אנציקלופדיה תלמודית:נסוך היין

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך: יציקת יין*, שהיתה נעשית על גבי מזבח-החיצון*, בשעת הקרבת קרבנות* מסויימים.

שמו ומהותו

שמו

ניסוך היינו שפיכה[1], הסך נסך[2] דהיינו שפוך שפך[3], ויסך עליה נסך, ויצֹק עליה שמן[4], שניהם שוים, אלא יציקה בשמן, נסיכה ביין[5], שנסיכה היא ענין יציקה ועירוי[6], שאנו מתרגמים לצקת[7]: "לאתכא"[8], שהצורף שופך, וכן: לא נתך ארצה[9], ויתכו כמים[10]. וכן: מסכה יינה[11], ביין מסכתו[12], היינו מזיגת מים ביין[13], ומזיגה נקראת נסך[14], שמזיגה היא שפיכה[15], ואף שפיכת המים נקראת נסך[16].

היין והסולת שמביאים עם הקרבן, הם הנקראים נסכים*[17].

מהותו

מצינו בתורה ניסוך היין לקרבנות[18], בקרבן התמיד*[19] וכבשים הבאים עם העֹמר*[20] וקרבן-מוסף* של ראש-חֹדש*[21]. וכן בפרשה מיוחדת שנאמרה לאחר חטא המרגלים, בה פורטו הנסכים[22]: ועשיתם אשה לה' עֹלה או זֶבח לפלא נדר או בנדבה או במֹעדיכם וגו' ויין לַנסך רביעית היין וגו' לכבש האחד, או לאיל תעשה וגו' ויין לַנסך שלִשית ההין וגו' וכי תעשה בן בקר וגו' ויין תקריב לַנסך חצי ההין[23].

ניסוך זה היה נעשה על גבי המזבח-החיצון*, ועל כך ועל הלימוד לדין זה, עי' להלן: מקום וצורת הניסוך[24]. על איזה קרבנות מנסכים יין, עי' להלן: הקרבנות שמנסכים ושאין מנסכים עליהם.

במנין המצוות

רוב מוני המצוות לא מנו את ניסוך היין כמצוה בפני עצמה[25]. ומהמונים במנין-המצות* פרשיות[26], יש שמנו פרשת נסכים[27]. ויש שמנו נסכי יין[28].

היין הכשר

הניסוך אינו כשר אלא ביין, ולא בשאר מיני משקים[29], שכן כתוב בפרשת נסכים: ויין לַנסך רביעית ההין[30].

אף יין, יש שהוא פסול לעלות על גבי המזבח, ויש שפסול מלכתחילה וכשר בדיעבד, ועל כך עי' להלן.

מזוג

יין מזוג הרי זה בעל מום למזבח[31], והוא פסול אפילו בדיעבד[32], ופסולו מן התורה[33], שנאמר: ונסכו רביעית ההין לכבש האחד בקודש הסך נסך שכר לה'[34], חי אתה מנסך ואי אתה מנסך מזוג[35].

בצורת הלימוד מהכתוב, נחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש מהראשונים ואחרונים מפרשים שהלימוד הוא מהמילה "שכר"[36], שמכיון שנאמר: הסך נסך שכר, משמע נסכהו ומזגהו לַשכר, משמע ששכר הוא בלא מזוג[37], ומזוג אינו בכלל שכר[38], ולא קראו יין כי אם שכר למעט שלא ינסך יין מהול במים[39]. ב) ויש מהראשונים המפרשים שמכיון שנאמר "שכר", צריך שיהיה היין משכר[40]. ג) ויש מהאחרונים מפרשים שהלימוד הוא מהמילים "ונסכו רביעית ההין יין לכבש האחד", ואינו נקרא יין אלא חי, ואי אפשר למעט מ"נסך שכר" שלא בא אלא למצוה, ולא לעכב, שהרי מלמד - לסוברים כן[41] - על פסול לכתחילה - אבל לא בדיעבד, לסוברים כן[42] - של יין מגיתו, ויין המזוג מתמעט אפילו בדיעבד[43]. ד) ויש מהאחרונים מפרשים שהלימוד הוא ממה שנאמר: "רביעית ההין", שכיון שנאמר: רביעִת ההין יין לכבש האחד[44], הרי שצריך שיעור היין להיות רביעית, לא פחות ולא יותר, ואם היין מזוג ויש בו יחד עם מזיגתו רביעית, עובר על בל-תגרע*, ואם יש רביעית יין ומוזג בו יין, אם מים הרוב, הרי בטל היין ברוב המים ונמצא שהניסוך אינו מיין אלא ממים, ואם יין הרוב, הרי בטלו המים ונעשו יין, ועובר על בל-תוסיף*, שהרי התורה אמרה: רביעית לכבש, ולא עוד[45]. ה) ויש מהאחרונים מפרשים שהלימוד הוא מ"ונסכו רביעית ההין"[46], שמשמע ניסוך שלו כמות שהוא, בלי תערובת מים[47], יהיה רביעית ההין[48], ואין ללמוד דין זה ממה שכתוב: רביעִת ההין יין[49], שיין משמע חי ומשמע מזוג[50].

נשתנה מברייתו

יין שנשתנה מברייתו, פסול לגבי המזבח[51], ופסולו מן התורה[52], הרי הוא אומר: זבח ונסכים[53], מה זבח שלא נשתנה - שהרי נדמה* פסול לקרבן[54] - אף נסכים* שלא נשתנו[55], שצריך נסכים שלא נשתנו, וקרבן שלא נשתנה, כבש בן כבש מששת ימי בראשית[56].

על יין מעושן, הפסול לניסוך[57], שיש הסוברים הטעם, שנשתנה מברייתו, עי' להלן[58]. על יין מבושל, הפסול לניסוך[59], שיש הסוברים הטעם, שנשתנה מברייתו, עי' להלן[60]. על גפן המודלית על גבי תאנה, שיינה פסול לניסוך, מפני שנשתנה ריחה, עי' להלן[61].

שנשתנה מראיו

יין שנשתנה מראיו, שנינו בתוספתא שלדעת רבי לא יביא, ואם הביא כשר[62]. ויש מהראשונים שנראה מדבריהם, שכן הלכה[63]. ויש מהאחרונים שביארו בדעת ראשונים, שרבי לשיטתו, שהוא פוסל ביין ישן משום שנאמר: אל תרא יין כי יתאדם[64], אבל להלכה נפסק כחכמים החולקים עליו, ואין חוששים למראה[65].

יש הגורסים בתוספתא, שלדעת רבי אף אם דהה מראיו לא יביא, ואם הביא כשר[66].

שנשתנה טעמו

יש הגורסים בתוספתא, שלדעת רבי יין שדיהה טעמו - שחסר קצת טעמו[67] - לא יביא, ואם הביא כשר[68].

שנשתנה ריחו

יין של ריח רע - מוסרח[69], שריחו כריח משקה סרוח[70], אבל יש בו טעם יין[71] - לא יביא, ואם הביא פסול[72], הרי זה בעל מום למזבח[73].

על הסוברים שאין מניחים החביות שבהן היין לניסוך זו על גב זו, שאז מתרבה ההבל, ואפשר שיתעפש היין, עי' להלן[74].

מתוק

אין מביאים יין מתוק[75], ואם הביא, פסול[76].

מתוק זה נחלקו בו ראשונים: יש מפרשים שהוא יין המתוק מחמת עצמו[77], ולא מחמת השמש[78]. ויש מפרשים שהוא תירוש, שלא עברו עליו ארבעים יום[79].

עוד שנינו: אין מביאים הליסטיון, ואם הביא כשר[80]. ונחלקו ראשונים: א) יש מפרשים שהליסטיון היינו יין מתוק הרבה[81]. ב) ויש מפרשים שהוא יין מתוק מחמת השמש[82], שתלו הענבים בשמש למתקם[83]. או שהיו מניחים אותו בכדים בשמש עד שיוטב[84]. ג) ויש מפרשים כעין זה שנתבשלו הענבים בחמה יותר מדאי[85]. ד) ויש מפרשים שהוא יין שחור, שיש בו טעם שמש[86]. ה) ויש מפרשים שהוא יין מתוק וחלש מאוד[87]. ו) ויש מפרשים, שהוא יין מתוק מתולדתו[88].

ביחס בין דין זה לדין היין המתוק, ביארו ראשונים שנחלקו אמוראים[89]: א) לדעת רבינא יש לכרוך ולשנות שני הדינים יחד[90], ואף על פי שנצרך התנא לשנות הליסטיון ומתוק, לא משמע לרבינא לחלק בין זה לזה[91]. ונחלקו ראשונים: יש מפרשים שיש לכרוך ולשנות בשניהם: ואם הביא פסול[92], ופירוש המשנה: אין מביאים הליסטון לפי שאין מביאים לא מתוק וכו' ואם הביא פסול[93]. ויש מפרשים להיפך, שיש לכרוך ולשנות בשניהם: ואם הביא כשר[94]. ב) ולדעת רב אשי יש חילוק בין הליסטיון למתוק, ודינם שונה[95]: מתיקות של הפרי אינה מאוסה, מתיקות של השמש מאוסה[96], שהליסטיון הוא מתיקות הפרי[97], שתולדת הפרי הוא להיות מתוק ואינו מאוס כל כך, הלכך לא יביא לכתחילה, ואם הביא כשר[98], ומתוק, היינו מתיקות של השמש, שאיחר בכרם הרבה ונתמתקו הענבים ביותר מכח השמש וזהו מאוס, שאם הביא פסול[99]. ויש גורסים להיפך: מתיקות של השמש אינה מאוסה, מתיקות של הפרי מאוסה[100], ומפרשים שהליסטיון כשר, שהוא מתיקות של השמה ואינו מאוס, אבל מתוק מחמת הפרי מאוס[101].

להלכה פסקו ראשונים שיין המבושל בשמש פסול[102], ויין שמחממים אותו בשמש ולא ניתנה בו טעם בישול - שאז פסול משום יין מבושל[103] - לא יביא לכתחילה, ואם הביא כשר[104]. וביארו אחרונים בדעתם שהם מפרשים הלסטיון, דהיינו שנתחמם בשמש[105], ולדעתם מחלוקת האמוראים היא ביחס שבין הליסטיון ליין מבושל[106], ופוסקים כרב אשי, וגורסים בדבריו: מתיקות של השמש אינה מאוסה, מתיקות של הפרי מאוסה, ולדעתם פירושו: מתיקות של השמש שאינה מאוסה, היינו הליסטיון, ומתיקות של פרי המאוסה, היינו שנתבשלו עד שנתן בו טעם בישול[107].

מעושן

אין מביאים יין מעושן, ואם הביא פסול[108], ופסולו מן התורה[109].

בפירוש יין מעושן, נחלקו ראשונים ואחרונים : רוב הראשונים מפרשים שהוא יין שנכנס בו עשן[110]. ויש מהראשונים שפירש, שכשהיו הענבים מרים, היו מעשנים אותם כדי למתקם[111]. ויש מהראשונים שפירש, שהוא יין שהיה בכלי שיש בו ריח רע, שאותו היין יש בו אדים, ונקרא מעושן[112]. ויש מהאחרונים המפרש שמעשנים החביות של עץ כשהם חדשים בגפרית והיין מתבשם ביותר בטעם ובריח טוב[113].

אף לסוברים שאין פירוש "יין מעושן" יין שנכנס בו עשן[114], כתבו אחרונים שמכל מקום מודים שאף יין זה פסול, אלא שכיון שאין מצוי שהדליקו אור ויוצא עשן ונכנס ביין, נוח יותר לפרש באופן אחר[115].

אף בטעם הפסול נחלקו ראשונים: יש מהראשונים - לדעתם שיין מעושן הוא יין שנכנס בו עשן, -המפרשים שהעשן פוגם את היין[116]. ויש מהראשונים הסוברים שפסול משום שנשתנה מברייתו[117], ונסכים* שנשתנו מברייתם, פסולים[118], ופסולם מן התורה[119], ואינו פסול משום שנפגם, שהרי אמרו לענין הרחקת-נזיקין* שהעשן משביחו[120]. ויש מהראשונים שנראה מדבריו - לדעתו שיין מעושן הוא שהיו מעשנים הענבים כדי למתקם[121] - שהטעם הוא שיין מתוק פסול לניסוך[122]. ויש מהראשונים הסובר שפסול יין מעושן הוא מפני שהנסכים צריכים להיות תמימים ונבחרים, שנאמר: תמימים יהיו לכם ונסכיהם[123]. ויש מהאחרונים שפירש - לסובר שיין מעושן הוא זה שעישנו את חבית העץ שלו בגפרית[124] - שיין זה פסול לנסך על גבי המזבח, מפני שהוא מזיק לאדם[125].

מבושל

אין מביאים יין מבושל, ואם הביא פסול[126], אף על פי שאינו אלא משביח[127], ופסולו מן התורה[128], מפני שנשתנה מברייתו[129]. ויש שנראה מדבריו הטעם, מפני שמבשלים אותו כדי למתקו[130], ויין המתוק פסול[131].

יין שנתבשל, שנפסל לגבי המזבח, אין בו חילוק אם נתבשל באש או בשמש, כל שנשתנה טעמו בבישול, פסול לגבי המזבח[132].

יין שמחממים אותו בשמש ולא ניתנה בו טעם בישול, פסקו ראשונים שלא יביא לכתחילה, ואם הביא כשר, ועל כך עי' לעיל[133].

שלא שהה ארבעים יום

אין מביאים יין פחות מארבעים יום[134], דהיינו שיין מגיתו - תירוש[135], שלא שהה ארבעים יום[136] - לא יביא[137], לכתחילה[138], ואם הביא - מגיתו[139] - כשר[140]. ויש מתרגומי התורה ומהמדרשים, שנראה מדבריהם שאף בדיעבד אינו כשר אלא לאחר ארבעים יום[141]. וכן יש מהראשונים המפרש אותה ששנינו: אין מביאים מתוק, ואם הביא פסול[142], דהיינו תירוש, שלא עברו עליו ארבעים יום[143].

פסול זה הוא מדאוריתא[144], שנאמר: הסך נסך שכר[145]. ונחלקו הדעות: יש מפרשים ששכר, היינו דבר שמשכר[146], יין המשכר, פרט ליין מגיתו[147], שאין יין כשר לגבי המזבח אלא יין שהוא משכר[148], ואימתי יהיה כשר לגבי המזבח, מן ארבעים יום ולהלן[149], שיצא מכלל יין מגיתו ובא לכלל יין גמור[150], ואף על פי שסופו להיות משכר, כיון שבעת ניסוכו אינו ראוי לשכר, לא יביא[151]. ויש מפרשים ששכר היינו יין ישן[152], למדנו מזה המקום שניסוך היין לא יהיה מן היין החדש, ושיערו חכמים כי עד ארבעים יום הוא פסול לענין זה, אמנם אחר זה נקרא "שכר", כי כבר נתבררו שמריו[153].

בטעם שאין פסול זה אלא לכתחילה - לסוברים כן[154] - נחלקו ראשונים: יש סוברים שאין עיכוב בדבר[155], ששכר שמשמע דבר שמשכר אינו אלא למצוה[156]. ויש סוברים - שיש בו דרשה מיוחדת - הסך נסך, מכל מקום[157], וכיון שכשר מכל מקום על כרחך שמה שכתוב "שכר" שמשמעו דבר שמשכר ולא יין מגיתו, אינו אלא למצוה ולא לעיכוב[158].

