אנציקלופדיה תלמודית:סרכא

הגדרת הערך - חוט של ריר שיוצא לפעמים מדופן ריאה של בעל חיים ונסרך אל מקום אחר.

מהותה ודינה

מהותה

סירכא היא חוט של ריר שיוצא מריאה של בעל חיים ונסרך אל מקום אחר^[1]. בדרך היווצרותה נחלקו ראשונים: א) יש סוברים שכל סירכא נעשית על ידי נקב שנוצר בריאה תחתיה, שהמשקה שמצטבר בריאה – שהיא שואבת כל מיני משקים^[2] - יוצא מעט מעט דרך הנקב, ונקפה ונעשה קרום, והיא הסירכא^[3]. ב) ויש שמצדדים לומר שסירכה רגילה לבא בכל מקום בריאה, אף במקום שאין נקב, מחמת המשקים שהריאה שאבה^[4]. ג) ויש סוברים ששני סוגי סרכות יש, שכשהיא במקום שהריאה דחוקה שם לדבר אחר מדרך בריאתה, אינה מחמת נקב אלא מפני דוחק הרביצה, אבל כשאינה במקום שהריאה דחוקה שם, היא נוצרת מחמת נקב^[5].

דינה

בדין הסירכות יש חילוק בין סירכא ששני קצותיה במקומות שהם מתרחקים זה מזה, שהיא עתידה להתפרק ולהתנתק, ולפיכך הריאה נחשבת נקובה, וטרפה - והיא אחת משבעים הטרפות שמנו ראשונים בבהמה וחיה^[6] - לבין סירכא ששני קצותיה במקומות שהם דבוקים וצמודים ודחוקים זה לזה, שאינה עתידה להתפרק, ואינה אוסרת^[7]. על אופנים שמתירים אפילו סירכא שאינה במקומות סמוכים ודבוקים, משום שתולים שהיא נוצרה מאבר אחר, עי' להלן^[8].

בטעם שסירכא שעתידה להתפרק מחשיבה את הריאה נקובה, ומטריפתה, נחלקו ראשונים, שלסוברים שסירכא נוצרת מחמת נקב^[9], היא מטריפה משום שהיא מוכיחה שיש נקב בריאה^[10] - והסירכא עצמה אינה מועילה לסתום את הנקב^[11], לפי שקרום שעלה מחמת מכה בריאה אינה מועיל לסתום נקב שבה^[12] - ולסוברים שסירכא נוצרת אף ללא נקב^[13], הריאה נחשבת נקובה משום שכשהסירכא תתפרק, ודאי תנקב את הריאה, ומאחר שסופה להנקב, כבר מעתה היא חשובה נקובה^[14].

בשאר איברים

בגמרא לא הוזכרה סירכא אלא בריאה, ולא באיברים אחרים^[15]. ונחלקו ראשונים בסירכא בשאר איברים שנקב משהו פוסל בהם, כגון הדקין*^[16] והלב*^[17], אם היא פוסלת, כסירכא שבריאה: יש סוברים שהיא פוסלת, שהרי היא כנקב^[18]. ויש סוברים שאינה פוסלת, לפי שאין לך בטריפות אלא מה שמנו חכמים^[19], וכן כתבו אחרונים להלכה^[20].

בדיקת ריאה מסירכות

על החיוב לבדוק כל ריאה שמא יש בה סירכות, ועל צורת הבדיקה ופרטיה, והדין כשלא בדקו, או כשהניחו את הריאה אצל גוי קודם הבדיקה, אם יש לחוש שהוא ניתק את הסרכות, ע"ע בדיקת ריאה.

בדיקת נפיחה בפושרים בזמן הזה

מצינו כמה סירכות שלא התירו אותן אלא על ידי בדיקה, שמנפחים את הריאה בפושרים, ובודקים אם אויר אינו יוצא ממנה^[21], ויש ראשונים שכתבו שבזמן הזה אין אנו בקיאים בבדיקה זו, ולפיכך כל סירכא שאמרו שצריך בדיקה כדי להכשירה, בזמן הזה היא טרפה^[22]. ויש שנראה מדבריהם שחולקים וסוברים שאף בזמן הזה ניתן להכשיר על ידי בדיקה בנפיחה^[23]. וע"ע בדיקת ריאה וע' ריאה.

