אנציקלופדיה תלמודית:עוף

הגדרת הערך - בעל חיים בעל כנפים, לענין כשרותו לאכילה ושאר דינים.

הטמאים והטהורים

איסור אכילת הטמאים

העופות, יש מהם שאסורים באכילה, שנאמר: ואת אלה תשקצו מן העוף לא יאכלו וגו'^[1], והם נקראים עופות טמאים^[2], והעובר ואוכל כזית מעוף טמא במזיד לוקה על לאו זה^[3].

הלאו נמנה במנין מצוות לא-תעשה*^[4]. אם הוא נחשב לאו-שבכללות*, ע"ע^[5].

האוכל עוף טמא, כתבו ראשונים שעובר אף על לאו-הבא-מכלל-עשה*, שנאמר: כל צפור טהורה תאכלו^[6], משמע דוקא טהורה ולא טמאה^[7].

על איסור האכלת קטנים בעופות טמאים ע"ע לא תאכילום^[8].

הטמאים והטהורים

התורה לא נתנה סימנים להבדיל בין עופות טמאים לטהורים^[9], כדרך שנתנה בבהמות^[10] וחיות^[11] ודגים^[12] וחגבים*^[13], אלא התורה פרטה את שמותיהם של מיני העופות הטמאים^[14], ושאר מיני העופות הם טהורים^[15], והעופות הטהורים מרובים מן הטמאים, והם רבים מאד, אין להם מספר^[16].

חכמים נתנו סימנים, להבחין בהם בין העופות הטמאים והטהורים, עי' על כך להלן^[17].

טעם פירוט הטמאים

בטעם שהתורה מנתה את העופות הטמאים ולא את הטהורים, אמר רבי שהעופות הטהורים מרובים על הטמאים^[18], והתורה העדיפה לכתוב את המועטים, כדרך שאמרו חכמים: לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה^[19].

שמות העופות הטמאים ומנינם

רשימת העופות הטמאים כתובה בשתי פרשות בתורה, אחת בספר ויקרא^[20] ואחת בספר דברים^[21]. בפרשה שבויקרא הוזכרו עשרים עופות^[22], ואלו הם: א) נשר. ב) פרס. ג) עזניה. ד) דאה. ה) איה. ו) עֹרב. ז) בת יענה^[23]. ח) תחמס. ט) שחף. י) נץ. יא) כוס. יב) שלך^[24]. יג) ינשוף. יד) תנשמת^[25]. טו) קאת^[26]. טז) רחם^[27]. יז) חסידה^[28]. יח) אנפה^[29]. יט) דוכיפת^[30]. כ) עטלף^[31].

בפרשה שבספר דברים הרשימה דומה, אלא שבמקום דאה כתוב ראה^[32], והכוונה לאותו עוף, שיש לו שני שמות, דאה וראה^[33], וכן נוסף בדברים שם נוסף: דיה^[34], ואינו עוף נוסף, אלא הוא האיה שהוזכרה בשתי הפרשיות, ויש לו שני שמות: איה ודיה^[35]. הטעם שהוזכרו שני שמות של אותו עוף הוא כדי שלא לתת פתחון פה לבעל דין לחלוק^[36], כלומר שלא יבואו להכשירו במקום שקוראים אותו בשם אחר, ויאמרו שלא זה אסרה תורה^[37], לפיכך פרט הכתוב את כל השמות^[38].

בגמרא אמרו בשם רב שמנין העופות הטמאים הוא עשרים וארבעה^[39], לפי שמלבד העשרים שהוזכרו במפורש בתורה, נאמרו ארבעה ריבויים: האיה למינה^[40], עֹרב למינו^[41], הנץ למינהו^[42], האנפה למינה^[43], לרבות ארבעה מיני עופות הדומים למינים שהוזכרו, והם: מין האיה, מין העורב^[44], מין הנץ^[45] ומין האנפה, הרי בסך הכל עשרים וארבעה עופות^[46].

ורב אבהו חולק וסובר שמנין העופות הטמאים אינו עשרים וארבעה, לפי שלדעתו ראה ודאה ואיה ודיה אינם שני עופות שלכל אחד מהם יש שני שמות, כפי שאמר רב^[47], אלא הם עוף אחד שיש לו ארבעה שמות, ונמצא שחסר עוף אחד ממנינו של רב^[48].

