אנציקלופדיה תלמודית:נכסי צאן ברזל

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך: נכסים שהאשה מכניסה לבעלה, ומקבל עליהם הבעל אחריות וזוכה ברוחיהם.

גדרם ודינם

נכסים שהאשה מכניסה לבעלה שיהיו לשימושו, הן מטלטלים[1], מעות[2], קרקעות[3], ועבדים[4], ומקבל הבעל עליהם אחריות, כלומר שישלם לאשה את פחת הממון שיתהווה בזמן שהממון ברשותו, וכן ניתן לו ההותרה, כלומר שיזכה ברווח הממון שיתהווה בזמן שהממון ברשותו, חשובים נכסי צאן ברזל[5]. ונכסים אלו קרוים "צאן ברזל", מפני שמתקיימים לאשה ואינו פוחת לה כברזל שהוא קשה ואינו נפסד[6]. בשעת קבלת הממון, שׁמים את ערכו של הממון, ואם נתחייב באחריות משלם כפי אותה שומה[7]. נכסים אלו הם מכלל הנדוניה*[8]. ומצינו שנקראים "כתובה*"[9], לפי שהנדוניה וערכה נכתבת בשטר-כתובה*[10]. על זכויותיו וחובותיו של הבעל בנכסים שהכניסה לו כשאינו מקבל עליהם אחריות, ע"ע נכסי מילוג.

ערך זה עוסק, בזכויותיו וחובותיו של הבעל בנכסי צאן ברזל, ומעמדם הממוני של נכסים אלו, על אופן הקנאת הנכסים לבעל, על אופן ההתחייבות להכניסם לבעל, על אופן שומתם, ועל נוסח כתיבתם בשטר-כתובה*, ועל תוספת חיוב שמתחייב הבעל לשלם בדמי הנדוניה בנוסף לחיובו באחריות על נכסים אלו, ועל נכסים שנותנת האשה לבעלה במתנה, ע"ע נדוניא.

ערך זה עוסק, בנכסים שאשה מכניסה לבעלה לשימושו ומקבל עליהם הבעל אחריות, על ממון שניתן לאדם לשימושו ומקבל עליו אחריות, ע"ע צאן ברזל. על חילוקים ביניהם, עי' להלן[11].

הנכסים

נכסים שהאשה מכניסה לבעלה, הם הנכסים שנכתב בשטר-כתובה* - או בשטר המצורף לכתובה[12] - שנפסקו הם או ערכם לבעל[13], בין נכסים שהיו שלה[14], ובין נכסים שהיו של אביה או קרוביה ונפסקו לבעל עבורה[15]. נכסיה שלא נכתב בשטר כתובה שנפסקו לבעל, הם נכסים שהאשה משיירת לעצמה ולא מכניסה לבעלה[16]. ומן הסתם כל הנכסים הנמצאים ביד האשה בשעת נישואין, היתה מכניסה לבעלה, ונכתבים הם או ערכם בשטר כתובה[17]. נכסים שנפסקו לבעל קודם נישואין, ולא נכתב פסיקתם בשטר כתובה, כפי שיש נוהגים כיום[18], יש מהאחרונים שסוברים, שגם הם חשובים נכסים שהאשה מכניסה לבעלה בתורת נכסי צאן ברזל[19], ויש שסוברים שאינם חשובים כנכסים שהאשה מכניסה לבעלה, ואף על פי שנכתב בשטר התנאים שנעשה קודם הנישואים[20]. על הסוברים שנכסים שנפסקו לבעל, ולא נכתבו בשטר כתובה, שחשובים הם כמתנה לבעל, ע"ע נדוניה. בגדים ותכשיטים שהאשה לבושה בהם, כתבו ראשונים שאינה מכניסתם בתורת נכסי צאן ברזל[21], ואף על פי שנכתב בשטר-כתובה*: "ודן נדוניא דהנעלת ליה.. בין בתכשיטין, במאני דלבושא.."[22] כלומר שהכניסה לו תכשיטים ובגדים בנדוניה, ושומתן כך וכך, אין הדברים אמורים על בגדים ותכשיטים שלבושה בהם[23], ויש שסוברים, שכשנכתב בשטר-כתובה*: שהכניסה לו תכשיטים ובגדים בנדוניה, ושומתן כך וכך, חשובים הם נכסי צאן ברזל[24], ויש מוסיפים משום כך לכתוב בשטר כתובה: "לבד כל בגדיה ותכשיטיה וחפציה השייכים לגופה"[25].

קבלת האחריות

קבלת האחריות של הבעל, נחלקו ראשונים: יש שסוברים, שמאחר שהכניסתם האשה לבעלה, ונכתבו כך בשטר כתובה, מתחייב הבעל באחריות, ואין צריך שיקבל על עצמו אחריות בפירוש[26], ויש שסוברים, שאף על פי שהכניסתה האשה נכסים לבעל ונכתבו בשטר כתובה, אין מתחייב הבעל באחריות, עד שיקבל על עצמו אחריות[27]. ולכך יש כותבים בשטר-כתובה* על נכסי הנדוניה: "ורצה והעלם על עצמו כנכסי צאן ברזל שאם פיחתו פיחתו לו ואם הותירו הותירו לו"[28]. קבלת האחריות על ידי הבעל לדעתם, הוא על ידי ששמים את הנכסים בשעה שמכניסים אותם לבעל[29], שהרי חיוב אחריותו הוא לשלם את שווים כפי שהם בשעה שנכנסו לרשותו[30], ואף כשקיבל עליו אחריות בלא שומא, חשוב שקיבל על עצמו אחריות לשלם את שווים כפי שהם בשעה שנכנסו לרשותו[31], ויש שסוברים ששומת הנכסים בלבד אינה חשובה קבלת אחריות על ידי הבעל, עד שיקבל על עצמו אחריות בפירוש[32]. בגדי האשה, אף על פי ששמו אותם כשנשאו, יש סוברים, שאינם חשובים כנכסי צאן ברזל, שהרי אינם לשימושו[33], ויש סוברים, שחשובים נכסי צאן ברזל[34]. במקום שנהגו שלא לכתוב בכתובה כל נכס ונכס ושומתו בפרטות, אלא כותבים רק שהכניסה לו נכסים ששומתם כך וכך[35], או שכוללים יחד את סכום שומת הנכסים עם סכום הכתובה[36], יש שסוברים, שחשוב שקיבל על עצמו אותו סכום בחוב גם בלא שיופסדו הנכסים[37], ויש שסוברים שאינו אלא ככל קבלת אחריות על הנכסים[38].

אינו רוצה לקבל אחריות

כשהבעל אינו רוצה לקבל אחריות על הנכסים שמכניסה לו, אינו מתחייב באחריות[39], ולא יזכה בנכסים אלו להשתמש בהם כנכסי צאן ברזל[40]. על זכותו בהם כדין נכסי-מילוג*, ע"ע. אבל לאחר הנישואין, שכבר חל עליו האחריות שקיבל, יש שסוברים שאינו יכול להחזיר הנכסים לרשותה ולחזור בו מהאחריות[41], דדינו כשומרים*, שאינם יכולים לחזור תוך הזמן[42], ויש שסוברים שיכול לחזור בו, דדינו כבעל-חוב* שיכול להחזיר החוב תוך הזמן[43]. אבל אשה שהסכימה להפקיע חיובו האחריות של הבעל, ויחשבו הנכסים מעתה כנכסי מילוג, או שאחר שפחתו הנכסים מחלה לו על חיובו – וקנו מידה בעדים[44] – מועיל, ואינו חייב באחריות[45].