סוגיה

תלויה

סירכא היוצאת מהריאה, והיא תלויה, כלומר שאינה נאחזת בראשה השני לשום מקום, אלא כחוט יוצא ותלוי בה, יש ראשונים שכתבו שהיא טרפה^[24], ויש שמתירים אותה על ידי בדיקת נפיחה^[25], ויש שכתבו, וכן כתבו אחרונים להלכה, שהיא כשרה, ואפילו בדיקה אינה צריכה^[26], לפי שסירכא כזו אינה באה מחמת נקב, אלא היא הפשטת לחות הריאה, שסירכא הבאה מחמת נקב לעולם נסרכת למקום אחר^[27].

אף למתירים סירכא תלויה, אם כשנופחים את הריאה היא עולה עמה, היא טרפה, לפי שודאי הריאה נקובה, והרוח נכנסת ממנה אל תוך הסירכא^[28].

על סירכא תלויה שיוצאת מבועא*, ע"ע בועא.

שמתנתקת בנענוע

יש מן הגאונים סוברים שסירכא – אפילו כשהיא במקום שסירכא אוסרת - שמתנתקת על ידי נענוע אינה סירכא, ולפיכך הורו לאחוז בקנה ולנענע הריאה שלש או ארבע פעמים יפה יפה, וכל סירכא שתינתק על ידי נענוע זה היא כשרה^[29]. וכתבו אחרונים שאף לסוברים כן, אנו איננו בקיאים בנענוע, ואין לנו להקל בכך^[30].

שמתנתקת במיעוך

יש שנהגו למעך ולמשמש הסירכא בין האצבעות, ואם היא מתפרקת, היא כשרה, שלדעתם סירכא אמיתית אינה מתפרקת במיעוך^[31], ומן האחרונים יש שכתבו שאף על פי שהוא קולא גדולה, נהגו בה בני כמה מדינות, ואין למחות בידם, ומכל מקום צריך שהבודק יהיה ירא אלוקים שיודע להזהר למעך בנחת, שלא ינתק בכח^[32]. וראשונים ואחרונים אחרים חלקו על המנהג וכתבו שאין חילוק בין סירכא עבה וחזקה לדקה, וסירכא אוסרת אפילו כשהיא מתמעכת ביד, ולדעתם הנוהגים להקל בסירכא שמתמעכת ביד כאילו מאכילים טרפות לישראל^[33].

שמתנתקת בהכנסת יד

יש נוהגים שכל סירכא שמתנתקת כשהטבח מכניס ידו בנחת לבדוק את הריאה, אינה סירכא אלא היא ריר בעלמא שנתפשט מלחות הריאה, וכשרה, לפי שסירכא אמתית, אפילו אם יפרוך אותה אדם כל היום בין אצבעותיו, אינה ניתקת אלא מתחזקת והולכת^[34], ומטעם זה יש ראשונים שכתבו שהשוחט צריך שיכניס ידו בבהמה בזריזות בלא רפיון ידים, וימשמש בבהמה בכל צדדיה בין לגבי דפנות בין לגבי שומן הלב, ובכך ינתק את כל הסרכות שאינן אוסרות, ואם ישארו אחר כך סרכות, הן אוסרות^[35].

ויש ראשונים שכתבו שסרכות שנתנתקו על ידי הכנסת יד הטבח, אם אחר שנתנתקו נשאר ראשן דבוק בריאה או בדופן, הן נחשבות סרכות, ואוסרות, אבל אם לא נמצא ראשן, אינן אלא ריר בעלמא, ואינן אוסרות^[36]. ולהלכה כתבו אחרונים שאין להקל בזה אלא בבהמת ישראל, ודוקא בבודק כשר וירא את ה' מרבים^[37].

