אנציקלופדיה תלמודית:נזק (תשלום)

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - חיוב תשלומים על היזק גופו של חברו.

פתיחה

השם "נזק", נמצא כמה פעמים בכתובים[1], והוא בלשון ארמית[2], ופירושו הפסד[3], ובמשנה ובתלמוד משמש הוא הרבה להפסד ממון שנעשה לאדם בגופו או בממונו, על ידי גופו או על ידי ממונו של חברו[4].

הערך שלפנינו עוסק בחובת תשלום דמי נזק של אדם החובל* בחברו. על ארבעה-דברים* נוספים שהחובל בחברו חייב בהם, ע"ע חובל, וע"ע בושת וע' צער וע' רפוי וע' שבת. על חובת תשלום דמי נזק במזיק ממונו של חברו, ע"ע אדם המזיק. על חובת תשלום דמי נזק כשממונו של אדם הזיק את חברו או את ממונו של חברו, ע"ע אש וע' בור וע' קרן וע' רגל וע' שן, וע"ע נזקי ממון, ושם שלענין עיקר צורת שומת הנזק - לסוברים שבאדם החובל בחברו שמים הנזק בגופו של הניזק[5] - דין אחד לנזק שהוזק אדם על ידי חברו, ולנזק שהוזק על ידי ממונו של חברו[6].

הערך שלפנינו עוסק בטיבו המיוחד של חיוב נזק. על הדינים שחיוב נזק אינו מתייחד בהם משאר ארבעה דברים, ע"ע חובל.

מקורו וגדרו

מקורו

החובל בחברו חייב לשלם לו דמי נזקו[7], שנאמר: עין תחת עין וגו'[8], זה שנאמר "תחת" לשלם ממון הוא[9], שדרשו חכמים מן הכתוב: לא תקחו כופר לנפש רוצח וגו'[10], לנפש רוצח אי אתה לוקח כופר, אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים שאינם חוזרים[11], וכן הכתוב: כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו[12], אין הכוונה לחבול בו כדרך שחבל בחברו, אלא שהוא ראוי לחבול בו או לחסרו אבר כמו שעשה, ולפיכך משלם נזקו[13], וכן הכתוב בחובל בחברו: ולא תחוס עיניך[14], פירושו שלא תחוס עליו בתשלומים, שלא תאמר עני הוא ושלא בכוונה חבל, ארחמנו[15], ואפילו רוצה החובל שיסמאו את עינו כדרך שסימא הוא את עין חברו, אין שומעים לו, שלמדים בגזרה שוה "הכאה" הכתובה באדם: ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו[16] – שמום על ידי הכאה בא[17] - מ"הכאה" הכתובה בבהמה: ומכה נפש בהמה ישלמנה נפש תחת נפש[18], מה הכאה האמורה בבהמה אינה אלא לתשלומים[19], אף הכאה האמורה באדם אינה אלא לתשלומים[20]. לימודים אחרים נאמרו על כך שעין תחת עין האמור בחובל, לתשלומים: ר' דוסתאי בן יהודה אמר שאין לומר שעין תחת עין ממש, שאם כן הרי שהיתה עינו של זה גדולה ועינו של זה קטנה – שראייתו של אחד טובה מראייתו של חברו[21] – אין מתקיים עין תחת עין, ואין לומר שאז משלם ממון, שהרי אמרה תורה: משפט אחד יהיה לכם[22], משפט השוה לכולכם[23]. ר' שמעון בן יוחאי אמר הרי שהיה סומא וסימא, קיטע וקיטע, חיגר וחיגר, אי אפשר לקיים בו עין תחת עין, והתורה אמרה משפט אחד, משפט השוה לכולכם[24]. דבי ר' ישמעאל אמרו שהכתוב "כן ינתן בו" מיותר, שהרי כבר נאמר "כאשר עשה כן יעשה לו", אלא שבא ללמדנו שמשלם ממון, שהוא דבר שיש בו נתינה[25]. דבי ר' חייא אמרו שהכתוב "יד ביד"[26], האמור בעדים-זוממים* - שהעידו על אדם שקטע יד חברו, ונמצאו זוממים - בא ללמד שמשלם ממון הניתן מיד ליד[27]. ר' אלעזר אמר שלמדים מהכתוב: "ומכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת"[28], הוקשו נזקי אדם לנזקי בהמה, מה נזקי בהמה לתשלומים, אף נזקי אדם לתשלומים[29]. ר' יצחק אמר שלמדים מחיוב כפר* בשור שהמית אדם, שאף על פי שנאמר: וגם בעליו יומת[30], משלם כופר, שנאמר: אם כפר יושת עליו[31], קל וחומר בחובל בחברו שלא נאמר בו מיתה, שאינו משלם אלא ממון[32]. בן עזאי אמר שלמדים מהכתוב: חבורה תחת חבורה[33], שחבורה היתה בכלל שאר חבלות, ויצאה ללמד על הכלל כולו, מה חבורה שנאמר בה תחת הרי הוא תשלומים, שהרי נאמר והכה איש את רעהו באבן או באגרף וגו' רק שבתו יתן ורפא ירפא[34] – ואם נעשה בו חבורה כמו שעשה לחברו, מה ישלם אחרי כן, הרי גם הוא צריך שבת וריפוי[35], ואין לומר שיענש יותר ממה שהזיק[36] - אף כל שנאמר בו תחת, הרי הוא תשלומים[37], ויש שכתבו בדעת ראשונים, שלא למדו מדרשה זו אלא שאף אם החובל רוצה שיסמאו את עינו כדרך שסימא עין חברו, אין שומעים לו – שעצם הדבר שהחובל משלם ממון למדו מהכתוב ולא תקחו כופר לנפש רוצח[38] - שכשם שתחת האמור בחבורה אינו אלא לתשלומים, ואף אם רוצה שיעשו לו חבורה כמו שעשה, אין שומעים לו, שהרי נאמר: רק שבתו יתן ורפא ירפא, הוא הדין לתחת האמור בעין ובשאר אברים, שאינו אלא לתשלומים[39]. רב אשי אמר שלמדים מהכתוב האמור באונס*: תחת אשר ענה[40], מה תחת האמור שם לתשלומים, אף עין תחת עין לתשלומים[41]. לגירסה שלפנינו בתלמוד, אף הכתוב: ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת[42], בחובל בחברו אמור, ויומת היינו שמשלם ממון[43], וכתבו ראשונים בטעם הדבר שצריכים שני כתובים ללמד שהחובל בחברו חייב בתשלומי נזק, שכשם שבמזיק בהמתו של חברו נאמרו שני כתובים לחייבו בתשלומים – ומכה נפש בהמה ישלמנה[44], ומכה בהמה ישלמנה[45] - אחד לממיתה, ואחד למזיקה ואינו ממיתה[46], אף באדם שחבל בחברו, הכתוב: ואיש כי יכה כל נפש אדם, בחובל בו בראשי אברים שאינם חוזרים אמור, שהוא כמכה נפש, וצריך עוד כתוב לחייבו במזיקו בלא שחסרו אבר[47].

