה בברכת ברוך שאמר^[664] - מותר להפסיק בפתיחה לכל דבר שבקדושה^[665], וכן לעניית אמן שהוא חיוב, אבל לא אמן שחיובו רק ממנהג^[666]. יש מהאחרונים המצריכים את הפוסק לחזור מתחילת ברוך שאמר, והטעם ע"פ הקבלה, כדי שיאמר פ"ז תיבות - שבברוך שאמר^[667] - בלי יתרון תיבה אחרת עמהם^[668]. ויש אחרונים שכתבו שאין צורך בדבר, שאינו חשוב מוסיף אלא כשמוסיף שבח בנוסח ברכת ברוך שאמר, אבל לא כשעונה איזה דבר שבקדושה שנתחייב לענות ואינו נוגע לנוסח ברוך שאמר^[669].

לסוברים שהפתיחה לברוך שאמר איננה מגוף הברכה, מדוע נסמכה לה, עי' להלן: ברוך שאמר^[670]. אם לדעה זו, פתיחה זו נאמרת בכל יום או רק במועדים מסויימים, עי' להלן: שם^[671].

הפסק לדבר מצוה

הפסק זה בדיבור שאסור בין ברוך שאמר לישתבח^[672], הוא אפילו לדבר מצוה^[673], מלבד לקדיש ולקדושה ולברכו, שמפסיק, אפילו באמצע פסוק^[674], ואפילו אם הוא במקום שלא מסתיים הענין^[675].

סיים ברוך שאמר קודם שסיים החזן, כתבו ראשונים שמותר לענות אחריו אמן*^[676], ואין אמן זה חשוב הפסק בין פסוד"ז לברכה שלפניהם^[677], לפי שגם אמן שבח הוא וכעין זמרה^[678]. ויש מהאחרונים סוברים שאין להפסיק כלל בין ברוך שאמר לפסוד"ז, שחשוב כהפסק בין הברכה לטעימה^[679], וכן יש מהאחרונים מצדדים שהדין, לדעת הסוברים הסוברים שאין להספיק בעניית אמן בין הבוחר בעמו ישראל באהבה^[680]. וכן יש מהפוסקים שכתבו שיותר טוב שיתחיל מזמור לתודה^[681] - לנוהגים לאומרו בחול מייד לאחר ברוך שאמר^[682], או מזמור שיר ליום השבת^[683], לנוהגים לאומרו בשבת מייד לאחר ברוך שאמר^[684], או הודו לה' קראו בשמו^[685], לנוהגים לאומרו בחול ובשבת מייד לאחר ברוך שאמר^[686] - כדי שלא יפסיק בין הברכה לדבר שמברך עליו^[687].

סיים ברכת ברוך שאמר עם החזן בבת אחת, לא יענה אמן, שהוא עונה אמן אחר ברכותיו^[688]. סיים הוא ברוך שאמר והחזן ברכה אחרת, יענה אמן^[689], שיש חומר גדול ביטול אמן ממה שנראה כעונה אחר ברכותיו שמגונה הוא^[690]. ויש מהאחרונים פוסקים שלא יענה אמן^[691], שהוא כעונה אחר ברכת עצמו^[692].

סיים ישתבח עם החזן, עונה אחריו אמן^[693], אף לנוהגים שלא לענות אמן אחר ברכת עצמם בישתבח^[694], שמכיון שהרבה פוסקים סוברים שיענה אמן אחר ברכת עצמו בישתבח^[695], אם סיים עם החזן בשווה, עונה אמן^[696].

באמצע פסוד"ז עונה אמן על כל ברכה ששומע^[697], ואפילו באמצע פסוק^[698], ויש הפוסקים דוקא אם הוא במקום שמסתיים הענין^[699]. ואע"פ - שלענין הפסק - דימו פסוד"ז לקריאת-שמע וברכותיה^[700], ואם כן גם לענות אמן אסור באמצע הפרק^[701], מכל מקום מותר לענות אמן, שהרי אמן אינו גרוע מכל השירות ותשבחות, ולא דימו לענין ברכות קריאת שמע אלא לענין הפסקה בדברי חול^[702].

על האיסור להפסיק בין ישתבח ליוצר אור לדבר מצוה, עי' להלן^[703]. על ברוך-הוא-וברוך-שמו*, שאסור לענות באמצע פסוד"ז, ע"ע^[704]. אם מותר לענות אמן באמצע ברוך שאמר וישתבח, עי' להלן: ברוך שאמר^[705]. על מודים דרבנן, שמפסיקים עבורו באמצע פסוד"ז, ע"ע הודאה^[706]. כשעונה לקדושה*, איזה פסוקים עונה, ע"ע. על קריאת-שמע* עם הצבור, שעונה עמהם את הפסוק הראשון אף בפסוד"ז, ע"ע.

ברכת הודאה

כל ברכת הודאה מותר לברך באמצע פסוד"ז, כמו אשר יצר לאחר עשיית צרכיו וכיוצא בזה^[707], ויש שכתבו שטוב שיניחנה מלברך עד בין הפרקים^[708]. ויש מהאחרונים מסתפקים בזה, שכיון שיוכל לברך בין ישתבח ויוצר אור^[709], ימתין ויברך שם^[710], ויש מהאחרונים שהכריעו כן^[711].

רעמים

אף לדעת הסוברים שאין מפסיקים בברכות קריאת שמע לברך על קול רעמים^[712], כתבו אחרונים שהשומע באמצע פסוד"ז קול רעמים - שצריך לברך על השמיעה^[713] - יפסיק ויברך תיכף כשישמע הרעם - שצריך לברך על השמיעה תוך-כדי-דבור, לסוברים כן^[714] - שאין זה הפסק בשבח המקום^[715]. ויש מהאחרונים שכתב שיראה לסיים הפסוק קודם הברכה^[716].

אם מותר להפסיק באמצע פסוד"ז לעלות לקרוא בתורה, ע"ע קריאת התורה.

טלית ותפילין בתוך פסוד"ז

ראשונים כתבו שמי שנזדמן לו טלית^[717] ותפילין* והוא עומד בפסוד"ז, מותר לו לברך עליהם בתוך המזמורים, שאין הפסקה כזאת בפסוד"ז אסורה^[718], וביארו אחרונים בדבריהם, שאפילו בתוך הפרק יכול לברך^[719]. בדעת האחרונים הסוברים שאין לברך על עטיפת ציצית* והנחת-תפילין* בין פסוד"ז לישתבח^[720], נחלקו הדעות: א) יש סוברים שאף בתוך פסוד"ז אין לברך עליהם^[721], ואפילו בין הפרקים^[722], ואינו דומה לבין הפרקים של קריאת שמע וברכותיה שרשאי להתעטף בציצית ולהניח תפילין - לסוברים כן^[723] - ששם הם צורך קריאת שמע, שלא יהא כמעיד עדות שקר בעצמו, אבל כאן אינם צורך פסוד"ז^[724], ועוד, שכאן אפשר להניחם בין ישתבח ליוצר, ושם אין מקום אחר להניחם^[725]. ב) ויש סוברים שלא נאמר איסור ההפסק לגבי טלית ותפילין אלא בין פסוד"ז לישתבח^[726], שכיון שהברכה היא על פסוד"ז אין ראוי שיהא הפסק בינם לבין ברכה אחרונה שלהם, שהברכה ראויה להיות סמוך למצוה^[727], אבל מקודם לזה בפסוד"ז, בין הפרקים יתעטף בטלית ויברך ויניח תפילין ויברך^[728]. ג) ויש מחלקים: תפילין, מותר להניחם ולברך עליהם בין הפרקים, אבל הטלית, יתעטף ולא יברך עליו עד שיסיים ישתבח ואז ימשמש בו ויברך^[729].

מהו בין הפרקים בפסוד"ז, עי' לעיל^[730]. מהי הברכה שמברך על ציצית, ע"ע ציצית. מהי הברכה שמברך על תפילין, ואם מברך ברכה אחת או שתיים, ע"ע הנחת תפילין: ברכתה.

טלית ותפילין בין פסוד"ז לישתבח

יש מהראשונים שכתבו שלאחר פסוד"ז ולפני ישתבח, כל אחד מתעטף בטליתו ומברך^[731], וכן מניח תפילין ומברך^[732]. ויש ראשונים שכתבו דין זה לגבי שליח-הצבור*, שעומד החזן ומתעטף בציצית* ומברך ויורד לפני התיבה ופותח: ישתבח וכו'^[733]. ותמהו אחרונים על דבריהם, מי דחקם להפסיק בברכת ציצית שלא לצורך, ומדוע לא יברך על הציצית לפני ברוך שאמר^[734], וכן פסקו להלכה שאין לברך על עטיפת ציצית - והנחת תפילין^[735] - בין פסוד"ז לישתבח^[736], אלא בין ישתבח ליוצר^[737], שעדיף להפסיק אז^[738] משיפסיק בין פסוד"ז לישתבח^[739], שהיא ברכה אחרונה שלהם^[740]. ויש אחרונים שפירשו דברי הראשונים, שלא נאמרו אלא בשליח ציבור שלא היה לו טלית תחילה^[741], ופסקו כן להלכה, שיחיד מתעטף בין ישתבח ליוצר^[742], אבל שליח הציבור אם לא היה לו טלית תחלה, יתעטף בציצית קודם שיתחיל ישתבח^[743], כדי שיאמר הקדיש מיד אחר ישתבח, ולא יפסיק^[744], שכיון שהוא שליח ציבור ואומר הכל בקול רם להוציא הצבור^[745], אינו נכון שיפסיק באמצע וישתוק ויברך על הטלית^[746].

אמירה לפני הפסק

אחד הראשונים, כשנצרך להפסיק בין ברוך שאמר לישתבח היה אומר ארבעה פסוקים: ברוך ה' לעולם אמן ואמן^[747]. ברוך ה' מציון שֹכן ירושלם הללויה^[748]. ברוך ה' אלהים אלהי ישראל עֹשֵׂה נפלאות לבדו, וברוך שם כבודו לעולם וימלא כבודו את כל הארץ אמן ואמן^[749] - וביארו אחרונים שהם כברכה אחרונה על מה שאמר^[750]. ויש שכתבו בשמו שאמר שלשה פסוקים: ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העֹלם ויאמרו כל העם אמן והלל לה'^[751]. ברוך ה' לעולם אמן ואמן^[752]. ויברך דויד את ה' לעיני כל הקהל ויאמר דויד ברוך אתה ה' אלהי ישראל אבינו מעולם ועד עולם^[753] - וכשחוזר להתחיל ממקום שפסק אמר גם כן אלו הפסוקים, לפי שהם כמו ברכה^[754], וביארו אחרונים שהם כמו ברכה ראשונה על פסוד"ז שעתיד לומר^[755]. וכן כתבו אחרונים להלכה לומר ארבעת הפסוקים הללו אם מפסיק בדיבור^[756]. ונחלקו אחרונים אם היינו בדבר שמותר להפסיק עבורו^[757]. או שאין צורך לאומרם כשמפסיק לצורך קדיש וקדושה ושאר דברים שמותר להפסיק עבורם^[758], ואין הדברים אמורים אלא כשמפסיק לדבר מפני צורך גדול^[759], וכן המנהג^[760].

עבר והפסיק

עבר והפסיק ושח בין ברוך שאמר לפסוד"ז, נחלקו בו אחרונים: יש סוברים שצריך לברך שנית ברוך שאמר, שלמרות שאינה דומה לשאר ברכות המצוות, שאינו אומר אקב"ו, הרי היא כברכת המצוות^[761]. ויש סוברים שאינו מברך, שברוך שאמר אינה כברכת המצוות או הנהנין, ששם תיקנו הברכה בשביל המצוה וההנאה, וכאן לא תיקנוה בשביל הזמירות, אלא על פי פתק שנפל מן השמים^[762], רק שקבעוה קודם הזמירות^[763]. ויש שהסתפקו בזה^[764], וצידדו שיאמר פסוקי ברוך ה' לעולם וכו'^[765], ותעלה לו כברכה^[766].

לסוברים שאם שח בין ברוך שאמר לפסוד"ז צריך לברך שנית ברוך שאמר^[767], עבר והפסיק ושח דברים בטלים בתוך פסוד"ז, יש המצדדים שצריך לחזור ולברך שנית ברוך שאמר^[768].

הפסק בשתיקה

כתבו אחרונים שאסור להפסיק בשתיקה - בשהייה מרובה^[769] - בתוך פסוד"ז^[770], ואם הפסיק בשתיקה כדי לגמור כולה, נחלקו אחרונים: יש סוברים שחוזר למקום שפסק^[771]. ויש סוברים שדינו כהפסיק בשתיקה בקריאת-שמע* כדי לגמור כולה^[772].

היה במקום שאינו נקי, שמוכרח להפסיק^[773], ושהה כדי לגמור את כולה, כתבו אחרונים שאינו חוזר - אף לסוברים שבקריאת שמע, אם אנוס, חוזר^[774] - שמשום שחיוב פסוד"ז הוא מדרבנן^[775], יש לסמוך על הסוברים בקריאת שמע, שאף אם אנוס אינו חוזר^[776].

בלעז

באיסור הדיבור אין הפרש בין לשון הקודש לשאר לשונות^[777].

הפסק קודם תחילת פסוד"ז

לסוברים שאומרים הודו לה' קראו בשמו^[778] קודם ברוך שאמר^[779], כתבו אחרונים שאין להפסיק כל כך בין אמירת פרשת התמיד וכו' להודו, כי זה המזמור נתקן על התמיד^[780], ולכן אין להפסיק בינתיים^[781]. ומטעם זה אין להמתין קודם הודו לאדם חשוב או גדול שעדיין לא בא, אלא יאמרו הודו וימתינו לו קודם ה' מלך וכו'^[782].

הפסקה באמצע ה' מלך

כתבו הפוסקים שכפי שאין להפסיק - בסוף קריאת-שמע* - בין ה' אלהיכם לאמת^[783], כך אין להפסיק כלל בין ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד^[784]. ונחלקו אחרונים: יש מפרשים, דהיינו בין תיבת ה' לתיבת מֶלך או לתיבת מָלך או לתיבת ימלוך, משום שמשתנה הענין והוא כמזכיר שם ה' לבטלה^[785], אבל בין תיבות ה' מֶלך לה' מָלך, יכול לענות קדיש או קדושה או אמן, כמו שאר הפסוקים של יהי כבוד - וכדין ענייה לדבר שבקדושה בתוך פסוד"ז^[786] - שכיון שאין משתנה הענין אינו כמזכיר שם ה' לבטלה^[787]. ויש מפרשים, דהיינו באמצע המשפט^[788] - כל תיבה בפסוק^[789] - ואינו אלא בה' מלך שביהי כבוד^[790] - לנוהגים לאומרו^[791] - אבל לא בה' מלך שקודם ברוך שאמר - לנוהגים לאומרו^[792] - שאינו מסתבר לומר שבכל פעם שאומרים ה' מלך יהא אסור להפסיק, והרי מצינו בפיוטים* של ראש-השנה* בשחרית - בחזרת הש"ץ, לנוהגים לאומרם^[793] - שמפסיקים פעמים רבות בחרוזים באמצע פסוק ה' מלך, ומוכרח לומר הכוונה על פסוקי ה' מלך שבאמצע פסוד"ז^[794].

הפסק במזמורים אחרים

המזמורים הנאמרים בין ברוך שאמר לישתבח אינם הפסק, הואיל וכך נתקנו, שיהיו ביניהם ושיאמרו עליהם ברכה תחילה וסוף^[795], אבל להוסיף על המזמורים הללו במזמורים אחרים, נחלקו אחרונים: יש סוברים שאסור, שנקרא משנה ממטבע שטבעו חכמים^[796]. ויש סוברים שמותר^[797].

שיר המעלות

הנוהגים לומר בעשרת-ימי-תשובה*, בין ישתבח לקדיש, שיר המעלות ממעמקים^[798], אם הוא עומד באמצע פסוד"ז בשעה שהציבור אומרים מזמור זה, יאמר אותו עמהם, שהרי זמירות אלו מוסיפים בהם כל אחד לפי מנהגו, וכיון שרוצה לומר המזמור עם הציבור רשאי, ומכל מקום כשמגיע אחר ישתבח יוכל לאומרו במקומו^[799].

רפאני ד' וארפא

אמירת פסוקי רפאני ה' וארפא - לנוהגים ששליח הצבור אומרם לפני ישתבח^[800] - אין בהם משום הפסק^[801], שפסוקים בלבד הם ואין בהם משום הפסק, שחשובים מעין הזמירות^[802].

