אנציקלופדיה תלמודית:פגול

הגדרת הערך - קרבן, מן הצומח או מן החי, שנפסל מחמת מחשבת המקריב לאוכלו או להקריבו חוץ לזמנו, שהאוכלו במזיד חייב כרת* ובשגגה חייב מלקות*.

מהותו

פיגול הוא קרבן^[1] שחשב עליו הכהן - אפילו במחשבה בלבד, לסוברים כן^[2]. או בדיבור דוקא, הנקרא בלשון חכמים "מחשבה", לסוברים כן^[3] - המקריב מחשבת פסול בשעת זביחה או הקרבה^[4].

על דיני מחשבת הכהן המפגל* הקרבן, ע"ע מחשבה בקדשים וע' מפגל. על העבודה שמחשבה פוסלת בה, עי' להלן^[5]. על המחשבה הפוסלת וגורמת לקרבן להיות פיגול, עי' להלן^[6]. על הקרבנות המתפגלים, עי' להלן^[7]. על מובן אחר שמצינו במקרא לפיגול, עי' להלן^[8].

שמו

בפירוש המילה פיגול, נחלקו הדעות: א) יש מפרשים שהוא מלשון ריחוק^[9], תיעוב^[10], כמו: וּמרק פִּגֻּלים^[11], דהיינו רוטב נתעב^[12]. ב) ויש מפרשים שפיגול הוא לשון פסול^[13]. ג) ויש מפרשים שפיגול הוא לשון שינוי^[14], בשר שנשתנה ריחו^[15] ומראהו^[16], וכן אמרו - לסוברים כן^[17] - פיגול טעון עבור-צורה*^[18], שאינו נשרף^[19] עד שתועבר צורתו^[20]. ד) ויש מפרשים שפיגול היינו לא טהור, שמואסים אותו ושסותמים הניחריים שלא יריחו הסירחון^[21], ומורה גם בשר של כל נבלות וטומאות^[22], ומורה גם בשר שהתחיל להתעפש^[23].

על פרטי ודיני עִבור-צורה*, ע"ע.

העבודה שמחשבה פוסלת בה

מחשבת פסול המפגלת הקרבן, היא כשחושבה בשחיטה*, זריקה* וקבלה*^[24]. ונחלקו תנאים אם פוסלת אף בהולכה*, ועל כך עי' להלן^[25].

מחשבת פיגול פוסלת בזריקה^[26], שנאמר: המקריב אֹתו לא יֵחָשֵׁב לו פגול יהיה^[27], המקריב, דהיינו בשעת הקרבה, והיא זריקה, שהיא עיקר ההקרבה^[28]. ועוד שנאמר שם: לא יֵרצה^[29], והריצוי הוא בדם, שהרי נאמר: ונרצה לו^[30]. ושתי דרשות מצינו לריבוי שחיטה וקבלה: א) יכול אין מחשבה - מחשבת פיגול^[31] - פוסלת אלא בזריקה - במחשב בשעת זריקה על מנת לאכול מזבחו ביום השלישי^[32] - מנין לרבות שחיטה וקיבול הדם^[33], תלמוד לומר: ואם הֵאָכֹל יֵאכל^[34], לרבות שחיטה וקיבול הדם^[35], שמכיון שמכתוב זה אנו למדים שמחשבת פיגול מפגלת^[36], הרי שיש לדרוש כאילו נכתב "ואם חשוב יחשב", ומכיון שלשונות ריבויין הן, ולא דיברה תורה כלשון בני אדם - לסוברים כן^[37] - יש לדרוש הריבוי לומר שבכל עבודה מהעבודות שיחשב פיגל ולא ירצה^[38]. ב) יכול לא תהא מחשבה מועלת אלא בזריקה בלבד, מנין לרבות שחיטה וקבלה, תלמוד לומר: ואם הֵאָכֹל יֵאכל מבשר זבח שלמיו וגו' לא יֵרצה^[39], שהוציא הכתוב המחשבה בלשון אכילה, לומר שזמני המחשבה המפגלת הם לכל הדברים המביאים הקרבן לידי היתר אכילה, ושחיטה וקבלה אף הם מביאים לזבח לידי אכילה, שאם לא ישחוט ויקבל הדם לזרקו לא הוכשר הזבח לאכילה^[40].