אף לדעת ר' אליעזר שאמר עין תחת עין ממש[48], אין פירושו שנוטלים עינו של מזיק, אלא ששמים דמי עינו של מזיק ולא של ניזק[49], וזהו ממש, ששמים עינו של מזיק תחת עינו של ניזק[50], ויש שבארו דברי ר' אליעזר שמפרש הכתוב, שבדין היה לנו לסמות עינו של מזיק, אלא שפודה עצמו בממון[51], ולפיכך שמים במזיק, כתשלום כופר שלדעתו הוא דמי מזיק[52]. וכן כתבו ראשונים שאין אחד מן החכמים שיחלוק ויאמר שהמוציא עין חברו יוציאו את עינו[53], וכתבו עוד, שאף על פי שדברים אלו נראים מענין תורה שבכתב, וכולם מפורשים הם מפי משה רבנו מהר סיני, כולם הלכה למעשה הם בידינו, וכזה ראו אבותינו דנים בבית דינו של יהושע ובבית דינו של שמואל הרמתי, ובכל בית דין ובית דין שעמדו מימות משה רבנו ועד עכשיו[54], ומכל מקום אין חובל בחברו שמשלם ממון נקרא הלכה למשה מסיני, כיון שיש לו רמז במקרא[55]. ויש סוברים בדעת ר' אליעזר שאם נתכוין לחבול בחברו דנים עין תחת עין ממש, וכשאינו מתכוין הוא שמשלם ממון[56].

גדרו

בגדר חיובו של החובל בחברו לשלם ממון, יש מן הראשונים שכתבו, שהוא תחת מה שהיה ראוי לחסרו אבר או לחבול בו כמו שעשה לחברו[57], מדה כנגד מדה[58], וכחיוב כופר* הוא [59], וזהו שנאמר: כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו[60], והרי הוא אומר: ולא תקחו כופר לנפש רוצח[61], לרוצח בלבד הוא שאין כופר, אבל לחסרון אברים או לחבלות יש כופר[62], וכן יש שפירשו כוונת הכתוב: עין תחת עין[63], שכך היה ראוי שיעשה לו, אלא שמשלם ממון[64], ויש שכתבו בטעם הדבר שמשלם ממון, ואין מחסרים אברו כמו שעשה, שהוא מפני חסרון השערתנו, פן נוסיף ונסכל על המדה לאשמה בה[65]. ומן האחרונים שהוסיפו שאין לומר שחיוב תשלום נזק של חובל בחברו מחמת חסרון ממונו של הנחבל - כשאר תשלומי-נזק*, כגון של המזיק ממונו של חברו, שחיובם מחמת חסרון הממון[66] - שהרי אין בתשלום הנזק להשלים לו כל חסרונו[67], או לפי שלא חיסרו ממון, שאין דמים לבן חורין[68] - לסוברים כן[69] - ולהמכר לעבד אינו עומד[70], שאף למכור עצמו לעבד עברי, אסור[71], אלא גזרת הכתוב הוא לחייבו בתשלום הנזק[72], וכתשלומי בושת* וצער* שאינם השלמת חסרון ממון של הניזק[73], ולפיכך הוצרך כתוב בפני עצמו לחייבו בתשלום נזק, ואין ללמדו משאר תשלומי נזק[74], ולפיכך חייב בתשלום נזק אף בחבלה שאין בה פחת, לסוברים כן[75]. ויש שכתבו שאף שהיה מקום לחייבו משום חסרון ממון[76], אך מכיון שחייבתו תורה לשלם בתורת כופר, נפטר משאר חיובי ממון של הנזק[77]. ויש מצדדים לומר בדעת ראשונים - הסוברים ששמים דמי הנזק בעבד עברי, לפי שזה מה שנפסד הניזק, שאם היה צריך היה מוכר עצמו לעבד עברי[78] - שחסרון הממון של הנחבל הוא המחייב בתשלום נזק, כשאר תשלומי נזק[79].

קנס או ממון

חיוב הנזק, נחלקו ראשונים בגדרו אם קנס הוא, ואינו מתחייב על פי עצמו[80], או כשאר חיוב ממון הוא, ומתחייב על פי עצמו[81]: יש מן הראשונים שכתבו שקנס הוא[82], ואינו מתחייב על פי עצמו[83], ובארו אחרונים, שהוא משום שאין בחבלה חסרון כיס, שהרי אין הנחבל עומד למכירה[84], ועוד, שהוא משלם יותר ממה שהזיק, שאין דמים לבן חורין[85], ויש שכתבו שהוא לפי שנישום כעבד[86]. ומן האחרונים שכתבו בדעתם שאף על פי שאינו מתחייב על פי עצמו, כקנס, אינו קנס גמור – שאף אם יבואו עדים אחר הודאתו יהיה פטור, לסוברים כן[87] - אלא שאינו כשאר חיובי ממון, להתחייב על פי עצמו, שכיון שחיוב נזק בעיקרו הוא לחבול בו או לחסרו אבר כמו שעשה לחברו, אלא שפודה את עצמו בממון שהוא ככופר לראשי אברים[88], אינו מתחייב על פי הודאתו, שאין הודאת בעל דין מועילה אלא בחיוב ממון[89], ויש שכתבו שכיון שעיקר החיוב הוא לחבול בו כמו שעשה, אין הודאת בעל דין מועילה לכך, לפי שאינו "בעל דין" על גופו, שאין לו רשות בגופו כלל[90], ויש שכתבו שכיון שתשלום נזק הרי הוא ככופר האברים, אין חיובו של החובל נגמר אלא על ידי בית דין, ואין הודאת בעל דין מועילה אלא במקום שהחיוב חל מעצמו[91], ויש שכתבו שכיון שאין חיוב נזק מחמת חסרון הממון – שאילו חסרון הממון היה מחייבו, היה נאמן על חיוב הממון בלי להאמינו לסיבה שחייבתו[92] - אלא גזרת הכתוב הוא לחייבו על החבלה[93], הודאתו צריכה לברר גוף המעשה שיוכלו בית דין לחייבו על פיה, וכיון שאין-אדם-משים-עצמו-רשע*, אינו נאמן על החבלה[94]. וכן דייקו אחרונים מהכתובים האמורים בו: כן יעשה לו[95], כן ינתן בו[96], ולא נאמר "ישלם" – כשם שנאמר: ומכה בהמה ישלמנה[97] - שאינו כשאר חיוב ממון להתחייב על פי עצמו, אלא הוא חיוב על בית דין להגבותו[98]. ויש מן הראשונים שכתבו שחיוב נזק כשאר חיובי ממון הוא, ומתחייב אף על פי עצמו[99].

