אנציקלופדיה תלמודית:נכפה

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך: חולי הנכפה.

מהותו

מהותו

הנכפה[1] הוא חולי שאדם נופל מחמתו לארץ, ומכהו בראשו ובמוחו ומפילו[2], ומנענע כל איבריו[3], ומתעלף[4], ויש שהוא עומד בעלפונו שעה אחת ויותר בלי הרגשה כלל[5]. ונקרא כן מפני שהוא נופל שלא לרצונו בעת הכפיון[6]. יש מחכמי הרפואה שכתב שמקור החולי הוא בעצם המוח או בפי האצטומכא או באבר מן האברים שממנו עולה ארס למוח[7]. ויש מן הראשונים שכתבו שבא מהליחות[8]. ויש מן האחרונים שכתבו שבא מחלישות עורקי הדם ששורשם במוח[9]. בתלמוד מצאנו שפעמים שהחולי נגרם על ידי שד, כגון באותה שאמרו שאסור לשמש מיטתו אחר יציאתו מבית הכסא משום ששד בית הכסא מלווה עמו, ואם שימש, יהיו לו בנים נכפים[10].

בדברי חז"ל והפוסקים, מצאנו שלשון נכפה מתיחס למציאות של שטות ושגעון[11].

תדירות

הנכפה, פעמים שיש לו זמן קבוע לבוא ופעמים שאין לו זמן קבוע[12]. ויש מן הראשונים שנראה בדעתם שסוברים שתמיד יש לו זמן קבוע[13].

מחלה משפחתית

חולי הנכפה, פעמים שמצוי אצל כמה מבני אותה משפחה, וכן אמרו שלא ישא אדם אשה ממשפחת נכפים, ואינה חשובה "משפחת נכפים" אלא כשהוחזקה בשלש פעמים[14], ואף הסוברים שחזקה היא בשתי פעמים[15], כתבו ראשונים שמודים הם שאין משפחה מוחזקת כמשפחת נכפים בפחות מג' פעמים[16], או שחולי הוא דבר שאינו מצוי ומקילים בו[17].

חולי מדבק

הנכפה, כתבו אחרונים בדעת ראשונים שאינו חולי המדבק, וזה הטעם שלדעת אותם ראשונים איש שהוא נכפה אין כופים אותו להוציא[18]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שהוא חולי מדבק, ואשה שבעלה נכפה ותשמש עמו, יש לה סכנה בדבר ולכן כופים להוציא[19]. וכתבו אחרונים, שבשנים קדמוניות היו נשמרים מד' אמות של הנכפה שלא להידבק בחליו, ואולם הרופאים החליטו שאינו מדבק כלל ואינו מזיק אפילו לאשת חיקו[20].

סימני החולי

הנכפה, יש מן האחרונים שכתבו שחזותו מוכיחה עליו שחולה[21], וכעין זה יש שכתבו שאף בעת בריאותו, הוא חלוש שכל ופניו מכסיפים[22].

החזקתו כחולה

הנכפה, יש מן האחרונים שצידדו לומר שאפילו תקפו החולי פעם אחת בילדותו, יש לחוש שיחזור שוב ויתקפנו[23]. ויש מן האחרונים שכתבו שאם תקפו החולי פעם אחת ועבר מאז זמן רב, אינו מוחזק כחולה, שכיון שעברו עליו כמה שנים ולא תקפו החולי, מוכח שנתרפא[24]. ויש מן האחרונים שכתבו שאינו מוחזק בחולי עד שיתקפנו ג' פעמים[25].

פיקח או שוטה

הנכפה, בעת שתוקפו החולי הרי הוא חשוב שוטה, ובעת שהוא בריא חשוב פיקח[26].

סכנה

הנכפה, כתבו ראשונים ואחרונים שהוא כחולה שיש בו סכנה[27], שהוא חולי גדול וכמכה של חלל[28], ופעמים שמסתכן ונופל באש או במים[29]. ומטעם זה, כתבו שמותר לרפאותו במאכלות אסורות שרפואתם ידועה[30], וכן לחלל עליו שבת[31], ולתת לו לשתות תרופה ביום הכיפורים[32]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שנכפה אינו חשוב סכנת נפשות[33]. וכתבו אחרונים שבפיקוח נפש הולכים להקל ואפשר להאכילו דבר איסור אם הרפואה בדוקה[34].

שכיחותו

הנכפה, יש מן האחרונים שכתבו שאינו שכיח[35].

אפשר להסתירו

הנכפה שקבוע לו זמן, הוא מום שאפשר להסתירו, ואי אפשר לגלותם אפילו על ידי בדיקה, ויכול לשמור עצמו שלא יכירו בו בני אדם[36], ומטעם זה, אשה שנמצא אחר הנשואין שהיא נכפית, והבעל טוען שהיתה נכפית קודם האירוסין, והביא ראיה שהיו בה קודם הנשואין, אין אומרים בה את החזקה אין-אדם-שותה-בכוס-אלא-אם-כן-בודקו* - שמטעמה היה מקום לומר שהבעל ידע ממחלתה ונתרצה[37] - אלא אומרים בה כאן-נמצא-כאן-היה* ועליה להביא ראיה שנולדו בה לאחר שנתארסה[38].

