אנציקלופדיה תלמודית:ערב שבת

הגדרת הערך - הדינים המיוחדים הנוהגים בערב שבת.

ערך זה עוסק בדינים המיוחדים הנוהגים בערב שבת. על ההכנות הנעשות בערב שבת לכבוד השבת, ע"ע כבוד שבת^[1].

הליכה יותר משלש פרסאות

הליכה יותר משלש פרסאות

אל יהלך אדם בערבי שבתות יותר משלש פרסאות^[2], שמא לא ימצא דבר מתוקן לצורך שבת ויבטל מעונג-שבת*^[3], אלא ישבות בעוד היום גדול, ויכין לו סעודת שבת^[4]. ונחלקו בדבר אמוראים: יש סוברים שאין הדברים אמורים אלא כשהולך לביתו, אבל כשהולך להתארח אצל אחרים, רשאי ללכת יותר משלש פרסאות^[5], או משום שכשהולך לביתו והם אינם יודעים שיבוא, אין מכינים לצורכו, והוא כועס עליהם, אבל כשבדעתו להתארח אצל אחרים אין הוא סומך על בני הבית, אלא נושא עמו סעודתו ועל מה שבידו הוא סומך^[6], או משום שכשבעל הבית לא נמצא בביתו, אנשי הבית מכינים מעט לצורך השבת, ולא יהיה לו מה לאכול, אבל כשמתארח אצל אחרים, שבעל הבית נמצא שם, שאין דרך להתארח במקום שבעל הבית אינו נמצא שם, ומכינים שם הרבה לצורך השבת, יהיה לו מה לאכול^[7]. ויש אמוראים חולקים וסוברים שהדברים אמורים בין כשהולך לביתו, ובין כשהולך להתארח אצל אחרים, ואדרבה, כשמתארח אצל אחרים יותר קרוב הוא לאסור מכשהולך לביתו^[8], או משום שכשהולך לביתו מה שמוצא שלו הוא, מה שאין כן במתארח אצל אחרים^[9], או משום שכשמתארח אצל אחרים מלבד מה שלא יספיק להכין סעודה לשבת, הרי הוא מביישם, שלא הכינו דבר הראוי לאורחים^[10], או משום שכשהולך לביתו, שהם מצפים שיבוא, אפשר שהכינו עבורו צרכי שבת, מה שאין כן במתארח אצל אחרים שאינם מצפים לבואו^[11]. להלכה, נחלקו ראשונים: יש סוברים שהלכה כדעת הסוברים שהאיסור הוא בין בהולך לביתו בין בהולך להתארח אצל אחרים^[12]. ויש חולקים וסוברים שהלכה כדעת הסוברים שהאיסור הוא רק כשהולך לביתו^[13].

שלש פרסאות: זמן או טורח דרך

הליכת יותר משלש פרסאות בערב שבת שהיא אסורה, נחלקו בה ראשונים ואחרונים: יש סוברים שהאיסור אינו תלוי במשך הדרך אלא בזמן ההליכה, וגדר האיסור שלא לילך לאחר קרוב לשליש היום, כדי שיגיע בעוד היום רב ויספיק להכין סעודה לשבת, ומה שאמרו שלא לילך יותר משלש פרסאות היינו למי שמתחיל ללכת בתחילת היום, שמהלך אדם בינוני עשר פרסאות ביום, נמצא שמהלך שלש פרסאות הוא קרוב לשליש היום, אבל כשהולך לאחר תחילת היום, אפילו שלש פרסאות אינו רשאי ללכת, אלא רק עד קרוב לשליש היום^[14]. ויש חולקים וסוברים שהאיסור תלוי גם במשך הדרך, ששני טעמים לאיסור, טעם אחד שאם יגיע למחוז חפצו סמוך לשבת לא יוכל להכין צרכי שבת, ולזה לא נתנו חכמים שיעור, אלא כל אחד ישער בעצמו, וטעם שני שלא יבוא עיף מטורח הדרך ולא יוכל להכין צרכי שבת, ולזה נתנו חכמים שיעור של יותר משלש פרסאות, שהיא הליכה מייגעת^[15].

בהולך בעגלה

בהולך בעגלה, יש אחרונים סוברים שדינו כדין הולך ברגל, ואינו רשאי ללכת יותר משלש פרסאות^[16]. ויש אחרונים חולקים וסוברים שרשאי ללכת יותר משלש פרסאות, שלדבריהם האיסור הוא שלא לילך לאחר קרוב לשליש היום, כדי שיספיק להכין סעודה לשבת^[17], ובהולך ברגל, מרחק ההליכה מתחילת היום עד קרוב לשליש היום הוא שלש פרסאות, אבל בעגלה, המרחק גדול יותר^[18]. ויש סוברים שכשהולך בעגלה או ברכב, רשאי ללכת אף לאחר שליש היום^[19], רק שיבוא בזמן שיוכל להכין צרכי שבת^[20], שלדבריהם טעם האיסור הוא משום שהליכת יותר משלש פרסאות גורמת עייפות וטורח, ולא יוכל להכין צרכי שבת^[21], וכשהולך בעגלה או ברכב אינו מתייגע בהליכתו^[22].

כשמודיע לפני בואו

כשמודיע לפני בואו שעתיד להגיע, כתבו ראשונים שרשאי ללכת אף יותר משלש פרסאות, שבאופן זה לא יבטל מעונג שבת^[23].

כשמכינים צרכי שבת בריוח

במקומות בהם רוב בני אדם מכינים צרכי שבת בריוח, יש ראשונים סוברים שמותר ללכת אף יותר משלש פרסאות^[24], וכן כשהולך למקום שיוכל לקנות בו צרכי שבת^[25]. ויש אחרונים סוברים בדעת ראשונים שאף במקומות בהם רוב בני אדם מכינים צרכי שבת בריוח אסור ללכת יותר משלש פרסאות^[26].

כשאינו במקום יישוב

כשאינו במקום יישוב, שאי אפשר לו להכין שם צרכי שבת, רשאי ללכת אף יותר משלש פרסאות, שמוטב שיבוא למקום יישוב, שאולי יוכל להכין צרכי שבת, משישאר בדרך, שבודאי לא יוכל להכין צרכי שבת^[27].

כשעומד במקום סכנה

כשעומד במקום סכנה, רשאי ללכת יותר משלש פרסאות^[28], עד שיגיע למקום בטוח^[29], שאינו מחויב להיות במקום סכנה בשביל עונג שבת, כי אין זה עונג לישב במקום פחד ובהלה^[30].

כשיש עמו מזונות

כשיש עמו מזונות, יש אחרונים סוברים שרשאי ללכת יותר משלש פרסאות^[31]. ויש אחרונים חולקים וסוברים שאף כשיש עמו מזונות אינו רשאי לילך יותר משלש פרסאות^[32], שלא חילקו חכמים בדבר^[33].

הולך לדבר מצוה

הולך לדבר מצוה, כתבו אחרונים שרשאי ללכת יותר משלש פרסאות^[34].

זהירות מחילול שבת

כשרשאי ללכת יותר משלש פרסאות^[35], כתבו אחרונים שיזהר שלא ילך עד עת ערב, שלא יכשל בחילול שבת^[36].

אכילה

אכילה מן המנחה ולמעלה

אכילה בערב שבת מן המנחה ולמעלה, נחלקו בה תנאים: ר' יהודה אומר לא יאכל אדם מן המנחה ולמעלה, כדי שיכנס לשבת כשהוא תאוה^[37], ויהיו הקידוש וסעודת שבת חביבים עליו^[38]. ור' יוסי אומר אוכל והולך עד שתחשך^[39], שאינו צריך ליכנס לשבת כשהוא מתאוה^[40]. להלכה נחלקו ראשונים, יש סוברים שהלכה כר' יוסי^[41], ומהם שכתבו שאף על פי כן ראוי לנהוג כר' יהודה משום כבוד שבת^[42]. ויש סוברים שאין הלכה כר' יוסי^[43].