אונס ומפתה

תשלום הפגם של אונס* ומפתה* – שהוא תשלום נזק[100] – כתבו אחרונים בדעת ראשונים - הסוברים שאף על פי שאינו משלם נזק על פי עצמו[101], פגם משלם על פי עצמו[102] - שאינו מחמת החבלה כתשלום נזק של חובל בחברו - שהרי אין האב זוכה בתשלום הפגם דרך הבת משום הזכות שיש לו בבתו, אלא הוא זכות שהתורה זיכתה לאב עצמו[103] - אלא משום חסרון הממון שהיה יכול אביה לקבל בקידושיה[104], ויש שהוסיפו שבאונס ומפתה אין כלל חבלה המחייבתו, כיון שעשה בדרך תשמיש להנאתו[105], או משום שסופה להבעל[106], ועוד כתבו, שאין לומר שעיקר החיוב באונס ומפתה שיעשו לו כמו שעשה – כשאר חובל, לסוברים כן[107] – שהרי אינו שייך בו[108], והפסד הממון לבד הוא שמחייב בתשלום הפגם[109].

בדרך גרמי

וכן החובל בחברו בדרך גרמי*, יש שכתבו בדעת ראשונים - הסוברים שאינו משלם אלא נזק ופטור מארבעה-דברים*[110] - שכיון שאינו מעשה חבלה בידיים, אינו מתחייב משום מעשה החבלה – ולפיכך פטור מארבעה דברים, כשם שלענין רציחה* אינו חייב אלא על מעשה רציחה בידיים[111] – אלא משום חסרון הממון[112].

בעבד כנעני ובבת חברו

החובל בעבד כנעני – חבלה שיש בה פחת[113] – כתבו אחרונים שדמי הנזק שהאדון נוטל[114], הם כשאר תשלומי נזק של המזיק ממונו של חברו, שהעבד הוא כשורו וחמורו[115], וכן יש שמצדדים לומר, שאף החובל בבת חברו, דמי נזקה שהאב נוטל[116], כשאר תשלומי נזק הם, שהרי בידו למוכרה[117]. מעוכב-גט-שחרור* שחבלו בו, אין תשלום הנזק אלא כשאר חובל בחברו, שהרי אינו ממונו של רבו כשורו וחמורו[118], וכן עבד כנעני שחבלו בו חבלה שאין בה פחת - לסוברים שאף חבלה שאין בה פחת יש בה תשלומי נזק[119] - תשלום הנזק הרי הוא כשאר חובל בחברו[120]. ויש שכתבו שאף כל עבד כנעני שחבלו בו, תשלום הנזק הוא על החבלה ולא על חסרון הממון של רבו, שלדעתם כל חובל בחברו היה ראוי לחייבו על חסרון הממון של הנחבל, אלא שחיובו לשלם על החבלה ככופר, פוטרו משאר חיובי ממון[121], ואף החובל בעבד כנעני מתחייב לשלם על החבלה, ונפטר משאר חיובי ממון[122].

הנזק

כשלא חסרו אבר

החובל בחברו, אף אם לא חסרו אבר, חייב בתשלום הנזק[123]. אבר שנחבל וסופו לחזור, אלא שאינו ידוע שסופו לחזור – שאילו ידוע הוא שסופו לחזור, אין דמיו נפחתים כלל[124] - כגון שהכהו על ידו וצמתה – נתכווצה[125], כלשון הכתוב: צמתו בבור חיי[126] – שאינו יכול לעשות בידו מלאכה עד שתתרפא[127], וסופה לחזור, אף על פי שאם בא לימכר עכשיו, דמיו נפחתים מחמת כך[128], לפי שאין בני אדם בקיאים להכיר בידו אם סופה לחזור, ולא יכניסו עצמם בספק לקנותו כבריא ושולט בשתי ידיו[129], בתוספתא אמרו שאינו משלם אלא תשלום שבת[130], שכיון שסופה לחזור, אין זה חשוב נזק[131], ויש שהוסיפו, שכיון שאדם אינו עומד לימכר, אין להחשיב פחת הדמים אילו היה בא לימכר, לנזק, – שלא כבהמה שכיון שעומדת לימכר, אף חבלה שסופה לחזור, אם דמיה נפחתים מחמת כך, בכלל חיוב נזק הוא, לסוברים כן[132] - אלא בחבלה שאין סופה לחזור, גזרת הכתוב הוא לחייבו עליה, ואז שמים אותו כעבד שעומד לימכר[133]. ובתלמוד נחלקו אמוראים בדבר: לדעת רבא אין בו אלא תשלום שבת, ולדעת אביי יש בו אף תשלום נזק, ולדעת רבה ספק הוא[134]. הלכה, שאינו משלם אלא שבת[135], ויש מן הראשונים שפסקו כאביי שמשלם אף תשלום נזק[136]. וכתבו ראשונים שאין הדברים אמורים אלא במקום שסופו לחזור ממילא, ולפיכך אינו חשוב נזק, לסוברים כן, אבל במקום שאין סופו לחזור אלא על ידי שצריך לטרוח לבקש רופא ולהוציא הוצאות לרפואתו, חייב לשלם את הנזק שנפחת בשויו מחמת כך[137].