הפסק עבור פיוטים ותחינות

באמירת פיוטים ותחינות בפסוד"ז, נחלקו ראשונים ואחרונים:

א) ראשונים כתבו שבראש-השנה*, לאחר פסוד"ז - וקודם שיתחיל שליח-הצבור* - לפני שיאמר נשמת^[803], או המלך^[804], מתודה ואומר פיוטים*^[805] ופסוקים^[806] ודברי תחנונים^[807] להיות תפילתו לרצון^[808]. ויש מהראשונים שסידרו השבעות מלאכים שיאמר שליח הציבור לפני שיאמר המלך^[809]. וכן יש מהאחרונים שכתבו שמנהג קדום מימי הראשונים גאוני עולם לומר בקשות בין פסוד"ז לנשמת^[810], ואינו חשוב כלל הפסק, שהוא מענין התפילה^[811], וכן בתוך נשמת מותר לומר פיוטים^[812], וכן בין נשמת ליוצר^[813].

ב) ויש אחרונים שכתבו שאין לומר השבעות מלאכים לפני המלך, משום חשש הפסק, אלא קודם ברוך שאמר^[814], והוא הדין לשאר תחינות, שאסור לומר לפני המלך, משום הפסק בדיבור^[815], והרוצה לאומרם יאמרם קודם ברוך שאמר^[816]. וכן כתבו אחרונים בדעת הסוברים שאסור להוסיף במזמורים על המזמורים שבין ברוך שאמר לישתבח^[817], שאסור לומר פיוטים בין ברוך שאמר לישתבח ונשמת^[818]. ויש מהם שכתבו שאף אסור לומר פיוטים בין נשמת ליוצר^[819], שהרי אסור להפסיק בדיבור בין ישתבח ליוצר^[820]. וכן כתבו אחרונים שאסור להפסיק באמצע פסוד"ז לאמירת מעמדות ותחינות^[821].

הפסק בשתיקה לפני ישתבח

בין פסוד"ז לישתבח אסור להפסיק בשתיקה^[822], שמכיון שישתבח היא ברכה אחרונה על פסוד"ז^[823], לכן יש להסמיכה לפסוד"ז^[824]. ודוקא ביחיד^[825], אבל שליח-הצבור*, אם אין מנין בבית הכנסת - ואי אפשר לומר קדיש*^[826] - ימתין הש"ץ עם ישתבח, וישתוק - ולא ישיח שיחה בטלה^[827] - ולא יאמר הש"ץ ישתבח עד שיבא מנין^[828] ויאמר ישתבח וקדיש^[829] - לסוברים שקדיש צריך להיאמר על דבר שלפניו^[830] - ויכול להמתין אפילו חצי שעה^[831] - ואפילו לדעת הסוברים שאם הפסיק בקריאת-שמע* כדי לגמור כולה, והיה אנוס, חוזר לראש^[832] - שכאן לא היה מוכרח לזה, שהרי היה יכול לומר ישתבח אלא שלא רצה עד שיבוא מנין^[833].

הפסק בדיבור בין ישתבח ליוצר אור

אף על גב שפסוד"ז ויוצר אור הם שני עניינים שונים^[834], אין להפסיק בין "ישתבח" ליוצר אור^[835], והמספר בין ישתבח ליוצר אור עבירה היא בידו וחוזר עליה ממערכי המלחמה^[836] - לסוברים כן^[837] - כדי שלא תקטרג - עבירה זו - עליו^[838]. הטעם כתבו ראשונים, לפי שפסוד"ז נתקנו - לסוברים כן^[839] - כדי להסדיר שבחו של הקב"ה לפני התפילה, וכיון שכן הוא, אינו דין לספר בין סדור השבח והתפילה^[840], או שישתבח היא שבח, ויוצר אור היא תפילה^[841], שאומר בה: אלהי עולם ברחמיך הרבים רחם עלינו וכו', שהיא תפילה^[842]. והאחרונים כתבו הטעם, מפני שכולם מסדר התפילה הם וכענין אחד הם^[843]. ויש מהאחרונים מפרשים דהיינו אותם גדודים אשר המה מערכי מלחמה שכבר התפזרו בפסוקי דזמרה - שהקליפות מבטלים לעלות התפילה, וע"י פסוד"ז מכריתם^[844] - ואם שח חוזרים מאותן מערכי מלחמה לעכב תפילתו^[845]. יש מהראשונים החולק וסובר שמותר לדבר בין ישתבח ליוצר אור^[846], וכן יש מהראשונים שכתב שנהגו להפסיק אז בדיבור^[847].

לדבר מצוה

האיסור לדבר בין ישתבח ליוצר^[848], כתבו גאונים וראשונים שאינו אלא בדבר שאינו דבר מצוה^[849], אבל לדבר מצוה, כגון לפסוק צדקה לעניים, מותר להפסיק^[850], והוא הדין בצרכי ציבור^[851], ולאחר מכן יאמר קדיש^[852]. וכתבו אחרונים שמזה נתפשט מה שנהגו בהרבה מקומות לברך חולה או לקבול בבית הכנסת שיעשה לו דין בין ישתבח ליוצר, שכל זה נקרא לצורך ומצוה^[853]. וכתבו אחרונים - שלסוברים שהקדיש נתקן על שלפניו^[854] - אח"כ כשחוזרים להתפלל, יאמר שליח-הצבור* מקצת פסוד"ז ויאמר קדיש עליהם^[855], ואם לא אמר פסוקים, לא יאמר קדיש רק יתחיל ברכו*^[856]. וכתבו אחרונים שראוי יותר לא להפסיק בזה כלל^[857].

מי שנזדמנה לו טליתו לאחר ישתבח - ושליח-צבור* הוא - כתבו גאונים שכיון שגומר מלך אל חי העולמים מפסיק ומברך בין ישתבח לקדיש* להתעטף בציצית ומתעטף ומתחיל לומר קדיש^[858]. וכן כתבו הפוסקים שמי שלא היה לו ציצית או תפילין והביאו לו בין ישתבח לקדיש, יכול להניחם ולברך עליהם^[859].

שיר המעלות

יש מהאחרונים שפקפקו במנהג לומר בעשרת-ימי-תשובה* שיר המעלות ממעמקים^[860] בין ישתבח לקדיש^[861], משום חשש הפסק, שאסור להפסיק בדיבור בין ישתבח ליוצר^[862]. ויש שכתבו שאין לאומרו אלא אם כן יודע לכוין הכוונות ע"פ הקבלה^[863], שאז אין חשש הפסק, שיודע לכווין עומק הדברים^[864]. ויש אחרונים שכתבו שאין חשש הפסק בזה^[865] - אף אם אין לו ידיעה בדרכי הקבלה^[866] - שזה נחשב כסדר התפילה^[867], והפסק אינו אלא בדברי חול^[868], או שאינו הפסק משום שהם פסוקים והם כעין הזמירות^[869], או שנתקן כדי לעורר בתשובה, והוא כדבר מצוה, שאינו הפסק בין ישתבח ליוצר^[870].

הפסוקים שאומרים בשעת הקדיש

הפסוקים שיש הנוהגים לומר בשעה ששליח-הצבור* אומר קדיש*^[871], כתבו אחרונים שאינם חשובים הפסק בין ישתבח ליוצר, שלא אסרו להפסיק אלא בדברי הבאי ובטלה, אבל שבח מעין המאורע, פשוט שמותר^[872].

הנכלל בהם בחול

עיקר התקנה

אמר ר' יוסי: יהא חלקי מגומרי הלל* בכל יום^[873], וביארו בתלמוד דהיינו פסוד"ז^[874]. ונחלקו גאונים וראשונים:

א) יש מפרשים דהיינו מתהלה לדוד^[875] עד סוף הספר^[876] - שישה מזמורים^[877] - שגם הם נקראים "הלל"^[878]. וכן שנינו במסכת סופרים: אמר ר' יוסי: יהא חלקי עם המתפללים בכל יום ששת המזמורים הללו^[879]. בדעת הסוברים לגבי דילוג מזמורים כדי להתפלל עם הציבור שאין לדלג על "תהלה לדוד" בלבד^[880], ביארו ראשונים שסוברים ש"פסוד"ז" היינו מתהלה לדוד עד סיום תהלים, ומכל מקום עיקר התקנה לא היתה אלא מפני המזמור של "תהלה לדוד" - שהרי אמרו על מזמור זה שכל האומרו בכל יום הוא בן העולם הבא^[881] - ואגב אותו מזמור תיקנו לומר עד סיום תהלים^[882], ותיקנו לומר מזמור זה, לפי שיסודו הוא שאין מלכות דומה למלכותו יתברך, שבכל פסוקיו תמצא שכל מלכות הווה ונפסד ומלכותו קיים לעדי עד ולנצח נצחים^[883].

ב) ויש מפרשים ש"פסוד"ז" היינו שני המזמורים של הילולים, "הללו את ה' מן השמים"^[884] ו"הללו אל בקדשו"^[885].

ג) ויש שכתבו לגבי דילוג מזמורים כדי להתפלל עם הציבור^[886] שיאמר "תהלה לדוד" ו"הללו אל בקדשו"^[887], וביארו אחרונים בדעתם שעיקר פסוד"ז הוא "הללו אל בקדשו"^[888].

ד) ויש מהאחרונים סוברים בדעת ראשונים ש"פסוד"ז" היינו "תהלה לדוד", ושאר המזמורים הם מתקנת הגאונים^[889].

מקום אמירת ברוך שאמר

כתבו ראשונים שיש נוהגים לברך ברוך שאמר קודם כל המזמורים, בין בחול בין בשבת^[890], שיהא לכולם ברכה תחילה וסוף^[891], ויש נוהגים לברך ברוך שאמר אחר הודו^[892] - ופסוקים ומזמורים נוספים^[893] - שהודו ראוי להיאמר סמוך לקרבנות, כי אינו מענין הלל כלל, והאיך נברך ברכת הלל עליו^[894], שהודו נתקן לומר מפני שהיו אומרים אותו בכל יום על הקרבנות לפני הארון^[895], והוא מענין הקרבנות^[896], וברוך שאמר הוא ברכת ההלל, שהם פסוד"ז מתהלה לדוד^[897] עד כל הנשמה תהלל יה^[898]. או שהטעם הוא, לפי שאין לברך עד שיתאספו כל הקהל הגדול ויצאו ידי חובתן בשמיעת הברכות בענייתן אמן*^[899].

אף בימינו נחלקו המנהגים: יש נוהגים לומר ברוך שאמר לפני הודו^[900], ויש מהם הנוהגים להקדים לו את מזמור שיר חנכת הבית לדוד^[901] וקדיש^[902]. והנהיגו לאומרו קודם ברוך שאמר, לפי שמזמור שיר חנוכת הבית אמרו שלמה בשעה שהכניס הארון לבית קודש הקדשים ולא נענה עד שהזכיר זכות דוד^[903], ולפי שכל פסוד"ז הם פסוקי דוד המלך לפיכך הקדימו מקודם מזמור זה שבו נגלה צדקתו, ולכן - נאמר קודם ברוך שאמר - ולא הכניסוהו בתוך פסוד"ז^[904]. ויש אומרים הטעם שנהגו לאומרו קודם ברוך שאמר, שאינו מנוסח בעלי מסדרי התפילה, רק אח"כ הנהיגו לומר המזמור, לכן לא רצו לסדרו בין הברכות^[905]. והנהיגו להפסיק בקדיש, לומר שאינו שייך לפסוד"ז אלא לקרבנות^[906], או כדי שאף הנחפזים למלאכתם ויוצאים מבית הכנסת לאחר חזרת-הש"ץ* יאמרו ארבעה קדישים בתפילין^[907]. וברוב קהילות ישראל נוהגים לומר ברוך שאמר לאחר הודו ופסוקים ומזמורים נוספים^[908].

מלבד תהלה לדוד עד סוף הספר, מוסיפים בחול מזמורים נוספים מתהלים וחלקים אחרים מהמקרא:

הודו לה' קראו בשמו

נהגו לפתוח - בכל יום^[909] - אחר מדרש רבי ישמעאל - לנוהגים להוסיף מזמורים לפני ברוך שאמר^[910], ולאחר ברוך שאמר, לנוהגים לומר כל המזמורים בין ברוך שאמר לישתבח^[911] - בהודו לה' קראו בשמו^[912], הנאמר בדברי הימים^[913]. טעם הדבר, כתבו ראשונים, לפי שכל אותן שנים שהיה הארון ביריעה תקן דוד שיהיו אומרים לפניו זה המזמור^[914], ואמרו אלה שני המזמורים תמיד בכל יום לפני הארון עד שהביא שלמה את הארון לבית עולמים^[915], בזמן הקרבת תמיד* של שחר היו אומרים מהודו עד ובנביאי אל תרעו^[916], ובזמן הקרבת תמיד של בין הערבים היו אומרים משירו לה' כל הארץ עד והלל לה'^[917], ובכל יום היו אומרים המזמור להזכיר בכל יום נפלאות אלהינו שבחר באבותינו והפרה והרבה אותנו^[918], ומפני שהזכרנו סדר הקרבנות אנו אומרים זה המזמור^[919]. ויש במזמור זה עשר לשונות של הודאה, כנגד עשר מכות שהביא הקב"ה על המצרים ועשרה ניסים שנעשו לאבותינו על ים סוף^[920]. הטעם שאנו אומרים כל המזמור בשחרית*, ואיננו מחלקים ואומרים משירו לה' וגו' לפני תפילת מנחה* - שנתקנה כנגד תמיד של בין הערבים, לסוברים כן^[921] - כתבו אחרונים, מפני שכל איש עסוק במלאכתו, ולכן נהגו לומר כל המזמור כולו בבוקר, כשעדיין לא התחילו במלאכתם ואינם דחוקים כל כך^[922]. ויש מהאחרונים שנהג לחזור ולומר משירו לה' קודם תפלת מנחה^[923].

יש מהגאונים וראשונים ואחרונים שכתבו שאין אומרים הודו אלא בשבת^[924]. ויש מהם שכתבו הטעם, שאומר שליח-צבור* הודו לה' קראו בשמו והקהל עונים אחריו^[925], כפי שעשה אסף^[926], ואע"פ שמעשה אסף היה בכל יום, אין עושים עתה אלא בשבת, כשיש רוב עם בבית הכנסת ויכולים לאומרו בנעימה כדרך שיר, לפי שאינו יום מלאכה^[927]. ויש מהם שכתבו הטעם, שנוהגים לאומרו בשיר וזמרה מילה במילה, ובחול משום ביטול מלאכה לא פשטה תקנתו^[928]. ויש מהאחרונים שכתבו שמטעם זה אין אומרים אותו בחול בניגון, אלא בשבת^[929].

לאחר והלל לה', מוסיפים לומר - עשרים ושנים פסוקים^[930] מפוזרים^[931] כנגד כ"ב אותיות*^[932], המלוקטים מתהלים^[933] - רוממו ה' אלהינו^[934], וזהו הלל^[935], ומביא בחיבור זה פסוקים של רחמים ושאלת הצלה וישועה^[936].

יש מהראשונים שכתבו שבתשעה-באב* אין אומרים התוספות שלפני ברוך שאמר^[937].

על המנהג לומר הודו חזן וקהל, עי' לעיל: זמן אמירתם ואופן האמירה^[938]. על ההפסקה הנדרשת בין אלילים ובין וה' שמים עשה, עי' לעיל: שם^[939]. על המנהג לרוק כשאומרים: אלילים, עי' לעיל: שם^[940]. על עמידה באמירת ישמחו השמים ותגל הארץ, עי' לעיל: שם^[941].

כפילת הודו לה' כי טוב

יש הנוהגים לכפול את הפסוק: הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו^[942], הנאמר בתוך פסוקי הודו לה' קראו בשמו^[943], וכתבו אחרונים שלא נכון לעשות כן, והטעם ע"פ הקבלה^[944].

ארוממך ה'

יש הנוהגים לומר לאחר הודו - לנוהגים לאומרו לפני ברוך שאמר^[945] - וקודם ה' מלך^[946]: ארוממך ה' כי דיליתני וגו'^[947], ויש הנוהגים לומר מתחילת המזמור: מזמור שיר חנכת הבית לדוד וגו'^[948]. ויש הנוהגים לומר בכל ימות השנה: ארוממך, ובחנוכה: מזמור שיר^[949].

מספר טעמים לאמירת המזמור: א) המזמור מדבר על גאולתנו ועל פדות נפשנו^[950]. ב) מזמור שיר חנוכת הבית אמרו שלמה בשעה שהכניס הארון לבית קודש הקדשים ולא נענה עד שהזכיר זכות דוד^[951], ולפי שכל פסוד"ז הם פסוקי דוד המלך לפיכך הקדימו מקודם מזמור זה שבו נגלה צדקתו, ולכן - נאמר קודם ברוך שאמר - ולא הכניסוהו בתוך פסוד"ז^[952]. ג) להדגיש שאנו מאמינים שעתיד במהרה בימינו בית המקדש להיבנות ונקריב בו הקרבנות^[953].

ויש שכתב שנוסד מתחילה לאומרו בחנוכה, ובמשך הזמן חשבו שהוא מהמזמורים הנאמרים בכל יום, והשמיטו הפסוק הראשון המדבר על חנוכת הבית - לנוהגים כן^[954] - כדי להסיר התלונה על אמירתו בכל יום^[955]. יש מהאחרונים שכתבו שנהגו לומר מזמור זה בשבת בלבד^[956].