הפחת שמחויב

הפחת שמקבל עליו הבעל בנכסי צאן ברזל, נחלקו ראשונים: יש שסוברים שמקבל בין פחת איבוד הממון, ובין בלאי, כגון כחש בהמה, או ירידת ערך, שהוזל הממון[46], שלכך נקראו נכסים אלו "צאן ברזל" שהם כברזל שאינו נפסד לבעליו, מפני שכל הפחת על המקבל[47]. ויש שסוברים, שאינו מקבל אלא פחת איבוד הממון - וכן כשאינו קיים בפנינו כגון שנגנב[48], או שכבר אינו עושה מעין מלאכתו, שהרי הוא כאילו אבד[49] - אבל בלאי או ירידת ערך, אינו מקבל[50]. ויש שסוברים, שמדין הגמרא, מקבל הבעל גם בלאי או ירידת ערך, אבל במקום שנהגו שאין הבעל משלם על בלאי וכחש, אינו חייב, לפי שמקבל עליו נכסי צאן ברזל כפי המנהג[51]. במקום שנהגו שלא לכתוב בכתובה כל נכס ונכס ושומתו בפרטות, אלא כותבים רק שהכניסה לו נכסים ששומתם כך וכך[52], או שכוללים יחד את סכום שומת הנכסים עם סכום הכתובה[53], לסוברים, שחשוב שקיבל על עצמו אותו סכום בחוב גם בלא שיופסדו הנכסים[54], חייב הבעל לשלם את אותו הסכום אפילו שהנכס לא כלה[55], ולסוברים שאינו אלא ככל קבלת אחריות על הנכסים[56], אינו חייב על בלאי או ירידת ערך, לסוברים כן[57]. במקום שנהגו, ששמים את הנכסים יותר משווים[58], יש שסוברים, שאם בלו הנכסים או ירד ערכם של הנכסים מאותה שומה, חייב הבעל על הבלאי או על ירידת הערך, לסוברים כן, לפי שכשקיבל על עצמו שומה זו, חשוב כמי ששווים אצלו הנכסים כך[59], ויש שסוברים, שאפילו אם הנכסים בלו או ירד ערכם, אינו חייב אלא כפי שויים, שאינו חייב בשומא שקיבל עליו יותר משווי, אלא כשכלה הממון[60].

הרווח שזוכה

כנגד ההפסד שחייב בו הבעל, זוכה הוא ברווח אף הבא מאליו[61], שלדעת הראשונים הסוברים שחייב בין על איבוד הממון ובין על בלאי או ירידת ערך[62], כנגד זה זוכה הבעל בריבוי הממון, כגון ולד שנולד מבהמה, ובשבח הממון ובעליית ערכו[63]. ולדעת הראשונים הסוברים שחייב רק על איבוד הממון ולא על בלאי או ירידת ערך[64], זוכה הבעל בריבוי הממון[65], אבל אינו זוכה בשבח הממון או בעליית ערכו[66]. וגם לדעתם, אם אבד הממון, כגון שאינו עושה עוד מעין מלאכתו שאינו חשוב בעינו[67], ונתחייב הבעל בדמיו, אם הוקר מעתה, זוכה הבעל ביוקר[68]. ויש שסברו בדעתם, שמן הדין זוכה הבעל גם בשבח הממון או בעליית ערכו, ורק מן המנהג אינו זוכה בשבח הממון או בעליית ערכו[69].

שעת חיובו

החיוב לשלם את דמי הנכסים שנפחתו, הוא בשעה שחל חיוב תשלום הכתובה, כלומר כשנתאלמנה או נתגרשה[70], וחיוב דמי נכסי צאן ברזל דינה ככתובה* לענין זה שלא ניתנה להגבות קודם סיום הנישואים[71]. ואינה יכולה לתבוע מהבעל קודם סיום הנישואים לתפוס ממון לביטחון על גביית דמי הנכסים[72]. תבעה דמי הנכסים בשעת הנישואים, לעשות מהם תכשיטים וכלים, שישתמשו בהם בתורת נכסי צאן ברזל, יש מהראשונים שסוברים, שיכולה לתבוע[73], ויש ראשונים שסוברים שאינה יכולה לתבוע[74]. במקומות שנהגו לכלול בשטר-כתובה* את סכום שומת הנכסים עם סכום הכתובה ביחד[75], לדעת הכל, חיובו לשלם הוא רק בשעת חיוב תשלום הכתובה[76]. מתה האשה בחיי הבעל, נחלקו ראשונים: יש שסוברים, שכשם שאינו חייב בכתובתה, שכל זמן שלא מת ולא נתגרשה לא נשתעבד לה, לפי שלא ניתנה כתובה לגבות מחיים[77], כך אינו חייב בחיוב נכסי צאן ברזל[78], ויש שסוברים, שמאחר שנסתיימו הנישואים, אף על פי שלא נתחייב בכתובתה, חייב הבעל לשלם את דמי הנכסים[79], על זכותו בהם כשמתה מדין ירושה*, ע"ע ירושת-הבעל[80]. על חיובו באחריות, במקום שאינו חייב בכתובה גם כשנתגרשה, עי' להלן[81]. על דינם של הנכסים עצמם בסיום הנישואין, עי' להלן[82].

שיעור חיובו

כששמו את הנכסים קודם הנישואים[83], ונכתבה שומתם בשטר-כתובה או בשטר המצורף לכתובה*[84], כשנפחתו הנכסים מתחייב הבעל לשלם כפי ששמו אותם בתחילה[85]. על מקומות שנהגו לשום את הנכסים בפחות משווים, או ביותר משווים, ועל שיעור התשלום באופנים אלו, ע"ע נדוניה.

גדר חיובו

בגדר חוב הבעל מחמת האחריות נחלקו ראשונים: יש שסוברים שדינו כחוב כתובה, ולכך כשם שמצינו "קולי כתובה" כלומר שהקלו בחוב הכתובה משאר חובות: א. שנגבית מקרקע זיבורית לסוברים כן, ולא מבינונית כשאר חובות[86]. ב. שנגבית מקרקע ולא ממטלטלים, ולא כשאר חובות הנגבים מבעל-חוב* גם ממטלטלין[87]. ג. שאינה נגבית מהשבח ומהראוי, ולא כשאר חובות שנגבים גם מהשבח ומהראוי[88]. ד. שאינה נגבית אלא מהפחות שבמטבעות, ואינה כשאר חוב[89]. ה. הכותב נכסיו לבניו במתנת שכיב-מרע* וכתב לאשתו קרקע כל שהוא איבדה כתובתה שודאי מחלה על שעבוד כתובתה מנכסים אלו, ואינה כשאר חוב שאינם מאבדים חובם עד שיאמרו בפירוש שמוחלים[90]. ו. מי שאינה תובעת כתובתה באופנים מסוימים, חשוב כמוחלת על כתובה, ואינה כשאר חובות[91], כך הקלו בחוב אחריות נכסי צאן ברזל[92]. והן לענין לשון בני אדם, שחיוב זה נקרא בלשון "כתובה", ולפיכך המוחלת על כתובתה, חוב זה בכלל מחילתה, וכן המוכרת כתובתה, חוב זה בכלל מכירתה[93]. ויש שסוברים, שאף על פי שנכסי צאן ברזל קרוים "כתובה"[94], אינו חשוב כחוב כתובה אלא הרי הוא כשאר חוב[95], ואין בו קולי כתובה[96]. וכן יש סוברים, שאף על פי שבחוב כתובה הקלו שמוכרת מנכסי בעלה שלא בבית דין[97], חוב האחריות אינו כחוב כתובה, ואינה מוכרת אלא בבית דין כשאר חובות[98]. ומקצתם יש שסוברים, שלענין לשון בני אדם, חוב זה נקרא "כתובה"[99], ומקצתם יש שסוברים, שאף לענין לשון בני אדם אינו נקרא כתובה[100]. על נשים היוצאות בלא כתובה מחמת מעשיהם, שקנסום שמפסידות גם חוב אחריות נכסי צאן ברזל, עי' להלן[101]. על שעת חיוב חוב האחריות, שלדעת הכל דינו ככתובה, שזמנו רק בשעה שמת או גירשה, עי' לעיל[102].

