אנציקלופדיה תלמודית:נפילת אפים

הגדרת הערך: אמירת תחנונים בנפילת אפים לאחר חזרת הש"ץ.

מהותה

תפילה בהשתחוויה

נפילת אפים היא אחת מדרכי התפילה – דהיינו דרך השתחוויה^[1] - שצריך האדם להיזהר לעשותם בכל יום תפילה^[2]. ויש מהראשונים שכתבו שאצל יעקב אבינו מצינו תפילה בדרך זו^[3], ויש שכתבו שאצל משה מצינו כן^[4], שנאמר: ויפלו על פניהם ויאמרו אל וגו'^[5], ונאמר: וישמע משה ויפול על פניו^[6], ונאמר: ואתנפל לפני ה'^[7], ויש שכתבו שאצל יהושע מצינו תפילה בדרך זו, שנאמר: ויקרע יהושע שמלותיו ויפל על פניו^[8].

קריאת שמה תחנון

נפילת אפים נקראת "תחנון", וביארו ראשונים שהוא על פי האמור במדרש שאחת משמות התפילה היא תחנה, ומשה התפלל בלשון תחינה, שנאמר: ואתחנן אל ה' בעת ההיא^[9], והיינו לפי שביקש משה לקב"ה הודיעני באי זו מידה אתה נוהג עולמך, עד שאמר לו: וחנותי את אשר אחון^[10].

עניינה

נפילת אפים יש בה שלושה עניינים, האחד, מורא השכינה, כדי שיתלבש בזה בושת וצניעות כי כסוי הפנים מדרכי הענווה והבושת, השני, הראות צער והכנעה, כי הנופל על פניו מצטער ונכנע, ואז תפלתו מקובלת שהקב"ה חושש על צערו וממלא שאלתו, השלישי, להראות אסירת חושיו ובטול הרגשותיו, כי הנופל על פניו מכסה עיניו וסותם פיו והוא מסכים במחשבתו שאינו רואה נזקו ותועלתו, ואינו יודע דרכו וענייניו, ואין בידו להפיק רצונו אם אין הקדוש ברוך הוא מסכים על ידו^[11].

חשיבותה ומעלתה

נפילת אפים עניינה גדול, ומן השמים ממהרים לענות עליה^[12], וכמו שאמרו אצל ר' אליעזר שביום שאשתו לא השגיחה עליו שלא יפול על פניו, מת רבן גמליאל מחמת קפידתו של ר' אליעזר^[13]. וכן כתבו ראשונים שבנפילת אפים מוחלין לאדם כל עונותיו^[14]. ויש שאמרו שנפילת אפים עניינה מסירות נפש למיתה^[15], והיינו שתפילה נתקנה כנגד התמידים שמכפרים על עוונותיהם של ישראל, אך ישנם עבירות שלא ניתנות לכפרה אלא במיתה, ולכך באה נפילת אפים שמוסר עצמו אף למיתה^[16].

רשות

נפילת אפים אינה חובה אלא רשות^[17], ומנהג שנהגו בימי חז"ל^[18], ומהם שביארו בזה מה שהיה נמנע ר' אליעזר ליפול על פניו בעבור אשתו^[19], דהיינו לפי שאין זה חובה^[20], ויש מהאחרונים שכתבו שעכשיו שכל ישראל נהגו בזה הרי קיבלו זאת על עצמם כחובה^[21]. ויש שכתבו על פי הקבלה שנפילת אפים חובה^[22].

זמנה ביום ומקומה בתפילה

בלילה

בלילה, נחלקו ראשונים אם אפשר ליפול אפים: יש סוברים שאין נופלים אפים^[23], לפי שמגבירים בכך את מידת הדין^[24], וכן י"ג מידות של רחמים – לנוהגים לאומרו בנפילת אפים^[25] – אין לומר בלילה^[26], ומכל מקום המזמור שנוהגים לומר בנפילת אפים^[27], אפשר לומר אף בלילה^[28], וכן הוידוי - לנוהגים לאומרו בנפילת אפים^[29] - אפשר לומר^[30]. ויש סוברים שאפשר ליפול אפים אף בלילה^[31].

בלילי אשמורת

בלילי אשמורת שאומרים סליחות, יש מן הראשונים סוברים שמותר ליפול אפים – היינו לאחר חצות הלילה^[32] - לפי שהוא קרוב ליום^[33], ומידת הרחמים ממשמשת לבוא^[34]. ויש סוברים שאף בלילי אשמורת אין ליפול אפים^[35].

בין השמשות

בין השמשות, יש מהאחרונים שכתבו שנופלים אפים^[36], לפי שהוא קרוב ליום^[37], או לפי שהוא ספק ספיקא^[38]. ויש סוברים שאין ליפול אפים בבין השמשות^[39], לפי שבספק אומרים שב ואל תעשה עדיף^[40], או לפי שבבין השמשות מידת הרחמים הלכה לה^[41].

בערבית

בתפילת ערבית* נחלקו ראשונים אם נופלים אפים: יש סוברים שנופלים^[42]. ויש סוברים שאין נופלים^[43], לפי שתפילת רשות היא^[44].

מקומה בתפילה

לאחר שמסיים השליח ציבור חזרת התפלה נופלים אפים^[45], כמו שנאמר: ויהי ככלות שלמה להתפלל אל ה' את כל התפלה והתחנה הזאת^[46], משמע שתחינה באה אחר תפלה^[47], וכן מצינו אצל אמוראים שהיו מרבים בתחינה לאחר שסיימו תפילתם^[48]. וראשונים נתנו טעם לדבר שהוא כדי שיסדר התפילה בג' סדרים – ישיבה, עמידה ונפילת אפים - כדרך שסידר משה תפילתו, שנאמר: ואשב בהר^[49], ואחר כך נאמר: ואנכי עמדתי בהר^[50], ואחר כך: ואתנפל לפני ה'^[51].

הפסקה בין תפילה לנפילת אפים

בין חזרת הש"ץ לנפילת אפים, נחלקו ראשונים ואחרונים בדעתם אם מותר להפסיק בדיבור, יש סוברים שאין להפסיק בדיבור^[52] - ואף למתפלל במקום שאין ספר תורה שאינו נופל על פניו^[53], אסור להפסיק בין תפילת שמו"ע לתחינה^[54] - לפי שהם כעין תפילה אחת ארוכה^[55], והמפסיק אין תחינתו מתקבלת^[56]. מהם שביארו בזה מה שאמרו שאימא שלום אשתו של ר' אליעזר לא הניחה לו ליפול על פניו משום שחששה שיקפיד על רבן גמליאל אחיה^[57], דהיינו שגרמה לו שיפסיק בדיבור בין תפילת שמונה עשרה לנפילת אפים וכך תחינתו לא תיענה^[58]. ויש סוברים שרשאי להפסיק בשיחה בעלמא^[59].