על הנוהגים לומר מזמור זה לבדו קודם ברוך שאמר, עי' לעיל^[957].

לדוד ברכי נפשי

כתבו ראשונים שיש הנוהגים לומר קודם ברוך שאמר: לדוד ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו וגו'^[958], וכן יש בימינו הנוהגים לאומרו לאחר ארוממך ולפני ה' מלך^[959], ויש מהאחרונים שכתבו שאין לאומרו^[960].

ה' מלך

כתבו ראשונים ואחרונים שנוהגים לומר ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד קודם ברוך שאמר בשבתות וימים טובים^[961], ויש הנוהגים כן בימינו^[962]. והרבה אחרונים כתבו שנוהגים לאומרו אף בימות חול^[963], וכן מנהג רוב קהילות ישראל בימינו^[964]. והטעם, כדי להמליך מלכותו עלינו במהרה^[965], או - לנוהגים שלא לאומרו בימות חול - להודיע יחוד מלכותו בשבת ליום שכולו שבת^[966]. והרבה גאונים וראשונים לא הזכירו כלל המנהג לאומרו^[967], וכן יש בימינו שאינם נוהגים לאומרו^[968].

ה' מלך וכו' אינו פסוק^[969] אחד^[970], אלא פסוקים מפוזרים שהזכירם דוד במקומות חלוקים^[971], הזכיר תחילה ה' מֶלך עולם ועד אבדו גוים מארצו^[972], ולא הזכיר דוד מלכות שמים עד המזמור הזה שהוא העשירי, וכן במזמור העשרים שהוא עשירי לעשירי הזכיר בו: המלך^[973], ואחרי כן הזכיר: ה' מָלך גאות לבש^[974], והזכיר בכל הספר לשון מָלך, שהוא לשעבר^[975], ובסוף הספר הזכיר: ימלֹך ה' לעולם אלהיך ציון וגו'^[976], ואנו מחברים אותם בתפילתנו לרמוז שלשה חלקי הזמן, שהם הווה, היה ויהיה^[977], וידוע כי ה' ימלך לעֹלם ועד פסוק מלא הוא, אמרו משה בשירת הים^[978]. וכתבו ראשונים שנמצא באגדה שה' מלך וכו' הוא שבח שהמלאכים משבחים בו^[979]. ותיקנו לאומרו אע"פ שאינו פסוק, כדרך שתיקנו לומר בסליחות* - משפט שאיננו פסוק - זכור ה' חיבת ירושלים וגו'^[980].

לאחר אמירת ה' מלך וכו' נוהגים להוסיף ולומר: והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד^[981] - להתפלל - שינקום נקמתו מעמלק ומכל זדים ועושי רשעה שהרעו לעשות עימנו ויתגדל ויתקדש שם כבודו^[982]. ויש שאינם נוהגים בזה^[983].

על העמידה בשעת אמירת ה' מלך, עי' לעיל: זמן אמירתם ואופן האמירה^[984]. על העמידה בשעת שמיעת ה' מלך מהציבור, עי' לעיל: שם^[985].

כפילת ה' מלך

ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד - לנוהגים לאומרו לפני ברוך שאמר^[986] - כופלים אותו^[987], כפי שכפלו ישראל לומר ה' הוא האלהים ה' הוא האלהים^[988], והטעם כדי להמליכו בגופים ובנשמות^[989], ויש שכתבו לזה טעמים ע"פ הקבלה^[990]. וכתבו אחרונים שיש הנוהגים לאומרו שלש פעמים, ואין להם על מה שיסמכו^[991].

ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד שנאמר בתוך הפסוקים של יהי כבוד^[992] - לנוהגים לאומרו^[993] - נחלקו אחרונים אם יש לכופלו^[994], או שאין צורך בדבר^[995], וכן המנהג^[996].

הושיענו

הנוהגים לומר והיה ה' למלך^[997], מוסיפים אחריו: הושיענו וגו' ברוך ה' אלהי ישראל וגו'^[998], כל הנשמה וגו'^[999], וביארו אחרונים שמלכות הקב"ה היא קיבוץ גלויות, ולכן לאחריה אנו מתפללים על קיבוץ גלויות: הושיענו וגו'^[1000] - ומוסיפים לומר ברוך ה' אלהי ישראל וגו' - שלאחר שינקום נקמתו מעמלק ומכל זדים ועושי רשעה שהרעו לעשות עימנו, יתגדל ויתקדש שם כבודו וכבוד ישראל ישראל ההרוגים על קידוש שמו ויהיה שמו מבורך מן העולם ועד העולם^[1001].

אף שכופלים את הפסוק כל הנשמה וגו' - לסוברים כן^[1002] - בסוף פסוד"ז - היינו עיקר פסוד"ז, לסוברים שהם חמשת המזמורים שבסוף תהלים^[1003] - כשאומרים אותו לאחר ה' מלך - בסוף פסוקי הושיענו - אין לכפול אותו^[1004].

אם עומדים בשעת אמירת הושיענו, עי' לעיל: זמן אמירתם ואופן האמירה^[1005].

השמים מספרים

כתבו ראשונים שיש שנהגו לומר בחול - מייד לאחר פסוקי הושיענו ^[1006] - למנצח מזמור לדוד השמים מספרים וגו'^[1007], ויש שלא נהגו לאומרו בחול, אלא בשבתות וימים טובים^[1008], וכן המנהג ברוב קהילות ישראל בימינו^[1009]. ויש הנוהגים בחול-המועד* לומר מזמור זה במקום למנצח בנגינות^[1010].

למנצח בנגינות

למנצח בנגינֹת מזמור^[1011], כתבו אחרונים שנכון לאומרו בכל יום מימות החול, אבל לא בשבת^[1012], מייד לאחר פסוקי הושיענו^[1013]. ויש מהאחרונים שכתבו לאומרו מתוך ציור - המסדר המילים בצורת - מנורה^[1014]. וכן כתבו ראשונים שיש האומרים אותה בכל יום - לאחר תפילת שחרית^[1015] - מפני שנקרא מזמור המנורה, והקורא אותו בכל יום נחשב כמדליק המנורה הטהורה בבית המקדש וכאלו מקבל פני שכינה^[1016].

בימינו, הנוהגים לומר פסוקי הושיענו^[1017], נוהגים להוסיף אחריו מזמור זה בימי חול^[1018].

ברכי נפשי

יש מהראשונים שכתבו שאומרים פסוקים - מלוקטים - המתחילים בברכי נפשי^[1019] - או ברכו ה' מלאכיו^[1020] - קודם ברוך שאמר^[1021], ואומרים חמשה ברכו כנגד חמישה עולמות שבו הולד^[1022] וכנגד חמישה דברים שהנשמה מתדמה לבורא^[1023], ואין חשש לאומרם קודם ברוך שאמר - אף לסוברים שכל פסוד"ז נאמרים בין ברוך שאמר לישתבח^[1024] - שנתקנו דרך שבח, כמו שאומרים באותה תחינה של ריבון העולמים: בעת ההיא אביא אתכם ובעת קבצי אתכם^[1025]. ויש מהראשונים שכתבו שיש לאומרם אחר חתימת ברוך שאמר^[1026], שהם מפסוד"ז^[1027], ותקנו בפסוד"ז ברכה לפניהם ולאחריהם^[1028]. ויש שכתבו שיש לאומרם לאחר כל הנשמה^[1029].

הריני מזמן

יש נוהגים לומר לפני ברוך שאמר: "הריני מזמן את פי להודות ולהלל ולשבח את בוראי לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל"^[1030]. וכתבו אחרונים שהוא נכון רק לאלה שמתחילים פסוד"ז בברוך שאמר^[1031], אבל לנוהגים לומר מזמורים קודם ברוך שאמר^[1032] אינו נכון לאומרו שם, שהרי אינו תחילת פסוד"ז, ואדרבא נראה בזה כעין דרך שלילה, כי רק עתה מתחיל להודות ולהלל ולשבח את בוראו ועד עתה לא היה עבור זה חלילה^[1033].

על הפיוטים* שיש המקדימים לברוך שאמר, ע"ע פיוטים^[1034]. על הנוהגים להקדים לברוך שאמר את עשרת-הדברות*, ע"ע.

מי ימלל

כתבו אחרונים שיש נוהגים לומר מיד אחר ברוך שאמר: מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו^[1035], ואין לומר כן^[1036], והאומר אותו הרי הוא כמחרף ומגדף, שכיון שהוא מתחיל עתה לומר זמירות ותשבחות ואומר תחלה מי ימלל וגו'^[1037], משמע פירושו מי שהוא רוצה למלל גבורות ה' כדי שישמיע כל תהלתו יאמר הודו לה' קראו בשמו וגו'^[1038] - לנוהגים לאומרו מייד לאחר ברוך שאמר^[1039] - והרי זה חירוף^[1040] וגידוף, כי מי הוא זה ואיזה הוא שיכול לספר כל תהלות ה'^[1041]. וכתבו אחרונים שמי שיאמר פסוק זה אחרי שיסיים שירות ותשבחות יפה אומר, שאז פירושו כאילו אומר הנה אפסיק לספר בשירות ותשבחות ולא משום שסיימתי כל שבח אדוני, כי מי הוא זה שימלל גבורות ה' וישמיע כל תהלתו, על כן אפסיק הפעם^[1042].

מזמור לתודה

אמירת מזמור לתודה^[1043], נחלקו בו גאונים וראשונים: א) יש גאונים וראשונים שלא הזכירוהו כלל בין המזמורים הנאמרים, לא בחול ולא בשבת*^[1044]. ב) ויש גאונים וראשונים שכתבו שאין אומרים אותו בימי חול אלא בשבת^[1045], וכתבו ראשונים טעם הדבר, לפי שהשבת היא יום הודאה, ולכן פתח אדם הראשון^[1046] ואמר: מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה'^[1047], והלשון הזה משמע לשעבר, שאנו נותנים הודאה למקום שהנחילנו יום הודאה כזה, ומשמע לעתיד, כמבואר במדרש שלעתיד לבוא כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל, כל התפילות עתידות ליבטל ותפילת הודאה אינה בטילה^[1048], ושבת היא יום מנוחה דוגמא לעתיד לבא^[1049]. ג) ויש ראשונים שכתבו להיפך, שמזמור זה נאמר בימי חול ולא בשבתות^[1050], לפי שמזמור זה היה נאמר - בשירת הלויים^[1051] - על קרבן התודה - לסוברים כן^[1052] - ולא היתה קריבה אלא בחול^[1053]. ויש מהם שכתבו יותר מזה, שיש לדלג עליו בשבת, כדי שלא יאמרו קרבן תודה דוחה שבת^[1054]. יש מהראשונים שדחו טעם זה, שאין לחוש שמא יבואו להקריבו כשיבנה בית המקדש, שלא יטעו אנשים בכך^[1055]. ויש מהאחרונים שפירשו בדעת ראשונים שדחו טעם זה, מכיון שמזמור זה אין אנו אומרים אותו לשם קרבן תודה אלא לשם הודאה^[1056], וכתבו אחרונים שאע"פ שאין תודה קריבה, מכל מקום טעם גדול יש באמירתו קודם הזמירות, שמזרז באמירת הזמירות והתפילה ביראה ובכוונה ושמחת הלב, כאומרו: הריעו וכו' עבדו את ה' בשמחה^[1057], שסדר שבחות וזמירות הוא אומר, ולא בתורת קרבן^[1058]. וביארו אחרונים שאף לטעם זה אין לאומרו בשבת, משום שבלאו הכי אומרים מזמור אחר במקומו, והוא מזמור שיר ליום השבת^[1059]. ד) ויש ראשונים שכתבו שהמנהג שמזמור לתודה נאמר בין בחול בין בשבת^[1060], ויש מהם שנהגו לדלג על המילים מזמור לתודה^[1061], ולהתחיל: הריעו לה' כל הארץ^[1062], מפני שזה שבח של הקב"ה^[1063], וביארו אחרונים שמזה שאנו אומרים: לתודה, משמע כאילו אנו אומרים מזמור זה לקרבן תודה, ואם מתחיל הריעו, יפה עושה^[1064].

לסוברים שמזמור לתודה אינו נאמר בשבת^[1065], כתבו ראשונים שאינו נאמר אף ביום-טוב*^[1066], שאף בו תודה אינה קריבה^[1067]. וכתבו אחרונים, שכן לסוברים שנאמר משום הודאה, אינו נאמר ביום טוב, שכן נאמר במקומו מזמור שיר ליום השבת^[1068]. ויש מהראשונים שכתבו שאף אם אינו נאמר משום שהתודה אינה קריבה בשבת, יש האומרים אותה ביום טוב^[1069]. ואחרונים כתבו שאף אלה שאינם אומרים מזמור לתודה ביום טוב, יש מהם האומרים אותו בראש-השנה*, משום שכתוב בו: הריעו לה' כל הארץ^[1070], וכן ביום-הכפורים*, מזה הטעם^[1071].

לסוברים שמזמור לתודה אינו נאמר בשבת^[1072], נחלקו ראשונים אם אומרו בחול-המועד* של פסח: יש סוברים שאינו נאמר אז, שאין מקריבים בו תודה, מפני חמץ שבה^[1073]. ויש סוברים שיש לאומרו^[1074], שסדר שבח ותודה אומר^[1075], וביארו אחרונים, שלטעם זה נאמר אף אז, שרק בשבתות וימים טובים שנאמר מזמור שיר ליום השבת במקומו, נעקר מזמור לתודה, אבל בחול המועד פסח, שלא נאמר אז מזמור אחר, לא ראו לעוקרו^[1076]. ומכל מקום כתבו ראשונים שהמדקדק ידלג התיבות מזמור לתודה^[1077], ויתחיל: הריעו לה' וגו'^[1078].

לסוברים שמזמור לתודה אינו נאמר בחול המועד פסח^[1079], כתבו אחרונים שאין לאומרו אף בערב פסח^[1080].

לסוברים שמזמור לתודה אינו נאמר בשבת^[1081], כתבו אחרונים שאין אומרים אותו בערב יום-הכפורים*, משום שאין מקריבין בו קרבן תודה^[1082], שאין מביאין קרבן לבית הפסול, שהרי נאכל ליום ולילה^[1083]. וכתבו אחרונים שלסוברים שנאמר משום הודאה, נאמר אף אז, שרק בשבתות וימים טובים שנאמר מזמור שיר ליום השבת במקומו, נעקר מזמור לתודה, אבל בערב יום הכפורים שלא נאמר אז מזמור אחר, לא ראו לעוקרו^[1084].

לסוברים שמזמור לתודה אינו נאמר בשבת^[1085], כתבו ראשונים ואחרונים שיש נוהגים שלא לאומרו בערב תשעה-באב*^[1086] ובתשעה באב^[1087], וכתבו אחרונים שטעות היא^[1088], שכשיבנה בית המקדש ויקריבו קרבנות, לא יהיה תשעה באב כי אם לששון ולשמחה^[1089].

בימינו, נהגו לומר בפסוד"ז מזמור לתודה^[1090] לפני יהי כבוד^[1091]. לנוהגים לומר מזמורים קודם ברוך שאמר^[1092], המזמור נאמר מייד לאחר ברוך שאמר^[1093], ולנוהגים שלא לומר מזמורים קודם ברוך שאמר^[1094], המזמור נאמר אחר הפסוקים המלוקטים מתהלים הנאמרים לאחר והלל לה'^[1095].

בזמני אמירתו נחלקו המנהגים: א) יש נוהגים שלא לומר מזמור לתודה בימי חול, אלא בשבת ויום טוב בלבד^[1096]. ב) ויש נוהגים לומר מזמור לתודה בימי חול^[1097], אבל לא בשבת^[1098] ויום טוב^[1099], וכן אין אומרים אותו בחול המועד פסח^[1100] ובערב פסח^[1101] ובערב יום הכפורים^[1102]. ג) ויש נוהגים לומר מזמור לתודה בימי חול^[1103], ואף בחול המועד פסח^[1104] ובערב פסח^[1105] ובערב יום הכפורים^[1106], אבל לא בשבת^[1107] ויום טוב^[1108], מלבד ראש השנה^[1109] ויום הכפורים^[1110], אז הוא נאמר לאחר ה' מלך גאות לבש^[1111] ולפני יהי כבוד^[1112]. ד) ויש נוהגים לומר מזמור לתודה בימי חול, ואף ביום טוב, אבל לא בשבת^[1113]. ה) ויש נוהגים לאומרו בימי חול, אבל לא בשבת ויום טוב, ולא בחול המועד פסח^[1114].