שמתנתקת בהגבהת אצבע

יש ראשונים שכתבו שסירכא כשמכניסים אצבע תחתיה ומגביהים קצת היא נפסקת מאליה, היא סירכא בת יומא, ואינה נחשבת סירכא, ואינה אוסרת, וסרכות כאלה מצויות בבהמה שלא הושקתה מים סמוך לשחיטתה, שכולה מלאה סרכות דקות וקשות^[38], וכתבו אחרונים להלכה שאין לסמוך על קולא זו אלא בבודק כשר וירא את ה' מרבים, ודוקא בבהמת ישראל^[39].

על השקיית הבהמה סמוך לשחיטה, כדי שלא יהיו בה סרכות בנות יומן, ע"ע שחיטה.

שחלקה כשרה וחלקה פסולה

סירכא שחלקה כשרה וחלקה פסולה, כגון אונא ואומא שנסרכו יחד אל הדופן – שהדין הוא שסירכת האונא לדופן כשרה^[40] וסירכת האומא פסולה^[41] - או כגון כשיש מכה בדופן כנגד חלק מן הסירכא – באופנים שתולים את הסירכא במכה שאצלה^[42] - יש ראשונים שכתבו, וכן כתבו אחרונים להלכה, שהולכים אחר הרוב, שאם רוב הסירכה כשרה, מכשירים, ואם רובה פסולה, פוסלים^[43]. ויש חולקים וסוברים שאין הולכים אחר הרוב להכשיר, אלא לעולם פסול, לפי שאף על פי שהרוב נחשב סתום, הרי המיעוט אינו סתום^[44].

דבק

יש מן הראשונים שהתירו דבק, לפי שלדעתם דבק אינו סירכא^[45], ומהו דבק, כתבו ראשונים שהוא סירכא קצרה שאין ארכה כרוחב אגודל^[46], או סירכא רחבה כרוחב אגודל^[47], ובטעם החילוק בין דבק לסירכא, כתבו ראשונים שהדבק אינו עשוי להתפרק, והסירכא עשויה להתפרק^[48]. ויש ראשונים שכתבו שהדבק, נחלקו בו אמוראים, שרב נחמן התיר ומר יהודה בשם אבימי אסר^[49]. והרבה ראשונים ואחרונים כתבו שאין חילוק בין דבק לסירכא, ואף הדבק אסור^[50].

מקומה

בין שתי אונות

שתי אונות הסרוכות זו לזו, אמר רבא שאין להן בדיקה^[51], אלא הן ודאי טרפה^[52], ודוקא כשהן שלא כסדרן^[53], היינו שנדבקו שתי אונות החיצונות, הרחוקות זו מזו^[54], שזו הולכת לכאן וזו הולכת לכאן, וסוף הקרום להתפרק ולהיסתר^[55], אבל אם הן כסדרן, כלומר שנדבקו האונות הסמוכות זו לזו, זו היא דרך גדילתן^[56], וכשרה^[57], לפי שמתוך שהן שוכבות זו על זו כדרך גדילתן, זו מגינה על זו, ואינן מתפרקות, והקרום הולך וחזק, והריאה – אף על פי שיש בה נקב, לסוברים כן^[58] - הולכת ומבריאה^[59].

ונחלקו גאונים וראשונים בהיתר סירכא באונות כסדרן: יש סוברים שאין מתירים אלא על ידי בדיקה^[60] - בנפיחה^[61] - לפי שהסירכא מעידה שכבר יש נקב, לסוברים כן^[62], ושמא הוא עדיין לא נסתם על ידי הסירכא^[63], ויש חולקים וסוברים שמתירים אפילו בלא בדיקה^[64].

ומר זוטרא בריה דרב הונא בריה דרב פפי אמר שרב נחמיה בריה דרב יוסף חולק וסובר ששתי אונות הסרוכות זו לזו, אפילו שלא כסדרן, יש להן בדיקה בפושרים^[65], כלומר שאף על פי שבלא בדיקה הן אוסרות, אם בבדיקה הריאה אינה מוציאה אויר אינן אוסרות^[66].

