אנציקלופדיה תלמודית:נתינה בעל כרחו

הגדרת הערך: נתינה בעל כרחו של המקבל, אם חשובה נתינה.

הערך שלפנינו דן בנתינה בעל כרחו של המקבל, אם חשובה נתינה, לענין שמצד הנותן חשוב שנתן, בדינים שצריך יתן, ולענין שמצד המקבל אם חשוב שקיבל.

נתינה שאין המקבל חייב לקבלה

נתינה בעל כרחו, במתנה שאין המקבל חייב לקבלה - "מתנת חינם"^[1] - כתבו ראשונים שאינה חשובה נתינה, שאין אדם מחויב לקבל דבר שאינו רוצה בו^[2]. ויש מן הראשונים שנראה בדעתם שלסוברים שנתינה בע"כ חשובה נתינה, אף במתנת חינם, מצד הנותן חשוב שנתן, אלא שהמקבל אינו חשוב שקיבל^[3].

נתינה המחויבת ואין צריך לתת כנגדה

נתינה מכח חיוב, ואין המקבל צריך לתת משלו כנגדה לנותן, כתבו ראשונים שנתינה בעל כרחו חשובה נתינה, ולדעתם זה הטעם שבפרעון חוב או בהחזרת פקדון נתינה בעל כרחו חשובה נתינה, היינו שאם החזיר הלווה את ההלואה למלוה בעל כרחו, וכן אם הנפקד החזיר את הפקדון למפקיד בעל כרחו, חשובה נתינה^[4], שמחויב הנותן לתת^[5], והמקבל מוכרח לקבל^[6], ואין המקבל מפסיד בקבלה זו^[7].

בנתינה המחויבת, אך לא למישהו מסוים

בנתינה שמחויב בה הנותן, אך אינו מחויב לתת לאדם מסוים, כגון מתנות כהונה, יש מן האחרונים שכתבו שנתינה בה בעל כרחו אינה חשובה נתינה, שדוקא בפרעון חוב שהלוה חייב לפרוע למלוה דוקא, נתינה בעל כרחו חשובה נתינה, אבל כשאינו מחויב לתת לאדם מסוים, דומה הדבר למתנה, והתורה קראתם "מתנה"^[8], ובמתנה אין מזכים לאדם בעל כרחו^[9]. ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם שבנתינה המחויבת, אף כשאין לתת לאדם מסוים, נתינה בעל כרחו חשובה נתינה^[10].

נתינה המחויבת, שצריך לתת כנגדה

נתינה בעל כרחו, שהנותן צריך לקבל, וכנגד הנתינה צריך לתת משלו לנותן, כגון הקונה בית בבתי-ערי-חומה* שבתוך שנה מהמכירה המוכר יכול לגאול את הבית בעל כרחו של הקונה, ונותן המוכר לקונה את דמי המכר ומקבל ממנו את הבית^[11], או כגון הנותן גט לאשתו על מנת שתתן לו מאתים זוז - שכיון שתלה נתינת המעות בדעתה הרי שמוכרח לקבלן, וכנגדן נותן לה גט ומגרשה ומפסיד את אשתו הקנויה לו^[12] - כתבו ראשונים שבזה אמר רבא ללשון ראשון בתלמוד בדעתו, שאינה חשובה נתינה, ולכן הוצרך הלל לתקן בבתי ערי חומה שהמוכר יכול לתת המעות בעל כרחו של הלוקח^[13], שלולא תקנתו אינה חשובה נתינה^[14], ורק במקום שתיקן הלל, חשובה נתינה^[15], וכן כתבו ראשונים בדעת רב פפא ללשון שני בתלמוד בדעתו^[16], ולדעת רבא ללשון שני בתלמוד בדעתו, בפניו חשובה נתינה, ולא הוצרך הלל לתקן אלא שלא בפניו^[17], וכן כתבו ראשונים בדעת רב פפא ללשון ראשון בתלמוד בדעתו^[18]. והטעם שנתינה בע"כ לא תועיל, כתבו ראשונים שכיון שעל ידי הנתינה באים לסלק את המקבל מדבר השייך לו - כגון בגט, שהאשה קנויה לבעל, ובבתי ערי חומה, הבית שייך לקונה^[19] - אין אתה יכול לסלקו בעל כרחו^[20].