לנוהגים לאומרו ביום חול, כתבו אחרונים שיש הנוהגים לומר אותו אף בתשעה-באב*^[1115] - ובערב תשעה באב - ויש שאינם אומרים אותו בתשעה באב^[1116] ואף בערב תשעה באב^[1117]. וכתבו אחרונים שטעות היא, שכשיבנה בית המקדש ויקריבו קרבנות לא יהיה תשעה באב כי אם לששון ולשמחה^[1118], וכן המנהג בימינו^[1119].

אף לסוברים שמזמור לתודה אינו נאמר בשבת^[1120], לפי שקרבן תודה לא היה קרב בו^[1121], כתבו ראשונים ואחרונים שמכל מקום אין מדלגים על משנת התודה ואיל נזיר - הנאמרת בפרק איזהו מקומן בסדר הקרבנות - שלפי שהתחיל במשנה גומרה^[1122]. ויש אחרונים שכתבו הטעם שאין משמיטים המשנה, לפי שלא נזכר בה שאומרים אותה לשם קרבן, מה שאין כן מזמור לתודה, שמזה שאנו אומרים: לתודה, משמע כאילו אנו אומרים מזמור זה לקרבן תודה^[1123]. הנוהגים לומר לאחר משנה זו: יהי רצון כאילו הקרבתי תודה^[1124], אין אומרים תחינה זו בימים שאין אומרים בהם מזמור לתודה^[1125].

אף לסוברים שמזמור לתודה אינו נאמר בשבת^[1126], אם טעה בשבת והתחיל מזמור לתודה, כתבו אחרונים שמסיים המזמור, שיש לו לסמוך על הסוברים שאומרים אותו אף בשבת^[1127].

אם עומדים בשעת אמירת מזמור לתודה, עי' לעיל: זמן אמירתם ואופן האמירה^[1128]. על פרטי שירת הלויים, ע"ע שיר; שירה.

יהי כבוד

לאחר מזמור לתודה - לנוהגים לאומרו^[1129], ולאחר ברוך שאמר לאלה שאינם נוהגים לאומרו^[1130] - אומרים יהי כבוד וגו', ואינו מזמור אלא פסוקים מפוזרים^[1131] - המלוקטים מהמקרא^[1132] - וכתבו גאונים וראשונים שאומר ביניהם: ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד^[1133], וכן המנהג^[1134]. ויש מהראשונים שכתבו שנוהגים לומר רק: ה' ימלך לעולם ועד^[1135], ובקצת קהילות ישראל נוהגים כן^[1136]. יש גאונים וראשונים שהזכירו בין הפסוקים^[1137] לומר: עֻצו עצה ותֻפר וגו'^[1138], ויש הנוהגים כן בימינו^[1139]. ויש גאונים וראשונים שלא הזכירוהו בין הפסוקים^[1140], ויש הנוהגים כן בימינו^[1141]. יש הנוהגים להוסיף בסוף יהי כבוד - כהמשך לפסוק: ה' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו^[1142] - ה' צבאות עמנו משגב לנו אלהי יעקב סלה^[1143], ה' צבאות אשרי אדם בטח בך^[1144]. ויש שאינם נוהגים כלל לומר ה' הושיעה וגו'^[1145].

טעם אמירת פסוקי יהי כבוד שהם מדברים על בריאת העולם, כמדרש חכמים שהפסוק יהי כבוד שר העולם אמרו כשברא הקב"ה את העולם^[1146], וכן שאר הפסוקים מדברים על בריאת העולם^[1147], עד כי בחר ה' בציון אִוָּהּ למושב לו^[1148], שלכך ברא עולמו, בשביל ישראל^[1149], שנאמר: בראשית ברא אלהים^[1150], ואין ראשית אלא ישראל^[1151], כענין שנאמר: כבכורה בתאנה בראשיתה ראיתי אבותיכם^[1152]. ואז אומרים: והוא רחום יכפר עון וגו'^[1153], כי לא יטוש ה' וגו'^[1154], שאע"פ שחוטאים לא יטוש ולא יעזוב עמו אשר בחר בו, לפיכך אנו מבקשים: ה' הושיעה וגו'^[1155].

על עמידה באמירת ישמחו השמים ותגל הארץ, עי' לעיל: זמן אמירתם ואופן האמירה^[1156]. אם צריך לכפול ה' מלך שביהי כבוד, עי' לעיל^[1157].

אשרי

קודם תהלה לדוד^[1158], נהגו לומר פסוקים המתחילים באשרי^[1159], וכתבו גאונים וראשונים מספר מנהגים בדבר:

א) גאונים כתבו שמוסיפים: אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה^[1160], ומוסיפים עוד: אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלהיו^[1161], וכן כתבו ראשונים ואחרונים^[1162], וכן המנהג ברוב קהילות ישראל^[1163]. ופירשו ראשונים שנהגו לומר - לדעתם שאמירת אשרי הוא מנהג^[1164] - אשרי יושבי ביתך^[1165], משום ששנינו: חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים^[1166] - כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים^[1167] - ולמדו לעשות כן, מהכתוב: אשרי יושבי ביתך^[1168], שהיא לשון שהייה^[1169] ועיכוב^[1170], כמו: ותשבו בקדש^[1171], או משום שבתחילה יושבי ביתך ואח"כ יהללוך^[1172]. ויש מפרשים הטעם, שאשרי יושבי ביתך - הוא המשך פסוקי יהי כבוד, המסתיימים בפסוק: ה' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו^[1173] - ופירושו: אשרי יושבי ביתך המהללים את ה' לפי שיושיעם^[1174]. והוסיפו לומר: אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלהיו, שפסוק זה סמוך לתהלה לדוד הוא^[1175], סופו של מזמור ברוך ה', ותהלה לדוד תחילת מזמור של אחריו^[1176], ועשו מהפסוק אשרי העם פתיחה למזמור הסמוך תהלה לדוד^[1177]. ויש מפרשים הטעם, כדי שנאמר בתחילת התהלה ג' פעמים אשרי, כנגד ג' פעמים שאומרים תהלה לדוד בכל יום^[1178]. ויש מהאחרונים המפרשים הטעם, לרמז בג' פעמים אשרי שמי שאומר ג' פעמים תהלה לדוד בכל יום מובטח שהוא בן העולם הבא^[1179]. ויש מהאחרונים המפרשים הטעם - שהוא המשך השבח של אשרי, אשרי העם שככה לו, שאנו זוכים להללו תמיד^[1180].

ב) ויש ראשונים שכתבו שמוסיפים לפני תהלה לדוד^[1181] רק אשרי יושבי וגו'^[1182], ופירשו טעם האמירה, שמשם למדו על השהייה קודם התפילה^[1183], ואחרונים ביארו הטעם, שהפסוק מסתיים ביהללוך סלה, וסומך לו: תהלה לדוד^[1184].

ג) ויש ראשונים שכתבו שמוסיפים לפני תהלה לדוד^[1185]: אשרי תמימי דָרך ההֹלכים בתורת ה'^[1186], אשרי יושבי וגו'^[1187] אשרי העם וגו'^[1188], וכן המנהג במקצת קהילות ישראל^[1189]. ופירשו ראשונים שהפסוק אשרי תמימי וגו' - הוא המשך לפסוקי יהי כבוד, שנאמר בסופם - שה' בחר בעמו להיותם סגולתו^[1190], ומעולם לא יטשם ולא יעזבם^[1191]. וגם אם יגדל עוונם הוא רחום להשגיח עליהם בעין הרחמים לכפר עליהם^[1192], ולשמוע תפילתם^[1193], ואם ישובו בשלימות לא ישחיתם ולא יעיר חמתו עליהם^[1194]. ואם השגחתו בחוטאים מישראל שלא ישחיתם, כל שכן שהשגחתו הטובה על הישרים שהולכים בדרך המלך לא יטו ממנה ימים ושמאל, והוא הדרך אשר הורנו משה נביאנו בתורתו, כמו שאמר לו יתרו: והודעת להם את הדרך ילכו בה^[1195], ועל זה נתגלגל הנה זה הפסוק: אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה'^[1196].

ד) ויש ראשונים שכתבו שמוסיפים לפני תהלה לדוד מספר רב של פסוקים המתחילים כולם במילה אשרי, ובראשם אשרי תמימי דרך וגו'^[1197], ויש מהם שכללו בהם אף פסוק שאינו מתחיל באשרי, אך אשרי נמצא באמצעו^[1198]. ויש מהראשונים שכתבו שאין לומר פסוקים הרבה, שתיקנו - לדעתם שאמירת אשרי היא תקנה^[1199] - לומר אשרי יושבי ביתך בלבד, משום שמשם למדו על השהייה קודם התפילה^[1200]. וכתבו אחרונים שמכל מקום אלה שאומרים אף אשרי העם, הוא משום שהוא סמוך לתהלה לדוד^[1201], ואין הקפידא אלא שלא לומר פסוקי אשרי נוסף על אלו^[1202].

ויש מהאחרונים שנהג שלא להוסיף כלל בפסוד"ז פסוקים לפני תהלה לדוד, כי מאחר שלא נתקן אלא כדי שישהה שעה אחת קודם שיתפלל, אינו שייך אלא קודם תפלת מנחה^[1203].

אמירת פסוקי אשרי, יש מהראשונים ואחרונים שנראה מדבריהם שהיא תקנה^[1204]. ויש מהראשונים ואחרונים שנראה מדבריהם שהוא מנהג*^[1205].

אם מוסיפים פסוקי אשרי לפני תהלה לדוד הנאמר לאחר נפילת-אפים*, ע"ע תפלה. אם מוסיפים פסוקי אשרי לפני תהלה לדוד הנאמר לפני תפלת העמידה של מנחה*, ע"ע.

ואנחנו נברך

לאחר תהלה לדוד^[1206], נחלקו גאונים וראשונים כיצד ממשיכים:

א) יש גאונים וראשונים שכתבו שממשיכים: הללויה הללי נפשי את ה'^[1207].

ב) ויש גאונים וראשונים שכתבו שמוסיפים לפני מזמור זה: ואנחנו נברך יה מעתה ועד עולם הללויה^[1208], וכן המנהג^[1209]. וכתבו גאונים וראשונים הטעם שכל הפרשות עד כל הנשמה תהלל יה, יש בסוף הפרק הללויה ובראש הפרק הללויה^[1210], ולכן מוסיפים ואנחנו נברך יה, לשלשל הללויה אחר הללויה^[1211], או משום שכל המזמורים עד סוף תהלים מסתיימים בהללויה, ולכן קראו דוד תהלים^[1212], וכדי שיהיה גם בסוף הפרק של תהלה לדוד הללויה, ולא יטעו בו^[1213]. ויש מהראשונים מפרשים הטעם מפני שאמרו כל האומר תהלה לדוד בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא^[1214], לכך אחר שאמרנו תהלה לדוד אנו אומרים: ואנחנו נברך יה מעתה ועד עולם, כלומר שנזכה לאומרו לעולם הבא^[1215]. ויש מהראשונים מפרשים הטעם, כדי לסיים את אשרי - תהלה לדוד^[1216] - שהוא מזמור החביב, בשבח של הללויה^[1217]. ויש מהראשונים ואחרונים שכתבו שטעות היא לומר פסוק זה, שלא אמרו דוד^[1218] - ואחר שהמשורר לא החתים המזמור בהללויה למה נחתום בו אנחנו^[1219] - ועוד, שמצינו שאמרו חכמים: כל פרשה שהיתה חביבה על דוד פותח באשרי וחותם באשרי^[1220], אף כאן אנו יכולים לומר טעם זה, שפתח בו בתהילה: תהלה לדוד^[1221], וסיים בתהילה: תהלת ה'^[1222], ואין ראוי להוסיף יותר^[1223]. ועוד, אין ראוי לסיים בהללויה, לפי שחמשה מזמורים סמוכים אחריו שפותחים בהללויה וחותמים בהללויה^[1224], הם עשר פעמים הללויה כנגד עשרה הלולים שאמר דוד בספר תהלים^[1225], ואם מסיימים תהלה לדוד בהללויה, יהיה יותר^[1226].

ג) ויש ראשונים שכתבו שמוסיפים לפני ואנחנו נברך^[1227] וגו', את הפסוק הקודם לו: לא המתים יהללו יה ולא כל יֹרדי דוּמָה^[1228]. יש מהראשונים מפרשים הטעם, שלא יראה כמוציא עצמו מכלל, - שאם אינו אומר אלא ואנחנו נברך וגו' בלבד^[1229], יכול להידמות כאומר - אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו - דהיינו, ואילו אנחנו^[1230] - בשם ה' אלהינו נזכיר^[1231], וכן בדוד: אתה בא אלי בחרב ובַחנית ואנכי - דהיינו, ואילו אנכי^[1232] - בָא אליך בשם ה' צבאות^[1233]. ויש מהראשונים מפרשים הטעם, לפי שאמר תהלת ה' ידבר פי ויברך וגו', בא לומר אבל לא לרשעים יהללויה אבל אנחנו נברך יה^[1234]. ויש מהראשונים מפרשים הטעם, לפי שאמרו במדרש: אין תפלתם של ערלים נכנסת לפני הקב"ה, שנאמר: לא המתים יהללו יה, אבל ישראל שהם נימולים, תפילתם נכנסת לפני הקב"ה, שנאמר: ואנחנו נברך יה וגו'^[1235], ומפני התפילה - ללמד שהיא נכנסת לפני הקב"ה - אנו אומרים אותו, אע"פ שלא כתוב הללויה בתהלה לדוד^[1236].

אמירת ואנחנו נברך, מדברי ראשונים ואחרונים נראה שהיא מנהג*^[1237], ויש מהאחרונים שנראה מדבריהם שהיא תקנה^[1238].

יש מהאחרונים שכתבו שלטעם שיש לשלשל הללויה^[1239], מבואר שיאמרו יחד הללויה של סוף כל מזמור והללויה של תחילת המזמור הבא^[1240], ושיש הנוהגים כן^[1241], והטעם ע"פ הקבלה^[1242].

אם מוסיפים ואנחנו נברך - או גם: לא המתים וגו' - לפני תהלה לדוד הנאמר לאחר נפילת-אפים*, ע"ע תפלה. אם מוסיפים כן לפני תהלה לדוד הנאמר לפני תפלת העמידה של מנחה*, ע"ע.

כפילת כל הנשמה

ראשונים ואחרונים כתבו שנוהגים לכפול את הפסוק כל הנשמה תהלל יה הללויה^[1243], וכן המנהג ברוב קהילות ישראל^[1244]. טעם המנהג כתבו ראשונים, שאמר ר' יוסי: יהא חלקי מגומרי הלל* בכל יום^[1245], והיינו המסיימים ספר תהלים^[1246] - לדעה הסוברת שאלו פסוד"ז שנתבאר בתלמוד שהם ההלל עליו דיבר ר' יוסי^[1247] - וכשכופלו שני פעמים ידוע שהוא אחרון ונראה כמסיים הספר^[1248], ונגמרו המזמורים של סוף תהלים^[1249] ופסוד"ז^[1250], שכן מנהג בני אדם כשגומרים ומפסיקים מלקרות, שונים וכופלים מקרא אחרון, זהו סימן למפסיק קריאתו^[1251], ואם אינו כופלו שני פעמים אינו נראה כמסיים^[1252], אלא נראה כאילו יש אחריו פסוקים הרבה^[1253]. ויש מהאחרונים שכתבו שלא נכון לכפול אותו, שכן כתבו ראשונים שיש במזמור זה י"ג הילולים רמז לי"ג מידות בהם מנהיג האל יתברך את העולם^[1254], ואם יכפול הפסוק יהיה במזמור ט"ו הילולים, ותפסד הכוונה שנאמרה בו^[1255]. ועוד, שאם כופלים הפסוק, נראה שכבר סיימנו, - ולנוהגים לומר עוד חלקים מהמקרא לאחר כל הנשמה^[1256] - אינו כן, ולכן אין לכפול כל הנשמה, לומר שאין זה סוף השבח^[1257]. וכן יש גאונים ראשונים ואחרונים הסוברים שאין כופלים הפסוק^[1258], וכן המנהג בקצת קהילות ישראל^[1259].

כפילת הפסוק האחרון בכל מזמור

כתבו ראשונים שיש שנהגו לכפול הפסוק האחרון מכל מזמור בפסוד"ז^[1260] ובאשרי יושבי - תהלה לדוד^[1261] - כופלים ב' פסוקים אחרונים^[1262]. ויש מהראשונים שכתבו שטעות הוא, שאין לכפול אלא הפסוק האחרון שבסוף כל המזמורים בלבד^[1263], שהוא כל הנשמה תהלל יה^[1264], להודיע שנגמרו המזמורים של סוף התהלים^[1265]. ואין מנהג זה נהוג בימינו^[1266].

יש מהראשונים שכתבו שלאחר כל הנשמה אומר ישתבח^[1267], ואינו מוסיף דבר^[1268], וגאונים וראשונים כתבו שמוסיפים לומר חלקים נוספים מהמקרא^[1269].