כשאינה מחיתוך לחיתוך

היתה הסירכא בין שתי אונות הסמוכות זו לזו, אבל לא במקום שבו הן שוכבות זו על זו, בחיתוך שביניהם, אלא מגבה של זו לגבה של זו, או מחיתוך לגב, או משיפולי לשיפולי, או משיפולי לחיתוך, או מחודה של זו לחודה של זו שאצלה, נחלקו ראשונים: יש סוברים, וכן כתבו אחרונים להלכה, שמאחר והן נמשכות זו מזו, וסוף הסירכא להתפרק, אינו בגדר "כסדרן", והיא טרפה^[67]. ויש חולקים וסוברים שכל שהסירכא היא בין שתי אונות סמוכות, הכל נחשב כסדרן, ולדעתם שלא כסדרן אינו אלא כשהסירכא היא מאונא לאונא שאינה סמוכה לה^[68].

כשלא כל האונא סרוכה

יש מן הראשונים שכתבו שאפילו אונא הסרוכה לחברתה כסדרן, אינה כשרה אלא כשנסרכה כולה מראשה לסופה, אבל כל שיש פיצול ביניהן, בראשן או באמצעיתן או בסופן, מאחר והן מתנועעות ומתפרקות זו מזו, הסרכא מתפרקת, ולפיכך היא טרפה^[69]. ויש שחילקו, וכן יש אחרונים שכתבו להלכה, שאם הסירכא היא באמצע, ובעיקרן האונות מתפרקות זו מזו, שיש שם כמין חלון, הרי זו טרפה^[70], אבל אם הסירכא היא מעיקר האונות, כשרה אפילו כשאינה מראשן לסופן^[71]. ויש חולקים וסוברים, וכן יש אחרונים שפסקו להלכה, שבכל אופן כשהסירכא היא מחיתוך של זו לשל זו היא כשרה, בין סרוכה כולה ובין סרוכה מקצתה, ואפילו כשסרוכת באמצע ובעיקרן מתפרקות^[72], ואפילו הסירכא באלכסון, מראשה של זו לסופה של זו^[73].

אונא הסרוכה לאומא

אונא הסרוכה באומא* כסדרן, היינו שהן צמודות זו לזו בצורה שהן גדלות יחד ואינן מתפרקות זו מזו, יש ראשונים שאוסרים^[74], לפי שלדעתם לא התירו אלא באונות, והאומא אין שם אונא עליה^[75], ועוד, שמצד הטעם אין להתיר אלא באונות, שמתוך שהן עומדות במיצר החזה ומתחממות, הנקב שבהן – שהרי כל סירכא, יש נקב תחתיה, לסוברים כן^[76] - חוזר ומבריא, אבל באומא, שאינה במיצר החזה, ואינה מתחממת, הנקב לא יבריא^[77]. ויש חולקים ומתירים אונא הסרוכה באומא^[78], לפי שלדעתם אומא היא בכלל האונות^[79], וכן מצד הטעם אין חילוק, לפי שאף באונות ההתר אינו מחמת החום, אלא משום שהן גדלות זו עם זו ואינן מתפרקות^[80], ובסברא זו אין חילוק בין אונא לאומא^[81], וכן כתבו אחרונים להלכה^[82].

עינוניתא דורדא

עינוניתא דורדא*, כל מקום שהיא סרוכה אליו, היא טרפה, לפי שלגביה הכל נחשב שלא כסדרה^[83]. נדבקה לכיס שהיא מונחת בו, יש מתירים^[84], ויש אוסרים, וכן כתבו ראשונים ואחרונים להלכה^[85], לפי שאף מן הכיס פעמים הרבה שהיא יוצאת, ולפיכך אינו נחשב מקום גדילתה^[86].

ממקום למקום באותה אונא או אומא

סירכא ממקום למקום באותה אונא או אומא, יש מתירים אותה, כדין סירכא תלויה, שהיא מותרת, לסוברים כן^[87], לפי ששתיהן אינן סירכות גמורות אלא דלדול של הריאה^[88]. ויש שכתבו שמטעם אחר היא מותרת, לסוברים שיש סירכא בלא נקב, שלדעתם סירכא אינה מטריפה אלא משום שהיא עתידה להתפרק ולנקוב את הריאה^[89], וכשהסירכה באותה אונא או אומא, היא אינה עתידה להתנתק^[90].