ויש מהראשונים החולק על כל זה, וסובר שאין יין מגיתו מתמעט מן הכתוב, אלא מעלה מדרבנן לכתחילה[159], והמילה "שכר" נדרשת ללימוד אחר - לסוברים כן[160] - להוציא את המזוג, שהוא פסול אפילו בדיעבד[161], ואין יין הפסול מן התורה לעלות על גבי המזבח, שפסולו אינו אלא לכתחילה[162].

בפסול יין מגיתו, שנינו: העיד ר' יהודה בן בבא על יין בן ארבעים יום שנתנסך על גבי המזבח[163], וכן פסקו ראשונים להלכה שמביא מאחר ארבעים יום לדריכתו[164]. ויש מהראשונים ואחרונים שכתבו שלאחר שלושים יום כשר[165].

ישן

יין ישן - של אשתקד[166], שעברו עליו שנים עשר חודש[167] - אם כשר לעלות על גבי המזבח, נחלקו תנאים: א) לדעת רבי - וסתם ברייתא[168] - פסול[169], ולא יביא יין בן שתי שנים - ובן שלוש שנים[170] - ואם הביא כשר[171], שנאמר: אל תרא יין כי יתאדם[172], שאינו חשוב יין אלא אדום[173], ובשעת אדמימות מובחר הוא[174], ושנה ראשונה יש בו עיקר אדמומית, ויותר לא[175], שכשעברה שנתו עוברת אדמימות ואינו אדום כל כך כשנה ראשונה[176]. ויש מהראשונים מפרשים שרבי פוסל יין ישן, מפני שהוא חריף[177] ומתחדש בו מרירות[178], והלימוד מהכתוב אל תרא יין כי יתאדם[179], אינו אלא אסמכתא*[180]. ב) ולדעת חכמים, יין ישן כשר[181], לכתחילה[182]. וכתבו אחרונים בדעת ראשונים שאף חכמים מודים לדרשת רבי, ולא נחלקו אלא שלדעתם יין כשר שהוא בן שתי שנים או יותר מעט[183], אבל במיושן יותר אף לדעתם לכתחילה לא יביא[184].

להלכה פסקו ראשונים שמביא יין ועד שתי שנים או יתר מעט, ואם הביא יין ישן מכמה שנים, הרי זה כשר[185], שההלכה כחכמים[186], והוא שלא יפסד טעמו[187], שאז אינו עדיף מיין מעושן שפסול[188].

קוסס ושל מרתף

יין קוסס - המתחיל להחמיץ[189], שריחו של חומץ וטעמו של יין[190] - לא יביא, ואם הביא פסול[191], שהוא בעל מום למזבח[192]. ופסול הוא, שאינו "שכר", ולא ראוי להיות שכר[193], וגרוע הוא מיין מגיתו - שבדיעבד אם הביא כשר[194] - שיין מגיתו סופו להיות שכר[195].

יין של מרתף לא יביא, ואם הביא כשר[196]. וביארו ראשונים דהיינו סתם יין של מרתף שלא נבדק - אם יפה או קוסס[197] - לא יביא[198] לכתחילה עד שיבדקנו[199], משום שיש חביות המתחילות להחמיץ[200], אכן אם הביא כשר, אף על פי שיין קוסס פסול לנסכים[201], שדוקא יין שהוא ודאי קוסס פסול, אבל כאן אינו יודע אם הוא קוסס[202], ומן הסתם ביפה מחזיקים אותו[203]. ויש מהגאונים המפרש, שיין של מרתף הוא שרתח בסחיטתו[204], וכן יש מהאחרונים שמה שאין מביאים יין מן המרתף, דהיינו יין שהיה בכד שהונח במרתף[205], שמחמת לחות המרתף קרוב לבוא לידי חימוץ או עיפוש[206].

יין עבור ניסוך היין, אם מניחים אותו לאחר בצירתו במתף, עי' להלן[207]. על הסוברים שאין מניחים החביות שבהן היין לניסוך זו על גב זו, שאז מתרבה ההבל, ואפשר שיחמיץ היין, עי' להלן[208].

מראה היין

יין כושי - שחור[209] - לא יביא, ואם הביא כשר[210].

יין לבן, יש מהראשונים מפרשים שאמר רבא שאינו כשר לנסכים, שנאמר: אל תרא יין - לשתותו[211] - כי יתאדם[212], ומכל מקום תולים הדבר במחלוקת, שבברייתא שנינו שיין בורק - לגורסים כן[213] - לא יביא, ואם הביא כשר, ומה שאמר רבא שאינו כשר לנכסים, היינו משום שלא שמע את הברייתא[214]. ויש מפרשים שהברייתא דנה ביין לבן, ורבא דן ביין לבן מאוד[215]. ויש מפרשים שהדברים אמורים ביין לבן ורע[216], ששני מיני יין לבן הם: יין לבן כשר לעלות על גבי המזבח[217], ויין בורק הפסול לכתחילה, הוא לבן ורע שהלבן לא נפסל אלא כשנתלבן מפני יישון או מפני גריעות אחר, אבל יין שתחילת ברייתו הוא לבן אפילו לכתחלה כשר לנסכים[218]. ויש מהראשונים מפרשים החילוק ביין לבן באופן שונה: יין הלבן ביותר ואינו אדום פסול[219], וסתם יין לבן, הוא יין בורק הפסול לכתחילה[220]. ויש מהראשונים שנראה מדבריהם שסוברים שיין לבן כשר[221], שאין חשוב יין אלא אדום[222].

על יין שנשתנה מראיו, שנחלקו הדעות אם כשר לכתחילה למזבח, או בדיעבד בלבד, עי' לעיל[223].

יין בורק

יין בורק לא יביא, ואם הביא כשר[224]. יש מפרשים דהיינו יין לבן ורע[225]. ויש מפרשים דהיינו יין לבן[226]. ויש הגורסים: יין בודק לא יביא, ואם הביא כשר[227], דהיינו יין שהוא קשה[228], כלומר יין חזק[229] ביותר[230], ובודק את כל הגוף[231].

להלכה, השמיטו הראשונים הדין ביין בורק[232], ויש מהאחרונים שביארו בטעמם, שאין דין זה אמור אלא לדעת רבי הפוסל ביין ישן משום שנאמר: אל תרא יין כי יתאדם[233], אבל להלכה נפסק כחכמים החולקים עליו, ואין חוששים למראה[234].

לגורסים שהפסול הוא ביין בורק, ביחס בינו לבין מאמר רבא שיין לבן פסול לנסכים[235], עי' לעיל[236].

צימוקים

יין של צימוקים - ענבים יבשים[237], שמשרה אותם במים[238] וקולטים טעם מן הצימוקים[239], ועושה יין[240] - לא יביא - לכתחילה[241] - ואם הביא כשר[242], ופסולו מדרבנן[243].

קמחים

לדעת ר' יוסי בר' יהודה, יין שיש בו קמחים - לובן היין[244], כמין גרגרים דקים לבנים[245] שעולים על פני היין[246], דומים לקמח[247] - פסול[248], שנאמר: תמימִם יהיו לכם, ומנחתם[249], תמימים יהיו לכם ונסכיהם[250], ואם היו בו קמחים, הוא כבעל-מום*[251]. ולדעת תנא קמא - ותני ר' חייא[252] - אין פסולו אלא מדרבנן[253].

להלכה כתבו ראשונים שאין הלכה כר' יוסי בר' יהודה[254], ומכל מקום פסקו שכשם שמצוה להיות כל קרבן תמים ונבחר, כך הנסכים יהיו תמימים ונבחרים[255], וביארו אחרונים, שלא נחלק תנא קמא עם ר' יוסי בר' יהודה, אלא שלדעתו יין שעלה בו קמח הוא בכלל "תמימים", אבל מודה לו בעיקר הדרשה[256].

לדעת ר' יוסי בר' יהודה, הסתפקו בתלמוד במקדיש יין שיש בו קמחים, אם לוקה עליו משום בעל-מום*, ועל כך עי' להלן[257].

שמרים

יין של שמרים - תמד[258] - נחלקו בו תנאים: לדעת התוספתא וברייתא אחת לא יביא, ואם הביא פסול[259], הרי זה בעל מום למזבח[260], ופסולו דאוריתא[261]. ולדעת תני ר' חייא מלכתחילה לא יביא, ואם הביא כשר[262], שפסולו דרבנן[263].

להלכה השמיטו הראשונים הדין ביין שמרים[264].

על יין* שנתגלה[265], שפסול לנסך על גבי המזבח, ע"ע גלוי[266].

מקום גידול הגפנים

מאין היו מביאים את היין - לנסכים*[267] - קדוחים ועטולין - שמות מקומות[268] - אלפא - ראשונה, שהיא מובחרת[269] - ליין[270], שנייה להם: בית רימה ובית לבן בהר וכפר סיגנא בבקעה[271]. כל ארצות היו כשרות, אלא מכאן היו מביאים[272].

אין מביאים לא מבית - מכרם הנטוע בבית[273] - הזבלים ולא מבית השלחים[274], או יין גפנים שנזרע זרע ביניהם[275], לכתחילה[276], ואם הביא כשר[277].

מביאים יין - לכתחילה[278] - מן הכרמים העבודים[279], דהיינו החפורים[280], פעמיים בשנה[281], שחופרים סביבות הגפנים להפך בקרקע שבשרשיהן, ועושים בהן גומות להשקותן, וזו היא עבודתן[282]. ואין מביאים לכתחילה יין מכרם שלא נעבד[283], ואם הביא, כשר[284].

יש שלמדו מהכתוב: הסך נסך שכר לה'[285], שצריך להיות יין מובחר[286], שכן לדעתם שכר, פירושו: יין מובחר[287].

גפן שלא נקצץ כשהיה ערלה

במדרש אמרו שגפן שלא נקצץ כשהיה ערלה*, כל הפירות שהוא עושה אינם טובים למראה ונפסל יינו מעל גבי המזבח[288].

צורת הגפנים שמביאים מהם

אין מביאים - לכתחילה[289] - מן הדליות[290], דהיינו גפנים המודלות על גבי כלונסות[291], או אילנות[292], ונסרים[293], קנים גבוהים מן הארץ[294], לפי שאין יינו יפה[295], ואם הביא כשר[296]. אלא מביאים מן הרגליות[297], דהיינו גפנים נמוכים[298], ששוכבות על גבי קרקע[299], לרגלי בני אדם[300], שאינן מודלות[301], שיינם יפה[302], והן מיוחדות לכך[303].

הדלה גפן על גבי תאנה

הדלה גפן על גבי תאנה, יינה פסול לנסכים*[304], מפני שנשתנה ריחו[305], הרי הוא אומר: זבח ונסכים[306], מה זבח שלא נשתנה - שהרי נדמה* פסול לקרבן[307] - אף נסכים שלא נשתנו[308].

ענבים שהתליעו

בתוספתא שנינו, שאין מביאים מן הכדמיות[309], וביארו אחרונים דהיינו שאין מביאים מענבים המתולעים קצת[310].

הדריכה

בתוספתא שנינו שלא היו בוצרים ענבים וכומרים - אוספים אותם[311], מניחים אותם בכלי עד שמתחממים והיין נוח לצאת[312] - אותם, אלא בוצרים אותם ודורכים אותם מיד[313]. ובאירו אחרונים, שכל שלא דורכים מיד סמוך לבצירה, מפיגים טעמם[314].

הכינוס בחביות והלקיחה מהם

אין כונסים היין בחצבים גדולים[315], לפי שכשהיו מסתפקים ממנו על יד, היו החצובים מתרוקנים ומתקלקל היין[316], שהם פוגמים טעמו[317], אלא בחביות קטנות[318], דהיינו כדים בינוניים[319], של לוד[320].

בתוספתא שנינו, שלא היו מניחים הכדים לא במרתף ולא בראש הגג, אלא מניחים אותם כמות שהם[321]. וביארו אחרונים, שלא היו מניחים אותם במרתף, שמחמת לחות המרתף קרוב לבוא לידי חימוץ או עיפוש, וכן לא בראש הגג, שמכח חום השמש המכה שם אפשר שיחמיץ[322]. וראשונים השמיטוהו מההלכה[323], וביארו אחרונים בדעתם, שכיון שהגזבר בודק היין[324], אין זה משנה היכן מצניעים אותם, ולא אמרו בתוספתא שיניחו אותם במקומם, אלא כדי שלא יבוא ההקדש לידי הפסד[325].

אינו ממלא את החבית עד פיה, כדי שיהא ריחו נודף[326], שיעמוד ריחו ועילה במקום שהניח בראש הכלי, ולא יתערב בו שום דבר[327], שכשהיא חסרה קמעא היין נודף יותר מכשהיא מלאה[328], וכשחבית מלאה יוצא ריחה לחוץ ואינו נודף[329]. בתוספתא שנינו שאינו ממלא אלא שתי ידות בה[330]. אין מניחים החביות שתים שתים - זו על גב זו[331] - אלא אחת אחת[332], וביארו אחרונים שכשהן זו על גבי זו מתרבה ההבל ואפשר שיחמיץ - ונפסל למזבח[333] - או יאבד ריחו או יתעפש - ונפסל למזבח[334] - ויש מהראשונים גורסים: אין מניחים החביות אחת אחת ולא שתים שתים אלא שלוש שלוש[335], דהיינו שמשים שלוש חביות זו על גב זו, והאמצעית היא המשובחת, ששמור יינה יותר[336], וביארו אחרונים שהתחתונה לחות הקרקע קשה לה, והעליונה האויר קשה לה, אבל אמצעי שלם[337].

אינו מביא מפיה[338] של חבית[339], מפני הקמחים[340], העולה על פני היין[341], ולא משוליה[342], סמוך לשמרים[343], מפני השמרים[344], אלא מביא משלישה[345] של חבית[346] - שעושה שם נקב[347]. ויש מפרשים: שמשים שם ברז[348] - מאמצעה[349], דהיינו מאמצעה של אמצעית[350] - יש סוברים דהיינו לסוברים שמשים שלוש חביות זו על גב זו ולוקח היין מהאמצעית[351]. ויש סוברים דהיינו מאמצע השלישי האמצעי[352] - ואם הביא מפיה ומשוליה, כשר[353], שאין הפסול - בשמרים, לסוברים כן[354], ובקמחים, לסוברים כן[355], וכן הלכה[356] - אלא מדרבנן[357].

כיצד הוא בודק[358] לידע אם היין יפה[359], הגזבר* יושב והקנה - אמת המידה[360], שהיתה רגילה להיות ביד הגזבר[361] - בידו[362], ורואה כשזה מוציא היין מן נקב החבית[363], זרק הגיר[364], שהתחיל לצאת אותו לבן שתחת היין שצף על השמרים[365], הקיש - הגזבר[366] - בקנה[367], שכיון שיראה שינוי השמרים מתחיל לצאת, פוסק ואינו לוקח[368], וכל זמן שהיין אדום, בידוע שהיין צלול וטוב הוא וכשמתחיל לצאת לבן, בידוע ששמרים יש בו, הדומים לגיר שהוא לבן[369]. יש מהראשונים מפרשים שמקיש בקנה על גבי הכד, וסותם זה מיד[370], שמקיש בקנה לרמוז אל מושך היין מן החבית שיסתום החבית[371]. ויש מהראשונים מפרשים שהקיש בקנה את מוצא היין[372], שהקיש בקנה שבידו ודחהו שלא יכנס בכלי שיש בו היין[373].