בנישואים בטלים

אשה שנתברר שהיו קידושיה קידושי-טעות*, כגון אילונית* או חייבי-לאוין* שלא הכיר בה[103], או הנושא אשה מן העריות* שאין קידושין תופסים בה[104], שאין להם כתובה ושאר זכויות וחובת אישות[105], והכניסה לו נכסי צאן ברזל, אם פחתו אינו חייב באחריות הנכסים[106], שאילו ידע שהאישות בטלה, לא מקבל על עצמו אחריות[107]. היו נכסים קיימים נוטלת אותם[108]. בגדים שנשתמש בהם הבעל ובלו, יש שסוברים שחשוב כנכסיה שאינם קיימים, ואינם חייב להחזירם לה[109], ויש שסוברים שחשוב כנכסיה הקיימים[110]. ממון שהרויח הבעל ממעות שהכניסה לו, חשוב כנכסיה קיימים[111]. על זכותו של האיש בנכסי צאן ברזל, כשהאישות בטלה, עי' להלן[112].

קנין הבעל

זכותו בנכסים

נכסי צאן ברזל, אין הבעל קונה אותם לגופם[113], אבל זכאי בפירותיהם[114] - גם בפרי שאינו נוצר מגוף הממון, או שאינו מצוי לבוא[115], שאינו זוכה בהם בנכסי מילוג[116] - ולהשתמש בהם[117], גם כשמתכלים לגמרי על ידי השימוש[118], וכן לסחור בדבר העומד לכך כגון מעות וסחורה[119], ואינו רשאי להוציאם בהוצאה לעצמו, אלא רק לסחור בהם[120]. וממון הבא מחמת מעות אלו, מצינו שחשוב כנכסיה שבעין[121]. ואין דעתה של האשה שימכרו לו הנכסים[122], אלא ניתן לו על דעת שיקבל עליו אחריות[123], ולפיכך כשהממון קיים בעינו בסוף הזמן תביעתה על גוף הממון ולא על דמיו[124]. על זכותו של הבעל לסלק בדמים כשתובעת את גוף הממון בסיום הזמן, עי' להלן[125]. על זכותו במכירת הנכסים או בהקדשתם, עי' להלן[126]. האשה אינו יכול למכור הנכסים לאחר, ואם מכרה אינו כלום[127], על זכותה של האשה בנכסים, עי להלן[128].

קינינו בנכסים

נכסי צאן ברזל, נחלקו אמוראים בגדר קינינם, לדעת רב אמי, הואיל וחייב באחריותם, חשובים שלו[129], ואף לדעתו, אינם שלו לחלוטין[130], לפי שעומדים לחזור לאשה אם מת או גירשה[131], ולדעת רב יהודה, בנכסים שיש בהם "שבח בית אביה" – עי' להלן גדרו[132] - שלדעתו מטעם זה אין לו בהם זכות לעכבם לעצמו[133], אינם חשובים שלו[134]. ואף על פי שאינו שלו הואיל וחייב באחריותם יש לו בהם קנין כל שהוא, אלא שאינו חשוב שלו לכל דבר[135], ויש ראשונים הסוברים שלדעת רבא בשיטת רב יהודה, גם נכסים שיש בהם "שבח בית אביה" חשובים שלו, על שיעבודם של הנכסים לאשה שלא יוכל הבעל לעכבם לעצמו, עי' להלן[136]. על הדינים הנובעים מחמת קנין זה, ועל הדינים התלוים במחלוקתם בגדרי קינינו, עי' להלן[137]. יש ראשונים שסוברים, שגם לסוברים שהנכסים אינם שלו, הם חשובים ברשותו של הבעל, מפני שבסיום הזמן אין הממון חוזר מאליו לרשות נותן, אלא חשוב מחוסר גוביינא עד שתגבנו בבית דין[138], והנכס משועבד לכך שיחזור לרשותה[139], ויש ראשונים שסוברים, שלאמוראים הסוברים שהנכסים אינם שלו, אין הם חשובים ברשותו, ואינם מחוסרים גוביינא[140]. על הדינים התלוים במחלוקת זו, עי להלן[141].

דיני בעלותו

נכסי צאן ברזל, חשובים של הבעל לענין אכילת תרומה*, ולפיכך אם היה כהן שעבדיו אוכלים בתרומה מפני שהם קנין כספו[142], עבדי צאן ברזל שלו אוכלים בתרומה[143], ואפילו לסוברים שנכסי צאן ברזל אינם שלו[144], חשוב הוא קנין לענין להאכיל בתרומה[145], מאחר שיש לו בהם קנין כל שהוא[146]. נכסי צאן ברזל, חשובים של של הבעל לענין שיחשב כאדון שאם יוציא לו שן או עין יצא לחירות[147], לדעת הסוברים שנכסי צאן ברזל חשובים של הבעל[148], ולדעת הסוברים שנכסי צאן ברזל אינם שלו, יש ראשונים שסוברים שאינו חשוב כאדון[149], ויש ראשונים שסוברים, שכשם שחשוב קנין לענין תרומה לדעתם, כך חשוב הוא כאדון שאם יוציא לו שן או עין יצא לחירות[150]. על הסוברים שמטעם אחר יוצא לחירות לדעת הכל, עי' להלן[151]. הבעל שבא לדון עם המחזיק בנכסי צאן ברזל, אינו צריך הרשאה*[152], אבל נתחייב כשהודה על הנכסים, אין הודאתו כלום, מפני שאינו יכול לעכב הנכס לעצמו, לסוברים כן[153], ואינו יכול לחוב לה בהודאתו[154].

אם חשוב כנמכר לו

נכסי צאן ברזל, נסתפק רבי ירמיה אם חשובים כמכורים לבעל[155], ושתחשב האשה כמוכרת עבדה לחוץ לארץ, אם היה הבעל בחוץ לארץ, שקנסו חכמים שיצא העבד לחירות[156], אפילו לדעת רב אמי שחשובים כשלו[157], כיוון שאין גופן קנוי לו, כלומר, שאינם שלו במוחלט, שאין דעתה למכור לו את הנכסים[158], אפשר שאינו חשוב כמכר, ואפילו לדעת רב יהודה שאינם חשובים שלו[159], כיוון שקנוים לבעל לפירות, אפשר שחשובים כמכר[160]. ולהלכה הדין ספק[161].