ללשון ראשון בדעת רבא, שמתקנתו של הלל נלמד שנתינה בע"כ אינה חשובה נתינה, יש מן הראשונים שכתבו שסובר שאין לחלק בין בפניו לשלא בפניו, שאם בפניו אפשר לתת לו בעל כרחו ויש לו לקבל מן הדין, אף שלא בפניו אפשר לזכות לו על ידי אחר אף שהוא בעל כרחו^[21]. ויש מן הראשונים שכתבו לחלק, שאף שבפניו אפשר לתת בעל כרחו, לזכות על ידי אחר אי אפשר בעל כרחו של המקבל, וכן מצינו בגירושי אשה, שאף על פי שמדין תורה אפשר לגרשה בעל כרחה, מכל מקום אין מזכים לה גט על ידי אחר, לפי שחוב הוא לה^[22]. ויש מן האחרונים שמחלקים, שבגט אשה, צריך לתת בידה ממש או ברשותה, ולכן צריך השליח יהיה כידה ממש, ולחוב הוא לה אינו נעשה שליח בעל כרחה, אבל בבתי ערי חומה, כל שמניח את המעות לפני הלוקח, מועיל, שהן תחת שמירתו, ואם בפניו מועילה נתינה בע"כ, אזי אף שלא בפניו על ידי אחר מועילה בעל כרחו של המקבל^[23], ויש שכתבו שבבתי ערי חומה מועילה נתינה לאחר בעל כרחו של הלוקח, לפי שמצוה על הלוקח לקבל מהמוכר המעות, לדעתם, חשובה קבלת המעות זכות גמורה עבורו^[24].

להלכה

להלכה, יש מן הגאונים והראשונים שפסקו כרבא בלשון שני, שנתינה בפניו מועילה אפילו בעל כרחו מועילה^[25]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שמעיקר הדין הלכה כלשון שני בדעת רבא שנתינה בעל כרחו חשובה נתינה, ולכן בממון, כגון שמוכר לחברו קרקע או מטלטלים בתנאי שיתן לו סכום מסוים, אם נתן לו בעל כרחו חשובה נתינה, אבל לענין קידושין וגירושין, לכתחילה יש להחמיר^[26], ומהם שכתבו שהנותן גט לאשה על תנאי שתתן לו סכום מסוים ונתנה לו בעל כרחו, לכתחילה לא תנשא ואם נשאת לא תצא, ובקדושין אמר לה הרי את מקודשת על מנת שאתן לך סכום ונתן לה בעל כרחה, מקודשת^[27]. ויש מן הראשונים שכתבו שספק הוא אם הלכה כלשון ראשון בדעת רבא, שנתינה בעל כרחו אינה מועילה, או הלכה כלשון שני, שבפניו מועילה, ולכן בקידושין וגירושין ספק מקודשת וספק מגורשת, ובממון בקרקע מעמידים את הקרקע בחזקת מריה קמא ובמטלטלים ומסרם ליד המקבל מספק לא מוציאים ממנו^[28]. ויש מן הראשונים שכתבו, מהם שכתבו בדעת ראשונים אחרים, שהלכה כלשון ראשון בדעת רבא שנתינה בעל כרחו אינה נתינה^[29].

האם חשוב שהמקבל קיבל

נתינה בעל כרחו, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שאף לצד שחשובה נתינה, היינו דוקא מצד הנותן, שנפטר מחיובו בנתינתו, וזכה במה שבידו בקיום תנאו, כגון בבתי ערי חומה שכאשר המוכר נתן המעות זכה בבית, או בתנאי בגט כיון שנתנה האשה המעות זכתה בגט שבידה, וכן הנשבע לתת לחבירו נותן לו ונפטר, אבל אינה חשובה נתינה כלפי המקבל שקיבל בעל כרחו, שאי אפשר לזכות לאדם בעל כרחו, ולכן במתנת חינם לא זכה המקבל, וכן אשה האומרת לאיש תן לי מנה ואתקדש אני לך ונשבע הלה ליתן לה ונתן לה בעל כרחה, האיש הנותן יצא ידי שבועתו, אך האשה אינה מקודשת^[30]. ומדברי ראשונים אחרים נראה, וכן כתבו אחרונים שאין חילוק בדבר, ולצד שנתינה בעל כרחו חשובה נתינה, חשוב אף שהמקבל זכה^[31].

זכיה של אחר במעות

לסוברים שאף לצד שנתינה בעל כרחו חשובה נתינה, אינו חשוב שהמקבל זכה בו^[32], יש מן האחרונים שכתבו שהאומר לאשה הרי זה גיטך על מנת שתתני לי סכום מסוים, ונתנה לו בעל כרחו, האשה מגורשת, שנתינה בעל כרחו חשובה נתינה, וקיימה את התנאי ונגמר הגט, אלא שהבעל לא זכה במעות, ויכול כל אדם לזכות בהן, אפילו האשה עצמה, אבל בפרעון חוב בעל כרחו של המלוה, אף שהמלוה לא זכה במעות, אין שום אדם יכול לזכות בהן, שחל עליהן שעבוד^[33].