שהיה בלא דיבור

לשהות בלא בדיבור בין תפילה לנפילת אפים – לסוברים שאין להפסיק בדיבור^[60] – יש מהראשונים שנראה מדבריהם שאסור^[61]. ויש שנראה מדבריהם שדווקא שיחה נאסרה אך שהיה לבד לא^[62].

התעסקות בדבר אחר

להפסיק ולהתעסק בדבר אחר בין חזרת הש"ץ לנפילת אפים – לסוברים שרשאי להפסיק בשיחה בעלמא^[63] – כתבו אחרונים שאסור^[64].

עבר והפסיק

עבר והפסיק בין תפילה לנפילת אפים – אף שאין תחינתו מקובלת כל כך^[65] - נחלקו אחרונים אם יפול על פניו לאחר מכן: יש סוברים שלא יפול עוד על פניו^[66]. ויש סוברים שצריך ליפול על פניו אחר כך^[67].

בדברי קדושה

להפסיק בדברי קדושה – כגון עניית אמן יהא שמיה רבא או אמן של ברכות – בין תפילת שמונה עשרה לנפילת אפים, כתבו אחרונים שמותר^[68].

נפילה במקום אחר

התפלל במקום אחד יכול ליפול על פניו במקום אחר^[69], ואפילו חוץ לד' אמות^[70], ובלבד שלא יפסיק בינתיים לעסוק בדברים אחרים^[71].

התחיל הש"ץ קדיש לאחר חזרת הש"ץ ונזכר שלא נפל אפים, נחלקו אחרונים אם נופל לאחר הקדיש: יש סוברים ששוב לא יפול אפים^[72]. ויש סוברים שאף אם טעה ואמר קדיש יפול על פניו לאחר הקדיש, ואף אם סיים כל התפילה ונזכר שלא נפל אפים יפול לאחר התפילה^[73].

צורתה

צורת הנפילה

צורת הנפילה, יש שעשו זאת בדרך של השתחואה*^[74] – דהיינו בפשוט ידים ורגלים^[75] – ויש שעשו זאת בדרך של קידה^[76].

רצפת אבנים

על רצפת אבנים – שאסור להשתחוות עליה משום איסור אבן-משכית*^[77] - נחלקו ראשונים בצורת הנפילה: יש סוברים שיפול על הקרקע אך יצדד ראשו כדי שלא יהיו פניו בקרקע^[78]. ויש סוברים שאין צריך לצדד ראשו אלא יתלה ראשו למעלה מן הקרקע שלא יהיו דבוקים בקרקע^[79]. ויש סוברים שמניח את ברכו השמאלית על הארץ כדרכו כשהוא יושב ומקפל את ברכו הימנית עליה כדרכו כשהוא כורע, ויהיה חצי כורע חצי יושב^[80]. ויש סוברים שאינו נופל על הקרקע אלא נשאר במקומו ומטה את ראשו על זרועו^[81].

בעמידה

נפילת אפים - לסוברים שנשאר במקומו ומטה עצמו^[82] – נחלקו ראשונים ואחרונים אם יעשה זאת דוקא בישיבה או בעמידה: יש סוברים שצריך להקפיד שתהיה בישיבה ולא בעמידה^[83], לפי שכך היא דרך הכנעה^[84], ויש מהאחרונים שכתבו בדעתם שאפילו אם כשסיים תפלתו התחילו הציבור תחנון לא יפול מעומד, ואם אי אפשר לישב שם ימתין כדי הילוך ד' אמות ויחזור למקומו ליפול מיושב^[85], ויש חולקים וסוברים בדעתם שבאופן שאינו יכול לשוב למקומו לשבת יכול הוא ליפול מעומד^[86], ויש שכתבו שבאופן שאינו יכול לישב יעמוד ויסמוך עצמו^[87]. ויש סוברים שאדרבה עדיף היה לאומרו מעומד לפי שתחנונים טוב לומר במעומד, ומכל מקום אין להקפיד בכך ואפשר ליפול על פניו הן מעומד והן מיושב^[88], לפי שנפילת אפים רשות^[89], ולא הטריחו בזה את הציבור - שנוהג לשבת בכל התפלות והברכות - לעמוד^[90].

להלכה, אמרו שיש להטות את ראשו על זרעו כשהוא מיושב^[91], אך בשעת הדחק יכול במעומד^[92], ועל כן באופן שכשסיים תפילת שמונה עשרה – שצריך להישאר לעמוד כדי הילוך ד' אמות^[93] - התחילו כבר הציבור לומר תחנון, יאמר תחנון מעומד^[94], וכן אם אחר עומד כנגדו ומתפלל שמונה עשרה שאסור לו לישב, יפול מעומד^[95]. כשאומר תחנון בלא נפילת אפים – כגון מקום שאין ספר תורה^[96], או בית האבל לסוברים כן^[97] - יכול לאומרו מיושב^[98]. ויש שכתבו שטוב יותר להימנע מהטית הראש על זרועו, אלא ישב ויאמר המזמור של תחנון בלא הטית הראש וכיסוי הפנים^[99].

שליח ציבור בעמידה

שליח ציבור נחלקו בו ראשונים ואחרונים אם יפול בישיבה או בעמידה: יש מהראשונים שסוברים - לדעתם שיש לעשות נפילת אפים בישיבה^[100] - שיפול בישיבה כשאר הציבור^[101], ואף לסוברים שטוב ליפול מעומד^[102], מכל מקום יש להקל לשליח ציבור שישב בתפילה זו – אף שרגיל לעמוד בכל ברכותיו – לפי שאינו מוציא בה אחרים ידי חובתם, ולא הטריחו אותו לעמוד בזה^[103]. ומן האחרונים יש שסוברים שהשליח ציבור מטה בעמידה על צידו^[104].

ההטיה על זרועו

ההטיה שמטה ראשו, כתבו אחרונים שתהיה על זרועו דווקא ולא על ידו^[105]. ויש אחרונים שכתבו שרבים נוהגים ליפול על ידיהם ממש, ואין לחשוש בזה לפי שמכסים ידיהם בבגד ולא נופלים על היד ממש^[106].

צד ההטיה

כשמטה עצמו בנפילת אפים נחלקו ראשונים ואחרונים לאיזה צד יטה: יש סוברים שיטה לצד ימין^[107], לפי שהשכינה כנגד האדם שנאמר: שויתי ה' לנגדי תמיד^[108], וכשמוטה על ימינו והשכינו כנגדו מתקיים הנאמר: שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני^[109]. ויש סוברים שיטה לצד שמאל^[110], לפי שבנפילתו נמחלים עוונתיו שהוא מתוודה עליהם, ולכך יטה על צד שמאל - שהוא דרך חירות^[111] - לסימן שנמחלו עוונותיו^[112], או לפי שבאותו צד שנראה בו כבן חורין צריך להיכנע לפני המקום^[113], או לפי שכשאדם מתפלל שכינה מימינו, שנאמר: ה' צלך על יד ימינך^[114], וכן נאמר: שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט^[115], נמצא כשהוא נוטה על שמאלו פניו כלפי שכינה, ואם היה מוטה על צדו הימני היו אחוריו כנגד השכינה, ולא יתכן לעבד לחזור אחוריו כנגד רבו^[116], או לפי שהלב נמצא בצד שמאל, ועל טוב יותר להטות על צדו השמאלי להכנע מצד הלב, ולא לשכב על צדו הימני שלא ירום לבבו בהיות הלב למעלה^[117], או לפי שכך היו מרביצין את התמיד כשהיו שוחטין אותו על שמאלו^[118] או לפי שיצחק אבינו בעקידה שכב על צד שמאל^[119], ויש שנתנו סימן לדבר על פי הנאמר: שמאלו תחת לראשי^[120].