מכירה

מכירת נכסי צאן ברזל, לסוברים שנכסי צאן ברזל יכול לעכב לעצמו[162], כך יכול למוכרם[163], ולסוברים שנכסים שיש בהם "שבח בית אביה אינו יכול לעכבם לעצמו[164], אינו רשאי אפילו קודם סיום הנישואין[165], מאחר שכשתתאלמן או תתגרש, זכותה ליטול הנכסים ואינו יכול לעכבם לעצמו[166], וכן בעל-חוב* של הבעל אינו רשאי לגבות אותם בחובו[167], ויש שסוברים שגם לסוברים שנכסי צאן ברזל יכול הבעל לעכב לעצמו, אינו רשאי למוכרם[168]. עבר ומכרם הבעל קודם שנסתיימו הנישואין, נחלקו תנאים וראשונים בדעתם: יש שסוברים שהמכר בטל, ואינו מתקיים אפילו עד שתתאלמן או תתגרש[169], שזכותה שלא תצטרך לחזר אחר בית דין לגבות מהלוקח[170]. ויש שסוברים שהמקח קיים עד שתרצה למחות, ואז יתבטל המקח[171]. ויש שסוברים, שהמקח קיים עד שתתאלמן או תתגרש, ורק אם נתאלמנה או נתגרשה בטל המקח[172]. ויש שסוברים, שבקרקעות המכר קיים עד שתתאלמן או תתגרש, לפי שהקרקע לעולם עומדת, ותוכל לגבותן, אבל במטלטלין שאפשר שהלוקח יכלה אותם ולא תוכל לגבות כשתתאלמן או תתגרש, אין המכר מתקיים כלל[173]. ויש שסוברים, שבמטלטלים שיוכל הבעל לכלותן בשימושו[174], המכר קיים - לעולם[175] - לפי שאינה סומכת עליהם ליטלם כשתתאלמן או תתגרש, לדעת חכמים, ולדעת רבן שמעון בן גמליאל, המכר בטל, והלכה כחכמים[176], אבל בקרקעות שאינו יכול לכלותן, המכר בטל לדעת הכל, לפי שסומכת עליהם ליטלם כשתתאלמן או תתגרש[177]. ויש שסוברים, שלדעת רבן שמעון בן גמליאל הסובר, שאפותיקי* המשועבד לכתובת אשה, אין הבעל יכול למכור, שתיקנו חכמים שלא יחול מכר בדבר, לפי שאין דרכה של אשה לחזר אחר בתי דינים[178], כך בנכסי צאן ברזל, מאותו טעם תיקנו חכמים שלא יחול מכר[179]. ובדעת הסוברים שבנכסי צאן ברזל המכר קיים עד שתתאלמן או תתגרש, יש שסוברים, שהבעל אם רצה יכול לבטל את המקח מיד[180]. במקום שנהגו שלא לכתוב בכתובה כל נכס ונכס ושומתו בפרטות, אלא כותבים רק שהכניסה לו נכסים ומקבל אותם עליו בסכום מסוים[181], לסוברים שחשוב שקיבל על עצמו אותו סכום בחוב נגד קבלת הנכסים[182], יש שסוברים, שיכול הבעל הנכסים, וכל חיובו לאשה הוא רק החוב שקיבל על עצמו[183], ויש שסוברים שאינו יכול למכור, שאף שקיבל על עצמו שומתם בחוב עליו, עדיין זכותה קיים בממון[184].

הקדש

להקדיש את הנכסים, כגון לפרוס אותם על מת*, שנאסרו בהנאה מפני שחשובים כהקדש[185], לדעת הסוברים שנכסי צאן ברזל חשובים שלו[186], נאסר הממון[187], ולדעת הסוברים שנכסי צאן ברזל אינם חשובים שלו[188], ולסוברים בדעתם שאינם חשובים ברשותו[189], לא נאסר הממון[190]. ולסוברים בדעתם שאף על פי שאינם של הבעל חשובים הם ברשותו[191], נחלקו אמוראים בדבר: לדעת רבא, נאסר הממון, שמאחר שהממון חשוב ברשותו ואין לאשה אלא שיעבוד שיחזור לרשותה, מועיל ההקדש להפקיע מידי שיעבוד, שכן הקדש מפקיע מידי שעבוד*[192], וכן אם היה עבד ושחררו יצא לחירות, ששחרור מפקיע מידי שעבוד[193]. ולדעת רב נחמן, אף על פי שהממון ברשותו, אין מועיל ההקדש להפקיע מידי שיעבוד זה[194], לפי שמתחילה היה הממון שלה וגם עתה אינו יכול לעכב הממון אצלו[195]. על הסוברים שיש אופנים שמדרבנן חיזקו את השיעבוד, שאין ההקדש או הקונם יכול להפקיעו, ע"ע שעבוד.

בנישואים בטלים

אשה שנתברר שהיו קידושיה קידושי-טעות*, כגון אילונית* או חייבי-לאוין* שלא הכיר בה[196], או הנושא אשה מן העריות* שאין קידושין תופסים בה[197], אף על פי שאין הבעל חייב באחריות נכסי צאן ברזל[198], אם נשתמש בהם הבעל ובלו מחמת שימושו, אינו חייב לשלם על שליחות ידו בממונה[199], וכן אינו חייב לשלם אם אבד הממון כשומר*, גם לסוברים שבקידושי טעות על נכסים שלה, אם אבדו חייב לשלם כדין שומר[200], שהרי היא נתנה לו רשות שיהיו הנכסים אצלו[201]. הנושא אשה מן העריות דרבנן, כגון שניות*[202], שמדרבנן אין להם כתובה ושאר זכויות וחובות אישות[203], קנסוהו שיחשב נכסי צאן ברזל כנכסים שלה[204], ולפיכך אם נשתמש בהם ובלו מחמת שימושו, חייב לשלם[205], וכן אם אבד הממון חייב לשלם כדין שומר, לסוברים שבנכסים שלה, אם אבדו חייב לשלם[206].

זכות האשה בנכסים

האשה זכותה להשתמש בנכסי צאן ברזל, אפילו כשבלים על ידי השימוש[207], ומיוחדים לה לכך[208], ועל מנת כן מכניסים את הנכסים שיהנו מהם האיש והאשה יחד, ובפרט במקום שכותבים בשטר תנאים שקודם הנישואין, שישלטו נשיהם שוה בשוה בנכסים ולא יבריחו זה מזה[209]. נכסים אלו משועבדים לה בתורת אפותיקי*, גם לדעת הסוברים שיכול הבעל לעכב לעצמו את הנכסים בסיום הנישואים[210], ואינו כשאר מטלטלין של בעל-חוב* שאינם נגבים מיורשיו[211].