מחשבת פיגול, אם פוסלת בהולכה*, נחלקו תנאים: א) לדעת תנא קמא - ור' מאיר^[41], וסתם משנה^[42] - מחשבת פיגול פוסלת בהולכה^[43], לפי שאי אפשר לעבודה - לזריקה^[44] - בלא הילוך^[45], אף על פי שאפשר לבטל עבודה זו, אם ישחוט בצד המזבח ויזרוק, אבל עכשיו ששחט רחוק מהמזבח מוכרח להוליכו למזבח, ושמה עבודה^[46], שהרי עכשיו לא ביטלה^[47], ומפגל את הקרבן במחשבה, שהולכה לא יצאה מכלל קבלה^[48]. ב) ולדעת ר' שמעון, אין מחשבה פוסלת בהולכה, שאי אפשר לעבודה שלא בשחיטה ושלא בקבלה, אבל אפשר לה בלא הילוך, שאם רצה שוחט בצד המזבח וזורק^[49], ואין צריך להולכה כלל^[50].

להלכה פסקו ראשונים שמחשבת פסול פוסלת בהולכה^[51], שאין הלכה כר' שמעון^[52].

בשפיכת שירי-הדם*^[53] והקטרת אימורים^[54] - ואכילת בשר^[55] - אין מחשבת פיגול פוסלת^[56], שאם שפך שירי הדם ליסוד על מנת לאכול בשר חוץ לזמנו או הקטיר אימורים במחשבה זו^[57], אין הקרבן פיגול^[58], שנאמר: לא יֵרצה המקריב אֹתו לא יֵחָשֵׁב^[59], היינו זריקה שהיא מרצה^[60] - או משום שנאמר שם: המקריב^[61], והיינו בשעת הקרבה שהיא הזריקה^[62] - זריקה בכלל היתה - בכלל דברים המתירים אכילה^[63] - ולמה יצאה, להקיש^[64] אליה, לומר לך: מה זריקה מיוחדת שהיא עבודה ומעכבת כפרה, אף כל עבודה ומעכבת כפרה, יצאו שפיכת שיריים והקטרת אימורים - ואכילת בשר^[65] - שאין מעכבים את הכפרה^[66].

על פרים-ושעירים-הנשרפים*, שדמון טעון הזאה* בפנים, כלומר במזבח שהיה בהיכל, שאף ר' שמעון מודה שהולכה במחשבת פסול פסולה, שהרי זו עבודה שאינו יכול לבטלה, שבעל כורחו הוא שוחטם בעזרה ומוליך דמם בהיכל לזריקה, ע"ע הולכה^[67]. על ר' אליעזר שאמר המהלך במקום שצריך להלך מחשבה פוסלת, מקום שאין צריך להלך אין מחשבה פוסלת^[68], ועל מחלוקת האמוראים והראשונים בביאור דבריו, ע"ע הנ"ל^[69]. על הולכת הקומץ של המנחה, שאף בה נחלקו תנאים אם מחשבה פוסלת בה, כפי שנחלקו בהולכת הדם, ע"ע הנ"ל^[70]. על הולכה של מתן כלי, כשמוליך את הקומץ ממקום קמיצתו ליתנו בכלי שרת, אם היא עבודה, ע"ע הנ"ל^[71].

בעוף ומנחה

בעוף* פסול מחשבה הוא בשני דברים: במליקה* ובמצוי* הדם^[72].