הכלולים בהם

העופות הטמאים שהוזכרו בתורה, יש מהם שבכללם עופות רבים, שכולם נקראים באותו שם, וכולם טמאים, שכן אמר איסי בן יהודה, שיש מאה עופות טמאים במזרח, וכולם מין איה הם^[49]. וכן הנשר, יש ראשונים שכתבו שיש בו כמה מינים, שמראיהם שונה, וכולם נקראים נשר, וכולם אין להם סימני טהרה כלל, כנשר, וכולם טמאים כנשר^[50]. ויש חולקים וסוברים שהנשר אין בו כמה מינים^[51].

מינים שהתרבו

בארבעה מהעופות שהוזכרו בתורה נאמר ריבוי: האיה למינה, עֹרב למינו, הנץ למינהו, האנפה למינה^[52], ודרשו לרבות ארבעה מיני עופות נוספים שלא הוזכרו במפורש בתורה, והם: מין האיה, מין העורב, מין הנץ ומין האנפה^[53]. ובברייתא פרטו חלק מהעופות שנתרבו, וכן דרשו: עורב, זה עורב שחור, את כל עורב, להביא עורב העמקי, כלומר לבן, למינו, להביא עורב הבא בראש יונים, היינו שראשו דומה לשל יונה^[54], וכן דרשו לענין הנץ: הנץ זה הנץ, למינהו, להביא את העוף הנקרא בר חיריא, ונקרא גם שורינקא^[55].

בכמה מיני עופות נחלקו תנאים אם הם נחשבים מין העורב, שנתרבה לטומאה: א) זרזיר, לפי לשון אחד בגמרא רבי אליעזר סובר שהוא בכלל מין העורב^[56], וחכמים חולקים וסוברים שהוא עוף טהור^[57]. בטעם המחלוקת נראה בגמרא, וכן כתבו ראשונים, שהזרזיר, אף על פי שאינו דומה לעורב, דרכו לשכון יחד עמו, ורבי אליעזר סובר שהשכנות עם הטמאים היא סימן טומאה, וחכמים סוברים שאינה סימן טומאה^[58]. להלכה כתבו ראשונים שהזרזיר טמא^[59]. ב) סנונית לבנה, שהיא עוף המסרט, לפי לשון אחד בגמרא רבי אליעזר סובר שהיא בכלל מין העורב^[60], וחכמים חולקים וסוברים שהיא עוף טהור^[61]. באיזו סנונית מדובר, נחלקו אמוראים: אמימר אמר שבאותה שבטנה לבנה לא נחלקו, שהכל מודים שהיא כשרה, אלא נחלקו באותה שכרסה ירוקה – ונקראת לבנה להוציא מסנונית הבתים, שהיא שחורה - שרבי אליעזר אוסר וחכמים מתירים^[62]. ומר זוטרא אמר שבאותה שכרסה ירוקה לא נחלקו, אלא לדברי הכל היא אסורה, ונחלקו באותה שכרסה לבנה, רבי אליעזר אסר וחכמים התירו^[63]. ואמרו בגמרא שלהלכה לשתי הדעות הלבנה מותרת והירוקה אסורה^[64], וכתבו ראשונים שבמקומם לא ראו מי שנהג היתר בסנונית, אפילו בלבנה^[65].

עופות טמאים נוספים

מלבד עשרים וארבעת העופות הטמאים שהוזכרו בתורה – והעופות שכלולים בהם^[66], והמינים שהתרבו בכלללם^[67] – נראה בגמרא, וכן יש ראשונים שכתבו שאין עופות טמאים נוספים^[68]. ויש חולקים וסוברים שיש מינים נוספים טמאים, ולכולם יש ארבעה סימני טומאה, כנשר^[69]. ויש שכתבו שמחלוקת הסוגיות היא, שיש סוגיות שסוברות שאין מינים טמאים נוספים, ויש שסוברות שיש מינים נוספים, שכולם יש להם ארבעה סימני טומאה, כנשר^[70].

דיני עופות מסוימים

עופות מסוימים שהיו מוכרים בשמותיהם בזמן התלמוד, אמרו עליהם בגמרא שהם מהעופות הטמאים, ואלו הם: ברדא^[71], פירוז אנדרפטא^[72], פרוא^[73], מרדו סגיד ואכיל^[74], שתיא חמרא^[75], מזגא חמרא^[76], קואי^[77], קקואי^[78], גירותא^[79].

ועופות אחרים, אמרו עליהם בתלמוד שהם מהעופות הטהורים, ואלו הם: צרדא^[80], שבור אנדרפטא^[81], בוניא^[82], מרדו זגיד ואכיל^[83], בת מזגא חמרא^[84], לקני^[85], בטני^[86], ויש ראשונים שסוברים שאף כרזי דבי חילפי^[87].