בטעם שהקיש הגזבר בקנה, אמרו בתלמוד, שהדיבור רע ליין[374], וביארו ראשונים שהוא טוב לשמרים[375], ולא היה רוצה לדבר[376] כל זמן שמוציאים היין[377], ולומר: די לך[378].

לסוברים שהיה עושה ברז לחבית[379], בהקשת הגזבר בקנה רמז לו שיתן את הברז[380].

בתוספתא שנינו - שלא היה הגזבר מקיש, אלא - שכיון שזרק גיר של שמרים, אומר ומעבירים אותה מפניו, ומביא אחרת תחתיה[381].

עבר והקדיש מהפסול

בתלמוד הסתפקו - לדעת ר' יוסי בר' יהודה[382] הסובר שיין שיש בו קמחים פסול לעלות לגבי המזבח, שהוא בעל מום[383] - המקדיש יין שיש בו קמחים לגבי המזבח, אם לוקה עליו משום בעל מום, שהמקדיש בעלי מומים למזבח לוקה, וכיון שפסול כבעל מום דומה, או שאין בעל מום אלא בבהמה, ולא פשטו[384]. ולהלכה כתבו ראשונים שאם עבר והקדיש אחד מהפסולים לנסך על גבי המזבח, שמכים אותו מכת-מרדות* מדבריהם, כדין המקדיש בעל-מום* למזבח שהוא לוקה מן התורה[385].

שיעורו

שיעור נסכי היין מפורש בתורה[386], ושלושה שיעורים לו: א) בכבש* ועז[387]; ב) באיל* ופלגס*[388]; ג) בפר*[389]. גרע או הוסיף על השיעור, פסול, ועל כך ע"ע נסכים.

בכבש ועז

נסכי כבש* או כבשה יין לנסך רביעית ההין*[390], דהיינו שלושה לוגים[391], שנאמר בפרשת נסכים: ויין לַנסך רביעית ההין תעשה על העֹלה או לזָּבח לכבש האחד[392], ונאמר בתמיד*: ונסך רביעית ההין יין לכבש האחד[393], ונאמר בו עוד: ונסכו רביעִת ההין לכבש האחד[394], ונאמר בכבש הבא עם העֹמר*: ונסכֹּה יין רביעִת ההין[395], ונאמר בקרבן-מוסף* של ראש-חֹדש*: ונסכיהם וגו' ורביעִת ההין לכבש יין[396], ואין חילוק בין זכר לנקבה[397]. וכן נסכי רחלה - כבשה זקנה[398], בת שתי שנים[399] - אף על פי שהיא גדולה, הם רביעית[400], ואין חילוק בין רחלה לכבשה[401] בת שנתה[402], שנאמר: או לשה בכבשים[403], והוא מיותר, שכבר נאמר: או לזבח לכבש האחד[404], שהיה בדין, הואיל ומצינו שחילקה תורה בין נסכי כבש - שהוא בן שנה[405], דהיינו כבש שלא עברה עליו שנה[406] - לנסכי איל* - שהוא בן שתי שנים[407], דהיינו שהוא כבש שנכנס בשנתו השניה שלושים ואחד יום[408] - כך תחלוק בין נסכי כבשה לנכסי רחל, תלמוד לומר: או לשה בכבשים[409].

אף נסכי העז רביעית ההין[410], שנאמר בפרשת נסכים: או לשה בכבשים או בעִזים[411]. ואין חילוק בין קטן בין גדול[412], שנאמר: או בעזים[413], והוא מיותר, שהלא עיזים בכלל כבשים הם[414], שהיה בדין, הואיל ומצינו שחילקה תורה בין נסכי כבש לנסכי איל, כך תחלוק בין נסכי גדי - עז צעיר[415] - לנסכי תיש - עז זקן[416] - תלמוד לומר: או בעזים[417], מקיש[418] גדול שבעיזים לקטן שבכשבים, מה זה שלושה לוגים, אף זה שלושה לוגים[419]. וכן אין חילוק בין זכר בין נקבה[420].

באיל ופלגס

נסכי איל, יין לנסך שלישית ההין[421], דהיינו ארבעה לוגים[422], שנאמר בפרשת נסכים: או לאיל תעשה וגו' ויין לַנסך שלִשית ההין[423], ונאמר בקרבן מוסף של ראש חודש: ונסכיהם וגו' ושלישִת ההין לאיל[424].

לא חילקה תורה בין נסכי איל בן שתים לנסכי איל בן שלוש, שנאמר: או לאיל האחד[425], והוא מיותר[426], שהלא כבר נאמר: או לאיל תעשה מנחה[427], שהיה בדין, הואיל ומצינו שחילקה תורה בין נסכי בני שנה - דהיינו כבש*, שהוא בן שנה, שלא עברה עליו שנה[428] - לנסכי בני שתים - דהיינו איל[429], שהוא כבש שנכנס בשנתו השניה שלושים ואחד יום[430] - כך תחלוק לנסכי בני שתים לנסכי בני שלוש, תלמוד לומר: או לאיל[431] האחד[432], כל ששמו איל, אפילו בן שלוש שנים דין איל יש לו[433], מגיד הכתוב שאף על פי שחילקה תורה בין נסכי בני שנה לנסכי בני שתים, לא תחלוק בין נסכי בני שתים לנסכי בני שלוש[434].

המחוייב להביא קרבן כבש* או איל*, והביא פלגס, שלא יצא ידי חובתו[435], מכל מקום מביא עימו נסכי איל[436], ועל כך ע"ע פלגס.

בפר

נסכי הפר או העגל, בין זכרים בין נקבות, יין לנסך חצי ההין[437], דהיינו שישה לוגים[438], שנאמר בפרשת נסכים: וכי תעשה בן בקר וגו' ויין תקריב לַנסך חצי ההין[439], ונאמר בקרבן מוסף של ראש חודש: ונסכיהם חצי ההין יהיה לפר[440]. ומנין שלא חילקה תורה בין נסכי עגל - שהוא בן שנה[441] - לנסכי שור - שהוא בן שתי שנים[442] - שנאמר: ככה יֵעשה לשור האחד[443]. שהיה בדין, בן הצאן טעון נסכים[444] ובן הבקר טעון נסכים[445], אם למדתי שחילקה תורה בין נסכי כבש* - שהוא בן שנה[446], דהיינו כבש שלא עברה עליו שנה[447] - לנסכי איל*[448] - שהוא בן שתי שנים[449], דהיינו שהוא כבש שנכנס בשנתו השניה שלושים ואחד יום[450] - שכבש טעון רביעית ההין[451] ואיל שלישית ההין[452], כך תחלוק בין נסכי עגל לנסכי שור[453], שבשור יביא חצי ההין ובעגל חצי פחות רביעית[454], תלמוד לומר: ככה יֵעשה לשור האחד, מגיד שלא חלקה תורה בין נסכי עגל לנסכי שור[455]. או שהיה בדין, ומה אם במקום שמיעט בנסכים - דהיינו בצאן[456] - ריבה - חילק[457] - בין כבש לאיל, מקום שריבה בנסכים - דהיינו בבן בקר[458] - אינו דין שירבה - שיחלק[459] - בין עגל לשור, תלמוד לומר: ככה יֵעשה לשור האחד, מגיד הכתוב שאף על פי שריבה בנסכים לא ריבה בין עגל לשור[460].

טעם הכפילויות בתורה

בטעם שנצרך הכתוב לחזור על שיעור הנסכים בקרבן מוסף של ראש חודש[461], אף על פי שכבר כתבם בפרשת הנסכים[462], ובטעם שחזר הכתוב על שיעור נסכי התמיד[463], כתבו ראשונים שמכיון שמצינו מנחה כפולה לכבש הבא עם העומר, וכן בקרבן התודה*[464], והם מנחה, ולכך הוצרך הכתוב לפרש בכל המועדות שלא תשתנה בהם המנחה כאשר נשתנית באלו, אבל הנסכים לא נשתנו לעולם, לפיכך הזכיר אותם בתחלה בתמיד, ולא הזכירם אחרי כן בשבת, וחזר והזכירם בראש חודש להזכיר גם נסכי הפר והאילים, ואחר כן לא הוצרך להזכירם כלל[465]. ובטעם שהוצרך הכתוב לכתוב בתמיד שיעור הניסוך[466], למרות שנזכר שיעור הניסוך לכבש בפרשת הנסכים[467], כתבו ראשונים, שפרשת הנסכים אינה אמורה - לסוברים כן[468] - אלא לאחר ירושה וישיבה, אבל במדבר לא נתחייבו בנסכים, והדברים אמורים בשאר הקרבנות, אבל בתמיד נצטוו בנסכים, ולכן נכתב בו ביחוד שיעור הנסך[469]. ואחרונים כתבו שבפרשת התמיד נזכר שיעור הניסוך, ללמדנו שרביעית ההין יהיה מצומצם, לא פחות ולא יותר[470].

הכבש הבא עם העֹמר*, הוצרך הכתוב לכתוב שיעורו[471], שאף על פי שמנחתו כפולה[472], אין נסכו אלא רביעית ההין יין, ועל כך ע"ע עֹמר.

הקרבנות שמנסכים ושאין מנסכים עליהם

עולת בהמה ושלמים

אין טעון נסכים*, אלא עולת בהמה[473] ושלמים* בלבד[474], בין היו קרבן ציבור[475] או קרבן יחיד[476], שנאמר - בפרשת נסכים[477] - ועשיתם אשה לה'[478], שומע אני - מלשון "ועשיתם אשה"[479] - שכל הקרב לאישים יטעון נסכים - ואפילו מנחה[480], הבאה בפני עצמה בלא זבח[481], דהיינו קומץ מנחה שקרב לאישים, או מנחת-כהנים* שכולה קרבה לאישים[482] - תלמוד לומר: עֹלה[483], שמנחה הבאה עם זבח טעונה נסכים ולא מנחה הבאה בפני עצמה בלא זבח[484]. אין לי אלא עולה - שטעונה נסכים[485] - מנין לרבות את השלמים, תלמוד לומר: זבח[486], שאף שלמים זבח הם[487], ואם לא כתב אלא "עֹלה" לבד היו ממעטים שלמים[488]. תודה מנין - שטעונה נסכים[489] - תלמוד לומר: או זבח[490].

עולת העוף

עולת-העוף* אינה טעונה נסכים[491]. ושני לימודים לדבר: א) לפי שנאמר: עֹלה[492], שומע אני[493] אף עולת העוף תטען נסכים[494], שמשמע כל עולה טעונה נסכים, ואפילו עולת העוף[495], תלמוד לומר: מן הבקר או מן הצאן[496], יצאת עולת העוף שלא תטען נסכים[497]. ב) נאמר: זבח[498], מה זבח מין בהמה אף עולה מין בהמה[499], ועוף אינו זבח[500], שבמליקה* הוא ולא בזביחה[501].

חטאת ואשם

החטאת* והאשם* אינם טעונים נסכים[502], שנאמר: לפלא נדר או בנדבה[503], לא אמרתי אלא קדשים הבאים בנדר ובנדבה[504], הבא בנדר ונדבה טעון נסכים[505], חטאת ואשם[506] שאינו בא בנדר ונדבה אין טעון נסכים[507]. ואין ללמוד מכתוב זה למעט אף עולת חובה הבאה ברגלים - דהיינו עולת-ראיה* ושלמי חגיגה*[508] - שנאמר: במֹעדיכם[509], כשהוא אומר "במֹעדיכם" להביא את עולת חובה הבאה ברגלים משמע[510], כל הבא במועדיכם טעון נסכים[511]. ואין ללמוד מהכתוב "במֹעדיכם" לרבות אף שעירי חטאת הבאים - בקרבן-מוסף* - ברגלים[512], שהואיל ובאים במועד יהיו טעונים נסכים[513], שנאמר: וכי תעשה בן בקר[514], בן בקר היה בכלל - שהרי כתוב בתחילת הכתוב: לעשות ריח ניחֹחַ לה' מן הבקר[515] - ולא נצרך לכתוב: וכי תעשה בן בקר[516], שיכל לכתוב: והקריב על בן הבקר, שנזכר כבר[517] - ויצא מוצא מן הכלל ללמד על הכלל[518], מה בן בקר שהוא בא בנדר ובנדבה וטעון נסכים, כך כל הבא בנדר ובנדבה יטעון נסכים[519], להוציא שעירי חטאת, שלא מצינו חטאת שיהא בא בנדר ונדבה[520]. אמר ר' שמעון: בדין הוא שתהא חטאת חֵלב - סתם חטאת[521], דהיינו חטאת בהמה, שחלבה אסור באכילה[522] - טעונה נסכים, שלא יהא חוטא נשכר - שמאחר שהוא חוטא היה צריך לעונשו להביא קרבן גדול[523] - ומפני מה אינה טעונה, שלא יהא קרבנו מהודר[524].

אף על פי שחטאת ואשם אינם טעונים נסכים[525], חטאת-מצורע* ואשם-מצורע* טעונים נסכים[526], שנתפרשו נסכיהם בתורה[527], מפי השמועה[528] נתרבו בפירוש[529], שנאמר: ויין לַנסך רביעית ההין תעשה על העֹלה או לזָּבח לכבש האחד[530], והמילים "על העֹלה או לזָּבח" מיותרות[531], שיכל לכתוב רק "תעשה לכבש האחד" וממילא משמע שעולה או זבח הוא, שהרי כתוב בתחילת הפרשה: ועשיתם אשה לה' עֹלה או זֶבח[532], ולכך נכתב, כדי לרבות[533]: על העֹלה[534], זו עולת מצורע[535], שאף על פי שחובה היא ואינה באה בנדר ובנדבה, טעונה נסכים[536], לזָּבח[537], זו חטאת מצורע[538], או לזָּבח[539], זו אשם מצורע[540], שאף על פי ששאר חטאות ואשמות אין בהן מנחת נסכים[541], חטאת מצורע ואשמו עימם נסכים[542]. לטעמו של ר' שמעון, שחטאת אינה טעונה נסכים מפני שבאה על חטא[543], חטאתו של מצורע ואשמו טעונים נסכים, לפי שאין באים על חטא[544].

בכור מעשר ופסח

בכור* ומעשר-בהמה* וקרבן-פסח* אינם טעונים נסכים[545], שנאמר: ועשיתם אשה לה'[546], יכול שאני מרבה אף בכור ומעשר ופסח, תלמוד לומר: לפלא נדר או בנדבה[547], בא בנדר ונדבה טעון נסכים, שאינו בא בנדר ונדבה אין טעון נסכים[548], משמע להוציא בכור ומעשר ופסח[549], שאין באים בנדבה, אלא חובה הם[550].

הזמן שנוהג בו

על תחילת זמן החיוב בניסוך היין ונסכי סולת, ע"ע נסכים.