כשאין פחת

חבלה שאין בשומתה פחת בין כמה שהיה נמכר לעבד קודם החבלה, לכמה שנמכר לאחריה, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שאין עליה חיוב נזק, שכיון שתשלום נזק שמים לפי הפחת בין מה שהיה נמכר קודם החבלה לבין כמה שנמכר אחריה[138], במקום שאין פחת, אין מה שישלם[139]. אף בדעת הראשונים שכתבו שהחובל בבת קטנה של אחרים, נזק שאינו פוחת אותה מכספה, הרי הוא שלה[140], יש שכתבו שאין חיוב נזק במקום שאין פחת, וכוונתם לחבלה שאינה פוחתת אותה – שנזק שם נרדף הוא לחבלה - ולענין תשלום צער*, רפוי* ושבת*[141], או שכוונתם שאין בחבלה פחת לאביה – שאין החבלה מפחתת מכסף קידושין שיקבל עליה, ואף לא מכסף מכירתה לאמה, שעיקר מכירתה באופן שתתייעד[142], או שמשום שאין זה מכירה לעולם, אין מקפידים כל כך[143] - אבל יש בה פחת לעצמה, שעבד הנמכר בשוק, חבלה זו מפחתת במכירתו[144], וכן אף בדעת הראשונים שכתבו שהחובל בחברו, אפילו חסרו כשערה מעור בשרו, חייב בחמשה דברים, שהעור אינו חוזר אלא צלקת[145], יש שכתבו שלא חייבו אלא במקום שיש בו פחת[146]. ויש שכתבו לדעת ראשונים אלו שאף חבלה שאין בה פחת, יש בה תשלום נזק, והחובל בבת קטנה של אחרים, אפילו אין שום פחת בחבלה, חייב בתשלום נזק לבת, וכן המחסר כשערה מעור בשר חברו, אפילו אין בו פחת, חייב בתשלום נזק[147], שתשלום נזק, אינו על חסרון הממון של חברו, אלא חיוב על החבלה שחבל בחברו[148], ולדעתם, יש מצדדים לומר, ששומת הנזק במקום שאין פחת, היא לפי הממון שאדם כיוצא בו היה נוטל כדי שיחבלו בו כך, כשם ששמים תשלום צער[149]. האונס והמפתה, שחיוב תשלום נזק שלהם אינו משום חבלה אלא משום חסרון ממון[150], אינם חייבים בתשלום נזק אלא במקום שיש פחת[151].

מיתה

ההורג את חברו, אם חייב הוא בתשלום דמי הנהרג, נחלקו ראשונים: יש מן הראשונים שכתבו שחייב[152], שלדעתם לדברי הכל יש דמים לבן חורין[153], ולא אמרו שאין לו דמים[154], אלא לענין שאי אפשר לשום דמי הנזק בבן חורין, שאינו דבר הנמכר[155], ואף על פי שבדיני אדם אין לחייבו, שהרי חייב מיתה, וקם-ליה-בדרבה-מיניה* - ואפילו הרגו בשוגג[156] - מכל מקום הבא לצאת ידי שמים, יש לו לשלם דמי הנהרג ליורשיו[157], וכן אם תפסו יורשיו את דמיו מן ההורג, אין מוציאים מידם[158]. ויש מן הראשונים שהוסיפו שיש לחייבו בדמי הנהרג, לפי שמיתה בכלל שאר חבלות היא[159], והרי אפילו חרשו, נותן לו דמי כולו[160], כל שכן ההורגו[161]. ויש מן הראשונים הסוברים שמחלוקת אמוראים היא, אם יש חיוב דמים על הריגת אדם[162], ולהלכה אין בו חיוב דמים[163], שאין דמים לבן חורין[164], ובארו אחרונים בטעם הדבר שאין לחייבו כשאר חובל בחברו, שלא חידשה תורה חיוב נזק אלא בחובל בחברו, שהוא קיים, ואינו יכול להשתמש בגופו[165]. ומכל מקום ההורג עבד כנעני של חברו, לדברי הכל חייב לשלם – בדיני שמים, ובמקום שאינו חייב מיתה, אף בדיני אדם - דמי העבד לרבו, שהעבד הרי הוא כשורו וחמורו של רבו[166].

על ההורג את הטרפה, אם משלם דמיו ליורשיו – לסוברים שההורג את הבריא חייב בדיני שמים לשלם דמיו ליורשיו[167] – ע"ע טרפה (אדם)[168].

על אש ששרפה אדם עד שמת, אם חייב לשלם דמיו ליורשיו – לסוברים שההורג בידיים, חייב בתשלומי הנהרג[169] – ע"ע אש[170], וע' נזקי ממון.

שלא בדרך חבלה

על המזיק את חברו שלא בדרך חבלה, כגון האונס והמפתה, שאינו דרך חבלה, לסוברים כן[171], שאף הוא חייב בתשלומי נזק, אלא שחלוק הוא משאר תשלום נזק של חבלה שחיובו מחמת החבלה ולא משום חסרון ממון, לסוברים כן[172], ואילו המזיק שלא בדרך חבלה אין לחייבו אלא על חסרון הממון, עי' לעיל[173].

