אנציקלופדיה תלמודית:עדות אשה

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת ערך - עדות על אשה* שמת בעלה, להתירה להינשא.

הנאמנים לעדות זו

מנין העדים

להעיד על אשה* שמת בעלה, להתירה להינשא, אם צריך שני עדים - כמו כל דבר-שבערוה*[1] - או שדי בעד-אחד*, נחלקו תנאים: א) לדעת רבן גמליאל הזקן - ור' יהודה בן בבא[2] - משיאים אישה על פי עד אחד[3], שמשום עיגון הקלו בה חכמים[4]. ואף על פי שאין דבר שבערוה פחות משנים[5], מכל מקום מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה - שאם יתברר שבעלה חי תצא מזה ומזה[6] - הקלת עליה בתחילתה[7], להתירה להינשא על פי עד אחד, שמפני שהיא חוששת שמא תתקלקל, אף היא לא תינשא עד שתדקדק היטב לידע שאמת הדבר[8], ועוד, שהרי זה דבר העשוי להיגלות[9], ואין עד אחד משקר[10]. ושנינו במשנה שהוחזקו לעשות כן[11]. וכן הלכה[12]. ב) ולדעת ר' אליעזר ור' יהושע - וחבריו של ר' יהודה בן בבא[13] - אין משיאים את האישה על פי עד אחד[14], שכן הוא חשוד להעיד שקר כדי לקלקל אותה שתצא מזה ומזה[15].

לסוברים - וכן הלכה[16] - שמשיאים את האישה, להתירה לבעלה, על פי עד אחד[17], בדיוק האישה שמחמתה נאמן אפילו עד אחד[18], נחלקו אחרונים: יש סוברים שנאמנות העד מפני שהאישה מדייקת, היינו שכיון שהאישה מדייקת העד מתיירא, ולכן לא מועילה עדותו לחוד[19]. ויש שכתב, שמה שעד אחד נאמן, הטעם הוא בעיקר משום שאין-אדם-חוטא-ולא-לו*, ומה שאמרו שנאמן משום שהיא מדייקת, אין הכוונה שכשהוא אומר שמת היא מדייקת שתדע שהעד אומר אמת, אלא שמפני שחוששים שמא יש איזה סיבה שמשקר מצד האישה שאולי שכרה אותו שיגיד, או ביקשה ממנו שיעיד על זה, אמרו שהאישה מדייקת, ואין מקום לחשש זה[20].

על עדים שהעידו בעדות אישה על מקצת הדבר, שנחלקו אחרונים אם כשם שמקבלים בעדות אישה עד מפי עד[21], כך מקבלים בה עדות חצי דבר, או שדינה כשאר עדויות, שאם העידו שנים על מקצתו האחת של דבר ושנים אחרים על מקצתו האחר, אין מקיימים הדבר בעדותם[22], ע"ע חצי דבר[23]. על עד שאמר ששמע שמת פלוני, שנאמן, עי' להלן: עד מפי עד[24]. על נאמנות עד אחד להתיר אישה לבעלה בשעת מלחמה, שתלוי בטעמים השונים לנאמנותו של העד האחד, עי' להלן: נאמנות העדים במקרים מיוחדים[25]. על נאמנות עד אחד להתיר אישה לבעלה כשיש קטטה בין הבעל והאישה, שתלוי בטעמים השונים לנאמנותו של העד האחד, עי' להלן: שם[26].

מקור הדין

לסוברים - וכן הלכה[27] - שמשיאים את האישה, להתירה לבעלה, על פי עד אחד[28], נחלקו ראשונים במקור הדין:

א) יש סוברים שמן התורה אין עד אחד נאמן, ותקנת-חכמים* היא שנאמן[29], שהקילו בו חכמים משום עיגון[30], והאמינו לו[31], שכן אמרו בטעם דין זה, שמשום עיגון הקלו בו חכמים[32]. ואף על פי שאין כח ביד חכמים - לסוברים כן[33], וכן הלכה[34] - לעקור דבר מן התורה בקום ועשה[35], הכח בידם להתירה להינשא, שכל המקדש על דעת חכמים הוא מקדש, והפקיעו חכמים את הקידושין מעיקרם כשבא עד אחד והעיד שמת בעלה[36]. או שכיון שדומה הדבר והגון להאמין לעד משום דיוק האשה, אין בזה משום עקירת דבר מן התורה[37], וכאילו הסכימה התורה לדברי חכמים[38], שרק במקום שחכמים באים להתיר מה שהתורה אסרתו, או שמבטלים ציווי של התורה, הרי זו עקירת דבר מן התורה, ואין לחכמים כח לעוקרו בקום ועשה, אבל עד אחד שמעיד לאשה על מיתת בעלה, חכמים אינם מתירים איסור שאסרה אותו התורה, שהתורה לא אסרה אלא אשת-איש*, וחכמים נראה להם טעם הגון להאמין לעד שבעלה מת, ואומרים שזו אינה אשת איש, ונמצא שלפי דבריהם אינם עוקרים דבר מן התורה[39]. ומה שדרשו מיתור המילה "איש" שבכתוב[40]: לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת[41], לכל עוון ולכל חטאת אינו קם, אבל קם הוא לעדות אישה[42], אסמכתא* היא[43].

ב) ויש סוברים שמן התורה עד אחד נאמן[44], שלפי שהוא דבר העשוי להיגלות[45] והאישה מדקדקת בדבר שלא תתקלקל, הרי זו עדות גמורה מן התורה[46], שלא הקפידה תורה על העדת שני עדים ושאר משפטי העדות אלא בדבר שאין אתה יכול לעמוד על בוריו אלא מפי העדים ובעדותם, כגון שהעידו שזה הרג את זה או הלווה את זה, אבל דבר שאפשר לעמוד על בוריו שלא מפי העד הזה ואין העד יכול להישמט אם אין הדבר אמת כגון זה שהעיד שמת פלוני, לא הקפידה תורה עליו, שדבר רחוק הוא שיעיד בו העד בשקר[47], ולא אמרו שאין דבר שבערוה פחות משנים בזה, שהוא גילוי דבר בלבד, לדעת אם מת בעלה, וכל שנראה שאינו משקר, נאמן[48], והכתוב מסרו לחכמים לדעת אי זהו דבר מפורסם וניכר דברי אמת שיהא חשוב כעדות[49]. או שהדרשה מהכתוב של לא יקום עד אחד באיש[50], דרשה גמורה היא[51]. ולא אמרו שחכמים הקילו עליה[52], אלא לענין זה שלא החמירו עליה יותר מדברי תורה להצריכה שני עדים[53].

נישאת ובאו עדים שבעלה חי

אף לסוברים בטעם שאישה שהעיד עד אחד על בעלה שמת, מותרת להינשא לאחרים, שהוא משום שהפקיעו חכמים למפרע את קידושיה[54], כתבו אחרונים שאם נישאת ובאו עדים אחר כך שהוא חי, חייבת חטאת*[55], ואם ילדה, הולד ממזר*[56], ואין אנו אומרים שעקרו חכמים את קידושיה, משום שלא עקרו הקידושין אלא משום שראו חכמים להאמין לעד שאומר מת, אבל כל שנתברר בודאי ששקר העיד העד וחי היה, לא עקרו הקידושין[57].

כשאינה בת בנים

לסוברים - וכן הלכה[58] - שמשיאים את האישה, להתירה לבעלה, על פי עד אחד[59], יש מהראשונים הסובר שלא הותרה האישה להינשא לאחר על פי עדות עד אחד שמת בעלה, אלא כשהיא בת בנים, שכיון שאף אם תצא מזה ומזה לא יהיו בניה ממזרים, אינה מדקדקת כל כך[60]. ולהלכה נראה מדברי הפוסקים שהיתר זה הוא אף באישה בת בנים[61], וביארו אחרונים בדעתם, שכיון ששאר נשים מורגלות לדקדק, אף היא מדקדקת ונישאת[62].

לאחר שנישאה האישה

לסוברים - וכן הלכה[63] - שמשיאים את האישה, להתירה לבעלה, על פי עד אחד[64], אם נישאה האישה לאחר ללא עדות, ולאחר נישואיה בא עד אחד והעיד שמת בעלה, כתבו אחרונים שאינו נאמן להתירה לעמוד עם בעלה זה[65], שאין ההיתר אלא משום שאישה מדייקת ונישאת, וכאן כבר נישאת, וודאי אינה מדייקת, שמה תרויח בזה אם תצא ממנו[66].

כשמתה האישה

לסוברים - וכן הלכה[67] - שמשיאים את האישה, להתירה לבעלה, על פי עד אחד[68], עד אחד, במקום שבא רק להכשיר הבנים, כגון אישה שנישאה בלי עד וילדה, ואחר מיתתה עד אחד מעיד שבעלה מת לפני שנישאת לשני, צידדו אחרונים שאין הולד ממזר[69], אם משום שלדעתם אין ממזר בכלל דבר שבערוה[70], או משום שודאי אף אישה שנישאת בלא עד מדייקת ונישאת, ולכן בצירוף עד אחד נאמן[71].

היתה אסורה על בעלה הראשון

לסוברים - וכן הלכה[72] - שמשיאים את האישה, להתירה לבעלה, על פי עד אחד[73], אף אם היתה אסורה על בעלה הראשון, כגון שזינתה תחתיו, מכל מקום עד אחד נאמן להעיד שמת בעלה, כיון שחוששת להינשא באיסור, ותצטרך לצאת מבעלה השני[74].

שוטה

לסוברים - וכן הלכה[75] - שמשיאים את האישה, להתירה לבעלה, על פי עד אחד[76], אף שוטה, עד אחד נאמן להעיד שמת בעלה[77]. ויש המצדד שאישה שוטה שיודעת בטיב נישואין ואלמנות, ויש לה קדושין* מן התורה[78], עד אחד נאמן להעיד על מיתת בעלה, אבל שוטה גמורה, שאינה יודעת בטיב נישואין ואלמנות, כיון שאינה יודעת להבחין בחומר שהחמירו עליה בסופה, שהרי אין לה קידושין כלל מן התורה[79], אינה נישאת על פי עד אחד[80].

קטנה

לסוברים - וכן הלכה[81] - שמשיאים את האישה, להתירה לבעלה, על פי עד אחד[82], אף קטנה*, עד אחד נאמן להעיד שמת בעלה[83], אם משום שהעד נאמן מפני שהוא מתיירא לשקר, שהרי האישה מדייקת, וזה שייך אף בקטנה[84]. או משום שהעד נאמן מפני שאין לחוש שמא האישה שכרה אותו לשקר, וזה שייך אף בקטנה[85]. ויש שהסתפקו שמא בקטנה אין עד אחד נאמן להעיד שמת בעלה[86], שכל השורש של נאמנות העד הוא שמשום תקנת עגונות הקילו בה חכמים[87], וכיון שקטנה יתומה אין לה נישואין כלל מן התורה, ורק חכמים תיקנו לה נישואין, מנין לנו שחששו לעיגון שלה, ואם השיאה אביה, שקידושיה מן התורה, למה לחכמים להתיר קידושיה משום תקנת קידושין של חכמים, וצידדו שאין לה תקנה עד שתגדיל ותינשא בנישואי תורה[88].

קרוב

לסוברים - וכן הלכה[89] - שמשיאים את האישה, להתירה לבעלה, על פי עד אחד[90], מתירים אישה להינשא לאחר, אף אם העד הוא קרוב*[91], ואפילו בנה או בִּתה של האישה עצמה[92]. ואף על פי שקרוב פסול לעדות מן התורה[93], כיון שאין הפסול מחמת עבירה, הכשירו חכמים כאן משום עיגון[94].

על חמש הנשים הקרובות שאינן נאמנות לעדות אישה שחזקתן שונאות זו את זו, עי' להלן: שאין נאמנים לעדות זו[95].

אישה

לסוברים - וכן הלכה[96] - שמשיאים את האישה, להתירה לבעלה, על פי עד אחד[97], מתירים אישה להינשא לאחר, אף אם אישה היא זו המעידה שמת הבעל[98], אף על פי שהאישה פסולה לעדות* מן התורה[99], כיון שאינה פסולה מחמת עבירה הכשירו חכמים כאן משום עיגון[100].

על חמש הנשים הקרובות שאינן נאמנות לעדות אישה שחזקתן שונאות זו את זו, עי' להלן: שאין נאמנים לעדות זו[101].

שונא

לסוברים - וכן הלכה[102] - ששונא* פסול לעדות[103], מכל מקום כשר להעיד על אישה שמת בעלה, ואין לחוש פן דעתו לקלקל[104], שעד אחד מתיירא פן יבוא הבעל חי, ויותר ממה שמקלקל אותה מקלקל את עצמו להיות פסול לעדות ושבועה לעולם[105].

אישה - שכשרה להעיד עדות אישה[106] - אם ידוע שהיא שונאת לאישה שבאה להעיד עליה שמת בעלה, נחלקו בה אחרונים: יש סוברים שאינה נאמנת[107]. ויש הסוברים שהיא נאמנת[108].

הפסול משום עבירה מדרבנן

אלה שאינם בגדר גזלן* הפסול לעדות מן התורה[109], ומכל מקום הוסיפו חכמים לפסול משום גזלנות[110] - כגון מפריחי יונים[111] ומשחק בקוביא[112] - כשרים לעדות אישה[113], וכל הפסול בעבירה מדבריהם נאמן לעדות אישה[114].

על גזלן* הפסול לעדות מן התורה[115], שנחלקו אמוראים אם נאמן לעדות אישה, עי' להלן: שאין נאמנים לעדות זו[116]. ושם, שלהלכה שגזלן נאמן לעדות אישה, כל הפסול לעבירה מן התורה פסול לעדות אישה[117].

עבד ושפחה

לסוברים - וכן הלכה[118] - שמשיאים את האישה, להתירה לבעלה, על פי עד אחד[119], מתירים אישה להינשא לאחר, אף אם העד הוא עבד-כנעני* או שפחה-כנענית*[120], אף על פי שעבד ושפחה פסולים לעדות* מן התורה[121], כיון שאינם פסולים מחמת עבירה - אלא מחמת גזרת-הכתוב*[122] - הכשירו חכמים כאן משום עיגון[123]. אפילו שפחתה של האישה עצמה כשרה להעיד שמת בעלה[124], שהרי אף הקרוב* כשר לעדות זו[125]. ובמהות העד הכשר לעדות זו, נחלקו אחרונים: יש סוברים שהוא רק כשידוע שהוא כשר[126], שלדעתם הטעם שעבד פסול לעדות, שסתם עבדים פרוצים בעבירות ופסולים לעדות מחמת עבירה[127], ופסולי-עדות* מן התורה מחמת עבירה[128] פסולים - לסוברים כן[129], וכן הלכה[130] - לעדות אישה[131]. ויש סוברים, שעבד כנעני, אף בסתם, כשר לעדות אישה[132], שישראל בעל עבירה גרוע מעבד, אף שהוא גם כן בחזקת בעל עבירה[133], ולענין פסול עדות של עבירה צריך עדות ברורה[134].

שאין נאמנים לעדות זו

נשים השונאות

הכל נאמנים להעיד לאישה שמת בעלה[135], חוץ מחמש נשים[136], שאף על פי שאישה כשרה לעדות אישה[137], אין סומכים על עדותן, אם העידה לאישה שמת בעלה[138], ואף אם אין רואים שום שנאה ביניהם[139], שחזקתן שונאות זו את זו[140], ויש לחוש שמא יתכוונו לקלקלה[141], לאוסרה על בעלה[142], שיסיתוה להינשא[143] ועדיין הוא קיים[144]. ואלו הן[145]: חמותה; ובת חמותה; וצרתה; ויבמתה; ובת בעלה[146]. וכל אילו שאין נאמנות להעידה, אף היא אין נאמנת להעידן[147].

היתה אחת מחמש הנשים הללו מסיחה לפי תומה, נחלקו אחרונים אם מקבלים עדותה, ועל כך ע"ע מסיח לפי תומו.

על אשת האב והכלה, שאף הן פסולות להעיד, עי' להלן[148]. על אשת האח המעידה על בת חמותה, שנחלקו ראשונים אם כשרה להעיד, עי' להלן[149].

חמותה

חמותה אינה נאמנת להעיד שמת הבעל[150], מפני שהיא שונאת אותה[151], שאומרת בליבה: זו - זרה ונכרית באה על גבי בביתי[152] - תאכל כל יגיעי ועמלי[153] לאחר מיתתי[154]. ויש המפרש שתאכל היגיע והעמל אף בעוד החמות בחיים, שכן הבן יורש נכסיו אביו[155], ולכלתה תפיסת יד בהם יותר ממנה אשר עמלה בהם והשביחתם[156].

חמותה הבאה לאחר מכאן, נסתפקו בתלמוד, אם נאמנת להעיד, או שאינה נאמנת, משום שמעלה על דעתה שימות הבעל ותיפול לפני יבם ושונאת לה[157], ולא נפשט הספק בתלמוד[158]. ויש מהראשונים שנראה מדבריו שנפשט הספק בתלמוד להקל[159]. ויש מהאחרונים הסובר שנפשט הספק בתלמוד להחמיר[160]. ובפירוש הספק נחלקו ראשונים:

א) רוב הראשונים מפרשים הספק באב יבמה, שאינה אם בעלה[161], כגון שיש כאן שני אחים מן האב ולא מן האם, והיא נישאת לראשון, ואמו של שני[162] שעתידה להיות חמותה כשתתיבם לבנה מעידה עליו[163], האם נאמנת לומר מת בעלי והתייבמי לבני או חלצי והינשאי לאחר[164], וצדדי הספק הם, האם דעתה שמא ימות הבעל ותיפול לפני יבם, שהוא בנה, ויאכל עמלה, ומתכוונת לקלקלה מעכשיו כדי שלא תייבם עוד לבנה, או לא[165]. ואף על פי שיבמתה אינה נאמנת, והטעם הוא - לסוברים כן[166] - משום שהיא שונאת אותה שמא תהיה צרתה, שם צער הגוף הוא[167], שמונעת לה התשמיש מבעלה[168], ושמה על ליבה יותר לחוש לזה, אבל שנאת חמותה לכלה מחמת ממון הוא, ואינה שמה על ליבה לחוש לזה[169].

ב) ויש מהראשונים המפרש הספק, ביעקב שיש לו שתי נשים לאה ורחל, ויש לו בנים ראובן מלאה ויוסף מרחל, וראובן נשוי אישה וחמותה לאה, וצדדי הספק האם אשת ראובן אומרת: אם ימות בעלי ראובן יכניסנה יוסף אחיו מאביו ותבוא רחל אמו ותצערני, ולכן אומר שמת יעקב ותנשא רחל וכשיבוא יעקב וימצא אותה שנישאת לאחר תיאסר עליו ותצא מזה ומזה, ואם ימות ראובן בעלי ויכניסני יוסף, לא תמצא זו בבית יעקב לצערני, או שאינה חשה לזה[170].

להלכה נחלקו ראשונים: א) יש הפוסקים שאפילו אינה חמותה עתה אלא מצפה להיות חמותה, כגון שהיא אם יבמה ולא אם בעלה, פסולה לעדות אישה[171], שכיון שלא נפשט הספק - לסוברים כן [172] - מחמירים בו[173]. או משום שלדעתם נפשט הספק בתלמוד להחמיר[174]. וכן הלכה[175]. ב) ויש הפוסקים שחמות הבאה לאחר מכן כשרה לעדות אישה[176]. אם משום שלדעתם נפשט הספק בתלמוד להקל[177]. או משום שלדעתם לא נפשט הספק, אלא שכיון שחכמים הקלו בעדות אישה בכמה דברים, אף בזה שחשש בלבד הוא שמא תקלקל בדבר שעתיד להתגלות, מקילים[178].

לסוברים - וכן הלכה[179] - שאם יבמה פסולה לעדות אישה[180], אם אינה ראויה להתייבם לבנה מטעם שהיה ערוה עליו או מטעם אחר, נחלקו אחרונים: יש סוברים שנאמנת להעיד[181]. ויש המצדדים שאינה נאמנת, שלא חילקו חכמים ("לא-פלוג-רבנן*") בתקנותיהם[182].

לקח הבן אישה אחר מיתת אביו, ולא ירש מאביו כלום, הסתפקו אחרונים אם החמות נאמנת להעיד לכלתה, שלא שייך טעם השנאה שזו תאכל כל עמלה[183], או שאנו אומרים: לא חילקו חכמים ("לא-פלוג-רבנן*") בתקנותיהם[184].

היתה אשת חמיה שאינה חמותה, כשרה להעיד, שהרי אינה אוכלת עמל בעלה, שהרי בניו יורשים אותו ולא היא[185]. ויש הסובר שאף אם היתה אשת חמיה שאינה חמותה פסולה להעיד[186], שלדעתו טעם שנאת אשת חמיה, משום שהכלה תהנה מעמלה בעודה בחיים[187].

בת חמותה

בת חמותה - שהיא אחות בעלה[188] - אינה נאמנת להעיד שמת הבעל[189], מפני שהיא שונאת אותה[190]. ובטעם השנאה הסתפקו בתלמוד, אם הוא שמפני שאימה שונאת אותה[191] אף היא שונאת אותה[192], או שטעם שנאת בת חמותה הוא מפני שהיא אומרת זו תירש יגיע אימי שהביאה לאבי מבית אביה, ואני אדחה[193]. ולא פשטו הספק[194].

לקח הבן אישה אחר מיתת אביו ואימו, ולא ירש מהם כלום, הסתפקו אחרונים אם בת חמותה נאמנת להעיד לה, אין כאן שום סיבה שתהא שנאה בין אחות הבעל לאשתו, שהרי האם לא שנאה אותה[195], ואינה יורשת יגיע האם[196], או שאנו אומרים: לא חילקו חכמים ("לא-פלוג-רבנן*") בתקנותיהם[197].

היתה בת חמיה שאינה בת חמותה - כגון שהיא בת חמיה מן האונסים או מן הנישואין ומאשה אחרת[198] - הדבר תלוי בצדדי הספק בטעם שנאת בת חמותה: לצד שטעם שנאת בת חמותה הוא מפני שאימה שונאת אותה[199], כאן שאינה בת החמות, כשרה להעיד[200]. ולצד שטעם שנאת בת חמותה הוא מפני שהיא אומרת זו תירש יגיע אימי ואני אדחה[201], אף בת חמיה שאינה בת חמותה, פסולה להעיד[202], אף על פי שאינה יורשת עמל אימה, שהרי אין בעלה של זו אחיה מן האם, ובני אימה נוטלים מה שהביאה אימה[203], ואם אין בני האם, כבר ירש הכל אביה[204], למרות זאת שונאת אותה, מפני שהיא אוכלת עמל אביה[205]. ולא נפשט הספק בתלמוד[206].

להלכה פסקו ראשונים שבת חמיה פסולה לעדות[207], שכיון שלא נפשט הספק בתלמוד, הלכך מחמירים ואינה נאמנת[208].

צרתה

צרתה אינה נאמנת להעיד שמת הבעל[209], מפני שהיא שונאת אותה[210], משום צער הגוף שלה[211], שמונעת לה התשמיש מבעלה[212], שחוששת שמפני חברתה ימנע ממנה התשמיש לעיתים[213]. ויש שכתב בטעם השנאה, מפני שהיא מתקנאה בירך חברתה[214]. ואפילו היתה הצרה נשואה לאחר[215], כגן שהיתה צרתה בעבר וגירשה בעלה ונישאת לאחר[216], אם משום שמכל מקום השנאה כבושה ביניהן[217], ואפשר שרצונה לקלקלה על בעל זה, שהיהי בעלה מקודם, כדי שתידחה גם היא ממנו[218], או משום שלא חילקו חכמים ("לא-פלוג-רבנן*") בתקנותיהם[219]. ואפילו נישאת היא עצמה על פיה[220], שמא מרוב שנאה אומרת: תמוֹת נפשי עם פלשתים[221]. ויש הסוברים שאם נישאת הצרה לאחר, נאמנת להעיד[222].

היתה זו שמעידים עליה לאיש אחר, על ידי גט או מיתה, וצרתה שמקודם באה להעיד על מיתת בעלה האחרון, נחלקו אחרונים: א) יש סוברים שנאמנת להעיד[223], שאין לחוש שתעיד שקר בשביל שנאה קדומה[224], שדוקא אם זאת שמעידים עליה נשואה לבעל שנעשו צרות בו, יש לחוש לשנאה הקדומה, משום שאפשר שרצונה לקלקלה על בעל זה, שהיה בעלה מקודם, כדי שתידחה גם היא ממנו, כמו שנדחית כבר, אבל כאן אין לחוש לשנאה קדומה[225]. ב) ויש סוברים שאינה נאמנת להעיד[226].

אישה שהפקירה עצמה לאדם מיוחד לזנות עימו, אינה נאמנת להעיד שמת[227], שכיון שעיקר שנאת הצרות היא מחמת צער הגוף, שחוששת שבשביל חברתה ימנע התשמיש ממנה לעיתים[228], מה לי אישה המקודשת לו או מיוחדת לו לזנות[229], ואדרבא, הזונה שהתייחדה עצמה לאיש שיש לו אישה המקודשת לו, שונאת היא את צרתה המקודשת יותר מצרה הנשואה לו[230], כי יראה פן ינחם האיש וישוב לאהוב את אשת נעוריו אשר בגד בה, ואותה ישלח מאת פניו, מאחר שאינו אגוד בה על ידי כתובה וקידושין[231].

יבמתה

יבמתה - אשת אחי בעלה[232] - אינה נאמנת להעיד שמת הבעל[233], מפני שהיא שונאת אותה[234], שיראה שמא סופה להיות צרתה[235], דהיינו שיראה שימות בעלה או יבמה ויהיו צרות זו לזו[236], שאם היו שנים אחים, ראובן ושמעון, אשת ראובן יראה שמא ימות בעלה ותתייבם היא לשמעון ותהיה צרתה אשת שמעון, או שמא ימות שמעון ותבוא אשת שמעון ותתייבם לראובן ותהיה צרתה[237]. ואף על פי שכשמעידה על יבמה שמת, עליה לחשוש שמא ייבמנה בעלה ותהא צרתה לאלתר, ואם כן לא תרצה להעיד בשקר, אינה חוששת בכך, כיון שיודעת שבעלה חי ויחזור ולבסוף יקלקלנה[238]. ויש מפרשים טעם שנאת היבמה, מפני שכל אחת מגלה ליבמה סתרי אשתו כדי להוכיחה[239], וכך אמדו חכמים שכל היבמות שונאות זו את זו[240].

יבמה זו שאינה נאמנת להעיד שמת הבעל, אמרו בירושלמי - ויש מהראשונים שפסקו כן[241] - שהוא אפילו אם היא אחותה[242], שהיו שתי אחיות נשואות לשני אחים[243], שהיא ערוה ואינה יכולה להיות צרתה[244], שאף בה שייך טעם השנאה[245], שאמדו חכמים שכל היבמות שונאות זו את זו[246], מפני שכל אחת מגלה ליבמה סתרי אשתו כדי להוכיחה[247]. או שהטעם שפסולה להעיד, שסתם יבמה שונאת לה, שיראה שמא סופה להיות צרתה[248], ואף זו פסולה להעיד משום שלא חילקו חכמים ("לא-פלוג-רבנן*) בתקנותיהם[249]. ויש מהראשונים שנראה מדבריהם שאם היתה היבמה אחותה, נאמנת לעדות אישה, שכן טעם השנאה הוא מפני שיראה שמא סופה להיות צרתה, וכאן אינה יראה מכך[250], וביארו אחרונים שלדעתם הירושלמי חלוק על הבבלי, ואין הלכה כירושלמי בזה[251].

היו ליבמה בנים, נחלקו בה ראשונים: א) יש סוברים שכשרה לעדות אישה[252], שלדעתם הטעם שיבמה פסולה לעדות אישה, ששונאת את יבמתה שיראה שמא סופה להיות צרתה[253], וכאן, שיש לה בנים, אינה יכולה ליפול ליבום[254]. ב) ויש הסוברים, שאף אם היו ליבמה בנים פסולה לעדות אישה[255], שאף בה שייך טעם השנאה[256], שאמדו חכמים שכל היבמות שונאות זו את זו[257], מפני שכל אחת מגלה ליבמה סתרי אשתו כדי להוכיחה[258]. או שהטעם שפסולה להעיד, שסתם יבמה שונאת לה, שיראה שמא סופה להיות צרתה[259], ואף זו פסולה להעיד משום שלא חילקו חכמים ("לא-פלוג-רבנן*) בתקנותיהם[260], או שעדיין חוששת שמא ימותו בניה ותהיה צרה שלה[261].

להלכה כתבו הפוסקים שיבמה שאין לה בנים, אינה נאמנת לעדות אישה[262].

ויש מהראשונים החולקים על כל זה, ומפרשים אותה שאמרו שהיבמה אינה נאמנת להעיד[263], כגון שהיו שני אחים ומת אחד מהם, ונפלה אשתו לפני יבם זה, והוא במדינת הים, שאין אשת היבם נאמנת לומר מת בעלה להתיר בעדותה את היבמה להינשא, אף על פי שנאמנת לעצמה, שמא אינה מכוונת אלא לקלקלה שתינשא ותאסר ליבמה, שאף על פי ששומרת-יבם* שזינתה לא נאסרה ליבמה[264], אם נישאת נאסרה[265].

בת בעלה

בת בעלה אינה נאמנת להעיד שמת הבעל[266], מפני שהיא שונאת אותה, שאומרת[267]: זו באה במקום אמי ואוכלת כל עמלה[268].

לסוברים - וכן הלכה[269] - שיבמה שעתידה להיות, דהיינו אם יבמה, פסולה לעדות אישה[270], אף בת בעלה שעתידה להיות, דהיינו בת יבמה, פסולה לעדות[271], כי מעלה על דעתה שמא מת הבעל ותיפול לפני יבם אביה ותאכל לעמלה של אימה ושונאת לה ומתכוונת לקלקלה מעכשיו[272].

אשת האב והכלה

אשת האב והכלה, אף הן פסולות להעיד[273]. ובטעם הדבר נחלקו תנאים: א) לדעת חכמים - וסתם משנה[274] - הטעם, שנאמר: כַּמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם[275], כמים הללו שאדם צופה בהן ורואה בהם פנים כפניו, אם הוא שוחק הם שוחקות ואם הוא עוקם הם עקומות, כן לב האדם לאדם האחר, אם הוא אוהב את זה גם זה הוא אוהבו ואם הוא שונא את זה גם הוא שונאו[276], וכן לא נצרכו למנות אשת האב והכלה בין הנשים הפסולות להעיד משום שנאה[277], מפני שאשת האב הרי היא בכלל בת הבעל וכלה הרי בכלל חמותה[278], שכיון שהחמות שונאת את הכלה, אף הכלה שונאת את חמותה, וכיון שבת הבעל שונאת את אשת האב, אף אשת האב שונאת את בת הבעל[279]. ב) ולדעת ר' יהודה, טעם הפסול בכלה ואשת האב, שהכלה שונאת את חמותה משום שמגלה לבנה כל מה שהיא עושה, ואשת האב שונאת את בת הבעל, שמגלה לאביה כל מה שהיא עושה[280], ולדעתו יש למנות שבע נשים הפסולות להעיד מחמת שנאה[281].

לסוברים - וכן הלכה[282] - שאם יבמה פסולה לעדות אישה שעתידה להיות חמותה[283], אף הכלה אינה נאמנת להעיד למי שעתידה להיות חמותה, כגון שהיא אם יבמה[284].

אשת אח המעידה על בת חמותה

אשת האח המעידה על בת חמותה שמת בעלה, נחלקו בה ראשונים: א) יש הסוברים שאינה נאמנת להעיד[285]. ב) ויש הסוברים שנאמנת להעיד, שיראת בעלה עליה שלא לקלקל את אחותו[286]. ג) ויש הסוברים שדינה תלוי במחלוקת התנאים[287]: לדעת חכמים, אינה נאמנת, שלדעתם טעם שנאת אשת האב והכלה, היא משום שהחמות שונאת את הכלה ובת הבעל שונאת את אשת האב[288], ואם כן אף אשת האח שונאת את בת חמותה, מפני שבת חמותה שונאת לה[289]. ולדעת ר' יהודה, אשת האח נאמנת להעיד על בת חמותה שמת בעלה, שלדעתו טעם שנאת אשת האב והכלה, מפני שמגלים מעשיהן[290], וטעם זה אינו כאן, וטעם שנאת בת החמות הרי הוא משום שאוכלת עמל אימה - לסוברים כן[291] - ואף טעם זה אינו כאן[292].

גדר האישה

העידה אחת מחמש הנשים שאינן נאמנות להעיד שמת בעלה[293], נחלקו בדינה תנאים: לדעת ר' טרפון, דינה כאשת איש גמורה[294], שכיון שאין מעידות מעמידים את הבעל בחזקת חי[295], ולכן אם היתה בת ישראל הנשואה לכהן, תאכל בתרומה[296], ואפילו בתרומה דאורייתא[297]. ולדעת ר' עקיבא, אם העידה עליה אחת מחמש הנשים הקרובות שאינן נאמנות להעיד שמת בעלה, דינה כספק אשת איש[298], שכיון שחמש הנשים אינן נאמנות מספק שמא מתוך שנאה העידו שמתכוונת לקלקה בעדות זו, מידי ספק לא יצאנו[299], ולכן אם היתה בת ישראל הנשואה לכהן, אינה אוכלת בתרומה[300]. ויש מהראשונים המסתפקים שמא אף לדעת ר' טרפון, אין דינה אלא כספק אשת איש, ולא אמר שאוכלת בתרומה, אלא בתרומה דרבנן, אבל לא בתרומה דאורייתא[301].