לעתיד לבוא

בנבואת יחזקאל לא נזכר ניסוך היין, אלא בחגים ובראשי חודשים ובשבתות[551], שנאמר: ועל הנשיא יהיה העולות והמנחה והנסך בחגים ובֶחדשים ובשבתות בכל מועדי בית ישראל[552]. ואף בקרבן התמיד* אינו מונה רק חיטים ושמן[553], שנאמר: ומנחה תעשה עליו בבקר בבקר שִׁשית האיפה ושמן שלישית ההין לרֹס את הסֹּלת מנחה לה' חֻקות עולם תמיד[554]. וביארו ראשונים שאין נבואת יחזקאל אמורה אלא על קרבנות המלואים*[555]. יש מהראשונים מפרשים שיחזקאל נתנבא על קרבנות המילואים של הבית השני[556]. ויש מהראשונים מפרשים שיחזקאל נתנבא על קרבנות המילואים של הבית השלישי[557], ואין נוהגים לדורות, אלא הנביא ציוה ופירש כיצד יהיו מקריבים המילואים עם חנוכת המזבח בימי המלך המשיח כשיבנה בית שלישי[558]. ויש מהראשונים המצדד שיחזקאל התנבא על הקרבנות שיוקרבו לדורות[559], ולעתיד יהא בטל ניסוך היין, לפי שלשעבר שגו ותעו ביין וחטאו בו, לכך ייבטל ניסוך היין לעתיד אף מעולת תמיד, אבל בחגים ובחדשים ובשבתות ובמועדים יזכיר נסך, לפי שימי שמחה הן, יתנסך אז לשמח אלהים[560].

מקום וצורת הניסוך

מקום הניסוך

היין מתנסך על המזבח-החיצון*[561], שנאמר: בקדש הסך נסך שכר לה'[562], ואין פירושו שיהיה היין קודש, שזה אין צריך לומר, אלא "בקדש הסך נסך", במזבח שהוא קודש[563], ואף על פי שכתוב סתם "בקדש", ולא פירש באיזה, רצונו לומר על המזבח שהוא קודש[564], שאף אם אינו קרב לאישים[565], שלא יהיה הניסוך הזה על המזבח במערכה אשר יערכו עליה איברי התמיד[566], מכל מקום בקודש יהא הסכו[567].

במקום נתינת היין, שנינו בספרי שיוצק היין בספל של יין[568], שהיה בקרן מערבית דרומית של המזבח[569], וכן שנינו במשנה ובתוספתא לגבי נסוך-המים* והיין בחג הסוכות, ששני ספלים היו בראשו של מזבח[570], אחד של מים - לניסוך המים - ואחד של יין[571], מערבו של מים, מזרחו של יין[572]. וכן אמרו בירושלמי: חבִתין קודמים ליין, שזה לאישים[573], וזה לספלים[574]. ושנינו בספרי: מנין שהיה יוצק בספל של יין, שנאמר בפרשת נסכים: אשה ריח ניחֹחַ לה'[575], על גבי ספלים[576]. אתה אומר על גבי ספלים, או אינו אלא על גבי האשים, אם אמרת כן, נמצאת מכבה את המדורה והתורה אמרה: אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה[577] - והזהירה שלא לכבות אש המערכה[578] - מה תלמוד לומר: אשה ריח ניחוח לה', על גבי ספלים[579].

בדעת שמואל הסובר שהמתנדב יין לנסכו על גבי המזבח[580], מנסכו על גבי האישים[581], כתבו ראשונים ואחרונים שחולק על הספרי, ולדעתו אף בניסוך היין מנסך על גבי האישים[582], ואין הספרי אמור אלא לדעת ר' יהודה הסובר דבר-שאינו-מתכון* אסור[583], אבל לדעת ר' שמעון הסובר דבר שאינו מתכוין מותר[584], אין איסור בכיבוי של מצוה[585].

להלכה פסקו ראשונים שאין נותנים היין על האש[586], אלא מגביה ידו[587] ויוצק היין[588] בקרן דרומית מערבית[589] בספל של יין[590], שכן שנינו בספרי[591], ונזכר במשנה לגבי ניסוך המים והיין בחג הסוכות[592], ומשמע שכך היו עושים לכל הנסכים[593]. ויש מהראשונים הפוסק שיוצק היין על היסוד[594], וביארו אחרונים, שמאחר שלא הוזכר במשנה אלא בניסוך החג, משמע שלא היו הספלים משמשים אלא לאותו ניסוך בלבד[595], ולימודו של הספרי אינו אלא לר' יהודה הסובר שדבר שאינו מתכוין אסור, אבל הלכה כר' שמעון שדבר שאינו מתכוין מותר[596], ומה ששנינו בספרי שמנסכו על גבי ספלים, היינו למעט שלא ינסך על גבי האישים[597].

על הספלים שהיו על גבי המזבח-החיצון*, מקומם, נקביהם, והחומר ממנו היו עשויים, ע"ע מזבח החיצון[598]. על המתנדב יין לנסכו על גבי המזבח, שנחלקו תנאים ואמוראים אם מנסכו בספל או על גבי האישים, ע"ע נדרים ונדבות. ניסוך היין ונסכי סולת, אם נוהג בבמה* קטנה[599], ע"ע נסכים.

העליה למזבח

בכהנים העולים למזבח-החיצון* לצורך עבודה*, שנינו: כל העולים למזבח, עולים דרך ימין ומקיפים ויורדים דרך שמאל[600], ועל כך ע"ע כל פנות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין[601]. אכן, העולה לצורך ניסוך היין, היה עולה דרך שמאל וחוזר על העקב[602], שאחרי שהוא עולה למזבח, פונה לשמאל באותה הקרן, וכשגומר חוזר על העקב דרך עלייתו[603], שדרך ימין היא לו[604]. והטעם שאינו עולה דרך ימין ומקיף עד שיגיע לקרן מערבית דרומית - שם מקום ניסוך היין[605] - שמא יתעשנו נסכים[606], שמא יתעשן היין בעשן המערכה[607], שיותר ממהלך מאה אמה יש בהיקף המזבח[608], ויין מעושן פסול[609]. ואף על פי שדרך ימין מצוה מן התורה[610], אף פסול עישון הוא מן התורה, שהרי הוא לעיכוב[611].

במה דברים אמורים, בשאר כהנים[612], אבל בזמן שכהן-גדול* רוצה להקטיר, עולה דרך ימין[613], שדומה לבן בית שיש לו רשות להלך כמו שהוא חפץ - אף ללא צורך[614] - מה שאין שאר הכהנים רשאים לעשות כן[615], או משום שיש לו רשות להפך בצינור, בלא פיס*[616], לפי שבהילוכו עובד עבודה* שמהפך האיברים בצינור[617], אבל שלא לצורך, אף כהן גדול אינו מקיף[618], ובכהנים פשוטים לעולם ההקפה שלא לצורך[619], שהזוכה בנסכים בפייס לא זכה לעבודה אחרת[620]. בא לו - כהן גדול - להקיף את המזבח, מהיכן הוא מתחיל, מקרן דרומית מזרחית, מזרחית צפונית, צפונית מערבית, מערבית דרומית[621], ולא היה נושא היין עימו[622], שמא יתקלקל היין בעשן המערכה כשמקיף את המזבח[623], ושם כהן אחר, שהלך עם היין דרך שמאל, כדי לקצר ההקפה, שלא יתעשן היין דרך הילוכו[624], ומושיט לכהן גדול את היין לנסך, כשהיה מגיע לקרן מערבית דרומית[625], ומנסך הכהן הגדול[626].

ויש מהראשונים החולק על כל זה, וסובר שדין זה אינו מיוחד בכהן גדול[627], אלא שהמנסך יין, כשהוא מקיף את המזבח לא יהיה בידו כלום, ומתחיל ומקיף מקרן דרומית מזרחית למזרחית צפונית לצפונית מערבית למערבית דרומית ולא יהיה בידו כלום, וכשמגיע למערבית דרומית נותנים היין בידו ומנסך, ואם לא הקיף עולה ופונה על שמאלו ועושה מלאכתו ויורד[628].

על שאר היוצאים מכלל זה, שבהם אין העולה למזבח עולה דרך ימין, ע"ע כל פנות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין[629].

כלי שרת

ניסוך היין טעון כלי שרת[630], שנאמר: בקדש הסך[631], דהיינו, בכלי בית הקודש יתנסך[632]. וכן שנינו: אחד ניסוך המים ואחד ניסוך היין שניסכו בין בהין בין בקערה - בין בקיסוא בין במניקיות[633], והן מיני כלי שרת[634] - הרי אילו כשרים[635], ואם ניסכם בכלי חול או בידו הרי הם פסולים[636], לפי שהקטרת הנסכים הרי היא כזריקת הדם שטעונה כלי שרת[637], או שכיון שטעונים כלי, לפי שאין דרך ניסוך ביד, יש לעשותם בכלי שרת דוקא[638].

בטעם שנצרך לפרש הכתוב שיהא בכלי שרת[639], כתבו אחרונים שמובחר שביין הוא שריחו חזק ונודף, ולכן לא היה ממלא את החבית עד פיה, כדי שיהא ריחו נודף[640], וידוע שאין מחזיקים יין אלא בחבית של חרס[641], ואין עושים כלי חרס כלי קודש[642], והייתי חושב שכדי שיהא נודף יותר בשעת הניסוך טוב להסיך על המזבח מן החבית של חרס, לכן נאמר: בקדש הסך[643], חובה להסיך מן חבית של חרס לכלי קודש, ואחר כך יהיה: נסך שכר[644].

על צורת ניסוך היין, עי' לעיל[645].

ירידת היין לשיתין

לאחר ניסוכו היה יורד היין לשיתין ומנקה אותו[646]. ונחלקו תנאים: לדעת תנא קמא היה היין נבלע בתוכו, שנאמר: בקדש הסך[647], שעשה לו המקום שיבלע בקדושה[648]. ולדעת ר' יוסי, שיתין חלולים ויורדים עד תהום[649], שנאמר: אשירה נא לידידי וגו' ויבן מגדל בתוכו וגם יקב חצב בו[650], ויבן מגדל בתוכו, זה היכל, יקב חצב בו, זה מזבח, וגם יקב חצב, זה השית[651], או: ויבן מגדל בתוכו, זה מזבח, וגם יקב חצב בו, אלו השיתין[652]. ולדעת ר' אלעזר בר צדוק, לול* קטן היה בין כבש למזבח במערבו של כבש - בתוך השיתין[653] - ואחת לשבעים שנה פרחי כהונה יורדים לשם ומלקטים משם יין קרוש - שנעפש ונקרש[654] - ודומה לעיגולי דבילה - שלא יתמלאו השיתין מן הנסכים[655] - ובאים ושורפים אותו בקדושה[656], במקום קדוש בעזרה[657], שנאמר: בקדש הסך נסך שכר לה'[658], כשם שניסוכו בקדושה כך שריפתו בקדושה[659], והדבר נלמד בגזרה-שוה* "קדש" "קדש"[660], נאמר כאן: בקדש הסך נסך[661], ונאמר שם: ושרפת את הנותר באש לא יֵאכל כי קדש הוא[662].

בטעם שציותה התורה שירד היין בשיתין כתבו ראשונים, שהוא כדי שלא יתלכלך המקדש, לכבוד ה' יתעלה[663], להסיר העיפוש והלכלוך מהבית הקדוש ההוא[664].

בצורת הירידה לשיתין, נחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש מהראשונים ואחרונים סוברים שבספל היה חוטם ובו נקב, והכהן מערה בפי הספל והיין מקלח ויורד דרך החוטם על גב המזבח, ובמזבח היה נקב שבו היין יורד לשיתין של מזבח[665]. וביארו אחרונים שנלמד ממה שנאמר: נסך שכר[666], והוא לשון שובע[667], כלומר יציקה ושפיכה בדרך המרוה והמשביע את שותה יין[668], כי השותה יין בלגימות דקות אין היין משביעו, כי אם כששותהו בלגימות גסות, שממלא גרונו אז הוא מרווה ומשביע את שותיו[669]. ב) ויש מהראשונים סוברים שהנקבים היו בתחתיות הספלים מכוונין כנגד השיתין והיו הספלים נתונין כעין משפך[670], ומנקב הספלים יורדים לשיתין[671].

פקיקת השיתין

בזמן שמנסכים יין על גבי מזבח, פוקקים את השיתין[672], דהיינו את הנקב שבראש המזבח שהנסכים יורדים בו לשיתין[673], שיראה היין עליו[674], כגרון מלא ושבע[675], שבשעה שמנסך היין על גבי המזבח, יהיו הנקבים סתומים ופקוקים עד שיתמלא המזבח תחילה מן היין - לסוברים שהיין היה יורד מהספל למזבח ומשם לשיתין[676] - ואחר כך פותחו ויורד לשיתין[677], לקיים מה שנאמר: בקדש הסך נסך שכר לה'[678], ששכר לשון שמחה - ויש גורסים: לשון שתיה[679] - לשון שביעה, לשון שכרות[680], כלומר לשון שכרות ושמחה ונסיכה[681], שהתפיסתך התורה לשון חיבה, לשון שביעה, לשון שכרות[682], ונסוך היין ויציקתו בדרך זה קרא הכתוב: נסך שכר, כלומר יציקה ושפיכה בדרך המרוה והמשביע את שותה יין[683], כי השותה יין בלגימות דקות אין היין משביעו, כי אם כששותהו בלגימות גסות שממלא גרונו אז הוא מרווה ומשביע את שותיו[684].

ניסוך היין אינו כשר אלא בכהן*, וזר* שניסך חייב מיתה ועל כך ע"ע זר[685] וע' עבודה. על כך שבזמן שהיה הכהן* מנסך את היין, בקרבן התמיד* וקרבן-מוסף* היו הלויים משוררים, ע"ע שיר; שירה.