מעשים שמביאים לידי נכפה

מעשים שונים, אמרו בהם שמביאים לידי חולי נכפה: העומד ערום לפני הנר[39], יש מן האחרונים שכתבו שדוקא בגדול נעשה נכפה, אבל קטן העומד ערום לפני הנר, לא[40], ויש מן האחרונים שכתבו שבין גדול ובין קטן, ודוקא כשעומד ערום לגמרי, אבל כשערום במקצת, אין סכנה[41], ויש שכתבו שדוקא כשעומד סמוך ממש לנר[42]; העובר בין שתי נשים נדות[43]; המכבה את הנר בפיו[44].

ומעשים שונים, יש שאמרו בהם שמביאים אחרים לידי חולי נכפה: נולדים לו בנים נכפים: המשמש מטתו לאור הנר[45], או אשה המשמשת בבית הריחיים[46]; המשמש מטתו לאחר שיצא מבית הכסא קבוע, בתוך שיעור הילוך מיל[47]. המשמש מטתו על מטה שהתינוק שוכב עליה והוא פחות מגיל שנה וישן לצד רגליו ואין הגדול מניח ידו על התינוק, אותו תינוק נעשה נכפה[48], אבל אם התינוק שוכב ליד ראשו, אפילו הוא ניעור, אין סכנה[49], ובזוהר כתוב שאם התינוק ער יש סכנה[50]; אשה המניקה, לא תניק בנה אחר ששימשה מיטתה לכל הפחות שיעור הילוך מיל[51], משום סכנה לתינוק שייעשה נכפה[52].

יש מן האחרונים שכתבו שבארצות שלהם אין לחוש לסכנה במעשים אלו, והכל לפי טבע הארצות[53].

בתפילה בציבור

הנכפה, יש מן האחרונים שכתבו שאינו ראוי שישמש כשליח ציבור, ובפרט כשאין קבוע זמן שחוליו תוקפו, ואפשר שיפול בעת דברו אל המלך[54], ויש שצידדו שאף לא יבוא לבית הכנסת, שכאשר החולי תוקפו האנשים סביבו נבעתים, ואם כבר בא ומפריע לסדר התפילה, יש להוציאו למרות שיש לו צער ובושה[55].

חובת גילוי

חולי הנכפה, מאחר שאינו מתגלה בבדיקה רגילה של הרופאים, יש שכתבו שיש חובה על היודע בדבר מחלתו של אדם לגלותה, בענינים הנוגעים לסכנת נפשות, כגון נהיגה ברכב[56].

קמיע

התירו בשבת לצאת לרשות הרבים בקמיע מומחה כדי למנוע חולי הנכפה[57].

על עשיית לחש לרפא חולי הנכפה, ע"ע דרכי האמורי: ברפואה ותועלת[58]. על עשיית לחש למנוע חולי הנכפה שלא יבוא, ע"ע הנ"ל[59].

שחיטה

הנכפה, כתבו אחרונים שמותר לו לשמש כשוחט[60], אם יש שם שני שוחטים[61], או שמישהו עומד על גביו ומשגיח שהוא בריא בזמן השחיטה[62], ומרגיש קודם שהחולי תוקף וידע להיזהר שלא לשחוט באותו זמן[63]. ויש שכתבו שלא ישחט[64], מהם שכתבו שעלול תוך כדי השחיטה להיבהל ויתקפנו החולי[65].

ברכת הגומל

הנכפה, לאחר שתקפו החולי ועזבו, יש שכתבו שצריך לברך ברכת הגומל[66].

חשיבותו כמום

הנכפה חשוב מום, בין באיש[67], ובין באשה[68].

מום שאינו גלוי

הנכפה שאין קבוע לו זמן, חשוב כמום שאינו גלוי[69], אלא שאפשר לבדוק אם ישנו באדם, ולכן כאשר נמצאים באיש, והאשה היתה יכולה לבדוק אם ישנם בו, נסתפקו אחרונים אם דינו כמומים שבגלוי, וקידושין אינם בטלים מחמתו - כשם שלענין מומי אשה מומים שהאיש יכול לבדוק אם ישנם בה, הרי הם כמומים שבגלוי, ואין סתם קידושין בטלים מחמתם[70] - או שכיון שאצל האיש אין הקידושין בטלים אלא מחמת מומים גדולים[71], והנכפה אינו שכיח[72], אפשר שאין האשה חוששת לבדוק אחריו[73].