להלכה נחלקו ראשונים: רוב הראשונים פוסקים שאם העידה אחת מחמש נשים שאינן נאמנות להעיד עליה שמת בעלה, הואיל ואינה נישאת על פיהן, הרי זו אוכלת בתרומה[302], בחזקת שבעלה קיים, עד שיעיד לה מי שהוא נאמן להשיאה על פיו[303], שההלכה כר' טרפון[304], שכן אמרו בתלמוד[305]. ויש מהראשונים הפוסק, שאסורה לאכול בתרומה[306], שלדעתו ההלכה כר' עקיבא[307], שהוא לא גרס בתלמוד שההלכה כר' טרפון[308], וההלכה כר' עקיבא מחברו[309].

כשאסורה להינשא מדרבנן

יצאה האישה מחזקת אשת איש מדין תורה, אלא שאסורה להינשא מדרבנן לכתחילה, כגון שהועד על אחד במים שאין להם סוף ושהה עליו כדי שתצא נפשו, נסתפקו אחרונים אם מקבלים עדות חמש נשים הקרובות הפסולות מחמת שנאה[310], כשהעידו על זה שמת, שאפשר שלא פסלו חכמים אלו הנשים אלא כשעיקר העדות תלוי בדבריהן, וכאן, שעיקר העדות נתקיים על ידי אחרים, מאמינים להם, או שכיון שאם נישאת לאחר, כיון שהותרה מן התורה, שוב לא תצא, אין לחוש שרוצות לקלקל אותה[311].

היו קרובות מצד בעל א' ומת ב'

מת בעלה של האישה, שמחמתה היא קרובתן של אחת הנשים הפסולות מחמת שנאה[312], והלכה ונישאת לאחר, נאמנות אלו להעיד שמת בעלה האחרון[313], ואין חוששים שמתוך שנאתה יעידו כדי לקלקלה, שאינן חשודות להעיד שקר אלא להפריד בינו ובינה בלבד[314].

זכרים

הזכרים הדומים לאלה הנשים הנזכרות - שפסולות מחמת שנאה[315] - כגון חמיה ובן חמיה יבמה ובן בעלה, נאמנים[316], ובירושלמי הביאו שנחלקו תנאים בדבר:

א) לדעת הברייתא, בן חמותה כבת חמותה, בן בעלה כבת בעלה[317], שלא פסלו דוקא הנקבות, אלא אף הזכרים[318], ואין היבם נאמן לומר מת אחי[319], מפני שהוא בן חמותה, שלא האמינוהו חכמים, מפני ששונאים זה את זה ומתכוין לקללה[320]. ואף על פי שלא שייך לגביו לומר: זו תירש כל עמל אבי ואמי - שזהו טעם השנאה בבת חמותה, לסוברים כן[321] - מכל מקום שונאה, הואיל והיא תירש עימו, וכן בן בעלה שונאה, כיון שאומר - טעם השנאה בבת בעלה[322] - זו באה במקום אימי[323].

ב) ולדעת המשנה לא עשו זכרים כנקבות[324], שאין לחוש שמא יעידו שקר מחמת שנאה[325], שדוקא בנשים שדעתן קלות הוא שחששו לומר שמא משקרות בשביל השנאה, אבל לא באנשים[326]. שכן שנינו: שאין האשה נאמנת לומר מת יבמי שתינשא ולא מתה אחותי שתיכנס לביתו[327], ואין האיש נאמן לומר מת אחי, שייבם אשתו, ולא מתה אשתי, שיישא אחותה[328], ודקדקו בירושלמי: מפני שאין לה בנים, אבל אם יש לה בנים, נאמן[329]. דהיינו שיש לדקדק משם, דוקא כשאין לה בנים והיא זקוקה ליבם הוא שאינו נאמן, שאנו אומרים שמשום שאוהב אותה אומר כן, אבל אם יש לה בנים, שאינו מתכוין להתירה לו, אלא להתירה לעולם, נאמן, הרי שהיבם שהוא בן חמותה נאמן לומר מת בעלך, אף על פי שבת חמותה אינה נאמנת, שלא עשו זכרים כנקבות[330].

יבם

האיש אינו נאמן לומר מת אחי, שייבם אשתו[331], וביארו בירושלמי: מפני שאין לה בנים, אבל אם יש לה בנים, נאמן[332], וכן כתבו ראשונים ואחרונים להלכה, שאין היבם נאמן אלא להתירה לעולם[333], כגון שהיו לאחיו בנים ואין אשתו זקוקה לו, אבל אם היתה זקוקה לו[334], אינו נאמן להתירה לעצמו[335]. ויש מהאחרונים שהחמיר אף כשיש לה בנים, שלא לקבל עדות יבם[336].

בזמן הזה, שאין מיבמים - לנוהגים כן[337] - נסתפקו אחרונים אם היבם נאמן להעיד שמת אחיו לחלוץ ליבמה[338]. ויש שהכריעו שאף בזמן הזה נאמן היבם לכך[339].

הפסול משום עבירה מדאוריתא

אישה, אם מותרת להינשא על פי עדות גזלן* הפסול לעדות מן התורה[340], נחלקו אמוראים: א) יש מהאמוראים הסוברים, שגזלן הפסול לעדות מן התורה, פסול לעדות אישה[341], וכן הלכה, שכל הפסול בעבירה מן התורה[342], אם בא להעיד לאישה שמת בעלה, אינו נאמן[343]. ב) ויש מהאמוראים הסובר שמחלוקת תנאים בדבר, שלדעת תנא קמא, אפילו גזלן מן התורה כשר לעדות אישה[344], ולדעת ר' יהודה, גזלן מן התורה פסול לעדות אישה[345].

בטעם החילוק בין אשה* ועבד-כנעני*, הפסולים מן התורה לעדות[346], וכשרים לעדות אישה[347], לבין גזלן הפסול לעדות מן התורה[348], שפסול - לסוברים כן[349], וכן הלכה[350] - אף לעדות אישה, נחלקו ראשונים: יש סוברים, שכיון שחצוף לעבור על דברי תורה בפרהסיא, לא הכשירוהו חכמים לעדות אישה[351]. ויש סוברים, שגזלן של תורה רעוע מגופו, שמעיד בשקר, ולא הכשירו בעדות אישה מפסולי התורה אלא אישה ועבד שפסולים בגזרת-הכתוב*[352]. ויש שנראה מדבריהם שסוברים שמעיקר הדין גזלן נאמן להעיד עדות אישה, כיון שאינה עדות אלא גילוי דבר בלבד, שמת בעלה, אלא שחכמים החמירו שלא להאמין לו, אלא כשהוא מסיח-לפי-תומו*[353].

יש הסוברים בדעת ראשונים, שלא אמרו שהפסול בעבירה מן התורה פסול לעדות אישה[354], אלא כשהוא פסול משום רשע של חמס[355], אבל הפסול לעבירה ברשע שאינו של חמס, שאינו פסול אלא מצד גזירת הכתוב[356], אבל לא משום שחשוד לשקר, כשר לעדות אישה, שדינו כמו קרוב* שפסלה אותו התורה בגזירת הכתוב[357], וכשר לעדות אישה[358]. ואין הלכה כן, אלא כל הפסול לעדות מן התורה פסול לעדות אישה[359]. שכן אף מי שפסול לעדות מחמת עבירה שאינה של חמס, פסלה אותו התורה משום שיש לחוש שהוא משקר[360] ויש לפסול אותו שמא עיניו נתן בה[361].

גזלן הפסול לעדות מן התורה[362], שפסול - לסוברים כן[363], וכן הלכה[364] - אף לעדות אישה, מכל מקום אם מסיח לפי תומו נאמן באומרו שמת בעלה, ומותרת להינשא לאחר[365], שאינו גרוע מגוי* המסיח לפי תומו, שנאמן[366], ואינו פסול אלא כשבא להעיד בתורת עדות[367]. ויש המפקפקים שמא הפסול מחמת עבירה מן התורה, אינו כשר לעדות אישה, אפילו מסיח לפי תומו[368].

אנשים שנלקחו לעבודת המלך כשרים להעיד בעדות אישה, ואין לחוש שמחחלים שבת שלא במקום אונס, שאין לפסול אדם שראינוהו עובר עבירה באונס משום חשש שעובר גם כן שלא באונס[369].

על מי שפסול לעדות מחמת דברי חכמים, שכשר לעדות אישה, עי' לעיל: הנאמנים לעדות זו[370]. על סתם עדים שהם בחזקת-כשרות*, ואין חוששים שהם פסולים לעדות, ע"ע חזקת כשרות[371]. על מהות השיחה של המסיח-לפי-תומו* המכשירה את דבריו, ע"ע מסיח לפי תומו. ושם, שהנאמנות היא כשישראל כשר שמע מפיו ובא ומעיד בבית דין.

העידו ונמצא שאחד פסול מהתורה

עדים שהעידו על אישה שמת בעלה, ונמצא בהם אחד שהוא פסול לעבירה מן התורה, הפסול - לסוברים כן[372], וכן הלכה[373] - לעדות אישה, אף על פי שאם העידו רבים ונמצא אחד מהם קרוב* או פסול[374] עדותם בטלה[375], בעדות אישה אין אומרים זה הכלל, ועדותם קיימת, שלא אמרו שמבטלים עדות הכשרים בשל צירוף הפסולים, אלא בדבר הנצרך עדים כשרים, ששם גזירת הכתוב שפסולו נתפשט על כל העדות, אבל בעדות אישה שכל הפסולים כשרים להעיד, חוץ מהפסול לעבירה מן התורה, הטעם הוא - לסוברים כן[376] - מפני שהוא חשוד לשקר, ושאר העדים שהצטרפו עימו אינם חשודים לשקר, ואין טעם לפוסלם[377].

משומד

משומד*, לענין עדות אישה, דינו כגוי* - שאינו נאמן להעיד עדות אישה, אלא, לסוברים כן[378], וכן הלכה[379], כשמסיח-לפי-תומו* - ואין מקבלים עדותו[380], אבל מאמינים לו כשמסיח לפי תומו[381].

משומד שחזר בתשובה, וקיבל עליו תשובה, כשר מייד, אף על פי שלא עשאה עדיין[382], כיון שהמשומד היה מעורב בין הגוים שיש להם כל התאוות, וזה בא להבדיל מכולן ולקבל תשובה, לא החמירו עליו ומוחזקים אנו שודאי יעשה תשובה שלמה[383], ומכל מקום צריך שיעשה התחלת סיגופים של תשובה[384], שיבוא לבית-דין* שיסדרו לו תשובה כראוי[385]. ויש שכתבו שאין צורך בכך, אלא כל שלא ידוע שעדיין חוטא, מקבלים עדותו[386]. ואם חזר בתשובה, אך לא בתשובה גמורה - שעדיין מקיל באיסורים, אבל אינו עובד עבודה-זרה*[387] - אין לסמוך על עדותו, אלא אם כן מסיח לפי תומו[388], או שידוע שהעיד בלא רמיה ועיקול[389], והכל לפי ענין העד ולפי ראות עיני הדיין[390].

בשעת הגזירות - כשכופים יהודים להשתמד[391] - מתירים נשים על פי בעלי תשובה[392], להעיד על מה שראו באותה השעה[393], אף על פי שהמירו דתם מכח אונס[394]. אמנם עדות העדים צריך דרישה-וחקירה* אם היו כשרים לעדות בזמן שאירע המעשה, או שכבר באותה שעה נשתמדו והם פסולים לעדות אישה[395]. וכל שידוע שהיה רשע גמור בשעת אונסו לעבוד במזיד על עבירות גדולות, כגון רציחה וכיוצא בו, אינה מועילה עדותו אפילו יעשה תשובה שלמה, אלא אם כן מסיח לפי תומו[396].

חשוד על העריות

החשוד* על העריות, פסול להעיד שמת בעלה של האישה[397], שנוח לו לעשותה פנויה, שתהיה מצויה לו[398], והרי הוא נוגע* בעדות[399].

על נוגע* בעדות, שנחלקו אחרונים אם כשר לעדות אישה, ע"ע נוגע.

שאינם בני דעת

שוטה* או קטן* שבאו לבית הדין להעיד שמת הבעל, אינה מועילה עדותם[400], שאינם בני דעת[401].

גוי

גוי*, הפסול לעדות[402], אינו נאמן להתיר את האישה להינשא כשאמר מת בעלה, אם נתכוין להעיד[403]. ובפירוש הדבר נחלקו אמוראים: א) לדעת רב יהודה אמר שמואל - וריש לקיש[404] - דוקא כשנתכוין להתיר, הוא שאינו נאמן - כגון שבא לבית דין ואמר איש פלוני מת השיאו את אשתו[405] - אבל אם נתכוין להעיד בלבד - כגון שאמר סתם מת איש פלוני[406] - נאמן[407]. ב) ולדעת ר' יוחנן, נחלקו בדבר: לדעת אושעיא ברבי, אם נתכוין להעיד, נאמן[408]. ולדעת חכמים, אינו נאמן[409], ולא אמרו שנאמן אלא במסיח-לפי-תומו*[410].

להלכה פסקו ראשונים שאם נתכוין הגוי להעיד, אינו נאמן[411], ואם מסיח לפי תומו, נאמן[412], שההלכה כר' יוחנן, לפי שמסקנת התלמוד כמותו[413], ועוד, שהלכה כמותו כנגד שמואל[414], ועוד, שנמצאו בתלמוד מעשים שעשו הלכה כר' יוחנן[415].

לסוברים - וכן הלכה[416] - שגוי שנתכוין להעיד אינו נאמן, אבל גוי המסיח לפי תומו, נאמן[417], כתבו ראשונים בטעם החילוק ביניהם, שמעיקר הדין גוי נאמן בעדות אישה, שאינה עדות אלא גילוי דבר בלבד, שמת בעלה, אלא שחכמים החמירו והתירו רק במסיח לפי תומו[418].

על מהות השיחה של המסיח-לפי-תומו* המכשירה את דבריו, ע"ע מסיח לפי תומו. ושם, שהנאמנות היא כשישראל שמע מפיו ובא ומעיד בבית דין.

נאמנות העד

דרישה וחקירה

עדים הבאים להעיד שהאשה מותרת להינשא, שמת בעלה, נחלקו תנאים אם הם צריכים דרישה-וחקירה*:

א) לדעת תנא קמא - וסתם ברייתא בירושלמי[419], וכן נקטו אמוראים בירושלמי[420]. ויש שנקטו שיש תנא הסובר כן בדעת ר' טרפון[421] - אין בודקים עדים הבאים להעיד שמת הבעל בדרישה ובחקירה[422], שכיון שכשתינשא על פיהם תטול כתובתה, הרי זו כעדות של דיני-ממונות* שחכמים תיקנו שאינה צריכה דרישה וחקירה[423]. ואף על פי שעיקר העדות היא להתירה להינשא, וזוהי כעדות נפשות, שהרי מתירים על פיהם אשת-איש*, והבא על אשת איש חייב חנק[424], מכל מקום כיון שבזמן הזה אין דנים דיני-נפשות*, מדמים עדות זו לעדות ממון משום הכתובה, ואפילו כשבאים להעיד על ארוסה, שאין לה - לסוברים כן[425], וכן המנהג[426] - כתובה*, לא נתנו חכמים דבריהם לשיעורים, כיון שרוב הנשים יש להן כתובה[427], או שכיון שמאמינים לעדים על הכתובה, שהיא ממונות, אי אפשר שלא להאמינם על הנשואין, שכן תיקנו "כשתינשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי"[428].

ב) ולדעת ר' עקיבא - ור' טרפון[429] - בודקים אותם בדרישה וחקירה[430], שכיון שמתירים על פיהם אשת איש להינשא, כדיני נפשות הוא[431], ואף על פי שבזמן הזה אין דנים דיני נפשות, מכל מקום הואיל ועדות זו מביאה לדיני נפשות בזמן שהיו נוהגים, הרי זו כדיני נפשות, ואין מקילים משום צד הממון שיש בה[432]. יש מהראשונים שכתבו הטעם, שהקלו חכמים שלא להצריך דרישה וחקירה בעדות אישה, כדי שלא תישארנה בנות ישראל עגונות[433], שלא יבואו לידי הכחשה ותתעגן זו[434], שבצד ממון של הכתובה אין נעילת דלת, לפי שאין דבר זה מצוי, והיה לנו להצריך דרישה וחקירה, שלהתיר אשת איש לעולם דומה לדיני נפשות, אלא שמשום תקנת עגונות הקלו שלא לחקור ולדרוש משום צד ממון שבו[435]. ויש מהראשונים מסבירים, שהעדות של היתר האשה להינשא כשהיא לעצמה אינה צריכה מן התורה דרישה וחקירה, שלא אמרו בדבר שבערוה שלמדים "דבר" "דבר" מממון[436], אלא לענין שאין דבר שבערוה פחות משנים[437], ולא לענין דרישה וחקירה, אלא כיון שבעדות זו יש צד של נפשות וצד של ממון, לכן נחלקו בה התנאים אם הולכים אחר צד של נפשות, מאחר שמדין תורה גם צד הממון צריך דרישה וחקירה, או שהולכים אחר צד הממון, ומעמידים עדות הנשואין על דין תורה של כל דבר שבערוה ועדות הכתובה שבה על תקנת חכמים בדיני ממונות[438].

יש מהראשונים מפרשים, שלא נחלקו אלא קודם שהוחזקו להשיא על פי עד אחד, שאז אף לא הוחזקו להשיא אישה על פי פסולי-עדות*[439], אבל לאחר שהוחזקו להשיא על פיהם, לדברי הכל אין צורך בדרישה וחקירה[440].

להלכה פסקו גאונים וראשונים, שאין בודקים עדי אישה בדרישה וחקירה[441], שיחיד ורבים הלכה כרבים[442], ור' טרפון ור' עקיבא יחידים הם לעומת תנא קמא[443].

להלכה שעדות אישה אינה צריכה דרישה וחקירה[444], אסור לדרוש ולחקור הרבה בעדות אישה עגונה[445], כדי שלא יבואו לידי הכחשה ותתעגן זו[446], וכל המחמיר ודורש וחוקר בדברים אלה לא יפה הוא עושה ואין דעת חכמים נוחה הימנו[447].

אף להלכה שעדות אישה אינה צריכה דרישה וחקירה[448], במקום שיש לחוש לעורמה, עדי נשים צריכים דרישה וחקירה[449].

הכחישו זה את זה

עדי נשים שהכחישו זה את זה בבדיקות, עדותם קיימת[450], כעדי ממונות, שחכמים תיקנו שאינם צריכים דרישה וחקירה,שאם הכחישו זה את זה בבדיקות, עדותם קיימת[451].

הכחישו זה את זה בחקירות, כגון שזה אומר מת היום וזה אומר מת אתמול, נחלקו הפוסקים: א) יש פוסקים שעדותם כשרה, שכיון ששניהם מעידים על מיתתו הקלו בזה משום עיגונה של האשה[452]. ולא עוד אלא שכתבו שאף לתנאים המצריכים דרישה וחקירה בעדי נשים[453], לא הצריכו אלא שמא יחזור בו ויאמר לא מת, אבל הכחשת העדים זה את זה בחקירות אף לדבריהם אינה מבטלת העדות, שכשם שהתירו לקבל פסולי עדות משום עיגון האישה[454], כך גם הכחשתם אינה פוסלת, ואינו דומה בזה לעדי ממון[455]. ב) ויש פוסקים שעדותם בטלה, שלא עדיף מעדי ממון שבהכחשה בחקירות - לסוברים כן[456], וכן הלכה[457] - עדותם בטלה[458].

עד אומר מת ועד אומר נהרג, נחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש סוברים שאסורה להינשא[459], אף על פי שלדברי שניהם אינו קיים, כפי שבדיני-נפשות*, אם אחד אומר שנהרג בסייף ואחד אומר שנהרג ברומח, עדותם בטלה[460], אף על פי שלדברי שניהם אינו קיים, כך גם בעדות אישה[461]. ואף על פי שבדיני-ממונות* אם מכחישים זה את זה בבדיקות, עדותם כשרה[462], לגבי אישה לא הקלו חכמים, אלא הרי היא כדיני נפשות שבטלה עדותם[463]. ב) ויש מהראשונים הסוברים שאם עד אומר מת ועד אומר נהרג, מותרת להינשא[464], אף על פי שמכחישים זה את זה, הואיל ושניהם מעידים שאינו קיים[465], והרי זה כהוכחשו בבדיקות, שכיון שראו שאינו חי אינם מדקדקים בסיבת המות, ודומה להכחשה של מנה שחור ומנה לבן בדיני ממונות - שהעדות קיימת, לסוברים כן[466], וכן הלכה[467] - שאין העדים מדקדקים בכך[468]. ועוד, שאפילו אם דומה לחקירות, כהכחשה בחבית יין וחבית שמן בדיני ממונות, שעדותם בטלה[469], מכל מקום מותרת להינשא, שבממונות צריכים שני עדים, מה שאין כן כאן שדי בעד אחד שאומר מת, ולכן אף על פי שמכחישים זה את זה הרי אחד מהם אמר אמת[470]. או שהטעם שמאמינים לעדותם, למרות שמכחישים זה את זה, שאנו מחלקים הדיבור ("פלגינן-דבורא*") של אחד מהם, או שאינו קיים אבל לא נהרג או שאינו קיים אבל לא מת על מיטתו[471]. ג) ויש מהאחרונים שתלו הדבר במחלוקת הראשונים בהכחשה בגוף העדות בדיני ממונות, כמו בחבית יין או חבית שמן, אם זוהי כהכחשה בדרישות ועדותם בטלה[472], ואף במת ונהרג עדותם בטלה, או שזוהי כהכחשה בבדיקות[473], ובמת ונהרג עדותם קיימת[474]. ד) ויש מהאחרונים שכתב לחלק בין שני עדים כשרים לפסולים, שבשני עדים כשרים הואיל ומדאורייתא נאמנים, מועיל אף אם מכחישים זה את זה, אבל בפסולי-עדות*, שעיקר הנאמנות שלהם בעדות אישה הוא מדרבנן[475], כשמכחישים זה את זה לא תיקנו חכמים להאמין להם[476].

אחד אומר שנהרג ועד אחד אומר שטבע במים שאין להם סוף, דינו תלוי במחלוקת הראשונים בעד אומר מת ועד אומר נהרג[477].

הכחישו זה את זה באחת משבע החקירות המביאות לידי הזמה[478], כגון שהכחישו זה את זה במקום שמת, נחלקו אחרונים: יש הסוברים שדינו תלוי במחלוקת הראשונים בעד אומר מת ועד אומר נהרג[479]. ויש הסוברים שבזה הכל מודים שאסור להינשא[480].

השאלות ששואלים העדים

אף על פי שאין בודקים - לסוברים כן[481], וכן הלכה[482] - עדי נשים בדרישה וחקירה[483], ואף על פי שהעד שאמר ששמע מעד אחר שמת פלוני, משיאים על פיו[484], מכל מקום אם אמר העד: מת פלוני, ואני ראיתיו שמת, שואלים אותו איך ראית ובמה ידעת שמת[485], שאפשר שטועה בדבר שאמרו חכמים שאין דנים אותו כמת וסבור שמת[486], והרי גם עדי ממון שואלים היאך אתם יודעים שזה חייב לזה[487], אף על פי שתיקנו חכמים שאינם צריכים דרישה וחקירה[488]. ואף על פי שכשהוא אומר שמעתי שמת, אין אנו יודעים האומר הראשון כיצד היה יודע שמת ועל מה היה אומר כן, אין דנין אפשר משאי אפשר, שכאן כיון שאפשר, ודאי שואלים אותו, שיש לחוש שמא הוא אומר בדומה לו[489]. אם העיד בדבר ברור, נאמן, ואם העיד בדברים שרובן למיתה, אין משיאין את אשתו, שאין מעידין על האדם שמת אלא בשראוהו שמת ודאי ואין בו ספק[490].

השאלות הללו, איך ראית ובמה ידעת שמת, יש שכתבו שצריך לשאול אותם שתים ושלוש פעמים[491].

אמר: מת פלוני, ולא אמר: ואני ראיתיו, נחלקו אחרונים אם צריך לשאול איך ראית ובמה ידעת שמת[492]. או שאינו שואל, שתולים לומר שמה שאמר "מת פלוני" היינו ששמע מפי אחד כן, והוא כאילו אמר: שמעתי שמת פלוני, שאין שואלים אותו[493].

האישה עצמה שאמרה מת בעלי, באופנים שהיא נאמנת[494], אם צריכים לשאול אותה איך ראית ובמה ידעת שמת, נחלקו אחרונים: יש סוברים שצריכים לשאול אותה לסיבת המיתה[495]. ויש סוברים שאין צריכים לשאול אותה[496].

הרגתיו

אמר העד: הרגתיו או הרגנוהו, נחלקו תנאים: א) לדעת תנא קמא, הוא עצמו לא ישא את האישה[497], שהואיל ועל סמך עדותו היא נישאת יש לזות שפתים, שמא עיניו נתן בה והעיד שקר[498], אבל לאחר תינשא[499], שאישה נישאת - לסוברים כן[500], וכן הלכה[501] - על פי עד אחד[502], ואף על פי שהעיד שהרג לו, אין-אדם-משים-עצמו-רשע*, וחולקים הדיבור ("פלגינן-דבורא*"), ומאמינים לו שמת, ואין מאמינים לו שהרגו[503]. ב) ולדעת ר' יהודה, אם אמר: הרגתיו, לא תינשא אשתו[504] אפילו לאחר על פיו, לפי שהוא משים עצמו רשע[505], ורשע פסול לעדות[506]. אבל אם אמר: הרגנוהו, תינשא אשתו[507] לאחר[508], שאף על פי שאמר "הרגנוהו" נעשה כאומר שהיה עם הורגיו של הבעל בשעת מיתתו[509], שאילו היה בדעתו לומר שהוא בעצמו הרגו, לא היה אומר "הרגנוהו" אלא היה אומר "הרגתיו"[510].

להלכה פסקו ראשונים, שאם בא אחד מישראל[511] והעיד: הרגתי את פלוני, הרי זו תינשא על פיו[512], שאין הלכה כר' יהודה[513]. והוא הדין לגוי* - שאינו נאמן להעיד עדות אישה, אלא, לסוברים כן[514], וכן הלכה[515], כשמסיח-לפי-תומו* - שאמר מסיח לפי תומו: הרגתי את פלוני, שמשיאים את אשתו[516].

העיד העד שקרובו הפסול לו הרג את הבעל, נחלקו בו ראשונים: יש הסוברים שאין משיאים את אשתו[517], שלדעתם אין אומרים שחולקים הדיבור ("פלגינן-דבורא*") אלא בעצמו, לפי שאין בעצמו תורת עדות כלל, והוא הדין באשתו, שאשתו-כגופו*, אבל לגבי קרובו אין אומרים שחולקים העדות, ועדות שבטלה מקצתה בטלה כולה[518]. ויש הסוברים שמשיאים את אשתו[519], שלדעתם אפילו בעדות קרובים אנו מחלקים הדיבור[520]. ולהלכה כתבו אחרונים שיש להקל בזה[521], שכל מקום שאין הספק בגוף העדות, אלא מצד העדים, יש להקל[522]. ויש מהאחרונים הסוברים להלכה שאין משיאים את האישה על פי עדות זו[523].

רשות בית דין

באו שני עדים ואמרו שמת בעלה, סומכת עליהם ואינה צריכה לרשות בית-דין*[524]. אכן, לסוברים - וכן הלכה[525] - שמשיאים את האישה, להתירה לבעלה, על פי עד אחד[526], מכל מקום צריכה היתר בית-דין* להינשא[527], וכל הנישאת על פי עד אחד אינה יכולה להינשא אלא ברשות בית דין[528], שלא הקלו בה כל כך שתינשא אלא ברשות בית דין ששומעים העדות ומתירים אותה, שכל כך לא רצו להקל למסור העדות לכל האדם[529]. וקוראים לעד והוא מעיד בפניהם[530], וכל שלא עמדה בפני בית דין, אין דברי העד כלום[531]. ותקנת חכמים היא שלא הותרה רק על פי הדיבור של בית הדין, והדיבור של בית הדין הוא גורם ההיתר, ואינו כשאר הוראת איסור והיתר, שבית הדין מודיעים הדין אם לאסור או להתיר, שאם היה כן היה די ביחיד[532].

יש שכתבו בטעם שהמותרת להינשא על פי עד אחד אינה יכולה להינשא בלא היתר בית דין[533], שהוא כדי שהיתר בית הדין יחשיב העדות כעדות שני עדים, ולא יוכל עד להכחישו[534].

אף על פי שהמותרת להינשא על פי עד אחד אינה יכולה להינשא בלא היתר בית דין[535], הדברים אמורים לכתחילה, אבל בדיעבד[536], אם נישאת מעצמה על פי עד אחד, בלא הוראת בית דין, ואחר כך בא עד אחד ואמר: לא מת, לא תצא[537], שכל מקום שנישאת, אף על פי שלא התירוה בית דין, כיון שנעשה מעשה על פי העד הראשון הרי הוא כשנים, ואין דבריו של אחד במקום שנים[538]. ויש הסוברים שמחלוקת ראשונים היא, שיש הסוברים שכל מקום שנישאת בלא הוראת בית דין, אינו כלום, ואם בא עד אחד ואמר: לא מת, תצא[539].

ויש החולקים על כל זה, וסוברים בדעת ראשונים שאין צריכים היתר בית דין, אלא שאלת חכם בלבד[540], ומכל מקום צריכים בית דין לצורך קבלת העדות[541], כדי שלא יאמרו שמבודים הם[542].

לסוברים שהמותרת להינשא על פי עד אחד אינה יכולה להינשא בלא היתר בית דין[543], בית הדין המקבלים עדות צריכים להיות שלושה[544] כשרים[545], ואם קיבלו שנים לא עשו ולא כלום[546], וכן אם קרובים[547] זה לזה או לעדים - או לאישה[548] - לא עשו כלום[549], ואף ההיתר צריך להיות בפני שלושה[550]. ויש שכתב עוד, שכיון שהדיבור הוא שגורם ההיתר[551], ראוי לכתחילה שיהיה ההיתר בפני האישה, שיש לדמות זה להתרת-נדרים*, שאינו מועיל - לסוברים כן[552], וכן הלכה[553] - על ידי שליח, כיון שבהתרת נדרים הדיבור של המתירים הוא מתיר הנדר[554].

אישה מפי עד

אמר עד אחד לאישה בינו לבינה: מת בעליך, אינה צריכה שוב לעדותו, אלא באה לבית-דין* ואומרת: מת בעלי[555]. אם בא העד שאמרה בשמו שהגיד לה שמת, ומכחישה ואמר שלא אמר לה שמת, נחלקו ראשונים: יש הסוברים שאינה נאמנת[556], וכן הלכה[557]. ויש הסוברים שנאמנת[558].

לסוברים - וכן הלכה[559] - שאם אמרה האישה מפי עד שמת, ומכחישה ואמר שלא אמרה לה, שאינה נאמנת[560], אם דין זה אמור אחר שהתירוה להינשא, נחלקו הפוסקים: יש הפוסקים שאפילו בא אחר שהתירוה להינשא, אינה מותרת להינשא לאחר[561]. ויש הפוסקים שאין הדברים אמורים אלא כשבא העד קודם שהתירוה להינשא, אבל אם בא אחר שהתירוה בית דין להינשא, אינה חוזרת מהיתרה הראשון[562].

נתינת שטר עדות

אין לשום בית-דין* ליתן שטר עדות לאישה מה שהעידו עדים לפניהם, אם אין באותו עדות כדאי להתירה[563], שמא הואיל ונתנו לה עדות כתוב לידה תחשוב שהתירו בו ותבוא לינשא[564], אם לא שכתבו בו בפירוש הטעם שלא התירו אותה על עדות זו[565], שיש לחוש לקלקול בית דין שאינם מומחים שיבואו אחריהם ויטעו ויתירו האישה[566].

עד מפי עד

לסוברים - וכן הלכה[567] - שמשיאים את האישה, להתירה לבעלה, על פי עד אחד[568], מתירים אישה להינשא לאחר, אף אם העיד עד מפי עד, שמת בעלה[569], אף על פי שמן התורה אין מקבלים עדות* כשהיא נאמרת עד מפי עד[570], כיון שאין הפסול מחמת עבירה, הכשירו חכמים כאן משום עיגון[571].

עד מפי עד זה שהאמינו לו, הוא אפילו אם אומר ששמע מעבד או שפחה[572] או אישה[573], או קרוב*[574], ואפילו הוא אומר ששמע מאישה ששמעה מעבד, הרי זה כשר לעדות אישה, ומשיאים על פיו[575].

לא אמר העד ממי שמע, אלא אמר סתם ששמע, כשר[576], ואין חוששים שמא עד הראשון פסול היה[577]. והדברים אמורים בדיעבד, שהעד אינו שם[578]. אכן, כל שהעד לפנינו יש לשאול אותו ממי שמע העדות[579], שמא שמע מהפסול אף לעדות אישה[580], כגון שוטה*[581], שכן כל מקום שניתן לברר הדבר אין סומכים על הסתם[582]. ודוקא כשאין העד לפנינו אין להחמיר, שאין דנים אפשר משאי אפשר[583].