איסור אכילה מן המנחה ולמעלה, לסוברים כן^[44], נחלקו בזמנו אמוראים: לדעת רב פפא האיסור הוא מזמן מנחה^[45], דהיינו משעה תשע ומחצה ולמעלה^[46]. ויש אמוראים סוברים שהאיסור הוא משעה תשיעית ולמעלה^[47], ומה שאמרו מן המנחה, היינו סמוך למנחה^[48]. וכתבו אחרונים שמשערים שעות אלו בשעות זמניות^[49]. ויש אחרונים חולקים וסוברים שהשיעור הוא לעולם שלש שעות שוות לפני הלילה, בין בקיץ ובין בחורף^[50].

להתחיל לאכול מן המנחה ולמעלה

בדעת ר' יוסי שאוכל והולך עד שתחשך, נחלקו ראשונים: יש סוברים שלא התיר ר' יוסי אלא להמשיך אכילה שהתחיל בה כבר, אבל להתחיל לאכול מן המנחה ולמעלה אסור^[51]. ויש חולקים וסוברים שר' יוסי מתיר אף להתחיל ולאכול מן המנחה ולמעלה^[52]. ומהם שכתבו שמכל מקום מכוער הדבר להתחיל ולאכול מן המנחה ולמעלה^[53].

אכילה בתמידות

להתחיל ולאכול בערב שבת מן המנחה ולמעלה בתמידות, יש מהראשונים סוברים שאסור לדעת כולם, שלא התיר ר' יוסי להתחיל ולאכול מן המנחה ולמעלה אלא באקראי - לצורך שעה^[54] - אבל כשעושה כן תמיד נראה כמזלזל בכבוד השבת^[55], וקללת חכמים תלויה על צוארו^[56]. ויש חולקים וסוברים שמותר להתחיל ולאכול מן המנחה ולמעלה אפילו כשנוהג כן בתמידות^[57].

כשיש מי שיכין צרכי שבת עבורו

לקבוע בערב שבת סעודה ומשתה שאינו רגיל לעשות בימי החול, כשיש לו מי שיכין עבורו צרכי שבת, יש אחרונים שכתבו שלסוברים שטעם האיסור בקביעת סעודה שאינו רגיל לעשות בימי החול הוא משום שמתוך שהוא טרוד במשתה ושמחה ימעט בכבוד שבת^[58], מותר לקבוע סעודה כשיש מי שיכין צרכי שבת עבורו, ולסוברים שטעם האיסור הוא כדי שיכנס לשבת כשהוא מתאוה לאכול^[59], או משום שאין זה כבוד שבת לעשות סעודה ומשתה ביום שלפניו^[60], אסור לקבוע סעודה אף כשיש מי שיכין צרכי שבת עבורו^[61]. ויש אחרונים שהסתפקו בדבר, שאפשר שאף לסוברים שטעם האיסור הוא משום שמתוך שהוא טרוד בסעודה ימעט בכבוד שבת, אסור, שלא חילקו חכמים בתקנתם^[62].

כשכוונתו לאכול שלש סעודות שבת ביום

לקבוע בערב שבת סעודה ומשתה שאינו רגיל לעשות בימי החול, כשבדעתו לאכול כל שלש סעודות שבת ביום^[63], יש אחרונים שכתבו שלסוברים שטעם האיסור בקביעת סעודה שאינו רגיל לעשות בימי החול הוא כדי שיכנס לשבת כשהוא מתאוה לאכול^[64], מותר לקבוע סעודה כשבדעתו לאכול כל ג' סעודות ביום, ולסוברים שטעם האיסור הוא שמתוך שהוא טרוד במשתה ושמחה ימעט בכבוד שבת^[65], או משום שאין זה כבוד שבת לעשות סעודה ומשתה ביום שלפניו^[66], אסור לקבוע סעודה אף כשבדעתו לאכול כל שלש סעודות שבת ביום^[67]. ויש אחרונים שהסתפקו בדבר, שאפשר שאף לסוברים שטעם האיסור הוא כדי שיכנס לשבת כשהוא מתאוה לאכול, אסור, שלא חילקו חכמים בתקנתם^[68].

קביעת סעודה

קביעת סעודה בערב שבת, יש סוברים שהיא אסורה לדברי הכל, ולא נחלקו ר' יהודה ור' יוסי אלא באכילה ללא קביעת סעודה^[69]. מהם שסוברים שהיא אסורה כל ערב שבת^[70]. ומהם שסוברים שהיא אסורה מן המנחה ולמעלה^[71]. ויש חולקים וסוברים שאכילה בקביעת סעודה נחלקו בה ר' יהודה ור' יוסי, שלדעת ר' יהודה היא אסורה מן המנחה ולמעלה, ולדעת ר' יוסי היא מותרת^[72]. מהם שסוברים שלדעת ר' יוסי היא מותרת אף לכתחילה^[73], ומהם שסוברים שלדעת ר' יוסי ראוי להמנע ממנה מן המנחה ולמעלה, כדי שיכנס לשבת כשהוא מתאוה לאכול^[74]. ואנשי מעשה - שמרגישים בעצמם שלא יחלש ליבם בשביל זה^[75] - נזהרים ומונעים עצמם מלקבוע סעודה אף קודם מנחה^[76].

קביעת סעודה ומשתה - כדרך ששותים דרך שכרות^[77] - יש סוברים שהיא אסורה כל ערב שבת^[78], שעל ידי השכרות יבטל כבוד שבת לגמרי^[79].

קביעת סעודה ומשתה שאינו רגיל בחול

קביעת סעודה ומשתה שאינו רגיל לעשות בימי החול^[80], יש ראשונים סוברים שהיא אסורה כל ערב שבת, מפני כבוד השבת^[81], כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול^[82], שעל ידי שמרבה באכילה ושתיה בערב שבת אפילו בבוקר יותר מדרכו בשאר ימות החול, לא יוכל לקיים סעודת שבת שבלילה כראוי^[83], או משום שמתוך שהוא טרוד במשתה ושמחה ימעט בכבוד שבת^[84], או משום שאין זה כבוד שבת לעשות סעודה ומשתה ביום שלפניו^[85], שעושה ערב שבת שוה ליום השבת^[86], או שמזלזל בזה בכבוד השבת, שמראה בזה שאינו חושש להכין את צרכי השבת מערב שבת^[87]. ויש סוברים שהאיסור הוא מחצות - ויש גורסים: מן המנחה^[88] - ולמעלה^[89]. וכתבו אחרונים שלדבריהם הטעם שאסור לקבוע סעודה שאינו רגיל בה בחול הוא כדי שיהא תאב לאכול בשבת, לפיכך כשאוכל קודם חצות, שעוד היום גדול, רשאי^[90]. ויש שנראה מדבריהם שסעודה שאין רגיל בה בחול אסורה כל ערב שבת אף ללא משתה^[91]. ויש חולקים על עיקר הדבר וסוברים שמן הדין מותר לקבוע סעודה ומשתה שאינו רגיל בחול כל ערב שבת, ואף על פי כן מכבוד השבת שימנע אדם מלקבוע סעודה מן המנחה ולמעלה, כדי שיכנס לשבת כשהוא מתאוה לאכול^[92].

הגדרת סעודה שאינו רגיל בחול

סעודה שאינו רגיל לעשות בימי החול, יש אחרונים סוברים שזו סעודה שמרבים בה באכילה יותר מסעודה רגילה בחול^[93]. ויש סוברים שאין הדבר תלוי בריבוי המאכלים, אלא סעודה שרגיל בה בחול היא סעודה להשביע רעבונו, וסעודה שאינו רגיל בה בחול היא סעודה שעושה אותה בשביל דבר, כגון בשביל אירוסין או מילה, שבסעודה זו יש לחוש שמא ימשך^[94]. ויש סוברים שסעודה שאינו רגיל בימי החול היא סעודה שקובעים אותה על היין^[95]. ויש סוברים שזו סעודה יתרה על מספר הסעודות שרגיל לאכול בחול, כגון שרגיל לאכול בכל יום שתי סעודות, והוא אוכל בערב שבת סעודה נוספת^[96].