כשיש תפילין על זרועו

כשיש תפילין על זרועו, נחלקו הפוסקים - לסוברים שמטים על צד שמאל^[121] - אם יטה על ימינו או על שמאלו: יש סוברים שיטה על צד ימין משום כבוד התפילין^[122]. ויש סוברים שאף כשיש תפילין על זרועו יפול על שמאלו^[123], ומהם שכתבו שמכל מקום יטה ראשו מעט לצד ימין משום כבוד התפילין^[124]. ויש סוברים שיכול להטות על צד שמאל ואין צריך לחוש משום כבוד התפילין^[125], לפי שהן מחופות עור ושל יד מניחים במקום מכוסה^[126], ועל כן אין בכך בזיון^[127]. או לפי שמקום התפילין בגובה של היד, דהיינו בקיבורת^[128], וכשהוא מוטה על צדו השמאלי נמצאת התפלה למעלה והזרוע למטה, וכיון שהיא נמצאת כנגד הלב כל מה שהלב דוחק עליה היא לזכרון ביותר^[129].

איטר יד

איטר יד כתבו אחרונים שבזמן שמניח תפילין יטה על ידו השמאלית שלא מניח בה תפילין, ובזמן שאין תפילין על ידו הסתפקו על איזה צד יטה^[130].

שליח ציבור

שליח ציבור, נחלקו בו אחרונים בדעת ראשונים כיצד יטה: יש סוברים שלעולם יטה ראשו לצד הארון – משום כבוד הארון^[131], שלא יטה פניו היפך מכיוון ארון הקודש^[132] - ועל כן כשפניו לצפון ואחוריו לדרום, יטה פניו לצד ימין - אף לסוברים שצריך להטות לצד שמאל^[133] - כדי שיהיה ראשו כפוף לצד התיבה^[134]. ויש סוברים שאין לחלק בין שליח ציבור לשאר העם, והשליח ציבור יטה לצד שנהגו להטות באותו מקום^[135].

המתפללים לצד ארון הקודש או לפניו

המתפללים לצד ארון הקודש או לפניו – דהיינו בצפון, דרום ומזרח – נחלקו אחרונים - בדעת הסוברים ששליח ציבור מטה פניו לכיוון ארון הקודש^[136] - אם יטו לצד ארון הקודש: יש סוברים שלעולם יטו לצד ארון הקודש^[137], לפי שאין זה ראוי שיטו פניהם היפך מכיוון ארון הקודש^[138]. ויש סוברים שאין לחלק בין היושבים בצד מערב כנגד ארון הקודש ליושבים בצידי ארון הקודש, ולעולם יטו כולם לצד ימין או שמאל, כל מקום כפי מנהגו^[139].

כיסוי פניו

בנפילת אפים יש לכסות הפנים^[140]. בטעם הדבר כתבו ראשונים לפי שכשישראל היו משתחוים בעזרה היה בין כל אחד ד' אמות כדי שלא שישמע וידוי חבירו ויתבייש ממנו, ועל שם זה אנו עושים גם כן כעין זה בהסתר פנים כאילו כל אינו אינו רואה ויודע מה שהתפלל חבירו^[141], או שבכך מראה הוא שיש לו מורא השכינה, כי כסוי הפנים מדרכי הענוה והבושת^[142], ובאחרונים כתבו שהוא כדי שיתן כל מגמתו למה שמתחנן ויכוין בדבריו^[143]. ויש מהאחרונים שכתבו שאין צריך להקפיד על כיסוי הפנים^[144].

כיסוי בבגד

נוהגים לכסות הפנים בבגד, ולא די בכיסוי היד שנופל פניו עליה^[145], לפי שהיד והפנים גוף אחד הם, ואין הגוף יכול לכסות את עצמו^[146].

על דרך נפילתו של אדם חשוב, ע"ע אדם חשוב^[147].

סדרה

ודוי

אמירת ודוי* קודם נפילת אפים, נחלקו בו ראשונים ואחרונים: יש סוברים על פי מקובלים שיש לומר וידוי בכל יום קודם נפילת אפים^[148]. ויש סוברים שדווקא בימי שני וחמישי – שמוסיפים בהם תחינות^[149] - נוהגים לומר וידוי^[150]. ויש סוברים שאף בימים אלו אין נוהגים לומר וידוי קודם נפילת אפים^[151].

י"ג מידות

יש שנוהגים לומר י"ג מדות של רחמים קודם נפילת אפים^[152]. ויש שכתבו שדווקא בשני וחמישי נוהגים לאומרם^[153].

המזמור שבנפילת אפים

בזמן שנופל אפים, יש מהראשונים שכתבו שכל אחד יאמר תחנונים לפי חכמתו^[154], ושואל על אחד בקשתו^[155]. ויש שכתבו לומר המזמור: לדוד אליך ה' נפשי אשא^[156], לפי שמסודר הוא על סדר האותיות^[157], או לפי שבמזמור זה מוסר נפשו לה'^[158], ומהם שכתבו שיוסיף לומר אף מזמור: ה' מה רבו צרי וכו'^[159], ומהם שכתבו לומר גם מזמור: אלקים אל דמי לך^[160]. ויש שכתבו לומר המזמור: ה' אל באפך תוכיחני^[161].

תפילת רחום וחנון

קודם המזמור שאומרים בנפילת אפים, יש שכתבו לומר תפילת "רחום וחנון חטאתי לפניך ה' מלא רחמים רחם עלי וקבל תחנוני"^[162], ויש שנהגו לאמרו מועמד, לפי שענינו וידוי^[163].

ויאמר דוד אל גד

יש שנהגו קודם לכן לומר הפסוק: ויאמר דוד אל גד וכו'^[164]. ויש סוברים שאין לומר פסוק זה^[165], לפי שהוא מדבר מעניני פורענות^[166].

שומר ישראל

אחר שסיים ליפול אפים ישב ויגביה ראשו ומתחנן מעט בקול רם מיושב^[167], ויש שנהגו לומר תפילת "שומר ישראל"^[168], ויש שכתבו שאין אומרים שומר ישראל אלא בתענית ציבור^[169].

אבינו מלכנו

יש שנוהגים לומר תפילת אבינו מלכנו חננו ועננו כי אין בנו מעשים וכו'^[170], ויש שכתבו לומר כל סדר תפילת אבינו מלכנו^[171], לפי שרבי עקיבא נענה דוקא בזכות תפלה זו^[172].