כשהראשון מכחיש

עד מפי עד, אם בא הראשון וכפר, אין השני האומר בשמו נאמן[584]. ומכל מקום אין בית הדין צריכים לשלוח אחרי העד הראשון, אף על פי שהוא בעיר, אלא סומכים על עד מפי עד לכתחילה[585]. והדברים אמורים שהעד השני מבאר עדותו כיצד הוא יודע שמת, אבל באומר: מת, סתם, ואינו מבאר דבריו כיצד מת, אם הראשון בעיר יש לשלוח אחריו לכתחילה[586], אבל אם אינו בעיר אין צריך לשלוח אחריו לעיר אחרת[587]. ויש הסובר שלעולם צריך לשלוח אחר העד הראשון כשהוא באותה העיר ולברר עדותו[588].

העידו שני עדים בשם עד אחד ובא הראשון וכפר, השנים נאמנים, שאין עדות אחד במקום שנים כלום[589], אכן אם הודה העד הראשון שאמר להם שמת, אך אומר ששיקר, נאמן[590].

שלא מפי בן דעת

עד מפי עד הכשר לעדות אישה, הדברים אמורים ששמע מפי בן דעת שמת פלוני, כגון עבד או שפחה[591], אבל אם שמע מפי שוטה* או קטן*, אינו מעיד, ואין סומכים על דבריהם[592]. ויש הסובר שאם שמע מפי קטן שמת פלוני, מועילה עדותו[593].

שמע מקטן דברים הרבה מעסקי מיתתו של פלוני[594], נחלקו בו תנאים: לדעת תנא קמא, אינו מועיל[595]. ולדעת ר' יהודה, אם שמע מהתינוקות שאומרים: עכשיו באנו מהספד פלוני[596], כך וכך ספדנים היו שם[597], ופלוני החכם ופלוני עלו אחר מיטתו, מעיד מפיהם[598], שיש דבר שמורה על הענין שהוא אמת[599], ויש לחוש שמשקרים, מפני שדרך תינוקות לשחק ולהעלות שמות, ושמא נמלה או חגב קברו ומכנים אותו בשם איש פלוני[600]. וכן הלכה[601].

לסוברים - וכן הלכה[602] - שאם שמע מהתינוקות שאומרים: עכשיו באנו מהספד פלוני ונתנו סימנים מעיסקי מיתתו, מעיד מפיהם[603], אם אינם מסיחים לפי תומם[604], נחלקו ראשונים: יש סוברים שאינם נאמנים[605]. ויש סוברים שנאמנים[606].

לסוברים - וכן הלכה[607] - שאם שמע מהתינוקות שאומרים: עכשיו באנו מהספד פלוני ונתנו סימנים מעיסקי מיתתו, מעיד מפיהם[608], כתבו ראשונים, שגם אם אמרו כל הסימנים הללו, אין סומכים עליהם אלא לאלתר[609], כגון שאומרים עכשיו באנו מהספד פלוני - שתיכף אחר ביאת הקטן אצל אנשים אומר לפניהם מעשה זה והשומע הולך אחר כך אל בית הדין להעיד, אפילו לאחר זמן[610] - אבל אם אינו לאלתר, אינה מועילה עדותם[611], אף על פי שמסיחים לפי תומם[612], ואפילו הגדילו אחר כך, אין סומכים על עדותם שראו בקטנותם[613]. ויש הסוברים שסומכים על תינוקות המסיחים לפי תומם אף לאחר זמן[614].

שמע קול מקוננת

שמע קול מקוננת שמזכרתו בין המתים אין עדות גדולה מזו[615], ומשיאים את אשתו[616]. ולכן יש למחות בנשים שלא לספוד אדם על פי אומדנות המוכיחות שמת, ולא יספידו אותו, עד שיודעים שמת, וכן אשתו אסורה להספידו או ללבוש שחורים כל זמן שאין כאן עדות שהוא כראוי להשיאה[617], ויש למחות לבניו שלא יאמרו קדיש*[618], ולא יחתמו בניהם אצל שם אביהם לא ז"ל ולא הכ"מ ולא הי"ד[619].

במספר המקוננות המספיקות להתיר האישה להינשא כששמע מהם עד אחד שהזכירו המת, נחלקו הפוסקים: יש סוברים שאין ההיתר אלא כששמע שתי מקוננות, אבל שמע מקוננת אחת, אין די בכך[620]. ויש סוברים שדי במקוננת אחת[621].

הוזכר הבעל בין המתים בידי המקוננות, אך לא הוספד[622], נחלקו הפוסקים: יש סוברים שאין די בכך להתיר את אשתו[623]. ויש הסוברים שדי בהזכרה בין המתים להתיר את אשתו[624].

ראו את האישה מספידה[625] את בעלה, אין להביא ראיה להשיאה, אלא אם היא ספדה על פי הוראת מורה שיודע הדין שיש למחות בנשים שלא לספוד באדם על פי אודמנות המוכיחות שמת[626].

נאמנות העדים במקרים מיוחדים

מלחמה

עד אחד, שמתירים האישה להינשא - לסוברים כן[627], וכן הלכה[628] - על פי עדותו שמת בעלה, הסתפקו בבבלי ובירושלמי אם נאמן כשיש מלחמה בעולם[629], ואמר שמת במלחמה, או שאמר: מת במקום פלוני, וכבר נודע לנו שמלחמה שם, שהוא כמי שאמר שמת במלחמה[630]. שעל הצד שנאמנות העד האחד היא משום שהוא דבר שעשוי להתגלות ואינו משקר[631], אף כאן אינו משקר ונאמן[632], אף על פי שהאישה עצמה שאמרה שמת במלחמה אין מאמינים לה[633], ואין חושדים אותו שסומך על אומדן דעתן - שזהו הטעם שהאישה אינה נאמנת[634] - שאין חשש זו אלא באישה שדעתה קלה ונשענת על דמיונה[635], וכאן שהדבר יהיה גלוי, שוב לא יאמר בדומה[636]. ועל הצד שנאמנות העד האחד היא משום שהאישה מדקדקת היטב לידע שאמת הדבר לפני שנישאת[637], כאן אינה מדייקת, ואינו נאמן[638], שלצד זה נאמנות זו נמשכת אחר עצמה ונעשה כאילו אנו מתירים אותה על פיה, והואיל ומלחמה בעולם סומכת דעתה על אומדן דעתה, ואינה מדייקת ונישאת, ומתוך כך אינו נאמן[639].

ספק זה לא נפשט בתלמוד[640]. ויש מהראשונים הסוברים, שאף שלא נפשט הספק במקום זה בתלמוד, מכל מקום במקום אחר נפשט שלעולם עד אחד במלחמה נאמן[641]. ויש מהראשונים הסוברים, שאף שלא נפשט הספק במקום זה בתלמוד, מכל מקום במקום אחר נפשט שעד אחד נאמן במלחמה, כשאומר: קברתיו[642], ועל כך עי' להלן[643].

בירושלמי נפשט שעד אחד במלחמה נאמן[644]. ונחלקו ראשונים: יש מפרשים בדעת הירושלמי, שאם נישאת לא תצא[645]. ויש מפרשים בדעת הירושלמי, שאפילו אם נישאת תצא[646].

להלכה פסקו ראשונים שבא עד אחד במלחמה ואמר: מת, לא תינשא[647], שכיון שלא נפשט הספק בתלמוד[648] יש להחמיר בספק דאורייתא[649], ומכל מקום אם נישאת לא תצא[650], שכיון שמדמה התלמוד הדבר למים שאין להם סוף, שבו נפסק שלכתחילה לא תינשא ובדיעבד אם נישאת לא תצא, הוא הדין כאן[651], ועוד, שכן נפשט - לסוברים כן[652] - בירושלמי[653]. ויש מהראשונים הפוסקים שעד אחד במלחמה נאמן[654], שלא חששו חכמים לטעות אלא בעדות האישה עצמה, לפי תאוותה שחפצה להתיר עצמה[655], אבל העד אינו אומר אלא מה שרואה ואין טעות בדבריו[656].

במה דברים אמורים שלא תינשא, כשהעיד העד האחד סתם שמת, אבל אם אמר: קברתיו, כתבו ראשונים שנאמן[657]. ונחלקו ראשונים בטעם הדבר: יש מפרשים שעל זה לא הסתפק התלמוד[658], שכן אפילו האישה עצמה נאמנת - לסוברים כן[659] - במקרה כזה[660], ואין הספק אלא כשאינו אומר: קברתיו[661]. ויש מפרשים להיפך, שספק התלמוד הוא דוקא באומר: קברתיו, אבל כשאינו אומר קברתיו ודאי אינו נאמן[662], שכל שעת מלחמה אנו תולים שאומר הדברים מאומדן דעתו, כיון שהרוב למיתה[663]. ויש מפרשים שספק התלמוד הוא בין באומר: קברתיו, ובין בשאינו אומר קברתיו, ומהראיות שמביא התלמוד לפשוט הספק, מוכח שנפשט על כל פנים באומר: קברתיו[664]. ויש מהראשונים החולק על כל זה וסובר, שאפילו אם אמר קברתיו, אינו נאמן[665].

הכרתיו בטביעות עין

בא עד אחד במלחמה, ואמר: ראיתיו הרוג, וראיתיו אחר כך והכרתיו יפה בטביעות-עין*, כתבו ראשונים, שנאמן[666], שלא גרע עד אחד מאישה עצמה בשת מלחמה, שאם אמרה מת על מיטתו נאמנת[667], שלא שייך לומר בה שאמרה זאת מאומדן[668], שאינו שייך אלא בהריגה, שיש לאומרה על הספק, אבל באמיתת הדבר מה לי עת מלחמה מי לי עת שלום[669], והאומר: הכרתיו היטב, הוא כאילו אמר: קברתיו[670].

שני עדים

באו שני עדים במלחמה ואמרו: מת, נחלקו בהם ראשונים: יש סוברים שדינם כמו עד אחד[671]. ויש סוברים שלעולם נאמנים[672]. וכן הלכה[673].

מפולת וטביעה

בא עד אחד ואמר: ראיתיו שמת במפולת, או שטבע בים הגדול ומת, וכיוצא באלו מדברים שרובם למיתה, דינו כעד שהעיד שמת במלחמה[674].

קטטה

עד אחד, שמתירים האישה להינשא - לסוברים כן[675], וכן הלכה[676] - על פי עדותו שמת בעלה, הסתפקו בתלמוד כשהיתה קטטה בינו לבינה - כגון שאמרה לבעלה גירשתני בפני פלוני ופלוני ובא העדים הללו והכחישוה[677] - ובא למדינת הים ובא עד אחד ואמר מת, האם נאמן[678], שעל הצד שנאמנות העד האחד היא משום שהוא דבר שעשוי להתגלות ואינו משקר[679], אף כאן אינו משקר ונאמן[680]. ועל הצד שנאמנות העד האחד היא משום שהאישה מדקדקת היטב לידע שאמת הדבר לפני שנישאת[681], כאן כיון שיש ביניהם קטטה אינה מדייקת, ואינו נאמן[682]. ולא נפשט הספק[683].

להלכה נחלקו ראשונים: יש הפוסקים שאינו נאמן[684], שכיון שלא נפשט הספק יש להחמיר בדבר[685], ואינו דומה לעד אחד במלחמה, הנאמן - לסוברים כן[686] - שכיון שאנו יודעים בבירור שהיתה קטטה ביניהם, שמא מתוך השנאה לא תדייק ותינשא[687]. וכן הלכה[688]. ויש מהראשונים הפוסקים שעד אחד בקטטה נאמן[689], שכיון שהספק הוא אותו הספק של עד אחד במלחמה[690], דינו של עד אחד הבא בקטטה כעד אחד במלחמה, שהוא - לסוברים כן[691] - נאמן[692].

לסוברים - וכן הלכה[693] - שבשעת קטטה עד אחד אינו נאמן[694], מכל מקום יש מהם שכתבו שאם נישאת לא תצא, כיון שעד אחד מסייע לה[695], וכן הלכה[696].

יש מהראשונים שכתב בטעם שבשעת קטטה עד אחד אינו נאמן - לסוברים כן[697], וכן הלכה[698] - שחוששים שמא היא שכרה העד שישקר עבורה[699]. ולפי זה יש שכתב, שלא אמרו שלא תינשא, אלא כשאמרה תחילה מת בעלי ולא האמינוה מפני שהוחזקה שקרנית, שאז יש לחוש שמא שכרה את העד, אבל אם לא אמרה מתחילה שמת בעלה אלא העד הזה לבדו הוא שאמר שמת בעלה, נאמן[700].

רעבון

היה רעבון בעולם, ובא עד אחד והעיד שמת ברעב, כתבו אחרונים שדינו כעד אחד שהעיד שמת במלחמה[701], ולכתחילה לא תינשא ואם נישאת לא תצא[702].

דבר

בא עד אחד בשעת הדבר והעיד שמת, נחלקו הדעות: א) יש סוברים שאינו נאמן[703]. אם משום שדינו כעד אחד במלחמה, שאינו נאמן, לסוברים כן[704]. או משום שדינו כדין אישה בשעת הדבר שאמרה שמת בעלה, שאינה נאמנת[705], לסוברים כן[706]. ב) ויש סוברים שנאמן[707]. אם משום שדינו כדין אישה בשעת הדבר שאמרה שמת בעלה, שנאמנת, לסוברים כן[708]. או שאף לסוברים שהאישה אינה נאמנת[709], מכל מקום עד אחד נאמן[710].

מפי הכתב

נתינת עדות בכתב

אף על פי שאין מקבלים עדות* בכתב[711], שנאמר: על פי שני עדים[712], על פיהם[713], לא על פי כתבם[714], שאין מקבלים עדותם באיגרת ששלחו לבית-דין*[715], בעדות אישה הקלו חכמים לקבל עדות על פי הכתב[716], ואם שלח עד בכתב לבית דין: איש פלוני בן פלוני מת, משיאים את אשתו[717]. ולפיכך[718], מי שנשתתק ובדקו אותו כדרך שבודקים לגיטין[719], ונמצאת דעתו מכוונת וכתב שמת פלוני בן פלוני, סומכים על כתיבתו ותינשא[720]. ונחלקו אחרונים: יש סוברים, שאפילו אם כתב לבית דין ששמע מאחר, מועיל, שהוא כמו עד מפי עד שכשר לעדות אישה[721], אכן אם כותב לשם זיכרון ולא לשם עדות, אין סומכים על זה[722]. ויש סוברים שאפילו אם כתב לשם זיכרון, סומכים על זה ומשיאים את האישה[723].

עדות בשטר שנמצא

מצאו כתוב בשטר - אני פלוני עד[724] - שמת פלוני בן פלוני, או: שנהרג פלוני בן פלוני[725], נחלקו בו תנאים ואמוראים בירושלמי: מברייתא אחת עולה שמשיאים את אשתו[726], וכן דעת ר' ירמיה[727]. ולדעת ברייתא שניה, אין משיאים את אשתו[728], וכן דעת ר' בון בר כהנא[729].

אף להלכה נחלקו ראשונים: א) יש הפוסקים שתינשא אשתו[730], שמשום עיגון הקלו[731], שהלכה כדברי המקל בעדות אישה, שאפילו עדות פסול מכשירים משום עיגון[732], כל שכן מפי הכתב[733], ואף על פי שבשאר עדויות אין סומכים על כתיבת ידי העדים[734], אמרו לגבי נשתתק, שבעדות אישה הקילו משום עיגון[735]. וכן כתבו ראשונים שהמנהג שמשיאים אישה על פי הכתב[736]. וכן הלכה[737]. ב) ויש מהראשונים הפוסקים שאם מצאו כתוב בשטר שמת בעלה, לא תינשא[738], שכן בברייתא מפורש כדעת ר' בון, והברייתא החולקת אין מפורש בה כר' ירמיה, ולכן יש להכריע כר' בון[739]. או שכיון שלא נפשט הלכה כמי, יש להחמיר[740].

יש מהראשונים שכתב, שהכל מודים שמשיאים אישה על פי עדות בשטר שמת בעלה, ולא נחלקו אמוראים בירושלמי, אלא שמאליהם כתבו ולא לפי צורך ולא לפי מעשה, אלא כתבו לעמוד לראיה, ואין לזה דין שטר[741]. יש מהראשונים שכתב, שלא נחלקו אמוראים בירושלמי, אלא אם כתוב בשטר חתום: איש פלוני בן פלוני מת, אבל אם כתוב כן בשטר שאינו חתום, הכל מודים שאין משיאים את אשתו[742].

בדעת הסוברים - וכן הלכה[743] - שאם נמצא כתוב בשטר שמת פלוני בן פלוני או נהרג, תינשא אשתו[744], יש מהראשונים פוסקים שאין הדברים אמורים אלא אם נודע שזה כתב ישראל[745], ואם ידוע שכתבו ישראל ומי הוא הכותב אפילו כתוב בלשון נכרים מתירים את אשתו[746], ואם היה כתב גוי*, לא תינשא[747], שלא הוכשר הגוי - לסוברים כן[748], וכן הלכה[749] - אלא במסיח-לפי-תומו*[750]. או משום שאז יש שתי קולות: מפי גוי ומפי כתב, ואף בעודת אישה אין אנו מקילים בשתי קולות[751]. ולהלכה נחלקו הפוסקים: יש פוסקים שלא צריך שידעו שהוא כתב ישראל[752]. ויש הפוסקים שצריך שידעו שהוא כתב ישראל[753].

בדעת הסוברים - וכן הלכה[754] - שאם נמצא כתוב בשטר שמת פלוני בן פלוני או נהרג, תינשא אשתו[755], נחלקו ראשונים ואחרונים אם יש צורך בקיום-שטרות*: א) יש סוברים שאין צורך שיהיה השטר מקויים[756], שכיון שקיום שטרות אינו אלא מדרבנן[757], כאן יש להעמיד על דין התורה[758], שלא רק שאין מחמירים בעדות אישה על פני דין התורה, אלא שמקילים בה יותר מדין התורה, שהרי מקבלים עדות מפי הכתב[759], ומקבלים עדות מפי אישה[760] ועבד ושפחה[761]. ב) ויש סוברים שצריך קיום שטרות כדי להשיא אישה על פי העדות שבשטר[762], שיש לחוש שמא כתבו אחד מפסולי-עדות* מן התורה מחמת עבירה[763], שפסולים - לסוברים כן[764], וכן הלכה[765] - לעדות אישה[766].

אף לדעת הסוברים - וכן הלכה[767] - שאם נמצא כתוב בשטר שמת פלוני בן פלוני או נהרג, תינשא אשתו[768], אם יש לתלות שכתב כן משום שיצא קול שמת, כגון שטבע במים שאין להם סוף וכדומה, אין מתירים על פי הכתב - ואפילו כתב ענין המיתה והטביעה לא הזכיר[769] - שחוששים שכתב כן מפני הקול שיצא[770].

נאמנות האישה על מיתת בעלה

בסתם

האישה שהלכה היא ובעלה למדינת הים, ושלום בינו לבינה ושלום בעולם, ובאה ואמרה: מת בעלי, אם נאמנת, נחלקו תנאים: לדעת חכמים, נאמנת[771], חזקה* שאינה מקלקלת עצמה ותאסור עצמה על זה ועל זה ותפסיד כתובתה מזה ומזה ותוציא בניה ממזרים[772] בדבר העשוי להיגלות לכל, ואי אפשר להכחיש ולא לטעון טענה שאם הוא חי סופו לבוא או יודע שהוא חי[773]. וכן הלכה[774]. ולדעת ר' יהודה, אינה נאמנת אלא אם כן באה בוכה ובגדיה קרועים[775], שהם דברים המוכיחים, ואין אישה מצויה לעשותם אלא על דבר המפורסם[776].

שלום זה בעולם, פירשו ראשונים, דהיינו שאין שעת חירום, שנחשוב שמאומד ליבה, אם פרש ממנה חודש או חודשיים, אומר שודאי הואיל ולא חזר הרגוהו ליסטים[777], שהואיל ואינה שעת חירום אם לא שראתה שמת חוששת לקלקול, שמא יבוא לאחר שנישאת ותהיה מקולקלת[778], ואינה אומרת מאומד[779], וכל מן הסתם אנו דנים שלום בינו לבינה ושלום בעולם, ואין צריך שיתברר שיש שלום בינו לבינה ושלום בעולם[780].

אף על פי שהאישה שאמרה גרושה אני, אינה נאמנת אלא משום הפה-שאסר-הוא-הפה-שהתיר*[781], ולכן אם יש עדים שהיא אשת-איש*, אינה נאמנת[782], כשאומרת מת בעלי, נאמנת אף כשיש עדים שהיא אשת איש[783], מאחר שאם יבוא הוא מכחיש[784], ולא תוכל לומר: לא מת אתה[785], יראה לשקר, אולי יבוא בעלה ויתגלה שקרותה לעיני כל אדם[786], אבל באומרת: גרושה אני, אף אם יבוא בעלה ויאמר: לא גרשתיך[787], מכחשת אותו ואומרת: גט היה לי ונאבד ממני[788]. ואף על פי שהאישה שאמרה: מת יבמי, אינה נאמנת[789], היינו מפני שנפלה לו בעל כורחה[790], ולפעמים שונאת לו[791], ויש לחוש שמא משקרת כדי לאסור עצמה עליו[792], אבל בעלה, שנישאת לו לרצונה, נאמנת[793], ואפילו אם נישאת לו בעל כורחה - כגון קטנה* או נערה* שהשיאה אביה[794] - נאמנת[795], שכן כבר נישאה לו, ואישה נוח לה להיות נשואה אף אם לא נתרצתה לו לכתחילה[796], ואפילו לסוברים שאין עד אחד המעיד על מיתת הבעל נאמן להתירה להינשא לאחר[797], שכן עד אחד חשוד לקלקל אותה, והיא אינה חשודה לקלקל את עצמה[798], אלא מדייקת לפני שנישאת ומוודאה שבעלה מת[799], ולפיכך לעולם נאמנת, ואפילו נישאת לו על כורחה[800].

היתר זו להינשא, הוא כשמוכח מתוך דברי האישה שבאה לקבל היתר להינשא, אבל כשמוכח מדבריה שבאה על מנת ליטול כתובתה, אינה נאמנת, ועל כך, עי' להלן[801]. על נאמנות האישה להעיד שמת בעלה, כשיש מלחמה בעולם, עי' להלן[802]. על נאמנות האישה להעיד שמת בעלה, כשיש קטטה ביניהם, עי' להלן[803].

הבאה ממדינה למדינה

האישה שאמרה מת בעלי נאמנת, אף בבאה ממדינה למדינה[804], ואין אומרים שלא תהא נאמנת רק באותה מדינה שמצויים אנשים ויראה לשקר, אבל ממדינה למדינה אחרת, שאין מצויים אנשים לא יראה ולא תהא נאמנת[805], אלא אפילו ממדינה למדינה אחרת נאמנת, לפי שהשיירות מצויות ודבר העשוי להיגלות הוא[806], ויראה לשקר[807].

בירור הדבר

אישה כשרה שאמרה מת בעלי, אפילו כשאפשר לברר הדבר אין מעגנים אותה, כיון שמוחזקים אנו שאמת אומרת, אכן, אם היתה פרוצה, משהים אותה עד שיתברר הדבר, כיון שאפשר להתברר, ויש לחוש שמא מאסה בבעלה ואומרת שמת כדי שתיאסר לו, אבל אם לא הוברר הדבר, אין מעגנים אותה הרבה, ומתירים אותה להינשא, ואין מחמירים עליה לשלוח שליח אחר שליח לברר הדבר[808].

לאחר שנישאה

האישה נאמנת לומר: מת בעלי, אף אם נישאת כבר לאחר, ולא אמרו כלום קודם הנישואין[809].

שאלת הפרטים

האישה שאומרת שמת בעלה, אם צריכים לשאול אותה איך ראית ובמה ידעת שמת, נחלקו אחרונים: יש סוברים שצריך לשאול אותה סיבת המיתה[810], כפי הדין בעדים[811]. ויש הסוברים שאין צריך לשאול אותה סיבת המיתה[812], וכן המנהג[813].

שוטה

שוטה* שבאה ואמרה מת בעלי, נאמנת[814], ודוקא - שאינה שוטה גמורה[815], אלא - יודעת בטיב נישואין ואלמנות[816], שתבחין בחסרון בן זוגה[817], אבל שוטה גמורה - שאינה יודעת לשמור לא את גיטה ולא את עצמה[818] - אינה נאמנת[819].

קטנה

קטנה* נאמנת לומר שמת בעלה[820], אף על פי שיש להסתפק בדבר, כיון שאין הטעם באישה אלא שהיא מדייקת ונישאת, וטעם הדיוק שאם יבוא בעלה תצא מזה ומזה[821], וקטנה אין מעשיה כלום[822].

נטילת כתובה

אישה הנישאת על פי עדותה שמת בעלה, מלבד מה שמותרת להינשא לאחר - לסוברים כן[823], וכן הלכה[824] - אף נוטלת כתובתה[825], שעל מנת כן נשתעבד לה[826], שכן כתוב בכתובה*: שאם תינשאי לאחר תיטלי מה שכתוב ליכי[827], כלומר כשתהא ראויה להינשא בלא עיכוב שמחמת זיקת הבעל[828]. או משום שהדבר נלמד בקל-וחֹמר*, התרתם ערוה חמורה ולא נתיר ממון הקל[829].

כתובה זו שנוטלת האישה, כתבו ראשונים דהיינו עיקר כתובה[830], מה שהוא בכל הנשים מתקנת-חכמים* - לסוברים כן[831], או מן התורה, לסוברים כן[832] - אבל אינה גובה תוספת-כתובה*, וכל שכן שאינה גובה נכסי-צאן-ברזל*, שאין הלימוד מהכתוב בכתובה[833], אלא לענין עיקר כתובה[834]. ובדעת הראשונים הסוברים שעיקר הטעם שגובה כתובתה הוא משום הקל וחומר מערוה[835], כיון שהותרה להינשא גובה את הכל, ואין הפרש בין עיקר כתובה לתוספת ונכסי צאן ברזל[836]. וכן המנהג[837].

נטילה זו של הכתובה, הוא כשמוכח מתוך דברי האישה שבאה לקבל היתר להינשא, אבל כשמוכח מדבריה שבאה על מנת ליטול כתובתה, אינה נאמנת, ועל כך, עי' להלן[838].

אמירת האישה

במה דברים אמורים, שהאישה שאמרה מת בעלי כששלום בינו לבינה ושלום בעולם, נאמנת - לסוברים כן[839], וכן הלכה[840] - ונוטלת כתובתה[841], כשבאה לבית-דין* ואמרה: מת בעלי, התירוני[842], ובאה לבית דין על עסקי נישואין[843], ולא הזכירה שם כתובה[844], מתירים אותה להינשא[845], ומשביעים אותה[846] שבועת-הנוטלין* שבאה ליטול מנכסי יתומים[847], ונותנים לה כתובתה[848], אבל אם באה ואמרה: מת בעלי, תנו לי כתובתי, אף להינשא אין מתירים אותה[849], ואפילו בשבועה אינה נאמנת[850], שעל עסקי הכתובה באה[851], ולהוציא ממון צריך עדים[852], והרי זה בחזקת שלא מת, ואין דעתה להינשא אלא ליטול כתובה מחיים בלבד[853]. ואין לומר שנאמין לה שבעלה מת לענין להתירה להינשא, ולא ניתן לה כתובתה, שלא האמינו חכמים לאישה משום עיגון, אלא היכן שעיקר דעתם משום נישואין, כדי שלא תתעגן, והיא ממילא גובה כתובתה, אבל כשדעתה משום כתובה, ובו עיקר עדותה, אין כאן עיגון ולא האמינו לה[854]. ועוד, שלא האמינו לה אלא משום שמדייקת ונישאת, מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה שתצא מזה ומזה[855], אבל זו שעיקר כוונתה משום כתובה אולי לא תינשא ואינה מתקלקלת וגובה כתובתה שלא כדין ובעדות שקר[856].

אמרה האישה: מת בעלי, התירוני להינשא ותנו לי כתובתי - שהקדימה את הנישואין[857] - הסתפקו בתלמוד אם כיון שהזכירה את הכתובה, דעתה על הכתובה, ואינה נאמנת, או שמא כל מה שיש לאדם לומר הוא אומר לבית דין, ועיקר דעתה על הנישואין, ונאמנת, וכיון שכך נוטלת כתובתה[858].

ספק זה, יש הגורסים בתלמוד שנפשט ב"אם-תמצא-לומר*" לצד שנאמנת[859]. ויש שאינם גורסים זאת בתלמוד[860].

להלכה נחלקו ראשונים: א) יש הפוסקים שאם באה ואמרה מת בעלי התירוני להינשא ותנו לי כתובתי, מתירים אותה להינשא[861] ונותנים לה כתובתה, מפני שעיקר דבריה על עסקי נישואין באה[862], שאף על פי שהזכירה שם כתובתה כיון שהתחילה בהתירוני לינשא אין כוונתה אלא שיתירוה וכתובתה זכרה אגב[863], שכן נפשט הספק ב"אם תמצא לומר"[864], ולעולם - לסוברים כן[865] - הלכה כ"אם תמצא לומר"[866]. ב) ויש הפוסקים שאין מתירים אותה להינשא[867], שכן לא גרסו בתלמוד "אם תמצא לומר"[868]. או שגרסו כן, אך לדעתם "אם תמצא לומר" אינו פושט לגמרי הספק[869].

אמרה האישה: מת בעלי, תנו לי כתובתי והתירוני להינשא - שהקדימה את הכתובה[870] - הסתפקו בתלמוד אם אנו אומרים שודאי באה על עסקי הכתובה, ואינה נאמנת, או שמא אנו תולים שבאה על עסקי נישואין, אלא שהואיל ולא ידעה מה מתיר אותה, הקדימה ענין הכתובה, ונאמנת[871]. ולא נפשט הספק[872].

להלכה נחלקו ראשונים: א) יש הפוסקים שאין מתירים אותה להינשא[873], שכיון שלא נפשט הספק יש להחמיר[874]. ב) ויש הפוסקים שמתירים אותה להינשא, ואין נותנים לה כתובה, ואם תפסה, אין מוציאים מידה[875], שכן התלמוד הסיק על זה "תיקו"[876], ולדעתם כך הדין בכל "תיקו" שבממון[877]. ונחלקו אחרונים: יש מפרשים, שכיון שמהדין אישה נאמנת לומר שמת בעלה, אין הספק אלא לענין הכתובה וספק דרבנן הוא ומקלים בו[878]. ויש מפרשים, שכיון שהתחילה בדבריה בכתובתה עיקר כוונתה אינה אלא על הכתובה, ומכל מקום גם האמינו אותה חכמים לומר מת בעלי להשיאה, לפיכך מתירים אותה לינשא ואין נותנים לה כתובתה, שעל ממון לא האמינו לה, ומתוך דבריה משמע שהממון הוא עיקר אצלה, מכל מקום כיון שדבר זה נשאר בתלמוד בתיקו, אם תפסה, אין מוציאים מידה[879].

אמרה האישה: מת בעלי, תנו לי כתובתי, שאף להינשא אין מתירים אותה[880], יש מהראשונים סוברים שאפילו יש לה עד אחד שמת אינו מועיל בזה[881], שאין מאמינים לעד אחד להתירה להינשא - לסוברים כן[882], וכן הלכה[883] - אלא משום עיגון האישה, ומתוך חומר שבסופה[884], וזה לא שייך כאן[885]. ויש מהאחרונים החולקים על זה, וסוברים שכל שבא עד אחד עימה, נאמנת[886].

מלחמה

אף לסוברים - וכן הלכה[887] - שהאישה שבאה ואמרה: מת בעלי, נאמנת, אם היה שלום בינו לבינה ושלום בעולם[888], מכל מקום אם היתה מלחמה בעולם, ובאה ואמרה: מת בעלי - במלחמה[889] - אינה נאמנת[890], אף על פי שיש שלום בינו לבינה[891], סבורה בו שמת ולא מת[892], שאינה אומרת כן אלא מאומד ליבה[893], אף על פי שלא ראתה שמת[894], ולא נתברר לה הדבר[895], שאם פרש ממנה חודש או חודשים אומרת: ודאי הואיל ולא חזר הרגוהו ליסטים[896]. או כגון שראתה ראשונים ואחרונים שבמחנה מתים ובעלה היה באמצעם[897]. וכיון שחושבת על פי האומדן שבודאי מת, אינה יראה שמא יבוא בעלה אחר שתינשא לאחר ותצא מזה ומזה[898]. ואפילו אומרת שראתהו מת, שהייתי חושב שהואיל ושלום בינו לבינה מדקדקת ואינה אומרת כן אלא אם ראתה שמת, מכל מקום אינה נאמנת, שלעיתים היכוהו בחץ או ברומח, וסוברת ודאי מת[899], והיא לא ידעה שבמסתרים הוא חי[900], ששמו לו תחבושת ונרפא[901], ולא ראתה שמת ממש, שיראה לעמוד באותו המקום עד שימות[902], לפי שזורקים חיצים ואבני בלסטראות במלחמה ואינם מתכוונים על מי שיפול[903].

היתה מלחמה בעולם ובאה ואמרה: מת בעלי, שאינה נאמנת[904], כתבו אחרונים, שאף אם נישאה כבר תצא מבעלה[905].