סעודה שזמנה בערב שבת

סעודה - של מצוה^[97] - שזמנה בערב שבת, כגון ברית מילה או פדיון הבן - אפילו היא סעודה גדולה^[98] - כתבו אחרונים שהיא מותרת^[99], אפילו ממנחה ולמעלה^[100], שהיא מצוה כמו סעודת שבת ואין לדחותה מפני סעודת שבת^[101], וכיון שהיא קודמת בה יזכה תחילה^[102], אלא שלכתחילה יש ליזהר להקדימה^[103], כדי שיוכל לאכול סעודת שבת לתיאבון^[104]. אבל סעודה גדולה של מצוה שאין זמנה בערב שבת אין לקובעה בערב שבת^[105], אם אפשר לעשותה ביום אחר^[106].

הרשאים לסעוד בסעודה שזמנה בערב שבת

סעודה שזמנה בערב שבת שהיא מותרת, יש סוברים שהיא מותרת רק לקרובים ולשושבינים השייכים יותר לאותה סעודה, אבל לא לשאר הקרואים, שפרישה זו מביאתם לקיום מצות עונג שבת, ואפשר לסעודת המצוה שתתקיים על ידי הקרובים והשושבנים^[107]. ויש חולקים וסוברים שכל הקרואים מותרים לאכול בסעודה שזמנה בערב שבת^[108], שאפשר לקיים שניהם^[109], ועוד שמצוה זו לפניהם והיא קודמת^[110].

שיעור האכילה בסעודה שזמנה בערב שבת

סעודה שזמנה בערב שבת שהיא מותרת, יש אחרונים סוברים שאוכל ושותה בה כדרכו, ואפילו אם מחמת אכילתו לא יוכל לקיים סעודת שבת, מפני שאכילתו תהיה אכילה-גסה*, סעודה זו קודמת, שהיא מצוה כמו סעודת שבת, וכיון שהיא קודמת בזמן, בה יזכה בראשונה, שכל הקודם זוכה^[111]. ויש חולקים וסוברים שאין לאכול ולשתות בסעודה זו באופן שיבוא מזה לידי ביטול סעודת הלילה, שסעודת שבת שהיא חובה מצד הדין, קודמת לסעודת ברית מילה ופדיון הבן שאין בהן חיוב אלא מצוה בלבד^[112]. ויש סוברים שאפילו כדי שביעה אין לאכול בסעודה שזמנה בערב שבת, כדי שיאכל סעודת שבת לתיאבון^[113].

סעודת פורים שחלה בערב שבת

סעודת פורים שחלה בערב שבת, יש סוברים שיש לעשותה בשחרית^[114], שלא לקלקל סעודת ליל שבת^[115]. ויש סוברים שדי להקדימה לפני תשע שעות^[116].

סעודת אירוסין

סעודת אירוסין, יש מי שסובר שמותר לעשותה בערב שבת^[117], שאין דוחים מצוה שלפניו מפני מצוה שעתידה לבוא^[118]. ויש אחרונים סוברים שאם אירס בערב שבת, מותר לעשות הסעודה בערב שבת, שזהו זמנה, ואם אירס קודם לכן, אסור לעשות הסעודה בערב שבת, שאין זה זמנה^[119]. ויש סוברים שאפילו אירס בערב שבת, כל שיכול לדחות הסעודה ליום אחר, אין לעשותה בערב שבת^[120]. ויש סוברים שאסור לעשות סעודת אירוסין בערב שבת^[121], בין אם ארס בערב שבת ובין אם ארס קודם לכן^[122], שאין זה זמנה, שיכול לארס ביום אחר^[123].

סעודת נישואין

סעודת נישואין, יש אחרונים סוברים שאין לעשותה בערב שבת מפני כבוד השבת^[124], ואפילו נשא בערב שבת, כיון שיכול היה לשאת ביום אחר^[125]. ויש אחרונים סוברים שאם נשא בערב שבת, מותר לעשות הסעודה בערב שבת^[126], שזהו זמנה, ואם נשא קודם לכן, אסור לעשות הסעודה בערב שבת, שאין זה זמנה^[127]. ויש סוברים שאפילו נשא קודם לכן, רשאי לעשות סעודת הנישואין בערב שבת^[128].

מלאכה

עשיית מלאכה בערב שבת

העושה מלאכה בערב שבת, מן המנחה ולמעלה, אינו רואה סימן ברכה - מאותה מלאכה^[129] - לעולם^[130], שמה שמרויח בה מפסיד כנגד זה ממקום אחר^[131], מפני כבוד השבת^[132], שמוסיפין מחול על הקדש^[133], או כדי שיהיה פנוי להתעסק בצרכי שבת^[134], או כדי שלא ישכח מלהכין צרכי שבת^[135], או שיש לחשוש שמא מתוך טרדת המלאכה יבא לידי חלול שבת^[136]. ונחלקו בדבר: יש סוברים שאין בדבר איסור, אלא רק העדר ברכה^[137]. ויש סוברים שיש בדבר איסור^[138]. ויש מחלקים בין עושה להשתכר, שאין בו איסור, אלא רק העדר ברכה, לעושה שלא כדי להשתכר, שיש בו איסור, שבעושה להשתכר די בקללה שלא יראה סימן ברכה כדי למונעו מהמעשה, מה שאין כן בעושה שלא כדי להשתכר^[139]. וכתבו אחרונים, שמלאכה שעשייתה גורמת לכך שצרכי השבת לא יהיו עשויים כתיקונם, אפילו קודם חצות היום לא יעשנה^[140].

ענישה וכפיה

העושה מלאכה בערב שבת מן המנחה ולמעלה, אין מענישים אותו לא בנדוי^[141], ולא במכות מרדות^[142], שלא החמירו חכמים כל כך באיסור זה^[143]. ויש שכתבו שמכל מקום גוערים בו^[144], ומבטלים אותו מלעשותה בעל כרחו^[145].

זמן מנחה

עשיית מלאכה בערב שבת מן המנחה ולמעלה, שאמרו שאין רואים בה סימן ברכה^[146], יש ראשונים סוברים שהכוונה למנחה גדולה^[147], ומהם שסוברים שאף הזמן הסמוך למנחה בכלל זה, והיינו מחצות ואילך^[148]. ויש סוברים שהכוונה למנחה קטנה^[149], ומהם שסוברים שהיינו משעה תשיעית ואילך^[150].

על התקיעות שתוקעים בערב שבת כדי להבדיל את העם ממלאכה, ועל איסור מלאכה משעה זו, ע"ע קבלת שבת.

מלאכה וסחורה דרך עראי

מלאכה לשעה, שאינו קובע עצמו עליה, כתבו ראשונים שאינה בכלל מלאכה שהעושה אותה מן המנחה ולמעלה אינו רואה סימן ברכה^[151], שלא אסרו אלא מלאכה דרך קבע, כדי שיהיה פנוי להתעסק בצרכי שבת^[152], ולכן מותר לכתוב אגרת שלומים לחברו - אם נזדמן לו^[153] - וכל כיוצא בזה^[154]. וכן סחורה, לסוברים שהעוסק בה מן המנחה ולמעלה אינו רואה סימן ברכה^[155], היינו סחורה דרך קבע, אבל סחורה בדרך עראי לא^[156].

מלאכת הדיוט

מלאכת הדיוט, יש סוברים שהעושה אותה מן המנחה ולמעלה אינו רואה בה סימן ברכה^[157]. ויש שהסתפקו בדבר^[158].

התחלה והכנה למלאכה

דבר שאינו מלאכה גמורה, אלא התחלה והכנה למלאכה, והמלאכה נעשית אחר כך מאליה, כגון שריית דיו וסמנים במים בערב שבת והם נשרים כל השבת, כתבו אחרונים שאין זה בכלל מלאכה שהעושה אותה מן המנחה ולמעלה אינו רואה סימן ברכה^[159].

לגמור מלאכה שהתחיל בה לפני מנחה

לגמור לאחר המנחה מלאכה שהתחיל בעשייתה קודם המנחה, יש סוברים שאין זה בכלל קללת חכמים שלא יראה ברכה באותה מלאכה^[160]. ויש חולקים^[161].