היתה הסירכא קצרה מבשר האונא או האומא שבין שתי קצותיה אחר שנופחים את הריאה, באופן שכשנופחים אותה, הסירכא מקמצת את הבשר שבינתיים שלא יוכל לעלות בנפיחה, כתבו אחרונים שהיא טרפה^[91], לפי שהיא עתידה להתנתק^[92] - שלא כשאר סירכא שממקום למקום באותה אונא או אומא, שאינה עתידה להתנתק^[93] - או שמאחר והבהמה אינה יכולה להתנשם כדרכה, הרי זה כריאה שיש בה מקום אטום, שהיא טרפה^[94].

מהריאה לאבר אחר

סירכא מהריאה לאבר אחר, כגון לגרגרת או לשמנונית של הגרגרת או להרת או לטרפש הלב או לטרפש הכבד או לעינוניתא דורדא או לקנה הלב ולשאר כל המקומות, כתבו ראשונים שדינה כסירכא בין האונות שלא כסדרן, שהיא אסורה^[95], מפני שהיא עתידה להתפרק^[96].

על אופנים שונים שמתירים סירכא מהריאה לאבר אחר מחמת שתולים אותה באבר האחר, עי' להלן: תליה באבר אחר^[97]; על אופנים שריאה הסמוכה לדופן מותרת משום שהדופן סותמת את הנקב, עי' להלן^[98].

דבוקה למקום גידולה

מצינו ראשונים ואחרונים שהתירו בכמה מקרים ריאה שנדבקה לגמרי לאבר אחר, כגון שנדבקה בשדרה לגמרי בלא פילוש^[99], ואונות העליונות שנדבקו ונתפרו לגרגרת מלמעלה למטה^[100], ואי אפשר להכניס אצבע ביניהם^[101], וריאה שנדבקה לגמרי לשומן היורד בין הערוגות של הריאה^[102], ודפני הריאה הסרוכים בקנה הלב או דבוק מעיקר הלב ובא לו עד למטה, כשאין פיצול ביניהם^[103], וכתבו אחרונים שדינים אלו הם אפילו לסוברים שדבק אסור – עי' לעיל^[104] - וטעם ההתר הוא שדיבוקים אלו הם במקום גידולה של הריאה, והיא צמודה אליהם בטבעה, ולפיכך כשהם בלא פילוש אין סופם להתפרק, ואפילו אם היה שם נקב, הוא נסתם^[105]. וכתבו אחרונים שאף למתירים הללו, אין להתיר בלא שאלת חכם ומומחה מורה הוראות^[106], ועוד כתבו שאין ללמוד ממקומות אלו לשאר מקומות שנסרכה שם הריאה, לפי שבשאר מקומות אין חילוק בין דבוק כולו ללא דבוק כולו^[107].

ויש חולקים ואוסרים כל דיבוק לאברים אפילו במקום גידולה של הריאה, ואפילו בלא פילוש^[108].

סתימה על ידי דופן

סתימת נקב על ידי דופן

ריאה שניקבה ודופן סותמתה – ונוצרה סירכא ביניהם^[109] - אם הנקב נמצא במקום שהריאה והדופן גדלים שם כאחד וסמוכים תמיד, היינו במקום חיתוכי האונות, סמוך לצואר, במיצר החלל – והנקב נמצא בגב האונא כנגד הדופן^[110] - כשרה^[111], לפי שהסירכא לא תתפרק^[112], מפני שהמקום צר, והריאה נדחקת לדופן, והנקב נסתם^[113], אבל אם הנקב אינו במקום חיתוך האונות, אלא למעלה ברוחב החלל כנגד האומא הגדולה, ששם הריאה רחוקה מן הדופן, פסולה, לפי שהסתימה ודאי תתפרק^[114].

יש מן הראשונים שסוברים שלא התירו ריאה שניקבה ודופן סותמתה אלא כשבדקוה וראו שאויר אינו יוצא ממנה^[115], אבל ראשונים ואחרונים כתבו שאין הלכה כן, אלא היא מותרת אף ללא בדיקה^[116].

ריאה שניקבה ודופן סותמתה, באופן שהיא כשרה, אם לאחר זמן ניקבה הדופן כנגד הריאה, והלכה סתימת הדופן, הרי היא טרפה מחמת הנקב בריאה^[117].