הערות שוליים

  1. עי' גליון רש"י כ"י לייפציג במדבר טו ד, בשם רבינו שמעיה בשם רבו (רש"י), והובא ברש"י מקראות גדולות הכתר.
  2. במדבר כח ז.
  3. גליון רש"י כ"י לייפציג שם טו ד, בשם רבינו שמעיה בשם רבו (רש"י), והובא ברש"י מקראות גדולות הכתר.
  4. בראשית לה יד.
  5. גליון רש"י כ"י לייפציג במדבר טו ד, בשם רבינו שמעיה בשם רבו (רש"י), והובא ברש"י מקראות גדולות הכתר.
  6. עי' מחברת מנחם ע' סך במחלקה הג'; עי' ס' השרשים לר"י ן' ג'נאח שורש נסך; עי' ס' השרשים לרד"ק שורש נסך.
  7. שמות לח כז.
  8. אונקלוס שם.
  9. שמות ט לה. גליון רש"י כ"י לייפציג במדבר שם, בשם רבינו שמעיה בשם רבו (רש"י), והובא ברש"י מקראות גדולות הכתר.
  10. איוב ג כד. גליון רש"י כ"י לייפציג במדבר שם, בשם רבינו שמעיה בשם רבו (רש"י), והובא ברש"י מקראות גדולות הכתר: נתכו כמים.
  11. משלי ט ב.
  12. שם ה. עי' גליון רש"י כ"י לייפציג במדבר שם, בשם רבינו שמעיה בשם רבו (רש"י), והובא ברש"י מקראות גדולות הכתר.
  13. עי' רש"י משלי ט ב. וכ"מ מרש"י שם ה.
  14. עי' ס' השרשים לר"י ן' ג'נאח שם.
  15. גליון רש"י כ"י לייפציג במדבר שם, בשם רבינו שמעיה בשם רבו (רש"י), והובא ברש"י מקראות גדולות הכתר.
  16. עי' ראב"ע בראשית לה יד. וע"ע נסוך המים.
  17. רמב"ם מעה"ק פ"ב ה"א.
  18. עי' ערה"ש העתיד הל' ממרים סי' סד ס"י.
  19. עי' שמות כט מ ובמדבר כח ז.
  20. עי' ויקרא כג יג.
  21. עי' במדבר כח יד.
  22. עי' במדבר טו א-טז. ועי' רש"י שם ב ורמב"ן שם.
  23. במדבר טו ב, וה וז-ח וי.
  24. ציון 561 ואילך.
  25. עי' ספה"מ לרמב"ם; עי' סמ"ג; עי' חינוך; ועוד.
  26. ע"ע מנין המצות.
  27. בה"ג בהקדמה פרשה לו; אזהרות ר"א הזקן "אמת יהגה חכי" (מחזור (גולדשמידט) שבועות עמ' 668): עשרוני כמשפטם, לפי הידור זקן לאזהרות ר"א הזקן פרשיות ס"ק לא; אזהרות הר"י ברצלוני "איזה מקום בינה" (נד' במחזורי צפון אפריקה לשבועות), בפרשיות.
  28. אזהרות "אתה הנחלת" (מחזור (גולדשמידט) שם עמ' 618).
  29. אונקלוס במדבר כח ז, לפי נתינה לגר שם, ע"פ ברייתא ב"ב צז ב; רש"י שם, לפי מזרחי שם ושפ"ח שם סק"ת.
  30. במדבר טו ה. מזרחי ושפ"ח שם כח ז.
  31. עי' תוספ' מנחות פ"ט; עי' ספרי וספ"ז וילק"ש שבציון 34 ואילך; עי' ברייתא ב"ב צז ב; עי' רמב"ן במדבר כח ז. הרמב"ם השמיט, ועי' לח"מ אסו"מ פ"ו ה"ז, שתמה, והובא בערה"ש העתיד הל' אסו"מ סי' סא ס"ה.
  32. רמב"ן שם.
  33. עי' רמב"ן שם.
  34. במדבר שם.
  35. עי' ר"א הקפר בספרי נשא פיס' כג וספ"ז שם וילק"ש נשא רמז תשי; ספרי פינחס פיס' קמא: את המזוג.
  36. עי' ראב"ד שבציון הבא; רבינו הלל לספרי נשא פיס' כג; רמב"ן במדבר כח ז; עי' אברבנאל שבציון 39.
  37. ראב"ד לספרי שם.
  38. מזרחי שם, בשם הרשב"ם.
  39. אברבנאל שם.
  40. עי' ר"ן פסחים קז א (כב ב). ועי' רב פפא שבציון 679.
  41. עי' ציון 144 ואילך.
  42. עי' ציון 138 ואילך.
  43. עי' ציון 32. עי' מזרחי שם.
  44. שמות כט מ.
  45. עי' סד"ר שם. וכעי"ז בעמק הנצי"ב לספרי שם.
  46. במדבר שם. זרע אברהם לספרי שם, לפי אהלי יהודה שם, והסכים לו.
  47. עי' זי"ר לילק"ש שם; זרע אברהם שם; אהלי יהודה שם, בשמו, והסכים לו.
  48. אהלי יהודה שם, בשם זרע אברהם, והסכים לו.
  49. שמות שם.
  50. אהלי יהודה שם.
  51. עי' גמ' ורמב"ם שבציון 53 ואילך; עי' רמב"ן שבציון 56; עי' רמב"ן ור"ן שבציון 117 ואילך.
  52. עי' גמ' ורמב"ם שבציון הבא אילך; עי' רמב"ן במדבר כח ז וב"ב צז ב.
  53. ויקרא כג לז.
  54. רש"י בכורות יז א ד"ה מה זבח.
  55. עי' רב אשי בגמ' שם; רמב"ם אסו"מ פ"ו ה"י.
  56. רמב"ן ב"ב צז ב.
  57. עי' ציון 108 ואילך.
  58. ציון 117 ואילך.
  59. עי' ציון 126 ואילך.
  60. ציון 129.
  61. ציון 304 ואילך.
  62. תוספ' מנחות פ"ט.
  63. עי' שו"ת התשב"ץ שבציון 218.
  64. משלי כג לא. עי' ציון 172.
  65. הר המוריה אסו"מ פ"ז ה"ז, בד' הרמב"ם שם פ"ו ה"ז.
  66. עי' תוספ' מנחות פ"ט, לגי' מנ"ב שם, ולגי' הר המוריה אסו"מ פ"ז ה"ז, בשם המפרש, והסכים לו: שדהה מראיה, ועי' ציון 68, שי"ג בע"א.
  67. חס"ד לתוספ' מנחות פ"ט.
  68. תוספ' שם, לגי' חס"ד שם. בתוספ' שם, לגירסתנו: שדחה טמא, וכעי"ס בתוספ' שם, לגי' כ"י וינה: שדיחה טמא. ועי' ציון 66, שי"ג בע"א.
  69. רשב"ם ב"ב צז ב ד"ה ושריחו רע.
  70. עי' ס' הבתים שערי הקדוש והשביתה ש"ב.
  71. רשב"ם שם; ס' הבתים שם.
  72. עי' תוספ' מנחות פ"ט; עי' ברייתא בגמ' שם. הרמב"ם השמיט, ועי' לח"מ אסו"מ פ"ו ה"ז, שתמה, והובא והובא בערה"ש העתיד הל' אסו"מ סי' סא ס"ה. רמב"ן שם.
  73. תוספ' שם.
  74. ציון 331 ואילך.
  75. עי' משנה מנחות פו ב; עי' רמב"ם אסו"מ פ"ו ה"ט.
  76. משנה שם; עי' רמב"ם שם.
  77. רש"י שם ד"ה לא מתוק, בפי' הא'; עי' רש"י כת"י שם ד"ה מתוק, בפי' הא'; תוס' שם פז א ד"ה מתוק, בשם רש"י בלשון אחר, והסכימו לו; רע"ב שם פ"ו מ"ח, בפי' הא', ושהוא עיקר.
  78. רש"י כת"י פו ב שם; תוס' פז א שם, בשם רש"י בלשון אחר, והסכימו לו; עי' רע"ב שם, עיי"ש שהוא מפני שאליסטיון הוא מחמת השמש, לשיטתו שבציון 82 ואילך.
  79. רש"י שם ד"ה לא מתוק, בפי' הב'; רש"י כת"י שם ד"ה מתוק, בל"א; תוס' שם פז א ד"ה מתוק, בשם רש"י בשם ל"א, ודחו.
  80. משנה מנחות פו ב; עי' תוספ' מנחות פ"ט; עי' ברייתא ב"ב צז ב.
  81. רבינו גרשום מנחות שם, בפי' הא'; עי' ריטב"א ב"ב שם.
  82. עי' ס' הערוך ע' אלייסטון, בפי' הא'; רש"י כת"י מנחות שם ד"ה הלוסטין; עי' פהמ"ש לרמב"ם שם; רע"ב שם פ"ח מ"ו.
  83. עי' רש"י כת"י שם; רע"ב שם.
  84. פהמ"ש לרמב"ם (קאפח) שם. ועי' מוסף הערוך שם.
  85. עי' רבינו גרשום שם, בל"א, וסותר לגי' רבינו גרשום ופירושו שבציון 100 ואילך, וצ"ב; רש"י שם ד"ה הלסטיון, לגירסתו ופירושו שבציון 96 ואילך.
  86. ס' הערוך שם, בפי' הב', וצ"ב מהברייתא ב"ב שם, המונה הן כושי והן היליסטון.
  87. רשב"ם שם ד"ה הלסטון.
  88. עי' פסקי רי"ד מנחות שם, לגירסתו ופירושו שבציון 100 ואילך.
  89. עי' רבינו גרשום מנחות פז א; עי' רש"י שם ד"ה כרוך ותני וד"ה רב אשי אמר; עי' רש"י כת"י שם ד"ה והא אמרת רישא וד"ה כרוך ותני; עי' תוס' שם ד"ה כרוך ותני; עי' פסקי רי"ד שם. ועי' ציון 106 ואילך, שי"מ בע"א.
  90. גמ' שם, לגירסתנו וגי' תוס' שבציון הבא. לגי' רבינו גרשום ופסקי רי"ד שם: רבא.
  91. תוס' שם ד"ה כרוך.
  92. רבינו גרשום שם; רש"י שם ד"ה כרוך ותני; רש"י כת"י שם ד"ה כרוך ותני; תוס' שם ד"ה כרוך, לגי' שטמ"ק שם אות ח, בשמו, ודחו; עי' פסקי רי"ד שם.
  93. רבינו גרשום שם; עי' רש"י שם; פסקי רי"ד שם.
  94. עי' תוס' שם. ועי' שפ"א שם.
  95. עי' גמ' שם.
  96. רב אשי בגמ' שם, לגי' רבינו גרשום שם ופסקי רי"ד שם וגי' כ"י וטיקן 120 וד' ונציה: חוליא דפירא לא מאיס חוליא דשמשא מאיס, ועי' ציון 100, שי"ג בע"א.
  97. עי' רבינו גרשום שם.
  98. עי' רבינו גרשום שם; פסקי רי"ד שם.
  99. פסקי רי"ד שם.
  100. רב אשי בגמ' שם, לגירסתנו וגי' רש"י שם ד"ה רב אשי אמר, וגי' רמב"ם שבציון 104, לפי הר המוריה שבציון 107, וגי' כ"י כי"ח וכ"י וטיקן 118: חוליא דשמשא לא מאיס חוליא דפירא מאיס, וכעי"ז לגי' כ"י מינכן, ועי' ציון 96, שי"ג בע"א.
  101. רש"י שם ד"ה רב אשי אמר.
  102. עי' רמב"ם אסו"מ פ"ו ה"ט.
  103. עי' ציון 132. כס"מ שם, בד' רמב"ם שבציון הבא.
  104. רמב"ם שם.
  105. הר המוריה שם, בד' הרמב"ם שבציון הקודם, ע"פ פהמ"ש שבציון 84.
  106. הר המוריה שם, בד' הרמב"ם שבציון 104. ועי' ציון 89 ואילך, שי"מ מח' האמוראים בע"א.
  107. הר המוריה שם, בד' רמב"ם שבציון 104.
  108. עי' משנה מנחות פו ב; עי' רמב"ם אסו"מ פ"ו ה"ט.
  109. עי' רמב"ן במדבר כח ז; קרי"ס מעה"ק פ"ז.
  110. ס' הערוך ע' עשן א', לפי ערה"ש העתיד הל' אסו"מ סי' סא ס"ג; עי' רש"י זבחים סד א ד"ה יתעשנו, וסותר לרש"י שבציון הבא, וצ"ב; עי' תוס' ב"ב יח א ד"ה לא; רמב"ן שם; עי' ר"ן פסחים קז א (כב ב).
  111. רש"י מנחות פו ב ד"ה מעושן, וסותר לרש"י שבציון הקודם, וצ"ב; עי' תוי"ט שם פ"ח מ"ו וערה"ש העתיד שם, בשם רש"י.
  112. עי' פהמ"ש לרמב"ם (קאפח) שם; עי' תוי"ט שם וערה"ש העתיד שם, בשם הרמב"ם בפהמ"ש.
  113. כף נחת מנחות שם, בהגה; תוי"ט שם, בשמו ערה"ש העתיד שם, בשם תוי"ט.
  114. עי' ציון 111 ואילך.
  115. עי' ערה"ש העתיד הל' אסו"מ סי' סא ס"ג.
  116. תוס' ב"ב יח א ד"ה לא, בשם ר"ת.
  117. עי' רמב"ן שם; ר"ן פסחים שם.
  118. עי' ציון 51 ואילך. רמב"ן ב"ב שם; ר"ן פסחים שם.
  119. עי' ציון 52. עי' רמב"ן ב"ב צז ב.
  120. עי' משנה וגמ' ב"ב כ ב, ורש"י שם ד"ה ביין התירו. עי' רמב"ן שם יח ב; עי' ר"ן פסחים שם.
  121. עי' ציון 111.
  122. עי' ציון 75 ואילך. כ"מ מרש"י מנחות פו ב ד"ה מעושן, שנתן הטעם בעישון ובישול, שהוא משום שממתקים היין.
  123. במדבר כח לא. רמב"ם אסו"מ פ"ו ה"א, לשיטתו שבציון 255.
  124. עי' ציון 113. עי' ערה"ש העתיד הל' אסו"מ סי' סא ס"ג, בד' תוי"ט שבציון הבא.
  125. עי' תוי"ט מנחות פ"ח מ"ו; ערה"ש העתיד שם, בשמו.
  126. עי' משנה מנחות פו ב; עי' רמב"ם אסו"מ פ"ו ה"ט.
  127. עי' ר' יהודה בתרומות פי"א מ"א.
  128. עי' רמב"ן במדבר כח ז וב"ב יח ב.
  129. עי' רמב"ן ב"ב שם; ר"ן פסחים קז א (כב ב).
  130. כ"מ מרש"י שם ד"ה מעושן, שנתן הטעם בעישון ובישול, שהוא משום שממתקים היין.
  131. עי' ציון 75 ואילך.
  132. עי' רמב"ם אסו"מ פ"ו ה"ז.
  133. ציון 102 ואילך.
  134. תוספ' מנחות פ"ט.
  135. רבינו גרשום ב"ב צז א; רשב"ם שם ד"ה מגתו. וע"ע יין ציון 288.
  136. עי'ר' יהודה בן בבא שבציון 163, ורע"ב עדיות פ"ו מ"א; עי' מדרש אגדה שבציון 149; עי' רמב"ם אסו"מ פ"ו ה"ט.
  137. תני ר' חייא בגמ' שם; עי' רמב"ם שם.
  138. עי' גמ' שם; רמב"ם שם.
  139. תוספ' שם.
  140. תוספ' שם; תני ר' חייא בגמ' שם; רמב"ם שם.
  141. עי' תיוב"ע שם; עי' מדרש אגדה שבציון 148 ואילך.