מלאכה לצורך שבת

מלאכה לצורך שבת, כתבו ראשונים שאין היא בכלל מלאכה שהעושה אותה מן המנחה ולמעלה אינו רואה סימן ברכה^[162], ואפילו היה לו פנאי לעשותה קודם המנחה^[163], ולפיכך מתקן אדם בגדיו - או בגדי חברו^[164] - לצורך השבת, אף מן המנחה ולמעלה^[165]. ונחלקו בדבר: יש סוברים שלא אמרו אלא תיקון בגדים, שאינה מלאכה גמורה, אבל תפירת בגדים שהיא מלאכה גמורה, לא^[166]. ויש סוברים שאפילו תפירת בגדים, שהיא מלאכה גמורה, מותרת^[167]. וכן מסחר, לסוברים שהוא בכלל מלאכה שהעושה אותה מן המנחה ולמעלה אינו רואה סימן ברכה^[168], העוסק בו לאחר מנחה לצורך שבת תבוא עליו ברכה, לפי שיש רבים שאינם מספיקים להכין צרכי שבת קודם אותה שעה^[169].

מלאכת אומן לצורך שבת

מלאכת אומן לצורך שבת, יש סוברים שאין היא בכלל מלאכה שהעושה אותה מן המנחה ולמעלה אינו רואה סימן ברכה^[170]. ויש חולקים וסוברים שמלאכת אומן, אף שהיא נעשית לצורך שבת, היא בכלל מלאכה שהעושה אותה מן המנחה ולמעלה אינו רואה סימן ברכה^[171].

מלאכה לצורך מצוה

מלאכה לצורך מצוה, כתבו ראשונים שאינה בכלל מלאכה שהעושה אותה מן המנחה ולמעלה אינו רואה סימן ברכה^[172], שכיון שהוא דבר מצוה, הרי זה כמלאכה לצורך השבת^[173], וכן כתבו ראשונים שהתר גמור הוא לכתוב לעצמו דברים שצריכים ללימודו^[174] - אף על פי שאינם לצורך שבת^[175] - שכתיבתם זו היא לימודם^[176]. ונחלקו בדבר: יש סוברים שלא אמרו כן אלא במלאכה שאינה גמורה, אבל מלאכה גמורה, אף שהיא לצורך מצוה, העושה אותה מן המנחה ולמעלה אינו רואה בה סימן ברכה^[177]. ויש סוברים שאין חילוק בדבר, וכל מלאכה לצורך מצוה, אפילו מלאכה גמורה, אינה בכלל קללת חכמים שלא יראה ברכה באותה מלאכה^[178].

מלאכה למי שמכינים עבורו צרכי שבת

לעשות מלאכה מן המנחה ולמעלה למי שמכינים עבורו צרכי שבת, יש אחרונים סוברים שאף באופן זה אסור^[179], שלא חלקו חכמים בגזרתם^[180]. ויש שלמדו זכות על העושים מלאכתם אחר מנחה כשיש מי שמכין עבורם צרכי שבת, שלדבריהם הטעם לביטול המלאכה הוא כדי שיהיה פנוי להכין צרכי שבת^[181], וכשיש מי שמכין עבורו צרכי שבת אין טעם זה שייך, וכתבו שזהו הטעם שאין בעלי מלאכה מקפידים בזה, שעכשיו הנשים מכינות הכל^[182].

מלאכה המותרת בחוה"מ או בער"פ

מלאכה שמותר לעשותה בחול-המועד*, אינה בכלל מלאכה שהעושה אותה מן המנחה ולמעלה אינו רואה סימן ברכה^[183], וכן מלאכה שמותר לעשותה בערב-פסח*^[184].

עני שאין לו מה לאכול

עני שאין לו מה לאכול, והוא רוצה לעשות מלאכה בשכר מן המנחה ולמעלה כדי להוציא השכר לצורך שבת, כתבו אחרונים שאין זה בכלל מלאכה שהעושה אותה מן המנחה ולמעלה אינו רואה סימן ברכה^[185]. ואפילו יש לו לחם ומים, אלא שאין לו בשר ודגים לענג בהם את השבת^[186], שעיקר הטעם שלא לעשות מלאכה בערב שבת מן המנחה ולמעלה כדי שלא ימנע מלהכין צרכי שבת^[187], וכשאין לו צרכי שבת, אין טעם זה שייך, ולחם ומים שיש לו אינם צריכים הכנה^[188].

מלאכה בשכר

מלאכה בשכר מן המנחה ולמעלה, כתבו אחרונים שאין ברכה באותה מלאכה, אפילו היא נעשית לצורך שבת^[189], או לצורך מצוה^[190], שבנטילת השכר, הרי זה כאלו המלאכה נעשית בשביל השכר, ולא בשביל השבת^[191]. במה דברים אמורים, במלאכה שלא ניכר לכל שהיא לצורך שבת, כגון תיקון בגדים, אבל מלאכה שניכר לכל שהיא לצורך השבת, כגון תספורת, אף אם היא נעשית בשכר, אין היא בכלל מה שאמרו שאינו רואה ברכה באותה מלאכה^[192]. ויש סוברים שטעם ההתר להסתפר בשכר הוא כדי שלא יכנסו ישראלים לשבת כשהם מנוולים^[193], לפי שרוב בני אדם טרודים כל היום בצרכי שבת ואין להם פנאי להסתפר עד עת הערב^[194]. ויש מחלקים בין מלאכה גמורה למלאכת תיקון, שמלאכה גמורה בשכר, אינו רואה בה סימן ברכה, אפילו נעשית לצורך השבת, אבל תיקון בלבד, אפילו נוטל עליו שכר, אינו בכלל מה שאמרו שאינו רואה ברכה באותה מלאכה^[195]. ויש מחלקים בין מעשה אומן בשכר למעשה הדיוט בשכר, שמעשה אומן בשכר, אינו רואה בו סימן ברכה אפילו הוא נעשה לצורך השבת, אבל מעשה הדיוט לצורך השבת, אפילו נוטל עליו שכר אינו בכלל מה שאמרו שאינו רואה ברכה באותה מלאכה^[196]. ויש סוברים שמעשה הדיוט בשכר, אפילו אינו נעשה לצורך השבת, אינו בכלל מה שאמרו שאינו רואה ברכה באותה מלאכה^[197]. ויש סוברים שכל מלאכה שמותר לעשותה בחול המועד, מותר לעשותה בשכר, ואין היא בכלל מה שאמרו שאינו רואה ברכה באותה מלאכה^[198]. ויש סוברים שמלאכה שנעשית בדרך ארעי מותר לעשותה אף בשכר, ואין היא בכלל מה שאמרו שאינו רואה ברכה באותה מלאכה^[199].

פועל הנשכר אצל בעל הבית

פועל הנשכר אצל בעל הבית ליום בסתם, יש סוברים שאין הוא בכלל מה שאמרו שהעושה מלאכה מן המנחה ולמעלה אינו רואה סימן ברכה באותה מלאכה^[200]. ויש חולקים וסוברים שאף פועל הנשכר אצל בעל הבית הוא בכלל זה^[201]. ולכתחלה מוטל על הפועל שלא להשכיר את עצמו ליום שלם בערב שבת, כי אם עד זמן מנחה^[202]. על הזמן בו פועל השכור אצל בעל הבית מפסיק לעבוד בערב שבת ע"ע פועל וע' קבלת שבת.

פרקמטיא

פרקמטיא, יש סוברים שאינה בכלל מלאכה שהעושה אותה מן המנחה ולמעלה אינו רואה סימן ברכה^[203]. ויש מחלקים בין מכירה בחנות בפרהסיא שהיא בכלל מלאכה, למכירה בצנעא שאינה בכלל מלאכה^[204]. ויש חולקים וסוברים שפרקמטיא היא כמלאכה, והעוסק בה מן המנחה ולמעלה אינו רואה סימן ברכה^[205].

קידושין ונשואין

קידושי אשה בערב שבת

קידושי אשה בערב שבת יש סוברים שמותרים^[206], שאם לא יקדשנה יש לחשוש שמא יקדימנו אחר^[207], וכן המנהג פשוט^[208]. ויש סוברים שאסור לקדש אשה בערב שבת^[209]. ופרשו אחרונים דבריהם שלא אמרו כן אלא כשצריך להכין סעודה באותו יום, שאז אסור מפני שצריך לטרוח בסעודה, אבל כשאינו צריך להכין סעודה באותו יום, כגון שהסעודה כבר מוכנה מאתמול, או שאינו רוצה לעשות הסעודה עכשיו, מותר^[210]. ויש שפרשו שלא אמרו כן אלא במי שיש לו אשה ובנים, אבל מי שאין לו אשה ובנים רשאי לקדש אף בערב שבת^[211].