היתה מלחמה בעולם, ובאה ואמרה: מת במלחמה וקברתיו, נחלקו ראשונים: א) יש סוברים שאינה נאמנת[906], שיש לחוש במלחמה שהאישה משקרת[907], ואומרת שמת מאומדן הלב[908], ואמרה: וקברתיו, כדי להוציא הספק מלב השומעים, שלא יחשבו שעל פי האומדן אמרה שמת[909]. או שאין לחוש שמא היא משקרת, אלא שכיון שהיא במלחמה עימו ורואה כל ההרוגים ההם סביביו[910], היא בהולה להימלט מהרה על נפשה, אלא שמתוך אהבתה את בעלה היא רוצה להתעסק עמו לקוברו מהר ולהימלט אחר כך, ויכול להיות שמתוך רוב הבהלה קברה איש אחר וחשבה שבעלה הוא[911]. ב) ויש מהראשונים הסוברים שאם היתה מלחמה בעולם, ובאה ואמרה: מת במלחמה וקברתיו, נאמנת[912], שאין מחזיקים אותה שהיא משקרת, אלא באומרת מתוך אומדן הלב, וכל שאמרה קברתיו, נאמנת[913], ואין אנו חוששים כלל שמשקרת במתכוין[914], שהרי חוששת לקלקול ואינה משקרת[915], אלא רק שטועה מאומדן הלב[916]. ועוד, שרעבון גרוע ממלחמה, שבמלחמה שאמרה מת על מטתו נאמנת, ואילו ברעבון אינה נאמנת עד שאמרה: מת וקברתיו[917], הרי שאם אמרה: קברתיו, נאמנת, וכל שכן שבמלחמה כשאמרה: מת וקברתיו, נאמנת, ואפילו אמרה: מת במלחמה, שהרי רעבון דומה למלחמה, ולמרות זאת כשאמרה: קברתיו, נאמנת, וכל שכן במלחמה[918]. ועוד, שאם אומרת בשעת מלחמה מת על מיטתו נאמנת[919], וכל שכן שאומרת: מת וקברתיו[920].

אמרה: מת בעלי במלחמה, ואחר שפסקה המלחמה מצאתיו וקברתיו, כתבו ראשונים שאינה נאמנת, הואיל ולא יכלה לראותו בשעת מיתתו, שמא זה אחר הוא וכסבורה שהוא בעלה, עד שתאמר: הכרתיו על ידי סימנים[921].

בירושלמי אמרו, שאם היתה מלחמה בצפון ובאה מן הצפון ואומרת שבצפון נהרג, פשוט שנאמנת, והוא הדין כשהיתה מלחמה בדרום ובאה מן הדרום[922], ואם היתה מלחמה בצפון ובאה מן הדרום, והיא אומרת מן הצפון באתי[923], שהוא מקום מלחמה, ואינו אמת[924], כי ידענו בבירור שבאה מן הדרום שהוא אינו מקום מלחמה[925], וכן להיפך[926], הסתפק הירושלמי האם נאמנת[927], האם אנו אומרים מה לה לשקר מתוך ("מגו*") שאם רצתה היתה אומרת "מדרום באתי" ונאמנת, גם עכשיו היא נאמנת, או שמא כאן אין לומר מה לה לשקר, שהיא עצמה אינה מתכוונת לשקר, אלא כיון שהוחזק מלחמה אומרת מאומדן ליבה שמת[928]. ופשט הירושלמי שנאמנת[929], שהקילו בה משום עיגון[930], שסבורה היתה להתיר את עצמה בזה[931], שאמרה שממקום המלחמה באתי, שטועה וסבורה שיותר יאמינוה לומר במלחמה מת מפני ששם מצוי מיתה והרג יותר מבדרום שהוא מקום שלום[932], שמחלקים הדיבור שלה ("פלגינן-דבורא*")[933] ומאמינים לה בזה שמת, ואין מאמינים לה בזה שמת במלחמה[934], אלא תולים שמת על מיטתו, ומה שאמרה שמת במלחמה, משום שסבורה שבזה תתיר עצמה יותר ומחזקת דבריה כן[935].

נהרג ומת שלא במלחמה

היתה מלחמה בעולם, ואמרה האישה: מת על מיטתו, נאמנת[936]. ואם אמרה הוכה במלחמה ומת על מיטתו, נחלקו ראשונים: רוב הראשונים סוברים שנאמנת[937], שדוקא כשאמרה: מת ראיתיו, אינה נאמנת, שמתוך שהיא בהולה לברוח - יראה מלשהות עימו ומניחה אותו[938] - ואומרת שמת באומדן הלב, אבל כשאומרת: מוכה בא בבית ומת על מיטתו, נאמנת[939], ששם הוא מקום שאין פחד[940] ואינה מניחה לו עד שהיא רואה שמת[941]. ויש מהראשונים הסוברים שאם אמרה במלחמה שירד בעלה במלחמה והוכר שם וחזר ומת על מיטתו, אינה נאמנת[942], שיתכן שאמרה כן באומדן הלב, שראתה שהוכה ברומח ולא ידעה שחי על ידי תחבושת[943].

בירושלמי אמרו שאם היתה מלחמה בעולם ואמרה האישה שמת על מיטתו, אינה נאמנת[944], שאינה אומרת שמת על מיטתו אלא להתיר את עצמה[945], שאף על פי שאיננו חוששים שמשקרת, כל שסוברת שאמת אומרת, יש לחוש שמוסיפה שקר לאמת דבריה[946]. ויש המפרשים שלא דיבר הירושלמי אלא על מי שאומרת שהוכה במלחמה ומת על מיטתו, שאינה נאמנת, שחוששים שמשקרת מפני שסוברת שמת[947].

היתה שעת מלחמה, ואומרת שמת או נהרג רחוק מן המלחמה, נאמנת[948], שהיא כאומרת שמת על מיטתו, שנאמנת[949], שלא שייך לומר שאומרת כן מאומדן הלב, אלא באומרת שמת או נהרג במלחמה ממש[950], שהיה הולך להילחם[951], להרוג או ליהרג[952], וסברה שנהרג בין שאר הרוגים או מת במורך לב[953], אבל שלא במלחמה, אפילו הלך שם סמוך למערכת המלחמה - כגון שהלך לקבוץ שלל וביזה[954], והמנהג הוא שבני אדם הולכים בלא כלי זיין לראות המלחמה, ואין מקפידים עליהם להורגם[955] - נאמנת[956].

ריחוק מקום זה, שהאומרת שנהרג בעלה בו נאמנת, לא ניתן בו שיעור לדבר, אלא כל מקום ומקום לפי מה שהוא שאין שם פחד ומורא מזריקת חיצים ואבני בליסטראות נקרא שהוא רחוק מן המלחמה[957].

במה דברים אמורים שהאומרת שנהרג בעלה בריחוק מקום מהמלחמה נאמנת, באותם המלחמות שמנהגם שאף אם יהיה צד אחד מנוצחים וצד שכנגדם יהרגו בהם, מכל מקום לא יהרגו אותם שהם סמוך למערכת המלחמה ולא יגעו בהם כי יודעים שאינם באים למלחמה להילחם עם הצד שכנגדם רק לראות באו, אבל באותם המלחמות שאם יהיה אנשי צד אחד מנוצחים ונהרגים מהם בקשרי המלחמה ודאי גם הנטפלים ובאים סמוך למלחמה הם בסכנה, וכל מי שנתהוה שם הוא בכלל המלחמה ממש, ואף אם אומרת שנהרג רחוק מן המלחמה, אינה נאמנת[958].

בדעת הסוברים שאם היתה מלחמה בעולם ובאה ואמרה: מת בעלי וקברתיו, אינה נאמנת[959], הסתפקו אחרונים, שמא אף כשאומרת שנהרג רחוק מן המלחמה אינה נאמנת, שהרי מן הסתם קברה אותו בריחוק מקום מהמלחמה, ולמרות זאת אינה נאמנת[960], והטעם הוא - לסוברים כן[961] - משום שיש לחוש שבשעת המלחמה היא משקרת ואומרת כן מאומדן הלב, ואף כאן יש לחוש שמשקרת[962]. ויש שכתבו שאף לדעה זו נאמנת, שאין הטעם שכשאומרת "קברתיו" אינה נאמנת, אלא שכיון שמת במלחמה אינה ממתנת ומשקרת ואומרת קברתיו[963].

באה ואמרה מת בשעת מלחמה, אבל מת מיתת עצמו - כגון שמת מחוליו[964] - ולא במלחמה, נחלקו הדעות: יש הסוברים שאינה נאמנת[965]. ויש הסוברים שנאמנת[966], שאין חוששים שמא עזבה אותו וברחה מפחד המלחמה, אלא ברואה שהיכו אותו ברומח, שסבורה שכבר מת, ויראה לעמוד שם, אבל בלא כך לא תאמר על החי שהוא מת, אפילו כשיהיה גוסס, ושומרת עליו עד שרואה שמת[967].

בדעת הסוברים שאם היתה מלחמה בעולם ובאה ואמרה: מת בעלי וקברתיו, נאמנת[968], שאין מקום לחוש שמא טעתה בזה[969], הסתפקו אחרונים, שמא אף אם לא אמרה "קברתיו", אלא שאמרה: מת מיתת עצמו במלחמה, נאמנת, שלא שייך לומר שאמרה כן מאומדן הלב[970].

אמרה בסתם שמת

היתה מלחמה בעולם, ואמרה בסתם שמת, כתבו ראשונים שאנו תולים שכוונתה שמת במלחמה, עד שאמרה: מת על מיטתו[971]. ויש מהראשונים הסובר, שמבררים בדבריה לדעת למה נתכוונה[972]. ויש מהאחרונים הסובר בדעת ראשונים שאנו תולים שכוונתה שמת על מיטתו[973]. ויש מהאחרונים הסובר בדעת ראשונים, שיש חילוק בדבר: אם אמרה מת לבד תולים שבמלחמה מת, אבל אם אמרה מת וקברתיו, תולים שמת על מיטתו, ואין תולים שמת במלחמה, אלא אם כן הזכירה כן בפירוש[974].

לסוברים שאישה שאומרת שמת בעלה, צריך לשאול אותה סיבת המיתה[975], כתבו אחרונים שאם אמרה: מת סתם, מבררים סיבת המיתה, ואין תולים סתם שמת על מיטתו או שמת במלחמה[976].

החזיקה היא מלחמה

באה אישה ממדינת הים, ולא היינו יודעים שיש שם מלחמה אלא מפיה, והחזיקה היא שיש מלחמה באותו המקום[977], כגון שאמרה מקום פלוני משובש הוא בגייסות[978], הסתפקו בה בתלמוד האם נאמנת, שאנו אומרים מה לה לשקר מתוך ("מגו*") שאם רצתה היתה אומרת שלום בעולם ונאמנת, אף עכשיו נאמין לה[979], או שמא כאן אין לומר מה לה לשקר, שהיא עצמה אינה מתכוונת לשקר, אלא כיון שהוחזקה מלחמה, אמרה שמת מתוך אומדן הלב, שסבורה היא שמת[980], ואין הסברא* של מה לה לשקר מרעת החזקה[981]. ולא נפשט הספק בתלמוד[982].

להלכה פסקו ראשונים, שאם החזיקה היא מלחמה בעולם, אינה נאמנת[983], ולא תינשא[984], שכיון שלא נפשט הספק בתלמוד[985], יש להחמיר בו[986], שאין בידינו כח להקל בספק תורה[987].

עברה האישה ונישאת, נחלקו בה ראשונים: א) יש סוברים שלא תצא[988]. אם משום שכיון שלא נפשט הספק בתלמוד[989], לכתחילה לא תינשא ואם נישאת לא תצא[990]. או שלדעתם אין הספק בתלמוד אלא לכתחילה, כיון שיש חשש שאומרת כן מאומדן הלב, ובו מחמירים, אבל בדיעבד ודאי אם נישאת לא תצא[991]. או שכיון שמהדין האישה נאמנת לומר שמת בעלה - לסוברים כן[992], וכן הלכה[993] - אלא שאין מאמינים לה בשעת מלחמה[994], כשנסתפקו כשלא הוחזקה מלחמה בעולם אלא על פיה, ספק דרבנן הוא ומקילים בו שאם נישאת לא תצא[995]. או שהטעם הוא, שבהוחזקה מלחמה בעולם אפילו נישאת תצא, משום שאין לה "מיגו", אבל כאן כיון שיש לה "מיגו" - שאם רצתה היתה אומרת שלום בעולם ונאמנת[996] - מועיל לה ה"מיגו" שלא תצא[997]. ב) ויש מהראשונים הסוברים שאם הוחזקה מלחמה בעולם על פיה, ונישאת, תצא[998], שכיון שלא נפשט הספק בתלמוד[999], יש להחמיר בו[1000], שספק אשת-איש* היא[1001], ואין בנו כח להקל בספק תורה[1002].

החזיקה היא מלחמה בעולם שאינה נאמנת[1003], כתבו ראשונים דהיינו במחזקת מלחמה גדולה, שאף היא יראה ובורחת[1004], אבל אם החזיקה מלחמה קטנה באותו המקום, שהדבר מוכיח שאינה מניחה אותו עד שתראה סוף עניינו, נאמנת[1005].

החזיקה היא מלחמה בעולם, אף על פי שאינה נאמנת[1006], אם אמרה: מת במלחמה וקברתיו, נאמנת[1007], והדברים אמורים בין לדעת הסוברים שאם היתה מלחמה בעולם, ובאה ואמרה: מת במלחמה וקברתיו, נאמנת[1008], ובין לדעת הסוברים שאינה נאמנת[1009], שכיון שלדעת הסוברים שאינה נאמנת, הטעם הוא שיש לחוש שהיא משקרת, שייך כאן ה"מיגו" - שאם רצתה היתה אומרת שלום בעולם ונאמנת[1010] - להוציא מידי חשש זה[1011]. אכן לדעת הסוברים שהטעם שאינה נאמנת הוא משום שאף על פי שאין לחוש שמא היא משקרת[1012], שמא מתוך הבהלה קברה איש אחר[1013], אין ה"מיגו" מועיל, ואף כשהחזיקה היא מלחמה בעולם ואמרה: מת במלחמה וקברתיו, אינה נאמנת[1014].

החזיקה היא מלחמה בעולם, שאינה נאמנת[1015], אם אמרה מת בעלי, סתם, נחלקו ראשונים: יש הסוברים שאינה נאמנת[1016]. ויש הסוברים שלא אמרו שאינה נאמנת אלא כשאמרה: מת בעלי במלחמה, אבל אמרה: מת בעלי, סתם, אנו תולים שכוונתה שמת על מיטתו[1017].

שריפה

אמרה: עישנו עלינו - הציתו באש ונתמלא עשן[1018] - בית או מערה, הוא מת - בדליקה[1019] - ואני ניצלתי - שאני ברחתי והוא נשאר שמה ומת[1020] - אינה נאמנת[1021], ואפילו לא ידענו שהציתו עליהם אש, אלא על פיה[1022], ואין אומרים שנאמין לה ב"מגו*" של מה לה לשקר, שאם היתה רוצה היתה אומרת בסתם: מת, והיתה נאמנת[1023], שהרי אומרת שכשנתמלא הבית עשן ברחה ולא המתינה לו עד שתראהו מת[1024], ואנו אומרים: כשם שנעשה לה נס, כך נעשה לו[1025], שכשם שהיא מצאה פתח לברוח גם הוא מצא פתח לברוח[1026]. ואף על פי שיש לה מיגו של שתיקה[1027], שיכלה להגיד שמת, ולא לפרט כיצד מת, והיינו מאמינים לה, הפרש יש בין טענת נזק שבא על הרבים, לבין טענת נזק שבא על שניהם לבד, כי כשטוענת שנזק בא על רבים ומתו רבים ומתו עימהם יותר יש להוציא שכך היה, ואינה אומרת מאומדן ליבה, אבל כשטוענת נזק שבא על שניהם רגלים לדבר שלא להאמינה, שהיא אומרת כן מאומדן הלב, שאין טעם לחשוב שתינצל היא יותר ממנו כיון שראוי לבוא עליה הנזק כמו עליו[1028].

אמרה האישה שראתה שמת הבעל בשריפה קודם שיצאה, כתבו ראשונים שנאמנת[1029].

אמרה: אני שמרתי סמוך לפתח המערה ולא ברח, יש מהראשונים המצדדים שאינה נאמנת[1030], שאנו עדים ("אנן-סהדי*") שמשקרת, שהרי עישנו המערה על שניהם, ובודאי כל דבר שאפשר לעשות להציל עצמו עשה[1031].

בחילוק שבין החזיקה היא מלחמה, שנסתפקו בתלמוד אם להאמין לה שמת[1032], לבין שנודע לנו על פיה שהיתה שריפה, שאינה נאמנת לומר שמת[1033], נחלקו ראשונים: יש סוברים שבמלחמה יכולה לחזר אחרי בעלה ולראותו, מה שאין כן בשריפה שאין אדם מתעכב שם לראות מה יעשה לו שמא תבער בו האש, ולחזר אחריו אחר ששקעה האש אי איפשר שכבר נעשה אפר, הילכך אינה נאמנת, שאינה יכולה להעיד עליו אלא כך בעת השריפה היינו בבית אני והוא אני יצאתי והוא לא ראיתיו שייצא, ומזה שלא יצא הרי ששם מת, על כן אינה נאמנת[1034], ואפילו אמרה: אחר ששקעה האש ראיתיו מת והכרתיו, אינה נאמנת, שאנו אומרים שאומרת כן באומדן הלב, אבל במלחמה אינו כן שמתוך המלחמה תחפש אחריו ותראנו, או על פי עדים כשרים שיעידו עליו, הלכך יש לומר שתהא נאמנת[1035]. שכשהחזיקה היא מלחמה בעולם, יתכן שאכן מת במלחמה, ולכן יש טעם להאמין לה ב"מיגו"[1036], אבל כאן, מתוך דבריה אנו למדים שיש טעם לומר שאומרת שמת מאומדן הלב, שאף היא מודה שניצלה מהשריפה ולא המתינה עד מותו, ואם כן אומרים לה: כשם שנתרחש לך נס לו גם כן נתרחש נס[1037].

נפלו עלינו גוים או לסטים

אמרה: נפלו עלינו גוים, או: נפלו עלינו לסטים, הוא נהרג ואני ניצלתי, נאמנת[1038].

טעם החילוק בין האומרת נפלו עלינו לסטים ונהרג, שנאמנת[1039], להחזיקה היא מלחמה, שהסתפקו בתלמוד אם נאמנת[1040], שכאן כיון שמלחמה קטנה היא, שהוא נמצא שם עימה, אינה אומרת מאומדן הלב שמת, אלא שומרת עליו ורואה שמת, שהרי אינה מתייראה מלסטים[1041], שאישה כלי זיינה עליה[1042], שרוצה לבוא עליה, וכיון שבא עליה אינו הורגה[1043], או שאישה, מפני שאינה בעלת מלחמות ומריבות כאיש מרחמים עליה[1044]. ואינו דומה למלחמה גדולה, ששם יראה לעמוד עד שימות, לפי שזורקים חיצים ואבני בליסטראות במלחמה, ואינם מתכוונים על מי שיפול, אבל כאן עומדת עד שימות, ואינה אומרת כן מאומדן הלב[1045]. או ששם הורגים כל המוצאים, אחד אנשים ואחד נשים, וכיון שהיא עצמה בפחד אינה ממתנת לבעל ואומרת מתוך אומדן הלב שמת, אבל כאן שיודעת שאין דרכם להרוג נשים, אינה יראה ועומדת ושומרת עליו עד שימות[1046].

טעם החילוק בין האומרת נפלו עלינו לסטים ונהרג, שנאמנת[1047], לעישנו עלינו בית, שאינה נאמנת[1048], ששם אנו אומרים: כשם שהתרחש לה נס כך התרחש לו נס[1049], אבל כאן יש טעם לומר שתינצל היא יותר ממנו[1050], שאישה כלי זיינה עליה[1051], ואין דרכם להרוג את הנשים[1052].

רעב

היה שנת רעבון[1053], ואמרה: מת בעלי - ברעב [1054] - אינה נאמנת[1055], שרעב אף הוא כמלחמה, לענין שחשודה האישה לומר מת באומדן הלב[1056], שחושדים אותה שמא הניחתו כמת, ושמא אחר שהלכה השיבו את רוחו באיזה מזון[1057]. ומכל מקום רעבון גרוע ממלחמה[1058], שבמלחמה אם אמרה: מת בעלי במלחמה הוא שאינה נאמנת[1059], אבל אם אמרה מת על מיטתו נאמנת[1060], ואילו ברעבון אפילו אמרה מת על מיטתו אינה נאמנת[1061], שעיקר דבריה כך הם שעל מיטתו מת ברעב, ובזו היא טועה, ובמלחמה הוא שאינה טועה בכך שאין אדם קורא למת במלחמה מת על מיטתו[1062], או שכשמת על מיטתו ששב לביתו מהמלחמה אינה בהולה בשעת מיתתו שכבר ברח וניצל, ודאי ידעה שמת, אבל ברעבון יתכן שהלכה ממנו מפחד שמא תמות ברעב, ולא הניחה לון שום מאכל והניחתו חולה וסבורה לומר שיחיה ואין עימו שום דבר לאכול[1063]. ואם כן ברעבון אינה נאמנת אלא אם כן אמרה מת וקברתיו[1064], שלא שייך לומר שקברה איש אחר וסבורה לומר בעלה היה כמו במלחמה[1065].

היה שנת רעבון, ואמרה: מת בעלי בצמא, כתבו הפוסקים שדינו כאמרה: מת ברעב, ואינה נאמנת[1066].

מפולת

האישה שאמרה: מת בעלי תחת המפולת - שנפל הבית עליו או בא רוח סערה והיה מפיל כל בתי העיר[1067] - אינה נאמנת[1068], שהרי הוא כמלחמה[1069], שאף במפולת חוששים שמא תאמר שמת מאומדן הלב[1070].

אמרה: מת בעלי תחת המפולת וקברתיו, נאמנת[1071]. יש הסוברים שאין דין זה אמור אלא לסוברים שאם היתה מלחמה בעולם, ובאה ואמרה: מת במלחמה וקברתיו, נאמנת[1072]. אבל לדעת הסוברים שבמקרה זה אינה נאמנת[1073], אף כשאמרה: מת בעלי תחת המפולת וקברתיו, אינה נאמנת[1074]. ויש הסוברים שהכל מודים שכאן נאמנת, שכיון שלדעת הסוברים שכשאמרה: מת במלחמה וקברתיו אינה נאמנת, הטעם הוא שיש לחוש שהיא משקרת[1075], שייך כאן ה"מיגו" - שאם רצתה היתה אומרת שלום בעולם ונאמנת[1076] - להוציא מידי חשש זה[1077]. אכן לדעת הסוברים שהטעם שאינה נאמנת הוא משום שאף על פי שאין לחוש שמא היא משקרת[1078], שמא מתוך הבהלה קברה איש אחר[1079], אין ה"מיגו" מועיל, ואף שהיתה מפולת ואמרה: מת וקברתיו, אינה נאמנת[1080].

שילוח נחשים ועקרבים

היה שילוח נחשים ועקרבים ואמרה: נשכו נחש או עקרב ומת, אינה נאמנת[1081], שהרי הוא כמלחמה[1082], שאף בנשיכת נחש ועקרב חוששים שמא תאמר שמת מאומדן הלב[1083], שמא תסמוך דעתה על רוב אנשים שדרכם למות משניכת נחשים ועקרבים[1084]. והדברים אמורים כשהיו משולחים ברוב בני אדם, אבל אם נשך אחד מהם ובאה אשתו ואמרה: מת בעלי נאמנת[1085].

אמרה: מת מנשיכת נחש וקברתיו, או: מת מנשיכת עקרב וקברתיו, נאמנת, כפי הדין - לסוברים כן[1086] - במלחמה[1087].

דבר

היה דבר בעולם, ואמרה האישה שמת מתוך אותו הדבר, נחלקו בה לשונות התלמוד: ללשון הראשון, הוא כמלחמה, והאישה אינה נאמנת, שאומרת שמת מאומדן הלב[1088], שסומכת היא על הדבר ואומרת מצד הדמיון שמת[1089]. וללשון השני, אינו כמלחמה, והאישה נאמנת, שסומכת דעתה על האימרה שאומרים אנשים, שאדם אינו מת לעולם קודם זמנו אפילו בשעת הדבר[1090], שהדבר פשוט בפי כל אדם שבשנת הדבר זה חי וזה מת ואפשר שימותו בדבר נערים חזקים וינצלו הזקנים החולים[1091], ולכן אין לחשוש שמא סמכה דעתה על רוב המתים[1092].

אף להלכה נחלקו ראשונים: יש הפוסקים שאם היה דבר בעולם ובאה ואמרה מת בעלי, אינה נאמנת[1093], שכיון שלא נפשט בתלמוד יש להחמיר בשל תורה[1094]. ויש מהראשונים הפוסקים שהיא נאמנת[1095], שכן כשיש שתי לשונות בתלמוד, לעולם הולכים - לסוברים כן[1096] - אחר הלשון האחרון[1097]. ויש מהראשונים סוברים שלכתחילה לא תינשא, ואם נישאת לא תצא[1098].

קטטה

אף לסוברים - וכן הלכה[1099] - שהאישה שבאה ואמרה: מת בעלי, נאמנת, אם היה שלום בינו לבינה ושלום בעולם[1100], מכל מקום אם היתה קטטה בינו לבינה - בענין גירושין[1101], כגון שאמרה קודם לכן: גירשתני בפני פלוני ופלוני, ושאלנו אותם, ואמרו: לא היו דברים מעולם[1102] - ושלום בעולם, ובאה ואמרה: מת בעלי, אינה נאמנת[1103]. היה שום כעס בין האיש והאישה, נאמנת, שדרך איש ואשתו לכעוס זה על זה ומפני כך אין האישה שונאה את בעלה[1104].

בטעם שהאישה שאומרת: מת בעלי, אינה נאמנת כשיש קטטה ביניהם, נחלקו אמוראים: א) לדעת רב חנינא הטעם הוא שחוששים שהיא משקרת[1105], שזו הוחזקה שקרנית - בכך שאמרה שגירשה בפני פלוני ופלוני[1106] - ורוצה להישמט מתחת בעלה[1107], ומרוב שנאה מתכוונת לאסור עצמה עליו[1108]. ולפיכך אם הרגיל הוא הקטטה - שהוא גרם לה שתחזר אחר גירושין הללו[1109] - נאמנת[1110], שכיון שאוהבת אותו אינה משקרת[1111], ואף על פי שכבר שיקרה, כשאמרה שגירשה בפני פלוני ופלוני[1112], לא תשקר לומר שמת בעלה, שהרי אם יבוא חי תצא מזה ומזה[1113]. וכן אם אמרה: מת וקברתיו, אינה נאמנת, שהרי אנו חוששים שהיא משקרת[1114]. ב) ולדעת רב שימי בר אשי הטעם הוא, שחוששים שאומרת כן מאומדן הלב[1115], שכל מקום סכנה שראתה אינה נותנת דעתה לומר שמא לא מת ולא אנשא, שהואיל ושונאת אותו אינה מדייקת כל כך[1116], ולפיכך אף אם הרגיל הוא הקטטה, אינה נאמנת[1117], שכיון שיש קטטה ביניהם, בקלות אומרת שמת מאומדן הלב[1118], וכל שיש לתלות טעות בדבריה, חוששים שמא הניחתו נטוי למות וכסבורה שמת ולא מת, ומפני הקטטה שביניהם לא המתינה לראות עיקרו של דבר[1119]. וכן אם אמרה: מת וקברתיו, נאמנת, שהרי אין חשש שאומרת כן מאומדן הלב[1120].

להלכה נחלקו ראשונים: רוב הראשונים פוסקים שאין חילוק בין אם התחילה היא הקטטה או שהתחיל הוא[1121], ואם אמרה: מת וקברתיו, אינה נאמנת[1122], שכיון שלא נפסקה הלכה בתלמוד[1123], יש להחמיר[1124]. ויש מהראשונים הפוסקים להיפך, שאם הרגיל הוא הקטטה, ובאה ואמרה: מת בעלי, כל שיש לתלות טעות בדבריה, אינה נאמנת, ואם אמרה: מת וקברתיו, נאמנת[1125]. ויש מהם שכתבו בטעם הדבר, שלא אמרו שאינה נאמנת בקטטה, אלא כשהרגילה היא הקטטה על ידי גירושין[1126].

בירושלמי נחלקו אמוראים בגדר קטטה: לדעת ר' בא בשם רב חייה בר אשי, התובעת מבעלה ממון, הרי זו קטטה, וחוששים שהיא משקרת, ואם אינה תובעת ממון, אין חוששים שהיא משקרת[1127], ולפיכך, כל האומרת לבעלה: לא קידשתני ולא גירשתני ולא הייתי אשתך מימיי, אין זו קטטה - שאין תולים שמשקרת, שהרי לא תבעה ממנו דבר[1128] - וכל האומרת לבעלה: קידשתני וגירשתני אלא שלא נתת לי כתובתי, הרי זו קטטה, ואינה נאמנת לומר שמת בעלה[1129]. ולדעת ר' חייה בר אבא, כל התובעת להתגרש מבעלה, הרי זו קטטה, ואינה נאמנת לומר שמת בעלה[1130], שאנו תולים שהיא משקרת[1131].

הניח הבעל את האישה עגונה, והלך ונשתמד, נחלקו ראשונים: יש סוברים שנחשב הדבר שקטטה בינו לבינה, ואינה נאמנת עליו[1132]. ויש הסוברים שאף אם נשתמד הבעל ומרד בה או שהיה ליסטים וכופר בעיקר, הרי זו נאמנת עליו,[1133], ואין מחזיקים אותה כמשקרת[1134], שכן לא אמרו שאינה נאמנת בקטטה, אלא - לסוברים כן[1135] - כשהרגילה היא הקטטה, שגילתה דעתה שאינה חפצה בו[1136].

אמרה שמת בעלה והוכחשה

אמרה האישה: מת בעלי, והוכחשה בעדים, אפילו לא הספיקה להינשא עד שבאו עדים, שוב אינה נאמנת בזמן אחר לומר: מת בעלי[1137].

