אנציקלופדיה תלמודית:עירוב תבשילין

הגדרת הערך - תקנת חכמים להניח תבשיל בערב יום טוב הסמוך לשבת, שעל ידו מותר לאדם לעשות מלאכות מסויימות מיום טוב לשבת.

עשיית מלאכת-אוכל-נפש* מיום טוב לשבת אסורה, ועל כך, עי' להלן^[1], וע"ע מלאכת אוכל נפש. ותקנו חכמים שיעשה אדם "ערוב תבשילין" בערב יום טוב, ובערוב זה הוא מותר לעשות צרכי שבת ביום טוב שלפניה. הערך שלפנינו עוסק בערוב זה, במהותו ובדיניו.

הערוב, טעמו וגדרו

הערוב

הרוצה לעשות מלאכה – מסויימת, מן המלאכות שהותרו על ידי ערוב תבשילין^[2] - מיום טוב לשבת, צריך שיעשה ערוב תבשילין^[3], היינו שיניח תבשיל מוכן – ויש אומרים שני תבשילין^[4], ויש אומרים אף פת^[5], ויש אומרים אף חמין טמונים^[6] – מערב יום טוב לצורך שבת, ועל ידי תבשיל זה הוא מותר לעשות מלאכה מיום טוב לשבת^[7]. וערוב זה תקנת חכמים הוא^[8], ויש מצדדים לומר שהוא מתקנת שלמה המלך, שתיקן אף שאר תקנות ערובין^[9].

איסור עשיית מלאכה בלא ערוב

עשיית מלאכה מיום טוב לשבת, שמותרת מן התורה - דהיינו לסוברים שמן התורה צרכי שבת נעשים ביום טוב^[10], או לסוברים שמן התורה אין צרכי שבת נעשים ביום טוב, אבל הדבר שנעשתה בו המלאכה ראוי לאורחים ביום טוב, שמן התורה מותר לעשותו משום "הואיל*"^[11] – מכל מקום אסור לעשותה מדרבנן בלא ערוב תבשילין^[12]. ונחלקו אמוראים וראשונים ואחרונים בדעתם בטעם האיסור: א) בדעת רבא יש שכתבו, שהטעם שאסרו חכמים לעשות מלאכה מיום טוב לשבת בלא ערוב תבשילין, הוא כדי שיניח אדם ערוב תבשילין ועל ידי כך יברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליום טוב^[13], שלדעתו, ערוב תבשילין לכבוד שבת נתקן^[14], שאם לא יערב עלול הוא לכלות את כל מאכלו ביום טוב, ועל ידי שמערב זוכר את השבת ואינו מכלה הכל ביום טוב אלא בורר מנה לזה ומנה לזה^[15]. ב) ובדעת רב אשי יש שכתבו, שטעם האיסור לעשות מלאכה מיום טוב לשבת בלא ערוב תבשילין, הוא כדי שיניח אדם ערוב תבשילין ועל ידי כך ידעו שאין אופים מיום טוב לחול, שיאמרו שאם אין אופים מיום טוב לשבת אלא על ידי ערוב, כל שכן שאין אופים מיום טוב לחול^[16], שלדעתו, ערוב תבשילין לכבוד יום טוב נתקן^[17]. ג) ויש שכתבו, שלסוברים שמלאכה הנעשית מיום טוב לשבת לא הותרה מן התורה אלא משום "הואיל"^[18] - ובאופנים שהדבר שבו היא נעשית ראוי לאורחים ביום טוב^[19] – טעם האיסור הוא, שהיתר "הואיל" אינו מועיל אלא להתיר איסור תורה, אבל מדברי חכמים המלאכה באיסורה עומדת^[20], ולדעתם לא נחלקו רבא ורב אשי בדבר^[21].

המלאכות האסורות בלא ערוב

המלאכות שאסור לעשותן מיום טוב לשבת בלא ערוב, נחלקו בהן ראשונים: א) יש סוברים שלא נאסרו אלא מלאכות הבאות לתיקון צרכי סעודה – כגון אפיה ובישול^[22], ויש אומרים אף הטמנה^[23] – אבל מלאכות שאינן באות לתיקון צרכי סעודה – כגון הדלקת הנר^[24], וכגון הוצאה^[25] – מותר לעשותן מיום טוב לשבת אף בלא ערוב^[26], שלדעתם הטעם שאסרו עשיית מלאכה מיום טוב לשבת בלא ערוב הוא כדי שיניח אדם ערוב תבשילין^[27] - שעל ידו יברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליום טוב, לסוברים כן בדעת רבא^[28], או שעל ידו יאמרו שאין אופים מיום טוב לחול, לסוברים כן בדעת רב אשי^[29] - ולפיכך לא נאסרו אלא המלאכות שעליהן נתקן הערוב^[30], ולדעתם לא נתקן ערוב אלא למלאכות הבאות לתיקון צרכי סעודה^[31]. ב) ויש חולקים וסוברים שאף מלאכות שאינן באות לצורך סעודה אסור לעשותן ביום טוב אם לא הניח ערוב תבשילין^[32]. על הסוברים שמלאכות שאינן באות לצורך סעודה אסור לעשותן אף אם הניח ערוב תבשילין, עי' להלן: הדברים המותרים מחמתו^[33].

שמו

שם "ערוב" האמור בערוב תבשילין, יש מן הראשונים שכתבו שאינו אלא לשון מושאל, שכשם שערוב-חצרות* הנעשה להיכר – כדי שלא יעלו על הדעת שמותר להוציא מרשות לרשות^[34] - קרוי "ערוב", כך ערוב תבשילין הנעשה להיכר – כדי שלא ידמו שמותר לאפות ביום טוב מה שאינו לצורך היום, לסוברים כן^[35] - קרוי אף הוא "ערוב"^[36]. ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שנקרא "ערוב" מלשון תערובת^[37], מהם שכתבו, שהוא מערב בישולי צרכי שבת וצרכי יום טוב לעשותם יחד^[38], ומהם שכתבו שמערב את היום טוב עם השבת לעשותם כיום אחד לענין בישול, שמה שמכין לשבת הרי הוא כאילו הכינו ליום טוב^[39], שלדעתם גדר הערוב הוא שעל ידו חשוב אף מה שמכין לשבת כאילו הכינו ליום טוב^[40], ומהם שכתבו שמערב את גמר התבשיל שעושה ביום טוב עם תחילת התבשיל שעושה מערב יום טוב והרי הכל כאילו נעשה מערב יום טוב^[41], שלדעתם גדר העירוב הוא שעל ידו חשוב מה שמכין ביום טוב שאינו אלא גמר המלאכה שעשה מערב יום טוב^[42], ומהם שכתב שמערב את כל בני העיר, שיכולים בני העיר להניח ערוב אחד והוא מתיר את כולם במלאכה^[43].