ברוך ה' לעולם

לאחר כל הנשמה תהלל יה^[1270], יש מהגאונים שכתבו שאומרים: ויברך דויד וגו'^[1271]. ויש גאונים שכתבו שמוסיפים לומר ברוך ה' לעולם וגו'^[1272], וכן כתבו הראשונים^[1273]. ומספר מנהגים בדבר:

א) יש גאונים וראשונים שכתבו שאומרים רק: ברוך ה' לעולם אמן ואמן^[1274].

ב) ויש ראשונים שכתבו שמוסיפים לפסוק זה - את המשפט - ימלוך ה' לעולם אמן ואמן^[1275], ויש הנוהגים כן בימינו^[1276]. טעם האמירה, כתבו אחרונים, לומר שאע"פ שהשלמנו לשבחו ולברכו יתברך, עם כל זאת: ברוך ה' לעולם וכו', כי הוא מבורך, ואין הפסק לברכותיו ושבחיו יתברך ומלכותו, כי ימלוך ה' לעולם אמן ואמן^[1277].

ג) והרבה ראשונים כתבו שאומרים הפסוק הראשון, ומוסיפים לו: ברוך ה' מציון שֹכן ירושלם הללויה^[1278], ברוך ה' אלהים אלהי ישראל עֹשֵׂה נפלאות לבדו, וברוך שם כבודו לעולם וימלא כבודו את כל הארץ אמן ואמן^[1279], ויש הנוהגים כן בימינו^[1280]. בטעם האמירה, יש מהראשונים סוברים לפי שכל ספר מחמשת ספרי תהלים מסיים בברוך, לכן נהגו לומר ברוך אחר השבחות בבוקר ובערב^[1281] - בברכת יראו עינינו^[1282] - ויש מהראשונים סוברים שנהגו לומר חתימות ספרי תהלים, משום גומרי הלל - שבאלו הפסוקים שהם סוף ספרי תהלים^[1283], כאילו אמרנו כל ספר תהלים^[1284] - ותמהו מדוע אומרים ברוך ה' מציון, שאינו סוף חומש, ומשמיטים ברוך ה' אלהי ישראל מהעולם ועד העולם אמן ואמן^[1285] שהוא סוף הספר הראשון של תהלים, וכתבו ששמא נתחלף בפי האחרונים^[1286]. ויש מהאחרונים שנתנו טעם למה תקנו פסוקים אלו על סדר זה, כי יש רמז בפסוקים אלו על ברכו וקריאת שמע ותפלת שמנה-עשרה*. כי בפסוק ברוך ה' לעולם יש בו ה' תיבות, כנגד זה תקנו ברוך ה' המבורך לעולם ועד. ברוך ה' מציון יש בו שש תיבות, כנגד שמע ישראל וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שבכל אחד יש שש תיבות. ובשני פסוקים האחרים יש בהן י"ט תיבות, כנגד י"ח ברכות וברכת המינים^[1287]. ויש מהאחרונים שכתבו שהטעם הוא לפי שאומרים פסוקים הללו לפני שמפסיקים בפסוד"ז - לסוברים כן^[1288] - וברוב פעמים מפסיקים שם^[1289]. ויש מהאחרונים שכתבו שהטעם הוא כדי שיהיו רגילים ושגורים לכל לאומרם כשיצטרך מפני הפסק^[1290].

פסוקים אלה, נראה מדברי אחרונים שאמירתם היא תקנה^[1291].

ויברך דויד

לאחר פסוקי ברוך ה' לעולם^[1292] - לנוהגים לאומרם^[1293], ולאחר כל הנשמה תהלל יה^[1294], לדעת הגאונים שאין אומרים אותם^[1295] - כתבו ראשונים שאומרים: ויברך דויד וגו' עד לשם תפארתך^[1296], וכן המנהג^[1297]. ויש מהגאונים סוברים שאין אומרים אלא את הפסוק האחרון: ועתה אלהינו מודים אנחנו לך ומהללים לשם תפארתך^[1298].

לדעה שאומרים מויברך דויד עד לשם תפארתך^[1299], נתנו ראשונים ואחרונים מספר טעמים לאמירה: א) כיון שהתחילו בפסוקי ברכה - ברוך ה' לעולם וגו' - אומר ויברך דויד^[1300]. ב) לפי שכל אותם ט"ו לשונות של שבח הסדורים בברכת ישתבח^[1301] דורש במכילתין^[1302] מתוך שירת הים ומתוך פסוקי ויברך דויד^[1303]. ג) שיש בפסוקים הללו ברכה, והם שבח דוד שתיקנם כשהתנדבו לבנין הבית^[1304].

פסוקים אלה, נראה מדברי ראשונים ואחרונים שאמירתם היא מנהג*^[1305].

אתה הוא ה' לבדך

יש גאונים וראשונים שכתבו שלאחר שם תפארתך אומרים ישתבח^[1306], שכל יסודו של ישתבח אחר ענין זה שלך ה' הגדולה והגבורה, וכופל הענין היטב: ישתבח שמך כי לך נאה שיר ושבחה עוז וממשלה שאמרנו לפניך^[1307]. וכתבו ראשונים שכן נהגו בתחילה^[1308] - באשכנז - ולאחר מכן הנהיגו להמשיך^[1309] בפרשה שבעזרא^[1310]: אתה הוא ה' לבדך^[1311] עד במים עזים^[1312], וכן המנהג^[1313]. וכתבו אחרונים שהם פסוקים מתיקון עזרא ובית דינו שתיקנו להלל לפני המקום^[1314], והם דברי שבח הלויים ונזכר בהם חסדי המקום עלינו וניסי מצרים והים^[1315]. ולנוהגים לומר רק הפסוק ויברכו שם כבודך ומרומם על כל ברכה ותהלה^[1316], כתבו אחרונים טעם האמירה, לומר שאע"פ שקראנו הזמירות וגם ויברך דויד, עם כל זה אין תכלית לשבחו ולהלולו יתברך, כי הוא מרומם על כל ברכה ותהילה^[1317].

בגודל הפרשה הנאמרת, נחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש שכתבו שאומרים מאתה הוא ה' לבדך^[1318] עד במים עזים^[1319]. ב) ויש שכתבו - שמקדימים חצי פסוק, ומתחילים - ויברכו שם כבודך ומרומם על כל ברכה ותהלה^[1320], ואין בו איסור משום כל פסוק שלא פסקו משה אף אנו איננו פוסקים אותו^[1321], שהיכן שיש נגינה מפסקת, מותר^[1322]. ויש מהאחרונים שכתבו שאין להתחיל משם, שאין להתחיל מאמצע פסוק^[1323], ועוד, שאינו נקשר יפה עם הענין שלמעלה^[1324]. ג) ויש שכתבו שאומרים רק את הפסוק: אתה הוא ה' לבדך וגו' וצבא השמים לך משתחוים^[1325]. ד) ויש שכתבו שאומרים רק - את חצי הפסוק - ויברכו שם כבודך וגו'^[1326].

אף בימינו נחלקו המנהגים: יש נוהגים לומר מויברכו שם כבודך^[1327] עד במים עזים^[1328]. ויש נוהגים לומר מאתה הוא ה' לבדך^[1329] עד במים עזים^[1330]. ויש נוהגים לומר רק את חצי הפסוק: ויברכו שם כבודך ומרומם על כל ברכה ותהלה^[1331]. ויש נוהגים לומר מויברכו שם כבודך עד וצבא השמים לך משתחוים^[1332].

שירת הים

בירושלמי שנינו: ויאמרו לאמר^[1333], מה תלמוד לומר: לאמר, לאמור לדורות^[1334], וביארו ראשונים ואחרונים דהיינו להנהיג שיאמרו שירה זו^[1335] תמיד בכל יום^[1336], וכן אמרו בזוהר שהאומר שירה זו בכל יום ומכוין בה זוכה לאומרה לעתיד לבוא^[1337]. בחיוב אמירת השירה נחלקו ראשונים: שכתבו שתקנת רבותינו היא לאומרה^[1338], ואין לו זכר בכל התלמוד^[1339], ומנהג אבותינו תורה היא^[1340]. ויש שכתבו בסתם שהיא תקנה^[1341]. ויש שכתבו בסתם שהיא מנהג^[1342]. ויש שנראה שהסתפקו אם היא תקנה או מנהג^[1343]. ויש מהאחרונים שכתבו שהיא תקנת אנשי כנסת הגדולה^[1344].

כתבו גאונים שבשתי הישיבות ובבית רבינו אין רגילים לומר שירת הים, אלא לאחר שחותם פסוד"ז פורס על שמע, ובשאר בתי כנסיות אומרים ויושע^[1345] וכל השירה בשבתות ובכל המועדים וביום הכפורים, ואין ממחים בהם^[1346]. ויש מהגאונים שהביאו בסתם, שיש נוהגים לאומרו, ושאמירתו יפה, אבל אין בה הכרח^[1347]. ויש מהגאונים וראשונים שהשמיטוהו כליל^[1348]. וראשונים כתבו שיש מקומות שנהגו בהן לקרות בכל יום שירת הים^[1349], ויש מקומות שקורין שירת האזינו^[1350], ויש יחידים שקורין שתי השירות^[1351], ויש ראשונים שכתבו שהתפשטה אמירתה בכל גבול ישראל^[1352]. וכתבו ראשונים שבתחילה לא נהגו לאומרה - באשכנז - ולאחר מכן הנהיגו לאומרה^[1353].

בטעם האמירה נחלקו ראשונים: א) יש אומרים הטעם, לתת שבח למפליא פלאות על מפלת אויבינו^[1354]. ב) ויש אומרים הטעם, כדי להזכיר ניסים ונפלאות שעשה עימנו בעבור שמו הגדול^[1355]. ג) ויש אומרים הטעם, זכר ליציאת מצרים^[1356], שצריך להזכיר שבח הגאולה הראשונה^[1357], כפי שכתוב: למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך^[1358], ובמהלל נכבד כזה ראוי להזכירו^[1359], ועוד, שכיון שהזכיר - באתה הוא ה' לבדך^[1360] - קריעת ים סוף וטביעת מצרים, גומר שירה שאמר משה ובני ישראל על זאת^[1361]. ד) ויש אומרים הטעם, לפי שיש בה מויהי באשמרת הבקר^[1362] י"ח פעמים שם-המפורש*, שעולים ע"ב אותיות כנגד ע"ב שמות^[1363], או כנגד שם בן ע"ב^[1364]. ה) ויש אומרים הטעם, לפי שכל אותם ט"ו לשונות של שבח הסדורים בברכת ישתבח^[1365] דורש במכילתין^[1366] מתוך שירת הים ומתוך פסוקי ויברך דויד^[1367].

במקום אמירתו נחלקו גאונים וראשונים: א) יש מהגאונים והראשונים שכתבו שמקום אמירתו לאחר חתימת פסוד"ז^[1368], בין ישתבח לקדיש^[1369]. ב) ויש מהראשונים שכתבו שמקום אמירתו לפני ישתבח^[1370], ששירת הים תוקנה לומר עם פסוד"ז, ויש לברך את שמו לפניהם ולאחריהם^[1371].

בימינו נהגו לומר השירה בכל יום לפני ישתבח^[1372]. ויש שנהגו לאומרו לאחר ישתבח^[1373]. במקצת קהילות ישראל היה נהוג לומר בחול את שירת הים לפני ישתבח, ובשבת לאחריה^[1374].

שירת הים, אם נאמרת בתשעה-באב*, נחלקו ראשונים ואחרונים: ראשונים כתבו שמדלגים עליה בתשעה באב^[1375], או שיש מקומות שמדלגים עליה בתשעה באב^[1376], שאין לאומרה משום אבל^[1377], או משום שהם דברי תורה, האסורים בתשעה באב^[1378]. ויש מהאחרונים שכתבו שבתשעה באב נוהגים לומר במקומה שירת האזינו^[1379]. ויש מהאחרונים שכתבו שאף בתשעה באב נוהגים לומר שירת הים^[1380]. בימינו יש שנהגו לומר בתשעה באב את שירת הים^[1381], ויש שנהגו לומר במקומה שירת האזינו^[1382].

יש מהראשונים שכתבו שאפילו במקומות שנהגו לומר שירת הים בכל יום, אין היחיד אומרה^[1383].

אמירת שירה זו, כתבו גאונים ראשונים ואחרונים שמתחילה בויושע ה'^[1384], שמשם עיקר הנס^[1385], וכן המנהג^[1386]. ויש נוהגים להתחילה בפסוק: ובני ישראל הלכו ביבשה וגו'^[1387]. ובסיומה נחלקו גאונים וראשונים ואחרונים: גאונים כתבו שמסתיימת בכי אני ה' רֹפאֶך^[1388], וראשונים ואחרונים כתבו שמסתיימת בה' ימלך לעולם ועד^[1389], ויש מהאחרונים שכתבו שמסתיימת בכי בא וגו' בתוך הים^[1390], וכן המנהג^[1391]. ויש הנוהגים לסיימה בכי אני ה' רפאך^[1392], ואחרונים נתנו לזה טעם, להזכיר גם מה ששרה מרים הנביאה, לעורר זכותה והנשים צדקניות שעימה^[1393]. ויש נוהגים לסיים שם רק בשבת בשלח ובשביעי של פסח^[1394]. ויש הנוהגים לסיימה בה' ימלך לעולם ועד^[1395].

יש מהאחרונים שתלו המחלוקת בסיום האמירה, במחלוקת הראשונים בפירוש התורה, אם השירה מסתיימת בה' ימלך לעולם ועד^[1396], יש לסיים האמירה שם^[1397], ואם מסתיימת בכי בא וגו'^[1398], יש לסיים האמירה שם^[1399]. ויש מהאחרונים שכתבו שאף לדעה שכי בא הוא חלק מהשירה, לא תיקנוהו בתפילה, והראיה, שהרי כופלים ה' ימלך לעולם ועד - לסוברים כן^[1400] - כמו שכופלים כל הנשמה תהלל - לסוברים כן^[1401] - מפני שהוא סיום פסוד"ז^[1402]. וכתבו אחרונים שלמרות שכתיבת השירה בספר תורה מסתיימת בכי בא^[1403], מכל מקום יש לתת טעם לסיום האמירה בה' ימלך לעולם ועד, שרצו לסיים בתשועת ה'^[1404]. ויש מהאחרונים שכתבו שגם לאומרים כי בא וגו', השירה מסתיימת בה' ימלך לעולם ועד, והפסוק הנוסף הוא הוספה בלבד, כדרך שמוסיפים שאר פסוקים שלא מן השירה^[1405].

כפילת ה' ימלוך

ראשונים ואחרונים כתבו שכופלים את הפסוק ה' ימלך לעולם ועד^[1406], וכן המנהג^[1407]. ויש מהראשונים שכתבו שאין לכופלו^[1408], ויש הנוהגים כן^[1409].

מספר טעמים לכפילת הפסוק: א) לדעה שאמירת שירת הים מסתיימת בה' ימלך לעולם ועד^[1410], כתבו ראשונים שכופלים ה' ימלך לעולם ועד, מפני שהוא סוף השירה^[1411], להודיע שהפסוקים שאנו אומרים אחריה אינם מהשירה^[1412], ואם לא היו כופלין אותו לא היה נראה כי הוא סוף השירה^[1413]. ב) לדעה שטעם אמירת שירת הים משום י"ח פעמים שמופיע בה השם המפורש^[1414], משום שחסר ארבע שמות שיש מן ויהי באשמרת עד תחילת השירה, לכך כופל ה' ימלוך^[1415], שאין בפסוקים האחרים אלא שלש שמות בלבד, והשם הנוסף - שיש במילים: ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד^[1416] - לא לשום חשבון הוא בא^[1417] אלא לומר לך: ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד^[1418]. ויש שכתבו להיפך, שלדעה זו אין לכפול ה' ימלוך, שאם יכפול אותו יוסיפו שם אחד ויהיו י"ט, וכל המוסיף גורע^[1419]. ג) כדי שיחד עם פסוקי כי לה' המלוכה, יאמרו מלכות ה' חמש פעמים, כנגד ארבע מלכויות וגוג שהראה מלכותו עליהם^[1420]. ד) לדעה שאמירת שירת הים מסתיימת בכי בא וגו'^[1421], כופלים ה' ימלך לעולם ועד, כמו אמן אמן^[1422].

תרגום ה' ימלוך

בכפילת ה' ימלך לעולם ועד^[1423] כתבו ראשונים שאין לחוש לאיסור משום אמירת שמע שמע^[1424], שחוששים שמכוין לשתי רשויות, שכיון שמנהג אבות הוא מכמה דורות, מוכח הדבר שלא לכוונת שתי רשויות הוא^[1425]. ואחרונים כתבו שמטעם זה יש שנהגו לאומרו פעם אחת בלשון הקודש ופעם אחת בלשון תרגום*^[1426]. ויש אחרונים שכתבו שיש לומר פסוק זה שתי פעמים בלשון הקודש ובפעם שלישית בלשון תרגום - אונקלוס - ה' מלכותיה קאים וכו'^[1427], והטעם כדי להבדיל בין השירה - שלדעתם מסתיימת בה' ימלך לעולם ועד^[1428] - ובין הפסוקים הנוספים^[1429]. ויש מהאחרונים שכתבו שאין לתרגמו^[1430]. בימינו נחלקו המנהגים: יש הנוהגים לתרגמו^[1431], ויש שאינם נוהגים לתרגמו^[1432].