  142. משנה מנחות פו ב.
  143. רש"י שם ד"ה לא מתוק, בפי' הב'; רש"י כת"י שם ד"ה מתוק, בל"א; תוס' שם פז א ד"ה מתוק, בשם רש"י בשם ל"א, ודחו; רע"ב שם פ"ח מ"ו, בפי' הב', ודחה. ועי' ציון 77 ואילך, שי"מ בע"א.
  144. עי' מדרש אגדה שבציון הבא; עי' רש"י שבציון הבא; עי' רשב"ם שבציון הבא ואילך.
  145. במדבר כח ז. עי' רש"י שם וברכות כז א ד"ה ועל יין; רשב"ם ב"ב צז א ד"ה לא יביא; עי' מדרש אגדה שם.
  146. רשב"ם שם; עי' ראב"ד עדיות פ"ו מ"א; עי' אברבנאל שם. ועי' רב פפא שבציון 679.
  147. רש"י במדבר שם.
  148. מדרש אגדה שם; עי' אברבנאל שם.
  149. מדרש אגדה שם; עי' רמב"ם שם. ועי' אברבנאל שם, וצ"ב.
  150. רש"י ברכות שם.
  151. מזרחי שם.
  152. עי' אונקלוס שם: חמר עתיק; עי' תיוב"ע שם: דחמר עתיק; רלב"ג שם.
  153. רלב"ג שם.
  154. עי' ציון 138 ואילך.
  155. רשב"ם שם ד"ה ואם הביא כשר, בפי' הא'.
  156. מזרחי שם, לד' זו, ע"פ זבחים מח א.
  157. רשב"ם שם, בפי' הב'.
  158. מזרחי שם, לד' זו.
  159. רמב"ן במדבר כח ז.
  160. עי' ציון 36 ואילך.
  161. עי' ציון 32. עי' רמב"ן שם, לשיטתו שבציון 36.
  162. עי' רמב"ן שם.
  163. עדיות פ"ו מ"א.
  164. רמב"ם אסו"מ פ"ז ה"ז.
  165. עי' מאירי פסחים קז א; עי' אברבנאל במדבר כח ז. וצ"ב.
  166. רש"י כת"י מנחות פו ב ד"ה ישן.
  167. עי' פהמ"ש לרמב"ם שם; רע"ב שם פ"ח מ"ו.
  168. עי' ברייתא שבציון 171.
  169. עי' משנה מנחות פו ב.
  170. רבי בתוספ' מנחות פ"ט.
  171. רבי בתוספ' שם, לגירסתנו; עי' סתם ברייתא בגמ' שם פז א.
  172. משלי כג לא. רבא בגמ' שם. עיי"ש שחזקיה ס"ל שנלמד מהכתוב בבמדבר כח יד: לכבש יין, ועיי"ש דחיית הגמ', ע"פ הברייתא שבציון הקודם.
  173. רש"י שם ד"ה היינו טעמא.
  174. רש"י כת"י שם ד"ה אל תרא יין.
  175. רש"י שם.
  176. רש"י כת"י שם.
  177. פהמ"ש לרמב"ם (קאפח) שם פו ב. בפהמ"ש לרמב"ם שם, לגירסתנו: שהוא חם.
  178. פהמ"ש שם.
  179. משלי שם. עי' ציון 172.
  180. עי' פהמ"ש שם.
  181. עי' משנה שם פו ב.
  182. עי' גמ' שם פז א; הר המוריה אסו"מ פ"ז ה"ז.
  183. עי' כס"מ שם, בד' רמב"ם שבציון 185; עי' הר המוריה שם, בד' רמב"ם שבציון הנ"ל, ע"פ ברייתא שבציון 171, שהיא שהובאה בגמ', ולא כל' התוספ' שבציון 170.
  184. כס"מ שם, בד' רמב"ם שבציון הבא.
  185. רמב"ם אסו"מ פ"ז ה"ז.
  186. עי' כס"מ שם; הר המוריה שם. וע"ע הלכה: כרבי מחברו ציון 653 ואילך.
  187. רמב"ם שם.
  188. עי' ציון 108 ואילך. עי' כס"מ שם.
  189. פהמ"ש לרמב"ם מע"ש פ"ד מ"ב; ריבמ"ץ שם; ר"ש שם; רא"ש שם; רע"ב שם. ועי' רבינו גרשום ב"ב צז ב ורשב"ם שם ד"ה יין קוסס וד"ה של מרתף, וצ"ב.
  190. עליות דר"י שם.
  191. עי' ברייתא ב"ב שם. הרמב"ם השמיט, ועי' לח"מ אסו"מ פ"ו ה"ז, שתמה, והובא והובא בערה"ש העתיד הל' אסו"מ סי' סא ס"ה.
  192. עי' תוספ' מנחות פ"ט.
  193. רשב"ם שם צז ב.
  194. עי' ציון 139 ואילך.
  195. עי' רשב"ם שם.
  196. עי' תוספ' מנחות פ"ט; עי' ברייתא ב"ב צז ב. הרמב"ם השמיט, ועי' לח"מ אסו"מ פ"ו ה"ז, שתמה, והובא והובא בערה"ש העתיד הל' אסו"מ סי' סא ס"ה.
  197. רשב"א שם, בשם רשב"ם (עי' ציון הבא).
  198. רשב"ם שם ד"ה של מרתף; עי' רשב"א שם, בשמו.
  199. רשב"א שם, בשם רשב"ם.
  200. עי' רשב"ם שם.
  201. עי' ציון 189 ואילך.
  202. עי' רשב"ם שם.
  203. רשב"א שם, בשם רשב"ם.
  204. עי' בה"ג הל' קדוש והבדלה.
  205. חס"ד לתוספ' מנחות פ"ט, ע"פ תוספ' שבציון 321: ואולי.
  206. עי' חס"ד שם.
  207. ציון 321 ואילך.
  208. ציון 331 ואילך.
  209. רשב"ם ב"ב צז ב ד"ה כושי.
  210. עי' תוספ' מנחות פ"ט; עי' ברייתא בגמ' שם. הרמב"ם השמיט, ועי' לח"מ אסו"מ פ"ו ה"ז, שתמה, והובא בערה"ש העתיד הל' אסו"מ סי' סא ס"ה.
  211. רשב"ם ב"ב צז ב ד"ה אל תרא יין.
  212. משלי כג לא. רבא בב"ב צז ב, לפי רשב"ם שם ד"ה חמר חיוריין מהו, בפי' הא'. ועיי"ש, בשם י"מ, שרבא אינו דן בנסכים אלא בכשרות יין לבן לקידוש, והרשב"ם דחה. הרמב"ם השמיט.
  213. עי' ציון 224.
  214. רשב"ם שם ד"ה חמר חיוריין.
  215. עי' רבינו גרשום שם.
  216. עי' רשב"ם ב"ב צז ב ד"ה בורק.
  217. רשב"ם שבציון הקודם, לפי שו"ת תשב"ץ ח"א סי' פה, והביא ראיה לזה מתרגום שה"ש ה א.
  218. שו"ת התשב"ץ שם, בד' רשב"ם שבציון 216.
  219. רשב"א שם.
  220. עי' רשב"א שם.
  221. כ"מ מרש"י שבציון הבא.
  222. רש"י מנחות פז א ד"ה היינו טעמא.
  223. ציון 62 ואילך.
  224. ברייתא ב"ב צז ב, לגי' ס' הערוך ע' ברק ג', בסתם, ורשב"ם שם ד"ה בורק וד"ה חמר חיוריין, ורמב"ן שם, בשמו, ודחה, ורשב"א שם, בסתם, ועי' ציון 227, שי"ג בע"א.
  225. עי' רשב"ם שם ד"ה בורק, ועי' ציון 217 ואילך.
  226. רשב"א שם, ועי' ציון 219 ואילך.
  227. עי' תוספ' מנחות פ"ט; ברייתא שם, לגי' ס' הערוך שם, בשם י"א, ורמב"ן שם, בשמו, והסכים לו (שאל"כ ק' ממירת רבא שבציון 211 ואילך), ורשב"א שם, בשם י"ג, ועי' ציון 224, שי"ג בע"א.
  228. ס' הערוך שם.
  229. רמב"ן שם, בשם ס' הערוך; רשב"א שם, לגי' זו.
  230. רשב"א שם, לגי' זו.
  231. ס' הערוך שם; רמב"ן שם, בשמו; רשב"א שם, לגי' זו.
  232. רמב"ם. ועי' לח"מ אסו"מ פ"ו ה"ז, שתמה, והובא בערה"ש העתיד הל' אסו"מ סי' סא ס"ה.
  233. משלי כג לא. עי' ציון 172.
  234. הר המוריה שם פ"ז ה"ז, בד' הרמב"ם.
  235. עי' ציון 211 ואילך. ושם, ציון 212, שי"מ רבא בע"א.
  236. ציון 213 ואילך.
  237. בה"ג הל' קדוש והבדלה; רבינו גרשום ב"ב צז ב; רשב"ם שם ד"ה צמוקים.
  238. עי' מעשה הגאונים סי' לב; עי' פסקי רי"ד שם; עי' אבודרהם סדר ההגדה.
  239. פסקי רי"ד שם.
  240. מעשה הגאונים שם; אבודרהם שם.
  241. רמב"ם אסו"מ פ"ו ה"ז.
  242. תוספ' מנחות פ"ט; עי' ברייתא שם; עי' רמב"ם שם.
  243. עי' רמב"ן במדבר כח ז.
  244. רש"י כת"י מנחות פו ב ד"ה הקמחין.
  245. רע"ב מנחות פ"ח מ"ז; עי' תפא"י שם יכין ס"ק נד.
  246. עי' פסקי רי"ד שם מנחות פז א; רע"ב שם.
  247. רע"ב שם.
  248. משנה שם.
  249. במדבר כח יט-כ. ריב"י במשנה שם.
  250. במדבר שם לא. ריב"י במשנה שם.
  251. רש"י שם ד"ה שנאמר תמימים; עי' פסקי רי"ד שם.
  252. ב"ב צז ב, ורשב"ם ד"ה ומשוליה.
  253. עי' ת"ק במשנה שם, וכס"מ אסו"מ פ"ו ה"א; עי' תני ר' חייא בב"ב שם, ורמב"ן במדבר כח ז.
  254. פהמ"ש לרמב"ם מנחות פז א; רע"ב שם פ"ח מ"ז.
  255. רמב"ם אסו"מ פ"ו ה"א.
  256. כס"מ שם, בד' הרמב"ם.
  257. ציון 382 ואילך.
  258. רשב"ם ב"ב צז ב ד"ה או של שמרים.
  259. עי' ברייתא שם; עי' תוספ' מנחות פ"ט.
  260. תוספ' שם.
  261. עי' רמב"ן במדבר כח ז.
  262. עי' גמ' שם, ורשב"ם ד"ה ומשוליה.
  263. עי' רמב"ן שם.
  264. רמב"ם. ועי' לח"מ אסו"מ פ"ו ה"ז, שתמה, והובא בערה"ש העתיד הל' אסו"מ סי' סא ס"ה.
  265. ע"ע גלוי.
  266. ציון 229 ואילך.
  267. רש"י כת"י מנחות פו ב ד"ה מאין היו.
  268. עי' ס' הערוך ע' חטלים וע' קרחיים; עי' רש"י כת"י שם ד"ה קורחים; עי' רע"ב שם פ"ח מ"ו.
  269. עי' ס' הערוך ע' אלפא א'. ועי' מוסף הערוך שם.
  270. משנה שם, לגירסתנו; עי' רמב"ם אסו"מ פ"ז ה"ב. ועי' רש"י כת"י שם ורע"ב שם ושטמ"ק שם אות ח ומשנה כ"י קאופמן וכ"י פרמה, שי"ג שמות המקומות בע"א.
  271. משנה שם.
  272. משנה שם.
  273. רמב"ם אסו"מ פ"ו ה"ט.
  274. משנה מנחות פו ב; עי' רמב"ם שם.
  275. עי' משנה שם; רמב"ם שם.
  276. עי' משנה שבציון הבא; רמב"ם שם.
  277. משנה שם; רמב"ם שם.
  278. עי' רמב"ם שבציון 283.
  279. עי' משנה מנחות פו ב; עי' ברייתא שם פז א; עי' רמב"ם אסו"מ פ"ז ה"ו.
  280. עי' רש"י שם ד"ה העבודים; עי' רש"י כת"י שם פו ב ד"ה העבודים.
  281. ברייתא שם פז א; רמב"ם שם.
  282. רע"ב שם פ"ח מ"ו.
  283. עי' רמב"ם אסו"מ פ"ו ה"ט.
  284. רמב"ם שם.
  285. במדבר כח ז.
  286. עי' תרגומים שבציון הבא.
  287. עי' ת"י ותרגום ניאופיטי שם: חמר בחיר.
  288. ר' זריקא בפדר"א פכ"ט.
  289. כ"מ ממשנה מנחות פו ב; רמב"ם אסו"מ פ"ו ה"ט.
  290. משנה מנחות פו ב; עי' תוספ' מנחות פ"ט.
  291. רש"י כת"י מנחות פו ב ד"ה מן הדליות; רע"ב שם פ"ח מ"ו.
  292. עי' ס' הערוך ע' דל א'.
  293. רש"י כת"י שם.
  294. רע"ב שם.
  295. רש"י שם ד"ה מן הדליות.
  296. כ"מ מהמשנה שם; רמב"ם שם.
  297. עי' משנה שם; עי' תוספ' שם; עי' רמב"ם שם פ"ז ה"ט.
  298. ס' הערוך ע' רגל ג'.
  299. כ"מ מרש"י שם ד"ה אלא מן הרגליות; עי' רש"י כת"י שם ד"ה אלא מן הרגליות; רע"ב שם.
  300. רש"י כת"י שם; רע"ב שם: בין רגלי.
  301. רש"י כת"י שם; רע"ב שם.
  302. עי' רש"י שם.
  303. עי' תוספ' שם.
  304. עי' רב אשי בבכורות יז א; רמב"ם אסו"מ פ"ו ה"י.
  305. עי' רב אשי בגמ' שם, בסו"ד, ורש"י ד"ה זה נשתנה ריחו; רמב"ם שם.
  306. ויקרא כג לז.
  307. רש"י שם ד"ה מה זבח.
  308. עי' רב אשי בגמ' שם; רמב"ם שם.
  309. תוספ' מנחות פ"ט, לגי' חס"ד שם. בתוספ' שם, לגירסתנו: מן הכדמת. בתוספ' שם, לגי' כ"י וינה: מן הכרמת.
  310. חס"ד שם, ע"פ רש"י ב"מ קו ב ד"ה ענבי דכדום.
  311. חס"ד לתוספ' מנחות פ"ט.
  312. עי' קה"ע לירו' שקלים פ"ב ה"ה.
  313. תוספ' שם. הרמב"ם השמיט, ועי' חס"ד שם, שעמד ע"ז.
  314. חס"ד שם.
  315. משנה מנחות פו ב; עי' תוספ' מנחות פ"ט.
  316. רש"י שם ד"ה לא היו כונסין.
  317. עי' רש"י כת"י שם ד"ה חצבים גדולים; עי' רע"ב שם פ"ח מ"ז.
  318. עי' משנה שם; עי' רמב"ם אסו"מ פ"ז ה"ו. בתוספ' שם: ולא בחביות קטנות.
  319. עי' תוספ' שם: אלא בכדידויות בינוניות; עי' ברייתא שם פז א.
  320. עי' ברייתא שם, לפי רבינו גרשום שם וס' הערוך ע' כד ורש"י שם ד"ה כדיות לודיות בינוניות.
  321. תוספ' מנחות פ"ט.
  322. חס"ד שם: שמא.
  323. רמב"ם.
  324. עי' ציון 358 ואילך.
  325. עי' חס"ד שם.
  326. משנה מנחות פו ב; עי' תוספ' מנחות פ"ט; רמב"ם אסו"מ פ"ז ה"ו.