הערות שוליים

  1. ע"ע ציון 2 ואילך.
  2. עי' נחמיה איש בית דלי ור' עקיבא במשנה יבמות קכב א, בשם ר' יהודה בן בבא.
  3. עי' נחמיה איש בית דלי, בשם רבן גמליאל הזקן במשנה שם; עי' רבן גמליאל במשנה שם, שכן נהג רבן גמליאל כשנהרגו הרוגים בתל ארזא.
  4. יבמות פח א. ועי' ציונים 32, 52 ואילך.
  5. ע"ע דבר שבערוה ציון 2 ואילך.
  6. עי' רש"י שם ד"ה שהחמרת עליה בסופה, ע"פ משנה שם פז ב.
  7. ר' זירא בגמ' שם פח א.
  8. עי' גמ' שם צג ב וקטז ב, בצד הב'; עי' גמ' שם קטו א, בצד הב'; עי' רש"י שם פח א ד"ה הקלת עליה בתחלה.
  9. ע"ע מילתא דעבידא לגלויי.
  10. עי' גמ' שם צג ב וקטז ב, בצד הא'; עי' גמ' שם קטו א, בצד הא'.
  11. עי' משנה שם: והוחזקו להיות וכו', לפי גמ' שם, וכ"ה לפי ירו' שם פט"ז ה"ח, שר"א ור"י שבציון 14, ור"ע שבציונים 98, 120, 91, הם כמשנה ראשונה, ואילו "והוחזקו" היא משנה אחרונה, ועי' ירו' שם פט"ו ה"א: לא סוף דבר כמשנה האחרונה שאין ע"א מתירה אלא אפילו כמשנה הראשונה שאין ע"א מתירה. ועי' מלא"ש יבמות פט"ז מ"ו, בשם ה"ר יהוסף אשכנזי, שיש להוסיף ולגרוס במשנה שם: והוחזקו להיות משיאין ע"פ עד א'.
  12. רמב"ם גרושין פי"ב הט"ו ועדות פ"ה ה"ב; טוש"ע אה"ע יז ג. ועי' פסקי רי"ד שם.
  13. עי' נחמיה איש בית דלי ור' עקיבא ורבן גמליאל במשנה שם, שחבריו של ר' יהודה בבן בבא חלוקים עליו.
  14. משנה שם.
  15. עי' ירו' שם: ואפילו כמשנה הראשונה שאין ע"א מתירה וכו' ע"א חשוד לקלקלה.
  16. עי' ציון 12.
  17. עי' ציון 2 ואילך.
  18. עי' ציון 8.
  19. שו"ת נובי"ק אה"ע סי' כז.
  20. עי' שו"ת עונג יו"ט סי' קלא.
  21. עי' ציון 85 ואילך.
  22. ע"ע חצי דבר ציון 1 ואילך.
  23. ציון 158 ואילך.
  24. עי' ציון 85 ואילך.
  25. ציון 627 ואילך.
  26. ציון 675 ואילך.
  27. עי' ציון 12.
  28. עי' ציון 2 ואילך.
  29. רש"י שבת קמה ב ד"ה לעדות אשה ויבמות צב א ד"ה תדע דהוראה היא, לפי פת"ש אה"ע סי' יז ס"ק יג; עי' תוס' יבמות פח א ד"ה מתוך; רמב"ם גרושין פי"ג הכ"ט, לפי לח"מ שם, ועי' ציון 44, שי"מ בע"א; רמב"ם עדות פ"ה ה"ב, לפי שו"ת ריב"ש סי' קנה, ועי' ציון הנ"ל, שי"מ בע"א, ועי' שו"ת עונג יו"ט סי' קלא.
  30. רש"י שבת שם.
  31. עי' רש"י יבמות שם.
  32. עי' ציון 4. עי' נמוק"י יבמות שם ב (כח א), לד' זו, ועי' ציון 52 ואילך, שי"מ בע"א.
  33. ע"ע יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה ציון 137 ואילך. ושם, ציון 115 ואילך, שי"ח.
  34. ע"ע הנ"ל ציון 155. ושם, ציון 156, שי"ח.
  35. ש"ש ש"ז פ"א.
  36. עי' רש"י שבת שם; עי' שו"ת מהרי"ק שורש לב, בשם הרשב"א. ועי' נמוק"י יבמות שם ב, שתמה. וע"ע אפקעינהו רבנן לקדושין מיניה.
  37. כ"מ מראב"ד בהשגות גרושין שם; עי' תוס' יבמות שם א, ועי' תוס' נזיר מג ב ד"ה והאי, בשם ר"י; עי' שו"ת מהרי"ק שם, בצד הב'. ועי' נמוק"י שם ב, שתמה. וע"ע יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה ציון 205 ואילך.
  38. יש"ש יבמות פ"י סי' א.
  39. שו"ת חבצלת השרון אה"ע סי' לח.
  40. עי' ר' יהושע (לגירסתנו. בספרי (פינקלשטיין) שופטים פיס' קפח: יהודה) בספרי שם; ר' יהודה בילק"ש תורה שופטים רמז תתקכב.
  41. דברים יט טו.
  42. ר' יהושע בספרי שם.
  43. ראב"ד לספרי שם ופנ"י גיטין ב ב, ועי' ציון 51, שי"מ הספרי בע"א. ועי' פנ"י שם, שהביא ראיה לזה, מזה שלא נזכר בגמ'.
  44. רמב"ם גרושין פי"ג הכ"ט, לפי תשב"ץ ח"א סי' פב ופג ושו"ת נובי"ק אה"ע סי' כז וכט ולג, ועי' ציון 29, שי"מ בע"א; רמב"ם עדות פ"ה ה"ב, לפי שו"ת נוב"י שם סי' לג, ועי' ציון הנ"ל, שי"מ בע"א; רשב"א יבמות פז ב; ריטב"א כתובות כב ב, בשם רבינו, והסכים לו, ויבמות שם א; עי' ריטב"א גיטין ב ב, בשם הרמב"ן; נמוק"י יבמות פח ב (כח א), בשם הרא"ה והריטב"א; שו"ת מהרי"ק שורש לב, בד' הרמב"ם.
  45. ע"ע מילתא דעבידא לגלויי.
  46. ריטב"א גיטין שם, בשם הרמב"ן; נמוק"י יבמות שם, בשם הרא"ה והריטב"א. וע"ע דבר שבערוה ציון 36 ואילך.
  47. רמב"ם גרושין שם.
  48. עי' ריטב"א גיטין שם.
  49. נמוק"י יבמות שם, בשם הרא"ה והריטב"א.
  50. עי' ציון 40 ואילך.
  51. עי' שו"ת נוב"י שם, בד' הספרי שבציון 41 ואילך, ועי' ציון 43, שי"מ בע"א.
  52. עי' ציון 4.
  53. נמוק"י יבמות שם, בשם הרא"ה והריטב"א, ועי' ציון 32, שי"מ בע"א.
  54. עי' ציון 36.
  55. עי' ש"ש ש"ז פ"א, ע"פ יבמות צב א. וע"ע אשת איש ציון 19 ואילך וע' חטאת ציון 26 ואילך.
  56. עי' ש"ש שם, ע"פ גמ' שם.
  57. ש"ש שם.
  58. עי' ציון 12.
  59. עי' ציון 2 ואילך.
  60. עי' מרדכי יבמות רמז צג, לפי שו"ת אור המאיר ח"א סו"ס כח.
  61. טוש"ע אה"ע יז ג, שלא הזכירו חילוק זה, לפי שו"ת אור המאיר שם.
  62. שו"ת אור המאיר שם, ע"פ תוס' יבמות צג ב סוד"ה עד, בתי' הב' (עי' שו"ת אור המאיר שם, ע"פ תוס' שם צד א סוד"ה וליטעמיך, שתי' זה בתוס' עיקר).
  63. עי' ציון 12.
  64. עי' ציון 2 ואילך.
  65. שו"ת רעק"א מהדו"ק סי' קכג וקכד; עי' שו"ת רעק"א שם סי' קכד, בשם החו"ד.
  66. עי' שו"ת רעק"א שם ושם.
  67. עי' ציון 12.
  68. עי' ציון 2 ואילך.
  69. עי' שו"ת רעק"א מהדו"ק סי' קכג וקכד.
  70. שו"ת רעק"א שם סי' קכד. ועיי"ש מש"כ בשם החו"ד, וע"ע ממזר.
  71. עי' שו"ת רעק"א שם סי' קכג. ועיי"ש בצד הא' בספק, שכיון שרק מכח דיוקה סמכו להקל משום עגונה, א"כ זה רק בבא להעיד להתירה, משא"כ כשמעיד אחר מיתתה, בכה"ג לא האמינוהו ואוקמי אדינא, דבמקום חזקת אשת איש אין ע"א נאמן.
  72. עי' ציון 12.
  73. עי' ציון 2 ואילך.
  74. עי' שו"ת רעק"א מהדו"ק סי' קל, בשם החו"ד וחת"ס, והסכים להם, והביא ראיות רבות לזה; עי' שו"ת נובי"ק אה"ע סי' מב.
  75. עי' ציון 12.
  76. עי' ציון 2 ואילך.
  77. שו"ת עונג יו"ט סי' קלא, לשיטתו שבציון 20.
  78. ע"ע קדושין.
  79. ע"ע הנ"ל.
  80. יד המלך (לנדא) גרושין פי"ג ה"א: יכול להיות, וסיים שהוא דבר חדש שלא נמצא בשום פוסק, ושעדיין צריך עיון ותלמוד. ועי' ציון 814 ואילך, ששוטה שאינה גמורה נאמנת להעיד שמת בעלה.
  81. עי' ציון 12.
  82. עי' ציון 2 ואילך.
  83. שו"ת נובי"ק אה"ע סי' כז; בי"מ אה"ע סי' טו סוסכ"ח; שו"ת עונג יו"ט סי' קלא.
  84. עי' שו"ת נוב"י שם, לשיטתו שבציון 19.
  85. עי' שו"ת עונג יו"ט שם, לשיטתו שבציון 20.
  86. יד המלך (לנדא) גרושין פי"ג ה"א; שו"ת חמדת שלמה סי' נב.
  87. עי' ציונים 29 ואילך, 52 ואילך.
  88. עי' יד המלך שם.
  89. עי' ציון 12.
  90. עי' ציון 2 ואילך.
  91. עי' ר' עקיבא במשנה יבמות קכב א, הסובר שאין משיאים את האישה ע"פ קרובים, ובגמ' שם, שאמר כן קודם שהוחזקו, וכ"ה בירו' שם פט"ז ה"ח, שד' ר"ע, וכן ד' ר"א ור"י שבציון 14, היא כמשנה ראשונה, ו"והוחזקו" היא משנה אחרונה; רי"ף שם (מו ב); רמב"ם גרושין פי"ב הט"ו ופהמ"ש שם; טוש"ע אה"ע יז ג; רע"ב יבמות פט"ז מ"ו.
  92. שו"ת מהרשד"ם אה"ע סי' רלה, ע"פ ל' הטור אה"ע סי' יז; עי' באה"ט שם ס"ק יב, בשמו.
  93. ע"ע פסולי עדות וע' קרוב.
  94. כ"מ מריטב"א יבמות קכב א.
  95. ציון 135 ואילך.
  96. עי' ציון 12.
  97. עי' ציון 2 ואילך.
  98. עי' משנה יבמות קכב א: והוחזקו להיות משיאין וכו' מפי אשה; רמב"ם גרושין פי"ב הט"ו; טוש"ע אה"ע יז ג. ועי' ר' עקיבא במשנה שם, הסובר שאין משיאים ע"פ אישה, ובגמ' שם, שאמר כן קודם שהוחזקו, וכ"ה בירו' שם פט"ז ה"ח, שד' ר"ע, וכן ד' ר"א ור"י שבציון 14, היא כמשנה ראשונה, ו"והוחזקו" היא משנה אחרונה.
  99. ע"ע פסולי עדות. עי' רש"י ר"ה כב א ד"ה לעדות אשה; ריטב"א יבמות שם.
  100. ריטב"א שם.
  101. ציון 135 ואילך.
  102. ע"ע שונא.
  103. ע"ע הנ"ל.
  104. עי' שו"ת כנס"י סו"ס פג; עי' פת"ש שבציון 108.
  105. שו"ת כנס"י שם.
  106. עי' ציון 96 ואילך.
  107. שי"ק יבמות פט"ו ה"ד; פת"ש אה"ע סי' יז ס"ק כה, בד' שו"ת כנס"י סו"ס פג (וצ"ב) וקה"ע ומרה"צ שבציון 326.
  108. עי' פת"ש שם, בסו"ד.
  109. ע"ע גזלן ציון 2 ואילך וע' פסולי עדות.
  110. ע"ע גזלן ציון 21 ואילך וע' פסולי עדות.
  111. ע"ע גזלן ציון 31 ואילך.
  112. ע"ע הנ"ל ציון 40 ואילך. עי' רש"י יבמות שם ד"ה גזלן דדבריהם; עי' פסקי רי"ד שם.
  113. עי' רב אשי (לגירסתנו וגי' פסקי רי"ד ר"ה כב א) בר"ה שם, בפי' המשנה שם; עי' רב מנשה (לגירסתנו, וגי' רש"י יבמות כה ב ד"ה גזלן דדבריהם (וסותר לרש"י דלהלן, וצ"ב) ורי"ף יבמות קכב א (מו ב) ופסקי רי"ד שם כה ב ורא"ש שם פט"ז סי' י ונמוק"י שם קכב א) ביבמות שם כה ב. בר"ה שם, לגי' רי"ף יבמות שם קכב א ורא"ש שם וס' ההשלמה ר"ה שם: רב אשי. ביבמות שם כה ב, לגי' רש"י שם ד"ה ושאני עדות וד"ה אלא רב מנשיא: רב מנשיא, וסותר לרש"י דלעיל, וצ"ב).
  114. עי' רי"ף יבמות קכב א (מו ב); רמב"ם גרושין פי"ב הי"ז; עי' פסקי רי"ד שם; עי' סמ"ג עשין נ; עי' טוש"ע אה"ע יז ג, וב"ש שם ס"ק יב.
  115. ע"ע גזלן ציון 2 ואילך וע' פסולי עדות.
  116. ציון 340 ואילך.
  117. ציון 342 ואילך.
  118. עי' ציון 12.
  119. עי' ציון 2 ואילך.
  120. עי' משנה יבמות קכב א: והוחזקו להיות משיאין וכו' מפי עבד וכו' מפי שפחה; רמב"ם גרושין פי"ב הט"ו; טוש"ע אה"ע יז ג. ועי' ר' עקיבא במשנה שם, הסובר שאין משיאים ע"פ אישה, ובגמ' שם, שאמר כן קודם שהוחזקו, וכ"ה בירו' שם פט"ז ה"ח, שד' ר"ע, וכן ד' ר"א ור"י שבציון 14, היא כמשנה ראשונה, ו"והוחזקו" היא משנה אחרונה.
  121. ע"ע פסולי עדות. עי' רש"י ר"ה כב א ד"ה לעדות אשה; ריטב"א יבמות שם.
  122. ע"ע פסולי עדות. עי' ריטב"א ר"ה שם.
  123. ריטב"א יבמות שם.
  124. עי' שו"ת מהרשד"ם אה"ע סי' רלה; עי' באה"ט אה"ע סי' יז ס"ק יב, בשמו.
  125. עי' ציון 89 ואילך. עי' שו"ת מהרשד"ם שם.
  126. עי' ב"ח אה"ע סי' יז; עי' ב"ש שם סק"י, בשמו, והסכים לו; עי' ח"מ שם סק"ט, בשם הב"ח; באה"ט שם ס"ק יא, בשם ב"ח וב"ש; מרה"צ שם ס"ק יג, בשם ב"ש.
  127. ע"ע פסולי עדות.
  128. ע"ע הנ"ל.
  129. עי' ציון 341.
  130. עי' ציון 342 ואילך.
  131. עי' ב"ח שם.
  132. עי' ח"מ שם: ואפשר; עי' בי"מ שם ס"ג, בשמו, והסכים לו; מרה"צ שם, בשם ח"מ, והסכים לו.
  133. עי' ח"מ שם.
  134. ע"ע פסולי עדות. בי"מ שם.
  135. עי' משנה יבמות קיז א, ומאירי שם; עי' רמב"ם גרושין פי"ב הט"ז; עי' שו"ע אה"ע יז ד.
  136. עי' משנה שם; רמב"ם שם; מאירי שם; עי' טור שם; שו"ע שם.
  137. עי' ציון 96 ואילך. עי' טור שם.
  138. עי' משנה שם; עי' רמב"ם שם; טור שם; עי' שו"ע שם.
  139. עי' פת"ש אה"ע סי' יז ס"ק כה.
  140. עי' רש"י שם ד"ה ויבמתה; רמב"ם שם; מאירי שם; טור שם: מפני ששונאות; עי' נמוק"י שם (מג ב); עי' רע"ב שם פט"ו מ"ד; שו"ע שם.
  141. עי' רש"י שם; מאירי שם; עי' נמוק"י שם; עי' רע"ב שם.
  142. עי' רמב"ם שם; עי' טור שם; שו"ע שם.
  143. עי' פהמ"ש לרמב"ם שם; מאירי שם.
  144. רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  145. רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  146. משנה שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  147. תוספ' יבמות פי"ד; עי' ברייתא בירו' יבמות פט"ו ה"ד; עי' רמ"א בשו"ע אה"ע יז ד.
  148. ציון 273 ואילך.
  149. ציון 285 ואילך.
  150. עי' משנה יבמות קיז א; עי' רמב"ם גרושין פי"ב הט"ז; עי' טוש"ע אה"ע יז ד.
  151. עי' גמ' שם; עי' רש"י שם ד"ה ויבמתה; עי' נמוק"י שם (מג ב); עי' רע"ב שם פט"ו מ"ד.
  152. מאירי יבמות קיז א.
  153. עי' גמ' שם; רש"י שם; נמוק"י שם; רע"ב שם.
  154. עי' רש"י שם ד"ה ור' יהודה; עי' מאירי שבציון 185.
  155. ע"ע ירושה ציון 174 ואילך.
  156. עי' שו"ת מהרי"ט ח"ב אה"ע סי' לא.
  157. עי' רב אחא בר עויא שכן בעי במערבא ביבמות קיז א.
  158. גמ' שם ב, לפי תוס' חד מקמאי שם א ואו"ז ח"א סי' תרצ ורא"ש יבמות פט"ו סוס"י ח, ומאירי שם, בשם כל המפרשים, ורי"ו תא"ו נכ"ג ח"ג (קצו א).
  159. עי' גמ' שם ב, לפי מאירי שם, בפי' הא', ובד' גדולי הפוסקים שבציון 176.
  160. גמ' שם ב, לפי שו"ת עבודת הגרשוני סי' סז.
  161. עי' רש"י יבמות קיז א ד"ה חמותה הבאה; עי' או"ז ח"א סי' תרצ, בסתם, ובשם ר"ח, בפי' הא'; עי' מאירי שבציון הבא.
  162. מאירי שם.
  163. עי' רש"י שם; עי' או"ז שם, בסתם, ובשם ר"ח, בפי' הא'; מאירי שם.
  164. רש"י שם; או"ז שם, בסתם, ובשם ר"ח, בפי' הא'.
  165. עי' רש"י שם ד"ה מי מסקה; עי' מאירי שם.
  166. עי' ציון 235 ואילך.
  167. עי' רש"י שם; עי' מאירי שם.
  168. עי' רש"י שם קיח א ד"ה צערא דגופה; כ"מ ממאירי שם.
  169. עי' רש"י קיז א שם.
  170. עי' או"ז ח"א סי' תרצ, בשם ר"ח, בפי' הב'.
  171. עי' תוס' חד מקמאי שבציון 173; עי' רי"ו תא"ו נכ"ג ח"ג (קצו א); עי' קצור פסקי הרא"ש יבמות פט"ו סי' ח; עי' טור אה"ע סי' יז; מ"מ גרושין פי"ב הט"ז, שתמה על הרי"ף והרמב"ם שהשמיטו, לפי ב"י שם; שו"ת עבודת הגרשוני סי' סז, בד' רי"ף ורמב"ם שהשמיטו, ועי' ציון 178, שי"מ בע"א.
  172. עי' ציון 158.
  173. עי' תוס' חד מקמאי יבמות קיז א; או"ז ח"א סי' תרצ; כ"מ מריא"ז שם פט"ו ה"ב סי' ב; ב"י אה"ע סי' יז, בד' טור שם.
  174. שו"ת עבודת הגרשוני שם, בד' רי"ף ורמב"ם, לשיטתו שבציון 160.
  175. ב"י שם, לפי שו"ת עבודת הגרשוני סי' סז, בד' הרמ"א דלהלן; עי' רמ"א בשו"ע שם ד.
  176. עי' מאירי שם, בשם גדולי הפוסקים; ב"י שם, בד' רי"ף ורמב"ם שהשמיטו, ועי' שו"ת עבודת הגרשוני שם, שתמה, ע"פ שו"ת מהרי"ק שורש ל.
  177. עי' מאירי שם, בד' גדולי הפוסקים, לשיטתו שבציון 159.
  178. ב"י שם, בד' רי"ף ורמב"ם שהשמיטו, ועי' ציון 171, שי"מ בע"א.
  179. עי' ציון 175.
  180. עי' ציון 171 ואילך.
  181. ח"מ סי' יז ס"ק יא.
  182. עי' ב"ש שם ס"ק טו, ע"פ מ"מ שבציון 249.
  183. עי' ציון 152 ואילך.
  184. עי' שו"ת נובי"ת אה"ע סו"ס סד; עי' פת"ש אה"ע סי' יז ס"ק כז, בשמו.
  185. ע"ע ירושה ציון 201 ואילך. עי' מאירי יבמות קיז א; מרה"צ ס"ק יז, במסקנה; פת"ש אה"ע סי' יז ס"ק כו, בשמו.
  186. מרה"צ ס"ק יז, בד' מהרי"ט שבציון 155 ואילך, ודחה.
  187. עי' ציון הנ"ל ואילך.
  188. מאירי יבמות קיז א.
  189. עי' משנה יבמות קיז א; עי' רמב"ם גרושין פי"ב הט"ז; עי' טוש"ע אה"ע יז ד.
  190. עי' רש"י שם ד"ה ויבמתה; עי' נמוק"י שם (מג ב); עי' רע"ב פט"ו מ"ד.
  191. עי' ציון 151 ואילך.
  192. עי' בעיא דלא איפשטא בגמ' שם, בצד הא'.
  193. עי' בעיא דלא איפשטא בגמ' שם, בצד הב', ורש"י ד"ה לגירסנא.
  194. עי' גמ' שם, לפי פסקי רי"ד שם ומאירי שם.
  195. עי' ציון 191 ואילך.
  196. עי' ציון 193.
  197. עי' שו"ת נובי"ת אה"ע סו"ס סד; עי' פת"ש אה"ע סי' יז ס"ק כז, בשמו.
  198. מאירי יבמות קיז א.
  199. עי' ציון 191 ואילך.
  200. עי' בעיא דלא איפשטא בגמ' שם, בצד הא', ורש"י ד"ה בת חמיה.
  201. עי' ציון 193.
  202. עי' בעיא דלא איפשטא בגמ' שם, בצד הב'.
  203. ע"ע כתובת בנין דכרין. רש"י שם ד"ה והכא נמי; עי' ריטב"א שם.
  204. עי' ריטב"א שם.
  205. בעיא דלא איפשטא בגמ' שם, בצד הב', ורש"י שם.
  206. עי' גמ' שם, לפי פסקי רי"ד שם ותוס' חד מקמאי שם. ועי' ריטב"א שבציון 292, ועי' ציון הבא ואילך.
  207. רש"י יבמות קיז א ד"ה ויבמתה ונמוק"י שם (מג ב) ורע"ב שם פט"ו מ"ד, שכתבו בטעם שנאת בת חמותה: עמל "אבי" ואמי (וכ"ה בפסקי רי"ד שם), לפי תוי"ט שם: ואפשר; עי' תוס' חד מקמאי שבציון הבא; או"ז ח"א סי' תרצ; מאירי שם, בד' גדולי הפוסקים; עי' ריא"ז יבמות פט"ו ה"ב סי' ב. הרי"ף הרמב"ם וטוש"ע השמיטו, ועי' מ"מ גרושין פי"ב הט"ז, שתמה על הרי"ף והרמב"ם.
  208. עי' תוס' חד מקמאי שם; או"ז שם; כ"מ מריא"ז שם.
  209. עי' משנה יבמות קיז א; עי' רמב"ם גרושין פי"ב הט"ז; עי' טוש"ע אה"ע יז ד.
  210. עי' רש"י שם ד"ה ויבמתה; עי' נמוק"י שם (מג ב); עי' רע"ב פט"ו מ"ד.
  211. עי' גמ' שם קיח א.
  212. רש"י ד"ה צערא דגופה; כ"מ ממאירי שם.
  213. שו"ת פני אריה סי' כ.
  214. מאירי שם קיז א.
  215. עי' ירו' יבמות פט"ו ה"ד; רמב"ם שם פ"ז ה"ג. הטוש"ע השמיטו, ועי' ציון 222.
  216. עי' קה"ע לירו' שם, בפי' הא'; עי' פ"מ שם.
  217. פ"מ שם; עי' שו"ת חת"ס אה"ע ח"א סי' מב.
  218. מרה"צ שם ס"ק כב.
  219. קה"ע שם.
  220. עי' להלן: נאמנות האישה על מיתת בעלה. עי' מאירי שם; עי' קה"ע שם, בפי' הירו' שבציון 215, בפי' הב'.
  221. שופטים טז ל. מאירי שם קיז א.
  222. שו"ת מהרח"ש קונ' עגונה דאיתתא (לג ב), בד' שאר הפוסקים מלבד הרמב"ם שלא הביאו דין הירו', משום שסוברים שהגמ' חלוקה ע"ז, שלא הזכירה רק צרתה, ומ' צרתה שהיא עכשיו, ועיי"ש שלמסקנה יש להחמיר כירו' ורמב"ם.
  223. ב"ש סי' יז ס"ק יג, לפי פת"ש שם ס"ק כד ומרה"צ שם ס"ק כב; מרה"צ שם.
  224. פת"ש שם.
  225. מרה"צ שם. ועי' שי"ק יבמות פט"ו ה"ד ומרה"צ שם.
  226. שו"ת מהרח"ש קונ' עגונה דאיתתא (לג ב); פת"ש שם, בשמו.
  227. עי' שו"ת פני אריה סי' כ; עי' פת"ש אה"ע סי' יז ס"ק כט, בשמו.
  228. עי' ציון 211 ואילך.
  229. שו"ת פני אריה שם. עיי"ש ראיות מויקרא יח יח ומשנה יבמות קיז א, שנקראת בכה"ג צרה, ועי' בגוף הראיה מויקרא בשו"ת פני אריה סי' כא.
  230. עי' שו"ת פני אריה שם.
  231. שו"ת פני אריה שם.
  232. עי' ראשונים שבציון 235 ואילך; מאירי יבמות קיז א, בפי' הא'. ועי' ציון 263 ואילך, שי"מ בע"א.
  233. עי' משנה שם; עי' רמב"ם גרושין פי"ב הט"ז; עי' טוש"ע אה"ע יז ד.
  234. עי' רש"י שם ד"ה ויבמתה וד"ה מי מסקה; עי' מאירי שם, בפי הא', ובדעת גדולי המחברים שבציון 241, בפי' הא'; עי' נמוק"י שם (מג ב); עי' רע"ב שם פט"ו מ"ד.
  235. רש"י שם; פסקי רי"ד שם; עי' תוס' ותוס' רא"ש שבציונים 236, 238; עי' מאירי שם, בפי' הא'; נמוק"י שם; רע"ב שם.
  236. תוס' שם ד"ה חוץ; תוס' רא"ש שם.
  237. עי' מל"מ שם.
  238. עי' תוס' שם; עי' תוס' רא"ש שם.
  239. מאירי שם, בד' גדולי המחברים שבציון 241, בפי' הב'.
  240. מל"מ שם, בד' הרמב"ם, בפי' הא', ע"פ הרמב"ם שבציון 241.
  241. רמב"ם גרושין פ"ז ה"ג; מאירי יבמות קיז א, בשם גדולי המחברים בהל' גיטין. הטוש"ע השמיטו, ועי' ציון 250.
  242. עי' ירו' יבמות פט"ו ה"ד.
  243. מאירי יבמות קיז א.
  244. ע"ע אחות אשה ציון 2 ואילך. עי' מאירי שם.
  245. עי' מאירי שם, בד' גדולי המחברים, בפי' הב'; עי' מל"מ שם פי"ב הט"ו, בד' הרמב"ם, בפי' הא'.
  246. מל"מ שם, בד' הרמב"ם, בפי' הא'.
  247. עי' ציון 239. עי' מאירי שם, בד' גדולי המחברים, בפי' הב'.
  248. עי' ציון 235 ואילך.
  249. עי' מאירי שם, בד' גדולי המחברים, בפי' הא'; עי' מ"מ שם פ"ז ה"ב, בד' רש"י שבציון 235; עי' מל"מ שם פי"ב הט"ו, בד' הרמב"ם, בפי' הב'; עי' קה"ע ופ"מ לירו' שם.
  250. עי' מאירי שם, בפי' הא'; עי' מל"מ שם, בשם מהרח"ש, בד' שאר הפוסקים מלבד הרמב"ם, שהשמיטו.
  251. מל"מ שם, בשם מהרח"ש.
  252. עי' מאירי יבמות קיז א, בפי' הא'.
  253. עי' ציון 235 ואילך.
  254. עי' מאירי שבציון 252. וע"ע יבום ציון 1 ואילך.
  255. כ"מ ממאירי שם, בד' גדולי המחברים שבציון 241; עי' מל"מ שם, בד' רש" ותוס' שבציון 235, ובד' הרמב"ם, בפי' הב', ולמסקנה פקפק בזה; ב"ש סי' יז ס"ק יד, בד' שלט"ג יבמות מג ב בדפי הרי"ף אות ד, בשם ריא"ז, ועי' מרה"צ שם ס"ק כג, שפי' בע"א.
  256. עי' מאירי שם, בד' גדולי המחברים, בפי' הב'; עי' מל"מ שם פי"ב הט"ו, בד' הרמב"ם, בפי' הא'.
  257. מל"מ שם, בד' הרמב"ם, בפי' הא'.
  258. עי' ציון 239. עי' מאירי שם, בד' גדולי המחברים, בפי' הב'.
  259. עי' ציון 235 ואילך.
  260. עי' מאירי שם, בד' גדולי המחברים, בפי' הא'; עי' עי' מל"מ שם, בד' רש" ותוס' שבציון 235, ובד' הרמב"ם, בפי' הב', ולמסקנה פקפק בזה; עי' קה"ע ופ"מ לירו' שם.
  261. עי' ב"ש שם: ואפשר.
  262. מל"מ גרושין פי"ב הט"ו, בשם מהרח"ש; עי' ב"ש סי' יז ס"ק יד.
  263. עי' ציון 233.
  264. ע"ע שומרת יבם.
  265. מאירי יבמות קיז א, בשם י"מ.
  266. עי' משנה יבמות קיז א; עי' רמב"ם גרושין פי"ב הט"ז; עי' טוש"ע אה"ע יז ד.
  267. עי' רש"י יבמות קיז א ד"ה ויבמתה; עי' נמוק"י שם (מג ב); עי' רע"ב שם פט"ו מ"ד.
  268. רש"י שם: אוכלת; נמקו"י שם; רע"ב שם: ותאכל.
  269. עי' ציון 175.
  270. עי' ציון 171 ואילך.
  271. עי' שו"ת עבודת הגרשוני סי' סז; עי' ק"נ לרא"ש יבמות פט"ו סי' ח, בשמו.
  272. שו"ת עבודת הגרשוני שם.
  273. עי' ר' יהודה וחכמים ("אמרו לו" לר' יהודה) בברייתא יבמות קיז א; עי' טור אה"ע סי' יז; עי' רמ"א שבציון 147. הרמב"ם ושו"ע השמיטו.
  274. גמ' שם, בד' סתם משנה שבציון 146.
  275. משלי כז יט. גמ' שם, בד' חכמים בברייתא שבציון 277 ואילך. ועי' מאירי שם, שאע"פ שאפשר לפרש הכתוב על ד"ת (כר' יהודה שבציון 281), מ"מ פשוטו של מקרא כך הוא, וסותר למאירי משלי שם, שפי' הכתוב בע"א, וצ"ב.
  276. רש"י שם ד"ה ורבנן כמים.
  277. עי' משנה שם שבציון 146; עי' חכמים בציון הבא.
  278. עי' חכמים ("אמרו לו" לר' יהודה) בברייתא שם.
  279. עי' רש"י שם.
  280. גמ' שם, בד' ר' יהודה שבציון הבא.
  281. עי' ר' יהודה בברייתא שם. ועי' גמ' שם, שמפ' הכתוב שבציון 275 בע"א, על דברי תורה, ועי' מאירי שם.
  282. עי' ציון 175.
  283. עי' ציון 171 ואילך.
  284. עי' קצור פסקי הרא"ש יבמות פט"ו סי' ח; כ"מ מרמ"א בשו"ע אה"ע יז ד.
  285. עי' מאירי יבמות קיז א, בשם מקצת גדולי הדור.
  286. עי' מאירי שם: ונ"ל, ולכן אף ר' יהודה שבציון 281 לא מנאה.
  287. עי' ריטב"א יבמות קיז א, בשם מורו הר"מ, והסכים לו. עיי"ש שלא נזכר במשנה שבציון 146, שלא נזכר בה אלא מה שמודים ר' יהודה וחכמים בעיקר הדין.
  288. עי' ציון 275 ואילך.