כי לה' המלוכה

לאחר שירת הים כתבו ראשונים ואחרונים שמוסיפים פסוקי מלכות^[1433]: כי לה' המלוכה ומֹשל בגוים^[1434]. ועלו מושִׁעים בהר ציון לשפֹּט את הר עֵשָׂו והיתה לה' המלוכה^[1435]. והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד^[1436], וכן המנהג^[1437]. ויש הנוהגים להוסיף לפני הפסוקים הללו: ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד^[1438].

לסוברים ששירת הים היא תקנת אנשי כנסת הגדולה^[1439], כתבו אחרונים שאמירת פסוקי כי לה' המלוכה, אף היא תקנת אנשי כנסת הגדולה^[1440].

מספר טעמים לאמירת הפסוקים: א) לסיים בפסוקי מלכות של שבח, שכמו שמלך ומושל על מצרים, כן ימלוך על כל הגוים, ויהיה ה' אחד ושמו אחד, שהכל יקראוהו בכתיבתו^[1441]. ב) לדעה שטעם אמירת שירת הים משום י"ח פעמים שמופיע בה השם המפורש^[1442], שמשום שאין י"ח פעמים אלא מויהי באשמרת הבקר^[1443], ואנו נוהגים להתחיל שירת הים מן התשועה - ויושע ה'^[1444] - נהגו לומר אחר תשלום השירה כי לה' המלוכה, להשלים השמות החסרים^[1445]. ג) שנזכר בהם היחוד לעתיד^[1446].

שמע ישראל

יש ראשונים ואחרונים שכתבו שמוסיפים לאחר הפסוקים הללו את הפסוק שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד^[1447]. ויש ראשונים ואחרונים שכתבו שאין להוסיפו^[1448]. למנהג שמוסיפים הפסוק, נתנו ראשונים ואחרונים מספר טעמים: א) יש חמישה חלונות ברקיע שתפילתן של ישראל עולה לפניו, וכנגדם מקבלים בכל יום עול מלכות שמים חמש פעמים באמירת שמע: אחד ברבון כל העולמים בקרבנות, ואחד סמוך לישתבח, ואחד קריאת שמע של שחרית, ואחד בערבית, ואחד לפני מטתו^[1449]. ב) בשבתות וימים טובים אנו מאחרים לבוא לבית-הכנסת* ואין אנו קוראים קריאת-שמע* בעונתה^[1450], לפיכך אנו אומרים זה הפסוק בעונתו, ואף בחול נהגו לאומרו כדי לא לחלק ביניהם^[1451]. ג) כדי ליחד שמו - בארבעה פסוקים, שהם כנגד - ארבע העולמות^[1452]. לדעה שטעם אמירת שירת הים משום י"ח פעמים שמופיע בה השם המפורש^[1453], יש ראשונים שכתבו שאין לומר פסוק זה, שמוסיף בשמות, וכל המוסיף גורע^[1454], ויש ראשונים שכתבו שהשמות שבפסוק זה אינם מן המנין^[1455].

לנוהגים לומר התוספת, הרבה ראשונים אחרונים שכתבו שהמנהג להוסיף לפני פסוק זה ולומר: ובתורתך כתוב לאמר^[1456], כדרך שחותמים במלכויות בתפילת מוסף של ראש-השנה*^[1457]. ויש מהראשונים שכתבו שיש לומר הפסוק ללא תוספת זו^[1458].

יש שכתבו שלאחר אמירת הפסוק אומרים: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד^[1459]. והפוסקים כתבו שאין לאומרו^[1460].

בימינו, יש הנוהגים שלא לומר פסוק זה^[1461], ויש הנוהגים לומר: ובתורתך כתוב לאמר: שמע ישראל וגו', ללא ברוך שם וכו'^[1462].

רפאני ה' וארפא

יש נוהגים להוסיף בכל יום - מלבד תשעה-באב*^[1463] - לאחר שירת הים פסוקים מלוקטים המתחילים ברפאני ה' וארפא^[1464] - ונכלל בהם פסוקי המלכויות של כי לה' המלוכה וגו'^[1465] - המדברים בעניני הגאולה העתידה, ולפי שכתוב: כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות^[1466], לכן ראו להסמיך ענין גאולה העתידה לפרשת שירה שאמרו על הים^[1467], ואומר אותם שליח הצבור^[1468] או הגדול שבצבור כשהוא עומד במקומו ואינו יורד לפני התיבה^[1469]. יש שכתבו שהמדקדקים אומרים עימו הפסוקים בלחש^[1470], ויש שכתבו שהפסוק לישועתך קויתי ה'^[1471] ילחשו הצבור עימו, כדי לעורר הכוונה^[1472].

בטעם שאין באמירת הפסוקים הללו משום הפסק, עי' לעיל: הפסק בהם^[1473].

מלכותך ה' אלהינו

יש נוהגים להוסיף בכל יום לפני הברכה החותמת את פסוד"ז את הפסוק: יהי חסדך ה' עלינו כאשר יחלנו לך^[1474], ולאחר מכן את הנוסח: מלכותך ה' אלהינו מלכות כל עולמים וממשלתך מלכנו בכל דור ודור, שאתה הוא אדיר בקדושה ולך נאה המלוכה המלך הקדוש^[1475]. ובקצת קהילות ישראל היה נהוג להוסיף נוסח זה, בשינויים, מייד לאחר שירת הים, הנאמרת למנהגם בחול לפני ישתבח ובשבת לאחריו^[1476].

על הפיוטים* שיש המקדימים לישתבח, ע"ע פיוטים.

בבית אבל

כתבו ראשונים ואחרונים שבבית האבל אין אומרים - ביום חול^[1477] - התוספות שלפני ברוך שאמר^[1478], ויש אחרונים שכתבו שהמנהג לאומרם^[1479]. וכן כתבו ראשונים שלא נכון בבית האבל לומר שירת הים^[1480] ושהמנהג שלא לאומרה^[1481], שנאמר: ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גֵוָה^[1482], או משום שדרשו חכמים שבקשו מלאכי השרת לומר שירה, אמר להן הקב"ה: מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה^[1483]. וכן יש אחרונים שכתבו שהמנהג שלא לאומרה בבית אבל^[1484], ביום חול^[1485]. וביארו אחרונים שהוא דוקא לאלה שאינם נוהגים לאומרה בתשעה-באב*^[1486], אבל לנוהגים לאומרה בתשעה באב יש לאומרה גם בבית האבל^[1487], וכן יש אחרונים שכתבו שהמנהג לאומרה בבית אבל^[1488].

הנכלל בהם בשבתות ומועדים

הנכלל בהם בשבתות

בשבת מוסיפים בפסוד"ז מזמורים^[1489] של שבח והלל^[1490]. יש מהראשונים שכתבו שהוא תקנה^[1491]. ויש שכתבו שהוא מנהג^[1492], וכן כתבו האחרונים להלכה שהוא מנהג^[1493]. ויש מהם שכתבו שאינם חובה אלא רשות, ואם רצה אינו אומר כלל^[1494].

בטעם התוספת נחלקו ראשונים: א) יש סוברים הטעם, לפי שאין בו ביטול מלאכה לעם^[1495], שבשבת אין מלאכה^[1496] ויכול אדם לשהות בבית-הכנסת*^[1497]. ויש מהם שכתבו - לדעתם שהוספת המזמורים הינה תקנה^[1498] - שמזמור שיר ליום השבת^[1499] וה' מלך^[1500] נתקנו עבור השבת, ושאר המזמורים עיקר תקנתם היתה אף לחול, וכשראו שלא היו רוב הציבור מסוגלים לעמוד בתקנה זו מפני ביטול המלאכה, ביטלום בחול והניחום לשבת, והאומרן בחול תבוא עליו ברכה^[1501]. וראיה לדבר שעיקר תקנתם אף לחול, שמזמור שיר ליום השבת נאמר - בתהלים - סמוך ליֹשב בסתר^[1502], והפרידו בין המזמורים ושמו את מזמור שיר ליום השבת בסוף התוספות, משום שהמזמורים לפני נתקנו אף לחול, ואם אף הם עיקר תקנתם לשבת, יאמרו המזמור במקומו^[1503]. ב) ויש סוברים הטעם שהמזמורים כולם מדברים או ממעשה בראשית שכולו בשבת, או ממתן תורה לפי שניתנה בשבת^[1504], וביארו אחרונים שמטעם זה אין אומרים כולם כסדר שהם כתובים בתהלים, רק סמכו של מעשה בראשית יחד, ושל מתן תורה יחד^[1505]. ג) ויש סוברים הטעם לתוספת המזמורים, כדי להכיר בין שבת לחול ויתקיים הפסוק שאומר: ביני ובין בני ישראל אות הִוא לעֹלם^[1506].

בדברי גאונים וראשונים מצינו מנהגים שונים בתוספות הללו^[1507], והרבה ראשונים - למנהגם שכל פסוד"ז נאמרים לאחר ברוך שאמר^[1508] - כתבו שמוסיפים לאחר הודו: למנצח מזמור לדוד השמים מספרים^[1509], לדוד בשנותו^[1510], תפלה למשה^[1511], יֹשב בסתר^[1512], הללויה הללו את שם ה'^[1513], הלל-הגדול*^[1514], רננו צדיקים בה'^[1515], מזמור שיר ליום השבת^[1516], ה' מלך גאות לבש^[1517], ויש הנוהגים כן בימינו^[1518].

שני טעמים ניתנו לסדר זה: א) ראשונים כתבו - לדעתם, שמלבד מזמור שיר ליום השבת וה' מלך גאות לבש, ניתקנו המזמורים אף לאומרם בחול^[1519] - שמתחילים במזמור השמים מספרים כבוד אל^[1520], שהוא מעשה כל יום שהשמים מספרים כבוד אל אע"פ שאין בהן לא דיבור ולא אמירה ולא קול, ומדברים כל העולם בשבח צורנו בניהוג השמש, כשרואים הכל שיוצא במזרח מן הרקיע ושוקע במערב^[1521], והיה בדין לאומרו בכל יום לשבחו של ה', שכתוב בו: יום ליום יביע אומר^[1522]. וכן אומרים לדוד בשנותו^[1523], שהיה דינו לאומרו בכל יום, שכתוב בו: אברכה את ה' בכל עת^[1524]. וכן אומרים תפילה למשה^[1525], וראוי היה לאומרו בכל יום, שמדבר בתשובה ועלבון האדם שימיו כצל^[1526], כדי שיתן לבו לשוב^[1527]. ואומרים יֹשב בסתר^[1528], שהוא שיר של נגעים, שכתוב בו: ונגע לא יקרב באהלך^[1529], ושיר של פגעים, שכתוב בו: יפול מצדך אלף^[1530], כדי להגן על האדם האומרו מנגעים ופגעים^[1531]. ואומרים הללויה הללו את שם ה'^[1532], שכתוב בו: שעמדים בבית ה'^[1533], שכל העומדים בבית ה' יהללוהו^[1534], דהיינו בכל יום^[1535]. ואומרים הלל הגדול^[1536], שיש בו הודאות על בריאת עולם^[1537] ועל יציאת מצרים^[1538] ועל ביאת הארץ^[1539] ועל הפרנסה של כל יום^[1540]. ולפי שאמרנו הלל הגדול, אנו אומרים: רננו צדיקים^[1541], על שעשה לנו כל הנפלאות הללו^[1542], ואיחרוהו - אע"פ שמוקדם בספר תהלים למזמורים שקדמו לו^[1543] - כדי לסמוך הודאה להודאה^[1544]. ואח"כ מזמור שיר ליום השבת^[1545], שהוא לשבת^[1546]. ולפי שהזכיר מזמור של שבת שהוא לעתיד ליום שכולו שבת^[1547], אומרים אחריו ה' מלך גאות לבש^[1548], שגם הוא לעתיד, כשילבש בגדי נקם^[1549]. ויש סוברים שמזמור זה אומרים בשבת, לפי שרוב הקהל עוסקים בפרנסתם כל ימות השבוע ואינם באים לבית התפילה אלא בשבת, ואז משמיעים להם מזמור זה שיש בו פורענות רשעים והצלחת צדיקים כדי שלא ישעו בדברי רשע כל השבוע ויהא עמלם בצדק ובמשפט^[1550]. ב) ואחרונים כתבו בטעם סדר המזמורים - לדעתם שהמזמורים כולם מדברים ממעשה בראשית או ממתן תורה^[1551] - שבתחילה אומרים השמים מספרים^[1552], שהוא הראשון בסדר פרקי תהלים המספר ממעשה בראשית^[1553]. וסמכו אחריו לדוד בשנותו^[1554], מפני שאותו מעשה היה בשבת ובזכות השבת ניצל^[1555], והוא ראשון בתהלים המדבר מעין שבת אחר השמים^[1556]. ואחריו סמכו תפלה למשה^[1557], שמדבר ממעשה בראשית: בטרם הרים ילדו וגו'^[1558]. וקבעו אחריו יושב בסתר^[1559], שהוא סמוך לו אחריו מיד בתהלים והוא שיר של פגעים^[1560], ואומרים אותו בשבת להנצל מן המזיקין המצויין בליל שבת^[1561]. אחריו הללויה הללו את שם ה'^[1562], שמדבר במתן תורה, שנאמר בו: כי יעקב בחר לו י-ה וגו'^[1563], שהוא על ידי מתן תורה, וגם מדבר במעשה בראשית, שנאמר בו: כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ וגו'^[1564]. ואומרים אחריו המזמור הסמוך לו מיד, והוא הלל הגדול^[1565], שיש בו כ"ו כי לעולם חסדו כנגד כ"ו דורות שהיו מבריאת עולם עד דור מתן תורה, וכולם לא נתקיימו בעולם אלא בחסדו של ה' בלא התורה, כי אין קיום לעולם אלא בזכות התורה, שנאמר: אם לא בריתי יומם ולילה חוקת שמים וארץ לא שמתי^[1566]. ואומרים אחריו רננו צדיקים בה'^[1567] - אף על פי שהוא מוקדם לו בספר תהלים^[1568] - מפני שהוא נופל אחר הלל הגדול שירננו הצדיקים בה' על רוב חסדיו ויודו לה' בכנור וגו' על כל החסדים שעשה עמנו^[1569], והזכיר בו: בדבר ה' שמים נעשו וגו'^[1570], שהוא מעין מעשה בראשית^[1571]. וסומכים אחריו מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' וגו'^[1572], שהוא הודאה לה' על החסדים, כמו שכתוב בו: להגיד בבֹקר חסדך וגו'^[1573], ואף הוא שייך להלל הגדול שהוא עיקר ההודאות לו יתברך על כל זה^[1574]. ואחריו ה' מלך גאות לבש^[1575], שהוא סמוך - בתהלים - למזמור שיר ליום השבת, והוא נדרש על כניסת השבת, שסיים הקדוש ברוך הוא מלאכתו ונתעטף בתפארת לבושו וישב על כסא קדשו^[1576].

ברוב קהילות ישראל - נוהגים שחלק מפסוד"ז נאמרים לפני ברוך שאמר^[1577] - ומוסיפים לאחר פסוקי הושיענו^[1578]: למנצח מזמור לדוד השמים מספרים^[1579], רננו צדיקים בה'^[1580], לדוד בשנותו^[1581], תפלה למשה^[1582], ישב בסתר^[1583], מזמור שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה^[1584], שיר למעלות אשא עיני^[1585], שיר המעלות לדוד שמחתי^[1586], שיר המעלות אליך נשאתי^[1587], שיר המעלות לדוד לולי ה'^[1588], הללויה הללו את שם ד'^[1589], הלל הגדול^[1590]. ולאחר ברוך שאמר מוסיפים: מזמור שיר ליום השבת^[1591], ה' מלך גאות לבש^[1592].

טעה בשבת ולא אמר המזמורים שמוסיפים, אין מחזירים אותו^[1593].

על הודו לה' קראו בשמו, אם נאמר אף בחול או בשבת בלבד, עי' לעיל: הנכלל בהם בחול^[1594]. על ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד, אם נאמר אף בחול, או בשבתות וימים טובים בלבד, או שאינו נאמר כלל, עי' לעיל: שם^[1595]. על מזמור לתודה, אם נאמר בחול בלבד או בשבת בלבד או לעולם, עי' לעיל: שם^[1596]. על אופן אמירת פסוד"ז בשבתות וימים טובים, עי' לעיל: זמן אמירתם ואופן האמירה^[1597].