נישואין

לשאת אשה בערב שבת, בירושלמי אמרו שלא ישא, מפני כבוד השבת^[212], שאם ישא בערב שבת, גם הסעודה תהיה בערב שבת, ולא יאכל סעודת שבת לתיאבון^[213], או משום שאם ישא בערב שבת יהיה טרוד ולא יהיה פנוי להכין צרכי שבת^[214], או משום שיש לחשוש שמחמת טרדא ישכח ויבוא לידי חילול שבת^[215]. וכן כתבו ראשונים שאין נושאים נשים בערב שבת, גזירה שמא יבוא לידי חילול שבת בתיקון הסעודה^[216], שהחתן טרוד בסעודתו^[217]. ויש ראשונים סוברים שאין לשאת אשה בערב שבת מן המנחה ולמעלה, שבאופן זה הסעודה נעשית בשבת, ויש לחשוש שיבואו לידי חילול שבת בתיקון הסעודה, אבל כשהנישואין הם בתחילת היום והסעודה נעשית בו ביום, אין חוששים שמא יבוא לידי חילול שבת בתיקון הסעודה^[218]. ויש ראשונים חולקים וסוברים שאין להמנע מלשאת אשה בערב שבת מחמת החשש שיבוא לידי חילול שבת בתיקון הסעודה^[219], שמן הסתם מכינים כל מה שנצרך לסעודה קודם לכן^[220], וכן פשט המנהג^[221]. וכתבו אחרונים שיש ליזהר שלא לאחר החופה, כי כמה עבירות באים מזה^[222]. ובימי החורף נכון מאד שלא לשאת אשה כלל בערב שבת, כי הימים קצרים ומאחרים החופה^[223]. על המניעה מלשאת אשה בערב שבת מטעמים אחרים, ואם טעמים אלו נוהגים בזמן הזה, ע"ע נשואין.

במקום שהכלה עושה את סעודת הנישואין

מקומות בהם הכלה עושה את סעודת הנישואין, יש מן האחרונים מי שכתב שלדעת כולם לא גזרו שלא לישא אשה בערב שבת מחשש שיבואו לידי חילול שבת בתיקון הסעודה, שלא חששו כן אלא כשהחתן עושה את הסעודה, שדרכו להרבות במנות כדי לצאת ידי הכלה, כי נשים מקפידות בזה, אבל כשהכלה עושה את הסעודה, לא חששו שתרצה להרבות במנות ותבוא מתוך כך לידי חילול שבת, כי החתן אינו מקפיד בזה^[224].

תענית

תענית ציבור שזמנה בערב שבת

תענית-ציבור* שזמנה בערב שבת, אין דוחים אותה ממקומה, אלא מתענים אותה בערב שבת^[225]. וכן תענית-יחיד* שזמנה בערב שבת, כגון המתענה תעניות של ימי מיתת הצדיקים^[226], וכן המתענה בערב ראש חודש^[227], אינו צריך לדחות התענית ליום אחר^[228], ואף על פי שתעניות אלו אינם חובה, לפי שהאיסור להכנס לשבת כשהוא מעונה - לסוברים כן^[229] - איסור קל הוא, ולא חשו לו אלא שלא לקבוע בו תענית לכתחילה כשאפשר לקובעו ביום אחר, אבל כשאי אפשר לקובעו ביום אחר, אין לדחות התענית בשביל כך^[230].

על סדרי התפילה בתענית שחלה בערב שבת, ע"ע תענית.

על תענית-אסתר* שחלה בשבת, אם כיון שנדחתה מזמנה מקדימים אותה ליום חמישי, או שמתענים אותה בערב שבת, ע"ע תענית אסתר.

על תענית של ערב ראש חודש שחלה בערב שבת, שמתענים אותה בערב שבת, ועל תענית של ערב ראש חודש שחלה בשבת, אם מקדימים אותה לערב שבת או ליום חמישי, ע"ע יום כיפור קטן^[231].

השלמת תענית תשעה באב שחל בערב שבת

תשעה באב שחל להיות בערב שבת, יש תנאים סוברים שאין משלימים התענית^[232], מפני כבוד השבת^[233], אלא אוכל - סמוך לערב^[234] - כביצה - ולא יותר, שבשיעור ביצה יש כדי להשביע^[235] - כדי שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה^[236], שאסור להתענות בשבת אפילו קצת לשם תענית^[237], ואי אפשר לצמצם לאכול מיד בתחילת שבת^[238]. וכן אמר רבי יהודה פעם אחת היינו יושבים לפני רבי עקיבא, ותשעה באב שחל להיות בערב שבת היה, והביאו לו ביצה מגולגלת וגמעה בלא מלח - כדי שתהיה לו הנאה פחותה^[239] - ולא שהיה תאב לה, אלא להראות לתלמידים הלכה^[240], שאין משלימים להתענות בערב שבת^[241]. ור' יוסי ור' יהושע חולקים ואומרים שמתענה ומשלים^[242], שבמה שנכנס לשבת כשהוא מעונה, אין זה נחשב כמתענה בשבת^[243]. ואף ר' עקיבא שאכל, כתבו ראשונים שקבלה בידינו שנהג כן לפי שמסוכן היה, ור' יהודה לא דקדק וסמך על מה שראה, ולא ידע העיקר על מה עשה כך^[244]. להלכה אמר רב הונא שמתענה ומשלים^[245], וכן דעת כמה אמוראים^[246], וכן הלכה^[247]. ונחלקו ראשונים בדבר: יש סוברים שחייב להשלים^[248]. ויש חולקים וסוברים שרשאי להשלים אך אינו חייב להשלים^[249], מהם שסוברים שטוב יותר שלא להשלים, שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה^[250], ומהם שסוברים שטוב יותר להשלים^[251].

השלמת תענית צבור שחלה בערב שבת

תענית צבור שחלה בערב שבת, לסוברים שבתשעה באב מתענה ומשלים^[252], מתענה ומשלים אותה^[253]. ויש מי שסובר שאינו מתענה ומשלים, שלא אמרו שמתענה ומשלים אלא בתשעה באב^[254].

השלמת תענית יחיד שחלה בערב שבת

תענית יחיד שחלה בערב שבת, לסוברים שבתשעה באב מתענה ומשלים^[255], בירושלמי אמרו שמתענה ומשלים^[256], וכן כתבו ראשונים^[257]. ויש מי שחולק וסובר, שלא אמרו כן אלא בתענית צבור, אבל בתענית יחיד אינו מתענה ומשלים^[258].

זמן השלמת התענית

מתענה ומשלים לסוברים כן^[259], יש ראשונים סוברים שהיינו עד שקיעת החמה, אבל משתשקע החמה אם רצה לאכול אוכל, שמתוספת שבת הוא וכבר קדש היום ואינו רשאי להתענות^[260], ולכך נהגו העם בתענית אסתר כשהוא בא בערב שבת שאוכלים מיד עם יציאתם מבית הכנסת ואף על פי שלא חשכה^[261]. ויש ראשונים סוברים שמשלים התענית עד לאחר תפלת ערבית, שהיא מפלג המנחה ואילך^[262], שבזמן זה כבר חלה תוספת שבת ונחשב הדבר כהשלמה^[263]. ויש ראשונים סוברים שהיינו עד צאת הכוכבים^[264], שכל תענית שלא שקעה עליה החמה אינה תענית^[265]. ויש מחלקים בין תענית יחיד, שאין צריך להשלים עד צאת הכוכבים אלא עד שיוצאים מבית הכנסת, לתענית ציבור שיש להשלים עד צאת הכוכבים^[266].

על השלמת תענית חלום בערב שבת, ע"ע תענית חלום.

יום שמת בו אביו או אמו שחל בערב שבת אם מתענה ומשלים, ע"ע יום שמת אבו אביו או אמו^[267].