כפיה להוציא את אשתו

איש הנכפה, אם כופים אותו להוציא את אשתו, נחלקו בו ראשונים ואחרונים: יש סוברים שכופים אותו להוציא את אשתו[74], שבעל מום גדול מאוד הוא, ובעל מום גדול מאוד כופים אותו להוציא את אשתו, לסוברים כן[75], או לפי שיש בו סכנה - שהוא חולי המדבק, לסוברים כן[76] - וכל שיש בו סכנה, כופים אותו להוציא את אשתו[77]. ויש סוברים שאין כופים אותו[78] - ואף על פי שאשה נכפית כופים אותה לקבל גט[79], ואם לא ידע שהיא נכפית קדושיה בטלים[80], אשה נוח לה בבעל כל שהוא[81] - שלדעתם נכפה אין בו סכנה[82], שאינו מדבק[83], ולדעתם אין כופים להוציא אלא בעלי מומים שנזכרו מומיהם בדברי חז"ל[84], ויש מוסיפים שאין לכפות משום צער הגוף לאשה, או חסרון הולדה - שכופים להוציא מחמתם[85] - שאין בנכפה צער הגוף לאשה, שהרי יכולה להתרחק מבעלה בשעה שנכפה, וכאילו ישן הוא באותה שעה, ואין בו כדי למנוע את ההולדה[86].

על אופן כפיית הבעל שיש בו מום להוציא את אשתו, במקום שאמרו שכופים אותו להוציאה[87], שנעשית בשוטים, ועל הטעם שאין הגט בטל מחמת הכפיה משום גט-מעושה*, ע"ע גט מעושה: מעושה כדין, וע' גרושין: הכפיה בגרושין.

הפרעה לתשמיש המטה

הנכפה, שבשעה שמשמש מטתו תוקפו החולי, והתשמיש קשה עליו עד שמבטל מצות עונה, אף לסוברים שאין כופים את הנכפה להוציא את אשתו[88], יש מן האחרונים שכתבו שבזה כופים אותו להוציא[89].

אשה הנכפית

בעל שנודע לו שאשתו נכפית, כתבו ראשונים שכופים אותה לקבל גט[90]. ואין בזה משום תקנת רבנו גרשום שלא לגרש אשה בעל כרחה[91], שלא תיקן אלא להשוות כח האשה לכח האיש, שכשם שהאיש אינו מגרש אלא לרצונו כך האשה אינה מתגרשת אלא לרצונה, אבל לא תיקן שיהא כח האשה יפה מכח האיש, והרי אף באיש אמרו כן, שאם נולדו בו מומים גדולים כופים אותו להוציא[92]. ונחלקו הפוסקים בדעתם: יש מפרשים שלא אמרו כן אלא אם לאחר הנישואין נודע לו שהיתה נכפית קודם לכן ולא ידע מכך, מה שאין כן אם ידע ומחל[93], או שנכפית לאחר הנישואין שנסתחפה שדהו[94], ויש מפרשים שאמרו כן אף בנכפית לאחר הנישואין או שהיתה נכפית קודם וידע ומחל, לפי שיש סכנה לבעל בנישואיה[95], שאף על פי שידע ומחל אינו חייב למחול לעולם[96].

על הסוברים שאשה נכפית חשובה בעלת מום גדול, ולפיכך אפילו נתקדשה בסתם אינה צריכה גט - אף על פי ששאר נשים שנתקדשו בסתם ונמצא בהן מום צריכות גט, לסוברים כן[97] - ע"ע קדושי טעות.

היתה נכפית ונרפאה קודם שידוכים

אשה שהיתה נכפית קודם שנשתדכה לבעלה, ונרפאה, ויש לחוש שהחולי יחזור, יש מן האחרונים מצדדים לומר שאף על פי שקידושין הנעשים בתנאי שאין באשה מום אינם בטלים מחמת חשש שהמום שהיה בה יחזור, לפי שבשעת הקידושין אין בה מום, ונתקיים התנאי, לסוברים כן[98], מכל מקום בשידוכים רשאי לבטלם מחמת חשש שהמום יחזור[99].

היתה נכפית ונרפאה קודם קידושין

אשה שהיתה נכפית, ונרפאה, ונתקדשה בתנאי שאין בה מום, מצדדים אחרונים לומר שאינה מקודשת, שיש לחוש שמא תחזור ותהיה נכפית תחתיו[100]. ויש שכתבו שכיון שנרפאה מחוליה הרי היא מקודשת, שכיון שבשעת הקידושין אין בה מום, נתקיים התנאי[101].

בכהונה

הנכפה, מום הוא אצל כהנים, וכהן נכפה פסול לעבודה[102], אפילו אין קורה לו כן אלא אחת לימים רבים[103], שיש זמן קבוע לנפילתו[104], ופסול אף בשאר הימים[105].

במכירה לעבדות

עבד או שפחה שנמכרו, ונמצא שהם נכפים, הרי זה מקח טעות[106].