ואנחנו לא נדע

לאחר נפילת אפים נוהגים לומר הפסוק: ואנחנו לא נדע מה נעשה כי אליך עינינו^[173], בקול רם^[174], לפי שאחר שמתפללים בכל צורה שיוכל אדם להתפלל – בישיבה, בעמידה ובנפילת אפים, כדרך שעשה משה רבינו, שנאמר: ואשב בהר^[175], ואנכי עמדתי בהר^[176], ואתנפל לפני ה'^[177] - אנו אומרים "ואנחנו לא נדע", ומכאן והלאה לא נדע מה נעשה, אלא לתלות עינינו אל ה'^[178]. יש מהראשונים שכתבו שאומרים אותו בישיבה^[179]. ויש שכתבו שאומרים אותו בעמידה^[180]. ויש מהאחרונים שכתבו שכשאומרים "ואנחנו לא נדע" נוהגים לשבת, ולאחר מכן שאומרים "מה נעשה" נוהגים לעמוד^[181].

פסוקים נוספים

לאחר מכן מוסיפים לומר הפסוקים: זכור רחמיך וכו'^[182], אל תזכור לנו וכו'^[183], קומה עזרתה לנו וכו'^[184], יהי חסדך וכו'^[185], אם עונות וכו'^[186], כי עמך הסליחה וכו'^[187], ה' הושיעה וכו'^[188], כי הוא ידע וכו'^[189], עזרנו וכו'^[190].

שני וחמישי

בשני וחמישי נהגו להרבות בתפילות ותחנונים^[191], לפי שבית דין שלמעלה ושלמטה שוים^[192], והם ימי רחמים, שנאמר: דרשו ה' בהמצאו^[193], או לפי שהם ימי רצון^[194], שארבעים יום של קבלת לוחות אחרונות שהיו ימי רצון עלה משה רבינו בחמישי וירד בשני^[195].

והוא רחום

נוהגים לומר תפילת "והוא רחום"^[196], שהיא תפילה שנתקנה על ידי שלשה זקנים שנעשה להם נס גדול, כל אחד תיקן חלק אחד, ובכל אחד יש י"ח אזכרות כנגד י"ח ברכות^[197], וצריך לאומרו בכונה ובמתינות ולא במרוצה^[198], ומי שאינו אומרו נקרא פורץ גדר^[199].

יש נוהגים לומר תפילת והוא רחום אחר נפילת אפים^[200], לפי שאין להפסיק בין חזרת הש"ץ לנפילת אפים^[201]. ויש נוהגים לומר תפילה זו קודם נפילת אפים^[202], ואין לחשוש להפסק בין חזרת הש"ץ לנפילת אפים, לפי שמותר להפסיק עבור דבר קדושה^[203].

סיים והוא רחום קודם הש"ץ – לנוהגים לאומרו קודם נפילת אפים^[204] – נחלקו ראשונים ואחרונים: יש סוברים שימתין שיסיים הש"ץ ויפול יחד עמו^[205]. ויש סוברים שלא ימתין אלא יפול מיד על פניו^[206], כדי שלא להפסיק זמן רב בין חזרת הש"ץ לנפילת אפים^[207].

מעומד

תפילת והוא רחום יש לומר מעומד^[208], לפי שהיא תפילה שנתקנה כנגד תפילת שמונה עשרה^[209], ואם לא אמרו מעומד יש סוברים שנקרא פורץ גדר^[210], ויש סוברים שאינו בכלל פורץ גדר^[211]. ויש שנוהגים לאמרו בקול רם^[212], כדי לעורר הכוונה^[213]. ויש נוהגים לאומרו בלחש^[214], מפני שנתקן כנגד תפילת שמונה עשרה^[215].

תפילות נוספות

עוד נוהגים לומר תפילת הבט משמים וכו' זרים וכו' חוסה וכו' קולינו וכו' עזרנו^[216], שתקנה חזקיה כשצר סנחריב על ירושלים^[217], ונהגו לומר: ה' אלקי ישראל שוב וכו'^[218], בין כל חרוז וחרוז ובסופו ג' פעמים, לפי שיש בהכל תיבות כמנין חזקיה בן אחז, לומר שהוציא את אביו מגיהנם בתפלתו^[219].

מקומות שאין נופלים

במקום שאין ספר תורה

נפילת אפים נחלקו ראשונים ואחרונים אם עושים דוקא במקום שיש ספר תורה: יש סוברים שדוקא במקום שיש ספר תורה נופלים אפים^[220], וסימן לדבר מהנאמר: ויפול על פניו ארצה לפני ארון ה'^[221], ולדעתם במקום שאין ספר תורה יאמר המזמור שאומרים בשעת נפילת אפים אך ללא נפילת אפים^[222]. ויש סוברים שנופלים אפים אף במקום שאין ספר תורה^[223].

שאר ספרים

מקום שיש בו ספרי לימוד - לסוברים שנופלים דוקא במקום שיש ספר תורה^[224] - נחלקו אחרונים אם נופלים על פניהם: יש סוברים שאפשר ליפול אפים^[225]. ויש סוברים שאין ליפול אפים אלא דוקא במקום שיש ספר תורה^[226].

בירושלים

בירושלים, כתבו אחרונים שנהגו ליפול אפים אף במקום שאין ספר תורה^[227], לפי שירושלים שקדושתה קדושת עולם חשובה כלפני ארון ה'^[228].

חצר בית הכנסת והעזרה

המתפלל בחצר בית הכנסת – והוא הדין בעזרה שלפני בית הכנסת^[229] - כתבו ראשונים שאף לסוברים שאין ליפול אפים אלא במקום שיש ספר תורה^[230], באופן שפתח בית הכנסת פתוח – ויכול לראות דרכו את מקום ארון הקודש^[231] - אפשר ליפול אפים, אבל אם פתח בית הכנסת נעול אין נופלים אפים^[232], כיון שלכך נעשה מקום זה בתחילה, שפעמים יש מקצת הקהל בחוץ שנגררים אחרי שאר הציבור, ועל כן נחשב זה כמקום אחד להחשיבו שנופל לפני הארון שיש בו ספר תורה^[233]. ויש שכתבו שהמתפלל בעזרת בית הכנסת יפול על פניו אף כאשר הפתח שבינה לבית הכנסת נעול^[234]. באופן שפתח בית הכנסת פתוח אך הוא אינו מתפלל נגדו אלא בצד אחר של בית הכנסת לא יפול על פניו^[235].

חדר שבצד עזרת בית הכנסת

המתפלל בחדר הנמצא בצד עזרת בית הכנסת, יש מהאחרונים שכתבו שלא יפול על פניו אף כאשר החדר פתוח לעזרה ופתח בית הכנסת פתוח גם הוא לעזרה, לפי שמכל מקום חדר בפני עצמו הוא^[236]. ויש שנראה מדבריהם שיכול ליפול על פניו, שדוקא כאשר פתח בית הכנסת עצמו נעול, אך כאשר הוא פתוח, אף שיש הפסק בין המקום שבו האדם מתפלל לבית הכנסת, יפול על פניו^[237].