מקורו

ערוב תבשילין, אף על פי שתקנת חכמים הוא^[44], הסמיכוהו חכמים על הכתוב^[45], וכן אמר שמואל: זכור את יום השבת לקדשו^[46], זכרהו מאחר שבא להשכיחו^[47], היינו שכשבא יום טוב בערב שבת, קרובה שבת להשתכח מחמת יום טוב שמרבה בסעודת היום ואינו מניח לשבת כדי כבודו, והזהיר הכתוב לזכרו, וכשמערב ערוב תבשילין נמצא שזוכרו, שהרי אינו עושה אלא מחמת שבת^[48]. ויש מפרשים להיפך, שכשבא יום טוב בערב שבת קרוב יום טוב להשתכח, ועל ידי הערוב יזכרנו, שכיון שרואה שכל כך חשוב הוא שאסור לבשל בו לצורך שבת אלא על ידי ערוב, זוכרו^[49]. ויש מפרשים באופן אחר, שיום טוב בא להשכיח את השבת, שאין האדם יכול להכין צרכי שבת, משום שאסור לעשות מלאכה מיום טוב לשבת^[50], והזהיר הכתוב שיזכרהו לשבת בכך שיעשה ערוב תבשילין שעל ידו יהא מותר להכין מיום טוב לשבת^[51]. ורבי אליעזר הסמיכו על כתוב אחר, ודרש מן הכתוב: את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו^[52], שאין אופים אלא על האפוי ואין מבשלים אלא על המבושל^[53], היינו שהיה לו לכתוב – האמור ביום שישי^[54] – לומר היום אפו ובשלו, ולא נכתב את אשר תאפו אפו וגו' אלא ללמד שיש לך יום שישי שאין מכינים בו אלא אם היה לו מוכן מכבר, והיינו יום שישי שחל בו יום טוב שאין מכינים בו אלא אם כן עשה ערוב תבשילין^[55], ויש מן הראשונים שכתבו, שממשמעות הכתוב למדים שהוא אמור ביום טוב שחל בערב שבת, שבתחילת הכתוב נאמר: שבתון שבת קדש לה' מחר^[56], ופירוש הכתוב הוא, שכשיארע יום טוב - שהוא "שבתון" האמור בכתוב^[57] - בערב שבת – שהוא האמור בכתוב "שבת קודש לה' מחר"^[58] – אין אופים אלא אם כן אפה מערב יום טוב ואין מבשלים אלא אם כן בישל מערב יום טוב, וזהו שסיים הכתוב: את אשר תאפו אפו וגו'^[59].

היתר עשיית מלאכה

ההיתר לעשות מלאכה מיום טוב לשבת על ידי ערוב^[60], לסוברים שאיסור עשיית מלאכה מיום טוב לשבת הוא משום שהיתר "הואיל" אינו מועיל אלא להתיר איסור תורה, אבל מדברי חכמים המלאכה באיסורה עומדת^[61], כתבו אחרונים בדעת ראשונים, שטעמו הוא, כדי שלא יתענה האדם בשבת^[62] - שאם לא יוכל לבשל ביום טוב שחל בערב שבת, עלול הוא להתענות בשבת^[63] - ומכל מקום לא התירו חכמים לעשות מלאכה אלא על ידי ערוב^[64], ולדעתם, נחלקו אמוראים איזו תועלת יש בערוב, שמחמתה לא התירו חכמים עשיית מלאכה אלא על ידו: לדעת רבא, על ידי הערוב יברור לו האדם מנה יפה לשבת ומנה יפה ליום טוב^[65], שלדעתו ערוב תבשילין לכבוד שבת נתקן^[66], ועל ידי שמערב זוכר את השבת ואינו מכלה את כל מאכלו ביום טוב אלא בורר מנה לזה ומנה לזה^[67]. ולדעת רב אשי על ידי הערוב יאמרו שאין אופים מיום טוב לשבת וכל שכן מיום טוב לחול^[68], שלדעתו ערוב תבשילין לכבוד יום טוב נתקן^[69], שמתוך כך שלא הותרה מלאכה אלא על ידי ערוב^[70], ילמדו שאין עושים מלאכה מיום טוב לחול^[71].

גדרו

בגדר ההיתר לעשות מלאכה על ידי ערוב תבשילין, כתבו ראשונים, שלדעת רבא - הסובר שטעם האיסור לעשות מלאכה מיום טוב לשבת הוא כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליום טוב, לסוברים כן בדעתו^[72], או שהתועלת שיש בערוב היא שעל ידו יברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליום טוב, לסוברים כן בדעתו^[73] - הערוב משום היכר הוא בא^[74], שעל ידי הערוב ניכר לאדם שצריך הוא להותיר ממאכלו מיום טוב לשבת^[75]. ולדעת רב אשי – הסובר שטעם האיסור לעשות מלאכה מיום טוב לשבת הוא כדי שיאמרו אין אופים מיום טוב לשבת וכל שכן מיום טוב לחול, לסוברים כן בדעתו^[76], או שהתועלת שיש בערוב היא שעל ידו יאמרו שאין אופים מיום טוב לשבת וכל שכן מיום טוב לחול, לסוברים כן בדעתו^[77] – כתבו ראשונים, שעל ידי הערוב הנעשה מערב יום טוב, חשובה המלאכה הנעשית ביום טוב שהיא גמר המלאכה שנעשתה מערב יום טוב^[78], ומכך שאין עושים מיום טוב לשבת אלא גמר מלאכה, ילמדו שכל שכן שאין עושים מלאכה מיום טוב לחול כלל^[79]. ויש מן הראשונים שכתבו באופן אחר בדעת רב אשי, שעל ידי הערוב – שהוא הנחת תבשיל מערב יום טוב לצורך שבת^[80] - נראה שביום טוב אינו מכין אלא לצורך יום טוב, שהרי צרכי שבת מוכנים לו מערב יום טוב^[81], ומכך שאין עושים מלאכה מיום טוב לשבת, ילמדו שכל שכן שאין עושים מלאכה מיום טוב לחול^[82]. ויש מן הראשונים שכתבו, שאף לדעת רב אשי, הערוב משום היכר הוא בא^[83], כדי שלא ידמו ויחשבו שמותר לאפות ביום טוב מה שאינו נאכל בו ביום^[84].