מנהג אשכנז וצרפת שלא להכשיר שום סירכא שדופן סותמתה^[118].

כשהריאה אינה אחוזה היטב בדופן

דיבוק בדופן, אף במקום שהוא מועיל לסתום את הנקב, יש ראשונים שכתבו בדעת רבינא שאינו אלא כשהריאה נאחזת ומסובכת היטב בדופן, ולא כשהיא דבוקה וסרוכה בלבד^[119], וכן יש שפסקו להלכה^[120]. ויש גאונים שכתבו שרב נחמן נחלק על רבינא, ומכשיר אפילו באופן שהריאה אינה אלא דבוקה לדופן, ולא אחוזה וסבוכה היטב^[121], וכן דעתם להלכה^[122].

כשדבוקה בצלעות ולא בבשר

דיבוק בדופן, אף במקום שהוא מועיל לסתום את הנקב, יש ראשונים שכתבו בדעת רבינא שאינו אלא כשהריאה דבוקה בבשר שבין הצלעות, שזהו דיבוק חזק, שאינו מתפרק, ולא כשהיא דבוקה בצלעות עצמן, שדיבוק זה אינו חזק, והסירכא עלולה להתפרק^[123], וכן פסקו ראשונים ואחרונים להלכה^[124]. ויש גאונים וראשונים שחולקים וסוברים להלכה שאין חילוק בין דיבוק לבשר לדיבוק לצלעות, ושניהם מועילים לסתום את הנקב^[125].

כשדבוקה בצלעות ובבשר

לסוברים שדוקא דיבוק לבשר סותם, ולא דיבוק לצלעות, היה הדיבוק כנגד הבשר וכנגד הצלעות גם יחד, יש אוסרים^[126], לפי שאף על פי שכנגד הבשר הסתימה מועילה, כנגד העצם אינה מועילה, והרי הריאה עדיין נקובה שם^[127], ויש מתירים^[128], לפי שמאחר והריאה דבוקה אף בבשר, אינה עתידה להתפרק, ואפילו מה שכנגד העצם סופו להעלות ארוכה^[129].

תליה באבר אחר

תליה בדופן

ריאה הסמוכה לדופן, היינו שיש דיבוק בינה לדופן^[130] – ויש סוברים שהוא הדין כשאינו דיבוק גמור, אלא סירכא^[131] – אמר רב נחמן שאין חוששים לה^[132] שמא ניקבה, אלא תולים את הרעותא בדופן, ואומרים שהיתה מכה בדופן, וכשחיתה, קלטה הריאה אצלה^[133], ואין צריך אפילו לבדוק את הריאה^[134]. ומר יהודה בשם אבימי חולק וסובר שריאה הסמוכה לדופן, חוששים לה, ואין תולים בסתם את הרעותא בדופן^[135], אלא צריך לבדוק את הדופן, עי' על כך להלן^[136], וכן כתבו ראשונים ואחרונים להלכה^[137].

בטעמו של רב נחמן שאמר שתולים את הדיבוק בדופן, ואין חוששים לנקב בריאה, יש ראשונים שכתבו שהדופן היא קשה, ואין רגילות שתיסרך לריאה מחמת סירכא של הריאה, אלא מחמת סירכא שבדופן^[138], ויש שכתבו בטעם, ששכיח ביותר שמחמת מכת הדופן הריאה נסרכת בה^[139], ויש שכתבו בטעם שסירכא אינה אלא ספק נקב, וכשיש ספק נוסף שמא הסירכא אינה מהריאה, אפילו כשהוא ספק שקול, הרי זה ספק-ספקא* להקל^[140], שהדין הוא שמקלים בו^[141], ולפי טעם זה לעולם אין סירכא פוסלת לדעת רב נחמן אלא כששני ראשיה מחוברים למקומות שנקב פוסל בהם^[142].

העלתה הריאה צמחים, היינו פצעים, סביבות סמיכתה לדופן, לדברי הכל חוששים לה^[143], שמאחר ורואים בה רעותא, תולים את המכה בה^[144].

על אופנים שריאה נקובה כשרה כשהיא סמוכה לדופן, משום שהדופן סותמתה, עי' לעיל^[145].