השומא

במזיק או בניזק

שומת דמי הנזק, נחלקו תנאים אם שמים בגופו של הניזק או של המזיק: לדעת תנא קמא שמים בגופו של הניזק, כמה היה יפה וכמה הוא יפה עכשיו[174], ולדעת ר' אליעזר שמים בגופו של מזיק[175], כמה הוא שוה לימכר עכשיו וכמה יהיה שוה בלא עין[176], שר' אליעזר מפרש הכתוב: עין תחת עין[177], ששמים את עינו של המזיק תחת עינו של הניזק[178], וביארו ראשונים בדעתו, שכיון שהתורה קראה לתשלום דמי הנזק כפר* – שדרשו מהכתוב לא תקחו כופר לנפש רוצח[179], לנפש רוצח אי אתה לוקח כופר, אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים שאינם חוזרים[180], וכן לסוברים שלמדים חיוב נזק בקל וחומר מחיוב כופר[181] - לפיכך שמים בגופו של מזיק, כתשלום כופר, שלדעתו הוא דמי מזיק[182], ויש שהוסיפו שר' אליעזר מפרש הכתוב, שהיה ראוי שיוציאו את עינו כמו שעשה לחברו[183], אלא שפודה את עין עצמו בממון, ולפיכך שמים במזיק[184]. יש מן הראשונים שכתבו בטעם הדבר שלר' אליעזר שמים בגופו של מזיק, שהוא כדי להרויח לניזק, שאילו ישומו בניזק, אף על פי שנסתמאה עינו, לא יפחתו כל כך בשומתו, כיון שעינו נראית שלמה, אבל אם ישומו במזיק כמה יהיה שוה בלא עין, יפחתו יותר בשומתו[185], ועוד כתבו, שלדעת ר' אליעזר אפילו הניזק אדם פחות והמזיק אדם משובח באומנות, שמים כמה אדם משובח כזה שוה עכשיו וכמה יהיה שוה בלא האבר שהחסיר לחברו[186]. החובל בחברו שלא בכוונה, יש מן האחרונים שכתבו שאף לר' אליעזר שמים בניזק, ש"עין תחת עין" האמור בפרשת "כי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה"[187], שלא נתכוון אלא להכות את חברו, אף לדעתו בניזק הוא, ולא אמר ששמים דמי עינו של מזיק, אלא במתכוון לחבול בחברו, שלמדים מהכתוב: ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו וכו'[188], שהיה ראוי לחבול בו כמו שעשה, אלא שפודה עצמו בממון[189]. להלכה, לעולם שמים בגופו של ניזק[190].

שומתו כעבד

סימא את עינו, קטע את ידו, שיבר את רגלו, רואים אותו כאילו הוא עבד נמכר בשוק, ושמים כמה היה יפה קודם הנזק וכמה הוא יפה עכשיו[191], וההפרש ביניהם ישלם החובל[192], שאין לשום כמה ממון יטול כדי שיקטעו לו ידו – וכשם ששמים תשלום צער*, כמה יטול כדי להצטער[193] - שבן דעת אפילו יתנו לו ממון רב לא יסכים שיקטעו את ידו[194]. וכתבו ראשונים שאין לשום כמה ממון יטול אדון בשביל קטיעת יד עבדו, וכך ישלם, שהרואה עבדו שלם, אין קוטע את ידו אלא בדמים מרובים, וממה שאמרה תורה: ובער בשדה אחר[195] – ובהמה שאכלה ערוגה אין שמים שווי אותה ערוגה בפני עצמה, אלא שמים אגב השדה, כמה נפחת שוויו בחסרון הערוגה[196] – למדים שיש להקל על המזיק בשומת תשלומי הנזק[197], ואף על פי שאדם המזיק בידים חמור יותר ממזיק על ידי ממונו[198], למדים בגזרה שוה "תחת נתינה ישלם כסף"[199], ששומת כל תשלומי הניזקים, שוים[200]. ויש שכתבו שאין ללמוד ממה שהקילה תורה בתשלומי נזק, שתשלומי חבלה אינם ככל תשלומי נזק[201], אלא שכך דין תשלום חבלה[202].

כעבד כנעני או עברי

שומא זו שרואים את הנחבל כאילו הוא עבד נמכר בשוק, כתבו ראשונים ששמים כעבד-כנעני* שנמכר לעולם[203], שאין לשומו כעבד-*עברי, שהרי עבד עברי אינו נמכר אלא לשש[204], וחבלה שחבל בו היא לעולם[205], ואין לשומו כעבד עברי שנמכר כמה פעמים לשש כל ימיו, שאם כן מפסיד מזיק, שערך שומת כמה מכירות לשש, הוא יותר מערך שומת מכירה פעם אחת לעולם[206]. אף בדעת הראשונים שביארו הטעם ששמים כעבד הנמכר בשוק, שהוא משום שזה מה שהפסידו, שאילו היה צריך היה מוכר את עצמו להיות עבד עברי[207], יש מן האחרונים שכתבו שסוברים הם ששמים כעבד כנעני, ולא באו אלא לבאר טעם צורת השומא בעבד העומד לימכר, שהוא משום הפסד הנחבל שהיה יכול למכור עצמו לעבד עברי[208]. ויש שכתבו בדעתם שהם חולקים וסוברים ששמים כעבד עברי[209], שאין לשום כעבד כנעני, כיון שהנחבל מופקע ממכירה זו[210], ושמים מכירת כמה פעמים לשש, כפי ערך שנותיו של אדם[211], ויש שכתבו שאין שמים אלא כמכירה אחת לשש, שיש לשום באופן שמקל על המזיק[212]. ויש שכתבו בדעתם שסוברים שעיקר הדין לשום כעבד כנעני, אלא שבמקום שאין הנחבל רוצה שישומו אותו כעבד כנעני, שמרגיש הוא זלזול בכך, שמים כעבד עברי[213].

כשויו אחר שיתרפא

שומת הנזק כמה יפה לימכר עבד עם חבלה זו, כתבו ראשונים שאינה אלא כשעה שיתרפא מהמכה[214], שאילו ישומו כשעת החולי יפסיד המזיק, שאין אדם רוצה לקנות אדון לעצמו, שיצטרך לשמש אותו עד שיתרפא, ושמא ימות[215], ועוד, שעל הפחת של ימי החולי משלם תשלומי שבת*[216]. אף במקום שאינו משלם רפוי* ושבת, כגון שחבל בשוגג[217], כתבו ראשונים שאין שמים את הנזק אלא כפי שיהיה שוה אחר שיתרפא - שלא כשור שהוזק, ששבת וריפוי שלו, בכלל תשלומי נזקו הם, ששמים כמה שוה לימכר בשעת החולי, וממילא השבת והריפוי בכלל, לסוברים כן[218] - שבאדם שהוזק על ידי חברו, גילתה תורה שאין הפחת של שעת החולי בכלל תשלום נזק, אלא בכלל תשלומי שבת וריפוי, ולפיכך אף במקום שפטור מהם, אין לחשב פחת זה בכלל תשלומי הנזק[219]. ויש מצדדים בדעת ראשונים, שסוברים ששומת הנזק היא כשעת החולי[220].