מצוה

הנחת ערוב תבשילין, כתבו ראשונים ואחרונים, שהיא מצוה^[85]. ויש שכתבו שאינה בגדר מצוה, ואין בה אלא היתר לאדם לעשות מלאכה מיום טוב לשבת, אם הניח ערוב^[86].

ברכה

המניח ערוב תבשילין מברך: אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על מצות ערוב^[87]. ויש מן הראשונים שכתבו שמברך: אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להניח ערוב תבשילין^[88]. וכתבו אחרונים, שאף על פי שערוב תבשילין אינו אלא מדברי חכמים^[89], מכל מקום מברכים עליו כדרך שמברכים על שאר כל מצוות חכמים^[90], שלדעתם, הנחת ערוב תבשילין היא מצוה^[91]. ויש שכתבו, שמברכים על הנחת ערוב, משום שעל ידה מותר לאדם לעשות מלאכה^[92] – וכדרך שמברכים על שאר מעשים שתקנו חכמים לעשותם כדי להתיר^[93] – שלדעתם הנחת ערוב תבשילין אינה חשובה מצוה^[94].

הנחתו

ההנחה

הנחת ערוב תבשילין, יש מן האחרונים שכתבו שצריכה מעשה^[95], היינו שיטול המערב את התבשיל בידו וייחד אותו לערוב^[96], שעל ידי מעשה זה חשוב שמערב יחד את תבשילי השבת ויום טוב^[97], אבל אם לא עשה בו מעשה, אין הערוב מועיל^[98]. ויש מן האחרונים חולקים וסוברים שאין ההנחה צריכה מעשה, ויכול המערב לערב על תבשיל מסויים אף על פי שאינו נוטלו בידו^[99], ואף אם היה בריחוק מקום מהתבשיל יכול הוא לערב עליו^[100], שלדעת רב אשי שטעם תקנת ערוב תבשילין הוא כדי שיאמרו אין אופים מיום טוב לשבת וכל שכן מיום טוב לחול^[101], כיון שסוף סוף עושה ערוב תבשילין, ניכר שאין מבשלים מיום טוב לשבת אלא על ידי ערוב^[102], ואף לדעת רבא שטעם תקנת ערוב תבשילין הוא כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליום טוב^[103], כיון שיודע ומכיר באיזה תבשיל הוא עושה את הערוב, הרי הוא זכור לברור מנה יפה לשבת^[104]. ומכל מקום לכתחלה לדברי הכל צריך שיאחז האדם את הערוב בידו בשעה שמברך עליו^[105].

האמירה

המניח ערוב תבשילין, אחר שיברך – עי' לעיל^[106] - צריך שיאמר שבערוב זה יותר לו לעשות מלאכות מסויימות מיום טוב לשבת^[107]. ונחלקו ראשונים בדבר: א) יש סוברים שאין צריך להזכיר את כל המלאכות המותרות על ידי הערוב, ודי שיאמר שבערוב זה יותר לו לבשל ולאפות מיום טוב לשבת^[108], וטעם הזכרת מלאכות אלו הוא, שמלאכות אלו הן עיקר הסעודה וכל שאר המלאכות נגררות אחריהן^[109], ויש שכתבו שהטעם הוא, שמלאכות אלו נזכרו בכתוב: את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו^[110], שממנו אסמכתא לתקנת ערוב תבשילין לדעת רבי אלעזר^[111]. ב) ויש חולקים וסוברים שצריך להזכיר באמירה כל דבר שאסור לעשותו מיום טוב לשבת בלא ערוב^[112]. מהעומדים בשיטה זו, יש סוברים שדי שיאמר שבערוב זה יותר לו לאפות ולבשל ולעשות כל צרכיו מיום טוב לשבת, ובאמירה שיותר לו לעשות כל צרכיו נכללות כל המלאכות שמותר לעשותן מיום טוב לשבת על ידי ערוב^[113], ויש סוברים שאף על פי שבאמירה זו נכללות כל המלאכות מכל מקום צריך אף לומר שעל ידי הערוב יותר לו להטמין ולהדליק נר מיום טוב לשבת^[114], שמלאכות אלו כיון שמוכח הדבר שאינן נעשות אלא לצורך שבת – שההטמנה היא לשבת, ואף הדלקת הנר, כיון שמדליק את הנר ביום ואין תועלת בנר ביום, מוכח שאין ההדלקה אלא לצורך הלילה^[115] – אפשר שאינן נכללות בכלל כל צרכיו, ולפיכך צריך להזכירן בפירוש^[116]. ויש חולקים וסוברים שבאמירה שעל ידי הערוב יותר לו לעשות כל צרכיו לא הותרו אלא המלאכות הקודמות למלאכות שמזכיר בפירוש^[117] - כגון שחיטה והפשט ומליחה, הקודמות לבישול^[118], והדלקת אש וביקוע עצים, הקודמות לאפיה ולבישול^[119] - אבל שאר מלאכות, נראה מדבריהם, שלא הותרו באמירתו אם לא הזכירן בפירוש^[120], ולדעתם הטעם שצריך לומר שבערוב זה יותר לו לאפות ולבשל ולהטמין ולהדליק נר ולעשות כל צרכיו מיום טוב לשבת - לסוברים כן^[121] - הוא כדי להתיר עשיית מלאכות אלו והמלאכות הקודמות להן^[122]. ויש חולקים וסוברים שאף על פי שאומר שעל ידי הערוב יותר לו לעשות כל צרכיו, אין מותרות אלא המלאכות שמזכיר בפירוש^[123], ולדעתם אף מלאכות הקודמות למלאכות שמזכיר בפירוש – כגון שחיטה וכיוצא^[124] – לא הותרו אם לא הזכירן בפירוש, ולפיכך הרוצה לשחוט מיום טוב לשבת, צריך אף לומר שבערוב זה יותר לו לשחוט מיום טוב לשבת^[125].