הערות שוליים

  1. להלן בערך, הלשון "נכפה" פעמים שמתיחס לאדם החולה בחולי זה, ופעמים שמתיחס לחולי עצמו.
  2. רש"י שבת סא א ועוד, ועי' הגהה בשו"ע שבציון 26. ועי' הערוך השלם ע' נכפה (בהוספה של המו"ל ר"ח קאהוט) שהיא המחלה הנקראת אפילפסיה (הנפילה), וכ"ה בפחד יצחק (לאמפרונטי) ע' בנים נכפים, ועי' פסד"ר ח"ב עמ' 131 שדנים את מחלת הנפילה כנכפה, ועי' שו"ת ישכיל עבדי ח"ו אהע"ז סי' קג שאין לקבוע בוודאות שהיא המחלה הנקראת היום אפילפסיה, ועי' מאמר רא"ד לוין בקובץ הלכה ורפואה ד (עמ' רסה) שמוכיח שהנכפה שבחז"ל אינו מחלת האפילפסיה, שמחלת האפליפסיה אין בה הפרעות נפשיות כלל, ואילו בנכפה שבחז"ל משמע שיש בו בעיות נפשיות (עי' בהגר"א חו"מ לה טז ועוד), ועי' אנציק' הלכתית רפואית ח"ה ערך נכפה (עמ' 448), שבעבר היה מקובל לחשוב שיש אישיות מיוחדת ושלילית לחולי כפיון, ושחולים אלו סופם שמגיעים לפיגור שכלי, ולהפרעה אישיותית-נפשית ניכרת. בגלל סיבות אלו ואחרות היו החולים הכפיוניים מנודים בחברה, מוגבלים בתעסוקתם, נחשבים כמשוגעים ושוטים, וההתייחסות אליהם מצד האנשים הבריאים היתה שלילית מאד. המחלה נחשבה כבזויה, והיוותה דוגמא לקללה. היו שחשבו שזו מחלה מדבקת.
  3. שטמ"ק כתובות ס ב.
  4. ר"י מלוניל כתובות (לו א מדפי הרי"ף).
  5. עי' שו"ת הרדב"ז ח"ו סי' ב אלפים רמ.
  6. פיהמ"ש בכורות פ"ז מ"ה.
  7. שיטת גאלינוס, המובא בפרקי משה (לרמב"ם) מאמר כה (נב ב טור ג).
  8. פרקי משה (לרמב"ם) מאמר ט.
  9. שו"ת דברי מלכיאל ח"ה סי' רעג.
  10. גיטין ע א. ועי' באר משה (שטרן) ח"ה סי' א אות א, שהשד נדבק על האשה ומשם על הוולד היוצא בזיווג זה. ועי' שו"ע חו"מ לה ט: הנכפה וכו', ובהגר"א שם ס"ק טז שהוא ע"פ גמ' ר"ה כח א: כפאו שד.
  11. עי' ר"ה כח א ורמב"ם חומ"צ פ"ו ה"ג וטוש"ע או"ח תעה ה וחו"מ לה ט ובהגר"א שם טז. ועי' דברי רא"ד לוין שבציון 2.
  12. כתובות עז א לגירסא שלפנינו.
  13. רש"י שם ד"ה נכפה: ויש לו זמן לבוא, ומהר"ם שיף בדעתו, שנראה שבגי' שלו בגמ' לא היה כתוב החילוק בין קבוע לו זמן ללא קבוע זמן. ועי' ר"י מלוניל כתובות (לו א מדפי הרי"ף): והוא חולי וכו' ורובם ליום ידוע.
  14. רבא ביבמות סד ב; רמב"ם איסורי ביאה פכ"ב ה"ל; טוש"ע אהע"ז ב ז
  15. דעת רבי, ע"ע חזקה ה ציון 2.
  16. נמוק"י שם; ריטב"א שם; ח"מ שם ס"ק י.
  17. מאירי יבמות שם. וע"ע חזקה ה ציון 89 שבאחיות עצמן שהוחזקו שתים שיולדות נכפים, לא ישא שלישית.
  18. עי' ראבי"ה המובא בהג' אשרי כתובות פ"ז סי' יז (והוא דעה א' ברמ"א אהע"ז קנד ג), ותשו' חת"ס אהע"ז ח"א סי' קטז, בדעתו; שו"ת רעק"א תנינא בד' שו"ת הרא"ש כלל מב א, שאינו סובר שיש בו סכנה, ועי' פסד"ר ח"ב עמ' 135, שלא מוכח בד' הרא"ש שסובר שיש סכנת הדבקה, ואינו מביא אלא את טענת הבעל שם, ואפשר שפסקו של הרא"ש לכפות לגרש לא נשען על הטעם של סכנת הדבקה.