בדיקת הדופן

ריאה הדבוקה לדופן, באופן שחוששים שהדיבוק הוא מחמת נקב בריאה^[146], אמר רבא בשם רבין בר שבא שמביאים סכין שפיה חד, שחותך יפה - כדי שלא יקרע את קרום הריאה במושכו אותה מן הדופן^[147] - ומפרקים את הריאה מן הדופן, אם רואים שיש רעותא בדופן במקום החיבור, תולים בדופן ומכשירים את הריאה, ואם לא רואים רעותא בדופן, תולים שהדיבוק הוא מחמת חסרון בריאה, והיא פסולה^[148].

ונחלקו ראשונים ואחרונים בין בנמצאה מכה בדופן ובין כשלא נמצאה מכה בדופן:

לא נמצאה מכה בדופן

כשלא נמצאה מכה בדופן, שרבא אמר שהדיבוק הוא מחמת הריאה, והיא טרפה, נחלקו הראשונים אם אפשר להכשיר את הריאה על ידי בדיקה בנפיחה^[149]: יש סוברים, וכן כתבו אחרונים להלכה, שאי אפשר, ולעולם היא טרפה אפילו אינה מוציאה אויר בבדיקה^[150], לפי שודאי קרום הוא שעלה עליה מחמת המכה^[151], ויש חולקים וסוברים שאפשר להתירה על ידי בדיקה, שאם אינה מוציאה אויר בנפיחה בפושרים, היא כשרה אפילו כשאין מכה בדופן^[152].

וכן בדעת רב נחמיה בר יוסף, שאמרו בגמרא שהיה בודק בנפיחה במים פושרים ריאה שנדבקה לדופן^[153], יש ראשונים שמפרשים שמדובר כשלא נמצאה מכה בדופן, שלדעתו הריאה אינה פסולה בודאי, אלא מצריכים אותה בדיקה בנפיחה, ואם נמצא שאינה מוציאה אויר, אינה טרפה^[154]. ולהלכה מהם יש שכתבו שאין הלכה כרב נחמיה בזה, אלא לעולם אין מתירים ריאה הדבוקה לדופן אם לא נמצאה מכה בדופן^[155], ויש שכתבו שהלכה כרב נחמיה, שאף כשאין מכה בדופן מתירים את הריאה על ידי בדיקה^[156], ויש שכתבו שמעיקר הדין הלכה כר' נחמיה, אלא שבכל המקומות אין נוהגים כן אלא מחמירים ואוסרים כשלא נמצאה מכה בדופן^[157].

נמצאה מכה בדופן

וכשנמצאה מכה בדופן, שרבא אמר שתולים את המכה בה, ומתירים את הריאה, נחלקו הראשונים בדעתו אם צריכה בדיקת נפיחה^[158]: יש סוברים שצריכה בדיקה, ומה שרבא התיר אינו אלא על ידי בדיקה^[159], ויש חולקים וסוברים שרבא התיר אף בלא בדיקה^[160], וכן יש ראשונים שסוברים שכשנמצאה מכה בדופן מתירים אפילו כשנמצא נקב בריאה, לפי שתולים שהסירכא באה מהדופן, והנקב בריאה נעשה לאחר שחיטה כשהפרידו אותה מן הדופן^[161].

וכן בדעת רב נחמיה בר יוסף, שאמרו בגמרא שהיה בודק בנפיחה במים פושרים ריאה שנדבקה לדופן^[162], יש ראשונים שמפרשים שמדובר כשנמצאה מכה בדופן, שלדעתו אין די בזה כדי להכשיר – כפי שאמר רבא בשם רבין בר שבא, לסוברים כן^[163] - אלא צריך בדיקה, ורק אם נמצא שאין בה נקב היא כשרה^[164], וכן יש גאונים וראשונים שכתבו להלכה^[165].

המכה שתולים בה

המכה שאמרו שתולים בה ריאה הסמוכה לדופן, כתבו ראשונים שאינה אלא כשהיא מכה ממש, אבל בהרות שחורות אין תולים בהן, לפי שאפשר שבאו מחמת הכאות שהכו את הבהמה על גבה, ואינן גורמות לדיבוק הריאה^[166].