עיכוב הנכס לעצמו

דינם אחר סיום הנישואין

לאחר שנסתיימו הנישואין, חייב הבעל להשיב את הנכסים לאשה[212], אפילו במקום שאינו חייב בכתובתה חייב להחזיר לה נכסיה הקיימים[213]. ועד שינתנו לה הנכסים או עד שתגבם בבית-דין*, עדיין הם ברשות הבעל או יורשיו[214]. וגובה את הנכסים אף מיורשי המקבל[215] - ואינו כשאר מטלטלין של בעל-חוב* שאינם נגבים מיורשיו[216] - רצה הבעל לא להשיב לה את הנכס ולתת לה דמים, כפי הסכום ששמו אותם מתחילה[217], והיא אינה רוצה בכך, נחלקו אמוראים: לדעת רב אמי, הדין עמו[218], לפי שלדעתו הנכסים חשובים שלו מפני שחייב באחריותם[219]. ולדעת רב יהודה, בנכס שיש בו "שבח בית אביה", שהנכס הוא לה ולבית אביה לשם ולתפארת[220] - עי' להלן גדרו[221] - הדין עמה[222], ולדעתו משום כך אין הנכסים חשובים שלו, אף על פי שחייב באחריותם[223], ולמקצת ראשונים בדעת רבא אליבא דרבי יהודה, נכס צאן ברזל חשוב שלו, אלא שבנכס שיש בו שבח בית אביה, יש לה זכות לגבותו ממנו, והנכס משועבד לזכות זו[224]. ולדעת רבי יהודה אינו יכול לעכב הממון לעצמו, אפילו כשנתחייב דמים כגון שנפחת הממון, אינו יכול לעכב הממון לעצמו אלא ישלם שיעור הפחת בלבד[225], וכן כשהורווח הממון, לא יעכב הממון לעצמו אלא תשלם האשה את הרווח ותטול הממון[226]. והלכה כרבי יהודה[227]. רצה לעכב לעצמו הממון בלא שיתן דמים, לדעת הכל אינו יכול לעכבו לעצמו[228]. על הנכסים שיש בהם שבח בית אביה, עי' להלן[229]. במקום שנהגו שלא לכתוב בכתובה כל נכס ונכס ושומתו בפרטות, אלא כותבים רק שהכניסה לו נכסים ומקבל אותם עליו בסכום מסוים[230], גם לסוברים שחשוב שקיבל על עצמו אותו סכום בחוב נגד קבלת הנכסים[231], ומשום כך יכול למכור הנכסים[232], כתבו אחרונים שאינו יכול לעכב לעצמו הנכסים שיש בהם שבח בית אביה, ונוטלת הנכסים ושווים מנוכה לו מחיובו[233]. על צאן-ברזל* אם יכול לעכבו לעצמו כשנותן דמים, ע"ע.

כשתובעת דמי הנכסים

כשהאשה תובעת שישלם לה הבעל דמים, כפי הסכום ששמו את הנכס מתחילה[234], והבעל רוצה לתת את הנכסים עצמם, בין כשלא נתחייב הבעל בדמים כגון שלא פיחתו או הותירו, ובין כשנתחייב בדמים כגון שפיחתו הנכסים ורוצה לתת הנכסים ושינכו לו מחיובו, כתבו ראשונים, שבנכסים שיש בהם "שבח בית אביה", שאינו יכול לעכבם לעצמו אפילו אם ירצה לתת דמים לסוברים כן[235], חשובים הם כאפותיקי*, ויכול ליתנם בחובו – ואינם כשאר מטלטלים שאין בעל חוב יכול לפרוע מהם כשיש בידו מעות[236] - ובנכסים שאין בהם משום "שבח בית אביה" כגון שאין עושים מעין מלאכתן[237], הרי הם כשאר מטלטלים, ואינו יכול לפרוע בהם את חובת הדמים שנתחייב בהם מתחילה[238].

הנכסים שיש בהם שבח בית אביה

נכסים שיש לה בהם "שבח בית אביה" לסוברים כן[239], הם נכסים שהכניסה האשה מבית אביה בין מטלטלים[240], בין עבדים[241], ובין קרקעות[242], שכשהכניסה לו אותם דעתה להשתמש בהם לעולם[243]. כספים ונכסים העומדים לסחורה, אין בהם שבח בית אביה[244], שדעתה שיסחור בהם הבעל[245]. הכניסה לו כספים, ושם לה הבעל נכס שלו שיהיה במקום אותם כספים, כתבו ראשונים, שיש באותו נכס "שבח בית אביה", לפי שנכס זה כאילו לקחתו בדמים והכניסתו לו[246]. נכסים שאין עושים מעין מלאכתן, אין בהם שבח בית אביה[247]. יורשיה של האשה, נחלקו ראשונים, יש שסוברים, שאין להם שבח בית אביה[248], ויש שסוברים, שגם להם יש שבח בית אביה[249]. ולדות שפחה, יש בהם משום שבח בית אביה, ונוטלתן האשה ונותנת דמים[250]. ולדות בהמה, נחלקו ראשונים, יש שסוברים שיש בהם משום שבח בית אביה[251], ויש שסוברים שאין בהם משום שבח בית אביה[252].

היוצאת בלא כתובה

אשה היוצאת בלא כתובה*, כגון שזינתה, או עוברת על דת-יהודית*[253], אינה גובה גם את חוב האחריות של נכסי צאן ברזל[254], שכל תורת גיבוי הפקיעו ממנה[255], מפני שקנסוה[256]. ואם נטל הבעל נכסיה שלא כדין כגון שמכרם ואכל דמיהם[257] - ויש אומרים אפילו פשע בהם[258] – חייב לשלם[259]. נכסיה הקיימים, לרבי מנחם הפסידה, ולחכמים לא הפסידה[260], הלכה כחכמים[261]. על מורדת* בבעלה, שקנסוה שתפסיד כתובתה, אם קנסוה גם בנכסי צאן ברזל, ועל העוקרת תנאי אישות כגון המואסת בבעלה, שיוצאת בלא כתובה, אם מפסידה גם נכסי צאן ברזל הקיימים, ע"ע מורדת[262].