עזרת נשים

המתפלל בעזרת נשים יפול על פניו, אף אם אין פתח הפתוח ממנה לבית הכנסת^[238], לפי שמכל מקום נחשבת למקום אחד עם מקום הארון^[239]. וכתבו אחרונים שהוא כשיש שם חלונות^[240], לפי שאז יכול לראות דרכם את מקום הארון^[241].

בשעה שהציבור מתפללים

המתפלל חוץ לבית הכנסת בשעה שהציבור מתפללים – ואומרים תחנון^[242] - כתבו ראשונים שיכול ליפול על פניו אף כאשר הפתח סגור, לפי שאפילו מחיצה של ברזל אינה מחיצה בין ישראל לאביהם שבשמים^[243]. וכתבו האחרונים שאף המתפלל בביתו – כשאין שם ספר תורה^[244] – יכול ליפול על פניו, אם הוא בשעה שהציבור מתפללים^[245]. אלא שנחלקו בזה הפוסקים אם הוא דוקא באופן ששומע את הציבור מתפללים או לא: יש סוברים שדוקא כאשר ביתו סמוך לבית הכנסת – אף שאינו פתוח אליו^[246] - ומתפלל בשעה שהציבור מתפללים ושומע אותם^[247]. ויש סוברים שאם מתפלל בזמן שהציבור מתפללים יכול ליפול על פניו, אף כאשר אינו שומע אותם^[248], לפי שנחשב כאילו עומד עמהם לתפילה^[249], וכתבו אחרונים שהוא דוקא כשאין טינוף המפסיק בין ביתו לבית הכנסת^[250].

נפילת אפים בבית האבל

בבית האבל – וכן אבלה^[251] - נחלקו ראשונים אם נופלים אפים: א) יש סוברים שאין נופלים אפים^[252], כל שבעת ימי האבל^[253]. בטעם הדבר, יש מהראשונים שכתבו שהוא לפי שהוקש לחג – שאין נופלים בו אפים^[254] – שנאמר: והפכתי חגיכם לאבל^[255]. ויש מהאחרונים שכתבו שהוא לפי שמידת הדין מתוחה שם, ויש להיזהר מלהגבירה^[256]. ב) ויש סוברים שנופלים אפים^[257], לפי שהאבל צריך להצטער ולשבור את ליבו בימי האבלות^[258], ולדעתם אין לדרוש מהכתוב: והפכתי חגיכם למועד^[259], שאבל הוקש לחג, אלא אדרבה מכתוב זה יש ללמוד שאבל הוא היפך מחג^[260]. ג) ויש סוברים שבתפילת שחרית אין נופלים ובתפילת מנחה נופלים^[261].

אמירת תחנון בבית האבל

אמירת תחנון בבית האבל ללא נפילת אפים – לסוברים שאין נופלים אפים בבית האבל^[262] – נחלקו בו אחרונים: יש שכתבו – לסוברים שהטעם שאין נופלים בבית האבל לפי שאבל הוקש לחג^[263] – שאין אומרים תחנון אף כשאינו נופל על פניו, לפי שכשם שאין לומר תחנון בחג כך אין לומר בבית האבל^[264]. ויש שכתבו – לסוברים שהטעם שאין נופלים בבית האבל כדי שלא להגביר מידת הדין^[265] – שבלא נפילת אפים אפשר לומר מזמורי התחנון, לפי שמידת הדין מתגברת מהנפילה ולא מהתחנונים^[266].

במת שלא ניתן לקבורה

מת שלא ניתן לקבורה שאין בו דין אבילות ואנינות נחלקו בו אחרונים – לסוברים שאין נופלים אפים בבית האבל^[267] – אם נופלים אפים: יש שכתבו – לסוברים שהטעם שאין נופלים בבית האבל משום שהוקש לחג^[268] – שאין נופלים^[269], לפי שכאשר לא חלו עדיין דיני אבילות לא הוקש לחג^[270]. ויש שכתבו – לסוברים שהטעם שאין נופלים בבית האבל כדי שלא להגביר מידת הדין^[271] - שלא יפלו על פניהם^[272], ואף שלא חלו דיני אבילות ואנינות, שמכל מקום מידת הדין מתוחה^[273].

קבר את מתו ברגל

קבר את מתו ברגל – שמתחיל למנות שבעה רק לאחר סוף הרגל^[274] - נחלקו אחרונים אם נופלים על פניהם – לסוברים שאין נופלים אפים בבית האבל^[275] – יש שכתבו – לסוברים שהטעם שאין נופלים בבית האבל משום שהוקש לחג^[276] – שאין נופלים על פניהם^[277]. ויש שכתבו – לסוברים שהטעם שאין נופלים בבית האבל כדי שלא להגביר מידת הדין^[278] - שנופלים על פניהם^[279].

בתפילת מנחה ביום השביעי לאבלות

בתפילת מנחה ביום השביעי לאבלות – שבזמן זה כבר אין את דיני האבלות משום מקצת היום ככולו^[280] – נחלקו אחרונים אם נופלים על פניהם – לסוברים שאין נופלים אפים בבית האבל^[281] – יש שכתבו שאין נופלים על פניהם^[282], ויש שביארו זאת על פי הסוברים שהטעם שאין נופלים אפים בבית האבל לפי שהוקש לחג אלא כל היום בכלל, אף בבית האבל לעניין זה אין נופלים עד סוף היום השביעי^[283], שכשם שבחג אין אומרים מקצת היום ככולו אלא כל היום בכלל, אף בבית האבל לעניין זה אין נופלים עד סוף היום השביעי^[284]. ויש שכתבו – לסוברים שהטעם שאין נופלים בבית האבל כדי שלא להגביר מידת הדין^[285] - שנופלים על פניהם^[286].

אין האבל בבית

כשאין האבל בבית, כתבו אחרונים שמכל מקום אין נופלים אפים^[287], ויש שביארו זאת על פי הסוברים שהטעם שאין נופלים אפים בבית האבל כדי שלא להגביר מידת הדין^[288], שאף כאשר אין האבל בבית מידת הדין מתוחה במקום ההוא^[289]. ויש מהאחרונים שכתבו שנופלים אפים^[290], שאפשר שכאשר אין האבל בבית אין מדת הדין מתוחה שם^[291].

אחר שיצאו מבית האבל

אחר שהתפללו ויצאו מבית האבל, נחלקו ראשונים ואחרונים: יש סוברים שנופלים על פניהם^[292]. ויש סוברים שאין נופלים על פניהם^[293], לפי שתחנון נקבע לחלק מסדר התפילה וסמוך לתפילת שמונה עשרה, וכיון שלאחר שמונה עשרה היו בבית האבל ולא היה אפשר לומר תחנון שוב אין אומרים^[294].