  289. עי' ריטב"א שם, בשם מורו הר"מ, והסכים לו.
  290. עי' ציון 280 ואילך.
  291. עי' ציון 193.
  292. עי' ריטב"א שם, בשם מורו הר"מ, והסכים לו.
  293. עי' ציון 135 ואילך.
  294. עי' תוס' יבמות קיח א ד"ה בת, בשם ר"י, בצד הב', בד' ר"ט במשנה שם; עי' תוס' רא"ש שם, בצד הב', בד' ר"ט במשנה שם; עי' מל"מ גרושין פי"ב הט"ז, בד' ר"ט במשנה שם.
  295. עי' מל"מ שם, בד' ר"ט במשנה שם; עי' רמב"ם תרומות פ"ט ה"ד, ועי' ר"י קורקוס ורדב"ז וכס"מ תרומות שם ומל"מ גרושין שם, שפסק כר"ט; עי' ריא"ז שם פט"ו ה"ב סי' ד.
  296. ר"ט במשנה שם.
  297. כ"מ מרמב"ם שם; עי' תוס' שם, בשם ר"י, בצד הב'; עי' תוס' רא"ש שם, בצד הב'.
  298. עי' מל"מ שם, בד' ר"ע במשנה שם.
  299. עי' מל"מ שם.
  300. עי' ר"ע במשנה שם.
  301. עי' תוס' שם, בשם ר"י, בצד הא'; עי' תוס' רא"ש שם, בצד הא'.
  302. עי' רי"ף יבמות קיח א (מד א); רמב"ם תרומות פ"ט ה"ד; עי' רא"ש יבמות פט"ו סי' י; עי' ריא"ז שם פט"ו ה"ב סי' ד.
  303. רמב"ם שם.
  304. עי' ראשונים שבציון הבא; פהמ"ש לרמב"ם שם; מאירי שם; רע"ב יבמות פט"ו מ"ו.
  305. עי' רב יהודה אמר שמואל ואביי בגמ' שם; עי' רי"ף שם; עי' רא"ש שם; ר"י קורקוס ורדב"ז וכס"מ שם, בד' הרמב"ם.
  306. ראב"ד בהשגות שם.
  307. עי' ראב"ד בהשגות שם.
  308. עי' כס"מ שם, בד' הראב"ד.
  309. ע"ע הלכה: כר' עקיבא מחברו ציון 596 ואילך, ועיי"ש ציון 616 ואילך, אם הלכה כר"ע מול ר"ט. עי' ר"י קורקוס שם, בד' הראב"ד, ותמה מכח הגמ' שבציון 305, ועי' כס"מ שבציון הקודם.
  310. עי' ציון 135 ואילך.
  311. עי' מל"מ גרושין פי"ב הט"ז.
  312. עי' ציון 135 ואילך.
  313. עי' כס"מ גרושין פי"ב הט"ז, בד' רמב"ם שם, מדיוק ל' הרמב"ם שם: ועדיין הוא קיים; עי' ב"ש סי' יז ס"ק יג, בשם כס"מ.
  314. כס"מ שם
  315. עי' ציון 135 ואילך.
  316. עי' שו"ת הרי"ד סי' נו ופסקי רי"ד יבמות קיז א, בד' הגמ' שבציון 199 ואילך, ושכן לומד הירו' שבציון 324 ואילך, בד' המשנה (ועי' הג' רעק"א אה"ע סי' יז סק"ד); שלט"ג יבמות מג ב בדפי הרי"ף אות ד, בשם ריא"ז בשם הרי"ד, והסכים ריא"ז לו, והובא בקצור בד"מ אה"ע יז ס"ק כו.
  317. ברייתא בירו' יבמות פט"ו ה"ד (ועי' פסקי רי"ד יבמות קיז א, שהוא המשך הברייתא של כשם שאינן נאמנות וכו', וכ"מ מל' הירו').
  318. פ"מ לירו' שם.
  319. עי' שו"ת הרי"ד סי' נו, בפי' הברייתא שבציון 317.
  320. שו"ת הרי"ד שם, בפי' הברייתא שבציון 317.
  321. עי' ציונים 193, 205.
  322. עי' ציון 268.
  323. פ"מ שם.
  324. ר' יוסי בירו' שם, בפי' המשנה שבציון 328 (לגי' הרי"ד וקה"ע שבציון הנ"ל, ולגירסתנו וגי' פ"מ שבציון הנ"ל, בפי' המשנה שבציון 327).
  325. קה"ע שם.
  326. מרה"צ ס"ק טז, בשם קה"ע (ונ' שכוונתו שכ"מ משי"ק שם).
  327. משנה שם קיח ב, לגי' המשנה שבמשניות יבמות פט"ו מ"י; ר' יוסי בירו' שם. במשנה שם, לגי' המשנה שבגמ': מתה אחותה.
  328. משנה שם, לגי' המשנה שבמשניות שם; ר' יוסי בירו' שם, לגי' פסקי רי"ד שם קיז א (וכ"מ משו"ת הרי"ד שם), וקה"ע שם, ובירו' שם, לגירסתנו וגי' פ"מ שם, ליתא. במשנה שם, לגי' המשנה שבגמ': מתה אשתו.
  329. עי' ר' יוסי בירו' שם.
  330. שו"ת הרי"ד שם; עי' פסקי רי"ד שם. ועי' פ"מ שם, שפי' בע"א, לגירסתו שבציון 328.
  331. משנה יבמות קיח ב.
  332. עי' ר' יוסי בירו' יבמות פט"ו ה"ד, לפי פסקי רי"ד ושו"ת הרי"ד וקה"ע שבציון 328, ועי' פ"מ שם, שפי' בע"א, לגירסתו שבציון הנ"ל.
  333. שלט"ג יבמות מג ב בדפי הרי"ף אות ד, בשם ריא"ז, והובא בקצור בד"מ אה"ע יז ס"ק כו.
  334. שלט"ג שם.
  335. שלט"ג שם, בשם ריא"ז, והובא בקצור בד"מ שם.
  336. עי' ח"מ סי' יז סק"י, ועי' ב"ש שם ס"ק יד, שדחה.
  337. ע"ע יבום ציון 277, ושם, שי"נ ליבם.
  338. ח"מ סי' יז סק"י; ב"ש שם ס"ק יד, בשמו.
  339. עי' ב"ש שם.
  340. ע"ע גזלן ציון 2 ואילך וע' פסולי עדות.
  341. עי' רב אשי (לגירסתנו וגי' פסקי רי"ד ר"ה כב א) בר"ה שם; עי' רב מנשה (לגירסתנו, וגי' רש"י יבמות כה ב ד"ה גזלן דדבריהם (וסותר לרש"י דלהלן, וצ"ב) ורי"ף יבמות קכב א (מו ב) ופסקי רי"ד שם כה ב ורא"ש שם פט"ז סי' י ונמוק"י שם קכב א) ביבמות שם כה ב. בר"ה שם, לגי' רי"ף יבמות שם קכב א ורא"ש שם וס' ההשלמה ר"ה שם: רב אשי. ביבמות שם כה ב, לגי' רש"י שם ד"ה ושאני עדות וד"ה אלא רב מנשיא: רב מנשיא, וסותר לרש"י דלעיל, וצ"ב).
  342. ע"ע פסולי עדות.
  343. עי' רי"ף יבמות קכב א (מו ב); רמב"ם גרושין פי"ב הי"ז; עי' פסקי רי"ד שם; עי' סמ"ג עשין נ; עי' טוש"ע אה"ע יז ג, וט"ז שם סק"ב.
  344. עי' רב יוסף בגמ' שם, ורש"י ד"ה ושאני עדות אשה, בד' חכמים ת"ק שבציון 497 ואילך.
  345. עי' רב יוסף בגמ' שם ב, ורש"י ד"ה אלא רב מנשיא, בד' ר' יהודה שבציון 504 ואילך.
  346. ע"ע פסולי עדות.
  347. עי' ציונים 96 ואילך, 118 ואילך.
  348. ע"ע גזלן ציון 2 ואילך וע' פסולי עדות.
  349. עי' ציונים 341, 345.
  350. עי' ציון 342 ואילך.
  351. עי' רש"י ר"ה כב א ד"ה בפרהסיא.
  352. ע"ע פסולי עדות. עי' ריטב"א שם; כ"מ מאחרונים שבציון 377.
  353. עי' ציון הבא ואילך. כ"מ מבדה"ב לרא"ה ב"ד ש"א.
  354. עי' ציון 342 ואילך.
  355. ע"ע פסולי עדות.
  356. ע"ע הנ"ל.
  357. ע"ע הנ"ל וע' קרוב.
  358. עי' ציון 89 ואילך. קצה"ח סי' מו ס"ק יז, בד' נמוק"י סנהדרין כד ב (ד ב); קה"י סי' יז ס"ג ד"ה אבל פסולי עדות מדאורייתא, בד' נמוק"י שם ויבמות קכב א (מו ב), וסותר לנתה"מ דלהלן, וצ"ב. ועי' נתה"מ שם באורים ס"ק יז, שפי' ד' הנמוק"י בע"א, וסותר לקה"י דלעיל, וצ"ב. ועי' משובב נתיבות שם.
  359. טוש"ע אה"ע יז ג, לפי נתה"מ סי' שם ומשובב נתיבות שם; קה"י שם, שכ"מ מהפוסקים, ויש להחמיר בזה.
  360. ע"ע פסולי עדות. אמרי בינה דיני עדות סי' לא, ע"פ רמב"ם עדות פי"ד ה"ה ויד רמ"ה סנהדרין כז א.
  361. נתה"מ שם, בד' הנמוק"י.
  362. ע"ע גזלן ציון 2 ואילך וע' פסולי עדות.
  363. עי' ציונים 341, 345.
  364. עי' ציון 342 ואילך.
  365. עי' רי"ף יבמות קכב א (מו ב): ומסתברא; עי' סמ"ג עשין נ, בשמו; עי' רמב"ם גרושין פי"ב הי"ז; עי' שו"ת הרשב"א ח"ב סי' לב, בשם אביאסף בשם הרי"ף; עי' רא"ש יבמות פט"ז סי' י; עי' הגמ"י שם, בשם רי"ף ובשם סמ"ג בשם רי"ף; עי' ריטב"א ר"ה כב א: ומיהו אפשר; טוש"ע אה"ע יז ג.
  366. עי' ציונים 410, 412. עי' רי"ף יבמות שם; עי' סמ"ג שם, בשמו; עי' רא"ש שם; עי' ריטב"א ר"ה שם.
  367. סמ"ג שם.
  368. עי' שו"ת הרשב"א שם, בשם אביאסף, שדין זה רפוי הוא; עי' ריטב"א שבציון 365.
  369. עי' שו"ת רעק"א מהדו"ק סי' פז, והובא בפת"ש אה"ע סי' יז ס"ק לט.
  370. ציון 109 ואילך.
  371. ציון 90 ואילך.
  372. עי' ציונים 341, 345.
  373. עי' ציון 342 ואילך.
  374. ע"ע פסולי עדות.
  375. ע"ע עדות.
  376. עי' ציון 352.
  377. עי' שו"ת נובי"ק אה"ע סי' מה; עי' שו"ת רעק"א מהדו"ק סי' קכד.
  378. עי' ציון 409 ואילך.
  379. עי' ציון 411 ואילך.
  380. עי' שו"ת הרשב"א ח"ב סי' לב; עי' שו"ת הרא"ש כלל נד סי' א; עי' שו"ת הר"ן סי' ג; עי' שו"ע אה"ע יז ג.
  381. עי' שו"ת הרשב"א שם; עי' שו"ת הר"ן שם; עי' שו"ע שם.
  382. עי' שו"ת מהרי"ק שורש פה; עי' תה"ד סי' קצח; רמ"א בשו"ע חו"מ לד כב.
  383. עי' תה"ד שם, והובא בקצור בסמ"ע שם ס"ק נד.
  384. עי' שו"ת מהרי"ק שם; עי' תה"ד שם; עי' שו"ת חמדת שלמה אה"ע סוס"י ו, בד' מהרי"ק ותה"ד, והובא בקצור בפת"ש שם ס"ק לב.
  385. בי"מ אה"ע סי' יז ס"ו ד"ה הג"ה שמעידים כו'
  386. עי' בי"מ שם, בשם תשו' ר"ח רפפורט.
  387. עי' בי"מ שם, בשם תשו' ר"ח רפפורט.
  388. עי' תה"ד פסקים סי' רכ, ע"פ תשו' מהר"ם מר"ב בהגמ"ר כתובות סי' שו; עי' רמ"א בשו"ע אה"ע יז ו.
  389. עי' תה"ד שם סי' רכד; רמ"א שם.
  390. רמ"א שם.
  391. עי' שו"ת הרא"ש כלל נד סי' א.
  392. עי' שו"ת הרא"ש שם וכלל נב סוס"י ה, והובא בב"י אה"ע סי' יז; שו"ע שם ו.
  393. שו"ת הרא"ש כלל נד שם; עי' רמ"א בשו"ע שם.
  394. עי' שו"ת הרא"ש שם; רמ"א שם. וע"ע אנוסים.
  395. עי' ציון 380 ואילך. עי' שו"ת הרא"ש שם, והובא בב"י שם וט"ז שם סק"ד.
  396. עי' שו"ת מהר"א ששון סי' צ; עי' ט"ז שם, בשמו, והסכים לו. ועי' ט"ז שם ופת"ש שם ס"ק לח, אם צריך תחילתו וסופו בכשרות.
  397. עי' סנהדרין כו ב, ורש"י ד"ה לאפוקה; עי' רמב"ם עדות פ"י ה"ב, לפי ב"י חו"מ סי' לד ס"ט; עי' טור שם; עי' רמ"א בשו"ע חו"מ לד כה ואה"ע מב ה.
  398. רש"י שם.
  399. עי' ש"ך יו"ד סי' קיט ס"ק קיח.
  400. עי' תה"ד פסקים סי' רכ; עי' ח"מ סי' יז ס"ק כד, בשמו.
  401. עי' תה"ד שם.
  402. ע"ע גוי ציון 803 ואילך.
  403. עי' ר' יהודה בן בבא במשנה יבמות קכא ב.
  404. גמ' שם.
  405. עי' רב יוסף בגמ' שם.
  406. עי' רב יוסף בגמ' שם.
  407. עי' גמ' שם.
  408. עי' ר' יוחנן בגמ' שם.
  409. עי' ר' יוחנן בגמ' שם.
  410. עי' גמ' שם, בפי' המשנה שם, לד' ר' יוחנן. ועי' ירו' יבמות פט"ז ה"ה: איזהו מתכוין וכו', מח' ר"י ורשב"ל (ובשם ר' חגי כעין מעשה דגמ' דידן באושעיא ברבי) בגדר מסיח-לפי-תומו (ע"ע), ועי' או"ז ח"א סי' תרצה, שהירו' חלוק על הגמ', ולדעתו ר' יוחנן מיקל ורשב"ל מחמיר, ועי' מרדכי יבמות רמז פז, והגמ"י גרושין פי"ג הי"א בשם ראבי"ה, שפי' הירו' להיפך, ליישבו עם הגמ', ועי' קה"ע ושי"ק ופ"מ שם ויפ"ע שם.
  411. עי' רי"ף יבמות קכא ב (מו א); עי' רמב"ם גרושין פי"ב הט"ז; עי' מאירי שם; עי' טוש"ע אה"ע יז ג.
  412. עי' רי"ף שם וקכב א (מו ב); עי' רמב"ם שם ופי"ג הי"א; או"ז ח"א סי' תרצה, בשם ר"ח; עי' מאירי שם; עי' טוש"ע שם.
  413. עי' יבמות קכא ב. עי' או"ז שם.
  414. ע"ע הלכה: באמוראים: רב ושמואל ור' יוחנן ציון 860 ואילך. עי' או"ז שם.
  415. עי' גמ' שם. עי' או"ז שם.
  416. עי' ציון 411 ואילך.
  417. עי' ציון 409 ואילך.
  418. עי' בדה"ב לרא"ה ב"ד ש"א.
  419. עי' ירו' יבמות פט"ז סוה"ד.
  420. ר' שמואל ר' אבהו ר' עקיבה בר אחא בשם ר' יסא בירו' שם.
  421. לח"מ גרושין פי"ג הט"ו וברכ"י אה"ע סי' יז אות י, בד' ברייתא א' ביבמות קכב ב.
  422. תוספ' יבמות פי"ד; ברייתא שם, לגי' פסקי רי"ד ותו"י ותוס' חד מקמאי שם ונמוק"י שם (מז א) ומ"מ ולח"מ גרושין פי"ג הט"ו והג' הגר"א שם ובהגר"א אה"ע ס' יז ס"ק עט. בברייתא שם, לגירסתנו (וכ"מ מהרמב"ן שבציון 443): דברי ר"ע.
  423. ע"ע דרישה וחקירה ציון 190 ואילך. עי' גמ' שם, לד' זו.
  424. ע"ע אשת איש ציון 11 ואילך וע' חיבי מיתות בית דין ציון 232.
  425. ע"ע ארוסה ציון 60 ואילך.
  426. ע"ע הנ"ל ציון 67.
  427. עי' רמב"ן שם, בפי' הב'; עי' רשב"א שם ונמוק"י שם, בשמו.
  428. עי' רמב"ן שם, בפי' הא'.
  429. תוספ' יבמות פי"ד; ברייתא יבמות קכב ב; ברייתא בירו' יבמות פט"ז סוה"ד.
  430. תוספ' שם; ברייתא שם, לגי' ראשונים ואחרונים שבציון 422. בברייתא שם, לגירסתנו (וכ"מ מהרמב"ן שבציון 443): ר"ט אומר.
  431. גמ' שם, לד' זו.
  432. רמב"ן שם.
  433. עי' רמב"ם גרושין פי"ג הכ"ח והכ"ט, לפי רשב"א ולח"מ שבציון הבא, ועי' ציון 446, שי"מ בע"א; עי' לבוש אה"ע סי' יז סכ"א.
  434. לבוש שם.
  435. עי' רשב"א שם, בד' הרמב"ם. וכעי"ז בלח"מ שם הכ"ח, בד' הרמב"ם.
  436. ע"ע דבר שבערוה ציון 5 ואילך.
  437. ע"ע הנ"ל ציון 2 ואילך.
  438. עי' ריטב"א שם, בשם ה"ר פנחס.
  439. עי' משנה יבמות קכב א: והוחזקו להיות משיאין עד מפי עד מפי עבד מפי אשה מפי שפחה.
  440. עי' רמב"ן שם ב, בשם י"מ; עי' מאירי שם.
  441. רי"ף יבמות קכב ב (מז א); רמב"ם גרושין פי"ג הכ"ח והכ"ט; תוס' יבמות קכב ב ד"ה אין, בשם ר"ח; רמב"ן שם, בשם הגאונים, והסכים להם; רא"ש שם פט"ז סי' יג; נמוק"י שם, בשם הגאונים, והסכים להם; טוש"ע אה"ע יז כא.
  442. ע"ע הלכה: על פי הרוב ציון 222 ואילך.
  443. ע"ע הנ"ל: שם ציון 291 ואילך. עי' פסקי רי"ד שם. ועי' רמב"ן שם, שכ' בטעם שההלכה שאין בודקים בדרישה וחקירה, שהלכה כר"ע (עי' ציונים 422, 430), וע"ע הלכה: כר' עקיבא מחברו ציון 616 ואילך.
  444. עי' ציון 441 ואילך.
  445. שו"ת הרמב"ם (פריימן) סי' קנט, והובא בב"י אה"ע סי' יז; רמ"א בשו"ע שם כא; לבוש שם. ועי' שי"ק יבמות פט"ז ה"ה, שמל' הירו' שם: או נימר, משמע שאפי' שאי"צ דרישה וחקירה מותר לחקור, ועיי"ש שלד' הרמ"א י"ל שלמסקנת הירו' הדבר אסור, וסיים: ודוחק.
  446. עי' רמב"ם גרושין פי"ג הכ"ח והכ"ט, שכ' הטעם שאי"צ דרישה וחקירה משום עיגון, לפי בהגר"א שם ס"ק פא, שהוא טעם לאיסור לדרוש ולחקור הרבה בעדות אישה עגונה, ועי' ציון 433, שי"מ בע"א.
  447. שו"ת הרמב"ם שם, והובא בב"י שם.
  448. עי' ציון 441 ואילך.
  449. עי' שו"ת מהר"י וייל סי' קנ; עי' ד"מ אה"ע סי' יז ס"ק כז, בשמו; עי' רמ"א בשו"ע שם כא.
  450. שו"ת הר"ן סי' מז, והובא בב"י אה"ע סי' יז; שו"ע שם כא.
  451. ע"ע הנ"ל ציון 245 ואילך. עי' ח"מ שם ס"ק יט; עי' ב"ש שם ס"ק סד.
  452. ב"ח אה"ע סי' יז ושו"ת סי' צד.
  453. עי' ציון 429 ואילך.
  454. עי' ציונים 96 ואילך, 109 ואילך, 118 ואילך.
  455. שו"ת הב"ח שם.
  456. ע"ע דרישה וחקירה ציון 219 ואילך. ושם, ציון 217 ואילך, שי"ח.
  457. ע"ע הנ"ל ציון 219.
  458. ח"מ שם ס"ק יט; ב"ש שם ס"ק סד.
  459. פסקי רי"ד יבמות קיח א, ע"פ ר' לעזר בירו' יבמות פט"ו ה"ה: מודה ר' יודה ור' שמעון בעדים (וכפי' הקה"ע שם, ועי' פ"מ שם, שפי' בע"א), ועי' ציון 465; פסקי ריא"ז שם פט"ו ה"ב סי' י, בשם הרי"ד, והסכים לו; שלט"ג יבמות מד ב בדפי הרי"ף אות ה, בשם ריא"ז; שו"ת מהרי"ט ח"ב אה"ע סי' לח ושו"ת נובי"ק אה"ע סי' מו ובהגר"א אה"ע סי' יז סק"מ, ע"פ ר' לעזר בירו' שם.
  460. ע"ע דרישה וחקירה ציון 139.
  461. עי' פסקי רי"ד שם.
  462. ע"ע הנ"ל ציון 245 ואילך.
  463. עי' פסקי רי"ד שם.
  464. שו"ת הרא"ש כלל נא סי' ד, ע"פ ר' יהודה ור' שמעון במשנה שם קיז ב; עי' מאירי שם; טוש"ע אה"ע יז ט; עי' שלט"ג יבמות מד ב בדפי הרי"ף אות ה, בשם תשו' הרא"ש; שי"ק ורידב"ז יבמות פט"ו ה"ה, בפי' רב בירו' שם: הכחיש עדות וכו', ושכן לדעתם מסקנת הירו', ועי' ציון 459; שו"ת נובי"ת אה"ע סי' נו, בד' הראב"ן; עי' פת"ש שם ס"ק מח.
  465. שו"ת הרא"ש שם.
  466. ע"ע הנ"ל ציון 259 ואילך. ושם, ציון 254 ואילך, שי"ח.
  467. ע"ע הנ"ל ציון 263.
  468. עי' ב"ש שם ס"ק כה.
  469. ע"ע הנ"ל ציון 240 ואילך.
  470. עי' ב"ש שם. ועי' שו"ת נובי"ק שם סי' מו ומז, שתמה, ועי' פת"ש שם סק"ט.
  471. עי' ב"ח שם, בד' הטור, ע"פ סדור הדברים בטור שם.
  472. ע"ע הנ"ל ציון 241.
  473. ע"ע הנ"ל ציון 242.
  474. ח"מ שם ס"ק יט, וכ' שכיון שהלכה ביין ושמן שזוהי הכחשה בחקירות וכטוש"ע חו"מ ל ב אף כאן עדותם בטלה; פת"ש שם, בשמו.
  475. עי' ציונים 100, 123.
  476. עי' ישוע"י אה"ע סי' ו; עי' פת"ש שם, בשמו.
  477. עי' ציון 459 ואילך. עי' שו"ת מהר"ם לובלין סי' קלג; עי' ב"ש סי' יז ס"ק כה, בשמו. ועי' פת"ש שם סוס"ק מח.
  478. ע"ע דרישה וחקירה 37 ואילך.
  479. עי' ציון 459 ואילך. ב"ח אה"ע סי' יז; ח"מ שם ס"ק יט, בשמו.
  480. ח"מ שם, עיי"ש הטעם.
  481. עי' ציון 419 ואילך.
  482. עי' ציון 441 ואילך.
  483. עי' בהגר"א אה"ע סי' יז ס"ק כח.
  484. עי' ציון 567 ואילך.
  485. עי' רמב"ם גרושין פי"ג הט"ו, ועי' מ"מ שם, שהוא ע"פ ברייתא (יבמות קכב ב: מעשה באדם א' שבא להעיד וכו' וברייתא) שם: מעשה באדם א' שבא לפני וכו', ושאע"פ שבהמשך הברייתא הב' וגמ' שם מבואר שר"ט לשיטתו שיש דרישה וחקירה בעדי נשים (עי' ציון 429 ואילך), ואין הלכה כמותו בזה (עי' ציון 441 ואילך), מ"מ בגוף השאלה ודאי הלכה כמותו, ועי' לח"מ שם ועזרת נשים ס"ק נג וברכ"י אה"ע סי' יז אות י; עי' שו"ע שם ה.
  486. מ"מ שם.
  487. ע"ע דרישה וחקירה ציון 213 ואילך.
  488. ע"ע הנ"ל ציון 190 ואילך. בהגר"א שם.
  489. מ"מ שם.
  490. רמב"ם שם; שו"ע שם.
  491. ב"ח אה"ע סי' יז, ע"פ מ"מ שבציון 485, שמקור הדין בברייתות שבציון הנ"ל, ובברייתא הב' מבואר שר"ט דקדק בשם ב' וג' פעמים (לשיטתו שבציון 429 ואילך, שצריך דרישה וחקירה).
  492. עי' ברכ"י אה"ע סי' יז אות י, עיי"ש ראיות לזה; עי' פת"ש שם ס"ק לה, בשמו.
  493. עי' עזרת נשים שם ס"ק נד: וסיים: כנ"ל להלכה ולא למעשה; עי' ברכ"י שם, בשמו; עי' פת"ש שם, בשם ברכ"י בשם עזרת נשים.
  494. עי' להלן: נאמנות האישה על מיתת בעלה.
  495. ח"מ סי' יז סוס"ק צז; בי"מ שם ס"ה ד"ה אבל אם אמר ופת"ש שם ס"ק לה, בשמו.
  496. בי"מ שם; פת"ש שם, בשמו.
  497. משנה יבמות כה א ותוספ' יבמות פ"ד, לפי גמ' שם.
  498. עי' רש"י שם ד"ה מת הרגתיו; עי' רע"ב יבמות פ"ב מ"ט.
  499. משנה שם ותוספ' שם, לפי גמ' שם.
  500. עי' ציון 2 ואילך.
  501. עי' ציון 12.
  502. עי' רש"י שם; עי' רע"ב שם.
  503. עי' גמ' שם, לפי מאירי שם.
  504. משנה שם; תוספ' שם.
  505. רש"י שם ד"ה ר' יהודה; רע"ב שם.
  506. ע"ע פסולי עדות. עי' רש"י שם; עי' רע"ב שם.
  507. עי' משנה שם; עי' תוספ' שם.
  508. רש"י שם ד"ה הרגנוהו; רע"ב שם.
  509. רב יהודה בגמ' שם ב, בד' ר' יהודה, לפי תוס' שם ד"ה באומר, בשם ר"י, ותוס' רא"ש שם, ולפי רשב"א שם, בשם תוס'; עי' פהמ"ש לרמב"ם שם א. ועי' גמ' שם, לגי' תו"י שם, בשם י"ג.
  510. רשב"א שם, בשם תוס'.
  511. עי' רמב"ם גרושין פי"ג ה"י, ועי' ב"ח אה"ע סי' יז וח"מ שם ט"ז, אם ה"ה עבד או גוי; עי' שו"ע שבציון 516.
  512. רמב"ם שם; טוש"ע שם ז.
  513. עי' רי"ף יבמות כה א (ו ב); פהמ"ש לרמב"ם שם; עי' רא"ש שם פ"ב סי' י; רע"ב יבמות פ"ב מ"ט.
  514. עי' ציון 409 ואילך.
  515. עי' ציון 411 ואילך.
  516. הגמ"ר קדושין רמז תקנ; שו"ע שם.
  517. שו"ת מהרח"ש קונ' עיגונא דאיתתא (ה ד), בד' הראשונים שבציון הבא.
  518. ע"ע עדות. רשב"א גיטין ט א, לפי שו"ת מהרח"ש שם (ו א);עי' רא"ש מכות פ"א סי' יג ושו"ת הרא"ש כלל ס סי' א, בשם הראב"ד; עי' ר"ן גיטין ה ב (ב ב); שו"ת ריב"ש סי' שלט, לפי שו"ת מהרח"ש שם (ה ד).
  519. שו"ת מהרח"ש שם (ו א), בד' הראשונים שבציון הבא.
  520. ס' העיטור ק - קבלת העדות (ס ב במהד' רמ"י), לפי שו"ת מהרח"ש שם; רשב"א שם, בשם רבינו אפרים, לפי שו"ת מהרח"ש שם. ועי' מהרח"ש שם, שכ' להוכיח כן בד' ראשונים נוספים. וע"ע פלגינן דבורא.
  521. שו"ת מהרח"ש שם (ו ב); כנה"ג אה"ע סי' יז הגה"ט אות לז, בשמו; באה"ט שם ס"ק כד, בשם מהרח"ש וכנה"ג.
  522. שו"ת מהרח"ש שם, ע"פ בכורות מו ב.
  523. שו"ת נובי"ק אה"ע סי' עב, בסתירת ההיתר הב', שהמחוור כראב"ד שבציון 518; פת"ש שם סי' קטו ס"ק לג, בשמו.
  524. כ"מ מיבמות פז ב; פסקי ריא"ז יבמות פט"ו ה"ב סי' ח; עי' ראשונים ואחרונים שבציון 527 ואילך; עי' לבוש שבציון 529.
  525. עי' ציון 12.
  526. עי' ציון 2 ואילך.
  527. כ"מ מגמ' שם; עי' מלא"ש יבמות פט"ז מ"ז, בשם תשו' שאלות רבינו יצחק בר מרדכי דינרבונא, ע"פ ל' המשנה יבמות קכב א: משיאין, ולא "נשאת", ושכ"ה הל' בכל המקומות.
  528. תוס' יבמות פז ב ד"ה מכלל, ע"פ גמ' שם, לפי שו"ת בנימין זאב סי' ב, ועי' בהגר"א שם ס"ק קכט; שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סי' קיט, והובא בב"י אה"ע סי' יז; עי' פסקי ריא"ז שם; שו"ת ריב"ש סי' תקח, לפי ב"י שם; שו"ע שם לט; לבוש שם סמ"ב.
  529. לבוש שם.
  530. עי' מלא"ש שם, בשם תשו' שאלות רבינו יצחק בר מרדכי דינרבונא.
  531. שו"ת הרשב"א שם; שו"ע שם.
  532. עי' הג' חכמת שלמה שם.
  533. עי' ציון 525 ואילך.
  534. עי' שו"ת ברית אברהם סי' ס אות ט; עי' פת"ש אה"ע סי' יז ס"ק קנב, בשמו
  535. עי' ציון 525 ואילך.
  536. לבוש אה"ע סי' יז סמ"ב, בשם י"א.
  537. עי' שו"ת הר"ן סי' מז; עי' ב"י אה"ע סי' יז, בשמו; עי' שו"ת רד"ך בית ח חדר ב, עיי"ש ראיה לזה ע"פ ברייתא יבמות פח ב; עי' ב"י שם, בשמו; עי' שו"ע שם לט, בשם י"א; עי' לבוש שם, בשם י"א. ועי' ט"ז שם ס"ק נה, וצ"ב. ועי' בהגר"א שם ס"ק קל, ראיה לזה מגמ' שם קכא ב. ועי' שו"ת מהרשד"ם סי' נט וב"ש שם ס"ק קכג, מה שתמהו על שו"ת הר"ן, ומרה"צ שם ס"ק קנז.
  538. שו"ת הר"ן שם.
  539. עי' ב"ש שם, בד' הראשונים שבציון 528, ושלכן השו"ע בציון 537, נקט ד' הר"ן בל' י"א (וכ"מ מל' הלבוש שם), ועי' ח"מ שם ס"ק עז, שפי' בע"א.
  540. עי' ח"מ סי' יז ס"ק עח, בד' רמב"ם וטור שלא הזכירו הצורך בבי"ד, ושכ"נ לפרש ל' (הרמב"ן) [הרשב"א] שבציון 528; עי' מגיה בט"ז שם ס"ק נו.
  541. עי' ח"מ שם; עי' מגיה בט"ז שם.
  542. עי' ח"מ שם.
  543. עי' ציון 525 ואילך.
  544. עי' שו"ת הרשב"א ח"א סי' תשמט; ד"מ שם סק"ז, בשמו; עי' רמ"א בשו"ע אה"ע יז לט; עי' לבוש שם סמ"ב.
  545. עי' שו"ת הרשב"א שבציון 549; רמ"א שם; לבוש שם.
  546. שו"ת הרשב"א שם; ד"מ שם, בשמו.
  547. ע"ע קרוב.
  548. שו"ת הרשב"א שם סי' תשן; ד"מ שם, בשמו.
  549. עי' שו"ת הרשב"א שם; עי' ד"מ שם, בשמו; עי' רמ"א שם; עי' לבוש שם.
  550. רמ"א שם, לפי ח"מ שם ס"ק עח ושו"ת חת"ס אה"ע ח"א סי' מח.
  551. עי' ציון 532.
  552. ע"ע התרת נדרים ציון 449 ואילך. ושם, ציון 462 ואילך, שי"ח.
  553. ע"ע הנ"ל ציון 449.
  554. עי' הג' חכמת שלמה לשו"ע אה"ע סי' יז סל"ט, לשיטתו שבציון 532.
  555. עי' רב פפא בשבועות לב ב, ע"פ עדיות פ"א מי"ב, ורש"י שבועות שם ד"ה כגון דאמר לה לדידה, ורא"ש שם פ"ד סי' יז, בשמו, ור"ן שם (טו א); עי' רמב"ם גרושין פי"ב הט"ו; טוש"ע אה"ע יז ח ולבוש שם: אם עד א' אמר.
  556. עי' רמב"ן שם, שכך קיבל, ע"פ כתובות עב א; עי' או"ז ח"א סי' תרצ, בשם רבינו שמחה; עי' רא"ש שבועות שם, בשם הרמב"ן בשם רבותיו; עי' ר"ן שם.
  557. טוש"ע שם; לבוש שם.
  558. עי' או"ז שם, בשם אבי העזרי; עי' פסקי ריא"ז יבמות פט"ו ה"א סי' א; עי' שלט"ג יבמות מב ב בדפי הרי"ף אות ב, בשמו, ועי' קה"י סי' יז ס"ח, וצ"ב.