המנחות* הנקמצות, פסול המחשבה פוסל בהם בארבע עבודות^[73]: בקמיצה^[74], ובנתינת הקומץ בכלי שרת, ובהולכת הקומץ למזבח, ובזריקתו על האש^[75], שכן הן כארבע העבודות שבקורבן, שמחשבת פסול - לסוברים שכן הדין אף בהולכה*^[76], וכן הלכה^[77] - מפגלת בהם^[78], קומץ היינו שוחט - שזה נוטל ומפריש חלק לגבוה מחלק כהנים, וכן זה^[79] - מוליך היינו מוליך, מקטיר היינו זורק^[80], ונותן בכלי דומה לקבלה^[81].

על המנחות שאינן נשרפות, שאין בהם פיגול, עי' להלן^[82].

המחשבה הפוסלת

קרבנות, שחשב בהם מחשבת הזמן - שהיא אחת משלוש מחשבות הפוסלים את הקרבנות^[83] - כגון ששחט את הקרבן לשמו, על מנת לזרוק דמו^[84] לאחר שקיעת-החמה*, שאינו זמן זריקתו^[85], או להקטיר ממנו^[86] למחר, אחר עולת-השחר*, שאינו זמן הקטרתו^[87], או לאכול ממנו דבר הראוי לאכילה^[88], לאחר זמן הראוי לאכילתו^[89], זו היא מחשבת הזמן, וקרבנות הללו הם הנקראים פיגול בכל מקום, וזהו פיגול האמור בתורה^[90]. מפי השמועה למדו שזה שנאמר בתורה - לגבי פיגול - ואם הֵאָכֹל יֵאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי^[91] - והשלמים* אינם נאכלים אלא לשני ימים ולילה אחד^[92] - אינו מדבר אלא במחשב בשעת הקרבה שיאכל ממנו בשלישי^[93]. ומספר לימודים מצינו לכך שכתוב זה מלמדנו על פסילה במחשבה: א) אף על פי שפשט הכתוב באוכל, על כורחך אינו מדבר באוכל ממש, שכן אחר שהקרבן היה כשר, ודאי לא יחזור ויפסל מפני שנאכל לאחר זמנו^[94]. ב) נאמר שם: המקריב^[95], בשעת הקרבה הוא נפסל ואינו נפסל בשלישי^[96]. ג) נאמר שם: לא יֵחָשֵׁב^[97], במחשבה הוא נפסל, ואין נפסל בשלישי^[98]. ד) נאמר שם: לא יֵרצה^[99], ולשון לא ירצה קרבן הוא^[100], שהרי אין לשון "לא יֵרצה" שייך בפסול כהן לעבודה*^[101].

להקריב לאחר זמנו

אף המחשב להקטיר מן הקרבן במזבח דבר הראוי להקטרה לאחר זמן הראוי להקטרה, למדו מפני השמועה שהקרבן פיגול^[102], שנאמר: ואם הֵאָכֹל יֵאכל^[103], בשתי אכילות הכתוב מדבר^[104], אחד אכילת אדם ואחד אכילת מזבח^[105], שמחשבת שתיהן פוסלת^[106].

לאוכלו ולהקריבו חוץ למקומו

השוחט את הזבח - במחשבת חוץ למקומו^[107] - לזרוק דמו^[108] בחוץ, או מקצת דמו בחוץ, להקטיר אימוריו^[109] בחוץ, או מקצת אימוריו בחוץ, לאכול בשרו^[110] בחוץ, או כזית* מבשרו בחוץ, או לאכול כזית מעור האליה בחוץ, פסול^[111], שכן שני כתובים כתובים^[112], כשהוא אומר שלישי בפרשת קדושים תהיו - ואם הֵאָכֹל יֵאכל ביום השלישי פגול הוא לא יֵרצה^[113] - שאין תלמוד לומר, שהרי כבר נאמר: ואם הֵאָכֹל יֵאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי וגו' פגול יהיה^[114], אם אינו ענין לחוץ לזמנו - שכבר למדנוהו מואם הֵאָכֹל יֵאכל מבשר זבח שלמיו^[115] - תנהו לענין חוץ למקומו^[116]. ונחלקו ראשונים: יש הסוברים שפסול של מחשבת חוץ למקומו אינו בכלל פיגול^[117]. ויש הסוברים שהוא בכלל פיגול^[118], שהרי קרא הכתוב אף לזה פיגול^[119], ולכן בלשון חכמים שניהם נקראו פיגול^[120].