שאר תחנונים

שאר תחנונים שנוהגים לומר עם התחנון – כגון תחינות שמוסיפים בשני וחמישי^[295] – נחלקו אחרונים – בדעת הסוברים שאין נופלים אפים אחר שיצאו מבית האבל – אם אומרים לאחר שיצאו מבית האבל: יש סוברים שאומרים אותם^[296], לפי שחובת גברא הוא על האדם לאומרו בכל שני וחמישי ולא חלק מחובת התפילה^[297], והן לסוברים שהטעם שאין נופלים בבית האבל כדי שלא להגביר את מידת הדין^[298], הרי לאחר שיצאו מבית האבל שכבר לא נמצאים במקום שמידת הדין מתוחה אפשר לאומרם^[299], והן לסוברים שהטעם הוא משום שאבל שהוקש לחג^[300], הרי זה שייך דוקא באבל עצמו ולא באחרים^[301]. ויש סוברים דאף התחנונים שנקבעו לומר עם התחנון אין אומרים^[302], לפי שאף הם נקבעו להיות על סדר התפילה^[303].

בית כנסת שיש בו אבל

בית כנסת שיש בו אבל נחלקו ראשונים ואחרונים אם עושים בו נפילת אפים: יש סוברים שאין נופלים אפים כבבית האבל^[304]. ויש סוברים שנופלים על פניהם^[305], לפי שהטעם שאין נופלים אפים הוא שלא להגביר מידת הדין – לסוברים כן^[306] - ובבית כנסת שאר הקהל הוא העיקר, ואין לחשוש לכך^[307], או לפי שבאבל הפטור מליפול אפים הוא מפני המת, ואף כשהמת במקום אחר מכל מקום בית האבל פטורו מפני ענין המת, וזה אינו שייך בבית הכנסת^[308], ומכל מקום האבל עצמו ימנע מכך^[309]. באופן שהאבל עצמו יורד לפני התיבה כתבו אחרונים - אף לסוברים שבבית הכנסת לא מונע האבל מהציבור ליפול אפים^[310] - שכל הציבור לא יאמר תחנון^[311].

מקום שיש חתן

מקום שיש בו חתן אין נופלים על פניהם^[312], ויש מן האחרונים שכתבו שמטעם זה לא יבא החתן לבית הכנסת כל ימי המשתה, כדי שלא ימנעו מלומר תחנון^[313]. בטעם הדבר, כתבו אחרונים לפי שימי משתה של חתן הוקשו לרגל^[314], וכשם שברגל אין נופלים אפים^[315], כך במקום שיש חתן^[316], או לפי שימי משתה ושמחה הם לחתן^[317], ומכיון שחתן הרי הוא כמלך^[318], נגררים אחריו כל הציבור^[319], או לפי שחתן שרוי בשמחה, ועת התעוררות מדת הרחמים, ואין מעוררים את מידת הדין בעת הרחמים^[320]. כשמתפלל החתן בבית היחיד שהציבור מתפללים שם, כתבו אחרונים שנופלים על פניהם, ולא חשוב החתן לבטל הנפילת אפים, לפי שאין לו רשיון בבית חבירו^[321].

כשאין החתן מצטרף לתפילה

כאשר אין החתן מתפלל עם הציבור, נחלקו אחרונים אם הציבור נופל על פניו או לא: יש סוברים שיפלו אפים^[322], כיון שכאשר אינו מצטרף עמהם לא חלה שמחת החתן על הציבור^[323], ומכל מקום אם הוא בבית החתן כתבו אחרונים שאין נופלים אפים, אף כאשר אין החתן מצטרף עמהם לתפילה^[324]. ויש סוברים שכאשר מתפללים במקום שיש חתן אין נופלים אפים אף כאשר אין החתן מצטרף עמהם לתפילה^[325].

בז' ימי המשתה

חתן שאין נופלים אפים במקום בו הוא נמצא, נחלקו בו ראשונים ואחרונים: יש סוברים שהוא דוקא חתן ביום חופתו^[326], ואף שחתן הוקש לרגל בכל ז' ימי המשתה, מכל מקום הציבור אינו נגרר אחריו אלא דוקא ביום חופתו^[327]. ויש סוברים שהוא בכל שבעת ימי המשתה^[328] - יש שכתבו שהיינו משעת החופה שבעה ימים מעת לעת^[329], ויש שכתבו שאינו מעת לעת^[330] - בטעם הדבר כתבו אחרונים לפי שהטעם שאין נופלים אפים במקום שיש חתן, לפי שהוקש לרגל – לסוברים כן^[331] - ומכיון שכל ז' ימי המשתה הוקשו לרגל, אין לומר תחנון בכל ז' ימי המשתה^[332], ובאלמון שנשא אלמנה - שתיקנו שלושה ימים לשמחתם^[333] – פוטר מנפילת אפים שלושה ימים מיום חופתו^[334].

בשחר שקודם החופה

חתן הנכנס בערב לחופה, נחלקו אחרונים אם בשחר נופלים על פניהם: יש סוברים שלא יפלו על פניהם כבר מהשחר^[335], לפי שכל היום חשוב כמועד של החתן^[336], וכתבו אחרונים בדעתם שהיינו דוקא כאשר החתן נכנס לחופה מבעוד יום, אך כשהחופה בלילה נופלים אפים הן בשחרית והן במנחה גדולה שביום שקודם החופה^[337]. ויש סוברים שדוקא משנכנס לחופה חשוב חתן לפטור מנפילת אפים^[338], ומהם שכתבו שמכל מקום החתן עצמו נפטר מנפילת אפים כבר משחר של יום החופה^[339].

יצאו מבית החתן

אחר שיצאו מבית החתן או בית כנסת שהיה שם חתן, כתבו אחרונים שמכל מקום לא יפלו על פניהם ולא יאמרו שאר תחנונים שאומרים עם התחנון, לפי שחלה עליהם שמחת החתן^[340], ויש שכתבו שהיינו דוקא ביום חופתו, אך בשבעת ימי המשתה אף שאין נופלים אפים במקום החתן – לסוברים כן^[341] – מכל מקום לאחר שיצאו משם צריכים ליפול אפים^[342].

בית הכלה או בית כנסת שיש בו כלה

בית הכלה, כתבו אחרונים שהרי הוא כבית החתן שאין נופלים בו אפים^[343], לפי שבאים לכבודה להתפלל שם, ועל כן היא נעשית עיקרית לפטור מנפילת אפים^[344]. בית כנסת שיש בו כלה בעזרת נשים, כתבו אחרונים שנופלים אפים^[345], לפי שאינה בצירוף הציבור^[346].

מקום שעושים ברית מילה

מקום שעושים ברית-מילה*, נחלקו ראשונים אם נופלים בו אפים: יש סוברים שאין נופלים בו על פניהם^[347], לפי שמצוות מילה קיבלו ישראל בשמחה שנאמר: שש אנכי על אמרתך^[348], ועדיין מקיימין אותה בשמחה^[349], או לפי ששעת שמחה הוא, ועת התעוררות מדת הרחמים, ואין מעוררים את מידת הדין בעת הרחמים^[350]. ויש סוברים שנופלים בו אפים^[351]. ויש סוברים שאם בעלי הברית או אפילו חלק ממשפחת התינוק מתפללים באותו מקום אין נופלים אפים, אך אם כל בעלי השמחה אינם מתפללים במקום שעושים המילה נופלים שם אפים^[352].