אמירה כללית

אמירה כללית שאין בה הזכרת מלאכה מסויימת, היינו שהניח אדם ערוב תבשילין ולא אמר אלא שעל ידי הערוב יותר לו לעשות כל צרכיו מיום טוב לשבת, כתבו ראשונים שאינה מועילה^[126], שבאמירה זו משמע שרוצה האדם לעשות כל המלאכות כמו בחול, וזה אינו ברשותו וכוחו, ולפיכך חשוב כמי שלא אמר כלום^[127].

הלשון שבה היא נאמרת

האמירה שאומר האדם בשעה שמניח ערוב תבשילין^[128], יכול לאומרה בכל לשון^[129]. וצריך לאומרה בלשון שמבין^[130], שאם אינו מבין הרי זה כמי שלא אמר כלום^[131].

בדיעבד

האמירה שצריך לומר בשעת הנחת הערוב, אם היא מעכבת את הערוב, נחלקו אחרונים בדעת ראשונים: א) יש סוברים שמעכבת^[132], ואינה דומה לאמירה שבהנחת ערובי-חצרות* שאינה מעכבת^[133], שערובי חצרות עיקרם בפעולה שעושה האדם – שעל ידי הערוב משתתפים בעלי החצרות יחד^[134] – אבל ערוב תבשילין כיון שעיקרו באמירה - שעל ידי האמירה זכור האדם לברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליום טוב, לסוברים שזהו טעם תקנת ערוב תבשילין^[135], וכן על ידי האמירה הוא יודע שאין אופים מיום טוב לשבת וכל שכן מיום טוב לחול, לסוברים שזהו טעם תקנת ערוב תבשילין^[136] – האמירה מעכבת בו^[137]. ומטעם זה, אף אם אמר את האמירה בלשון שאינו מבין, אין העירוב מועיל^[138]. וכתבו אחרונים, שלדעה זו אף אם הזכיר מקצת מלאכות ומקצת מלאכות לא הזכיר – כגון שאמר שבערוב זה יותר לו לאפות מיום טוב לשבת, ולא הזכיר בישול והטמנה^[139] – אינו מותר אלא במלאכות שהזכיר^[140]. ב) ויש חולקים וסוברים שאין האמירה מעכבת^[141], שהיא כברכה, שאינה מעכבת^[142].

זמן הנחתו

ערוב תבשילין צריך להניחו מערב יום טוב ולא ביום טוב עצמו^[143], ואמרו בגמרא, שלדעת רב אשי - הסובר שטעם ערוב תבשילין הוא כדי שיאמרו אין אופים מיום טוב לשבת וכל שכן מיום טוב לחול^[144] - צריך להניחו מערב יום טוב מעיקר הדין^[145] - שדוקא כשמניחו מערב יום טוב הרי הוא מתחיל את בישולי השבת קודם יום טוב ומה שעושה ביום טוב לצורך שבת אינו אלא גמר הבישול^[146] - אבל לדעת רבא - הסובר שטעם תקנת ערוב תבשילין הוא כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליום טוב^[147] - הטעם שצריך להניח ערוב תבשילין מערב יום טוב, אינו אלא משום גזרה שמא יפשע^[148], היינו שישכח ולא יערב ביום טוב מפני שטרוד^[149]. ויש מן הראשונים שכתבו בדעת אמוראים להיפך, שלדעת רבא - הסובר שטעם תקנת ערוב תבשילין הוא כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליום טוב^[150] - צריך להניח ערוב תבשילין מערב יום טוב מעיקר הדין^[151], לפי שצריך שיברור מערב יום טוב מנה יפה לשבת^[152], אבל לדעת רב אשי - הסובר שטעם תקנת ערוב תבשילין הוא כדי שיאמרו אין אופים מיום טוב לשבת כל שכן מיום טוב לחול^[153] - הטעם שצריך להניח ערוב תבשילין מערב יום טוב, אינו אלא משום גזרה שמא יפשע^[154].

הנחתו בבין השמשות

הנחת ערוב תבשילין בערב יום טוב בין-השמשות*, כתבו ראשונים ואחרונים שמועילה^[155] - כדרך שמועילה הנחת ערובי-חצרות* בבין השמשות^[156] - אף על פי שבין השמשות הוא ספק לילה^[157], שכיון שאין תקנת ערוב תבשילין אלא מדרבנן^[158], ספק-דרבנן* להקל^[159].