  327. עי' פהמ"ש לרמב"ם שם; עי' תוי"ט שם, בשמו.
  328. עי' רבינו גרשום שם; רש"י שם ד"ה כדי שיהא.
  329. עי' רש"י כת"י שם ד"ה ואינו ממלא; עי' רע"ב שם.
  330. תוספ' שם. ועי' חס"ד שם, בד' הרמב"ם, ועי' ציון 326.
  331. רבינו גרשום שם פז א; רש"י שם ד"ה אין מניחין.
  332. ברייתא שם, לגירסתנו, ועי' לח"מ שם, שהיא גי' רש"י, וצ"ב מנ"ל.
  333. עי' ציון 189 ואילך.
  334. עי' ציון 69 ואילך.
  335. ברייתא שם, לגי' הרמב"ם דלהלן, לפי כס"מ ולח"מ שם וגליון ד' וילנא בגמ' שם; עי' רמב"ם שם.
  336. לח"מ שם, בד' הרמב"ם.
  337. חס"ד שם.
  338. משנה מנחות פו ב; עי' תוספ' מנחות פ"ט; עי' תני ר' חייא בב"ב צז ב; עי' רמב"ם אסו"מ פ"ז ה"ו.
  339. רשב"ם שם ד"ה מפיה; עי' רמב"ם שם.
  340. משנה שם פו ב - פז א; עי' תוספ' שם; רשב"ם ב"ב שם ד"ה ומשוליה; רמב"ם שם.
  341. רמב"ם שם.
  342. משנה שם פז א; תוספ' שם; עי' תני ר' חייא בב"ב שם; רמב"ם שם.
  343. רשב"ם שם.
  344. משנה מנחות שם; עי' תוספ' שם; רשב"ם ב"ב שם; רמב"ם שם.
  345. משנה מנחות שם; עי' תוספ' שם; רמב"ם שם.
  346. רש"י כת"י שם ד"ה משלישה.
  347. עי' תוספ' שם; עי' רש"י שם ד"ה גזבר יושב; עי' רמב"ם שם ה"ז.
  348. עי' רש"י כת"י שם ד"ה משלישה וד"ה והקיש בקנה; עי' רע"ב שם פ"ח מ"ז.
  349. משנה מנחות שם, לגירסתנו (וכ"נ מלח"מ שבציון 351, בד' הרמב"ם), ועי' ציון הבא שי"ג בע"א; עי' תוספ' שם.
  350. עי' רמב"ם שם ה"ו. ועי' כס"מ שם, בד' הרמב"ם שגרס כן במשנה, ועי' ציון הקודם, שי"ג בע"א.
  351. עי' ציון 336. לח"מ שם, בד' רמב"ם שבציון הקודם, לשיטתו שבציון 336.
  352. עי' תוי"ט שם, בד' רמב"ם שבציון 350.
  353. עי' תני ר' חייא שם.
  354. עי' ציון 262 ואילך.
  355. עי' ציון 252 ואילך.
  356. עי' ציון 254.
  357. עי' רמב"ן במדבר כח ז.
  358. משנה מנחות פז א; עי' תוספ' מנחות פ"ט.
  359. עי' רבינו גרשום שם; רש"י שם ד"ה כיצד בודק.
  360. רש"י כת"י שם ד"ה והקנה; רע"ב שם פ"ח מ"ז.
  361. רע"ב שם.
  362. משנה שם; עי' תוספ' שם.
  363. רש"י שם ד"ה גזבר יושב.
  364. משנה שם.
  365. רש"י שם ד"ה זרק הגיר; עי' רש"י כת"י שם ד"ה זרק הגיר.
  366. רש"י שם ד"ה הקיש; רש"י כת"י שם ד"ה והקיש בקנה.
  367. משנה שם.
  368. רמב"ם אסו"מ פ"ז ה"ו.
  369. ס' הערוך שם, בפי' הב'. ועיי"ש בפי' הא', שפי' "גיר" בע"א.
  370. רש"י שם.
  371. רע"ב שם, בשם רבותיו. ועי' תוי"ט שם, שהוא פי' רש"י שבציון הקודם.
  372. רש"י כת"י שם.
  373. עי' פהמ"ש לרמב"ם שם; רע"ב שם, בפי' הא'.
  374. ר' יוחנן במנחות פז א; רש"י כת"י שם ד"ה והקיש בקנה.
  375. ס' הערוך ע' גר ב'.
  376. רש"י שם ד"ה הקיש; עי' רש"י כת"י שם ד"ה והקיש בקנה.
  377. רש"י שם.
  378. ס' הערוך שם.
  379. עי' ציון 348.
  380. עי' רש"י כת"י שם ד"ה והקיש בקנה.
  381. תוספ' מנחות פ"ט. ועי' הר המוריה אסו"מ פ"ז ה"ז, שתמה מכח הגמ' שבציון 374.
  382. עי' מנחות פז א.
  383. עי' ציון 244 ואילך.
  384. עי' בעיא דרבא (לגי' פסקי רי"ד ושטמ"ק שם אות ד. לגירסתנו: רבא) בגמ' שם.
  385. ע"ע בעל מום (ב) ציון 28 ואילך. רע"ב מנחות פ"ח מ"ז.
  386. עי' כס"מ מעה"ק פ"ב ה"ד.
  387. עי' ציון 390 ואילך.
  388. עי' ציון 421 ואילך.
  389. עי' ציון 437 ואילך.
  390. רמב"ם מעה"ק פ"ב ה"ד; קרי"ס שם.
  391. ע"ע לוג. עי' משנה מנחות פח א; עי' ספרי שלח פיס' קז.
  392. במדבר טו ה. עי' קרי"ס שם.
  393. שמות כט מ.
  394. במדבר כח ז.
  395. ויקרא כג יג.
  396. במדבר כח יד.
  397. עי' מנחות צב א, לפי רש"י שם ד"ה נסכי רחלה בכמה, בפי' הא', ועי' ציון 401, שי"מ בע"א; עי' רמב"ם וקרי"ס שבציון 110.
  398. עי' רבינו גרשום שם צא ב.
  399. רש"י כת"י שם ד"ה רחלה.
  400. עי' רמב"ם שם; עי' קרי"ס שם.
  401. עי' ברייתא שם; עי' גמ' שם צב א, לפי רבינו גרשום שם, ורש"י שם ד"ה נסכי רחלה בכמה, בפי' הא', ועי' ציון 397, שי"מ בע"א.
  402. רש"י כת"י שם צא ב ד"ה כשבה.
  403. במדבר טו יא. עי' ספרי שלח פיס' קז; עי' ברייתא בגמ' שם צא ב.
  404. במדבר שם ה. עי' רש"י מנחות שם ד"ה או לשה בכבשים.
  405. רש"י כת"י שם ד"ה לנסכי כבש.
  406. ע"ע כבש ציון 14 ואילך.
  407. רש"י כת"י שם ד"ה בין נסכי איל.
  408. ע"ע איל ציונים 1 ואילך, 6 ואילך.
  409. ספרי שם.
  410. עי' ספרי שלח פיס' קז; עי' ברייתא מנחות צא ב; עי' רמב"ם מעה"ק פ"ב ה"ד; עי' קרי"ס שם.
  411. במדבר טו יא. עי' ספרי שם; עי' ברייתא שם; עי' קרי"ס שם. ועי' קרי"ס שם, שהביא (ע"פ משנה כריתות כח א ורש"י ד"ה ה"ג ת"ל) ע"פ הכתוב, שכבשים ועזים שקולים, וצ"ב מדוע נצרך לזה.
  412. עי' רמב"ם שם; עי' קרי"ס שם.
  413. במדבר שם.
  414. עי' רבינו גרשום שם; עי' רש"י שם ד"ה או בעזים.
  415. עי' רש"י שם ד"ה גדי.
  416. עי' רש"י שם.
  417. ספרי שם; עי' ברייתא שם.
  418. ע"ע הקש.
  419. ספרי שם.
  420. עי' רמב"ם שם; עי' קרי"ס שם.
  421. רמב"ם מעה"ק פ"ב ה"ד; קרי"ס שם.
  422. ע"ע לוג. עי' משנה מנחות פח א.
  423. במדבר טו ו.
  424. במדבר כח יד.
  425. במדבר טו ו. עי' ספרי שלח פיס' קז; עי' ברייתא מנחות צא ב.
  426. עי' רש"י מנחות שם ד"ה או לאיל האחד.
  427. במדבר שם ו. עי' רבינו גרשום שם; רש"י שם.
  428. ע"ע כבש ציון 14 ואילך.
  429. רבינו הלל שם.
  430. ע"ע איל ציונים 1 ואילך, 6 ואילך.
  431. ספרי שם, לגי' הגר"א שם; עי' ברייתא שם.
  432. ברייתא שם, לגירסתנו, וגי' רש"י כת"י ד"ה ת"ל או לאיל, ועי' הג' הב"ח שם אות א, שגרס בע"א.
  433. רש"י כת"י שם.
  434. ספרי שם.
  435. ע"ע פלגס.
  436. עי' ציון 421 ואילך.
  437. רמב"ם מעה"ק פ"ב ה"ד; קרי"ס שם.
  438. ע"ע לוג. עי' משנה מנחות פח א.
  439. במדבר ח וי.
  440. במדבר כח יד.
  441. רש"י כת"י מנחות צא ב ד"ה לנסכי עגל.
  442. רש"י כת"י שם ד"ה ת"ל לשור האחד.
  443. במדבר טו יא. עי' ספרי שלח פיס' קז; עי' ברייתא בגמ' שם.
  444. עי' ציונים 390 ואילך, 421 ואילך.
  445. עי' ציון 125 ואילך.
  446. רש"י כת"י שם ד"ה לנסכי כבש.
  447. ע"ע כבש ציון 14 ואילך.
  448. ת"ק בספרי שם; עי' ברייתא שם.
  449. רש"י כת"י שם ד"ה בין נסכי איל.
  450. ע"ע איל ציונים 1 ואילך, 6 ואילך.
  451. עי' ציון 390 ואילך.
  452. עי' ציון 421 ואילך. רבינו הלל לספרי שם.
  453. ת"ק בספרי שם; עי' ברייתא שם.
  454. רבינו הלל שם.
  455. ת"ק בספרי שם.
  456. רבינו הלל שם.
  457. רבינו הלל שם.
  458. רבינו הלל שם.
  459. עי' רבינו הלל שם.
  460. אבא חנין משום ר' אליעזר בספרי שם.
  461. עי' ציונים 396, 424, 440.
  462. עי' ציונים 392, 423, 439.
  463. עי' ציון 394.
  464. ע"ע.
  465. רמב"ן במדבר כח יא.
  466. עי' ציון 393.
  467. עי' ציון 392.
  468. ע"ע נסכים.
  469. עי' רמב"ן במדבר טו ב.
  470. ע"ע נסכים. עי' עמק הנצי"ב לספרי נשא פיס' כג.
  471. עי' ציון 395.
  472. ע"ע עמר.
  473. ע"ע עֹלה.
  474. עי' משנה מנחות צ ב; עי' ספרי וברייתא שבציון 478 ואילך; רמב"ם מעה"ק פ"ב ה"ג.
  475. ע"ע קרבנות צבור.
  476. עי' משנה שם; רמב"ם שם.
  477. עי' רש"י כת"י שם ד"ה ועשיתם אשה.
  478. במדבר טו ג.
  479. עי' רבינו הלל לספרי שלח פיס' קז.
  480. ספרי שם לגי' רבנו הלל שם (וכעי"ז לגי' הגר"א שם: אפילו), ועי' להלן, שי"ג בע"א; ברייתא מנחות שם, לגי' רש"י שם ד"ה ואפילו מנחה (וכעי"ז לגירסתנו שם: אפילו). בספרי שם, לגירסתנו, ליתא.
  481. רש"י שם.
  482. רבינו הלל שם.
  483. במדבר שם. ספרי שם; עי' ברייתא שם.
  484. רש"י שם ד"ה ת"ל עולה. ועי' רבינו הלל שם. ועי' מנחות צא א, בטעם שטרחה וכתבה התורה דין זה במפורש, ולא נתנה ללמוד בכלל ופרט וכלל מהכתוב שם.
  485. רבינו הלל שם.
  486. במדבר שם. ספרי שם; עי' ברייתא שם צ ב.
  487. רבינו הלל שם. וע"ע קרבנות.
  488. מיוחס לרשב"א שם.
  489. רבינו הלל שם.
  490. במדבר שם. ספרי שם, לגי' רבינו הלל שם (וכעי"ז בספרי שם, לגי' הגר"א שם), ועי' להלן שי"ג בע"א; ברייתא שם. בספרי שם, לגירסתנו, ליתא. ועי' גמ' שם צא א, בטעם שנצרך לימוד מיוחדת לתודה, למרות שאף הוא זבח. וע"ע מדות שהתורה נדרשת בהן ציון 150 ואילך, על לימוד ריבוי מהמילה "או".
  491. עי' ספרי וברייתא שבציון הבא ואילך; עי' רמב"ם מעה"ק פ"ב ה"ב.
  492. במדבר טו ג.
  493. עי' ר' יאשיה בספרי שלח פיס' קז; ר' יאשיה בברייתא מנחות צ ב.
  494. ר' יאשיה בספרי שם; עי' ר' יאשיה בברייתא שם, ורש"י ד"ה אפילו עולת העוף.
  495. רש"י כת"י שם ד"ה לפי שנאמר עולה; עי' רבינו הלל שם.
  496. במדבר שם. ר' יאשיה בספרי שם וברייתא שם.
  497. ר' יאשיה בספרי שם.
  498. במדבר שם. עי' ר' יונתן בספרי שם; עי' ר' יונתן בברייתא שם.
  499. ר' יונתן בספרי שם.
  500. ר' יונתן בברייתא שם.
  501. רש"י כת"י שם ד"ה ועוף אינו זבח.
  502. עי' משנה מנחות צ ב; עי' ספרי שלח פיס' קז; עי' ברייתא שם; עי' רמב"ם מעה"ק פ"ב ה"ב.
  503. במדבר טו ג.
  504. ספרי שם.
  505. ברייתא שם: בא; רש"י סוטה טו א ד"ה ומפני מה.
  506. רש"י שם.
  507. ברייתא מנחות שם; עי' רש"י סוטה שם.
  508. מנחות שם; עי' רמב"ם שם ה"ג. ועי' רש"י שם ד"ה משמע להוציא, שאינו יכול למעט את העולה של קרבן מוסף, שהרי כתוב בה במפורש ניסוך היין (עי' ציון 21, שכתוב כן במוסף ר"ח).
  509. במדבר שם. עי' ספרי שם; עי' ברייתא שם; עי' רמב"ם שם.
  510. ספרי שם.
  511. ברייתא שם.
  512. עי' ספרי שם; עי' ברייתא שם.
  513. רש"י שם ד"ה אביא שעירי חטאת: יהו.
  514. במדבר שם ח.
  515. במדבר שם ג. רש"י מנחות שם ד"ה בן בקר בכלל היה.
  516. במדבר שם ח.
  517. עי' רש"י מנחות שם.
  518. ספרי שם; עי' ברייתא שם. וע"ע דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל.
  519. ספרי שם; עי' ברייתא שם.
  520. רש"י שם ד"ה אף כל הבא בנדר.
  521. רש"י מנחות ו א ד"ה חטאת חלב.