עוף הנקרא שקיטנא, אותו ששוקיו ארוכים וגופו אדום*, מותר, ואותו ששוקיו קצרים וגופו אדום, אסור, וכן אותו ששוקיו ארוכים והוא ירוק*, אסור^[88].

עוף הנקרא קקואתא, ובארץ ישראל הוא נקרא תחוותא^[89], אביי סובר שהוא מותר^[90], ובארץ ישראל סברו שהוא אסור, והיו מלקים את האוכלו^[91].

תרנגול האגם, נחלקו אמוראים בדינו: א) אביי אמר שהוא הנקרא מרדו – או מרדא - והוא אחד מהעופות שדינם מוטל בספק, אם הם טמאים או טהורים^[92]. ב) ורב פפא אמר שתרנגול האגם אסור ותרנגולת האגם מותרת^[93], ונחלקו ראשונים בבאור דבריו: יש מפרשים שאין הכוונה לזכר ולנקבה של אותו מין, אלא בשני מינים שונים, שזה נקרא תרנגול האגם וזה נקרא תרנגולת האגם, ובשניהם דין הזכר והנקבה שוה^[94], ויש מפרשים שמדובר באותו מין, שזכריו אסורים ונקבותיו מותרות^[95]. ג) ומרימר אמר שתרנגולת האגם, אף על פי שבתחלה החזיקוה כטהורה, לבסוף קבעו שהיא טמאה, לפי שראו שהיא דורסת ואוכלת^[96], וכל עוף הדורס הוא טמא^[97], ולדעתו היא הנקראת גירותא^[98], שהוא עוף טמא^[99].

עופות הנקראים שקנאי ובטנאי, במקום ששכיחים פרס ועזניה אסור לאכלם, ובמקום שאינם שכיחים מותר לאכלם^[100], בטעם הדבר יש ראשונים שכתבו ששקנאי ובטנאי יש להם סימן אחד של טהרה, ולפיכך במקום שפרס ועזניה שכיחים חוששים שהם פרס ועזניה, שהם היחידים מהעופות הטמאים שיש להם יש סימן אחד – לסוברים כן^[101] - והם אסורים, ובמקום שאינם שכיחים אין חוששים להם, ולפיכך דינם כעוף שאינו מהעופות המוזכרים בתורה, שכשיש לו סימן אחד הוא כשר^[102]. ויש חולקים ומפרשים ששקנאי ובטנאי הם עופות טהורים, אלא שהם דומים לפרס ועזניה, ולפיכך במקום שפרס ועזניה שכיחים אסור לאכלם שמא יתחלפו בהם^[103].

על העוף הנקרא קורא, אם הוא עוף טמא או טהור, ע"ע שילוח הקן.

על מיני תורים ובני יונה, שהם עופות טהורים, ע"ע קנים.

בקיאות

הבקי בעופות הטמאים שהוזכרו בתורה - בהם ובשמותיהם^[104] - והוא יודע שעוף מסוים אינו מהם, מותר לו לאכלו, ואינו צריך בדיקה^[105].

מסורת

עוף טהור נאכל במסורת^[106], אף למי שאינו בקי בעופות הטמאים והטהורים^[107], ואף בלא בדיקה בסימנים^[108]. ומסורת היינו כשפשוט באותו מקום שזה עוף טהור^[109], ויש שפרשו שהיינו שזוכר באדם כשר שאכלו, או שמסר לו רבו או צייד חכם שהוא טהור^[110].

עוף שיש עליו מסורת במקום אחד, יש ראשונים שכתבו שמותר לאכלו אף במקום שאין עליו מסורת, לפי שכולם יכולים לסמוך על המסורת של מקום אחד^[111]. ויש מצדדים לומר שבמקום שנהגו איסור אין יכולים להתיר על פי מסורת מקום אחר, לפי שיש לומר שאף על פי שהעוף מותר, נהגו בו איסור מפני עופות טמאים הדומים לו, שמצוים באותו מקום^[112], וכתבו אחרונים שיש לחוש לדבריהם^[113].

נאמנות צייד

נאמן הצייד לומר עוף זה טהור התיר לי רבי^[114], הצייד^[115], אפילו רבו אינו חכם^[116], והוא שרבו בקי במיני הטמאים^[117] – בהם ובשמותיהם^[118].

צייד נכרי, כתבו ראשונים שאינו נאמן^[119].