על המערב במחשבתו מחשבת הזמן עם מחשבת שינוי השם, אם הקרבן פסול באכילה, ע"ע מחשבה בקדשים.

הקרבן שנוהג בו

אף על פי שלמדנו מהכתוב לפסול מחשבת חוץ לזמנו בשלמים^[121], אין דין זה נוהג בשלמים בלבד, אלא הוא הדין לכל קרבן שחשב עליו בשעת מעשיו שיאכל ממנו לאחר זמן הראוי לאכילת אותו קרבן^[122], שנאמר: מבשר זבח שלמיו^[123], הקיש^[124] זבחים לשלמים^[125], מה שלמים מפגלים ומתפגלים - דמם הוא מפגל, ובשרם ואימוריהם מתפגלים^[126] - אף כל מפגלים ומתפלגים^[127] נוהג בו, יצאו מנחת-כהנים* ומנחת כהן משיח^[128] ומנחת-נסכים*, שהם מתירים את עצמם ואין בהם שירים להתפגל מחמת עבודות מתיריהם - שהרי נשרפים כליל^[129] - שאין פיגול נוהג בהם^[130].

אלו דברים שאין חייבים עליהם - כרת* באכילתם^[131] - משום פיגול^[132] לעולם^[133]:

א) הקומץ^[134], אם קמץ - על מנת^[135] - לאכול שירים למחר, ונתפגלה המנחה - שאינה נאכלת אלא ליום ולילה^[136] - אין האוכל את הקומץ בכרת* - כדין האוכל פיגול^[137] - שאין הפיגול חל אלא על דבר שיש לו מתירים אחרים, והקומץ אין אחר מתירו, כי הוא מתיר את המנחה^[138]. ומנין שאין הפיגול חל אלא על דבר שיש לו מתירים אחרים, שכן עיקר לימוד פיגול נאמר בשלמים^[139], לומר לך: מה שלמים מיוחדים שיש להם מתירים, בין לאדם בין למזבח - שהדם מתיר להקטיר האימורים למזבח, והאימורים מתירים הבשר לאדם^[140] - אף כל שיש לו מתירים, בין לאדם בין למזבח, חייבים עליהם משום פיגול^[141].

ב) הקטֹרת*^[142], שאין לו מתיר^[143].

ג) הלבונה^[144], שאין אחר מתירה, אלא היא מתרת את המנחה, כמו הקומץ^[145].

ד) מנחת כהנים^[146], כולה כליל^[147], ואינה נקמצת, הלכך אין אחר מתירה^[148].

ה) מנחת כהן משיח^[149], דהיינו חביתי כהן גדול^[150] שמקריב בכל יום מחציתה בבוקר ומחציתה בערב^[151], הנשרפים כליל^[152], ואין להם קומץ להתירם^[153].

ו) הדם^[154], שהרי הוא המתיר^[155].

ז) נסכים^[156] הבאים בפני עצמם^[157], בין שהתנדבם בפני עצמם^[158], בין שבאו בגלל זבח, אלא שהביא היום זבחו ונסכיו למחר^[159].

ויש דברים שנחלקו בהם תנאים אם יש בהם פיגול:

א) נסכים הבאים עם בהמה, אם יש בהם פיגול, נחלקו תנאים: לדעת ר' מאיר, יש בהם פיגול^[160], כיון שהזבח מתירם ליקרב^[161]. ולדעת חכמים, אין בהם פיגול^[162], שכיון שיכול להקריב נסכים למחר^[163], נמצא שאין הזבח מתירם ליקרב, אלא הם מתירים את עצמם^[164], וכן הלכה^[165].