נמצאה אחת מן הצלעות שבורה, אלא שחזרה ונקשרה, ועתה אין שם מכה טריה, היא נחשבת מכה, ותולים בה דיבוק^[167].

תליית דיבוק ריאה לדופן במכה בדופן, כתבו גאונים וראשונים שהיא דוקא כשהסירכא היא במקום המכה^[168].

ריאה שנדבקה כולה לדופן

ריאה שדבוקה כולה לדופן בלא שום פילוש ובלא שום פירוד, יש שהתירוה אפילו בלא שנמצאה מכה בדופן - אף לסוברים שאין מתירים ריאה הסמוכה לדופן על ידי בדיקה כשלא נמצאה מכה בדופן^[169] - על ידי שמפרידים אותה בנחת מן הדופן, ובודקים אותה בנפיחה בפושרים, ואם לא נמצא נקב היא כשרה^[170], ובטעמם כתבו אחרונים שאילו היה הדיבוק מחמת סירכא, לא היה מסתבך כל כך בחוזק ובדיבוק, ולכך אם לא נמצא נקב בריאה, מסתבר שאינו מחמת הריאה אלא מחמת הדופן^[171]. ויש חולקים וסוברים שאין מתירים אף בדיבוק כזה^[172], לפי שיתכן שיש רעותא בריאה והיא לא תתגלה בבדיקה, ועוד שיתכן שאף על פי שהיא מדובקת בחזקה, סופה להתפרק, והריאה תיקרע ותינקב בפריקתה^[173], וכן כתבו ראשונים ואחרונים להלכה^[174].

המנהג היום

יש ראשונים ואחרונים שכתבו שעתה נוהגים להטריף כל הסרכות שבין הריאה לדופן, ואין בודקים אותן להפרידן ולראות אם יש מכה בדופן, ואף אין בודקין אותן בפושרים^[175]. ויש חולקים וסוברים שאף היום מתירים ריאה הסמוכה לדופן על ידי הבדיקות^[176].

תליה בשאר האיברים

ריאה שנדבקה לאבר אחר שנקב אינו פוסל בו, יש ראשונים שסוברים שדינה לענין תלית הסירכא בו, כדין ריאה שנדבקה לדופן^[177], ולפיכך בדעת רב נחמן, שהתיר ריאה שדבוקה לדופן בכל אופן, משום שתולים את הרעותא בדופן^[178], יש ראשונים שכתבו שכן הדין בריאה הדבוקה לשאר אברים שנקב אינו פוסל בהם, שלעולם תולים את הרעותא באבר האחר, והריאה אינה נאסרת^[179], וכן בדעת רב נחמיה – או אף רבא^[180] - שהתיר ריאה שנדבקה בדופן, אף כשאין מכה בדופן, על ידי בדיקה בפושרים, משום שתולים את הרעותא בדופן^[181], לסוברים כן^[182], כתבו ראשונים שכן הדין בריאה הדבוקה לשאר איברים שנקב אינו פוסל בהם, שהיא מותרת על ידי בדיקה בפושרים אפילו כשלא נמצאה מכה, לפי שתולים את הרעותא באבר האחר^[183], וכן כשנמצאה מכה באבר שהריאה דבוקה אליו, יש ראשונים שכתבו שתולים את הסירכא בו, ומתירים את הריאה^[184], כדרך שאמרו בדופן שנמצאה בה מכה^[185].

ויש ראשונים שחולקים וסוברים שאין תולים סירכא בשאר אברים, אפילו כשנמצאה בהם מכה, אלא דוקא בדופן^[186], לפי שהדופן הוא מקום קשה, ואינו מסתרך כל כך מחמת ליחה שבריאה, הלכך תולים בהפך, שהריאה נסרכה מחמת הדופן, שהיא קלה ורכה להסתרך לה, אבל בשאר המקומות, שהם נוחים להסתרך לריאה כמו שהריאה נוחה להסתרך להם, לעולם חוששים שמא מחמת הריאה היא, וטרפה^[187], וכן כתבו אחרונים להלכה^[188].

הערות שוליים