הסימנים

הסימנים

בתורה לא נאמרו סימנים לעופות הטמאים והטהורים - כדרך שנאמרו סימנים בבהמה* ובחיה* ובחגבים*^[120] - אלא שמאחר ואין כל אדם בקי בעופות הטמאים שהוזכרו בתורה, חכמים אמרו סימנים להבדיל בין העופות הטמאים לטהורים, כדי שאף אדם שאינו בקי יוכל לאכול עופות^[121].

וארבעה סימנים הם, שלשה סימנים להיתר, וסימן אחד לאיסור^[122]. הסימן לאיסור הוא שכל עוף הדורס טמא - על מהות הדריסה עי' להלן - והסימנים להיתר, שלשתם בגוף העוף: כל שיש לו אצבע יתירה, וזפק*, וקורקבנו נקלף, טהור^[123], על מהות כל סימן עי' להלן.

עוף שיש לו סימנים

כל עוף שיש לו את ארבעת סימני הטהרה, כלומר שאינו דורס, ויש לו אצבע יתירה וזפק וקורקבנו נקלף, הוא ודאי טהור^[124], לפי שאין בעופות הטמאים אף אחד שיש לו את כל סימני הטהרה^[125].

על הסתמכות על סימנים בזמננו עי' להלן^[126].

על עוף שיש לו מקצת סימני טהרה עי' להלן^[127].

עוף שאין לו סימנים

כל עוף שאין לו סימני טהרה כלל, כלומר שהוא דורס, ואין לו אצבע יתירה וזפק, וקורקבנו אינו נקלף, אפילו כשאינו מהעופות הטמאים שהוזכרו בתורה, הוא טמא^[128], בטעם הדבר שנינו שלמדים בנין-אב* מנשר, מה נשר, שהוא מהעופות הטמאים, אין לו סימני טהרה, אף כל שאין לו סימני טהרה הוא טמא^[129], ואף לסוברים שאין בעולם עופות טמאים מלבד אותם שהוזכרו בתורה^[130], העוף הזה, אף על פי שנראה שאינו מהמוזכרים בתורה, הוא טמא, לפי שודאי טעות היא, והוא ממין ממיני הנשר, שהוזכר בתורה, והם שנתרבו בבנין-אב מנשר, שלדעתם הנשר ומיניו הם העופות היחידים בעולם שאין להם סימני טהרה כלל^[131], ולסוברים שיש עופות טמאים נוספים שאין להם סימני טהרה כלל, מלבד אותם שהוזכרו בתורה^[132], כשנראה שאינו מהטמאים שהוזכרו בתורה, תולים שהוא מאותם המינים האחרים^[133].

על עוף שיש לו מקצת סימני טהרה עי' להלן^[134].

דריסה

הדריסה שאמרו חכמים שהיא סימן טומאה בעוף^[135], נחלקו ראשונים מה היא: א) יש מפרשים שאוחז בציפרניו ומגביה מן הקרקע מה שאוכל^[136]. ב) ויש מפרשים שנותן רגלו על האוכל כשהוא אוכלו, ומחזיקו ברגלו שלא ינוד ולא ינטל כולו אצל פיו^[137]. ג) ויש מפרשים שאוכל את הטרף מחיים, ואינו ממתין לו עד שימות^[138]. ד) ויש מפרשים שצד ציד והורג אותו במכת דריסה בצפרניו^[139].

אצבע יתירה

אצבע יתירה, שאמרו חכמים שהיא סימן טהרה בעוף^[140], יש ראשונים שפרשו שהיא אצבע גבוהה מאחורי האצבעות^[141], שלא כסדר חברותיה^[142]. ויש שפרשו שהיא אצבע אחת מלפנים, כשאר האצבעות, אלא שהיא יותר גדולה מחברותיה^[143].

זפק

הזפק, שאמרו חכמים שהוא סימן טהרה בעוף, הוא הכרס שהאוכל נקבץ שם^[144]. על מקומו וצורתו ע"ע זפק.

קורקבנו נקלף

על הקורקבן, שאמרו חכמים שסימן טהרה הוא בעוף כשהוא נקלף, על מקומו בעוף ועל צורתו, ע"ע קורקבן.

נקלף בסכין

עוף שקורקבנו אינו נקלף ביד אלא בסכין, ספק הוא אם הוא נחשב שקורקבנו נקלף^[145], ושמונה עופות יש שקורקבנם אינו נקלף אלא בסכין: חובא, חוגא, סוגא, הרנוגא, תושלמי, מרדא, כוחילנא ובר נפחא, ולפיכך ספק הוא אם הם טמאים או טהורים^[146].