  559. עי' ציון 557.
  560. עי' ציון 556.
  561. עי' ח"מ סי' יז ס"ק יז; עי' קה"י שם ס"ח ופת"ש שם ס"ק מד, בשמו, ודחו.
  562. קה"י שם; פת"ש שם, בשמו, והסכים לו.
  563. עי' שו"ת ריב"ש סי' תקח; עי' ד"מ אה"ע סי' יז ס"ק כב, בשמו; רמ"א בשו"ע שם ה (ובציונים שם בט"ס שו"ת רא"ש, וצ"ל ריב"ש); לבוש שם.
  564. לבוש שם.
  565. עי' שו"ת ריב"ש שם; עי' ד"מ שם, בשמו; עי' רמ"א שם; לבוש שם: התירוהו.
  566. עי' שו"ת ריב"ש שם; עי' ד"מ שם, בשמו; עי' רמ"א שם; עי' לבוש שם. ועי' בהגר"א שם ס"ק לב, ראיה לזה מיבמות קו א, לגי' תוס' שם ד"ה ורבא, בשם ס"י.
  567. עי' ציון 12.
  568. עי' ציון 2 ואילך.
  569. עי' משנה יבמות קכב א: והוחזקו להיות משיאין עד מפי עד; ברייתא בירו' יבמות פט"ז ה"ז, לגי' קה"ע שם: ועכשיו משיאין עד מפי עד; ברייתא בירו' שם, לגירסתנו וגי' פ"מ שם: ועכשיו אין משיאין עד מפי עד, לפי פ"מ שם, שנאמר בתמיה; רמב"ם גרושין פי"ב הט"ו; טוש"ע אה"ע יז ג.
  570. ע"ע עדות.
  571. כ"מ מריטב"א יבמות קכב א.
  572. עי' משנה יבמות קכב א: והוחזקו להיות משיאין עד מפי עד מפי עבד וכו' מפי שפחה, לפי רע"ב שם פט"ז מ"ז; עי' רמב"ם גרושין פי"ב הט"ו ופי"ג הט"ו; עי' טוש"ע אה"ע יז ד.
  573. עי' משנה שם: והוחזקו להיות משיאין עד מפי עד וכו' מפי אשה, לפי רע"ב שם; עי' משנה שם קכא ב: אפי' שמע מן הנשים וכו'; עי' רמב"ם פי"ג שם; עי' טוש"ע שם.
  574. עי' רמב"ם שם ושם; עי' טוש"ע שם.
  575. רמב"ם פי"ג שם; עי' שו"ע אה"ע יז ב.
  576. עי' שו"ת בנימין זאב סי' כא; עי' ד"מ אה"ע סי' יז ס"ק כז, בשמו; רמ"א בשו"ע שם ה.
  577. רמ"א שם, ועי' בהגר"א שם ס"ק כז ומרה"צ שם ס"ק כו, ראיה לזה מיבמות קכב א.
  578. עי' ט"ז שם סק"ח ומרה"צ שם.
  579. עי' שלט"ג יבמות מז א בדפי הרי"ף, בשם ריא"ז, והובא בד"מ שם; ט"ז שם; ב"ש שם ס"ק יז ומרה"צ שם, בד' הרמ"א; מרה"צ שם, בד' שו"ת מהרי"ט ח"א סי' מח.
  580. עי' להלן: שאין נאמנים לעדות זו. עי' שלט"ג שם; עי' ט"ז שם.
  581. עי' ציון 400 ואילך. עי' ט"ז שם. ועי' ציון 591 ואילך.
  582. מרה"צ שם, ע"פ פסחים ד א.
  583. עי' ב"ש שם.
  584. רמב"ן שבועות לב ב, שכך קיבל. ועי' ציון 556.
  585. עי' שו"ת מהר"י וייל סי' ט; עי' ד"מ אה"ע סי' יז סק"ז, בשמו; עי' רמ"א בשו"ע שם לט; עי' לבוש שם סמ"ב.
  586. עי' ב"ש שם ס"ק כד, בד' הרמ"א; מרה"צ שם ס"ק לב, בד' הרמ"א; פת"ש שם ס"ק מז, בשמו.
  587. מרה"צ שם, בד' הרמ"א; פת"ש שם, בשמו.
  588. עי' ח"מ שם ס"ק יח.
  589. עי' ח"מ סי' יז ס"ק יז.
  590. עי' ח"מ שם, ע"פ שו"ת הר"ן סי' מז.
  591. עי' רמב"ם גרושין פי"ג ה"ח; עי' שו"ע אה"ע יז יג.
  592. רמב"ם שם, ועי' מ"מ שם, שהוא ע"פ הדין שבציון 601, שאין השומע מפי התינוקות מעיד אלא כשאמר דברים הרבה מעסקי מיתתו, ועי' ב"י שם; שו"ע שם. על גיל הקטן שאינו נאמן, עי' ט"ז שם סק"ט ובי"מ שם סי"ג ונובי"ק אה"ע סי' מא ופת"ש שם ס"ק נו.
  593. יש"ש יבמות פט"ז סי' יד, בד' טור שם; ב"י שם, בד' טור שם, בפי' הא'. ועי' ב"י שם, בפי' הב', ובמסקנה, וט"ז שם סק"ט, שפי' ד' הטור בע"א.
  594. עי' מ"מ גרושין פי"ג ה"ח.
  595. עי' משנה יבמות קכא ב, לפי פהמ"ש לרמב"ם שם.
  596. משנה שם, לפי רב יהודה אמר שמואל בגמ' שם.
  597. עי' ר"י במשנה שם, לפי גמ' שם.
  598. כ"מ מר"י במשנה שם, לפי גמ' שם.
  599. טור אה"ע סי' יז.
  600. עי' גמ' שם, ורש"י ד"ה קמצא בעלמא ורע"ב שם פט"ז מ"ה.
  601. רמב"ם גרושין שם ופהמ"ש שם; טוש"ע שם יג. ועי' דרישה שם ס"ק יט. ועי' יש"ש שם פט"ז סי' יד, ע"פ פהמ"ש לרמב"ם שם, אם צריך שהקטן עצמו יאמר שהתעסק בהספד, ועי' מרה"צ שם ס"ק מד.
  602. עי' ציון הקודם.
  603. עי' ציון 596 ואילך.
  604. ע"ע מסיח לפי תומו.
  605. עי' או"ז ח"א סי' תרצז, בשם ראב"ן ואבי העזרי; עי' טור אה"ע סי' יז, לפי ב"ח שם, ועי' ציון הבא, שי"מ בע"א; עי' תה"ד פסקים סי' רכ, בשם או"ז בשם ראב"ן וראבי"ה.
  606. עי' מאירי יבמות קכא ב, בפי' המשנה שם; עי' טור שם, לפי ט"ז שם סק"ט, ועי' ציון הקודם, שי"מ בע"א.
  607. עי' ציון 601.
  608. עי' ציון 596 ואילך.
  609. עי' או"ז ח"א סי' תרצז, בשם ראב"ן; עי' הלכות ודינין למהר"י וייל סי' מה; עי' תה"ד פסקים סי' רכ; עי' ד"מ שם ס"ק יב, בשם או"ז ומהר"י וייל ותה"ד; עי' רמ"א בשו"ע שם; עי' לבוש שם.
  610. עי' ט"ז שם סק"י, ע"פ ל' המשנה יבמות קכא ב.
  611. עי' או"ז שם, בשם ראב"ן; עי' הלכות ודינין שם; עי' תה"ד שם; עי' ד"מ שם, בשם או"ז ומהר"י וייל ותה"ד; רמ"א שם; לבוש שם.
  612. ע"ע מסיח לפי תומו. עי' או"ז שם, בשם ראב"ן; עי' הלכות ודינין שם; עי' תה"ד שם; עי' ד"מ שם, בשם או"ז ומהר"י וייל ותה"ד.
  613. עי' או"ז שם, בשם ראב"ן; עי' תה"ד פסקים סי' רכ, בשם או"ז בשם ראב"ן; עי' ד"מ שם, בשם או"ז; עי' רמ"א שם; לבוש שם.
  614. עי' או"ז שם, בשם אבי העזרי; עי' תה"ד שם, בשם או"ז בשם ראבי"ה; ט"ז שם, במסקנה.
  615. תוספ' יבמות פי"ד, והובא ברשב"א יבמות קכא ב ומ"מ גרושין פי"ג ה"ט, ועוד; ירו' יבמות פט"ז ה"ה: מיבבתו בין המתים (ועי' ציון 623); עי' רמ"א בשו"ע אה"ע יז ה ולבוש שם: מקוננות (ועי' ציון 620).
  616. עי' רמ"א שם; עי' לבוש שם.
  617. עי' שו"ת ריב"ש סי' תקח; רמ"א שם; לבוש שם.
  618. עי' שו"ת שבו"י ח"א סי' קב, בשם אביו בשם הגאון מהר"מ; באה"ט שם ס"ק כא, בשמו.
  619. עי' שו"ת שבו"י שם; שו"ת שבו"י ח"ב סי' קיד: או הכ"מ או הי"ד; עי' באה"ט שם, בשמו.
  620. עי' רמ"א בשו"ע אה"ע יז ה: מקוננות; עי' לבוש שם. ועי' פ"מ לירו' שם וח"מ שם ס"ק יד ובהגר"א שם סק"ל.
  621. עי' עזרת נשים שם ס"ק נט, ע"פ התוספ' שבציון 615; עי' ערה"ש שם סמ"ח, בשמו, והסכים לו.
  622. ע"ע הספד.
  623. עי' רמ"א בשו"ע אה"ע יז ה: וספדוהו; עי' לבוש שם: וספדו אותו; ערה"ש שם סמ"ח, ע"פ הירו' שבציון 615.
  624. עי' עזרת נשים שם ס"ק נט, ע"פ התוספ' שבציון הנ"ל; עי' ערה"ש שם, בשמו, ודחה, של' "הזכרה" היינו הזכרה על המתים, תפילה בעד נשמת המת.
  625. ע"ע הספד.
  626. עי' ציון 617. עי' ט"ז אה"ע סי' יז סק"ג.
  627. עי' ציון 2 ואילך.
  628. עי' ציון 12.
  629. עי' יבמות קטו א, ורש"י ד"ה עד אחד במלחמה; עי' ירו' יבמות פט"ו ה"א.
  630. מאירי שם.
  631. עי' ציון 9 ואילך.
  632. עי' גמ' שם, בצד הא'.
  633. עי' ציון 887 ואילך. עי' מאירי שם.
  634. עי' ציון 893 ואילך.
  635. מאירי שם: שטוען בדומה.
  636. עי' תוס' שם ד"ה טעמא.
  637. עי' ציון 6 ואילך.
  638. עי' גמ' שם, לגי' רש"י שם ד"ה והכא לא דייקא, לפי רשב"א שם, והסכים לו, והג' הגר"א שם אות א, ותוס' שם, לפי הג' הגר"א שם, ומאירי שם (וכ"מ מפסקי רי"ד שם): והכא לא דייקא ומינסבא, וכעי"ז בגמ' שם, לגי' תוס' חד מקמאי ומהרש"ל שם. בגמ' שם, לגי' רי"ף שם (מב ב), ותוס' חד מקמאי שם, בשמו, ומאירי שם, בשם י"ג, ודחה: והכא זימנין דסניא ליה ולא דייקא ומינסבא, וכעי"ז בגמ' שם, לגירסתנו וגי' רשב"א שם, בשם כל הספרים, ודחה. ועי' תוס' חד מקמאי שם, בפי' גי' זו.
  639. מאירי שם: דעתה בדומה.
  640. עי' יבמות קטו ב, לפי רי"ף ובעה"מ שם א (מב ב) ואו"ז ח"א סי' תרצג, בשם ראבי"ה, ומרדכי שם רמז פח.
  641. עי' ס' הזכות לרמב"ן שם, בשם הראב"ד, ע"פ גמ' שם קכא ב; עי' רא"ש שם פט"ו סי' ב וטור אה"ע סי' יז, בשמו.
  642. שו"ת הר"ן סי' ג, בד' הרי"ף, לשיטתו שבציון 664, ועי' ציונים 658 ואילך, 662 ואילך, שי"מ בע"א.
  643. ציון 657 ואילך.
  644. ירו' יבמות פט"ו ה"א.
  645. ראבי"ה עניני עגונות סי' תתק; או"ז ח"א סי' תרצג.
  646. מלחמות לרמב"ן יבמות קטו א (מב ב); עי' רשב"א שם. ועי' מלחמות ורשב"א שם, בפי' דברי רבי בירו' שם.
  647. רמב"ם גרושין פי"ג הי"ט; עי' או"ז ח"א סי' תרצג בשם ראבי"ה, בשם ר"ח וזקינו; עי' פסקי רי"ד יבמות קטו ב; עי' פסקי ריא"ז שם פט"ו ה"א סי' ו, בשמו; עי' מרדכי שם רמז פח, בשם ר"ח וראב"ן; עי' הגמ"י שם ה"ב, בשם ראב"ן וראבי"ה; טוש"ע אה"ע יז לג.
  648. עי' ציון 640. עי' או"ז שם; עי' מרדכי שם; ב"י אה"ע סי' יז, בד' הרמב"ם, והיינו כראשונים שבציונים 658 ואילך, 664.
  649. עי' או"ז שם, בשם ר"ח וזקינו; עי' מרדכי שם, בשם ר"ח וראב"ן; עי' הגמ"י שם, בשם ראב"ן.
  650. רמב"ם שם הי"ט; או"ז שם, בשם ראבי"ה: נ"ל; מרדכי שם והגמ"י שם ה"ב, בשם ראבי"ה; טוש"ע שם.
  651. עי' או"ז שם, בשם ראבי"ה; עי' הגמ"י שם, בשם ראבי"ה.
  652. עי' ציון 645.
  653. עי' או"ז שם, לשיטתו שבציון הנ"ל.
  654. עי' רשב"א שם קטז ב, בד' הרי"ף, וסותר לרשב"א שבציון 662, וצ"ב; פסקי ריא"ז שם.
  655. עי' פסקי ריא"ז שם.
  656. פסקי ריא"ז שם.
  657. עי' רי"ף יבמות קטו א (מב ב); עי' בעה"מ שם; עי' רמב"ם גרושין פי"ג הי"ט; עי' טוש"ע אה"ע יז לג.
  658. מאירי שם: ויראה; מ"מ שם, בד' הרי"ף (ועי' ציונים 662 ואילך, 664, שי"מ בע"א) והרמב"ם, בפי' הא'; נמוק"י שם, בד' הרי"ף, לפי הג' הב"ח שם אות כ; עי' שו"ת הרא"ם סי' כ, בד' הרי"ף.
  659. עי' ציון 912 ואילך.
  660. עי' בעה"מ שם; עי' מאירי שם, בשם גדולי המחברים.
  661. עי' ראשונים שבציון הקודם; שו"ת הרא"ם שם, בד' הרי"ף.
  662. עי' רשב"א שם, בד' הרי"ף (וסותר לרשב"א שבציון 654, וצ"ב), ועי' ציונים 658, 664, שי"מ בע"א; עי' מאירי שם, בשם גדולי הפוסקים; עי' נמוק"י שם, בד' הרי"ף; עי' בהגר"א שם ס"ק קז, בד' הרי"ף.
  663. עי' נמוק"י שם, בד' הרי"ף.
  664. עי' מ"מ שם, בד' הרי"ף (ועי' ציונים 658, 662 ואילך, שי"מ בע"א) והרמב"ם, בפי' הב'; עי' שו"ת הר"ן סי' ג, בד' הרי"ף; עי' יש"ש שם פט"ו סי' ז, ב' הרי"ף והרמב"ם. ועי' בהגר"א שם, מה שפי' בד' רש"י ותוס'.
  665. עי' שו"ת הר"ן שם.
  666. מרדכי יבמות רמז פט, בשם תשו' רבינו מנחם בר' יעקב ורבינו אליעזר בר' יהודה וה"ר קלונימוס בר גרשון, ושה"ר נתן בר' שמעון ורבינו שמחה בר' שמואל הסכימו לזה, והובא בקצור בב"י אה"ע סי' יז; רמ"א בשו"ע שם נ, בשם י"א; לבוש שם, בשם י"א. ועי' ח"מ שם ס"ק קיג, במה הנידון במרדכי.
  667. עי' ציון 936.
  668. עי' מרדכי שם.
  669. מרדכי שם.
  670. עי' ציון 657 ואילך. עי' רמ"א שם, בשם י"א; עי' לבוש שם, בשם י"א.
  671. עי' רי"ף יבמות קטו א (מב ב), לפי מלחמות לרמב"ן שם וטור אה"ע סי' יז ושו"ת הרא"ם סי' כ, ועי' ציון הבא, שי"מ בע"א; עי' מאירי שם, בשם גדולי הפוסקים, בפי' הא', ועי' ציון הבא, שי"מ בע"א.
  672. עי' רי"ף שם, לפי ס' הזכות לרמב"ן שם, בשם הראב"ד, ועי' ציון הקודם, שי"מ בע"א; עי' רמב"ם גרושין פי"ג הי"ט; עי' בעה"מ שם; עי' מלחמות לרמב"ן שם; עי' מאירי שם, בשם גדולי הפוסקים לפי גדולי המפרשים, ועי' ציון הקודם, שי"מ בע"א; טור שם, בשם הרא"ש.
  673. עי' טור שם, במסקנה; רמ"א בשו"ע שם נ.
  674. עי' רי"ף יבמות קטו א (מב ב), ע"פ גמ' שם קטו א-ב, ועי' ס' הזכות לרמב"ן שם, בשם הראב"ד; רמב"ם גרושין פי"ג הי"ט; טוש"ע אה"ע יז לג.
  675. עי' ציון 2 ואילך.
  676. עי' ציון 12.
  677. עי' גמ' שבציון 1102. ועי' ירו' שבציון 1127 ואילך, שפי' בע"א.
  678. עי' גמ' שם ב, ורש"י ד"ה עד אחד בקטטה.
  679. עי' ציון 9 ואילך.
  680. עי' גמ' שם, בצד הא'.
  681. עי' ציון 6 ואילך.
  682. עי' גמ' שם, לגי' רש"י שם ד"ה והכא לא דייקא, לפי רשב"א שם, והסכים לו, והג' הגר"א שם אות א, ותוס' שם, לפי הג' הגר"א שם, ומאירי שם (וכ"מ מפסקי רי"ד שם): והכא לא דייקא ומינסבא, וכעי"ז בגמ' שם, לגי' תוס' חד מקמאי ומהרש"ל שם. בגמ' שם, לגי' רי"ף שם (מב ב), ותוס' חד מקמאי שם, בשמו, ומאירי שם, בשם י"ג, ודחה: והכא זימנין דסניא ליה ולא דייקא ומינסבא, וכעי"ז בגמ' שם, לגירסתנו וגי' רשב"א שם, בשם כל הספרים, ודחה. ועי' תוס' חד מקמאי שם, בפי' גי' זו.
  683. גמ' שם: תיקו.
  684. עי' רמב"ם גרושין פי"א ה"א; עי' פסקי רי"ד יבמות קטז ב; עי' רשב"א שם, בד' הרי"ף שם (מג ב) ובשם הרמב"ם; שלט"ג שם אות ב, בשם הפוסקים; עי' מאירי שם, בשם גדולי הפוסקים וגדולי המחברים.
  685. עי' פסקי רי"ד שם, שכן עלה בתלמוד ב"תיקו" (עי' ציון 683), וע"ע הלכה: מתוך לשונות התלמוד ציון 281 ואילך; עי' רשב"א שם, בד' הרי"ף.
  686. עי' ציון 654 ואילך.
  687. כ"מ מתוס' חד מקמאי שם.
  688. טוש"ע אה"ע יז מח.
  689. רשב"א שם; מאירי שם; שלט"ג שם, בשם ריא"ז.
  690. עי' ציון 631 ואילך.
  691. עי' ציון 654 ואילך.
  692. עי' רשב"א שם; עי' מאירי שם.
  693. עי' ציון 688.
  694. עי' ציון 684 ואילך.
  695. רמב"ם גרושין פי"ג ה"א; טור אה"ע סי' יז, בשמו.
  696. שו"ע שם מח.
  697. עי' ציון 684 ואילך.
  698. עי' ציון 688.
  699. עי' רמב"ם גרושין פי"ג ה"א; רשב"א וריטב"א יבמות קטז ב, בשמו, ותמהו; מאירי שם, בשם גדולי המחברים, ותמה.
  700. עי' שו"ת הרא"ם סי' כ; עי' כס"מ שם, בשמו.
  701. עי' ציון 627 ואילך.
  702. עי' ציון 647 ואילך. ערה"ש אה"ז סי' יז סרנ"א.
  703. עי' שו"ת הר"ן סי' ג; עי' כס"מ גרושין פי"ג ה"א, בשמו, ובמסקנה.
  704. עי' ציון 647 ואילך. עי' שו"ת הר"ן שם.
  705. עי' כס"מ שם.
  706. עי' ציונים 1088 ואילך, 1093 ואילך. ועי' כס"מ שם.
  707. שו"ת מ"ב סי' צח.
  708. עי' ציונים 1090 ואילך, 1095 ואילך. עי' כס"מ שם, לצד זה, ודחה, לשיטתו בד' הרמב"ם שבציון 1095.
  709. עי' ציונים 1088 ואילך, 1093 ואילך.
  710. שו"ת מ"ב שם, ע"פ טור אה"ע סי' יז.
  711. ע"ע עדות.
  712. דברים יט טו, לגירסתנו וגי' ספרי שופטים פיס' קפח ומס"ק שם ורש"י שם, לגירסתנו (ועי' להלן, שי"ג בע"א), ורלב"ג שם, ועי' להלן, שי"ג בע"א; ספרי שם; אביי בגיטין עא א, לפי רש"י שם ד"ה מפיהם, לגי' רש"ש שם, ועי' להלן, שי"ג בע"א. בדברים שם, לגי' רש"י שם, לגי' כ"י לייפציג (ועי' לעיל, שי"ג בע"א) וגיטין שם, לגירסתנו (ועי' לעיל, שי"ג בע"א) ויבמות לא ב ד"ה ליניחיה, ור"י בכור שור שם: שנים (ולפי"ז רש"י מתפרש כרש"ש, אף שאי"צ להגהתו), ועי' לעיל, שי"ג בע"א.
  713. אביי בגיטין שם: מפיהם; ר"י בכור שור שם.
  714. ספרי שם; אביי בגמ' שם: ולא מפי.
  715. עי' רש"י דברים שם.
  716. רב יוסף בר מניומי אמר רב ששת בגמ' שם.
  717. עי' רי"ו תא"ו נכ"ג ח"ג (קצא א), בשם הירו', וצ"ב, שאינו שם.
  718. עי' רב יוסף בר מניומי אמר רב ששת בגמ' שם.
  719. ע"ע אִלם ציון 9.
  720. עי' ברייתא בגמ' שם, לפי רב יוסף בר מניומי אמר רב ששת בגמ' שם; רמב"ם שם; טור אה"ע סי' יז, בשמו; שו"ע שם יב.
  721. עי' ציון 567 ואילך. עי' ב"ש שם ס"ק כז; עי' ערה"ש שם סע"ו, בשמו.
  722. עי' ב"ש שם, ע"פ הגמ"ר שבציון 741.
  723. עי' ערה"ש שם, בשם כל הפוסקים, וע"פ ירו יבמות פט"ז ה"ז.
  724. עי' או"ז ח"א סי' תרצו; עי' ראשונים שבציונים 745 ואילך, 762.
  725. עי' ירו' יבמות פט"ז ה"ז, ורמב"ם גרושין פי"ג הכ"ח ושו"ע אה"ע יז יא.
  726. ברייתא בירו' שם: ע"פ עדים וכו', לפי ירו' שם.
  727. ירו' שם.
  728. ברייתא ב' בירו' שם.
  729. ירו' שם.
  730. רי"ף גיטין עא א (לד א), שהביא להלכה הגמ' שבציון 716, לפי רשב"א יבמות קכב ב וריטב"א שם א (ונמוק"י יבמות שם (מו ב), בשמו), שאע"פ שהרי"ף ביבמות שם הביא ב' הדעות בירו' ולא הכריע, סמך על דבריו בגיטין, ועי' להלן, שי"מ הרי"ף בע"א; רי"ף גיטין שם, לפי ר"ן שם: ושמא; עי' רמב"ם גרושין פי"ג הכ"ח; עי' או"ז ח"א סי' תרצו, בשמו; מאירי יבמות קכב ב, בשם הרבה מפרשים; הגמ"ר יבמות רמז ק, לשיטתו שבציון 741, ורמז קכג; תה"ד סי' רמ, בשם או"ז (וצ"ב, שאינו שם), וסותר לאו"ז שבציון 738, וצ"ב; ב"י אה"ע סי' יז, בד' רא"ש גיטין פ"ז סי' ב, שהביא להלכה הגמ' שבציון 716, שאע"פ שהרא"ש ביבמות פט"ז סי' ט, הביא ב' הדעות ולא הכריע, סמך על דבריו בגיטין, ועי' להלן, שי"מ בע"א. ועי' מאירי שם, בשם גדולי הפוסקים (הרי"ף), שכ' שהביאו ב' הדעות ולא הכריעו, ועי' לעיל, שי"מ הרי"ף בע"א. ועי' קצור פסקי הרא"ש יבמות שם, וטור שם, בד' הרא"ש, שהרא"ש הביא בד' הדעות ולא הכריע, ועי' לעיל, שי"מ הרא"ש בע"א.
  731. או"ז שם, בד' הרמב"ם.
  732. עי' ציונים 96 ואילך, 109 ואילך, 118 ואילך.
  733. הגמ"ר שם רמז קכג, וסותר להגמ"ר שבציון 741, וצ"ב.
  734. עי' ציון 711 ואילך וע"ע עדות.
  735. עי' הגמ"ר שם רמז קכג; עי' לבוש שם.
  736. הגמ"ר שם רמז ק.
  737. שו"ע שם יא; לבוש שם.
  738. עי' או"ז שם, וסותר לתה"ד בשם או"ז שבציון 730, וצ"ב; מאירי שם; עי' טור שם: ולכאו' נראה, ע"פ רא"ש שם, שהביא ב' הדעות בירו' ולא הכריע.
  739. עי' או"ז שם; עי' מאירי שם.
  740. עי' טור שם.
  741. ע"ע. עי' הגמ"ר יבמות רמז ק, וסותר להגמ"ר שבציון 733, וצ"ב.
  742. כ"מ מרי"ו תא"ו נכ"ג ח"ג (קצא א), בשם הירו', וצ"ב, שאינו שם, ועי' שי"ק לירו' יבמות פט"ז ה"ז.
  743. עי' ציון 737.
  744. עי' ציונים 726 ואילך, 730 ואילך.
  745. עי' רמב"ם גרושין פי"ג הכ"ח; עי' או"ז ח"א סי' תרצו וטור אה"ע סי' יז, בשמו; עי' תה"ד סי' רמ, בשם או"ז; עי' מה"פ לירו' יבמות פט"ז ה"ז, בשם כל המפרשים.
  746. תה"ד שם, בשם או"ז, וצ"ב, שאינו שם.
  747. מ"מ שם ולבוש שם סי"א, בד' הרמב"ם שבציון הקודם.
  748. עי' ציון 409 ואילך.
  749. עי' ציון 411 ואילך.
  750. מ"מ שם, בד' הרמב"ם.
  751. עי' לבוש שם, בד' הרמב"ם.
  752. עי' שו"ע אה"ע יז יא, בסתם.
  753. שו"ע שם, בשם הרמב"ם; רמ"א בשו"ע שם, שכן ראוי להחמיר; לבוש שם, בשם מורו (הרמ"א), שכן ראוי להחמיר.
  754. עי' ציון 737.
  755. עי' ציונים 726 ואילך, 730 ואילך.
  756. רמב"ן יבמות קכב ב; רשב"א שם; מ"מ גרושין פי"ג הכ"ח, בד' הרמב"ם שם (ועי' ציון 762, שי"מ בע"א), ובשם הרשב"א; עי' נמוק"י שם ב (מו ב), בשם רמב"ן וקצת המפרשים; עי' ר"ן גיטין עא א (לד א), בשם הרמב"ן ביבמות, בשם איכא מ"ד (וצ"ב, שאינו שם), ובמסקנה; שו"ע אה"ע יז יא.
  757. ע"ע קיום שטרות.
  758. עי' רמב"ן יבמות שם ב; עי' נמוק"י שם.
  759. עי' ציון 711 ואילך.
  760. עי' ציון 96 ואילך.
  761. עי' ציון 118 ואילך. עי' רמב"ן שם.
  762. רשב"א שם, בד' הרמב"ם שם (והובא במ"מ שם), ועי' ציון 756, שי"מ בע"א; עי' ריטב"א שם א; עי' נמוק"י שם ב, בשמו; עי' ר"ן גיטין שם, בשם הרמב"ן ביבמות, בשם איכא מ"ד (וצ"ב, שאינו שם); עי' ב"ש שם ס"ק כט, בשם שאר פוסקים. ועי' באה"ט שם ס"ק לב.
  763. ע"ע פסולי עדות.
  764. עי' ציון 341.
  765. עי' ציון 342 ואילך.
  766. עי' שי"ק לירו' יבמות פט"ז ה"ו, לד' זו.
  767. עי' ציון 737.
  768. עי' ציונים 726 ואילך, 730 ואילך.
  769. תה"ד סי' רמ.
  770. עי' תה"ד שם; עי' רמ"א בשו"ע אה"ע יז יא; עי' לבוש שם.
  771. עי' ת"ק במשנה יבמות קיד ב; עי' "אמרו לו" לר' יהודה במשנה שם.
  772. ע"ע ממזר.
  773. רמב"ם גרושין פי"ב הט"ו, ועי' מ"מ שם, שהוא ע"פ יבמות קכ א.
  774. עי' פהמ"ש לרמב"ם שם; עי' רמב"ם גרושין שם ואישות פט"ז הל"א; מאירי שם; טוש"ע אה"ע יז מג ומח; עי' רע"ב שם פט"ו מ"א.
  775. עי' משנה שם, לפי מאירי שם.
  776. מאירי שם.
  777. עי' רש"י יבמות קיד ב ד"ה האשה, ע"פ גמ' שם; עי' רע"ב שם פט"ו מ"א.
  778. עי' רש"י שם, ע"פ גמ' שבציון 7 (ועי' גמ' שבציון 8); עי' רע"ב שם.
  779. עי' רש"י שם; עי' רע"ב שם.
  780. עי' רשב"א שם; מאירי שם, ע"פ גמ' שם; עי' ריטב"א שם; עי' מ"מ גרושין פי"ב הט"ו, בסתם, ושכן ד' הרמב"ם.
  781. ע"ע ציון 22 ואילך.
  782. עי' משנה כתובות כב א; עי' רמב"ם גרושין פי"ב ה"א; עי' טוש"ע אה"ע קנב ז.
  783. עי' ירו' יבמות פט"ו ה"א: כמה דאת אמר וכו'.
  784. ירו' שם.
  785. פ"מ שם.
  786. קה"ע שם.
  787. עי' קה"ע שם; כ"מ מפ"מ שם.
  788. קה"ע שם; עי' פ"מ שם.
  789. עי' משנה יבמות קיח ב; עי' רמב"ם יבום פ"ג הי"א; עי' טוש"ע שם קנח א.
  790. עי' ר' בא בירו' שם.
  791. פ"מ שם.
  792. קה"ע שם.
  793. עי' ר' בא בירו' שם.
  794. עי' קה"ע שם. ועי' ציון 821 ואילך.
  795. עי' ר' הושעיה בגמ' שם.
  796. עי' שי"ק שם.
  797. עי' ציון 13 ואילך. עי' ירו' שם: לא סוף דבר וכו', ועי' קה"ע ופ"מ שם.
  798. ירו' שם.
  799. עי' קה"ע שם.
  800. פ"מ שם.
  801. ציון 842 ואילך.
  802. ציון 887 ואילך.
  803. ציון 1099 ואילך.
  804. עי' ב"ש במשנה יבמות קטז ב. ועי' משנה שם, שבתחי' ב"ה חלקו וסברו שאינה נאמנת, ולאחר מכן חזרו בהם.
  805. עי' גמ' שם, בד' ב"ה במשנה שם, קודם שחזרו בהם.
  806. עי' גמ' שם, בד' ב"ש במשנה שם, ועי' קר"א שם.
  807. פסקי הרי"ד שם.
  808. עי' שו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תקמב, והובא בקצור בפת"ש אה"ע סי' יז ס"ק קנח.
  809. עי' ב"ש סי' יז ס"ק קטז, ע"פ יבמות פז ב.
  810. ח"מ סי' יז ס"ק צו; בי"מ שם ס"ה ופת"ש שם ס"ק לד, בשמו.
  811. עי' ציון 481 ואילך. עי' ח"מ שם; עי' בי"מ ופת"ש שם, בשמו.
  812. בי"מ שם, בד' הרמב"ם והטוש"ע; פת"ש שם, בשמו.
  813. עי' פת"ש שם.
  814. עי' אמרו לו לר' יהודה (חכמים שבציון 771) בברייתא יבמות קטז ב, ועי' משנה שם קיד ב; סי' ס' הצבא לרז"ה במדה הב'; מאירי שם קטז ב; רי"ו תא"ו נכ"ג ח"ג (קצה ד), בשם הרמ"ה, והסכים לו, והובא בב"י אה"ע סי' יז; רמ"א בשו"ע שם מג.
  815. עי' יד המלך (לנדא) גרושין פי"ג ה"א.
  816. עי' מאירי שם, בשם גאוני ספרד; רי"ו שם, והובא בב"י שם; רמ"א שם.
  817. מאירי שם.
  818. ס' הצבא שם.
  819. עי' ס' הצבא שם; עי' יד המלך שם. ועי' שטמ"ק כתובות כב ב, בשם הרב שמואל בר דוד, וצ"ב.
  820. עי' קה"ע שבציון 794; שו"ת מוצל מאש ח"א סי' נג, במסקנה.
  821. עי' ציון 772 ואילך.
  822. עי' שו"ת מוצל מאש שם. ועי' הג' רעק"א אה"ע סי' יז ס"ק נד, בשמו, שהביא רק הספק, וצ"ב.
  823. עי' ציון 771 ואילך.
  824. עי' ציון 774.