הערות שוליים

  1. ↑ יבמות סו א, ועי' רא"ש שם פ"ז ס"א: כסף וזהב ובגדים; רמב"ם אישות פט"ז ה"א.
  2. ↑ עי' רמ"א אה"ע סו יא; עי' שו"ע אה"ע פח ב. ועי' שו"ת הר"ן סי' כא. על אופן של השימוש הניתן במעות, עי' ציון 119 ואילך.
  3. ↑ עי' ב"ב נ א, ורשב"ם ד"ה ואחת; עי' יבמות סו ב: המכנסת שום, ורמב"ן ורשב"א ורא"ש שם, שפירשוהו בקרקע; רמב"ם שם.
  4. ↑ משנה יבמות פ"ז מ"א; רמב"ם שם.
  5. ↑ משנה שם: ואלו הן עבדי צאן ברזל, אם מתו מתו לו, ואם הותירו הותירו לו; תוספתא יבמות פ"ט ה"א: ואלו הן עבדי צאן ברזל: אם פחתו או התירו הרי הן שלו. ועי' להלן ציון 47 ואילך, הפחת שמחויב בו והרווח שזוכה בו.
  6. ↑ עי' רש"י יבמות סו א, ד"ה אלמנה. וע"ע צאן ברזל.
  7. ↑ עי' תוספתא שם.
  8. ↑ עי' טור אה"ע סו יא; רמ"א שם. על הסוברים, שגם נכסים שאין הבעל מקבל עליהם אחריות, נקראים נדוניא, ע"ע נדוניא.
  9. ↑ עי' כתובות מז ב: קבורתה תחת כתובתה ורש"י ד"ה תחת כתובתה, ושם מח ב: שכתובתה בבית אביה ורש"י ד"ה שכתובתה, ושם פ ב ורש"י ד"ה בכתובתה, וב"מ קד ב: מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה ורש"י ד"ה מקום, ותוס' כתובות נג א ד"ה שאין וב"ב מט ב ד"ה ה"ג, ורמב"ן ומאירי ור"ן כתובות נד ב ורשב"א שם ופ ב ובשו"ת ח"ד סי' קנב וריטב"א שם נד ב וסג א.
  10. ↑ ע"ע שטר כתובה. רש"י כתובות מז ב ד"ה תחת.
  11. ↑ ציון 134.
  12. ↑ ע"ע נדוניה, שיש מקומות שלא נהגו לכתוב את הנדוניה בשטר כתובה עצמו.
  13. ↑ רמב"ם אישות פט"ז ה"א. וע"ע נדוניה, אופן כתיבת הנכסים ושומתם.
  14. ↑ עי' רמב"ם אישות פכ"ג הי"א.
  15. ↑ עי' רמב"ם שם הט"ו.
  16. ↑ רמב"ם שם פט"ז ה"ב.
  17. ↑ רמ"א אה"ע סו יא, ונתיה"מ סי' סב ס"ג בדעתו.
  18. ↑ ע"ע נדוניה.
  19. ↑ אגרו"מ אה"ע ח"ז סי' ח.
  20. ↑ שבט הלוי ח"ו סי' קצה.
  21. ↑ שו"ת הרא"ש כלל מג סי' ח; רמ"א אה"ע עז ג, וצ יד. ועי' רמ"א שם פה ב.
  22. ↑ ע"ע נדוניה.
  23. ↑ חלקת מחוקק סי' פ"ה ס"ק ה; ב"ש שם ס"ק ו.
  24. ↑ שו"ת מהרי"ל החדשות סי' קצא.
  25. ↑ ע"ע נדוניה.
  26. ↑ העיטור אות כ; טור אה"ע סי' פה בשמו; שו"ע שם ס"ג, בשם יש מי שאומר; בהגר"א שם אות ח בד' רש"י בימות סו א.
  27. ↑ העיטור שם בשם רבינו אפרים; טור שם; שו"ע שם; בהגר"א שם, בד' רשב"א יבמות שם שנחלק על רש"י שם.
  28. ↑ ע"ע נדוניה.
  29. ↑ עי' עיטור בשם רבינו אפרים שם.
  30. ↑ עי' ציון 7.
  31. ↑ עיטור בשם רבינו אפרים שם.
  32. ↑ עי' נתיבות משפט דף קכ א, בד' רמב"ם אישות טז א.
  33. ↑ יד דוד הל' אישות פי"ד ה"ב.
  34. ↑ עי' בהגר"א אה"ע סי עז ס"ק מ.
  35. ↑ ע"ע נדוניה.
  36. ↑ ע"ע נדוניה.
  37. ↑ שו"ת ב"י דיני כתובות סי' ב.
  38. ↑ שו"ת המבי"ט ח"ג סי' נו.
  39. ↑ ריב"ש סי' קנ; רמ"א אה"ע סו יא.
  40. ↑ ריב"ש שם.
  41. ↑ אגרות הרמב"ם (מהד' שילת עמ' תמה), וח"מ אה"ע סי' פה ס"ק ז בדעתו.
  42. ↑ ע"ע שומרים. ב"ש שם ס"ק ז.
  43. ↑ ע"ע הלואה ציון 164. ח"מ שם.
  44. ↑ רמב"ם דלהלן, ועי' פרישה אה"ע סי' צ אות נח, שמפני שלא יחשבו דברים אלו כשחוק והיתול, ועי' ח"מ שם ס"ק סא, שהקשה, שהרי במחילת כתובתה, ס' הרמב"ם אישות יז יט, שמועיל בלא קנין.
  45. ↑ רמב"ם אישות כב יט; טוש"ע אה"ע צ יח.
  46. ↑ רמב"ן יבמות סו ב; רשב"א שם; ריטב"א שם.
  47. ↑ רמב"ן שם; רשב"א שם. ועי' ציון 6.
  48. ↑ עי' רמב"ן ורשב"א בד' ר"ח דלהלן.
  49. ↑ עי' רי"ף דלהלן.
  50. ↑ ר"ח, הובא ברמב"ן שם, וברשב"א שם; רי"ף בשם "רבוותא" ; רמב"ם אישות פכ"ב הל' לה בשם גאונים.
  51. ↑ רי"ף יבמות כא ב מדפי הרי"ף; רמב"ם אישות שם.
  52. ↑ ע"ע נדוניה.
  53. ↑ ע"ע נדוניה.
  54. ↑ עי' ציון 37.
  55. ↑ ב"י סי' פח, ושו"ע שם סעיף ב. עי' שו"ת ב"י דיני כתובות סי' ב.
  56. ↑ עי' ציון 38.
  57. ↑ שו"ת המבי"ט ח"ג סי' נו.
  58. ↑ ע"ע נדוניה.
  59. ↑ עי' שו"ת ב"י שם.
  60. ↑ שו"ת המבי"ט שם.
  61. ↑ עי' להלן.
  62. ↑ עי' ציון 46.
  63. ↑ עי' רמב"ן יבמות סו ב; עי' רשב"א שם.
  64. ↑ עי' ציון 50.
  65. ↑ עי' שו"ת ב"י דיני כתובות סי' ג.
  66. ↑ עי' רמב"ם אישות פכ"ב הכ"ה.
  67. ↑ עי' ציון 49.
  68. ↑ ב"ש סי' פח ס"ק ג.
  69. ↑ שו"ת מבי"ט שם.
  70. ↑ שו"ת הרשב"א ח"ו סי' ד; מ"מ אישות פט"ז ה"ג בד' רמב"ם שם פכ"ב ה"ז; טור אה"ע סי' סו, ובב"י שם; רמ"א אה"ע צג א.
  71. ↑ ע"ע כתבה ציון 628. עי' שו"ת רשב"א שם. וע"ע נדוניה שם, אם חשוב כחוב תוך זמנו, או שלא חל חוב עד סיום הנישואין.
  72. ↑ שו"ת רמ"א סי' צג.
  73. ↑ העיטור אות ש שובר; הג"מ כתובות סי' שט. ועי' שו"ת רמ"א שם, שפירש ד' העיטור באופ"א.
  74. ↑ שו"ת הרשב"א שם.
  75. ↑ ע"ע נדוניה.