היה הקורקבן חזק ודבק ואינו נקלף ביד, אלא שכשמניחים אותו בשמש הוא מתרפה ונקלף ביד, הרי זה נחשב שקורקבנו נקלף^[147].

מקור הסימנים

את הסימנים למדו חכמים מן הנשר ומן התורים^[148], שהנשר הוא מהעופות הטמאים שהוזכרו בתורה^[149], ואין לו סימני טהרה כלל, והתורים הם עופות טהורים^[150], ויש להם את ארבעת סימני הטהרה, ומזה שבארבעת הדברים הללו הם חלוקים זה מזה, למדו חכמים שאלה הם הסימנים שמבדילים בין הטמאים לטהורים^[151].

אף על פי שהסימנים נלמדים מהנשר ומן התורים, הם נחשבים מדברי סופרים, ולא מדברי תורה, לפי שפירושם לא נאמר בתורה^[152], כלומר שהסימנים לא נתפרשו בתורה, וחכמים הם שלמדום מהנשר ומן התורים^[153].

סימנים בעופות שהוזכרו בתורה

מעשרים וארבע העופות הטמאים שהוזכרו בתורה^[154], הנשר הוא היחיד שאין לו סימני טהרה כלל^[155], אבל שאר העופות, מסורת היא שיש להם מקצת סימני טהרה^[156], ונחלקו ראשונים במנין הסימנים שיש בכל אחד מהם:

העורב – וכן כל מיני העורב^[157] - יש לו שני סימני טהרה^[158], וכתבו ראשונים ששניהם בגופו^[159], והוא דורס^[160], ויש שכתבו שיש לו סימן אחד בגופו, והסימן השני הוא שאינו דורס^[161].

הפרס והעזניה, לכל אחד מהם יש סימן טהרה אחד, ומה שיש בזה אין בזה^[162], ופרשו ראשונים שלאחד יש סימן בגופו, והוא דורס, והשני אין סימן בגופו, והסימן שלו הוא שאינו דורס^[163]. ויש ראשונים שסוברים שלשניהם יש סימן בגופם, לכל אחד מהם סימן אחר, ובנוסף שניהם אינם דורסים, ובסך הכל יש לכל אחד מהם שני סימנים^[164].

שאר עשרים העופות – היינו כולם חוץ מהנשר והעורב והפרס והעזניה – נחלקו ראשונים בסימניהם: א) יש שכתבו שלכל אחד מהם יש שלשה סימני טהרה^[165], מהם יש שפרשו שסימניהם בגופם, והם דורסים^[166], ויש שפרשו ששנים מסימניהם הם בגופם, והשלישי הוא שאינם דורסים^[167]. ב) ויש ראשונים שכתבו שלכל אחד מהם יש סימן טהרה אחד בלבד, מהסימנים שבגוף, וכולם דורסים^[168]. ג) ויש סוברים שרובם יש להם שלשה סימני טהרה בגופם, והם דורסים, ומיעוטם יש להם סימן טהרה אחד בלבד, מהם שהסימן הוא בגופם, והם דורסים, ומהם שהסימן הוא שאינם דורסים^[169].

עוף החולק רגליו

עוף החולק את רגליו, כלומר שכשמותחים לו חוט של משיחה הוא חולק את אצבעות רגליו שתים לכאן ושתים לכאן, אמר רבי אלעזר בן רבי צדוק שהוא טמא^[170], ובטעם הדבר כתבו ראשונים שזה לפי שידוע שהוא דורס^[171], וכל עוף הדורס הוא טמא^[172]. היה חולק אצבעותיו שלש לכאן ואחת לכאן, הוא טהור^[173], כלומר שאינו בהכרח טמא אלא יתכן שהוא טהור^[174], ויש מפרשים שהוא ודאי טהור^[175].

יש מן הראשונים שכתבו שחכמים חולקים על רבי אלעזר בן רבי צדוק, וסוברים שעוף שחולק את רגליו טהור, לפי שזה אינו סימן לדריסה, ולדעתם הלכה כחכמים^[176]. ויש סוברים שאין מחלוקת בדבר, והכל מודים לרבי אלעזר בן רבי צדוק^[177], וכן להלכה פסקו ראשונים ואחרונים שחלוקת אצבעות הרגלים היא סימן טומאה^[178].

עוף הקולט מן האויר

עוף הקולט מאכלו מן האויר, ואוכלו מיד, כלומר שאינו מניחו לארץ עד שיבלענו, אמר רבי שמעון בן אלעזר, שהוא טמא^[179], וכן הלכה^[180]. בטעמו של סימן זה כתבו ראשונים שעוף העושה כן הוא ודאי דורס^[181], וכל עוף הדורס הוא טמא^[182].