ב) שיירים הנאכלים של לוג-שמן-של-מצורע*^[166], אם יש בהם משום פיגול, נחלקו תנאים: לדעת ר' שמעון, אין חייבים עליו משום פיגול^[167], שאם פיגל באשם-מצורע* לא נפגל הלוג^[168], ואף על פי שהלוג תלוי באשם, ואם לא נתן מדם האשם תחילה אין נתינת השמן כלום^[169], למרות זאת, כיון שאדם מביא אשמו עכשיו ולוגו עד עשרה ימים^[170], נמצא שאין האשם מתירו, וכיון שאין לו מתירים אין חייבים עליו משום פיגול^[171], וכן הלכה^[172]. ולדעת ר' מאיר, חייבים עליו משום פיגול^[173], אם פיגל באשם^[174], שדם האשם מתירו^[175] לבהונות^[176], והדברים אמורים בלוג הבא עם האשם^[177].

ג) פרים-ושעירים-הנשרפים*, אם יש בהם משום פיגול, נחלקו תנאים: לדעת תנא קמא, יש בהם משום פיגול^[178], שכן דמם מתיר את אימוריהם ליקרב^[179], וכן הלכה^[180]. ולדעת ר' שמעון, אין בהם משום פיגול^[181], שכל שאינו על המזבח-החיצון* כשלמים אין חייבים עליו משום פיגול^[182], שהטעם שנשנה דין פיגול דוקא בשלמים^[183], לומר לך: מה שלמים מיוחדים שיש בו על מזבח החיצון וחייבים עליו, אף כל שישנם על מזבח החיצון חייבים עליו משום פיגול, יצאו פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים הואיל שאין על מזבח החיצון כשלמים אין חייבים עליו משום פיגול^[184].

קרבנות גוים

קרבנות* שמקבלים מגוים^[185], אם יש בהם משום פיגול, נחלקו תנאים: א) לדעת ר' שמעון - ויש גורסים: ר' מאיר^[186]. ויש גורסים שכן אף דעת תנא קמא^[187] - אין חייבים עליהם משום פיגול^[188], שכן אנו למדים פיגול מנותר* בגזרה-שוה* "עון" "עון"^[189], שנאמר לגבי פיגול: והנפש האֹכלת ממנו עונה תשא^[190], ונאמר לגבי נותר: ואֹכליו עונו ישא^[191], ואנו למדים נותר מטומאת קדשים בגזירה שוה "חילול" "חילול"^[192], נאמר לגבי בנותר: כי את קדש ה' חִלל^[193], ונאמר לגבי טומאת קדשים: וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו^[194], ויש לדייק ממה שנאמר שם: וינזרו מקדשי בני ישראל^[195], ולא מקדשי גוים^[196], שכן דרך הלשון תמיד לומר "מקדשי ה' ", או: "מן הקדשים" סתם, ובכל מקום שאומר "מקדשי בני ישראל" יש בו טעם פרטי^[197], וכאן בא למעט קדשי גוים^[198]. ב) ולדעת ר' יוסי, חייבים על קדשי גוים משום פיגול^[199], שנאמר בקדשי גוים: לה'^[200], שבכתוב ממנו למדים שגוים נודבים קרבנות^[201], נאמר: אשר יקריבו לה'^[202], וקדושה אחת להם עם קודשי ישראל, וממילא לא שייך ללמוד שיתחלקו בדינם^[203].

להלכה קדשי גוים אין חייבים עליהם משום פיגול^[204].