תקנת הלל

הלל שתיקן בבתי ערי חומה שנתינה בעל כרחו חשובה נתינה^[34], ללשון ראשון בדעת רבא שדרך כלל נתינה בעל כרחו אינה נתינה^[35], יש מן הראשונים שכתבו שלא תיקן באיסורים, ולכן בגט - באומר לאשתו הרי זה גיטך על מנת שתתני לי סכום מסוים - נתינה בעל כרחו אינה נתינה^[36], וכתבו אחרונים בדעתם שבממון תיקן הלל שנתינה בעל כרחו חשובה נתינה^[37], וכן יש מן הראשונים שכתבו שבמוכר שדהו ואמר לו הרי היא מכורה לך על מנת שאם אתה מחזיר לי מעותי בתוך י"ב חודש, אחזירנה לך, שייכת תקנתו של הלל, ונתינה בעל כרחו חשובה נתינה^[38]. ויש מן הראשונים שכתבו, וכן כתבו אחרונים בדעת ראשונים, שלא תיקן הלל אלא בבתי ערי חומה^[39].

בנתינה שאין צריך בה הנאה

במקום שאין צריך שהמקבל יהנה, יש מן האחרונים שכתבו שנתינה בע"כ חשובה נתינה, וזה הטעם לדעתם שמן התורה אפשר לגרש אשה בגט בעל כרחה^[40], שבגירושין אין צריך שהאשה תהנה מן הגט, אבל במקום שצריך נתינת ממון והנאה, נתינה בע"כ אינה מועילה^[41].

כשצריך רק הכנסה לרשות

כאשר אין צריך אלא הכנסה לרשות המקבל, אך לא צריך שיקבל את החפץ ויהנה ממנו, יש מן האחרונים שכתבו שנתינה בע"כ חשובה נתינה, שהרי החפץ יצא מרשות הנותן ונכנס לרשות המקבל, וזה הטעם לדעתם שמן התורה אפשר לגרש אשה בגט בעל כרחה^[42], שבגט אין צריך אלא שיצא מרשות הבעל ויכנס לרשות האשה^[43].

בסילוק שעבוד והפקעת קנין

נתינה בע"כ שבאה לסלק שעבוד של הנותן למקבל, יש מן הראשונים שכתבו שחשובה נתינה לדברי הכל, וזה הטעם לדעתם שבפרעון חוב נתינת הלוה למלוה מועילה בעל כרחו של המלוה^[44], שהוא סילוק שעבוד, וכן לדעתם בגירושי אשה, שהאשה מתגרשת בקבלת גט בעל כרחה^[45], הוא משום שהבעל אינו קנוי לאשה, ולאשה אין אלא שעבוד על הבעל בעודה תחתיו, ואם בא לגרשה ולסלק שעבודה מעליו ואינו יכול לעשות זאת בעל כרחה, נמצאת מחייבו בעל כרחו^[46]. וכעין זה כתבו אחרונים, שבהפקעת קנין של הנותן שהוא הבעלים, כגון בגט אשה או בשחרור עבד, מועילה נתינה בעל כרחו^[47].

בגירושי אשה

בגירושי אשה, מדין תורה הבעל מגרש את האשה בנתינת גט אפילו בעל כרחה^[48]. בטעם שאין לומדים מגירושי אשה לכל התורה שנתינה בעל כרחו חשובה נתינה, יש מן הראשונים שכתבו, לפי שהאשה קנויה לבעל ולא הבעל קנוי לאשה, אלא שיש לאשה שעבוד עליו בעודה תחתיו, ואם אתה בא לומר שאינו יכול לסלק שעבודה אלא מדעתה, נמצא שאתה מחייב את שלו בעל כרחו^[49].