הנחתו קודם ערב יום טוב

הנחת ערוב תבשילין קודם ערב יום טוב, נחלקו ראשונים בדעת אמוראים אם מועילה, וכמה דעות בדבר: א) יש סוברים שמועילה הנחת ערוב תבשילין קודם ערב יום טוב^[160], ולדעתם יכול האדם להניח ערוב אף לכמה ימים טובים אחרים^[161] – באופן שכשיחולו הימים טובים עדיין יהא קיים התבשיל שבו נעשה הערוב, כגון שמערב בתבשיל מעושן שעשוי להתקיים לזמן מרובה^[162] – שלדעתם הלכה כרב אשי הסובר שטעם ערוב תבשילין הוא כדי שיאמרו אין אופים מיום טוב לשבת^[163], וגדר הערוב הוא שעל ידו חשוב שהתחיל האדם בעשיית המלאכה, והמלאכה שעושה ביום טוב אינה אלא גמר המלאכה שהתחיל בה מערב יום טוב^[164], ואף כשמניח ערוב קודם ערב יום טוב חשוב שהתחיל בעשיית המלאכה^[165]. ב) ויש סוברים שאין מועילה הנחת ערוב קודם ערב יום טוב^[166]. מהם שלא כתבו כן אלא בדעת רבא^[167], שלדעתו טעם תקנת ערוב תבשילין הוא כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליום טוב^[168], וכשמניחו קודם ערב יום טוב אינו זכור לברור מנה יפה לשבת^[169], ומהם שכתבו כן אף בדעת רב אשי^[170], שלדעתו על ידי הערוב חשובה המלאכה הנעשית ביום טוב שאינה אלא גמר מלאכה^[171], וכשמניחו קודם ערב יום טוב האיך תחשב המלאכה הנעשית ביום טוב גמר המלאכה שנעשתה כמה ימים קודם לכן^[172]. ומהם שהוסיפו טעם, שאין זה כבוד יום טוב לבשל בו מחמת תבשיל שכבר עברה צורתו^[173]. ג) ויש מחלקים בדבר, וסוברים שהנחת ערוב בערב יום טוב ראשון לצורך יום טוב אחרון – כגון מערב יום טוב של סוכות* ליום טוב של שמיני-עצרת*^[174] - מועילה^[175], אבל אינה מועילה לשאר ימים טובים שבשנה^[176], שלדעתם חוששים אף לדעת רבא הסובר שטעם תקנת ערוב תבשילין הוא כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליום טוב^[177], ולפיכך כשמניח ערוב מערב יום טוב ראשון ליום טוב אחרון מועילה הנחתו, שעדיין הוא זכור לברור מנה יפה לשבת, אבל כשמניח ליום טוב אחר אינה מועילה, שאין לך שכחה גדולה מזו^[178]. ד) ויש מצדדים לחלק באופן אחר, שהנחת ערוב בערב יום טוב מועילה אף לכמה ימים טובים אחרים, אבל הנחת ערוב קודם ערב יום טוב אינה מועילה אף ליום טוב הסמוך לו^[179], שלדעתם צריך שתהא הנחת הערוב בערב יום טוב דוקא^[180]. להלכה כתבו הפוסקים, שאין עושים ערוב תבשילין קודם ערב יום טוב לכתחלה, אבל בדיעבד אם הניח ערוב - אפילו זמן רב^[181] - קודם ערב יום טוב מועילה הנחתו^[182].

זמן הנחתו כששכח להניחו מערב יום טוב

שכח ולא הניח ערוב תבשילין מערב יום טוב, יש מן הראשונים שכתבו שיניח ביום טוב עצמו^[183], שלדעתם הלכה כרבא הסובר שטעם ערוב תבשילין הוא כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליום טוב^[184], ולדעתו לא הצריכו להניח ערוב תבשילין מערב יום טוב אלא משום חשש שמא יפשע^[185], ולפיכך השוכח מערב יום טוב - שלדעתם אינו חשוב פושע^[186] - יכול להניח ערוב תבשילין ביום טוב^[187]. אבל אחרונים כתבו ששאר ראשונים חולקים על זה, וסוברים שאף אם שכח להניח מערב יום טוב אין מועילה הנחתו ביום טוב^[188], שלדעתם הלכה כרב אשי הסובר שטעם ערוב תבשילין הוא כדי שיאמרו אין אופים מיום טוב לשבת קל וחומר מיום טוב לחול^[189], ולפיכך אף כששכח להניחו מערב יום טוב אין מועילה הנחתו ביום טוב^[190], ועוד, שאף לדעת רבא – הסובר שהטעם שצריך להניח את הערוב מערב יום טוב הוא משום חשש שמא יפשע^[191] – אין מועילה הנחתו ביום טוב אף באופן שלא פשע^[192], שגזרו על השוגג משום מזיד^[193], ועוד, שהשוכח אינו חשוב שוגג אלא פושע, לסוברים כן^[194], ועוד שיש לחשוש להערמה, שאף מי שלא שכח להניח מערב יום טוב, יאמר ששכח, ויניח ערוב תבשילין ביום טוב, והרי זה ביזוי ליום טוב להשוותו לחול^[195]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים לחלק, שביום טוב ראשון – באופנים שאי אפשר לעשות ערוב תבשילין בדרך תנאי^[196], כגון שחל יום טוב ראשון בערב שבת^[197] – אין מועילה הנחת ערוב תבשילין, אבל ביום-טוב-שני-של-גליות* מועילה הנחת ערוב תבשילין כששכח להניחו מערב יום טוב^[198], ומהם שנתנו טעם בדבר, שאף לדעת רב אשי – הסובר שטעם תקנת ערוב תבשילין הוא כדי שיאמרו אין אופים מיום טוב לשבת קל וחומר מיום טוב לחול^[199] - לא החמירו חכמים אלא ביום טוב ראשון, שאילו יבשל בו לחול איסורו מן התורה, אבל ביום טוב שני של גליות - שבזמן הזה אין איסורו אלא מדרבנן, לסוברים כן^[200], או ממנהג, לסוברים כן^[201] – שאף אילו יבשל בו לחול אין איסורו איסור תורה, לא החמירו חכמים^[202]. ויש מן הראשונים שכתבו לחלק בין לכתחילה ובין דיעבד, שלכתחילה אין מניחים ערוב תבשילין ביום טוב, ומכל מקום בדיעבד אם עבר והניח הועילה הנחתו^[203].

הנחתו בתנאי

במקום שנוהגים בו יום-טוב-שני-של-גליות*, וחלו שני ימים טובים בחמישי ובערב שבת ולא הניח האדם ערוב תבשילין בערב יום טוב, יכול להניחו ביום טוב ראשון בתנאי^[204], היינו שיאמר: אם היום קודש ומחר חול איני צריך לערב ואם היום חול ומחר קודש הרי זה עירוב^[205]. וכתבו ראשונים שאף אם לא התנה מועיל הערוב, שאף בלא תנאו ממה נפשך אחד מן הימים חול הוא^[206]. ויש מן האחרונים חולקים וסוברים שבלא תנאי אין הערוב מועיל^[207]. הנחה בתנאי זו, נראה מדברי הרבה ראשונים, שאין לעשותה אלא אם כן שכח להניח ערוב מערב יום טוב, אבל אם לא הניח ערוב מערב יום טוב בפשיעה, אינו יכול להניחו ביום טוב בתנאי^[208]. ויש מן האחרונים שנסתפקו בדעת ראשונים, שאפשר שאף אם לא הניח ערוב מערב יום טוב בפשיעה, יכול להניחו ביום טוב ראשון בתנאי^[209]. ומכל מקום לדברי הכל לכתחלה צריך שיניחנו מערב יום טוב^[210], שבהנחת ערוב ביום טוב נראה האדם כמתקן^[211], ולא התירוה אלא בדיעבד משום כבוד-שבת*^[212].