עוף שחוטמו וכף רגלו רחבים

עוף שחוטמו רחב, או שכף רגלו רחבה כשל אווז, כתבו ראשונים שקבלה היא ומסורת מאבותינו ומזקנינו הקדמונים, שבידוע שאינו דורס^[183]. ויש אחרונים שכתבו שאין לסמוך על סימן זה^[184].

סימן לפי שכנות

עוף השוכן עם הטמאים טמא, והשוכן עם טהורים טהור^[185], ונחלקו תנאים בסימן זה: חכמים סוברים שאינו אלא כשהוא דומה לאותם ששוכן איתם^[186], ורבי אליעזר אומר שזה אפילו כשאינו דומה להם^[187]. להלכה פסקו ראשונים כחכמים^[188].

מצות בדיקה בסימנים

על מצות בדיקה בסימני עוף ע"ע בדיקת סימני טהרה.

עוף שיש לו מקצת סימנים

בעופות המוזכרים בתורה

העופות הטמאים המוזכרים בתורה, רובם יש להם מקצת סימני טהרה^[189], ואף על פי שהעופות שאינם מוזכרים בתורה, כשיש להם את סימני הטהרה האלה הם טהורים^[190], גזרת הכתוב היא בעופות שהוזכרו, שהם טמאים^[191].

כשידוע שאינו מהמוזכרים בתורה

מי שבקי בכל העופות הטמאים, ובא לידו עוף שהוא יודע שאינו מהם, אף על פי שכשאין לו סימני טהרה כלל הוא טמא^[192], כשיש לו סימן טהרה אחד, או יותר, הוא טהור, לפי שאינו דומה לנשר^[193], כלומר שלמדים מנשר לכל העופות, מה נשר, שהוא עוף טמא, אין לו סימני טהרה כלל, אף שאר העופות שאינם מוזכרים בתורה אינם טמאים אלא כשאין להם סימני טהרה כלל^[194].

עוף שאינו דורס ואין סימנים בגופו

עוף שאינו דורס, ואין בגופו סימני טהרה נוספים, מי שאינו בקי בעופות הטמאים, אמר רב נחמן שאסור לו לאכלו, שמא הוא פרס או עזניה – שאחד מהם אינו דורס, ואין לו סימני טהרה בגופו^[195] – אלא אם כן הוא מכיר את הפרס והעזניה, בהם ובשמותיהם – כלומר שיודע בטביעות עין את המראה שלהם, וגם יודע את כל העופות שנקראים בשמם^[196] – ויודע שזה אינו מהם, אבל את שאר העופות הטמאים אינו צריך להכיר, לפי שאין עוד אחד מהם כיוצא בזה, ואמימר חולק וסובר שאף מי מכיר אף אחד מן העופות הטמאים מותר לו לאכלו, ואין לחוש שמא הוא פרס או עזניה, לפי שאלו אינם מצוים במקום ישוב^[197]. הלכה כאמימר^[198]. יש מן הראשונים שאמרו שדוקא בזמן חז"ל הפרס והעזניה לא היו מצוים בישוב, לסוברים כן, אבל עכשיו הם מצויים, וחוששים להם^[199], וכן יש ראשונים שמסתפקים שמא דוקא בישובם לא היו מצוים, אבל בישוב שלנו הם מצויים, וצריך לחשוש להם^[200]. וראשונים אחרים חולקים וסוברים שטבע הפרס והעזניה הוא שאינם מצויים לעולם במקום ישוב, ודבר ברור הוא בכל מקום ובכל זמן^[201].

ויש ראשונים שחולקים על כל זה, וסוברים שעוף שיש לו סימן אחד, בין לרב נחמן ובין לאמימר, אין חוששים שהוא פרס או עזניה, שלדעתם יש להם שני סימנים^[202], אבל חוששים שהוא מעשרים העופות הטמאים האחרים – היינו כולם חוץ מנשר ועורב ופרס ועזניה – שלדעתם יש מהם שאינם דורסים ואין להם סימן נוסף בגופם^[203], ולפיכך אסור לאכלו אלא למי שמכיר את כולם ויודע שזה אינו מהם^[204].

שיש לו סימן אחד בגופו

עוף שיש לו סימן טהרה אחד בגופו, אם הוא דורס אסור לאכלו, שכל עוף דורס הוא טמא^[205].