  19. אהע"ז סי' קנד ס"ק ט וחת"ס שם (וח"ב יו"ד סי' עו שבציון 33), בדעת שו"ת הרא"ש שם (והוא הדעה הב' ברמ"א שם); שו"ת מהרי"ק החדשים סי' כד. ועי' נודב"י מהדו"ת אהע"ז סי' קד שיש סכנה לשמש עם הנכפה, ושמא כוונתו לסכנת הדבקה. ועי' ישכיל עבדי ח"ו אהע"ז סי' קג שנ' שאם הרא"ש היה יודע את דעת הרופאים שאין סכנה במחלה, היה מודה שאין לכוף.
  20. חת"ס שם, ועי' שו"ת עזרת כהן סי' ב. ועי' שו"ת מהריא"ז ענזיל סי' פח (עט ב) שאין לסמוך על עדות הרופאים נגד דברי רבותינו הרא"ש ותלמידיו. ועי' פסד"ר ח"ב עמ' 131 שדין כפיה על הגירושין במחלת הנכפה לא בטל גם היום.
  21. שו"ת מהרש"ם ח"ג סי' קפה
  22. שו"ת דברי מלכיאל ח"ה סי' רעג.
  23. ח"מ אהע"ז סי' קיז ס"ק יב.
  24. שו"ת דברי מלכיאל ח"ה סי' רעג.
  25. שו"ת תורת חסד אהע"ז סי' לה אות ג; גט פשוט סי' קיט אות לח.
  26. עי' טוש"ע חו"מ לה ט, לענין עדות: הנכפה וכו' ושם בהגהה שבסוגריים: פי' המוכרח ליפול לארץ מחמת חולי המשגע אותו לעתים, ובהגר"א שם ס"ק טז שציין לגמ' ר"ה כח א: כפאו שד וכו', כשהוא חלים הרי הוא כפקח לכל דבריו, כשהוא שוטה הרי הוא כשוטה לכל דבריו, ועי' מאמר רא"ד לוין שבציון 2. ולפי חכמי הרפואה, לאחר שתוקף החולי, ישנו שלב של התאוששות (שלב פוסט-איקטלי) שבמהלכו עלול החולה לחוות מצב של בלבול וקושי בדיבור והפרעות בהתנהגות, ושמא על שלב זה דיברו הפוסקים שחשוב כשוטה לענין אכילת מצה ועדות.
  27. תשו' מהר"ם מרוטנבורג ד' פראג סי' קס, והובא בהגה"מ מאכ"א פי"ד אות ב; ט"ז יו"ד פד ס"ק כד בשם תשו' ר"י שברש"ל; תשו' חת"ס יו"ד שלט; צי"א חי"ג סי' לה אות א.
  28. מהר"ם שם; ט"ז שם. והיינו שעצם המחלה היא סכנה, עי' צי"א שם.
  29. מהר"ם שם; חת"ס שם. ועי' התורה והמדינה ח"ד מהרא"י אונטרמן (עמ' כה) שלטעם זה אין החולי עצמו סכנה אלא מביא לסכנה.
  30. מהר"ם והגה"מ שם; ט"ז שם.
  31. צי"א שם. ועי' שבת שבתון (ר"י זילברשטיין) סי' יז סעיף יז (עמ' פד) לענין אכילה ביוה"כ.
  32. שו"ת הרי בשמים ח"ב סי' קצב; חבלים בנעימים ח"ד סי' יג.
  33. תשו' חת"ס ח"ב יו"ד סי' עו, בד' תשו' הרא"ש כלל מב, שמה שאמר שהנכפה הוא סכנה, היינו סכנת הדבקה לבלע, והובא בפת"ש יו"ד סי' פד ס"ק יג.
  34. חת"ס שם. ועי"ש שמ"מ להכניסו לבית הכמרים שאומרים שיש להם סמי רפואה עבור הנכפה, ואם לאו ימות, וצריך גם לאכול מאכלות אסורים, אסר, מכמה טעמים. ועי' תשו' חת"ס יו"ד סי' שלט, והובא בפת"ש יו"ד שעב ח, לענין כהן הנכפה, אם מותר לו להחזיק בידו של מת וללחוש לו שיקח את חוליו, והתיר באופנים מסוימים.
  35. עי' ביה"ל ח"ג סי' ג.
  36. תוס' כתובות עו א ד"ה ואמאי, ועי' ציון הקודם; ריטב"א שם (ד"ה ואמאי); הג"א שם פ"ז סי' טו; ב"ש אהע"ז קיז ס"ק טו; קרבן נתנאל על הרא"ש שם אות ב. ועי' ציון 180. ועי' ב"ש שם שלרב אשי על הבעל להביא ראיה, ועי' רא"ש שבציון 240, ועי' קרבן נתנאל על הרא"ש שם אות ב, ובית יעקב סי' קיז ס"ח, שאף לר"א עליה להביא ראיה, ועי' מקומ"ח יט ז, ועי' ציון 159 מבני אהובה, ועי' אמ"ב שם. ועי' הפלאה שם שכן הדין במומים שנתרפאו עד הנישואין של"ש בהם חזקת א"א שותה וכו'.
  37. ע"ע אין אדם שותה בכוס וכו' ציון 3.