בזמן הזה שאנו בקיאים בקביעות החודש ואין יום טוב שני נעשה כדי להסתלק מן הספק אלא מנהג בלבד הוא^[213], נחלקו ראשונים אם מניחים ערוב תבשילין ביום טוב ראשון בתנאי, ועל כך ע"ע יום-טוב-שני-של-גליות*^[214].

בתבשיל שאינו מוכן מערב יום טוב

הנחת ערוב תבשילין ביום טוב ראשון בתנאי^[215], יש מן הראשונים שכתבו בדעת אמוראים בירושלמי, שאין עושים אותה אלא בתבשיל המוכן מערב יום טוב, אבל אם אין לאדם תבשיל שנתבשל מערב יום טוב, אף על פי שנשתייר לו ממה שהכין ביום טוב לצורך יום טוב עצמו, אינו יכול לעשותו ערוב תבשילין ולהתנות עליו^[216], שהרי ערוב תבשילין צריך לעשותו בערב יום טוב^[217], ולפיכך אף באופן שמניחו ביום טוב בתנאי, צריך שיהא על כל פנים התבשיל מוכן מערב יום טוב^[218]. אבל הרבה ראשונים חולקים וסוברים שיכול להניח ערוב תבשילין אף ממה שנשתייר לו ממה שהכין ליום טוב עצמו^[219], שאף על פי שצריך שיניח את העירוב מערב יום טוב, מכל מקום הרי כשמניחו בתנאי אינו מניחו אלא על צד הספק שהיום חול ולמחר קודש^[220], ונמצא שעתה הוא ערב יום טוב^[221]. ומכל מקום לדברי הכל אין מבשלים ביום טוב תבשיל כדי להניחו ערוב תבשילין^[222], שאין מבשלים ביום טוב אלא לצורך יום טוב^[223].

הדברים מהם הוא נעשה

הדברים שמהם נעשה ערוב תבשילין, נחלקו בהם תנאים: א) חנניה אומר שבית שמאי אומרים, שצריך שיניח האדם מערב יום טוב תבשיל כדי להתיר בישול מיום טוב לשבת, ופת אפויה כדי להתיר אפיה מיום טוב לשבת, וחמין טמונים כדי להתיר הטמנה מיום טוב לשבת^[224] – על כמות התבשיל או התבשילים, ועל מהות החמין הטמונים, עי' להלן^[225] - ויש מן הראשונים שכתבו בדעת תנאים, שלדעת בית שמאי אין צריך להניח חמין טמונים^[226], ומהם שהוסיפו בדעת תנאים אחרים, שלדעת בית שמאי אף אין צריך להניח פת^[227]. ב) ובית הלל אומרים, מערב אדם בתבשיל אחד ועושה בו כל צרכו^[228]. בדעת בית הלל נחלקו תנאים ואמוראים וראשונים בדעתם: יש סוברים שאף לדעת בית הלל צריך להניח פת לערוב מלבד התבשיל^[229], שלדעתם, לא אמרו בית הלל שמערב בתבשיל אחד ועושה בו כל צרכו, אלא לענין בישול, וצליה, והטמנת חמין – שאף הם בכלל בישול^[230] - אבל לענין אפיה – שאינה בכלל בישול, כדרך שמצינו לענין בשולי-גויים*, לסוברים כן^[231] - מודים בית הלל שאין אופים אלא אם כן הניח פת^[232]. ויש חולקים וסוברים שלדעת בית הלל אין צריך להניח אלא תבשיל, והנחתו מועילה אף להתיר אפיה מיום טוב לשבת^[233]. להלכה כתבו ראשונים ואחרונים שיש להחמיר ולהניח פת מלבד התבשיל, לחשוש לדעת הסוברים שלבית הלל צריך להניח פת מלבד התבשיל^[234], אבל בדיעבד אם הניח תבשיל מועיל הערוב אף לענין אפיה מיום טוב לשבת^[235].

התבשיל

התבשיל ממנו עושים ערוב תבשילין, נחלקו בו תנאים: א) במשנה שנינו שבית שמאי אומרים שצריך שיניח האדם שני תבשילים^[236], וכן אמר רבי שמעון בן אלעזר בדעת בית הלל, שצריך להניח שני תבשילים^[237]. בטעם הדבר שצריך להניח שני תבשילים, כתבו ראשונים שתבשיל אחד הוא כנגד צלי, ואחד כנגד תבשילי קדרה^[238], ומהם שהוסיפו שהתבשיל שכנגד תבשילי קדרה הוא אף כנגד הטמנת חמין^[239] – שלדעתם, התנא במשנה סובר שלדעת בית שמאי די בהנחת התבשיל כדי להתיר אף הטמנת חמין^[240] - ואף על פי ששניהם תבשילים ואינם צלי, מועילה הנחתם^[241], שאין צריך אלא זכר לשני מיני תבשילים^[242]. ויש מן הראשונים שכתבו שהטעם שלדעתם צריך שני תבשילין הוא, שצריך דבר הניכר שראוי לסמוך עליו לשבת^[243], שכיון שדרך בני אדם לתקן לשבת יותר מתבשיל אחד, אם לא הכין מערב יום טוב אלא תבשיל אחד, אין היכר בדבר כלל שלצורך שבת הוא נעשה^[244]. ב) ובמשנה שנינו בשם בית הלל, שדי בהנחת תבשיל אחד^[245], ויש מן הראשונים שכתבו בדעת תנאים, שאף בית שמאי סוברים שדי להניח לערוב תבשילין תבשיל אחד^[246]. הלכה שדי בתבשיל אחד^[247].

פת

פת, אינה חשובה תבשיל לענין ערוב תבשילין^[248]. ויש שנתנו טעם בדבר - לדעתם שאין מועיל לענין ערוב אלא תבשיל המלפת את הפת^[249] - שפת, לפי שאינה באה ללפת, אינה בכלל תבשיל^[250]. ויש שנתנו טעם בדבר - לדעתם שאין מועיל לענין ערוב תבשיל ששכיח לאוכלו^[251] - שפת, לפי ששכיח לאוכלה, אינה בכלל תבשיל^[252].