עיר שיש בה ברית מילה

עיר שיש בה ברית מילה, נחלקו ראשונים – לסוברים שבמקום שעושים ברית מילה אין נופלים על פניהם^[353] – אם נופלים בה אפים: יש סוברים שאף כשאין עושים ברית מילה בבית כנסת שמתפלל בו, מכל מקום אם יש ברית מילה בבית כנסת אחר בעיר אין נופלים על פניהם^[354], לפי שאליהו הנביא בא לעיר^[355]. ויש סוברים שדוקא במקום שעושים את הברית מילה אין נופלים אפים^[356], שאין סברא לומר שתפילת הציבור תהא נגררת אחר המילה שבבית אחר^[357].

מקום שבעלי ברית מתפללים בו

מקום שבעלי הברית – דהיינו אבי הבן, מוהל וסנדק^[358] – מתפללים, כתבו אחרונים שאף אם המילה היתה במקום אחר אין נופלים בו אפים^[359].

תפילת מנחה במקום המילה

מקום שאין נופלים אפים מחמת ברית מילה – לסוברים כן^[360] – כתבו ראשונים שהוא דווקא בתפילת שחרית, אך בתפילת מנחה נופלים^[361]. כאשר מתפללים מנחה אצל התינוק, נחלקו אחרונים: יש סוברים שאין נופלים אפים^[362], לפי שאצל התינוק הוא כמו יום-טוב*^[363]. ויש סוברים שמכל מקום נופלים אפים^[364], לפי שאין שרויים כל כך בשמחה אחר שנימול התינוק, משום צער התינוק^[365]. ויש שכתבו שאם מתפללים מנחה בבית התינוק קודם סעודת הברית או אחריה, לא יפלו על פניהם, אך אם מתפללים לאחר שבירכו ברכת המזון נופלים אפים^[366].

תפילת מנחה במקום שבעלי הברית שם

תפילת מנחה במקום שבעלי הברית מתפללים שם נחלקו אחרונים – לסוברים שבתפילת מנחה אצל התינוק נפטר הקהל מנפילת אפים^[367] - אם פוטרים את הקהל מנפילת אפים: יש סוברים שאם אין מתפללים מנחה אצל התינוק נופלים אפים אף כאשר בעלי הברית מתפללים שם^[368]. ויש סוברים שפוטרים את הקהל מנפילת אפים כשם שהתינוק פוטר^[369]. בעלי הברית עצמם כתבו אחרונים שאינם נופלים על פניהם אף בתפילת מנחה, ואף לאחר סעודת הברית, לפי שיום טוב שלהם הוא^[370].

ברית סמוך למנחה

כשמכניסים התינוק לברית מילה סמוך למנחה, נחלקו אחרונים אם נופלים אפים בתפילת שחרית: יש סוברים שאין נופלים אפים^[371]. ויש סוברים שנופלים אפים^[372].

מקום שיש הנחת תפילין

מקום שיש נער שמתחיל להניח תפילין, יש שנהגו בו שלא ליפול אפים^[373], וסמכו הדבר על הנאמר: כחתן יכהן פאר^[374], ותפילין נקראו פאר^[375], ואם כן הרי הוא כמקום שיש בו חתן שאין נופלים אפים^[376].

זמנים שאין נופלים

זמני שמחה

אין נופלים אפים בזמני שמחה אלא בזמני צער^[377], כמו שנאמר: ויפלו על פניהם ויאמרו אל וגו'^[378], ונאמר: וישמע משה ויפול על פניו^[379], ונאמר: ויקרע יהושע שמלותיו ויפל על פניו^[380], וכל אלו היו בזמני צער^[381].

שבתות וג' רגלים

אין נופלים אפים בשבתות ובג' רגלים^[382], ולא בתפילת מנחה שלפניהם^[383], ויש שכתבו שבערב יום טוב אין נופלים אף בשחרית^[384], ויש מהראשונים שכתבו שבג' רגלים אין נופלים כלל ביום שלפניו ושלאחריו^[385].

ראש חדש

ראש-חדש* אין נופלים בו אפים^[386], לפי שנקרא מועד^[387]. בליל ראש חדש – לסוברים שנופלים אפים בלילה^[388] – כתבו ראשונים שאין נופלים אפים בליל ראש חדש^[389], ויש שכתבו שאף בתפילת מנחה שלפניו אין נופלים^[390], לפי שדין הוא שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגים אותו היום קודש ולמחר קודש^[391], או לפי שראש חודש חל מזמן מנחה שלפניו^[392]. לילה שאחר ראש חודש – לסוברים שנופלים אפים בלילה^[393] – נחלקו ראשונים ואחרונים: יש מן הראשונים סוברים שאין נופלים בו אפים^[394]. ומן האחרונים יש שנחלקו שאפשר ליפול בו אפים^[395].

ראש השנה

ראש השנה כתבו ראשונים שאין נופלים אפים, לפי שהוקשו כל המועדים זה לזה^[396]. ויש מהגאונים שנהגו ליפול אפים בראש השנה, וכן בשבת שובה^[397]. בערב ראש השנה – לסוברים שבראש השנה אין נופלים - יש סוברים שאין נופלים אפים אף בתפילת שחרית^[398], ויש סוברים שדוקא בתפילת מנחה אין נופלים^[399].

יום כיפור

יום כיפור, נחלקו בו ראשונים אם נופלים אפים: יש סוברים שנופלים בכל תפילה ותפילה, לפי שהוא יום תחינה ובקשה ותענית^[400]. ויש סוברים שאין נופלים בו כלל אפים^[401]. ויש סוברים שבשחרית, מוסף ומנחה אין נופלים, אך בנעילה נופלים^[402]. בערב יום כיפור אין נופלים בין בשחרית ובין במנחה^[403].

חודש תשרי מלאחר יום כיפור

חודש תשרי מלאחר יום כיפור, יש סוברים שבין יום כיפור לסוכות אין נופלים^[404], לפי שבימים אלו נשלם בנין בית המקדש^[405], או לפי שאין הקב"ה מתחיל להחשיב עונוותיהם של ישראל עד ליום ראשון של סוכות^[406], וחשוב זמן זה כיום טוב^[407]. ויש סוברים שאף מאחר שמיני עצרת עד סוף חודש תשרי אין נופלים אפים^[408], לפי שרוב החודש יצא בקדושה ואין נופלים אפים, ומתוך שאין נופלים ברובו אין נופלים בכולו^[409], או לפי שחודש תשרי הוא חודש השביעי המושבע במצוות^[410], או מפני שחודש זה נכנס בעינוי ראוי הוא שייצא בשמחה^[411], או לפי שנתנו לשמיני עצרת ז' ימי תשלומים לענין נפילת אפים^[412].