לפי מלאכתו

שומת הנזק, כתבו ראשונים ששמים בעבד הנמכר למלאכה כאותה מלאכה שעסק בה הנחבל[221] - לסוברים ששמים בגופו של ניזק[222] - שהרי חסרו ממון זה[223], וכגון שהיה הנחבל נוקב מרגליות, שמים בעבד הנוקב מרגליות כמה נפחתו דמיו מחמת החבלה, שאם קטע את ידו נזקו מרובה, ואם שבר את רגלו אינו מחסרו אלא דבר מועט, שהרי ראוי הוא למלאכתו הראשונה[224], ומכל מקום כתבו ראשונים שאף בשבר את רגלו אין פוחתים בשומת נזקו מכשומת עבד העומד לשמש את רבו בכל מה שמצוהו, ואף אם שומת הנזק של נוקב מרגליות פחותה - שכיון שראוי הוא למלאכתו הראשונה, אין רבו מקפיד כל כך על חסרון רגלו, ואדרבה יהיה קבוע יותר במלאכתו - שמסתבר שאין לו להפסיד באומנותו ומעלתו, שאם ירצה לא יעסוק במלאכה זו ויהיה כשאר אדם הנמכר לכל מיני תשמיש[225]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם, וכן יש מן האחרונים שכתבו, שאין מחלקים בשומת הנזק בדברים התלויים באומנות האדם ושכלו[226], שהרי הקילה תורה שאין שמים במעלת הנחבל אלא בדרך עבדות, ואפילו הנחבל בן מלך או חכם גדול, ולפיכך שמים כעבד שאינו יודע שום אומנות, רק לעבוד ולמשא, ולכל צרכי הבית, כדרך שאר העבדים[227], ואין שמים אלא במעלת גופו דברים פשוטים הנראים לעינים, כגון ארוך וחזק ויפה חן[228].

שיעורו

אין חיוב תשלום נזק, אלא במקום שיש בחבלה שיעור תשלומים של שוה פרוטה[229]. חבלה שאין בה שוה פרוטה, אלא שהוא מתנוון והולך ועכשיו יש בה שוה פרוטה, חייב בתשלום הנזק[230], ומכל מקום אינו מתחייב אלא לפי שעת האומד, שאם אמדו את החבלה שאין בה שוה פרוטה, ואחר כך התנוון עוד, ויש בה שוה פרוטה, פטור[231].

חרשו

חבל בחברו וחרשו – שהכהו באזנו, או שאחזו ותקע באזנו[232] - נותן לו דמי כולו[233], ששמים אותו כעבד – כמה היה שוה לימכר קודם שחרשו - ומשלם דמיו[234], לפי שאדם קץ בו[235], ואינו יכול לישא וליתן[236], ואינו ראוי לכלום[237], וכמת הוא חשוב[238]. ויש מן הראשונים שכתבו שדוקא חרשו אחר שקטע את ידו ושיבר את רגלו וסימא את עינו, אינו ראוי לכלום, אבל חרשו לבד, יש לו שווי[239]. היה בעל אומנות, כתבו ראשונים שאינו משלם דמי כולו, שעדיין ראוי הוא לאומנותו[240], ומכל מקום כתבו אחרונים בדעתם, שאין לפחות מדמי כולו אילו לא היה בעל אומנות, שאין לו להפסיד מחמת אומנותו, אלא במקום שהפחת לפי אומנותו, גדול מדמי כולו אילו לא היה בעל אומנות, משלם לו הפחת לפי אומנותו[241]. ויש שכתבו בדעתם שאם הפחת לפי אומנותו קטן מדמי כולו אילו לא היה בעל אומנות, אינו משלם אלא הפחת שלפי אומנותו[242], שכיון שראוי הוא לאומנותו, אין לחשבו כמת[243].

חרשו שנותן לו דמי כולו, כתבו אחרונים שהוא אף אם מדבר הוא, אלא שאינו שומע[244], ויש מן האחרונים שכתבו שאינו אלא באינו מדבר ואינו שומע, שכשוטה הוא[245].

התשלום

מיטב

תשלום נזק בכלל עשרים וארבעה אבות-נזיקין* הוא[246], ומשתלם מן היפה שבנכסיו – מיטב – כדין כל המזיקים[247]. על מקורו, ועל שאר פרטי דיני התשלום ששוה בהם תשלום נזק של החובל בחברו לשאר ניזקין, ע"ע תשלומי נזק.

אין לו לשלם

אף על פי שתשלום הנזק הרי הוא ככופר תחת מה שהיה ראוי לחבול בו כמו שחבל בחברו, לסוברים כן[248], אם אין לחובל ממון לשלם דמי היזקו, אין כורתים אברו, אלא דמי הנזק חוב הם עליו עד שתשיג ידו וישלם[249].

ליורשים

ההורג אדם, אם חייב בתשלומי דמיו ליורשיו לצאת ידי שמים, עי' לעיל[250].

על החובל בחברו ומת אחר כך, שמשלם ליורשיו, ואם הוא דוקא כשעמד בדין קודם שמת, ע"ע חובל[251].

מת החובל, אם גובים מיורשיו, ע"ע הנ"ל[252].

על פי עצמו

על המודה שחבל בחברו, שנחלקו ראשונים אם מתחייב לשלם על פי עצמו, כשאר חיובי ממון, או שכקנס הוא ואינו משלם על פי עצמו, וכן לסוברים שאינו משלם על פי עצמו, אם פטור אף כשבאו עדים אחר הודאתו, ככל מודה-בקנס* שאף אם באו עדים אחר הודאתו, פטור, לסוברים כן[253], או שמתחייב על פיהם, שאינו כקנס גמור, אלא שאינו יכול להתחייב על פי הודאתו, עי' לעיל[254], וע"ע חובל[255].

על תשלום הפגם באונס ומפתה, שלדברי הכל משלם על פי עצמו, שכיון שעיקרו להשלים חסרון ממון, כשאר תשלומי נזק הוא, וכן על תשלום נזק של עבד כנעני שחבלו בו, אם משלם על פי עצמו, ע"ע הנ"ל[256], ועי' לעיל[257].