תענית בערב שבת לצורך שבת

דרך אנשי מעשה להתענות בכל ערב שבת^[268], כדי שיכנסו לשבת כשהם תאבים^[269], ויש חולקים על טעם זה וסוברים שכדי שיאכל לתאבון די שלא יאכל מן המנחה ולמעלה, אלא הטעם הוא כדי שיפשפשו במעשיהם ויתחרטו עליהם ותשרה עליהם תוספת הנשמה^[270]. ואנשי מעמד שאמרו במשנה שלא היו מתענים בערב שבת מפני כבוד השבת^[271], כתבו אחרונים שתענית בערב שבת לכבוד שבת היא דבר נעלה, אבל תענית שלא בשביל השבת, אין להתענות בערב שבת, שמגרע כבוד שבת במה שנכנס לשבת כשהוא מעונה, או משום שאנשי מעמד היו אומרים תחינות ובקשות, ויש לחוש שמתוך הטורח ימנעו מלעסוק בכבוד השבת, אבל תענית שאין בה תחינות ובקשות, אפשר להתענות בערב שבת^[272]. וכתבו אחרונים שזה דוקא במי שמכיר בעצמו שאחר התענית יהיה תאב לאכול, אבל מי שהתענית גורמת לו חולשה והאכילה לא תהא נוחה לו, לא יתענה^[273]. ויש חולקים על עיקר הדבר וסוברים שאין להתענות לכתחילה בערב שבת^[274], או משום שמקצת ערב שבת כשבת^[275], או משום דרכי האמורי^[276], או משום כבוד הארת שבת שמאירה כבר בערב שבת^[277], או כדי שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה^[278], אם לא מי שהוא אסטניס, שאם יאכל בערב שבת, לא יוכל לאכול בלילה לתיאבון^[279]. ואדרבה, ראוי לאכול בערב שבת מאכל בשר ומתובל כדי שיקבל קדושת השבת בדעה צלולה ומיושבת ובשמחה^[280]. ויש שכתבו לקיים שתי הדעות, ולהתענות כדי שיאכל לתיאבון, ולהקדים להתפלל ולאכול מבעוד יום^[281].

יציאה עם חפץ סמוך לחשכה

יציאת חייט במחטו סמוך לחשכה

לא יצא החייט במחטו סמוך לחשכה שמא ישכח - שהמחט בידו^[282], ויש מפרשים שישכח שהוא שבת^[283] - ויצא^[284], משתחשך^[285], ויוציא את המחט מרשות לרשות, או יעבירנה ארבע אמות ברשות הרבים^[286]. ויש מן האחרונים סוברים שלפעמים יש בחוט מחט ויש גם לחשוש שישכח ויתפור^[287]. וכן לא יצא הסופר בקולמוסו - אף שקולמוס הוא גדול ממחט ויש פחות חשש שישכחנו^[288] - שמא ישכחנו ויצא^[289]. ויש מן האחרונים סוברים שלפעמים הקולמוס טבול בדיו, ויש גם לחשוש שישכח ויכתוב שתי אותיות על ידו^[290].

זמן האיסור

"סמוך לחשכה", בירושלמי אמרו שהיינו מזמן מנחה^[291]. ונחלקו בדבר: יש סוברים שהכוונה למנחה גדולה^[292]. ויש סוברים שהכוונה למנחה קטנה^[293]. ויש חולקים וסוברים שסמוך לחשכה אינו מזמן מנחה, אלא סמוך לכניסת שבת^[294], מהם סוברים שהיינו סמוך לבין השמשות^[295], ומהם סוברים שהיינו סמוך לצאת הכוכבים^[296].

חפץ שאין דרך לקחת בכל שעה

חפץ שאין דרך האדם לקחת עמו כל שעה, יש סוברים שמותר לצאת עמו לרשות הרבים סמוך לחשכה^[297], שכל אדם שאוחז חפץ בידו, זוכר מה שהוא אוחז, וכשיגיע שעת האיסור יניחנו, ולא חששו חכמים שישכח ויצא אלא בחייט ומחט, שדרכו לשאת תמיד מחט בידו אף בשעה שאינו צריך לתפור, ומתוך רגילותו יש לחוש שישכח שהוא נושאה^[298]. ויש שנראה מדבריהם שחולקים וסוברים שהאיסור הוא בכל חפץ שבידו, שבכל חפץ יש לחשוש לשכחה^[299].

חפץ שאינו מיוחד לחול

חפץ שאינו מיוחד לחול, יש סוברים שמותר לצאת עמו לרשות הרבים סמוך לחשכה, שלא אסרו אלא בחפץ שמיוחד לחול, שיש לחשוש שמתוך שהחפץ בידו ישכח שהוא שבת^[300]. ויש חולקים וסוברים שהאיסור הוא אף בחפץ שאינו מיוחד לחול^[301].

חפץ כבד

חפץ כבד, יש סוברים שמותר לצאת עמו לרשות הרבים סמוך לחשכה, שלא אסרו אלא במחט וקולמוס שמתוך דקותם יש לחשוש שישכח שהם בידו^[302]. ויש סוברים שהאיסור הוא בכל חפץ שבידו, אף בחפץ כבד^[303].

כשאוחז החפץ באופן שאיסור הוצאתו מדרבנן

דבר שאוחז בו באופן שאף אם יצא בו בשבת יעבור על איסור מדברי חכמים בלבד, כגון מחט התחובה לאומן בבגדו, לסוברים שאומן שהוציא דרך אומנותו פטור^[304], נחלקו בו אמוראים: לדעת רבא מותר לצאת בו ערב שבת סמוך לחשיכה, שאין לגזור גזרה-לגזרה*^[305]. ולדעת אביי אסור לצאת בו ערך שבת סמוך לחשיכה^[306], שלדעתו באיסור הוצאה גוזרים גזרה לגזרה^[307], שדבר שכיח הוא להוציא מרשות לרשות, ולפיכך החמירו בו חכמים^[308], או משום שאיסור הוצאה קל בעיני כל אדם, שברשות היחיד מותר לפנות חפצים מזוית לזוית, לפיכך החמירו בו חכמים לגזור גזירה לגזירה^[309], ויש ראשונים סוברים שאין זו גזרה לגזרה, אלא הכל גזרה אחת היא^[310], ויש שכתבו שלדעת אביי באיסור שבת גוזרים גזרה לגזרה^[311]. להלכה, יש סוברים שהלכה כרבא^[312], ויש סוברים שהלכה כאביי^[313].

בדבר שקרוב לבוא בו לידי פשיעה

דבר שאם יצא בו בשבת יעבור על איסור דרבנן, אבל קרוב בו לבוא לידי פשיעה, כתבו ראשונים שאף לדעת רבא אסור לצאת בו ערב שבת עם חשיכה^[314]. ולפיכך אמרו בתלמוד שמותר לצאת בתפילין ערב שבת עם חשיכה, ונתנו טעם לדבר שחייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה ושעה ומתוך כך אינו שוכחם^[315], ולא אמרו שאיסור הוצאת תפילין בשבת מדרבנן - שהוצאתם בדרך מלבוש^[316] - לפי שבתפילין קרוב הוא לבוא לידי פשיעה - שהתפילין דרך מלבוש הוא, ואין אדם עשוי לפושטם כשיוצא^[317], או משום שחובה לחולצם כשצריך להפנות^[318], ודרכם של בני אדם שצריכים להפנות^[319] - ובדבר שקרוב לבוא בו לידי פשיעה אסור לצאת בו עם חשיכה אף באופן שאם יצא בו בשבת יעבור רק על איסור דרבנן^[320].

בדבר שאסור לזורקו מחמת קדושתו

דבר שאם ישכחנו ויצא בו בשבת יעבור על איסור דרבנן, אבל כשיתן דעתו שהדבר בידו, לא יוכל לזורקו מידו מחמת קדושתו, כתבו ראשונים שאף לדעת רבא אסור לצאת בו ערב שבת עם חשיכה^[321]. ולפיכך אמרו בתלמוד שמותר לצאת בתפילין ערב שבת עם חשיכה, ונתנו טעם לדבר שחייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה ושעה ומתוך כך אינו שוכחם^[322], ולא אמרו שאיסור הוצאת תפילין בשבת מדרבנן - שהוצאתם בדרך מלבוש^[323] - לפי שבתפילין כשיתן דעתו שהם עליו, לא יוכל לזורקם מידו^[324].