ואם אין ידוע אם הוא דורס או לא, נחלקו ראשונים אימתי מותר לאכלו למי שאינו מכיר את כל העופות הטמאים: א) יש שכתבו שבזה נחלקו רב נחמן ואמימר, רב נחמן אמר שחוששים שהוא פרס או עזניה, שהרי אחד מהם יש לו סימן טהרה אחד בגופו^[206], ולפיכך אסור לאכלו אלא למי שמכיר את הפרס והעזניה ויודע שזה אינו מהם, ואמימר אמר שמאחר ופרס ועזניה אינם שכיחים בישוב אין חוששים להם, ולפיכך מותר לאכלו אף למי שאינו מכיר שום עוף טמא^[207]. ב) ויש שכתבו שרב נחמן ואמימר לא נחלקו בזה, ולדברי הכל אסור לאכלו אף כשידוע שאינו פרס ועזניה^[208], מהם שכתבו שאסור לאכלו עד שיכיר את כל העופות הטמאים – מלבד נשר ועורב - לפי שלדעתם לכולם יש סימן אחד, ויש לחוש לכולם^[209]. ומהם שכתבו שאסור לאכלו עד שיכיר את העורב וידע שזה אינו עורב, שהרי העוף הזה, אם הוא אינו דורס, הרי יש לו שני סימני טהרה, ואינו דומה לפרס ולעזניה, שיש להם סימן אחד, אלא לעורב, שלו יש שני סימנים, ויש לחוש שהוא עורב^[210].

שיש לו שני סימנים

עוף הבא בשני סימנים של טהרה, אף מי שאינו בקי בכל העופות הטמאים מותר לו לאכלו, כל שהוא בקי בעורב ובמיניו – בהם ובשמותיהם^[211] - ויודע שזה אינו מהם, לפי שהעורב ומיניו הם היחידים מהעופות הטמאים שיש להם שני סימני טהרה^[212]. אלא שנחלקו ראשונים: לסוברים שהעורב אינו דורס, וזה אחד מהסימנים שלו^[213], אף עוף שיש לו סימן אחד בגופו ואינו דורס, חוששים שהוא עורב^[214]. ולסוברים שהעורב דורס, ושני סימני הטהרה שלו הם בגופו^[215], עוף הבא בשני סימנים בגופו הוא שיש לחוש בו לעורב, אבל עוף שאינו דורס ויש לו סימן אחד נוסף בגופו, אין חוששים שהוא עורב, והוא מותר^[216].

ויש ראשונים שכתבו שעוף הבא בשני סימנים שאחד מהם הוא שאינו דורס והשני הוא בגופו, אינו דומה לעורב אלא לפרס ולעזניה, שלדעתם יש להם סימן בגופם ואינם דורסים^[217], ולדעתם בזה נחלקו רב נחמן ואמימר, שרב נחמן אמר שחוששים שהוא פרס או עזניה, ולפיכך אסור לאכלו אלא למי שמכיר אותם, ויודע שזה אינו מהם, ואמימר אמר שמאחר והפרס והעזניה אינם מצוים במקום יישוב אין חוששים להם, ולפיכך מותר לאכלו אפילו למי שאינו מכיר שום עוף טמא^[218], והלכה כאמימר^[219].

שיש לו שלשה סימנים

עוף שיש לו שלשה סימני טהרה בגופו, נחלקו ראשונים אלו עופות טמאים צריך להכיר כדי לאכלו: א) לסוברים שמבין העופות הטמאים המוזכרים בתורה, עשרים הם שיש להם שלשה סימני טהרה בגופם^[220], או שחלק מהעשרים יש להם שלשה סימני טהרה בגופם^[221], אסור לאכלו אלא למי שמכיר את כל העשרים, ויודע שזה אינו מהם^[222]. ב) ולסוברים שמבין העופות הטמאים שהוזכרו בתורה אין עופות שיש להם שלשה סימני טהרה בגופם^[223], העוף מותר אף למי שאינו מכיר שום עוף טמא^[224], וכתבו ראשונים שכן הלכה^[225].

וכן עוף יש לו שלשה סימנים, שנים מהם בגופו, ובנוסף אינו דורס, נחלקו בו ראשונים: לסוברים שאין בעופות הטמאים כיוצא בו^[226], הוא מותר באכילה^[227]. ולסוברים שעשרים מהעופות הטמאים אלו סימניהם^[228], אסור לאכלו עד שיכיר את כל העשרים וידע שזה אינו מהם^[229].