על הזוכה בתשלום הנזק: בעבד כנעני שחבלו בו, בעבד עברי שחבלו בו, באשת איש, וכן בחובל בבניו או אחרים שחבלו בבתו, ועוד, ע"ע הנ"ל: הזוכה בתשלומים[258].

על החובל באשה ויצאו ילדיה ומתו, שמשלם דמי-ולדות* ושבח ולדות, למי משלם וכיצד שמים אותם, ע"ע דמי ולדות.

על אופנים שהחובל פטור מכל התשלומים ובכללם מתשלום נזק, כגון בחובל בחברו בשבת, או שהכה את אביו ואמו ועשה בהם חבורה, שכיון שחייב מיתה, פטור מן התשלומים, ע"ע חובל[259]. על הדינים הנוגעים למעשה החבלה המחייב בתשלומים, ע"ע הנ"ל[260].

על החובל ביוצא ליהרג שאינו משלם תשלום נזק, לפי שאדם הרוג ("גברא קטילא") הוא, ע"ע חובל[261].

על החובל בחרש, שיש סוברים שאינו חייב בתשלום נזק, לפי שהחרש אין לו דמים, ע"ע חרש[262].

על כך שאין דנים בחיוב נזק בזמן הזה כיון שאינו שכיח, ועל הנחבל שתפס מהחובל דמי נזקו, אם מוציאים מידו, ע"ע חובל[263].