  76. ↑ שו"ת רמ"א שם.
  77. ↑ ע"ע כתֻבה ציון 634 ואילך. וע"ש, שאין הטעם משום שהבעל יורש את אשתו, אלא שלא נתחייב לה כתובה כל זמן שלא מת או נתגרשה.
  78. ↑ רמב"ן כתובות פ ב; אבנ"מ סי' נג א, וסי' צ ס"ק ד, וסי' צא ו.
  79. ↑ עי' רש"י כתובות נג א, ד"ה אינו יורשה; פנ"י כתובות מז א.
  80. ↑ ציון 372 וציון 560 ואילך.
  81. ↑ ציון 254 ואילך.
  82. ↑ ציון 212 ואילך.
  83. ↑ עי' ציון 7.
  84. ↑ ע"ע נדוניה.
  85. ↑ עי' יבמות סו א, ורש"י שם ד"ה היא; רמב"ם אישות פכ"ג הי"א.
  86. ↑ ע"ע כתובה ציון 928.
  87. ↑ ע"ע כתובה ציון 929.
  88. ↑ ע"ע כתובה ציון 930 ואילך. וע"ש ציון 1068.
  89. ↑ ע"ע כתובה ציון 245 ואילך.
  90. ↑ ע"ע כתובה ציון 1511 ואילך.
  91. ↑ ע"ע כתובה ציון 1466 ואילך.
  92. ↑ רמב"ן כתובות נד ב.
  93. ↑ רמב"ן שם.
  94. ↑ עי' ציון 9.
  95. ↑ רמב"ם אישות טז א; רשב"א כתובות שם.
  96. ↑ מ"מ שם, בד' רמב"ם שם; רשב"א שם, ושו"ת רשב"א ח"ד קנ"ב; שו"ע אה"ע קא ג, על מחילתה; רמ"א שם ק ה, על גביתה מפחות שבמטבעות.
  97. ↑ ע"ע כתובות צז א.
  98. ↑ ריטב"א כתובות צז ב; רמ"א אה"ע קג א.
  99. ↑ רשב"א שם; ריב"ש סי' קמט בד' רמב"ם שם; שו"ע ורמ"א אה"ע קה ד.
  100. ↑ מ"מ שם בד' רמב"ם שם; שו"ת מהרי"ו סי' יט, הובא ברמ"א שם בשם י"א.
  101. ↑ ציון 255 ואילך.
  102. ↑ ציון 70 ואילך.
  103. ↑ ע"ע אילונית ציון 45 ואילך, וע' כתובה ציון 551.
  104. ↑ ע"ע חיבי כריתות ציון 62 ואילך.
  105. ↑ ע"ע כתובה ציון 500 ואילך, וע' קידושי טעות.
  106. ↑ כתובות ק ב; רמב"ם אישות כד ה; טוש"ע אה"ע קטז ג.
  107. ↑ תורי"ד כתובת ק א.
  108. ↑ כתובות קא א; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  109. ↑ רש"י כתובות ק ב, ד"ה ולא בלאות.
  110. ↑ תוס' שם, ד"ה ולא בלאות.
  111. ↑ ב"ש אה"ע סי' קטו ס"ק כא. ועי' ציון 121.
  112. ↑ ציון 207 ואילך.
  113. ↑ עי' גיטין מד ב.
  114. ↑ עי' גיטין שם; רמב"ם אישות פכ"ב ה"ז.
  115. ↑ עי' ריב"ש סי' קנ.
  116. ↑ ע"ע נכסי מילוג.
  117. ↑ עי' כתובות קא א.
  118. ↑ עי' מ"מ מכירה פ"ל ה"ה; ח"מ סי' צ ס"ק מה. ועי' רמב"ם אישות פכ"ד ה"ח.
  119. ↑ עי' ירושלמי כתובות פ"ו ה"ג; רמב"ם אישות פכ"ב הכ"א.
  120. ↑ עי' כנה"ג אה"ע עז הגה"ט אות מא, ודבר שמואל (עמאר) סי ' לז דף ל ריש טור ג בד'. ועי' שו"ת הרשב"א ח"ב קעה, והובא בחו"מ צז כו, שבע"ח של הבעל רשאי לגבות ממנו מעות אלו בחובו.
  121. ↑ ב"ש סי' קטו ס"ק כא.
  122. ↑ ריטב"א גיטין מד ב.
  123. ↑ עי' רמב"ן גיטין שם; עי' רשב"א שם.
  124. ↑ רמב"ן שם; רשב"א שם; ר"ן שם.
  125. ↑ ציון 217 ואילך.
  126. ↑ ציונים 163 ואילך, 185 ואילך.
  127. ↑ יבמות סו ב ורש"י שם ד"ה מכרו שניהם; רמב"ם אישות כב טו, ומכירה ל ג; שו"ע אה"ע צ יג. ועי' רמב"ם שם, שאם הסכים האיש לקיים המכר, המכר קיים. ועי' רמ"א שם, אם המכר קיים לאחר שתתאלמן או תתגרש.
  128. ↑ ציון 207 ואילך.
  129. ↑ יבמות סו ב, ורש"י שם ד"ה יאכלו.
  130. ↑ רמב"ן גיטין מד ב, בד' רש"י שם; רשב"א שם. ועי' ציונים 155 ואילך, 215 ואילך, על הדינים התלוים במה שאינו שלו לחלוטין.
  131. ↑ רשב"א שם.
  132. ↑ ציון 240 ואילך.
  133. ↑ ציון 218.
  134. ↑ יבמות שם.
  135. ↑ ריטב"א שם.
  136. ↑ ציון 224.
  137. ↑ ציונים 147 ואילך, 185 ואילך, 218 ואילך.
  138. ↑ גמ' לד' תוס' שם ד"ה עבדי, רמב"ן שם, רשב"א שם.
  139. ↑ עי' רש"י יבמות שם, ד"ה מי.
  140. ↑ ריטב"א שם.
  141. ↑ ציון 190.
  142. ↑ ע"ע תרומה.
  143. ↑ יבמות פ"ז מ"א.
  144. ↑ ציון 134.
  145. ↑ רב ספרא יבמות סו ב.
  146. ↑ עי' ציון 135. ריטב"א יבמות שם.
  147. ↑ ע"ע עבד כנעני. עי' ברייתא יבמות שם.
  148. ↑ עי' יבמות שם, ועי' להלן.
  149. ↑ עי' רמב"ן שם; עי' רשב"א שם.
  150. ↑ תוס' שם ד"ה עבדי.
  151. ↑ ציון 193.
  152. ↑ שו"ת הרא"ש כלל לח סי' א, והובא בטור חו"מ קכב; רשב"א גיטין מח ב; ש"ך שם ס"ק לב; ב"ש סי' פה ס"ק ח.
  153. ↑ עי' ציון.
  154. ↑ רשב"א שם, והובא בב"ש שם.
  155. ↑ גיטין מד ב.
  156. ↑ ע"ע עבד כנעני.
  157. ↑ עי' ציון 129.
  158. ↑ עי' ציון 130 ואילך.
  159. ↑ עי' ציון 134.
  160. ↑ גיטין שם.
  161. ↑ רמב"ם פ"ח עבדים ה"ז. ועי' טור יו"ד רסז, וש"ך שם ס"ק קיא, שמספק לא יצאו לחירות.
  162. ↑ עי' ציון 218.
  163. ↑ יבמות סו ב.
  164. ↑ עי' ציון 223.
  165. ↑ ברייתא יבמות שם כדעתו.
  166. ↑ רש"י שם ד"ה לא ימכור.
  167. ↑ שו"ת הרשב"א ח"ב קעה; טוש"ע חו"מ צז כו. וע"ע גבית מלוה ציון 143 ואילך.
  168. ↑ ריב"ש סי' כב.
  169. ↑ רמב"ן יבמות שם, וגיטין מא א, ע"פ ברייתא יבמות שם; רשב"א שם.