עוף דורס

כל עוף שידוע שהוא דורס, אפילו כשיש בו את שלשת סימני הטהרה האחרים הוא טמא^[230], שהדריסה היא סימן מובהק לטומאה, שאין לך בטהורים דורס^[231], ולפיכך ודאי שהוא מהטמאים^[232]. במקור הדבר צדדו ראשונים לומר שקבלה היא מימות נח, שהקריב מכל עוף טהור, ובדק את כולם ומסר לדורות שאין עוף טהור דורס^[233].

ויש מן הראשונים שכתבו שמי שבקי בעופות הטמאים ויודע על עוף מסוים שאינו מהם, מותר לו לאכלו כשיש לו לפחות סימן טהרה אחד, אף על פי שהוא דורס, לפי שיש מיעוט עופות טהורים שהם דורסים, והסימן אינו אלא על הרוב^[234].

הסתמכות על סימנים בזמננו

יש ראשונים שכתבו, וכן יש אחרונים שפסקו להלכה, שאנו איננו בקיאים בסימנים, ואין לנו להסתמך עליהם כלל, ולפיכך אפילו עוף שיש לו ארבעה סימני טהרה אסור לנו לאכלו, ואין לנו לאכול שום עוף אלא על פי מסורת מאבותינו שהוא טהור^[235].

בשאר דינים

פסילת מי חטאת

כל העופות פוסלים מי-חטאת* כשהם שותים מהם, חוץ מן היונה, מפני שהיא מוצצת^[236], ואינה מקיאה^[237]. והתסיל, אף על פי שהוא מין יונה, פוסל, לפי שהוא מוצץ ומקיא^[238]. על פרטי הדין וטעמיו ע"ע מי חטאת.

בקרבנות

על קרבנות עוף, שבאים מן התורים או מן בני היונה, ועל גדר תורים ובני יונה, וכל דיני קרבנות העוף ע"ע חטאת העוף וע' חטאת העוף הבאה על הספק וע' עולת העוף וע' קנים וע' תרים ובני יונה.

על דין מחוסר-זמן* בעופות ע"ע מחוסר זמן.

על דין בעל-מום* בעוף, ע"ע בעל מום (קרבן).

על אתנן* ועל מחיר-כלב* בעופות עי' ערכיהם.

מליקה

על מליקת קרבנות עוף ע"ע מליקה.

בשחיטה

על שחיטה בעופות, אם היא מן התורה, ועל פרטיה ודיניה, ע"ע שחיטה.

על שחיטת הורידים בעופות ע"ע ורידין.

שלוח הקן

על איסור לקיחת אם על הבנים ועל מצות שילוח הקן, ועל העופות שבהם הם נוהגים, ע"ע שלוח הקן.

עוף טמא שנולד מטהור

על עוף טהור שנולד מביצת עוף טמא, או להפך, ועל עוף שאביו טמא ואמו טהורה או להפך, ע"ע יוצא מן הטמא.

ביצים

על ביצה* של עוף, אימתי היא מותרת באכילה ע"ע ביצה (חומר).

כיסוי הדם

על מצות כיסוי-הדם* בשחיטת עוף ע"ע כיסוי הדם.

טרפה

על טרפות של עופות עי' בערכים העוסקים בטרפות: אם (רחם); בדיקת ריאה; בוקא דאטמא; גלודה; גף; דרוסה; הגרמה; חלדה; טחול; טרפה; לחי.

נפל

על חשש נפל* בעופות ע"ע נפל.

אפרוח

על דיני אכילת אפרוח*, ע"ע.

טמאת נבלה

על טמאת נבלה* בעופות ע"ע נבלה וע' נבלת עוף טהור.

כלאים

על כלאים* בעופות ע"ע כלאי בהמה.

חשיבותו בשר

על חלקי העוף השונים, אם הם נחשבים בשר*, ע"ע בשר.

על איסור בשר-בחלב* בבשר עוף, ע"ע בשר בחלב.

על טומאה שגזרו בבשר-תאוה*, אם אף בשר עוף בכללה, ע"ע בשר תאוה.

מן החי

על דיני בשר-מן-החי* ואבר-מן-החי* בעוף, עי' ערכיהם.

באיסור חֵלב

על אכילת חֵלב של עוף ע"ע חֵלב.

כלים מעצמותיו לענין טומאה

על כלים* העשויים מעצמות העוף, אם הם מקבלים טומאה, ע"ע כלים.

צפרי מצורע

על סדר טהרת המצורע על ידי ציפורים, ודין הציפורים, ע"ע צפרי מצורע.

הערות שוליים