הנחת פת להתיר אפיה

המניח ערוב תבשילין, ואינו רוצה לבשל מיום טוב לשבת אלא לאפות בלבד, אם די שיניח פת לערוב תבשילין, נחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש שכתבו שדי בהנחת פת^[253]. מהם שלא כתבו כן אלא לדעת הסוברים שהרוצה לבשל ולאפות צריך להניח פת ותבשיל לערוב תבשילין^[254], שלדעה זו על ידי התבשיל מותר לבשל ועל ידי הפת מותר לאפות^[255], וכשם שאם אינו רוצה אלא לבשל די שיניח תבשיל בלבד^[256], כך אם אינו רוצה אלא לאפות, די שיניח פת בלבד^[257]. ומהם שלא חילקו בדבר, וכתבו שאף לדעת הסוברים שאין צריך לערוב תבשילין אלא תבשיל בלבד^[258], מכל מקום אדם שאינו רוצה אלא לאפות די שיניח פת בלבד^[259]. ב) ויש שכתבו שאין די בהנחת פת^[260]. מהם שלא כתבו כן אלא לדעת הסוברים שאין צריך לערוב תבשילין אלא תבשיל בלבד^[261], שלדעתם פת אינה מועילה כלל לערוב תבשילין^[262]. ומהם שלא חילקו בדבר, וכתבו שאף לדעת הסוברים שהרוצה לבשל ולאפות צריך להניח פת ותבשיל לערוב תבשילין^[263], אין די בהנחת פת בלבד להתיר אפיה^[264], שאין הפת מועילה להתיר אפיה אלא כשהיא מצטרפת לתבשיל^[265].

דבר המלפת את הפת

התבשיל ממנו עושים ערוב תבשילין, אם צריך שיהיה מדבר הראוי ללפת בו את הפת – כגון בשר, ודגים, וביצים^[266] - נחלקו בדבר שני לשונות בגמרא בדעת אביי: ללשון ראשון אף דבר שאין ראוי ללפת בו את הפת – כגון דייסא^[267] – מערבים בו^[268]. וללשון שני אין מערבים אלא בדבר הראוי ללפת בו את הפת^[269], וכתבו ראשונים בטעם הדבר, שאין מערבים אלא בדבר שמוכח שהוא נעשה לשבת, ודבר שאינו מלפת את הפת הרי הוא נעשה אף בכל יום מימות החול, ולא מוכח שלכבוד שבת הוא נעשה^[270]. להלכה כתבו ראשונים ואחרונים, שאין עושים תבשיל לערוב תבשילין אלא מדבר הראוי ללפת בו את הפת^[271], ואם הניח אדם תבשיל שאין ראוי ללפת בו את הפת, אין ערובו מועיל^[272].

מאכל שכיח

מאכל ששכיח לאוכלו – כגון פת^[273] - אמרו בגמרא בלשון אחד בדעת אביי, שאין עושים ממנו ערוב תבשילין^[274], ונראה מדברי ראשונים שטעם הדבר, שאין מערבים אלא בדבר שמוכח שהוא נעשה לשבת, ודבר ששכיח שאוכלו לא מוכח שהוא נעשה לשבת^[275]. וכתבו אחרונים, שלסוברים שהטעם שפת אינה חשובה תבשיל לענין ערוב תבשילין הוא משום שאינה באה ללפת^[276], עושים ערוב תבשילין אף ממאכל ששכיח לאוכלו^[277].

הטמנת חמין

הטמנת חמין, שאמר חנניה בדעת בית שמאי שצריך לעשותה מערב יום טוב כדי להתיר הטמנה מיום טוב לשבת^[278], נחלקו בה אחרונים: יש סוברים שהיא נתינת תבשיל בדבר המשמר חום^[279], או המוסיף חום^[280] – וכהטמנה* האסורה בשבת*^[281] - ועל ידה מותר לאדם ליתן תבשיל ביום טוב לצורך שבת בדבר המשמר חום^[282], או בדבר המוסיף חום^[283]. ויש חולקים וסוברים שהטמנת חמין שאמר חנניה, היא הנחת תבשיל נוסף ממין שדרך להטמינו^[284], ועל ידה מותר לאדם לבשל תבשיל ממין כזה מיום טוב לשבת^[285], ולדעתם, סובר חנניה בדעת בית שמאי שצריך להניח מערב יום טוב שלושה תבשילים, אחד כנגד תבשילי קדרה, ואחד כנגד צלי, ואחד ממין שדרך להטמינו^[286].

הדברים המותרים מחמתו

מלאכות שיש בהן תיקון צרכי סעודה

מלאכות שיש בהן תיקון צרכי סעודה – כגון אפיה ובישול^[287], ויש אומרים אף הדלקת הנר^[288], לסוברים שצריכה ערוב תבשילין^[289], ויש אומרים אף הדחת כלים^[290], לסוברים שצריכה ערוב תבשילין^[291] – מותר לעשותן על ידי ערוב תבשילין^[292]. ואף לעשותן שלא לצורך סעודה מותר, שמלאכות אלו כיון שיש בהן תיקון צרכי סעודה, התירו חכמים לגמרי לעשותם לצורך שבת^[293].

מלאכות שאין בהן תיקון צרכי סעודה

מלאכות שאין בהן תיקון צרכי סעודה – לסוברים שאסור לעשותן מיום טוב לשבת בלא ערוב תבשילין^[294], כגון הנחת ערוב-חצרות*^[295], שאסור לעשותה ביום טוב לצורך שבת, משום שיש בה תיקון, לסוברים כן^[296], וכגון גלילת ספר תורה^[297], והצעת המטות^[298], וקיפול בגדים באופנים המותרים בשבת וביום טוב^[299], שאסור לעשותן מיום טוב לשבת, משום איסור הכנה*, לסוברים כן^[300] – אם מותר לעשותן על ידי ערוב תבשילין, נחלקו ראשונים ואחרונים בדעת אמוראים: א) יש סוברים שאסור לעשותן אף על ידי ערוב תבשילין^[301], שלדעתם אין מותרות על ידי הערוב אלא מלאכות שהתחיל האדם לעשותן מערב יום טוב – ולדעתם, הטעם שהותרו מלאכות שיש בהן תיקון צרכי סעודה^[302], הוא שעל ידי הנחת הערוב חשוב האדם כאילו התחיל בעשיית צרכי סעודת השבת מערב יום טוב^[303] - ומלאכות שאינן מצרכי הסעודה אין חשוב האדם שהתחיל לעשותן מערב יום טוב^[304]. ב) ויש סוברים שאף מלאכות שאין בהן תיקון צרכי סעודה, מותרות על ידי ערוב תבשילין^[305], שלדעתם, על ידי ערוב תבשילין חשובים יום טוב ושבת כיום אחד, וכל מלאכה שמותר לעשותה ביום טוב לצורך היום מותר אף לעשותה לצורך שבת^[306].