מחשבה ודיבור

מחשבת פיגול, אם די במחשבה בלבד לפגל הקרבן או שיש צורך בדיבור, נחלקו ראשונים: א) יש הסוברים שדי במחשבה בלבד^[205], שכן למדו שמחשבת פיגול פוסלת בזריקה^[206], מכח הכתוב: לא יֵחָשֵׁב לו פגול יהיה^[207], ודרשו: לא יֵחָשֵׁב, במחשבה הוא נפסל ואינו נפסל בשלישי^[208], וכיון שאמרו שהוא נפסל במחשבה, הרי שמחשבה היא הפוסלת^[209], ועוד, שלמדוהו מלא יֵחָשֵׁב^[210]. ב) ויש מהראשונים הסוברים שאינו פיגול עד שיוציא בשפתיו^[211], ומחשבת קדשים אינה מחשבה עד שידבר ויוציא בשפתיו ויגלה מחשבתו בחוץ, אבל אם גמר בליבו ולא הוציא בשפתיו אינו כלום^[212], ומחשבה שאמרו בכל מקום לגבי פיגול היא לשון דיבור^[213], שכן אנו למדים אזהרה* - לסוברים כן^[214] - למפגל בקדשים מכל דבר רע^[215], ומזה שהוציאו הכתוב בלשון דיבור, משמע שצריך דיבור^[216]. ג) ויש מהראשונים שהסתפקו אם די במחשבה לפגל, אוא שצריך להוציא בשפתיו^[217].

איסור האכילה

אסור לאכול מבשר פיגול^[218], שנאמר במלואים*: לא יֹאכל כי קדש הם^[219], ודרשו: כל שבקודש פסול, בא הכתוב ליתן לא-תעשה* על אכילתו^[220], שהמילים "כי קדש הם" מיותרות^[221], ובאו לרבות על שאר פסולי המוקדשים שהם בלאו^[222], שאותו הכתוב כולל באזהרה* כל מה שנפסד מן הקדשים ואין ראוי לאוכלו^[223], כגון פיגול^[224]. ואיסור זה הוא אף כשאוכלו בתוך זמן האכילה^[225].

על הסוברים שאיסור אכילת פסולי-המוקדשים* אינו נלמד מהכתוב של לא יֹאכל כי קדש הם^[226], אלא מכתוב אחר, ע"ע פסולי המוקדשים. ושם, שיש הסוברים שאין כאן לא-תעשה* כלל, ואין הלימודים מהכתוב אלא אסמכתא*.

במנין המצוות

איסור אכילת פיגול^[227] נמנה במנין-המצות* כאיסור נפרד לענין פיגול^[228], מכח הכתוב הכללי של לא יֹאכל כי קדש הם^[229], שבא ליתן לא-תעשה* על אכילת פסולי-המוקדשים*, ועל לימוד זה עי' לעיל^[230].

מוני המצוות המונים רק מצוות עשה ומצוות לא תעשה^[231], מנו איסור זה כלא תעשה^[232]. ומוני המצוות המונים לחוד מצוות לא תעשה שאין בהם עונש, ומצוות לא תעשה שיש בהם עונשים^[233], מנאוה כאחד מן העונשים^[234].

לסוברים שקרבן שחשבו עליו לאוכלו או להקטירו חוץ למקומו, הוא בכלל פיגול^[235], נחלקו ראשונים במניינו במנין המצוות: יש שמנאוהו בכלל הלאו של פיגול^[236]. ויש שמנאוהו כלאו נפרד^[237], שנאמר: ואם הֵאָכֹל יֵאכל ביום השלישי פגול הוא לא יֵרצה^[238], ולמדנו ממנו פסול הקרבן^[239].

העונש

האוכל פיגול במזיד - אפילו בתוך הזמן^[240] - חייב כרת*^[241], ולא לימד הכתוב שהוא בכרת^[242], אלא שהדבר נלמד בגזרה-שוה*^[243] "נשיאת עון" "נשיאת עון"^[244] מנותר*^[245], נאמר: פגול יהיה והנפש האֹכלת ממנו עונה תשא^[246] - ובאה הקבלה בפירוש זה הפסוק שהוא אמנם ידבר בקרבן שהפסידה אותו המחשבה בעת הקרבתו^[247] והוא שייקרא פגול^[248] - ונאמר בנותר: ואֹכליו עונו ישא כי את קדש ה' חִלל ונכרתה הנפש ההיא מעמיה^[249], מה להלן כרת, אף כאן כרת^[250].