במקום שאין בו רשות הרבים מהתורה

לצאת במחט שבידו סמוך לחשכה, במקום שאין בו רשות-הרבים* מהתורה, לדעת רבא שהאיסור לצאת בחפץ שבידו סמוך לחשיכה הוא רק רק כשאוחזו באופן שאם יצא בו בשבת יעבור על איסור תורה^[325], כתבו אחרונים שמותר, שאף באופן זה שייך הטעם שאמר רבא שאין לגזור גזרה לגזרה^[326]. ומטעם זה כתבו אחרונים שבזמן הזה שפשט המנהג כסוברים שאין לנו רשות הרבים גמורה אלא כרמלית*^[327], אין איסור לצאת סמוך לחשכה אפילו בחפץ שבידו, שהרי איסור ההוצאה בכרמלית אינו אלא גזרה מדבריהם ואין גוזרים גזרה לגזרה^[328]. ויש חולקים וסוברים שלדעת רבא אסור לצאת במחט שבידו סמוך לחשכה, אף במקום שאין בו רשות הרבים מהתורה^[329].

הדין בזמן הזה

איסור יציאת חייט במחטו סמוך לחשכה, יש מן האחרונים שנוטה לומר, שלאחר שתקנו שחייב אדם למשמש בבגדיו עם חשיכה שמא ישכח ויצא^[330], אין בדבר איסור, שכשימשמש בבגדיו בודאי יזכור להצניע המחט^[331]. ויש חולקים וסוברים שאיסור יציאת חייט במחטו סמוך לחשיכה נוהג אף לאחר שאמרו שחייב אדם למשמש בבגדיו עם חשיכה^[332].

יציאה בתפילין עם חשיכה

יוצא אדם בתפילין ערב שבת עם חשיכה, ואין חוששים שמא ישכח ויצא בהם בשבת^[333]. בטעם הדבר אמרו בתלמוד, שכיון שחייב אדם למשמש בתפילין כל שעה ושעה^[334], אינו שוכחם^[335]. וכתבו ראשונים שלדעת רבא שמותר לצאת ערב שבת סמוך לחשיכה עם חפץ בידו כשאוחז אותו באופן שאם יוציאנו יעבור רק על איסור דרבנן שאין גוזרים גזרה לגזרה^[336], הטעם שיוצא אדם בתפילין בערב שבת עם חשיכה הוא משום שהאיסור לצאת בתפילין בשבת הוא מדרבנן^[337]. ויש חולקים וסוברים שאף לדעת רבא הטעם שמותר לצאת בתפילין בערב שבת עם חשיכה הוא משום שמתוך שחייב למשמש בהם בכל שעה אינו שוכחם, ולא משום שהאיסור לצאת בתפילין בשבת מדרבנן^[338], משום שבתפילין קרוב הוא לבא לידי מכשול - לפי שדרך מלבוש הוא, ואין אדם עשוי לפושטם כשיוצא לחוץ^[339], או משום שחובה לחולצם כשצריך להפנות^[340], ודרכם של בני אדם שצריכים להפנות^[341] - ובאופן זה יש לאסור לדעת רבא אף בדבר שאיסורו מדרבנן^[342], או משום שבתפילין כשיתן דעתו שהוא מטלטלם, אינו רשאי להשליכם מעליו, ובאופן זה יש לאסור לדעת רבא אף בדבר שאיסורו מדרבנן^[343], או משום שלדבריהם ההתר לצאת בתפילין עם חשיכה הוא אף כשאוחז התפילין בידו^[344], ובאופן זה איסור הוצאתם הוא מהתורה^[345].

כשאוחז התפילין בידו

לצאת בתפילין ערב שבת עם חשיכה, כשאוחז התפילין בידו, יש סוברים שאף באופן זה מותר^[346], שאף כשאוחזם בידו אסור לו להסיח דעתו מהם^[347], שלא יפיל אותם ולא יכנס איתם לבית הכסא^[348]. ויש חולקים וסוברים שכשאוחזם בידו אסור לצאת עמהם עם חשיכה, שכשאוחזם בידו רשאי להסיח דעתו מהם^[349].

החובה למשמש בבגדו עם חשכה

חייב אדם למשמש בבגדו - בכל מקום שדרכו להשתמש בו, כגון בכיסים התפורים בו^[350], בין בבגד שלובש כעת בין בבגד שעתיד ללבוש בשבת^[351] - ערב שבת עם חשכה^[352], שמא יהיה שם דבר שכוח ויצא בו בשבת^[353]. ואמר רב יוסף שדבר גדול שנו כאן, להפריש את האדם מאיסור שבת^[354]. ונחלקו בדבר אחרונים: יש סוברים שאין בדבר חיוב גמור ואינו אלא מצוה^[355]. ויש חולקים וסוברים שיש בדבר חיוב גמור^[356]. וכתבו אחרונים שאף במקום שאין חשש לאיסור הוצאה, יש לאדם למשמש בבגדיו ערב שבת עם חשיכה, שמא יש בהם דבר מוקצה ויטלטלנו בשבת^[357].

למשמש בבגדו עם חשכה, יש סוברים שהיינו סמוך לשקיעה ממש^[358]. ויש סוברים שהיינו חצי שעה קודם חשכה^[359].

דברים שיש לומר לבני ביתו עם חשכה

דברים שיש לאומרם עם חשכה

שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשכה, עשרתם - פירות האילן לסעודת שבת^[360] - ערבתם - עירובי-תחומין*^[361], ויש מפרשים ערובי-חצרות*^[362], ויש מפרשים ערובי חצרות וערובי תחומין^[363] - הדליקו את הנר^[364], כדי שלא ישכחו לעשותם^[365]. ודרשו כן מן הכתוב: וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא^[366], שלום אהלך זו הדלקת נר שמביאה לשלום בית, ופקדת נוך זה עירוב שמתקן הנוה, ולא תחטא זה תיקון המעשרות^[367], או משום שהמעשר הוא כדי שלא יחסר המזון^[368], וחטא הוא לשון חסרון^[369], או משום שנאמר במעשר: ולא תשאו עליו חטא^[370]. ויש מפרשים שדרשו הכל מוידעת כי שלום אהלך, שעשיית שלושת דברים הללו גורמת שיהיה שלום בבית^[371]. וכתבו אחרונים שאם אינו בביתו בשעה זו, צריך לשלוח שליח לביתו להזכירם על דברים אלו^[372]. ויש מן האחרונים מי שכתב שאין המנהג לומר שלשה דברים אלו^[373].

אמירת הדליקו את הנר, יש אחרונים שכתבו בה טעם נוסף, כדי שההדלקה תהיה בשליחות של הבעל ובשותפותו, שבאופן זה אין אומרים שמצוה-בו-יותר-מבשלוחו*^[374].

אופן האמירה

עשרתם וערבתם, יאמר בלשון שאלה, שאפשר שכבר עישרו והפרישו ואין הוא יודע, אבל הדליקו את הנר, יאמר בלשון ציווי^[375], שהרי הוא יודע שלא הדליקו את הנר^[376], או משום שעדיין לא הגיע זמן הדלקת הנר, ואין להקדים ולהדליק הנר קודם זמנו^[377], או משום שהדבר נראה לעין שעדיין לא הדליקו את הנר^[378]. וכתבו אחרונים שלטעם זה כשאין הדבר נראה לעין, כגון שאינו נמצא במקום בו מדליקים את הנר, והולך ישר לבית הכנסת, יאמר הדלקתם את הנר בלשון שאלה^[379].

במקום אין מעשרים ומערבים

במקום שאין מעשר נוהג, אין צריך לומר עשרתם^[380]. וכן במקום שלא מצוי שמערבים ערובי תחומין, כתבו אחרונים שאין צריך לומר ערבתם ערובי תחומין^[381]. וכן במקום שמניחים ערוב חצרות בערב פסח לכל השנה, אין צריך לומר כל שבת ערבתם ערובי חצרות^[382].