  38. ראשונים ואחרונים שבציון 36.
  39. ברייתא פסחים קיב ב. ועי' שלמת חיים (רי"ח זוננפלד) יו"ד סי' סא, שלצורך טבילת מצוה ובדיקה מחציצה אין קפידא בזה.
  40. א"ר או"ח רעה יב, והובא במשנ"ב שם ס"ק כז.
  41. כה"ח שם.
  42. תו יהושע פכ"א סעיף יז.
  43. ריקאנטי שמות כב יז, ע"פ ברייתא פסחים קיא א.
  44. כלבו סי' קיח.
  45. ברייתא פסחים קיב ב; באה"ל או"ח רמ. ועי' כלבו סי' קיח: יוצאין ממנו בנים כעורים כפופים. ועי' מג"א סי' רמ ס"ק כד בשם הכוונות שאפי' אשתו מעוברת כבר, יהיו הבנים נכפים.
  46. כתובות ס ב.
  47. משנ"ב סי' רמ ס"ק נד.
  48. ברייתא פסחים קיב ב; טוש"ע או"ח רמ טז.
  49. עולת תמיד או"ח שם ז.
  50. עו"ת שם.
  51. בדק הבית או"ח סי' רמ.
  52. שלחן הטהור או"ח סי' רמא ס"ק ה.
  53. תוספת שבת סי' רעה ס"ק טז; שו"ת תשורת שי ח"א סי' נא אות ב.
  54. שו"ת חת"ס יו"ד סי' ז, לגבי חולה כפיון, אולם עי' באנציק' הלכתית רפואית ע' נכפה ציון 60 שלפי תיאור הנתונים בתשובה ייתכן שלא מדובר במחלת הנפילה אלא במי שנוטה להתעלף אולי על רקע ירידה ברמת הסוכר בדם.
  55. חשוקי חמד ברכות כא ב.
  56. שו"ת יחוו"ד ח"ד סי' ס, שיש חובה על רופאו של החולה להודיע לרשויות כאשר החולה מבקש לקבל רשיון נהיגה.
  57. שבת סא א; טוש"ע או"ח שא כה.
  58. ציון 37 ואילך.
  59. ציון 54 ואילך.
  60. שו"ת חת"ס יו"ד סי' ז; שו"ת צמח צדק החדשות יו"ד סי' ח; שו"ת שארית יעקב (יוטס) סי' עב; שו"ת אמרי בינה (רוזנפלד) סי' ה.
  61. חת"ס שם.
  62. חת"ס שם; שארית יעקב שם; אמרי בינה שם.
  63. חת"ס שם.
  64. שו"ת אבני צדק (טייטלבוים) יו"ד סי' א; שו"ת טוטו"ד מהדו"ג סי' כח.
  65. אבני צדק שם.
  66. שו"ת אור לציון ח"ב פי"ד סעיף מד בהערות.
  67. כתובות עז א ורש"י.
  68. רמב"ם אישות פכ"ה ה"ב; עי' טור אה"ע לט, ורמ"א שם ד, ושו"ע אה"ע קיז ה. ועי' תוספתא כתובות פ"ז: האומר לחבירו קדש לי בתך זו ע"מ שאין בה מומים אמר לו בתי זאת חולה היא שוטה היא נכפית היא וכו', ושו"ת הרא"ש כלל מב סי' א בשם רגמ"ה, ותשו' ר"י ב"ר מאיר בשו"ת הרא"ש שם, ע"פ ברייתא ב"מ פ א שהחשיבוהו כמום לענין מכירת שפחה. ועי' שו"ת מהרי"ט ח"א סי' קיג, שהוא בכלל המשנה שבציון 8, שהרי הוא מום בכהן, ע"ע מומי כהן ציון 917 ואילך, ושם שחשוב "אינו שוה בזרעו של אהרן", ועי' לעיל ציון 20 ואילך, ועי' שו"ת מהרש"ם ח"א סי' עד, שהוא כ"ש משאר מומים (ונקט בפשיטות שלא נזכר בחז"ל, ונ' שסובר שאין להחשיב כמום את הפוסל כהן משום שאינו שוה בזרעו של אהרן, עי' ציון 21 ואילך). ועי' שו"ת הרא"ש שם בשם רבנו יואל.
  69. עי' כתובות עז א ורמב"ם אישות פכ"ה ה"ב ורמ"א אה"ע לט ה.
  70. ע"ע מומי אשה: מומים שבגלוי.
  71. ע"ע מומי איש ציון 10 ואילך.
  72. עי' ביה"ל דלהלן.
  73. עי' ביה"ל ח"ג סי' ג.