העושה אחת מארבע העבודות בקרבן במחשבת חוץ למקומו^[251], אף על פי שהקרבן פסול ואסור לאכול ממנו^[252], מכל מקום האוכל אינו חייב כרת*^[253], שכן בכתוב ממנו למדים חיוב כרת לאכול פיגול^[254], נאמר: ואֹכליו עונו ישא^[255], וזהו מיעוט, שהרי לא נכתב "והאוכל"^[256], ובא למעט חוץ למקומו^[257], ואף על פי שתחילת הכתוב בפיגול, שנאמר: ואם הֵאָכֹל יֵאכל ביום השלישי פגול הוא^[258], באה גזרה-שוה* "קדש" "קדש" מנותר, שכן בכתוב זה נאמר: את קדש ה' חִלל ונכרתה^[259], ובנותר נאמר: ושרפת את הנותר באש וגו' כי קדש^[260], ללמד שאף כאן אין חיוב כרת אמור אלא בנותר^[261].

האוכל פיגול בשגגה, מביא חטאת*^[262].

האוכל פיגול, לוקה על אכילתו^[263], כבשאר לא תעשה שיש בו כרת ואין בו מיתת בית דין^[264], וכתבו ראשונים שהדבר נלמד באותה גזירה שוה מנותר, שאנו למדים ממנה חיוב כרת בפיגול^[265].

העושה אחת מארבע העבודות בקרבן במחשבת חוץ למקומו, שהקרבן פסול ואסור באכילה^[266], כתבו ראשונים שלוקה על אכילתו^[267]. ויש מהאחרונים הסוברים בדעת ראשונים שאינו לוקה על אכילה זו^[268].

על צירוף אכילת חצי זית* של פיגול וחצי זית של איסור אכילה אחר בקדשים, לענין חיוב כרת* ומלקות*, ע"ע אסורים מצטרפים^[269].

המקום וזמן ואנשים שנוהג

איסור אכילת הפיגול נוהג בזמן הבית, בזכרים ונקבות, אפילו ישראלים, שדרך כלל אסרתו התורה לכל, בין כהן בין ישראל^[270].

איסור מחשבת פיגול

המחשב בקדשים מחשבת פסול, עובר בלא-תעשה*^[271], שכן שנינו: מנין למחשב בקדשים שהוא לוקה, תלמוד לומר: לא יֵחָשֵׁב^[272], ואנו קוראים ("קרי ביה"^[273]) - בשינוי ניקוד^[274] - לא יַחֲשֹׁב^[275], להזהיר כהנים על כך^[276], והדברים אמורים לדעת הסוברים שלאו-שאין-בו-מעשה* לוקים עליו^[277]. ויש שלמדו אזהרה* למפגל קדשים על ידי דיבור רע, ממה שנאמר: לא תזבח וגו' כל דבר רע^[278], שיהיה עובר בלא תעשה^[279]. ויש שפירשו שאזהרה זו באה להזהיר ישראל המקריב, שלא יפגל בשחיטה, שהכהנים כבר איסורם אמור^[280] בלא יֵחָשֵׁב^[281].

רוב מוני המצוות לא מנו לאו זה^[282]. מהם שפירשו שלא יֵחָשֵׁב^[283], נדרש לענין אחר^[284]. שכתבו שהוא בכלל הלאו של איסור אכילת פיגול^[285], ואינו נחשב מחשבון הלאוים, לפי שהוא כעין סניפים ללאו אחר שהוא נחשב בלאוים^[286]. ויש ממוני המצוות שמנו לאו זה, כלאו נפרד, מהכתוב: לא תזבח וגו' כל דבר רע^[287].

לדעת הסוברים - וכן הלכה^[288] - שאין לוקים על לאו שאין בו מעשה^[289], העובר על איסור מחשבת פסול בקדשים, אינו לוקה, לפי שהוא לאו-שאין-בו מעשה*,

אלא מחשבה בלבד^[290].

שריפתו

הפיגול נשרף^[291], כשאר פסולי-המוקדשים*^[292], והדבר נלמד במסורת ואין על כך לימוד מהכתוב^[293], ועל כך ע"ע פסולי המוקדשים. ושם, וע' אסורי הנאה^[294], שאסורים בהנאה אפילו בשעת שריפתם.