חובה או עצה טובה

אמירת שלשה דברים אלו עם חשכה, יש סוברים שאיננה חובה, אלא עצה טובה^[383]. ויש שנראה מדבריהם שהיא חובה^[384].

אמירות נוספות

ערב שבת עם חשכה כתבו אחרונים שישאל לבני ביתו גם: הפרשתם חלה^[385]? ויזהירם שיפסיקו מלעשות מלאכה^[386]. ויש סוברים שבמקום שאומרים עשרתם, אין צריך לומר הפרשתם חלה^[387]. וכתבו אחרונים שלא נהגו לומר הפרשתם חלה, לפי שבדורות הללו קוראים ללחמים שאופים לכבוד שבת בשם חלה, ועל ידי זה זוכרים ליטול חלה, ששמה ועצמיותה של העיסה מזכירה את הדבר^[388].

זמן האמירה

זמן אמירת שלשה דברים אלו הוא עם חשכה^[389], היינו קרוב לחשכה^[390], קודם בין השמשות בעוד ודאי יום^[391], וכדי שיעור תוספת-שבת*^[392]. וכתבו ראשונים שצריך לומר כן עם חשכה ולא מבעוד יום, שמא יפשעו ויאמרו עדיין יש שהות^[393]. מן האחרונים יש שנתנו שיעור בדבר, כל שאין בני הבית עשויים לשכוח מה שאומר במשך שהייה זו, לפי טרדתם באותה שעה^[394].

אמירתם בנחת

שלשה דברים שצריך אדם לומר בתוך ביתו עם חשיכה, לא יאמרם בכעס וטרוניא אלא בנחת^[395] - באופן שיכירו שאף אם לא עשו אותם דברים, לא יכעס עליהם^[396] - כדי שיקבלו ממנו^[397], ואם לא עשו יעשו, אבל אם יאמר אותם בלשון אימה יתירה, יש לחוש שמא מחמת המורא יאמרו עשינו ולא עשו^[398], ועוד שאין לאדם להטיל אימה יתירה בתוך ביתו, שמתוך היראה עלולים בני ביתו לחלל שבת בהדלקה או בבישול, או שיאכילו אותו דבר איסור וכיוצא בזה^[399], ועוד שדיבורו של אדם צריך להיות בנחת עם הבריות^[400]. וכתבו אחרונים שאף שיאמר דבריו בנחת, יראה להם פני אדון^[401].

באישה זריזה

היודע באשתו שהיא זריזה בהדלקת הנר, ויש לה זמן קבוע שזוכרת שלא לאחר ההדלקה, כתבו אחרונים שאפשר שאין צריך לזרזה להדליק את הנר, ומכל מקום יאמר לה להדליק את הנר, כדי שיהיה שותף במצוה וההדלקה תהיה בשליחותו^[402].

הזכרת הדלקת הנר באופן אחר

במקום שנוהגים להקיש על הדלת בערב שבת לקרוא לילך להתפלל, ותיכף ששומעים קול הקורא מזדרזים להדליק הנרות, כתבו אחרונים שאפשר שהדבר נחשב כאמירת הדליקו את הנר, ואפשר שזה הטעם למה שרבים נוהגים להקדים ללכת לבית הכנסת, ואינם בביתם בשעה שצריך לומר הדליקו את הנר^[403]. וכן הכנת הנר, כגון העמדת המנורה במקום שמדליקים אותה, יש סוברים שהיא כאמירת הדליקו את הנר^[404].

עניינים שונים

כיבוס

עזרא תיקן להם לישראל שיהיו העם מכבסים בחמישי בשבת, מפני כבוד השבת^[405], ולא יכבסו בערב שבת, כדי שיהיה ערב שבת פנוי כולו לצרכי הכנת השבת^[406]. היה לו אונס ולא כיבס בגדי השבת ביום חמישי, מותר לכבס בערב שבת^[407].

מלבושי ערב שבת

מלבושי ערב שבת, כתבו ראשונים שיש מהאמוראים שנהגו שיהיו בגדים פחותים^[408], כדי להודיע שאין לנהוג בחשיבות בערב שבת, ואין ללבוש בו בגד שמקפיד עליו שלא לטנפו, ועל ידי כך להמנע מעיסוק בתבשילי השבת^[409], או כדי שיהיה ניכר יותר כבוד השבת בלובשו בו בגדים נאים^[410]. ויש מן האחרונים מי שסובר, שיש אמוראים חולקים וסוברים שאין ללבוש בגדים פחותים בשעה שמכין צרכי שבת, משום כבוד המצוה^[411].

למעט בלמודו

יש לאדם למעט - קצת^[412] - בלמודו בערב שבת, כדי שיכין צרכי שבת^[413]. ונהגו בקצת מקומות שלא לקבוע ישיבה בערב שבת, לפי שלימוד הישיבה הוא דבר שאין לו קצבה, שרגילים לפלפל, ושמא ימשכו הרבה בפלפולם ולא יהא להם פנאי להכין צרכי שבת^[414]. ואם הכין כבר צרכי שבת, לומד כדרכו^[415], וכן אם יש לו מי שיכין עבורו^[416].

על ביטול התינוקות מללמוד בערב שבת, ע"ע תלמוד תורה.

שינה

יש שנהגו לישון בערב שבת בצהריים^[417], כדי שתהא דעתם צלולה בשבת^[418].

על נהרות בבל

אמירת על נהרות בבל, לנוהגים לאומרה קודם ברכת המזון^[419], כתבו אחרונים שהאוכל פת בערב שבת אחר חצות אינו אומרה, אלא אומר במקומה שיר המעלות^[420].

הנחת תפילין

הנחת תפילין במנחה בערב שבת לנוהגים להניחם בדרך כלל בתפילת מנחה^[421], כתבו אחרונים שאין להניחם^[422], שכבר נתנוצץ קדושת השבת, ואין מניחים תפילין בשבת^[423].

"אבינו מלכנו"

"אבינו מלכנו" לסוברים שאין אומרים אותו בשבת^[424], יש סוברים שאף במנחה של ערב שבת אין אומרים אותו, כגון בעשרת-ימי-תשובה* או כשחל יום ב' של ראש השנה בערב שבת^[425], שלדבריהם הטעם שאין אומרים "אבינו מלכנו" בשבת הוא משום שהוא כתחנון, ואף במנחה של ערב שבת אין אומרים תחנון^[426]. ויש חולקים וסוברים שאומרים "אבינו מלכנו" במנחה של ערב שבת, שלדבריהם הטעם שאין אומרים "אבינו מלכנו" בשבת הוא משום שנתקן כנגד ברכות אמצעיות של שמונה עשרה, ובשבת אין מברכים אותם ברכות, אבל במנחה של ערב שבת שאומרים בה הברכות האמצעיות, אומרים בה גם "אבינו מלכנו"^[427].

על אמירת נפילת אפים בערב שבת, ע"ע נפילת אפים. על אמירת צידוק הדין בערב שבת, ע"ע צידוק הדין. על האיסור ליתן לגוי בערב שבת איגרת להוליכה לעיר אחרת, או ליתן לאומן גוי כלים בערב שבת, ע"ע חשד^[428]. על האיסור להשכיר ולמכור ולהשאיל ולהלוות ולמשכן ולתת חפצו לגוי בערב שבת, ע"ע חשד^[429]. על דיני ממונות, שאסור לדון אותם בערב שבת, ע"ע בית דין^[430] וע' כבוד שבת^[431]. על דיני נפשות, שאסור לדון אותם בערב שבת, ע"ע בית דין^[432]. על גט*, אם מסדרים אותו בערב שבת, ע"ע גרושין^[433]. על חליצה*, אם מסדרים אותה בערב שבת, ע"ע חליצה^[434].

על גבאי צדקה שמחזרים על העם בערב שבת, ומחלקים המעות בערב שבת, ע"ע צדקה. על ההתר לרוץ בערב שבת ברשות הרבים, ועל הרץ בערב שבת ברשות הרבים והוזק בו חברו שהוא פטור ע"ע חובל^[435], וע' כבוד שבת^[436]. על המפקיד אצל חבירו כספים בערב שבת, שאינו חייב לטרוח ולקבור אותם בקרקע עד מוצאי שבת, ע"ע שומר חינם.

הערות שוליים