על ימים טובים, שמוסיפים בהם כל המזמורים שמוסיפים בשבת, על טעם המנהג, ואם אומרים מזמור שיר ליום השבת כסדרו, או שמדלגים על תחילתו, ע"ע יום טוב^[1598], ואם מדלגים על תחילתו ביום הכפורים, ע"ע יום הכפורים^[1599]. על המזמורים שיש שנהגו להוסיף בכל יום טוב, מלבד המזמורים שמוסיפים בשבת, ע"ע יום הכפורים^[1600] וע' סכות וע' פסח וע' ראש השנה וע' שבועות וע' שמיני עצרת. על המנהג להוסיף בהושענא רבה כל המזמורים שמוסיפים בשבתות וימים טובים, אלא שאין מחסירים מזמור לתודה, ועל אלה שאינם נוהגים בזה, ע"ע הושענא רבה^[1601]. על הפסוק אֹרך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי^[1602], שיש הכופלים בתפילת ערבית* של מוצאי שבת, ושיש אף הכופלים אותו בפסוד"ז של שבתות ומועדים, ע"ע ערבית.

בדור האחרון, תיקנה מועצת הרבנות הראשית לישראל לומר ביום העצמאות פסוד"ז כבשבת^[1603], ובשנים מאוחרות יותר ביארה דהיינו לומר כבהושענא רבה^[1604] - לנוהגים להאריך אז במזמורים - ויש שהנהיגו כן אף ביום שחרור ירושלים^[1605].

הלל הגדול

הלל-הגדול*^[1606], אע"פ שאמרו בתלמוד שאין אומרים אותו אלא בנפש שביעה ובכרס מלאה^[1607], אנו אומרים אותו בפסוד"ז^[1608]. ונחלקו ראשונים בטעם הדבר: יש אומרים שאין האיסור אלא לומר בשעת התפילה שלא בנפש שביעה ובכרס מלאה, אבל בפסוד"ז, הנאמרים קודם התפילה, אין חשש^[1609]. ויש אומרים שעשינו שבת ככל הימים במחוזא, שאמרו בתלמוד שמשום שמצוי בהם שכרות היו אומרים אותו לפני אכילה^[1610].

השמטת והוא רחום

יש נוהגים להשמיט הפסוק והוא רחום וגו'^[1611] שבהודו ויהי כבוד, בשבתות^[1612] וימים טובים^[1613], מלבד ביום הכפורים^[1614], אם משום שנזכר בו עוון^[1615], כפי שנוהגים להשמיט בשבתות וימים טובים והוא רחום הנאמר בתפילת ערבית* לפני ברכו* - לנוהגים להשמיטו^[1616] - או משום שלעולם נאמר דרך בקשה ותחינה^[1617]. ויש נוהגים כן בכל יום שיש בו מוסף*^[1618]. ויש הנוהגים כן בכל יום שאין אומרים בו תחנון*^[1619]. ברוב קהילות ישראל אין נוהגים להשמיטו^[1620], וביארו אחרונים שאינו דומה לוהוא רחום הנאמר קודם ברכו, שרק שם הוא דרך בקשה, ובפסוד"ז הוא דרך שיר^[1621].

על הפיוטים* שיש המקדימים בשבת לברוך שאמר ולנשמת, ע"ע פיוטים.

הוספות בעשרת ימי תשובה

יש נוהגים לומר בעשרת-ימי-תשובה*, קודם ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד הנאמר - למנהגם - לפני ברוך שאמר^[1622]: ה' הוא האלהים ה' הוא האלהים^[1623]. ויש הנוהגים כן אף בהושענא-רבה*^[1624].

בכפילת ה' הוא האלהים כתבו ראשונים שאין לחוש לאיסור משום אמירת שמע שמע^[1625], שחוששים שמכוין לשתי רשויות, שכיון שמנהג אבות הוא מכמה דורות, מוכח הדבר שלא לכוונת שתי רשויות הוא^[1626].

לאחר ישתבח, כתבו אחרונים שטוב לומר בעשרת ימי תשובה שיר המעלות ממעמקים^[1627], והטעם ע"פ הקבלה^[1628], ויש שכתבו לו טעם ע"פ הפשט, שנתקן כדי לעורר בתשובה^[1629], והתפשט המנהג בחלק מקהילות ישראל^[1630].

שיר המעלות ממעמקים^[1631], יש הנוהגים לאומרו אף בהושענא-רבה*^[1632]. יש אחרונים שכתבו שהוא שיבוש לאומרו בהושענא רבה, שאין לזה טעם ע"פ הקבלה, ומצוה לבטל מנהג זה, משום חשש הפסק^[1633]. ויש אחרונים שכתבו שמשום שנתקן כדי לעורר בתשובה, אין בו חשש הפסק, שהוא כדבר מצוה שמותר להפסיק עבורו בין ישתבח ליוצר^[1634].

על אמירת ה' הוא האלהים חזן וקהל, עי' לעיל: זמן אמירתם ואופן האמירה^[1635]. על אמירת שיר המעלות ממעמקים, בין ישתבח לקדיש, אם יש בו משום הפסק, עי' לעיל: הפסק בהם^[1636]. על אמירת שיר המעלות ממעמקים חזן וקהל, עי' לעיל: זמן אמירתם ואופן האמירה^[1637]. על אמירת שיר המעלות ממעמקים, כשהקהל הגיע לשם, והוא עדיין עומד באמצע פסוד"ז, עי' לעיל: שם^[1638].

ברוך שאמר

חכמים תיקנו^[1639] לומר ברכה לפני פסוד"ז וברכה לאחריה^[1640]. הברכה שלפני פסוד"ז, נחלקו בה גאונים וראשונים ואחרונים:

א) יש גאונים וראשונים שכתבו שהיא ברוך שאמר^[1641], ולדעה זו לעולם אומרים את כולה^[1642], וכן המנהג^[1643].

ב) ויש ראשונים ואחרונים שכתבו שהיא בא"י אמ"ה האל אב הרחמן^[1644] וכו', שהיא התחלת הברכה^[1645], וכן נראה מדברי גאונים^[1646]. ומקודם לה - הפתיחה: ברוך שאמר והיה העולם וכו' - אינו כלל מענין הברכה, שמן ברוך שאמר עד המהולל בפה עמו, אין בה כלל מענין הילול וזמירות, אלא שהסמיכו אותה אנשי כנסת הגדולה^[1647] - שתיקנו ברכת ברוך שאמר, לסוברים כן^[1648] - לפי שאמרו חכמים: לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל^[1649], ורצו להזכיר בראשית התפלה איך שהעולם נברא במאמרו של הקדוש ברוך הוא ואיך שבטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית^[1650].

לדעה זו, שהפתיחה נבדלת מהברכה, כתבו גאונים וראשונים מנהגים שונים:

א) יש גאונים שכתבו שישראל בעיירות נוהגים לאומרה עם הפתיחה^[1651], ובישיבה - ישיבת סורא - אין אומרים אלא הברכה בלבד^[1652].

ב) ויש גאונים שכתבו שבחול, במנין, שליח-צבור* אינו אומר אלא - נוסח מקוצר של הברכה - "בא"י אמ"ה האל אב הרחמן הגדול והקדוש המהולל בפי עמו בית ישראל", ועונים - הקהל - אמן, ופותח החזן ביהי כבוד^[1653], והיחיד - המתפלל ללא מנין^[1654] - אומר הברכה בלבד^[1655]. ובשבת* ויום-טוב*, בין היחיד ובין שליח הצבור אומרים אף את הפתיחה^[1656].

ג) ויש ראשונים שכתבו שבין בחול ובין בשבת - ויום טוב^[1657] - אין אומרים אלא הברכה בלבד^[1658], אלא שבשבת - ויום טוב^[1659] - יש שמוסיפים את הפתיחה^[1660].

נוסח הפתיחה

בימי הראשונים היו נהוגים שני נוסחים לפתיחה לברכה: א) הנוסח הקצר^[1661], שעל ידו יש פ"ז תיבות^[1662] - מברוך שאמר עד מהולל בתשבחות - וסימן: ראשו כתם פז^[1663], ובימינו נתפשט המנהג לאומרו^[1664]. ב) הנוסח הארוך^[1665]. בשבתות היו נהוגים שני נוסחים נוספים, שנהגו בקצת קהילות ישראל: א) הנוסח על סדר הא"ב^[1666]. ב) הנוסח על סדר הא"ב המחורז^[1667].

חתימת הברכה

חתימת הברכה, כתבו גאונים וראשונים שהיא בא"י מלך מהולל בתושבחות^[1668], ושהחותם: מהולל ברוב התושבחות שיבוש הוא בידו, שמשמעו רוב התשבחות ולא כל התשבחות^[1669]. וכתבו ראשונים ואחרונים שיש לנקד בתִּשבחות^[1670], ולא בתֻּשבחות^[1671], וכן המנהג^[1672], ויש הנוהגים לומר: בתֻּשבחות^[1673].

גדר הברכה

בגדר ברכה זו, נחלקו אחרונים: יש סוברים שהיא כברכת המצוות על פסוד"ז^[1674]. ויש סוברים שלא נתקנה בשביל הזמירות, אלא על פי פתק שנפל מן השמים^[1675], רק שקבעוה קודם הזמירות^[1676].

עבר ושח בין ברכת ברוך שאמר לפסוד"ז, אם צריך לברך שנית ברוך שאמר, שדינו תלוי בגדר הברכה, עי' לעיל: הפסק בהם^[1677].

זמן תקנת הברכה

ברכה זו, בידי מי נתקנה, נחלקו ראשונים ואחרונים: הרבה ראשונים ואחרונים כתבו שאנשי כנסת הגדולה תיקנוה^[1678], לא מעצמם^[1679], אלא קבלוה ממסורת הברית^[1680], בפתק שנפל מהשמים^[1681]. ויש מהראשונים סוברים שרבנן סבוראי תיקנוה^[1682]. ויש מהאחרונים סוברים שהגאונים תיקנוה^[1683].

אופן אמירתה

ברוך שאמר כתבו ראשונים שצריך לאומרו בניגון ובנעימה^[1684]. וכתבו ראשונים ואחרונים שיש לאומרו בעמידה^[1685] - אפילו כשמתפלל ביחיד^[1686] - והטעם ע"פ הקבלה^[1687], וכתבו אחרונים שכן המנהג^[1688], אבל מצד הדין אין צורך לעמוד בברוך שאמר^[1689]. וכתבו אחרונים שע"פ הקבלה בהגיעו לברוך שאמר ימשמש בשתי הציציות אשר לפניו ויאחזם בידו עד גמר הברכה^[1690], ויש שכתב שלאחר גמר ברוך שאמר ינשקם^[1691].

הפסק לעניית אמן

באמצע ברוך שאמר וישתבח אם מותר לענות אמן, נחלקו הפוסקים: יש פוסקים שמותר לענות בהם אמן^[1692], וכן כל דבר שבקדושה^[1693], שלמרות שהברכות נתקנו בימי אנשי כנסת הגדולה^[1694] - לסוברים כן^[1695] - מכל מקום לא נזכרו בתלמוד^[1696]. ויש מפרשים שאין הכוונה שמותר להפסיק בהם מפני שלא נזכרו בתלמוד, שהרי סוף סוף ברכות הן, אלא שמכיון שאיסור הפסק לא נזכר בתלמוד, אלא ראשונים כתבוהו^[1697], ולכן עכ"פ מותר לענות אמן, שמכיון שדומה לקריאת שמע וברכותיה, יש לסמוך על הסוברים שאפילו בברכות קריאת שמע מותר להפסיק לכל דבר שבקדושה^[1698]. ויש פוסקים שאסור לענות בהם אמן, כבשאר הברכות^[1699].

לדעה שאסור לענות אמן באמצע ברוך שאמר, נחלקו הפוסקים: יש פוסקים שאסור לענות בהם לכל דבר שבקדושה^[1700] ולמודים^[1701], ויש פוסקים שמותר^[1702], כבאמצע הפרק בקריאת-שמע*^[1703].

אף לדעה שמותר לענות אמן באמצע ברוך שאמר^[1704], מכל מקום כתבו הפוסקים שאם עומד בחתימת הברכה, לאחר בא"י, קודם שסיים מלך מהולל בתשבחות, לא יענה אמן^[1705], שבזה מקלקל לגמרי את הברכה^[1706].

ישתבח

חכמים תיקנו^[1707] לומר ברכה לפני פסוד"ז וברכה לאחריה^[1708], והברכה שאחריה היא ברכת ישתבח^[1709].

אינה פותחת בברוך

ברכת ישתבח אינה פותחת בברוך^[1710], שהיא סמוכה לברוך שאמר^[1711], אם משום שפסוקים - הקבועים תמיד^[1712], או אף אלה שאינם קבועים תמיד^[1713] - אינן הפסק^[1714], או משום שכל שיש שינון מענין אחד בין הברכות אינו חשוב הפסק^[1715], ופסוד"ז הכל ענין שבח וזמרה^[1716], ואי אפשר לשיח ולגלגל עמהם דבר אחר^[1717].

זמן תקנת הברכה

ברכה זו, בידי מי נתקנה, נחלקו ראשונים ואחרונים: יש מהראשונים ואחרונים סוברים ששלמה המלך תיקנה^[1718], ותמצאנו חתום בראשי תיבות^[1719]: ישתבח ש'מך ל'עד מ'לכנו ה'אל^[1720], ומרוב ענוה יתירה שהיה בו הקדים תיבת ישתבח עד שלא חתם שמו, שלא ירגישו שהוא יסדו^[1721]. ויש מהראשונים סוברים שחכם אחר חיברו, ואפשר כי היה שמו שלמה, ועשאו לכבוד שלמה המלך^[1722]. ויש מהראשונים ואחרונים סוברים שאנשי כנסת הגדולה תיקנוה^[1723]. ויש מהראשונים סוברים שרבנן סבוראי תיקנוה^[1724]. ויש מהאחרונים סוברים שהיא תקנת אברהם אבינו^[1725], ונרמז בראשי תיבות שבסיום הברכה - לחלק מהנוסחאות - א'ל ההודאות ב'ורא כל הנשמות ר'בון כל המעשים ה'בוחר בשירי זמרה מ'לך אל חי העולמים^[1726]. ויש מהאחרונים מצדדים שתחילת הברכה תיקן שלמה המלך - שבה נרמז שמו - והברכה עצמה של ברוך וכו' תיקן אברהם אבינו^[1727].

החייבים באמירתה

אם שליח-צבור* לבדו חייב באמירתה, או אף כל יחיד ויחיד, נחלקו ראשונים: יש שכתבו שכל הציבור רשאים לומר ישתבח^[1728], כפי שאומרים ברוך שאמר, אבל נהגו שיאמר אותו החזן לבדו - והקהל יוצא ידי חובה מדין שומע-כעונה* - ועונים אחריו אמן^[1729]. ויש שכתבו שכל יחיד המתפלל פסוד"ז^[1730] יש לו לומר ישתבח, שהוא סוף הברכה של הפסוקים^[1731].

המחייב באמירתה

אין לומר ישתבח אלא אם כן אמר ברוך שאמר - לפי שהיא ברכה הסמוכה לחברתה^[1732], ואיך יאמר אותה ללא ברוך שאמר^[1733] - ומקצת פסוד"ז^[1734], שהרי על פסוד"ז נתקנה^[1735] והאומרה ללא פסוד"ז מברך ברכה לבטלה^[1736]. מכל מקום אינו חייב לומר כל פסוד"ז לצורך הברכה^[1737]. לכן מי שבא לבית הכנסת ומצא ציבור בסוף פסוד"ז - לסוברים שיש לו לדלג בפסוד"ז כדי להתפלל עם הציבור^[1738] - אם אין לו פנאי לומר ברוך שאמר, תהלה לדוד וישתבח, לא יאמר הברכות^[1739]. בדיעבד, העומד לפני ישתבח ונזכר שלא אמר אמר ברוך שאמר, מברך ישתבח^[1740] ואינה ברכה לבטלה, שהוא כנזכר לאחר סעודתו שלא בירך ברכה ראשונה^[1741], שמברך ברכה-אחרונה*^[1742].

שליח-צבור* שרוצה לעבור לפני התיבה בישתבח, נחלקו בו הפוסקים: יש סוברים שחייב לומר כל פסוד"ז כדי לעבור לפני התיבה^[1743], שלא התירו לדלג, אלא עבור תפילה בציבור^[1744]. ויש סוברים שדינו כיחיד^[1745], ודי בכך שיאמר מקצת פסוד"ז^[1746]. ויש שהכריעו שאם יש למצוא אחד שאמר כל פסוד"ז, עדיף, ואם לא, יאמר שליח ציבור שלא אמר כל פסוד"ז^[1747].