פרעון חוב

בפרעון חוב, נתינה בעל כרחו חשובה נתינה^[50]. בטעם החילוק שבין פרעון חוב לבין בתי ערי חומה שבהם הוצרך הלל לתקן שנתינה בע"כ תחשב נתינה - אף על פי שבשני המקרים הנתינה מחויבת, שמחויב לפרוע החוב והלוקח מחויב לקבל המעות ולהחזיר הבית למוכר - יש מן הראשונים שכתבו שהוא משום שבפרעון חוב המלוה לא מפסיד דבר בקבלת הפרעון, מה שאין בבתי ערי חומה, שהלוקח מפסיד את ביתו^[51]. ויש מן הראשונים שכתבו שבבתי ערי חומה כיון שהבית מכור לגמרי ללוקח, הרי שהחזרת המעות מהמוכר ללוקח אינה פרעון אלא נתינת מתנה, ובמתנה נתינה בע"כ אינה חשובה נתינה^[52]. וביארו אחרונים הטעם, שבפרעון חוב אין חיוב של הלווה שיקבל המלוה את המעות, אלא שלא יהיה עיכוב מצידו והיינו שהוא יחזיר את המעות, ולכן כאשר נתן המעות נפטר מחובו^[53]. ויש שביארו, שכיון שיש חובה על הלווה להחזיר החוב, כיון שאין הפסד למלוה, לא ייתכן שיהיה הלוה משועבד למלוה לעולם עד שיסכים לקבל ממנו^[54].

ויש מן הראשונים שכתב שאף בפרעון חוב, לפי שמעות הפרעון הן של הלוה וצריך נתינה, לסוברים שנתינה בע"כ אינה מועילה, אי אפשר לפרוע בעל כרחו^[55].

כשהגיעה המתנה ליד המקבל

כאשר הגיעה המתנה, כגון מעות, ליד המקבל, יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שבאופן זה נתינה בעל כרחו חשובה נתינה לדברי הכל, ולדעתם זהו שכתבו אותם ראשונים, שבבתי ערי חומה אם הלוקח לא היה טומן עצמו אלא נמצא לפנינו, בית דין היה כופה אותו לקבל המעות^[56], ואף על פי שנתינה בעל כרחו אינה נתינה, כיון שהגיעו לידו, היה חשוב שקיבלן^[57]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שלסוברים שנתינה בעל כרחו אינה חשובה נתינה, אף כשהגיע לידו אינו מועיל^[58], ואותה שכתבו ראשונים שבבתי ערי חומה אם הלוקח היה נמצא בפנינו בית דין היו כופים אותו לקבל המעות, היינו שהיו כופים אותו עד שיאמר רוצה אני, אך בלי שירצה אינה נתינה^[59]. ויש מן האחרונים שכתבו שאף לסוברים שנתינה בע"כ חשובה נתינה, צריך שיגיע ליד המקבל^[60].

בנתינה ליד שליח או ליד בי"ד

בנתינה ליד שליח או ליד בית דין, יש מן האחרונים שכתבו שלדברי הכל נתינה בעל כרחו של הזוכה אינה נתינה, שאי אפשר שייעשה שליח עבורו בעל כרחו, וכן בית דין שמקבלים עבורו, לא מקבלים אלא בתורת שליח^[61].

כאשר הנותן עשה את התנאי

חלות המותנית בנתינה, יש מן הראשונים שכתבו שלא אמרו שנתינה בע"כ אינה נתינה, אלא כאשר המקבל הוא זה שהתנה, כגון הנותן לאשה גט על מנת שתתן לו סכום מסוים, שאומדים כוונתו שהנתינה תהיה מרצונו, אבל כאשר הנותן הוא זה שהתנה, אזי נתינה בע"כ של המקבל חשובה נתינה, וזה הטעם לדעתם שהנשבע שאתן לפלוני ולא נתן, חייב משום שבועת ביטוי^[62], ואף על פי שתלוי בקבלתו של פלוני, ושמא לא ירצה לקבל, שכיון שהתנה הנותן יכול לתת בעל כרחו^[63]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאין חילוק בין התנה הנותן להתנה המקבל, ובטעם שהנשבע לתת לפלוני חייב משום שבועת ביטוי, פירשו באופנים אחרים^[64].

בחוב כנגד משכון

בחוב שיש כנגדו משכון, והמשכון שוה יותר מהחוב, יש מן האחרונים שכתבו שכיון בפריעת החוב המלוה מפסיד את המשכון, אינו ככל פרעון חוב שנתינה בעל כרחו חשובה נתינה^[65], אלא בכלל ספק התלמוד אם נתינה בעל כרחו חשובה נתינה או לא^[66].

נתינה בע"כ בשוה כסף

נתינה בע"כ של שוה כסף, כאשר המקבל הסכים לקבל דמים אך אינו מסכים לקבל שוה כסף תחתם, יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שחשובה נתינה לדברי הכל^[67]. ויש מן האחרונים שכתבו שלסוברים שנתינה בע"כ אינה נתינה, אף כשנתרצה לקבל מעות ונתן לו שוה כסף בעל כרחו, אינה נתינה^[68].