חנוכה

בחנוכה, כתבו ראשונים שאין נופלים אפים^[413], לפי שאומרים בה הלל^[414]. ואף בתפילת מנחה שקודם אין נופלים אפים^[415]. ויש מהגאונים שנהגו ליפול אפים בחנוכה^[416].

ט"ו בשבט

בחמשה עשר בשבט נחלקו ראשונים אם נופלים אפים: א) יש סוברים שנופלים^[417]. ב) ויש סוברים שאין נופלים^[418], לפי שהוא ראש השנה לאילנות^[419], וחשוב כיום טוב^[420]. ג) ויש סוברים שאין נופלים בשחרית אך במנחה נופלים^[421]. בתפילת מנחה שלפניו ­– לסוברים שאין נופלים ביום זה – נחלקו אחרונים, יש סוברים שנופלים^[422]. ויש סוברים שאין נופלים^[423].

פורים

פורים, נחלקו ראשונים אם נופלים אפים: יש סוברים שנופלים^[424], לפי שיום נס הוא ונגאלו ישראל מלהשמיד ומלאבד וצריכים אנו לבקש רחמים שיפדנו ויגאלנו באחרונה כבראשונה^[425]. ויש סוברים שאין נופלים^[426], לפי שהוא יום משתה ושמחה^[427], ולדעתם נחלקו ראשונים ואחרונים אם נופלים בתפילת מנחה שקודם פורים: יש סוברים שנופלים^[428]. ויש סוברים שאין נופלים^[429]. פורים קטן, כתבו אחרונים – בדעת הסוברים שבפורים אין נופלים אפים - שאין נופלים בו אפים^[430], ולא במנחה שלפניו^[431].

חודש ניסן

חודש ניסן, נחלקו בו ראשונים אם נופלים אפים: יש שכתבו שאין נופלים בו^[432], לפי שהוא נקבע כיום טוב במגילת תענית^[433], ולדעתם כתבו אחרונים שאין נופלים אף במנחה שלפניו^[434], ויש שביארו שלפי שבאחד בניסן הוקם המשכן, ולאחר מכן שנים עשר יום הקריבו הנשיאים את קרבנותיהם וכל שבט עשה יום טוב ביומו, ולאחר מכן חל חג הפסח, נמצא שרוב החודש יצא בקדושה ואין נופלים אפים, ומתוך שאין נופלים ברובו אין נופלים בכולו^[435]. ויש סוברים שנופלים בו^[436], לפי שבטלה מגילת תענית^[437]. ויש סוברים שאין נופלים מתחילת חודש ניסן עד אחרי אסרו חג^[438], לפי שיש לנהוג כבוד בימים שהקריבו הנשיאים ועשו יום טוב^[439].

פסח שני

פסח שני, נחלקו בו אחרונים אם נופלים אפים: יש סוברים שאין נופלים^[440], מפני שהיו מקריבין ביום זה קרבן פסח שני^[441]. ויש סוברים שנופלים^[442], ואף שהיו מביאים קרבן פסח שני ביום זה, מכל היה זה קרבן יחידים שאין מבטלים עבורו נפילת אפים^[443]. במנחה שקודם לפסח שני – לסוברים שאין נופלים ביום זה, יש סוברים שאין נופלים אפים^[444]. ויש סוברים שנופלים^[445].

ל"ג בעומר

ל"ג בעומר נחלקו בו ראשונים אם נופלים אפים: יש סוברים שנופלים^[446]. ויש סוברים שאין נופלים^[447], שחשוב הוא כיום טוב^[448], לפי שביום זה פסקו תלמידי רבי עקיבא מלמות, לסוברים כן^[449], ואף לסוברים שמתו עד עצרת, מכל מקום ל"ג בעומר יום שמחה הוא לפי שמתו רק ל"ב ימים מתוך הימים שבין פסח לעצרת^[450]. ויש סוברים שבשחרית אין נופלים אבל במנחה נופלים^[451]. בתפילת מנחה שקודם ליום זה, נחלקו אחרונים: יש סוברים שנופלים^[452], ויש סוברים שאין נופלים^[453].

קודם חג השבועות

ג' ימים קודם חג השבועות, כתבו ראשונים שאין נופלים אפים, על שם הנאמר: היו נכונים לשלושת ימים^[454]. ויש שנהגו שאין נופלים מראש סיון עד אחר שבועות^[455], דהיינו עד לאחר אסרו חג^[456].

אחר חג השבועות

אחר חג השבועות, נחלקו ראשונים אם נופלים אפים: יש סוברים שאין נופלים עד שבוע אחר חג השבועות^[457] - ובדעתם יש הסוברים דהיינו עד י"ג סיון^[458], לפי שמונים שבוע ימים מאסרו חג, ואף שכיום אנו בקיאים בזמנים, מכל מקום כדי שלא יבואו לזלזל, מונים השבוע רק מאחרי אסרו חג^[459]. ויש הסוברים שהוא עד י"ב סיון^[460], לפי שכיום בקיאים בזמנים, ואין לחוש לספק ביום החג^[461] - לפי שקרבנות החג יש להם תשלומים שבעה ימים אחר שבועות^[462]. ויש סוברים שנופלים אפים^[463], לפי שבזמן הזה שאין קרבנות לא שייך תשלומין לענין נפילת אפים^[464].

ט' באב

תשעה באב, נחלקו ראשונים אם נופלים בו אפים: יש סוברים שנופלים אפים^[465]. ויש סוברים שבתפילת שחרית אין נופלים אפים^[466], לפי שהוא יום אבל, ואבל הוקש לרגל – שאין נופלים בו אפים^[467] - שנאמר: והפכתי חגיכם לאבל^[468], אבל בתפילת מנחה נופלים^[469], לפי שהוא שעת נחמה^[470]. ויש שכתבו שאף בתפילת מנחה אין נופלים^[471], לפי שתשעה באב נקרא מועד^[472], כמו שנאמר: קרא עלי מועד^[473], או לפי שעל יום זה נאמר: גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי^[474]. בתפילת מנחה שקודם תשעה באב – לסוברים שביום זה אין נופלים - יש שכתבו שנופלים אפים^[475], לפי שאין מקדימים את הפורענות^[476]. ויש שכתבו שאין נופלים אפים^[477].

ט"ו באב

חמשה עשר באב נחלקו ראשונים אם נופלים בו אפים: יש סוברים שאין נופלים^[478], לפי שנקבע כיום טוב בזמן המקדש^[479], ואף שבטלה מגילת תענית, מכל מקום לענין נפילת אפים שהיא רשות^[480] לא התבטל^[481]. ויש סוברים שנופלים^[482], לפי שבטלה מגילת תענית^[483], וכבר אין זה יום טוב^[484]. ויש סוברים שבשחרית אין נופלים אפים, אך במנחה נופלים^[485]. במנחה שקודם ליום זה נחלקו אחרונים אם נופלים: יש סוברים שנופלים^[486]. ויש סוברים שאין נופלים^[487].

הערות שוליים