עיבור צורה

פיגול, יש ברייתא בה שנינו שצריכה עבור-צורה* קודם שריפה^[295], והדבר נלמד בגזרה-שוה* "עון" "עון" מנותר*, הצריך עיבור צורה^[296], שאינו נשרף^[297] עד שתועבר צורתו^[298], נאמר בפיגול: והנפש האֹכל ממנו עונה תשא^[299], ונאמר בנותר: ואֹכליו עונו ישא^[300]. ואין הלכה כן^[301].

על פרטי ודיני עבור-צורה*, ע"ע.

פקיעת איסור ההקרבה

פיגול שהעלהו לראש המזבח, פקע איסורו ממנו^[302], משמשלה האור ברובו^[303], ואף אם ירד מהמזבח, יעלה^[304], שכן המזבח מקוה טהרה^[305].

טומאת ידים

הפיגול מטמא את הידים^[306] מדרבנן^[307], כראשון לטומאה^[308], משום חשדי כהונה^[309], שגזרו עליו - חכמים^[310] - טומאה, שלא יפגלוהו ברצון, להפסיד את הבעלים^[311], ויאמרו: שוגגים היינו^[312].

בשיעור הפיגול לטמא את הידים, נחלקו אמוראים: יש סוברים ששיעורו בכביצה*^[313], וכן הלכה^[314]. ויש סוברים ששיעורו בכזית*^[315].

פיגול אינו מצטרף לנותר* לענין שיעור ביצה, לטמא את הידים^[316], הואיל וטומאת הידים מדבריהם^[317].

תשלום לבעלים

הכהנים שפיגלו במקדש מזידים - שידעו שפוסלים בכך^[318] - חייבים לשלם^[319] דמיהם לבעלים, שהרי צריכים להביא אחרים^[320]. ואף אם קרבן נדבה הוא, שאינו חייב בתשלומין*, מכל מקום קשה בעיניו, שלא הקריב קורבנו, שהרי להביא דורון היה מבקש^[321]. אבל הכהנים שפיגלו במקדש שוגגים, פטורים^[322].

בתוספתא וברייתא שנינו על דין זה, שהוא מפני תקון-העולם*^[323]. לסוברים שהזק-שאינו-נכר* שמו היזק^[324], זהו טעם לפטור בשוגג^[325], שמצד עיקר הדין, בין במזיד ובין בשוגג חייבים לשלם, ומפני תיקון העולם תיקנו חכמים שמי שפיגל הקרבן פטור מלשלם כדי שיודיע^[326] לבעלים שפיגלו, שאם תחייבו בתשלום, לא יודיע לבעלים, ויאכלו איסור^[327]. ולסוברים - וכן הלכה^[328] - שהיזק שאינו ניכר אין שמו היזק^[329], זהו טעם לחיוב במזיד^[330], שמצד עיקר הדין בין במזיד ובין בשוגג פטורים מלשלם, ומפני תיקון העולם קנסו חכמים את המפגל במזיד, שחייב לשלם^[331].

במובן אחר

מצינו במקרא פיגול אף ככינוי לבשר שיחזקאל מעיד שמעולם לא אכל^[332], כפי שנאמר: ולא בא בפי בשר פגול^[333], ואף הוא לשון ריחוק^[334], שיחזקאל היה מחמיר על עצמו ומרחיק דבר המותר^[335]. ונחלקו תנאים בפירוש הדבר: לדעת תנא קמא, יחזקאל מעולם לא אכל מבהמה שהורה בה חכם^[336], דהיינו דבר שצריך להוראה מחמת ספק איסור^[337]. ולדעת ר' נתן, יחזקאל מעולם לא אכל מבהמה שלא הורמו מתנותיה^[338], אף על פי שהיא מותרת באכילה^[339], שלדעתו מותר מדאוריתא לאכול מבהמה שלא הורמו מתנותיה, אלא שיחזקאל החמיר על עצמו^[340].

הערות שוליים