  74. עי' שו"ת הרא"ש כלל מב סי' א, ושו"ת מהר"ם מלובלין סי' א ושו"ת מהרי"ט ח"א סי' קיג ושו"ת מהרח"ש ח"ד סי' לג ובהגר"א אה"ע סי' קנד ס"ק יט בדעתו, ועי' תשו' ר"י ב"ר מאיר ור"מ ב"ר יוסף בשו"ת הרא"ש שם שהסכימו לדבריו, ועי' מהרי"ט שם ושו"ת רעק"א מהדו"ת סי' עד, שכ"ה אף לד' רגמ"ה שבשו"ת הרא"ש שם; רמ"א אה"ע שם ה בשם י"א, ועי' רמ"א שם קיז יא, ועי' שד"ח מע' גירושין סי' א אות טו שמצדד לומר שכן הכרעת הרמ"א, ועי' שו"ת אמונת שמואל סי' ו ושו"ת פרי צדיק סי' יא שהרמ"א לא הכריע, ועי' שו"ת כתב סופר אה"ע סי' ק שהרמ"א הכריע שכן עיקר הדין אך לא רצה לסמוך על כך למעשה, ועי' מהר"ם מלובלין שם וח"מ סי' קיז ס"ק ב וב"ש שם ס"ק כב; עי' מהרי"ט שם, ושם שכיון שהרא"ש ור"י ב"ר מאיר ור"מ ב"ר יוסף שבשו"ת הרא"ש הנ"ל הכריעו שיש לכפות את הנכפה להוציא את אשתו, אין ספיקו של רבנו יואל דלהלן (עי' ציון 78) מוציא מידי ודאי שלהם, וכעי"ז כ' בשו"ת רדב"ז ח"א סי' נג (ועי' שד"ח שם, שתמה עליו מדבריו שבציון 78), ועי' מהרי"ט שם שאפשר שאילו היה רבנו יואל רואה את תשו' רגמ"ה הנ"ל, היה מסכים לדבריו. ועי' תשו' ר"ח ב"ר יוסף בשו"ת הרא"ש שם, שנ' שמסכים לדעה זו, אך כיון שרבנו יואל הסתפק בדבר, לא רצה להכריע בזה. ועי' שו"ת שער אשר שבציון 77.
  75. ע"ע מומי איש ציון 134 ואילך. עי' רעק"א שם, בד' רגמ"ה והרא"ש בשו"ת הרא"ש שם, וכעי"ז באמונת שמואל שם. ועי' רעק"א שם שמ' מדברי רגמ"ה והרא"ש שם, שהנכפה אין בו סכנה (ועי' ציון 18) ומ"מ כופים אותו להוציא את אשתו לדברי הכל.
  76. עי' ציון 19. עי' שו"ת חת"ס ח"ג סי' קטז, בד' תשו' ר"מ ב"ר יוסף דלהלן. ועי' נובי"ת אה"ע סי' קד, שיש סכנה לשמש עם אשה נכפית, ועי' ב"ש סי קיז ס"ק כא.
  77. ע" מומי איש ציון 130 ואילך. עי' תשו' ר"מ ב"ר יוסף בשו"ת הרא"ש שם, וב"ש סי' קנד ס"ק ט ובהגר"א שם ורעק"א שם וחת"ס שם בדעתו; עי' שו"ת בית יהודה אה"ע סי' א, בד' הרא"ש בשו"ת הרא"ש שם. ועי' תשו' ר"י ב"ר מאיר בשו"ת הרא"ש שם ובהגר"א שם בדעתו שנראה שמדמה לשוטה (אבל בתשובת הריב"ם שם לכאורה אין כוונתו אלא להביא משוטה שמום גדול הוא, ולא לדמותו לו לענין כפיה), שכופים אותו להוציא לפי שאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת, ואולי סובר שמשום הסכנה אף נכפה חשוב כנחש. ועי' שו"ת שער אשר ח"א סי' מה, שהואיל ולד' רוב הפוסקים יש סכנה במום זה, יש לכפות את האיש להוציא את אשתו, ואין לחשוש בזה לד' המיעוט. ועי' חזו"א אה"ע סי' סט ס"ק כד, שאע"פ שנכפה הוא מן המומים שנמנו בכהנים (ע"ע מומי כהן), שעליהם שנינו במשנה שאין כופים את האיש להוציא את אשתו מחמתם, מ"מ לסוברים שיש בו סכנה אינו נכלל בדברי המשנה, שהרי הכפיה היא משום הסכנה שבמום ולא משום המום עצמו.
  78. שו"ת חכמי פרובינציה סי' עז; עי' שו"ת מהר"ם מר"ב ד"ק סי' קסה ותשו' ר"י ב"ר מאיר בשו"ת הרא"ש כלל מב סי' א בשם רבנו יואל, ומרדכי כתובות סי' רא והגמ"י אישות פכ"ה אות א בשם הראבי"ה, שנסתפקו בזה, ועי' ראבי"ה שם, שלכן אין בידינו לכפות, ושכ"ה ד' רבנו יואל, וכ"ה בשו"ת מהרי"ק החדשים סי' כד; רמ"א אה"ע קנד ה, בשם י"א; עי' כנה"ג אה"ע שם הגב"י אות ו בד' השו"ע שם, שלא הזכיר את ד' הסוברים שכופים; עי' שו"ת רדב"ז ח"ד סי' רס (ועי' רדב"ז ושד"ח שבציון הנ"ל), ושו"ת המבי"ט ח"ג סי' ריב, ושו"ת אמונת שמואל סי' ו, ושו"ת חת"ס ח"ג סי' קטז, שכ"כ להלכה. ועי' שו"ת מהר"ם מלובלין סי' א, וח"מ סי' קיז ס"ק ב, וב"ש שם ס"ק כב. ועי' שו"ת שער אשר ח"א סי' מה, שאף לדעה זו נכפה הוא מהמומים הגדולים, שלד' רשב"ג כופים את האיש להוציא את אשתו מחמתם, וכ"מ בשו"ת מהריב"ל ח"ד סי' יג.