במתנות כהונה

מתנות כהונה, כגון פדיון-הבן*, יש מן האחרונים שכתבו שמועילה נתינה בעל כרחו של הכהן, כיון שמחויב לתת^[69], וזכות היא לכהן לקבל ואינו מפיד כלום^[70]. וכן יש מן האחרונים שכתבו, שכיון שבמקום שהתנאי הוא לתת לאחר, נתינה בע"כ לאחר מועילה, לסוברים כן^[71], הרי שבמתנות כהונה, כיון שהתורה ציותה לתת לכהן, הרי זה כתנאי לתת לאחר שנתינה בע"כ של האחר מועילה^[72]. ויש מן האחרונים שכתבו שבמתנות כהונה, ובכללם פדיון הבן, אין מועיל נתינה בע"כ^[73], מהם שכתבו הטעם, שמתנות כהונה צריך שיהיו בדרך של נתינה, לסוברים כן^[74]. ויש מן האחרונים שכתבו שבפדיון הבן אין מועיל נתינה בעל כרחו, משום שבפדיון הבן אין הבן פדוי רק כשמתקיים "יהיה לך"^[75], והיינו כשהכהן זכה במעות הפדיון, ובנתינה בעל כרחו, אף לסוברים שחשוב נתינה, אינו חשוב שהמקבל זכה, לסוברים כן^[76]. על הסוברים מטעם אחר שבמתנות כהונה נתינה בע"כ אינה נתינה, עי' לעיל/ להלן^[77]. על כך שאף לסוברים שבשאר מתנות כהונה מועילה נתינה בע"כ, בפדיון הבן אינה מועילה, משום שצריך סמיכות דעת של הכהן, ע"ע פדיון הבן.

לענין וידוי-מעשר*, יש מן האחרונים שכתבו שאף לסוברים שבמתנות כהונה נתינה בע"כ אינה חשובה נתינה, מכל מקום חשוב שהוציא מביתו, ולכן אף כשנתן תרומות ומעשרות לכהן וללוי בעל כרחם, יכול לומר וידוי מעשר, שתלוי בהוצאה מהבית^[78].

כשהתנאי הוא לתת לאחר

כשהתנאי הוא נתינה לאחר, כגון האומר לחברו תן לפלוני סכום מסוים וזכה בשדי, יש מן הראשונים שכתבו שנתינה בעל כרחו מועילה, ולא אמרו שנתינה בע"כ אינה מועילה לעצמו, אבל בנתינה לאחר מועילה^[79]. על הסוברים שמטעם זה שנתינה לאחר בע"כ מועילה, במתנות כהונה נתינה בע"כ של הכהן מועילה, שהם כתנאי נתינה לאחר, עי' להלן^[80].

פרעון חוב בתוך הזמן

פרעון חוב, שנתינה בע"כ מועילה בו^[81], אם בפרעון בתוך זמנו מועילה, נחלקו אחרונים: יש סוברים שאינה מועילה^[82], ויש סוברים שמועילה^[83].

בהחזרת דבר השייך למקבל

בהחזרת דבר השייך למקבל, יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאף לסוברים שנתינה בע"כ אינה נתינה, כאשר מחזיר למקבל בעל כרחו דבר השייך לו, חשובה נתינה^[84], ולדעתם זהו שכתבו ראשונים באומר לאשה הרי זה גיטך על מנת שתחזירי לי איצטליתי, שלדעת רשב"ג אם מחזירה לו מעות קיימה התנאי^[85], שדברי רשב"ג אמורים אף כשמחזירה בעל כרחו, ואינו ענין לנתינה בע"כ, כיון שמחזירה את האיצטלית השייכת לו^[86].

בפדיון אמה עבריה

בפדיון אמה עבריה, שנפדית בגרעון-כסף*, היינו שמנכים שכר השנים שעבדה מסכום המכירה, ואת הנשאר נותן האב לאדון^[87], יש מן האחרונים שכתבו שמועיל בו נתינה לאדון בעל כרחו, משום שהגרעון הוא בגדר פרעון, ובפרעון חוב נתינה בע"כ חשובה נתינה^[88]. ויש מן האחרונים שכתבו שמועיל בו נתינה בע"כ רק משום שכופים את האדון לקיים מצוה מן התורה לשחרר האמה^[89].

הערות שוליים