  522. ע"ע חֵלב ציון 133 ואילך. ועיי"ש ציון 136 ואילך, שחלב העוף מותר באכילה.
  523. תוס' סוטה טו א ד"ה טעונה. ועי' תוס' מנחות ו ב ד"ה שלא.
  524. ר"ש בברייתא סוטה שם ומנחות ו א-ב; עי' פהמ"ש לרמב"ם מנחות צ ב.
  525. עי' ציון 502 ואילך.
  526. עי' משנה מנחות צ ב; עי' ספרי וברייתא שבציון 530 ואילך; עי' רמב"ם מעה"ק פ"ב ה"ב וה"ו.
  527. רמב"ם שם ה"ב.
  528. רמב"ם שם ה"ו.
  529. רש"י סוטה טו א ד"ה חטאתו ואשמו.
  530. במדבר טו ה. עי' ר' נתן בספרי שלח פיס' קז; ברייתא שם צא א.
  531. עי' רבינו הלל שבציון הבא ואילך.
  532. במדבר שם ג.
  533. עי' רבינו הלל לספרי שם.
  534. במדבר שם ה.
  535. ר' נתן בספרי שם; עי' ברייתא שם.
  536. רבינו הלל שם. ועי' ציון 503 ואילך.
  537. במדבר שם.
  538. ספרי שם: חטאתו; ברייתא שם: זבח. ועי' גמ' שם ב, בטעם שאיננו מרבים ממילה זו אשם-נזיר (ע"ע) וחטאת-נזיר (ע"ע).
  539. במדבר שם.
  540. ספרי שם: אשמו; ברייתא שם א. ועי' גמ' שם א-ב, בטעם שלא ניתן ללמוד חטאת ואשם מצורע שניהם מהמילה "זבח". וע"ע מדות שהתורה נדרשת בהן ציון 150 ואילך, על לימוד ריבוי מהמילה "או".
  541. עי' ציון 502 ואילך.
  542. עי' רבינו הלל שם.
  543. עי' ציון 521 ואילך.
  544. ר"ש בברייתא סוטה טו א; עי' פהמ"ש לרמב"ם מנחות צ ב.
  545. עי' משנה מנחות צ ב; עי' ברייתא שבציון הבא ואילך; עי' רמב"ם מעה"ק פ"ב ה"ג.
  546. במדבר טו ג. עי' ברייתא בגמ' שם.
  547. שם.
  548. ברייתא שם; עי' רמב"ם שם.
  549. עי' ברייתא שם.
  550. רש"י שם ד"ה משמע להוציא.
  551. עי' ר"א מבלגנצי יחזקאל מה יד.
  552. יחזקאל שם יז.
  553. עי' ר"א מבלגנצי שם יד.
  554. יחזקאל מו יד.
  555. עי' רש"י שבציון הבא; רמב"ם מעה"ק פ"ב הי"ד.
  556. עי' רש"י מנחות מה א ד"ה רב אשי אמר.
  557. עי' רמב"ם שם.
  558. רמב"ם שם.
  559. עי' ר"א מבלגנצי שבציון הבא.
  560. ר"א מבלגנצי יחזקאל מה יד: ושמא.
  561. עי' משנה תמיד לג ב; עי' רש"י במדבר כח ז; עי' רמב"ם מעה"ק פ"ב ה"א.
  562. במדבר שם. עי' רש"י שם; עי' רלב"ג שם.
  563. עי' שמות כט לז. גו"א במדבר שם, בד' רש"י שם.
  564. שפ"ח שם סק"א.
  565. עי' ציון 577 ואילך. ר"י בכור שור שם.
  566. רלב"ג שם.
  567. ר"י בכור שור שם. ועי' ציון 631 ואילך, שי"מ "בקדש" בע"א.
  568. עי' ספרי שבציון 575 ואילך.
  569. ראב"ד שם. וע"ע מזבח החיצון ציון 1269 ואילך.
  570. עי' משנה שם; תוספ' שם.
  571. עי' משנה שבציון הבא; תוספ' שם.
  572. משנה שם ב, לגי' שבע' מזבח החיצון ציון 1279, וע"ע הנ"ל ציון 1280, שי"ג להיפך; עי' תוספ' שם.
  573. ע"ע חבתין: הקרבתם.
  574. ירו' יומא פ"ב ה"ב.
  575. במדבר טו י. עי' ספרי שלח פיס' קז.
  576. ספרי שם.
  577. ויקרא ו ו.
  578. רלב"ג במדבר כח ז.
  579. ספרי שם: הא מה. ועי' אהלי יהודה מעה"ק פ"ב ה"א.
  580. ע"ע נדרים ונדבות.
  581. ע"ע הנ"ל.
  582. ראב"ד לספרי שלח פיס' קז, בד' שמואל בזבחים צא ב; עי' לח"מ שבציון 590.
  583. ע"ע דבר שאינו מתכון ציון 80.
  584. ע"ע הנ"ל ציון הנ"ל ואילך.
  585. עי' ראב"ד שם, ע"פ גמ' שם. ועי' הערות המהדיר שם.
  586. עי' רמב"ם מעה"ק פ"ב ה"א.
  587. רמב"ם שם. ועי' כס"מ שם, דאורחא דמילתא נקט, שדוקא בנסוך-המים (ע"ע) שאין הצדוקים (ע"ע) מודים בו אמרו כן.
  588. עי' רמב"ם שם.
  589. רמב"ם שם פ"ז ה"י; עי' ראב"ד שם פ"ב ה"א.
  590. עי' רש"י במדבר טו ד; עי' רמב"ם פ"ב שם, לפי לח"מ שם ומרה"מ (חעלמא) שם וברכת הזבח זבחים סג א (ועי' לח"מ שם, שסמך הרמב"ם, עמש"כ בתו"מ פ"י ה"ז, לגבי הניסוך בחג הסוכות, ולא בא אלא למעט, שאין הלכה כשמואל שבציון 580 ואילך, ולהוציא מד' רש"י שבציון 665 ואילך, ועי' מרה"מ שם, שכתב כאן רק מה שמחוייב מצד הדין, שמחוייב לנסך שתרד לשיתין (עי' ציון 646 ואילך) אבל הספלים אינם מן הדין אלא שעשאום בבית שני ואין מעכבים בבנין המזבח, ועי' ברכת הזבח שם, שהשיתין לא נכללו בתוך המזבח אלא בבית שני, וע"ע מזבח החיצון ציון 1267 ואילך), ועי' ציון 594, שי"מ בע"א; עי' ראב"ד בהשגות מעה"ק שם; עי' רבינו הלל לספרי שלח פיס' קז.
  591. עי' ציון 575 ואילך.
  592. עי' ציון 570 ואילך.
  593. עי' כס"מ שם, בד' ראב"ד שם.
  594. רמב"ם שם, לפי כס"מ שם, ועי' ציון 590, שי"מ בע"א.
  595. כס"מ שם, בד' הרמב"ם.
  596. ע"ע דבר שאינו מתכון ציון 21. עי' כס"מ שם, בד' הרמב"ם.
  597. כס"מ שם, בד' הרמב"ם: ודוחק.
  598. ציון 1266 ואילך.
  599. ע"ע במה ציון 26.
  600. משנה זבחים סג א; תוספ' שם פ"ז; ברייתא בגמ' שם סד ב וסוכה מח ב; פס"ר פ"ז; זהר ח"א רנט א; רמב"ם מעה"ק פ"ז הי"א.
  601. ציון 49 ואילך.
  602. עי' משנה זבחים שם; עי' תוספ' שם; עי' ברייתא שם ושם; עי' רמב"ם שם.
  603. רש"י זבחים סג ב ד"ה לג' דברים.
  604. תוס' שם א ד"ה ויורדין וסוכה שם א ד"ה וחוזרין.
  605. עי' ציון 569.
  606. עי' ר' יוחנן בזבחים שם סד א.
  607. עי' רש"י שם ד"ה יתעשנו.
  608. רש"י סוכה שם ד"ה חוץ.
  609. עי' ציון 108 ואילך. רש"י זבחים שם; עי' קרי"ס מעה"ק פ"ז.
  610. קרי"ס שם: ונראה דהויא דאוריתא, וע"ע כל פנות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין ציון 4 ואילך.
  611. עי' ציון 108. קרי"ס שם.
  612. עי' רש"י זבחים סד ב ד"ה הקפה ברגל; עי' ראב"ד תמיד לג ב (לו א בד' וילנא) עי' רע"ב תמיד פ"ז מ"ג; עי' קרי"ס מעה"ק פ"ז.
  613. עי' משנה תמיד שם.
  614. עי' מל"מ תו"מ פ"ו ה"א, לד' זו.
  615. רע"ב שם, בפי' הא'.
  616. רש"י שבציון 620, לפי מל"מ שם; רע"ב שם, בפי' הב'.
  617. מל"מ שם, לד' זו.
  618. עי' מל"מ שם, לד' זו.
  619. עי' מל"מ שם.
  620. רש"י זבחים שם; עי' מל"מ שם.
  621. משנה שם.
  622. עי' רש"י זבחים שם; רע"ב תמיד שם.
  623. רע"ב שם.
  624. עבודת הקרבנות ח"ב סי' קכז.
  625. עי' משנה שם; עי' רש"י זבחים שם; עי' עבודת הקרבנות שם; כ"מ מקרי"ס שם.
  626. עי' משנה שם.
  627. רמב"ם בפהמ"ש תמיד לג ב, שאין הפרש בין ההיקף של כה"ג לשאר כהנים, וכהמ"ק ה"ג-ה"ו, שלא מנאו בין המעלות של כה"ג, ומעה"ק שבציון הבא, לפי מל"מ תו"מ פ"ו ה"א.
  628. רמב"ם מעה"ק פ"ז הי"ב.
  629. ציון 53 ואילך.
  630. עי' תוספ' שבציון 633 ואילך; עי' רמב"ם פסוה"מ פ"ב הכ"ה.
  631. במדבר כח ז.
  632. תיוב"ע שם: במאני בית קודשא; עי' העמק דבר שם, בשמו, ושהוא פשט הכתוב. ועי' ציון 561 ואילך, שי"מ "בקדש" בע"א.
  633. תוספ' זבחים פ"א.
  634. עי' חס"ד לתוספ' שם, ע"פ שמות כה כט.
  635. תוספ' שם; עי' רמב"ם שם.
  636. עי' תוספ' שם; עי' רמב"ם שם.
  637. ע"ע זריקה ציון 57 ואילך וע' כלי שרת 783 ואילך. קר"א מנחות כו א.
  638. חזו"א מנחות סי' כב סק"ו.
  639. עי' ציון 631 ואילך.
  640. עי' ציון 326 ואילך. עי' העמק דבר במדבר כח ז.
  641. העמק דבר שם, ע"פ תענית ז א.
  642. ע"ע כלי שרת ציון 458 ואילך.
  643. במדבר שם.
  644. שם. העמק דבר שם.
  645. ציון 587 ואילך.
  646. עי' תוספ' סוכה פ"ג.
  647. במדבר כח ז.
  648. ת"ק בתוספ' שם.
  649. עי' תוספ' שם; ברייתא סוכה מט א: מחוללין; עי' ברייתא בירו' סוכה פ"ד ה"ו.
  650. ישעיהו ה ב. עי' ר"י בתוספ' שם; עי' ר"י בברייתא בגמ' שם; עי' ר"י בברייתא בירו' שם.
  651. ר"י בתוספ' שם; עי' ר"י בברייתא בירו' שם.
  652. ר"י בברייתא בגמ' שם.
  653. עי' רש"י שם ד"ה ושורפין אותו.
  654. רש"י שם ד"ה יין קרוש.
  655. רש"י שם ד"ה ושורפין אותו.
  656. עי' תוספ' שם; ברייתא בגמ' שם; עי' ברייתא בירו' שם.
  657. רש"י שם.
  658. במדבר שם. עי' ראב"צ בתוספ' שם; ראב"צ בברייתא בגמ' שם.
  659. ראב"צ בתוספ' וברייתא בגמ' וברייתא בירו' שם.
  660. עי' רבינא בגמ' שם, בד' ראב"צ.
  661. במדבר שם.
  662. שמות כט לד. רבינא בגמ' שם, בד' ראב"צ. ועי' מעשי למלך בהב"ח פ"ב הי"א.
  663. רלב"ג במדבר טו י.
  664. רלב"ג שם כח ז.
  665. עי' רש"י סוכה מח ב ד"ה כמין שני חוטמין דקין; עי' תוס' שם ד"ה כמין, בשמו, ותמהו למקורו; עי' פסקי תוס' שם סי' קלד; עי' תוס' רא"ש וריטב"א שם, בשם רש"י, ודחו; עי' קרי"ס מעה"ק פ"ב; עי' הכתב והקבלה במדבר כח ז.
  666. במדבר שם.
  667. עי' הכתב והקבלה שם. ועי' רב פפא שבציון 679.
  668. הכתב והקבלה שם.
  669. עי' רש"י שם ד"ה מגרוניה שבע, בפי' הגמ' שם, ועי' מהרש"א שם, שפי' בע"א; הכתב והקבלה שם.
  670. עי' לח"מ שבציון הבא, בד' הרמב"ם; עי' תוס' ותוס' רא"ש שבציון הבא; ריטב"א שם, בשם תוס', והסכים להם.
  671. תוס' שם: ושמא; תוס' רא"ש שם; עי' ריטב"א שם; לח"מ שם ה"א, בד' רמב"ם שם, לשיטתו שבציון 590.
  672. ריש לקיש בסוכה מט ב; עי' יוסי בר אשיין בשם רשב"ל בירו' סוכה פ"ד ה"ו. הרמב"ם השמיט, ועי' הכתב והקבלה במדבר כח ז, שתמה. ועי' מרה"מ מעה"ק פ"ב ה"א, שנכלל בדברי הרמב"ם שם.
  673. ריש לקיש בסוכה מט ב; עי' יוסי בר אשיין בשם רשב"ל בירו' סוכה פ"ד ה"ו. הרמב"ם השמיט, ועי' הכתב והקבלה במדבר כח ז, שתמה. ועי' מרה"מ מעה"ק פ"ב ה"א, שנכלל בדברי הרמב"ם שם.
  674. רש"י שם; עי' קרי"ס מעה"ק פ"ב.
  675. רש"י שם.
  676. עי' ציון 665 ואילך.
  677. הכתב והקבלה שם.
  678. במדבר שם. ר"ל בגמ' שם; עי' יוסי בר אשיין בשם רשב"ל בירו' שם.
  679. רב פפא בגמ' שם, בד' ר"ל, לגירסתנו.
  680. רב פפא בגמ' שם, בד' ר"ל, לגי' ילק"ש פינחס רמז תשפא, ורש"י שבציון הבא, לפי מהרש"א שם, ולגי' שלחן של ארבע ש"א, ולגי' כ"י אוקספורד 2677 וכ"י אנלאו וכ"י מינכן 140. בגמ' שם, לגי' כ"י אוקספורד 366 וכ"י וטיקן וכ"י מינכן 95: לשון שמחה לשון שביעה. בגמ' שם, לגי' כ"י הספריה הבריטית: שכר משמע לשון שביעה ומשמע לשון שכורות.
  681. עי' רש"י שם ד"ה שכר.
  682. רבי בירו' שם. ועי' עלי תמר שם.
  683. הכתב והקבלה שם.
  684. עי' רש"י שם ד"ה מגרוניה שבע, בפי' הגמ' שם, ועי' מהרש"א שם, שפי' בע"א; הכתב והקבלה שם.
  685. ציון 42 ואילך.