כשמתנה עליהן בפירוש

המניח ערוב תבשילין ומתנה שעל ידו יותר לו אף לעשות מלאכות שאין בהן תיקון צרכי סעודה – כגון שאומר בהנחת הערוב שעל ידו יותר לו אף לעשות כל צרכיו^[307] - יש מן האחרונים שכתבו, שמותר לו לעשותן לדברי הכל^[308], שלדעתם, אף הסוברים שאין הערוב מתיר אלא מלאכות שיש בהן תיקון צרכי סעודה^[309], לא אמרו כן אלא במניח ערוב סתם, אבל המפרש בהנחתו שעל ידו יותר לו לעשות אף מלאכות שאין בהן תיקון צרכי סעודה, הועיל ערובו אף למלאכות אלו^[310]. אבל מדברי הרבה אחרונים נראה שאין חילוק בדבר, ולדעתם, לסוברים שאין הערוב מתיר מלאכות שאין בהן תיקון צרכי סעודה, אף כשמתנה שיועיל ערובו למלאכות אלו, אינו מועיל^[311].

הטמנה

הטמנת חמין מיום טוב לשבת – על מהותה, עי' לעיל: הדברים שבהם הוא נעשה^[312] - אמרו בברייתא שהיא מותרת על ידי ערוב תבשילין^[313]. ורבא אמר בדעת בית שמאי, שאף על ידי ערוב תבשילין אין ההטמנה מותרת, לפי שמוכח שלצורך שבת היא נעשית^[314], ונדחו דבריו^[315].

דברים שמוכח שנעשים לצורך שבת

דברים שמוכח שהם נעשים לצורך שבת – כגון הנחת ערוב חצרות^[316], לסוברים שאסור לעשותה מיום טוב לשבת^[317] – יש מן האחרונים שכתבו, שאסור לעשותן מיום טוב לשבת אף על ידי ערוב^[318], שלדעתם אף על פי שנדחו דברי רבא שאמר בדעת בית שמאי שהטמנה אסורה משום שמוכח שלצורך שבת היא נעשית^[319], לא נדחו אלא משום שהטמנה אין מוכח כל כך שהיא נעשית לצורך שבת, אבל דברים שמוכח לגמרי שהם נעשים לצורך שבת אסור לעשותם לדברי הכל אף על ידי ערוב^[320]. ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם, שלהלכה אף דברים שמוכח שהם נעשים לצורך שבת, מותר לעשותם מיום טוב לשבת על ידי ערוב^[321].

דברים הנעשים בידי שמים

ערוב תבשילין, כתבו ראשונים שאינו מועיל להתיר אלא מלאכות הנעשות בידי אדם מיום טוב לשבת – כגון בישול ואפיה וכיוצא - אבל דברים שהוכנו ביום טוב בידי שמים, אין הערוב מועיל להתירם^[322]. ופירשו שמטעם זה אסרו אמוראים לאכול בשבת ביצה שנולדה ביום טוב הסמוך לה^[323], ולדעתם לא התירוה אף על ידי ערוב תבשילין^[324], שכיון שאין הביצה אסורה אלא משום הכנה בידי שמים – שהלידה עצמה חשובה הכנה, ואסורה מדרבנן, לסוברים כן^[325] - אין הערוב מועיל להתירה^[326]. ויש מן הראשונים שכתבו, שזהו אף הטעם לכך שביצה שנולדה בשבת שאחר יום טוב, אסורה בשבת מן התורה משום איסור הכנה – לרבה הסובר כן^[327], שלדעתו כיון שכל ביצה שנולדה היום נגמרה מאתמול במעי אמה, אסורה הביצה, משום שגמר זה חשוב הכנה, ואין יום טוב מכין לשבת^[328] - ואינה מותרת על ידי ערוב תבשילין, שכיון שאינה אסורה אלא משום הכנה שבידי שמים, אין הערוב מועיל להתירה^[329]. ויש מן הראשונים שנסתפקו לומר, שאף דברים שהוכנו ביום טוב בידי שמים – כגון ביצה שנולדה ביום טוב^[330] – מותרים בשבת על ידי ערוב^[331].

דברים האסורים ביום טוב עצמו

ערוב תבשילין, כתבו ראשונים ואחרונים שאינו מועיל להתיר לטלטל ולאכול בשבת דברים שאסור לאוכלם ולטלטלם ביום טוב^[332] – כגון ביצה שנולדה ביום טוב^[333], וכגון חלב שנחלב ביום טוב, לסוברים שאסור לטלטלו ולשתות ממנו ביום טוב^[334] – שאין הערוב מועיל אלא מחמת שעל ידו חשובים שבת ויום טוב כיום אחד ולפיכך הדברים המותרים ביום טוב מותר לעשותם אף לצורך שבת, אבל דברים האסורים ביום טוב אין הערוב יכול להועיל להתירם^[335]. ופירשו שמטעם זה אסרו אמוראים לאכול בשבת ביצה שנולדה ביום טוב הסמוך לה^[336], ולדעתם לא התירוה אף על ידי ערוב תבשילין^[337], שכיון שהיא אסורה ביום טוב אין הערוב מועיל להתירה בשבת^[338]. ויש מן הראשונים שנסתפקו לומר, שאף דברים שאסור לאוכלם ולטלטלם ביום טוב – כגון ביצה שנולדה בו^[339] – מותר לאוכלם ולטלטלם בשבת על ידי ערוב^[340].

הערות שוליים