  825. עי' ב"ש במשנה יבמות קטז ב. ועי' משנה שם, שבתחי' ב"ה חלקו וסברו שאינה נאמנת, ועי' משנה שם קיז א, שלאחר מכן חזרו בהם; עי' רמב"ם אישות פט"ז הל"א; עי' טוש"ע אה"ע יז מג.
  826. מאירי שם קטז ב, בפי' המשנה שבציון הבא.
  827. עי' משנה שם קיז א, לפי תוס' שם ד"ה וחזרו, בתי' הב' וכתובות פא א ד"ה מאן (וכ"מ מתוס' יבמות שם, בשם י"מ, ותוס' רא"ש שם, במסקנה), שזו הראיה שמחמתה ב"ה חזרו להורות כב"ש, ואף הם דרשו מדרש כתובה (ועי' כתובות שם וירו' יבמות פט"ו ה"א) ועי' ציון 829, שי"מ בע"א; עי' רמב"ם שם.
  828. מאירי יבמות שם. ועיי"ש שאפי' לא כתב לה, הוא כאי' כתוב לה, וע"ע תנאי כתובה.
  829. עי' משנה שם קטז ב, לפי תוס' יבמות קיז שם, בתי' הא' (ועי' שו"ת מהרי"ק שורש עב, שכ"ה עיקר סברת התוס' שם), וכתובות נג א ד"ה שאין, ותוס' רא"ש יבמות שם, בתי' הא', ע"פ גמ' שם פא א, שזו הראיה שמחמתה ב"ה חזרו להורות כב"ש (אע"פ שב"ה במשנה שם קטז ב - קיז א, דחו הק"ו), ועי' ציון 827, שי"מ בע"א.
  830. ע"ע כתובה ציונים 15 ואילך, 151.
  831. ע"ע הנ"ל ציונים 18, 29 ואילך, 88 ואילך.
  832. ע"ע הנ"ל ציונים 17, 19 ואילך, 81 ואילך
  833. עי' לעיל ציון 827 ואילך.
  834. עי' ריטב"א יבמות קיז א, בשם מורו הרב הר"מ; עי' ר"ן כתובות כב א (י א); עי' שו"ת מהר"י לבית לוי כלל ג סי' יז, בד' ראשונים שבציון 827. ועי' רי"ו מישרים נכ"ג חי"ב (סח ב), בדעה הא'.
  835. עי' ציון 829.
  836. עי' שו"ת מהר"י לבית לוי שם, בד' ראשונים שבציון הנ"ל. ועי' כנה"ג אה"ע סי' יז הגה"ט אות תסב והגב"י אות ח, בד' הטור.
  837. עי' שו"ת מהר"י בן לב ח"ב סי' עה; עי' שו"ת המבי"ט ח"ג סי' קלד; עי' כנה"ג הגה"ט שם, בשמם. ועי' שו"ת מהרשד"ם אה"ע סי' עה, וסותר לשו"ת מהרשד"ם חו"מ סי' תמח, וצ"ב, ועי' כנה"ג שם.
  838. ציון הבא ואילך.
  839. עי' ציון 771 ואילך.
  840. עי' ציון 774.
  841. עי' ציון 823 ואילך.
  842. עי' רב נחמן ביבמות קיז א; עי' רמב"ם אישות פט"ז הל"א; עיי' טור אה"ע סי' יז; שו"ע שם מג.
  843. מאירי שם.
  844. רמב"ם שם; שו"ע שם.
  845. עי' גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  846. רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  847. עי' מ"מ וכס"מ שם ובדה"ב וב"ח שם סי' ק, בד' הרמב"ם. ועי' טור שם, בשם הרמב"ם, שכ' שנשבעת שמת, ועי' ב"י וב"ח שם, שתמהו.
  848. עי' גמ' שם; עי' רמב"ם שם; עי' טוש"ע סי' יז שם.
  849. עי' רב נחמן בגמ' שם; עי' רמב"ם שם; עי' טור שם; שו"א שם.
  850. דרישה שם סי' ק ס"ק לה.
  851. עי' גמ' שם; רמב"ם שם; שו"ע סי' יז שם.
  852. רש"י שם ד"ה אדעתא; ריטב"א שם, בשמו; עי' מאירי שם.
  853. רמב"ם שם; שו"ע שם. ועי' ב"ש שם ס"ק קלא.
  854. עי' ריטב"א שם, בתי' הא'.
  855. עי' ציון 772 ואילך.
  856. עי' מאירי שם; ריטב"א שם, בתי' הב'. אם נישאת כבר ובאה לב"ד על עסקי כתובתה, עי' ח"מ שם ס"ק פד וב"ש שם ס"ק קלא.
  857. מאירי יבמות קיז א.
  858. עי' גמ' שם, ורש"י ד"ה כל מילי.
  859. עי' יבמות קיז א, לגי' רי"ף שם (מג ב) ופסקי רי"ד שם ואו"ז ח"א סי' תרפט ומאירי שם ומ"מ אישות פט"ז הל"א, ויש"ש יבמות פט"ו סי' יג, בשם רוב ספרים וספרי הרי"ף.
  860. עי' גמ' שם, לגי' רא"ש שם פט"ו סי' ז (ועי' ק"נ שם סק"ק, שפי' בע"א, וצ"ב מל' הרא"ש. וכ"מ מסמ"ג עשין צו וסמ"ק מצוריך סי' רנא).
  861. רמב"ם גרושין פי"ג ה"א; טור אה"ע סי' יז וק, בשמו; או"ז ח"א סי' תרפט, בד' ר"ח; עי' מאירי יבמות קטז א, בשם גדולי המחברים; שו"ע שם יז מד וק ח, בסתם; יש"ש שם פט"ו סי' יג.
  862. רמב"ם שם; עי' מאירי שם, בשם גדולי המחברים.
  863. לבוש שם, לד' זו.
  864. עי' מאירי שם, לד' זו; עי' מ"מ שם, בד' הרמב"ם; עי' יש"ש שם.
  865. ע"ע אם תמצא לומר ציון 2 ואילך.
  866. עי' מ"מ שם, בד' הרמב"ם; עי' יש"ש שם.
  867. עי' רא"ש שם; טור שם סי' יז, בשמו, והסכים לו, וסי' ק; עי' מאירי שם; שו"ע שם ושם, בשם יש מי שאומר.
  868. ב"י שם סי' יז ויש"ש שם, בד' הרא"ש שבציון הקודם.
  869. עי' מאירי שם; עי' ק"נ שם, בד' הרא"ש, וצ"ב מל' הרא"ש. וע"ע אם תמצא לומר ציון 10 ואילך.
  870. מאירי יבמות קיז א.
  871. עי' גמ' שם.
  872. גמ' שם: תיקו.
  873. עי' רי"ף שבציון הבא; עי' או"ז ח"א סי' תרפט, בשם ר"ח; רא"ש שם פט"ו סי' ז; טור אה"ע סי' יז, בשמו, והסכים לו, וסי' ק; שו"ע שם יז מד וק ח, בשם יש מי שאומר.
  874. עי' רי"ף יבמות קיז א (מג ב); עי' או"ז שם, בשם ר"ח; עי' רא"ש שם.
  875. רמב"ם אישות פט"ז הל"א; טור שם סי' יז, בשמו; מאירי שם, בשם גדולי המחברים; שו"ע שם ושם, בסתם.
  876. עי' ציון 872.
  877. עי' מ"מ שם, בד' הרמב"ם. וע"ע הלכה: מתוך לשונות התלמוד ציון 284 ואילך.
  878. עי' ב"י שם, בד' הרמב"ם: ושמא י"ל.
  879. לבוש שם, לד' זו
  880. עי' ציון 849 ואילך.
  881. ריטב"א יבמות קיז א: ומסתברא; נמוק"י שם (מג), בשמו; רמ"א בשו"ע אה"ע יז מג, בשם י"א.
  882. עי' ציון 2 ואילך.
  883. עי' ציון 12.
  884. עי' ציון 6 ואילך.
  885. עי' ריטב"א שם; נמוק"י שם, בשמו. ועי' ח"מ שם, שהוא דוקא בהביאה היא את העד, וצ"ב מל' הריטב"א שם.
  886. עי' ב"י שם; שו"ע שם, שהשמיט, לפי ח"מ שם ס"ק פה.
  887. עי' ציון 774.
  888. עי' ציון 771 ואילך.
  889. רבא ביבמות קיד ב; רמב"ם גרושין פי"ג ה"ב; טוש"ע אה"ע יז מח.
  890. עי' ת"ק במשנה שם; עי' רמב"ם שם; עי' טוש"ע שם.
  891. עי' משנה שם; עי' רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  892. ירו' יבמות פט"ו ה"א.
  893. עי' רבא בגמ' שם, ורש"י ד"ה האשה וד"ה בדדמי; ראבי"ה עניני עגונות סי' תתק (ואו"ז ח"א סי' תרצג ומרדכי יבמות רמז פח, בשמו), בפי' הירו' שבציון הקודם; עי' מאירי שם.
  894. רש"י שם ד"ה בדדמי.
  895. מאירי שם.
  896. עי' רש"י שם ד"ה האשה.
  897. רמב"ם שם; מאירי שם; שו"ע שם.
  898. שו"ת הרא"ם סי' כ, והובא בכס"מ שם ה"א.
  899. עי' גמ' שם.
  900. מאירי שם.
  901. עי' גמ' שם, ורש"י ד"ה סמתרי. ועי' פסקי רי"ד שם ומלא הרועים שם.
  902. עי' תוס' שם ד"ה זימנין; עי' התוס' רא"ש שם.
  903. תוס' שם; תוס' רא"ש שם.
  904. עי' ציון 887 ואילך.
  905. עי' ב"ש סי' יז ס"ק קס.
  906. רי"ף יבמות קיד ב (מב א), לפי מ"מ גרושין פי"ג ה"ב, ועי' ציון 912, שי"מ בע"א; רמב"ם שם, לפי תוס' חד מקמאי ורשב"א שם וטור אה"ע סי' יז ונמוק"י שם (מב א), ותמהו, ועי' ציון הנ"ל, שי"מ בע"א; מאירי שם, בשם גדולי המחברים, ותמה; שו"ע שם מח, בסתם; לבוש שם, בשם הרמב"ם.
  907. עי' שו"ת הר"ן סי' ג, בד' הרמב"ם; עי' מ"מ שם, בד' הרמב"ם; עי' שו"ת הרא"ם סי' כ (והובא בכס"מ שם ה"א), בד' הרמב"ם.
  908. עי' שו"ת הרא"ם שם; ח"מ סי' יז ס"ק קח, בפי' המ"מ שבציון הקודם.
  909. שו"ת הרא"ם שם.
  910. עי' לבוש שם, בד' הרמב"ם; עי' ב"ש שם ס"ק קנ, בשמו, ותמה.
  911. לבוש שם, בד' הרמב"ם; עי' ב"ש שם, בשמו, ותמה.
  912. רי"ף שם, לפי ב"י שם, ועי' ציון 906, שי"מ בע"א; רמב"ם שם, לפי לח"מ שם, ועי' ציון הנ"ל, שי"מ בע"א; פסקי רי"ד שם; תוס' חד מקמאי שם; רמב"ן שם; רשב"א שם; עי' מאירי שם; ריטב"א שם; נמוק"י שם, בשם רשב"א וריטב"א; שו"ע שם, בשם י"א; רמ"א שבציונים 1072, 1087, לפי בהגר"א שם ס"ק קנח; לבוש שם, בשם י"א.
  913. עי' רשב"א שם.
  914. עי' פסקי רי"ד שם; עי' ריטב"א שם.
  915. פסקי רי"ד שם.
  916. עי' ריטב"א שם.
  917. עי' ציון 1058 ואילך.
  918. רשב"א שם; עי' ריטב"א שם; עי' נמוק"י שם. ועי' שו"ת הרא"ם שם, מה שיישב לד' הרמב"ם.
  919. עי' ציון 936.
  920. עי' טור שם. ועי' שו"ת הרא"ם שם, מה שיישב לד' הרמב"ם.
  921. פסקי ריא"ז יבמות פט"ו ה"א סי' ד: נראה בעיני, והובא בשלט"ג שם מב א בדפי הרי"ף אות א.
  922. ירו' יבמות פט"ו ה"א: עד כדון כשהיתה מלחמה וכו', לפי ראבי"ה עניני עגונות סי' תתק (והובא בשמו באו"ז ח"א סי' תרצג) וקה"ע שם.
  923. עי' ירו' שם.
  924. ראבי"ה שם.
  925. עי' ראבי"ה שם.
  926. ראבי"ה שם.
  927. ירו' שם, לפי ראבי"ה שם וקה"ע שם.
  928. עי' קה"ע שם.
  929. ירו' שם, לפי ראבי"ה שם וקה"ע שם, ולפי פ"מ שם, ע"פ מרדכי רמז פח בשם ראבי"ה; עי' הגמ"י גרושין פי"ג ה"א, בשם ראבי"ה. ועי' ראבי"ה שם, שניתן לדחוק ולפרש שהירו' פושט שאינה נאמנת, אבל אין הל' משמע כן.
  930. ראבי"ה שם.
  931. ירו' שם, לפי ראבי"ה שם.
  932. ראבי"ה שם; עי' קה"ע שם; עי' פ"מ שם.
  933. ראבי"ה שם.
  934. עי' פ"מ שם.
  935. פ"מ שם, ע"פ המרדכי שם, בשם ראבי"ה.
  936. עי' רבא ביבמות קיד ב; עי' רמב"ם גרושין פי"ג ה"ב; עי' טוש"ע אה"ע יז מח.
  937. פסקי רי"ד שם; רשב"א שם; ריטב"א שם, בשם י"מ; מאירי שם, בשם גדולי הדור; עי' פסקי ריא"ז שם פט"ו ה"א סי' ג.
  938. ריטב"א שם, בשם י"מ.
  939. פסקי רי"ד שם; עי' רשב"א שם; עי' מאירי שם, בשם גדולי הדור; עי' פסקי ריא"ז שם; עי' ריטב"א שם, בשם י"מ.
  940. ריטב"א שם, בשם י"מ.
  941. מאירי שם, בשם גדולי הדור; עי' פסקי ריא"ז שם; עי' ריטב"א שם.
  942. עי' רשב"א שם, בד' הרמב"ם שבציון 906; ריטב"א שם, בדעה הא'.
  943. עי' ריטב"א שם, בדעה הא', ע"פ גמ' שבציונים 899, 901.
  944. עי' ירו' יבמות פט"ו ה"א: היא אמרה על מטתו מת וכו', לפי קה"ע (וסותר לשי"ק שבציון 947, וצ"ב) ופ"מ שם, ועי' ציון הנ"ל, שי"מ בע"א.
  945. עי' ירו' שם.
  946. עי' קה"ע שם.
  947. עי' ירו' שם: היא אמרה על מטתו מת וכו', לפי שי"ק שם (וסותר לקה"ע שבציון 944, וצ"ב), שלא יסתור הירו' לגמ' שבציון 936.
  948. עי' ראבי"ה עניני עגונות סי' תתק; עי' מרדכי יבמות רמז פח והגמ"י גרושין פי"ג ה"ב, בשמו; רמ"א בשו"ע אה"ע יז מח; עי' לבוש שם.
  949. עי' ציון 936. עי' ראבי"ה שם; עי' מרדכי שם והגמ"י שם, בשמו; עי' לבוש שם.
  950. עי' ראבי"ה שם; עי' מרדכי שם והגמ"י שם, בשמו; רמ"א שם; עי' לבוש שם.
  951. עי' מרדכי שם, בשם ראבי"ה; הגמ"י שם, בשם ראבי"ה; עי' לבוש שם.
  952. מרדכי שם והגמ"י שם, בשם ראבי"ה; לבוש שם.
  953. לבוש שם.
  954. עי' ראבי"ה שם, בגוף השאלה; עי' מרדכי שם והגמ"י שם, בשמו; עי' רמ"א שם; עי' לבוש שם.
  955. עי' ראבי"ה שם; עי' מרדכי שם, בשמו; עי' ט"ז שם ס"ק סד, בשמו.
  956. עי' ראבי"ה שם; עי' מרדכי שם והגמ"י שם, בשמו; רמ"א שם; לבוש שם: קרוב למערכת.
  957. עי' שו"ת הב"ח סי' פב.
  958. עי' ט"ז אה"ע סי' יז ס"ק סד, וסיים: כנלע"ד, ע"פ מרדכי שבציון 955; עי' ב"ש שם ס"ק קמט, בשמו.
  959. עי' ציון 906 ואילך.
  960. עי' ח"מ סי' יז סק"ק; ב"ש שם ס"ק קמט, בשמו, ודחה.
  961. עי' ציון 907 ואילך.
  962. עי' ח"מ שם ס"ק קח; עי' מרה"צ שם ס"ק קעט, בשמו.
  963. ב"ש שם.
  964. עי' מרה"צ ס"ק קעח.
  965. רשב"א יבמות קיד ב, לפי בי"מ אה"ע סי' יז סמ"ח ומרה"צ שם; רמ"א בשו"ע שם, לפי מרה"צ שם, בד' ב"ש שם ס"ק קמח; מהרש"א יבמות קטו א, לפי מרה"צ שם.
  966. יש"ש יבמות פט"ו סי' ב.
  967. עי' מרה"צ שם, בד' יש"ש.
  968. עי' ציון 912 ואילך.
  969. עי' ציון 914 ואילך.
  970. עי' באה"ט אה"ע סי' יז ס"ק קמו, וסיים: וצ"ע.
  971. עי' רש"י יבמות קטו א ד"ה דאי בעיא אמרה; עי' פסקי רי"ד שם, בפי' הא', ודחה; עי' או"ז ח"א סי' תרפח, בשם רבינו יהודה בר נתן; עי' תו"י שם קיד ב; עי' רמב"ן שם; עי' רשב"א שם; עי' מאירי שם.
  972. כ"מ מפסקי רי"ד שם.
  973. עי' ב"ח אה"ע סי' יז, בד' רמב"ם גרושין פי"ג ה"ב, ועי' ציון הבא, שי"מ בע"א.
  974. עי' לח"מ שם, בד' רמב"ם שם, ועי' ציון הקודם, שי"מ בע"א.
  975. עי' ציון 810 ואילך.
  976. עי' ח"מ סי' יז ס"ק צז, לשיטתו שבציון 810.
  977. עי' יבמות קיד ב, ורש"י ד"ה החזיקה היא.
  978. רמב"ן שם.
  979. עי' גמ' שם קיד ב - קטו א, ורש"י שם קטו א ד"ה דאי בעיא. ועי' תוס' שם ד"ה דאי, בטעם שאין אומרים שתהיה נאמנת מיגו שיכולה לומר מת על מיטתו (עי' ציון 936).
  980. גמ' שם קטו א, ורש"י שם.
  981. עי' גמ' שם. ועי' תוס' שם ד"ה או.
  982. גמ' שם, לפי רי"ף שם (מב ב) ותוס' חד מקמאי שם ואו"ז ח"א סי' תרפח ורא"ש שם פט"ו סי' א וריטב"א שם.
  983. תוס' חד מקמאי יבמות קטו א; עי' פסקי רי"ד שם; או"ז ח"א סי' תרפח; קצור פסקי הרא"ש שם פט"ו סי' א, ע"פ רא"ש שבציון 986.
  984. רמב"ם גרושין פי"ג ה"ג; עי' רא"ש שם פט"ו סי' א; עי' פסקי ריא"ז שם ה"א סי' ה; טוש"ע אה"ע יז מט.
  985. עי' ציון 982.
  986. תוס' חד מקמאי שם; פסקי רי"ד שם; או"ז שם; רא"ש שם; עי' פסקי ריא"ז שם.
  987. פסקי ריא"ז שם. ועי' ציון 995.
  988. רמב"ם גרושין פי"ג ה"ג; טור אה"ע סי' יז, בשמו; שו"ע שם מט; לבוש שם, בסתם.
  989. עי' ציון 982.
  990. עי' מ"מ שם, בד' הרמב"ם; פרישה שם סק"פ, בד' הרמב"ם.
  991. עי' ט"ז שם ס"ק סה, בד' הרמב"ם.
  992. עי' ציון 771 ואילך.
  993. עי' ציון 774.
  994. עי' ציון 889 ואילך.
  995. כס"מ שם, בד' הרמב"ם.
  996. עי' ציון 979.
  997. לבוש שם, לד' זו.
  998. עי' פסקי ריא"ז יבמות פט"ו ה"א סי' ה; עי' טור שם, בשם הרא"ש; עי' ק"נ שם פט"ו סי' א סק"ג, בד' הרא"ש שבציון הבא (ולפי"ז י"ל כן אף בד' הראשונים שבציון 986, וצ"ב); עי' רמ"א בשו"ע שם, בשם י"א; עי' לבוש שם, בשם י"א.
  999. עי' ציון 982.
  1000. עי' רא"ש שם; עי' פסקי ריא"ז שם.
  1001. ק"נ שם.
  1002. עי' פסקי ריא"ז שם.
  1003. עי' ציון 983 ואילך.
  1004. מאירי יבמות קטו א.
  1005. עי' מאירי שם, ע"פ גמ' שם.
  1006. עי' ציון 983 ואילך.
  1007. ב"ש סי' יז ס"ק קנ.
  1008. עי' ציון 912 ואילך.
  1009. עי' ציון 906 ואילך.
  1010. עי' ציון 979.
  1011. עי' ב"ש שם.
  1012. עי' ציון 907 ואילך.
  1013. עי' ציון 910 ואילך.
  1014. ב"ש שם, בד' הלבוש שבציון הנ"ל ואילך.
  1015. עי' ציון 983 ואילך.
  1016. עי' רמב"ן יבמות קיד ב; עי' פרישה אה"ע סי' יז ס"ק עט, בד' הטור שם, ועי' ציון הבא, שי"מ בע"א; עי' ב"ח שם, בקו"א, בשמו.
  1017. עי' ב"ח שם, בקו"א, וט"ז שם ס"ק עב, בד' טור שם, ועי' ציון הקודם, שי"מ בע"א.
  1018. עי' רש"י יבמות קטו א ד"ה עישינו.
  1019. רי"ו תא"ו נכ"ג ח"ג (קצה ב).
  1020. רש"י שם; עי' תוס' חד מקמאי שם; עי' פסקי רי"ד שבציון 1035; עי' מאירי שם. ועי' ציון 1029.
  1021. עי' ברייתא שם; רמב"ם גרושין פי"ג ה"ה; טוש"ע אה"ע יז נב.
  1022. עי' גמ' שם, ורש"י ד"ה אינה נאמנת.
  1023. עי' רש"י שם.
  1024. עי' רש"י שם ד"ה שאני התם.
  1025. עי' גמ' שם; עי' רמב"ם שם; עי' טוש"ע שם.
  1026. עי' תוס' חד מקמאי שם.
  1027. ע"ע מיגו ציון 13 ואילך.
  1028. עי' ריטב"א שם, בשם מורו הרב.
  1029. תוס' חד מקמאי יבמות קטו א.
  1030. עי' תוס' חד מקמאי יבמות קטו א: ואפשר לפרושי.
  1031. תוס' חד מקמאי שם.
  1032. עי' ציון 977 ואילך.
  1033. עי' ציון 1022 ואילך.
  1034. כ"מ מרש"י יבמות קטו א ד"ה שאני התם; פסקי רי"ד שם.
  1035. פסקי רי"ד שם.
  1036. עי' ציון 979 ואילך.
  1037. עי' ריטב"א שם.
  1038. עי' ברייתא יבמות קטו א; עי' רמב"ם גרושין פי"ג ה"ו; עי' טוש"ע אה"ע יז נד.
  1039. עי' ציון הקודם.
  1040. עי' ציון 977 ואילך. עי' יבמות קטו א.
  1041. עי' רש"י שם ד"ה התם כדרב.
  1042. עי' גמ' שם.
  1043. עי' רש"י ע"ז כה ב ד"ה אשה כלי זיינה עליה; תוס' שם ד"ה איכא, בשמו, ודחו.
  1044. תוס' שם. ועי' באה"ט אה"ע סי' יז ס"ק קנט, באישה זקנה.
  1045. עי' תוס' יבמות קיד ב ד"ה זימנין; כ"מ ממאירי שם קטו א.
  1046. עי' תוס' חד מקמאי שם. וכעי"ז בפסקי רי"ד שם.
  1047. עי' ציון 1038.
  1048. עי' ציון 1018 ואילך.
  1049. עי' ציון 1025.
  1050. עי' רמב"ם גרושין פי"ג ה"ו; כ"מ מטור אה"ע סי' יז; עי' שו"ע שם נד.
  1051. עי' גמ' שבציון 1042.
  1052. רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  1053. רמב"ם גרושין פי"ג ה"ה; טוש"ע אה"ע יז נג.
  1054. מאירי שם.
  1055. עי' רבא ביבמות קיד ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  1056. עי' רבא בגמ' שם; עי' מאירי שם.
  1057. עי' גמ' שם: דההיא דאתת לקמיה דרבא וכו'; מאירי שם.
  1058. רבא בגמ' שם.
  1059. עי' ציון 887 ואילך.
  1060. עי' ציון 936.
  1061. עי' רבא בגמ' שם; טור שם; רמ"א בשו"ע שם. הרמב"ם ושו"ע השמיטו.
  1062. מאירי שם.
  1063. עי' לבוש שם.
  1064. עי' רבא בגמ' שם; עי' רמב"ם שם; מאירי שם; עי' טוש"ע שם.
  1065. עי' ציון 910 ואילך. לבוש שם, לשיטתו שבציון הנ"ל ואילך.
  1066. עי' שו"ת מהר"ם אלשקר סי' סז; עי' פת"ש אה"ע סי' יז ס"ק קעא, בשמו; עי' ב"י שם: נראה; רמ"א בשו"ע שם נג; עי' לבוש שם.
  1067. רש"י יבמות קיד ב ד"ה מפולת.
  1068. עי' גמ' שם; רמב"ם גרושין פי"ג ה"ד; טוש"ע אה"ע יז נא.
  1069. עי' גמ' שם; עי' טור שם; עי' רמ"א בשו"ע שם.
  1070. עי' מאירי שם; עי' לבוש שם.
  1071. רמ"א בשו"ע אה"ע יז נא.
  1072. עי' ציון 912 ואילך. עי' מ"מ גרושין פי"ג ה"ד; עי' רמ"א שם.
  1073. עי' ציון 906 ואילך.
  1074. עי' מ"מ שם, בד' רמב"ם שבציון 912, לשיטתו שבציון הנ"ל.
  1075. עי' ציון 913 ואילך.
  1076. עי' ציון 979.
  1077. עי' ב"ש שם ס"ק קנו. ועי' מה"צ שם ס"ק קפה.
  1078. עי' ציון 907 ואילך.
  1079. עי' ציון 910 ואילך.
  1080. עי' ב"ש שם, בד' הלבוש שבציון הנ"ל ואילך.
  1081. עי' יבמות קיד ב; רמב"ם גרושין פי"ג ה"ד; טוש"ע אה"ע יז נא.
  1082. עי' גמ' שם; עי' טור שם; עי' רמ"א בשו"ע שם.
  1083. עי' מאירי שם; עי' לבוש שם.
  1084. עי' רמב"ם שם; עי' שו"ע שם; לבוש שם.
  1085. רי"ו תא"ו נכ"ג ח"ג (קצה ב).
  1086. עי' ציון 912 ואילך.
  1087. עי' מ"מ גרושין פי"ג ה"ד; עי' רמ"א בשו"ע אה"ע יז נא. ועי' ציון 1075 ואילך.
  1088. עי' "אמרי לה" הא' ביבמות קיד ב, ועי' מ"מ גרושין פי"ג ה"ז, שהם ב' לשונות. ועי' מאירי שם, שכ' שהוא ספק בגמ', וע"ע הלכה: בשני לשונות ציון 330 ואילך, מח' אם "אמרי לה" הוא כב' לשונות או ספק בדין.
  1089. מאירי שם.
  1090. עי' "אמרי לה" הב' בגמ' שם.
  1091. רמב"ם שם.
  1092. עי' רמב"ם שם.
  1093. רמב"ם גרושין פי"ג ה"ז, לגי' שו"ת הר"ן סי' ג, ועי' ציון 1095, שי"ג בע"א; עי' או"ז ח"א סי' תרפח, בשם ר"ח; עי' מאירי יבמות קיד ב, בדעה הא'; עי' פסקי ריא"ז שם פט"ו ה"א סי' ט; טור אה"ע סי' יז; רמ"א בשו"ע שם נה, בשם י"א. ועי' מאירי שם, בשם גדולי המחברים, והל' צ"ב (ועי' הערות המהדיר שם, שצ"ל שנאמנת).
  1094. עי' או"ז שם, בשם ר"ח; רי"ו תא"ו נכ"ג ח"ג (קצה ב); עי' שו"ת הר"ן שם. וע"ע הלכה: בשני לשונות ציון 306 ואילך, שי"ס שכשיש ב' לשונות הוא ספק בדין ומחמירים בשל תורה.
  1095. רמב"ם שם, לגירסתנו וגי' מ"מ שם וכס"מ שם ה"א (עיי"ש הוכחה לזה מל' הרמב"ם שבציון 1091 ואילך), ועי' ציון 1093, שי"ג בע"א; שו"ע אה"ע יז נה.
  1096. ע"ע הנ"ל: שם ציון 299 ואילך.
  1097. עי' מ"מ שם, בד' הרמב"ם.
  1098. מאירי שם, בשם י"א.
  1099. עי' ציון 774.
  1100. עי' ציון 771 ואילך.
  1101. פסקי רי"ד יבמות קטז א.
  1102. עי' גמ' שם, במסקנה; עי' רמב"ם גרושין פי"ג ה"א; עי' טוש"ע אה"ע יז מח.
  1103. ת"ק במשנה שם קיד ב; עי' רמב"ם שם; עי' טוש"ע שם.
  1104. פסקי רי"ד שם.
  1105. יבמות קטז א.
  1106. עי' פסקי ריא"ז שם פט"ו ה"א סי' יב; עי' שו"ת הרא"ם סי' כ, והובא בכס"מ גרושין פי"ג ה"א.
  1107. עי' רמב"ם שם; עי' פסקי ריא"ז שם.
  1108. רש"י שם ד"ה דמשקרא.
  1109. פסקי ריא"ז שם.
  1110. גמ' שם ב, לגירסתנו: דארגיל הוא קטטה, לפי תוס' שם ד"ה איכא ותוס' רא"ש שם, ועי' שו"ת הרא"ם שם (והובא בכס"מ שם), בד' הרמב"ם שם, שפי' הגמ' בע"א. ועי' תוס' שם ותוס' רא"ש שם, שי"ג: דארגילה היא קטטה, ודחו, ועי' ב"ח אה"ע סי' יז.
  1111. עי' תוס' שם; תוס' רא"ש שם.
  1112. עי' ציון 1102.
  1113. עי' תוס' שם; עי' תוס' רא"ש שם.
  1114. עי' רשב"א שם א; עי' תוס' רא"ש שם ב, בשם ר"ח; עי' מאירי שם א; עי' ריטב"א שם ב. ועי' רשב"א שם א ותוס' רא"ש שם ב, שק' א"כ למה לא נזכר הנפק"מ בגמ', ועי' ריטב"א שם, שחד מינייהו נקיט.
  1115. גמ' שם א.
  1116. רש"י שם ד"ה דאמרה בדדמי.
  1117. גמ' שם, לפי תוס' שם ותוס' רא"ש שם. ועי' שו"ת הרא"ם שם (והובא בכס"מ שם), בד' הרמב"ם, שפי' הגמ' בע"א.
  1118. עי' תוס' שם; עי' תוס' רא"ש שם.
  1119. פסקי ריא"ז שם.
  1120. עי' רשב"א שם א; עי' תוס' רא"ש שם ב, בשם ר"ח; עי' מאירי שם א; עי' ריטב"א שם ב. ועי' ציון 1114.
  1121. טור אה"ע סי' יז.
  1122. מאירי יבמות קטז א; מ"מ גרושין פי"ג ה"א, בד' הרמב"ם שם; ב"י שם, בשמו; נמוק"י שם ב (מג ב); ד"מ שם ס"ק מג, בשמו; רמ"א בשו"ע שם מח; ק"נ יבמות פט"ו סי' ו סק"פ, בד' הרא"ש שבציון 1124.
  1123. רשב"א שם א.
  1124. רשב"א שם; עי' רא"ש שם; עי' מאירי שם; עי' מ"מ שם, בד' הרמב"ם שם.
  1125. עי' פסקי רי"ד יבמות קיד ב, בשם ר"ח; עי' פסקי ריא"ז שם פט"ו ה"א סי' יב.
  1126. פסקי ריא"ז שם, והובא בשלט"ג שם מג ב בדפי הרי"ף אות א.
  1127. עי' ירו' שבציון 1129, ופ"מ שבציונים 1128, 1131.
  1128. פ"מ לירו' יבמות פט"ו ה"א.
  1129. עי' ר' בא בשם רב חייה בר אשי בירו' שם.
  1130. עי' ירו' שם.
  1131. פ"מ שם.
  1132. עי' שו"ת הרי"ד סי' נז; פסקי ריא"ז יבמות פט"ו ה"א סי' יב, בשמו, והובא בשלט"ג שם מג ב בדפי הרי"ף אות א; עי' רמ"א בשו"ע אה"ע יז מח. ועי' ב"ש שם ס"ק קמא.
  1133. פסקי ריא"ז שם: ולי נראה; ח"מ שם ס"ק צד, בד' שו"ת הר"ן סי' ג, ושכ"נ מהגמ' והפוסקים. ועי' מרה"צ שם ס"ק קעג.
  1134. פסקי ריא"ז שם.
  1135. עי' ציון 1126.
  1136. פסקי ריא"ז שם.
  1137. עי' שו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תקמב; פת"ש אה"ע סי' יז ס"ק קסו, בשמו.