  170. ↑ רמב"ן יבמות שם.
  171. ↑ רש"י יבמות שם ד"ה הבעל מוציא, כפי' תוס' יבמות סו ב ד"ה הבעל, ורא"ש שם.
  172. ↑ רמב"ן שם, בד' רש"י שם.
  173. ↑ רא"ש שם, בד' רבנן החולקים על רשב"ג שבציון 178.
  174. ↑ עי' ציון 118.
  175. ↑ עי' לח"מ אישות פכ"ב הט"ז, בד' רמב"ם דלהלן.
  176. ↑ רמב"ם אישות כב טז, ומכירה ל ה, ומ"מ שם בדעתו.
  177. ↑ רמב"ם אישות שם טו, ומכירה שם ג, ומ"מ שם, ע"פ ב"ב מט ב.
  178. ↑ ע"ע אפותיקי ציון 51 ואילך.
  179. ↑ תוס' גיטין מא א ד"ה אשה; רא"ש יבמות פ"ז סי' א.
  180. ↑ רמב"ן בד' רש"י שם. ועי' ציון 172.
  181. ↑ ע"ע נדוניה.
  182. ↑ עי' ציון 59, וע' נדוניה.
  183. ↑ ב"ש אה"ע סי' צ ס"ק מז, וסי' פח ס"ק ד, ובית יעקב דלהלן בד'.
  184. ↑ בית יעקב אה"ע פח ס"ק ג.
  185. ↑ ע"ע מת.
  186. ↑ ציון 129.
  187. ↑ עי' יבמות סו ב.
  188. ↑ ציון 134.
  189. ↑ ציון 140.
  190. ↑ ריטב"א שם.
  191. ↑ עי' ציון 138.
  192. ↑ ע"ע שעבוד.
  193. ↑ ע"ע שעבוד.
  194. ↑ רמב"ן יבמות שם; רשב"א יבמות שם, וב"ק צ א.
  195. ↑ רשב"א שם ושם.
  196. ↑ ע"ע אילונית ציון 45 ואילך, וע' כתובה ציון 551.
  197. ↑ ע"ע חיבי כריתות ציון 62 ואילך.
  198. ↑ עי' ציון 106.
  199. ↑ כתובות קא א; רמב"ם אישות כד ח; טוש"ע אה"ע קטז ד.
  200. ↑ ע"ע נכסי מילוג.
  201. ↑ רמב"ם שם.
  202. ↑ ע"ע שניות.
  203. ↑ ע"ע שניות.
  204. ↑ כתובות שם.
  205. ↑ רא"ש כתובות פי"א סי' כח.
  206. ↑ רמב"ם אישות כז ז; טוש"ע אה"ע קטז ד.
  207. ↑ עי' ירושלמי כתובות פ"ו ה"ג; עי' ר"ן כתובות סו א.
  208. ↑ ריב"ש סי' כב.
  209. ↑ שו"ת מהרי"ק שורש נז.
  210. ↑ עי' ציון 218.
  211. ↑ רמב"ן שם; רשב"א שם.
  212. ↑ עי' רש"י כתובות קא א, ד"ה נכסי.
  213. ↑ עי' ציון 262 ואילך. על חובתו באחריות כשהנכסים אינם קיימים, כשאינו חייב בכתובתה, עי' ציון 255.
  214. ↑ תוספתא יבמות פ"א ה"ב; עי' יבמות סז א: הניח בנים.
  215. ↑ רמב"ן גיטין מד ב; רשב"א שם; עי' ריטב"א ב"מ ע ב.
  216. ↑ ע"ע שעבוד. רמב"ן שם; רשב"א שם.
  217. ↑ עי' ציון 7.
  218. ↑ יבמות סו ב.
  219. ↑ עי' ציון 129 ואילך, ועי' יבמות שם.
  220. ↑ עי' רש"י כתובות עט ב ד"ה דברי הכל.
  221. ↑ ציון 241 ואילך.
  222. ↑ יבמות שם.
  223. ↑ עי' רב ספרא יבמות שם.
  224. ↑ ריטב"א שם. ולדעתו רבא נחלק על רב ספרא שם, בדעת רב יהודה.
  225. ↑ ריב"ש סי' כב; ח"מ סי' פז ס"ק ה.
  226. ↑ ברייתא יבמות סז א; רמב"ם אישות כב כו; טוש"ע אה"ע פח ג.
  227. ↑ עי' רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  228. ↑ מהרש"א גיטין נד ב.
  229. ↑ ציון 241 ואילך.
  230. ↑ ע"ע נדוניה.
  231. ↑ עי' ציון 59, וע' נדוניה.
  232. ↑ עי' ציון 183.
  233. ↑ ט"ז אה"ע סי' פח ס"ק ג; ב"ש שם ס"ק ד.
  234. ↑ עי' ציון 7.
  235. ↑ ציון 223.
  236. ↑ ע"ע גבית מלוה ציון 57 ואילך.
  237. ↑ עי' ציון 248.
  238. ↑ ריב"ש סי' כב; שו"ע אה"ע פח ד.
  239. ↑ ציון 223.
  240. ↑ עי' יבמות סו א.
  241. ↑ עי' יבמות סו ב; עי' רמב"ם אישות כב כה.
  242. ↑ ריב"ש סי' כ"א ע"פ יבמות שם.
  243. ↑ ריב"ש סי' קנ ע"פ ירושלמי כתובות פ"ו ה"ג. ועי' ריב"ש סי' כא.
  244. ↑ שו"ת הר"ן סי' כא; עי' ריב"ש שם, וסי' קנ. ועי' רמב"ם אישות כב כא.
  245. ↑ ריב"ש סי' קנ, ע"פ ירושלמי שם.
  246. ↑ רמב"ן יבמות סו ב.
  247. ↑ ריב"ש סי' כב.
  248. ↑ מהריב"ל ח"א סי' ע; מהרח"ש תורת חיים ח"ג סי' סז; תשב"ץ ח"ב רצב; שו"ת בית יהודה ח"ב סי' ב; ערך השולחן פח ס"ק א.
  249. ↑ מהרשד"ם אה"ע קכו; מהרש"ך נאספות סי' ח.
  250. ↑ עי' כתובות עט ב; רמב"ם אישות כב כה; טוש"ע אה"ע פח ג.
  251. ↑ טור שם.
  252. ↑ ריב"ש סי' כא בד' רמב"ם שם.
  253. ↑ ע"ע כתבה; המפסידות כתובתן.
  254. ↑ כתובות קא א; רמב"ם אישות כד י; טוש"ע אה"ע קטו ה.
  255. ↑ תוס' רי"ד כתובות שם.
  256. ↑ ב"ש סי' קטו ס"ק כא. וע"ש שבקטנה שזינתה, אפילו לסוברים שהפסידה כתובתה, לא הפסידה חוב האחריות, לפי שאין קונסים בקטנה.
  257. ↑ עי' ציון 165, על הסוברים שאינו יכול למכור.
  258. ↑ ב"ח אה"ע סי' קטו. ועי' ח"מ סי' קטו ס"ק כ', שנחלק, וס' שהבעל פטור אם פשע, מדין שמירה בבעלים (ע"ע שומר).
  259. ↑ ב"ח שם; ב"ש שם ס"ק כא.
  260. ↑ שם קט ב. ועי' ציון 121, שכשהרוויח הבעל מהמעות, הממון שהרויח חשוב כנכסיה קיימים.
  261. ↑ רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  262. ↑ ציונים 280 ואילך, 492 ואילך, 877 ואילך.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=אנציקלופדיה_תלמודית:נכסי_צאן_ברזל&oldid=159875"