מי שבא לבית הכנסת ומצא ציבור בסוף פסוד"ז, ואין לו פנאי אפילו לומר ברוך שאמר תהלה לדוד וישתבח, אם ידלג כליל פסוד"ז, או שאמירת פסוד"ז עדיפה על תפילה בציבור, עי' לעיל: דיניהם^[1748]. אם מותר להפסיק באמצע ישתבח לעניית אמן, עי' לעיל: ברוך שאמר^[1749].

אופן האמירה בידי שליח הציבור

שליח-צבור*, כתבו גאונים וראשונים שיאמר ישתבח בעמידה^[1750]. טעם העמידה כתבו ראשונים, שהוא כדי לומר עליו קדיש*^[1751], וביארו אחרונים שכיון שהקדיש צריך להיאמר בעמידה^[1752], אם יאמר ישתבח מיושב, אם כן מפסיק בין ישתבח לקדיש כל אותה שעה שעומד ממקומו שישב שם ויורד לפני התיבה ומכין עצמו להתחיל הקדיש, ואינו הגון להפסיק כלום בין ישתבח לקדיש - משום שהקדיש מוסב על ישתבח^[1753], לסוברים כן^[1754] - לכן צריך שיעמוד השליח ציבור ולהכין עצמו לירד לפני התיבה קודם שמתחיל ישתבח, כדי שמיד שיסיים ישתבח יאמר הקדיש אחריו מיד מעומד^[1755].

שליח הציבור, כתבו ראשונים, שיאמר ישתבח בקול רם ובמתון, ולא בחפזון כלל^[1756].

אופן האמירה בידי הקהל

בברכת ישתבח, אם הקהל צריך לעמוד, נחלקו אחרונים: א) יש שכתבו בדעת ראשונים שאין הקהל צריך לעמוד^[1757] - שהרי לא כתבו אלא ששליח-צבור* עומד^[1758] - ושהמנהג שהקהל יושב^[1759]. ויש שכתבו שהמנהג בחול שהקהל עומד לאמירת ישתבח, כדי לשמוע הקדיש מעומד מפי השליח ציבור^[1760], אבל בשבת נוהגים שהקהל יושבים בשעת אמירת ישתבח^[1761], ואין עומדים עד שמתחיל הקדיש אחריו, לפי שהחזן מנגן ומאריך בסוף ברכת ישתבח^[1762]. ב) ויש שכתבו שהמנהג שהקהל עומד^[1763], ויש שכתבו כן אף בדעת ראשונים^[1764]. טעם העמידה, כתבו אחרונים, לפי שהיא סוף פסוד"ז^[1765], או לפי שהיא כדבר-שבקדושה* הנאמר בעמידה^[1766]. ג) ויש שכתבו שהקהל צריך לעמוד^[1767].

אופן האמירה בידי יחיד

לסוברים שהקהל אינו חייב מן הדין לעמוד בישתבח^[1768], יחיד המתפלל ללא מנין אינו צריך לעמוד בישתבח^[1769], ומכל מקום כתבו אחרונים שהנוהגים לעמוד בישתבח כשהם בקהל, נוהגים לעמוד אף כשאומר אותו ביחיד^[1770].

אמירת לשונות השבח

בברכת ישתבח כתבו ראשונים שסדורים ט"ו לשונות של שבח^[1771]: שיר ושבחה הלל וזמרה עוז וממשלה נצח גדולה וגבורה תהילה ותפארת קדושה מלכות ברכות והודאות^[1772]. ויש מהראשונים שכתבו שסדורים בה י"ח לשונות של שבח^[1773], ופירשו ראשונים בדעתם שמונים גם גדול בתושבחות, אל ההודאות, אדון הנפלאות^[1774]. בזוהר כתוב שסדורים י"ג לשונות של שבח^[1775], שנמנה רק עד מלכות^[1776], ונאמר שם שאסור לדבר כלל, שלא להפסיק ביניהם^[1777]. ונחלקו אחרונים: א) יש שכתבו שמזה נראה שמן הראוי לומר י"ג השבחים בנשימה אחת^[1778], שאין ראוי להפסיק בשבחי השי"ת אפילו בנשימה בעלמא^[1779]. וביארו אחרונים בדעתם, שמכיון שאסור להפסיק בדיבור בין ברוך שאמר לישתבח, על כרחך שהפירוש בזוהר שיש לאומרם בנשימה אחת^[1780]. ויש מבארים, שאיסור הדיבור, היינו בישתבח, ואיסור ההפסק, היינו בי"ג השבחים^[1781]. ויש שכתבו יותר מזה, שיש לומר כל הט"ו שבחים בנשימה אחת^[1782], אם יש ביכולתו לומר כן^[1783], ואם אינו יכול לאומרם בכוונה בנשימה אחת, מוטב שיאמרם בנעימה^[1784], והוא הדין אם אינו יכול לאומרם כך שלא יבליע שום אות^[1785]. ב) ויש שכתבו שאסור להפסיק ביניהם - בי"ג השבחים^[1786], או אף: בט"ו השבחים^[1787], בדיבור^[1788], או אף: שהייה גמורה^[1789] - אבל אין צורך לאומרם בנשימה אחת^[1790]. ויש שכתבו יותר מזה, שאין לאומרם בנשימה אחת, שצריך לאומרם בנעימה, כמסדר שבחו של מלך^[1791].

י"ג השבחים שאמרו בזוהר שאסור להפסיק ביניהם, כתבו אחרונים - הסוברים שאין לאומרם בנשימה אחת^[1792] - שאם רואה שאם יתחיל י"ג השבחים יביא עצמו לידי הפסק בדברים שבקדושה שמפסיקים עבורם בישתבח - לסוברים כן^[1793] - ימתין עד שיענה עימהם, ואח"כ יתחיל בי"ג שבחים^[1794]. ואם בא לו הדבר פתאום בתוך י"ג שבחים, שמוכרח להפסיק, אז אחר שיענה לדברים שבקדושה, יחזור לומר: כי לך נאה וכו' שיר ושבחה וכו', כדי שיאמר הי"ג שבחים בלי הפסק בינתים^[1795].

יש מהאחרונים שכתבו שימנה את י"ג השבחים באצבעותיו^[1796].

אם אומרים אמן לאחר חתימת ברכת ישתבח, ע"ע אמן^[1797].

ובכן

יש מהגאונים וראשונים ואחרונים סוברים, שבשבתות - שעה שאומרים נשמת^[1798] - מוסיפים לפני ישתבח את המילה: ובכן^[1799]. ויש מהגאונים וראשונים סוברים שאין מוסיפים אותה^[1800]. אף בימינו נחלקו המנהגים: יש המוסיפים אותה^[1801], ויש שאין מוסיפים אותה^[1802].

בטעם התוספת כתבו אחרונים, מפני שישתבח נתקן על שירת הים - ששם למדנו השבחים האמורים בו^[1803] - ובשירת הים יש רמז לשם בן ע"ב^[1804], ועליו אנו אומרים ישתבח שמך, ובשבת שסמכנו לשירה שבח אחר, דהיינו נשמת, הוסיפו המילה ובכן - שעולה בגימטריה* ע"ב - והוא רומז לשם בן ע"ב^[1805].

במקצת קהילות ישראל היו שנהגו להוסיף בשבתות לפני ישתבח את המילים: ובכן יתרומם^[1806].

נשמת

נשמת, נזכר בתלמוד, שר' יוחנן סובר שהיא ברכת-השיר*^[1807] ששנינו במשנה שנאמרת על כוס רביעי^[1808] בליל הסדר^[1809]. וכתבו גאונים וראשונים שמוסיפים לאומרה בשבת* - ויום-טוב*^[1810] - לאחר פסוד"ז, לפני ישתבח^[1811]. ויש מהראשונים שתמה מדוע לא נהגו לאומרה אף ביום חול^[1812]. ויש מהראשונים שכתב שהחסידים אומרים אותה בכל יום, אלא שלא תיקנו לאומרה - לסוברים שהוא תקנה^[1813] - אלא בשבת^[1814]. ויש מהראשונים שכתב שיש לומר נשמת אף בחול^[1815], ושהאומר ישתבח מייד לאחר שירת הים הוא פושע^[1816], ושאף אם מדלג על חלק מפסוד"ז^[1817], מכל מקום לא יאמר ישתבח מייד לאחר שירת הים, אלא יאמר ביניהם - החלק האחרון של נשמת - במקהלות^[1818]. ופירשו ראשונים טעמו, לפי שבשירת הים עם הפסוקים שלאחריה יש י"ח שמות של ד' אותיות שעולים ע"ב כנגד שם בן ע"ב^[1819], ולכך סמכו לומר אחריהם: נשמת כל חי תברך את שמך, פירוש: השם הגדול שהזכיר ברמיזה, ואח"כ אומרים: ישתבח שמך, פירוש: השם ההוא^[1820]. ויש מפרשים הטעם, שלדעתו, נשמת וישתבח הם הברכה שלאחר פסוד"ז, וראוי לאומרם בכל יום^[1821]. ויש מהראשונים שכתב שהמנהג לומר נשמת לאחר שירת הים ולפני ישתבח, אבל טוב הוא לחתום על פסוד"ז לאלתר ישתבח, ואח"כ לומר השירה ונשמת כל חי^[1822].

יש מהראשונים שכתבו שאומרים נשמת אף בהושענא-רבה*^[1823] וביום נישואין^[1824].

יחסה לברכה שלאחר פסוד"ז

נשמת, יש מהגאונים וראשונים שכתבו שהיא תחילת הברכה שלאחר פסוד"ז^[1825]. ויש מהראשונים שכתבו שמוסיפים אותה לפני הברכה שלאחר פסוד"ז, שהיא ישתבח^[1826]. ויש מהראשונים שנראה מדבריו שאין לה ענין עם ישתבח^[1827].

תקנה או מנהג

נשמת, נחלקו ראשונים אם אמירתה היא תקנה^[1828], או מנהג^[1829].

אם בשבת ויו"ט, המדלג בפסוד"ז, לסוברים שרשאי לדלג, מוטב שידלג על פסוד"ז המתווספים בשבת ויו"ט או על נשמת, ואם תלוי במחלוקת הראשונים אם האמירה היא תקנה או מנהג, עי' לעיל: דילוג עליהם^[1830].

טעם התוספת

טעם התוספת של נשמת בשבתות וימים טובים - לסוברים שמתווספת רק אז^[1831] - נחלקו בה אחרונים: יש סוברים שהיא שבחים שאנו מוסיפים לכבוד השבת^[1832]. ויש סוברים שמתווספת בשבת לרמוז שיש לנו נשמה יתירה בשבת, ובה אנו משיגים חכמה יתירה בשבת^[1833]. ויש סוברים שנתווספה בשבת ויום טוב כדי שיוכלו לומר אותה בכל כוחו ובקול רם ובנעימה^[1834].

זמן תקנת התוספת

נשמת, מי תיקנו, נחלקו ראשונים ואחרונים: יש מהראשונים והאחרונים סוברים שאנשי כנסת הגדולה תיקנוה^[1835]. ויש מהראשונים סוברים ששמעון כיפא תיקנה^[1836], הוא שמעון פטר חמור^[1837], שהיה צדיק ותעו אחריו^[1838], שלא כפר, אלא לטובת ישראל, שראה ישראל בצער ובדוחק מתרמיתי ישו, ולכן עשה עצמו כאילו הוא עימו בקדישות^[1839], ורמוז בו שמעון - בראשי תיבות למפרע ובדילוג - ש'וכן עד, מ'י ידמה לך ע'ד הנה ו'אילו פינו נ'שמת^[1840]. ויש מהראשונים שכתבו שחלילה להאמין בזה, וכל האומר דבר זה, כשיבנה בית-המקדש* יביא חטאת* שמנה^[1841]. ויש מהראשונים שכתבו שאמירת נשמת לאחר פסוד"ז אינה דבר קבוע^[1842] - ואינו חייב לאומרו^[1843] - כמו הלל* וברכת-המזון*, אלא מנהג הגאונים^[1844] - לסוברים שהוא מנהג^[1845] - ואינו אלא שבחים שאנו מוסיפים לכבוד השבת^[1846], וביארו אחרונים שלמרות שמוצאה מזמן חכמי המשנה - שהרי ר' יוחנן ביאר שהיא ברכת השיר הנזכרת במשנה^[1847] - מכל מקום לא הונהגה אמירתה בציבור עד ימי הגאונים^[1848]. ויש מהאחרונים סוברים שרבי שמעון בן שטח ייסדה^[1849]. ויש מהאחרונים שכתבו שודאי שהיא מחודשת אחרי חתימת התלמוד^[1850].

אופן האמירה

נשמת, כתבו אחרונים שיש לאומרה בכל כוחו ובקול רם ובנעימה^[1851]. יש מהאחרונים שכתב שיש לעמוד באמירת התיבות "נשמת כל חי", והטעם ע"פ הקבלה^[1852].

שינויים בימים נוראים

אחרונים כתבו שבראש-השנה* - ויום-הכפורים*^[1853] - אומרים: המלך יושב, ולא המלך היושב^[1854] - כבכל ימות השנה - שהמלך היושב פירושו הרגיל לישב אף על פי שאינו יושב עתה^[1855], והמלך יושב פירושו שהוא יושב עתה על כסא דין^[1856], או שהמלך יושב דהיינו שהוא יושב על כסא שלם^[1857], וכן המנהג בימינו בקצת קהילות ישראל^[1858]. אכן ראשונים כתבו שאף בראש השנה ויום הכפורים אומרים: המלך היושב^[1859], ויש מהאחרונים שכתבו כן^[1860], וכן המנהג בימינו ברוב קהילות ישראל^[1861].

ראשונים כתבו שנוהגים בכל ימות השנה לומר: בפי ישרים תתהלל ובדברי צדיקים תתברך ובלשון חסידים תתרומם ובקרב קדושים תתקדש^[1862], ובראש השנה^[1863] מהפכים הנוסח^[1864] ומשנים לומר^[1865]: בפי ישרים תתרומם ובדברי צדיקים תתברך ובלשון חסידים תתקדש ובקרב קדושים תתהלל^[1866], וכן המנהג בימינו בקצת קהילות ישראל^[1867]. טעם הדבר, כתבו ראשונים ואחרונים - שבמילים י'שרים צ'דיקים ח'סידים ק'דושים נרמז יצחק^[1868] - ובמילים תתר'ומם תתב'רך תתק'דש תתה'לל נרמזת רבקה^[1869], ועושים הנוסח בראשי תיבות יצחק ורבקה^[1870], יצחק בראשי תיבות^[1871], שהוא ראש לנימולים לשמונה^[1872], ורבקה באמצעי תיבות^[1873], שהיא אמצעית שבאמהות^[1874], רבקה לנוכח יצחק^[1875], רמז לדבר: ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו^[1876]. וכתבו ראשונים הטעם שעושים כן בראש השנה, לזכור זכות עקידת יצחק^[1877], לפי שמדתו של יצחק ועקדתו נזכרים ונעשים בראש השנה^[1878]. או משום המדרש שעל רננו צדיקים שהוא על יצחק, נחתם בו^[1879]. או כדי להזכיר זכות רבקה, שנפקדה בראש השנה^[1880]. או לפי שנאמר: ויעתר לו^[1881] - ולא ויעתר להם^[1882] - שאין דומה תפילת צדיק בן צדיק לתפילת צדיק בן רשע^[1883], הרי שאם היה אביה צדיק תפילתה נשמעת, זה וזה שוים, אם כן ראוי להזכירה עם בעלה יצחק בראש השנה לפי שבו נפקדו כל העקרות^[1884], כמו כן יעתר לנו צורינו ולא יהיה בנו עקר ועקרה ולא תהא תפילתנו עקורה מאת הקב"ה^[1885]. וכתבו ראשונים ואחרונים שהנוהגים כן, נוהגים כן אף ביום הכפורים^[1886], וכן המנהג בימינו בקצת קהילות ישראל^[1887]. והרבה גאונים וראשונים הביאו נוסח זה לכל ימות השנה^[1888], וכן כתבו ראשונים שיש הנוהגים לומר כן בכל ימות השנה^[1889] ואומרים שיצחק ורבקה תיקנו^[1890] כך כשנעתר יצחק לה' לנכח אשתו^[1891], וכן המנהג בימינו ברוב קהילות ישראל^[1892].

על מקום התחלת שליח-צבור* בראש השנה ויום הכפורים, לנוהגים שבימי חול שליח הציבור יורד לפני התיבה בישתבח, עי' לעיל: זמן אמירתם ואופן האמירה^[1893].

טעה והשמיט נשמת

טעה - בימים שאומרים נשמת^[1894] - ולא אמרו, אינו חוזר^[1895].

ברכת תתהלל מלך

בקצת קהילות ישראל היה מנהג שלאחר אמירת רוב המזמורים המתווספים בשבתות ומועדים - הנאמרים במנהגם לפני ברוך שאמר^[1896] - אומרים ברכה: תתהלל מלך בפי כל קדושים וכו' בא"י מלך מהולל בשבחות, ולאחריה אומרים קדיש*^[1897].

הערות שוליים