  79. ע"ע חרם דרבנו גרשם ציון 613 ואילך.
  80. ע"ע מומי אשה: החשובים מומים לענין ביטול קידושין.
  81. ע"ע אשה ציון 550 ואילך, מרדכי כתובות סי' רא בשם הראבי"ה, ושו"ת מהר"ם מלובלין סי' א ושו"ת אמונת שמואל סי' ו וב"ש סי' קיז ס"ק כב.
  82. עי' ב"ש סי' קנד ס"ק ט; עי' חת"ס שם.
  83. עי' חת"ס שם, ועי"ש שכן הסכמת הרופאים שבזמננו (אבל משמע שלא סמך עליהם, אלא שנקט להלכה לחומרא שאין כופים). ועי' ציון 76.
  84. ע"ע מומי איש ציון 125 ואילך. מהרי"ק שם, ע"פ שו"ת הרא"ש שבציון הנ"ל.
  85. ע"ע מומי איש ציונים 102, 106 ואילך.
  86. שו"ת חכמי פרובינציה שם.
  87. עי' לעיל.
  88. עי' ציון 78.
  89. שו"ת המבי"ט ח"ג סי' ריב (הובא בבאה"ט אהע"ז קנד ס"ק ג ויב); שו"ת כת"ס אהע"ז סי' ק.
  90. שו"ת הרא"ש כלל מב א; שו"ע אהע"ז קיז יא.
  91. ע"ע חדר"ג ציון 42 ואילך.
  92. שו"ת הרא"ש שם. ועי' ציון 74 לענין כפיית איש הנכפה להוציא את אשתו.
  93. חלקת מחוקק שם ס"ק יט בד' השו"ע, ושלא משמע כן בתשו' הרא"ש. ועי' תומת ישרים סי' קלט שכ"כ בשם תשו' הרא"ש בחזה התנופה (ולפנינו אינו).
  94. תומת ישרים שם בשם תשו' הרא"ש.
  95. ב"ש שם ס"ק כא, ושבאופן זה יש לה כתובה; ועי' תפארת צבי דיני חדרגמ"ה סי' מד ובני אברהם אהע"ז סי' יח, הובא באוצה"פ שם אות כ.
  96. שו"ת בני יעקב סי' ח, הובא באוצה"פ שם, ועי"ש בשם עוד אחרונים, ושם שבנשבע שלא יגרשנה בע"כ אם ידע ומחל אסור לגרשה.
  97. ע"ע קדושי טעות.
  98. עי' ציון 101.
  99. עי' חת"ס חו"מ בהשמטות (ח"ה) סי' קצח ד"ה ואמנם כל זה, בד' ח"מ סי' קיז ס"ק יב: אפשר. ועי' ב"ש סי' לט ס"ק יז ושו"ת דברי חיים אה"ע ח"א סי' נ ד"ה וביותר, בד' ח"מ שם, שמ' שאין חילוק בין קידושין לשידוכים בענין זה, ולדעתם אף קידושין בטלים מחמת החשש שמא יחזור המום.
  100. ב"ש סי' לט ס"ק יז בד' ח"מ סי' קיז ס"ק יב: אפשר. ועי' ב"ש סי' קיז ס"ק יב, שתמה מגמ' כתובות עד ב, שמשמע שמום שנתרפא אחר הקדושין אינו חשוב מום אלא מפני שאינו נעקר למפרע, ולא מחשש שישוב, ועי' שו"ת דברי חיים אה"ע ח"א סי' נ ד"ה וביותר, שהבין שלדעתו בכל המומים חוששים שיחזרו (אבל אפשר שכונתו להקשות שיש להעמיד ברייתא ששם שאין הרפואה מועילה, דוקא במצורעת ונכפית).
  101. חת"ס חו"מ בהשמטות (ח"ה) סי' קצח ד"ה ואמנם כל זה.
  102. משנה בכורות מד ב; תוספתא בכורות פ"ה; רמב"ם ביא"מ פ"ח הט"ז.
  103. משנה שם; תוספתא שם; רמב"ם שם.
  104. רגמ"ה בכורות שם; רש"י שם ד"ה אחת.
  105. רגמ"ה שם.
  106. ב"מ פ א; רמב"ם מכירה פט"ו הי"ג; טוש"ע חו"מ רלב יט.