הערות שוליים

  1. אסתר ח ד: כי אין הצר שוה בנזק המלך, דניאל ו ג; עזרא ד יג.
  2. דניאל ועזרא שם, וכ"כ ראב"ע אסתר שם, שהכתוב שם בל' ארמית, (ומציין לכתוב בדניאל שם).
  3. רש"י דניאל שם.
  4. ב"ק ב א: ארבעה אבות נזיקין, תשלומי נזק, וכן לאורך כל המסכת, ובהרבה מסכתות.
  5. עי' להלן: השומא, מח' תנאים אם שמים בגופו של מזיק או ניזק, והלכה ששמים בניזק, ואילו לסוברים ששמים בגופו של מזיק, אין לומר כן אלא באדם החובל בחברו ולא בממון שהזיקו, ועי' ציון 189 שאף לסוברים ששמים בגופו של מזיק, יש שכתבו שאינו אלא בחובל בחברו בכוונה.
  6. וע"ע נזקי ממון שי"ס שאף בדיני התשלום שוים הם, שאין החיוב משום חסרון ממון, אלא גזירת הכתוב הוא, עי' להלן ציון 67 ואילך, וע"ע הנ"ל שי"ס שחלוקים הם, וחיוב נזק כשממונו הזיק אדם, כשאר תשלומי נזק הוא.
  7. משנה ב"ק פג ב; רמב"ם חומ"ז פ"א ה"א; טוש"ע חו"מ תכ ג. על הטעם שאע"פ שעבר על לאו של "לא יוסיף", אין אומרים שילקה ולא ישלם, ועל מכה שאין בה שו"פ, שכיון שאינו משלם, לוקה עליה, ע"ע חובל: עונשו.
  8. שמות כא כד; ויקרא כד כ.
  9. גמ' שם ופד א; רמב"ם חומ"ז פ"א ה"ב, ועי' הכתב והקבלה שמות שם, שפי' פשוטו של מקרא שעין ראשון הוא האסון, ו"תחת עין" הוא החיוב למלאות חסרון העין דהיינו ממון, (והוא המשך לכתוב הקודם: ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש, שאם האסון עין, ונתת תחת עין), וכעי"ז פי' רש"ר הירש שם, ועי' שער בת רבים ויקרא שם, בשם הגר"א, ש"תחת עין" היינו האותיות פכ"ס שאחר אותיות תיבת עין וזהו "כסף". ועי' מורה נבוכים ח"ג פ' מא, ורמב"ן עה"ת שם, שעל דרך הפשט הפי' שנוטלים אברו של החובל כשם שעשה לחברו, ועי' ראב"ע וספורנו שם שכוונת הכתוב שכך היה ראוי שיעשה לו, ועי' ציון 64, ועי' ריקאנטי שם שנכתב כן לסוד גדול מאד, ועי' אגרות חזו"א ח"ג אגרת פב.
  10. במדבר לה לא.
  11. ברייתא שם; רמב"ם שם, ועי' ציונים 37, 39. ועי' ציון 59 ואילך, שי"ס שתשלום נזק הרי הוא ככופר האברים.
  12. ויקרא שם.
  13. רמב"ם שם ה"ג, ועי' ציון 57 ואילך, ועי' ראב"ע שהביא מרס"ג שהשיב לבן זוטא שהבי"ת במקום על, ופי' הכתוב כן ינתן עליו, וע"ש שבן זוטא הקשה לו מהכתוב כאשר עשה כן יעשה לו, עי' ציון 16, ורס"ג השיב שכוונת הכתוב שיעשה לו כגמולו, ולא אותו דבר שעשה, והוכיח כן מהכתוב בשמשון, ע"ש, וכ"כ רבנו בחיי שם, שפי' הכתוב, כאשר הרע כן ירעו לו.
  14. דברים יט כא, ומדרש תנאים שם, הובא ברמב"ם שם ה"ד.
  15. רמב"ם שם.
  16. ויקרא שם יט.
  17. רש"י ב"ק שם.
  18. שם יח.
  19. ע"ע אדם המזיק: איסורו וחיובו.
  20. ברייתא וגמ' שם, ולא הובא דין זה בפוסקים לבד ממאירי שם. ושם בגמ' שלולי הלימוד מהכתוב ולא תקחו כופר, היינו למדים בגז"ש ממכה אדם יומת, שנוטלים אברו. ועי' תוס' רבינו פרץ שם שהכתוב בא למעט שאינו תלוי ברצון הנחבל, ועי' מהרש"ל שם גיר' אחרת שבא למעט שאינו תלוי ביד ב"ד. ועי' תוס' שם ושא"ר שי"ג שלמדים כן מסמוכים ולא מג"ש, וע"ש שדחו, ועי' מרומי שדה שם, שאינו לא היקש ולא גז"ש, אלא דבר הלמד מעניינו הוא, שכשם שנפש תחת נפש האמור במכה בהמה, לתשלומים, אף עין תחת עין, לתשלומים.
  21. מנ"ש וחו"ב ב"ק שם, ושם שאין לפרש כפשוטו, לפי שאין חשיבות העין נמדדת בגודלה.
  22. ויקרא כד כב.
  23. ברייתא שם, וע"ש בגמ' שדחו שי"ל האור נטל והאור יטלו ממנו.
  24. ברייתא שם פד א, וע"ש בגמ' שדחו שי"ל במקום שאי אפשר א"א ופוטרים אותו, ועי' ירוש' שם פ"ח ה"א שהובא לימוד זה בסתם.
  25. ברייתא שם.
  26. דברים יט כא.
  27. ברייתא שם.
  28. ויקרא שם יח.
  29. מכילתא משפטים פרשה ח, ועי' תו"כ אמור פרק כ.
  30. שמות כא כט.
  31. שם ל.
  32. מכילתא שם.
  33. שמות שם כה.
  34. שם יח – יט.
  35. רמב"ן עה"ת שם כה.
  36. רלב"ג שם.
  37. מכילתא דרשב"י משפטים שם, והביאו דרשה זו בכור שור ורמב"ן ורלב"ג שם, (ועי' רמב"ן שם שלפשוטו של מקרא שנוטלים אברו של החובל, עי' ציון 9, היינו אומרים שהחובל בחברו מום קבוע, עושים לו כמו שעשה, ואינו משלם שבת וריפוי, ואין חובת תשלום שבת וריפוי, אלא בחבורה שלא ישאר ממנה רושם לכשיתרפא) וכ"כ מרכה"מ בד' רמב"ם שם ה"ה שהביא דרשה זו, ושם, שסובר הרמב"ם שזו דרשת ר"פ בשם רבא בגמ' שם פד א, וכ"מ במ"מ שם, ועי' תורה שלמה שם אות תלו ובמילואים, ועי' ציון 39. ועי' הערות למכילתא שם (אפשטיין) שהתוספת : מה תחת האמור בחבורה לתשלומים וכו' אינו מהמכילתא, ונוסף במדרש הגדול ע"פ הרמב"ם שם, ועי' תורה שלמה שם שדחה.
  38. עי' לעיל.
  39. רמב"ם שם ולח"מ שם בדעתו. ועי' לח"מ שם שתמה על שלא הביא הרמב"ם הלימוד שבגמ', עי' לעיל, ועי' מעשה רוקח שם שיישבו. ועי' ציון 37.
  40. דברים כב כט.
  41. גמ' שם, ועי' ציון 9. ועי' דק"ס וש"נ שלגיר' בכת"י רב אשי עצמו לא אמר אלא שלמדים גז"ש "תחת" "תחת", והגמ' מבארת דבריו מהיכן למדים, וע"ש שזו הגיר' הנכונה. ועי' נמוק"י שם בשם ירושלמי שאי"ז חשוב כדן גז"ש מעצמו, שכל דבר שיודעים בו שכן הוא האמת, אלא שלא נתברר לו סמך מן הכתוב, הרשות ביד כל אדם לדונה ולהביאה, וע"ע גז"ש ציון 90, ועי' תוס' שם ד"ה רב אשי. וע"ש בגמ' לימודים אחרים מר"ז בשם רבה ור"פ בשם רבא שנדחו בגמ', ועי' ציון 37 ממרכה"מ, ועי' רמב"ן שם שמיישב על מה שדחו בגמ' שם דברי ר"פ.
  42. ויקרא שם יז.
  43. עי' גמ' שם: והא כתיב ואיש כי יכה וגו', בממון, ועי' משך חכמה שם בבאור מה שקראו הכתוב בלשון מיתה. ועי' תוס' ורשב"א שם של"ג כן, שכתוב זה ברציחה אמור.
  44. ויקרא שם יח.
  45. שם כא.
  46. ראב"ד שבציון הבא, וע"ע אדם המזיק.
  47. ראב"ד שם פג ב, והובא בשמו ברשב"א שם, ועי' ציון 123.
  48. ברייתא שם פד א.
  49. רב אשי בגמ' שם, ועי' ציון 175 ואילך.
  50. רש"י שם, ועי' ראב"ד שם, וכ"כ נפש הגר בד' אונקלוס שמות שם שתרגם עינא חלף עינא, שתרגם כדעת ר"א רבו.
  51. זית רענן לילקוט שם. ועי' ציון 57 ואילך, שעצם הסברא שהיו צריכים לחסר אברו של החובל, והתורה פטרתו בממון נאמרה אף להלכה שמשלם דמי ניזק.
  52. תוס' שם ד"ה אלא. וע"ע כפר: שיעורו, מחלוקת תנאים אם כופר דמי ניזק או מזיק, ושלהלכה דמי ניזק. ועי' חזו"י ב"ק פ"ט ה"י, שמשמע מד' תוס' שם, שאף לסוברים שמשלם דמי ניזק, אפשר שהוא בתורת כופר, ועי' זכר יצחק ח"ב סי' מז אות ה, ועי' ציון 59.
  53. הקדמת הרמב"ם לפיהמ"ש ד"ה וכאשר אסף.
  54. רמב"ם חומ"ז שם ה"ו.
  55. הקדמת הרמב"ם שם, וע"ע הלכה למשה מסיני: גדרה.
  56. לקח טוב משפטים שם, וכ"ה הגיר' במכילתא שם בכת"י מובא בהערות (הורביץ, ושם הגיה ע"פ זה בגוף המכילתא). ועי' הגרי"פ פערלא לסה"מ לרס"ג פרשה כט, שלד' הלק"ט, ד"ה הוא, ואף לסוברים ששמים דמי עינו של ניזק, אינו אלא באינו מתכוון. ועי' גיר' הגר"א במכילתא, שאף במתכוון משלם ממון, ועי' מלבי"ם משפטים שם. ועי' ציון 188.
  57. רמב"ם חומ"ז פ"א ה"ג; ראב"ע שמות כא כד; ספורנו שם.
  58. ספורנו שם.
  59. רמב"ם שם וחזון יחזקאל ב"ק פ"ט ה"י ושבועות פ"ג ה"ו, ואבי עזרי שם, בדעתו, וראב"ע שם, ועי' חי' רי"ז הלוי במכתבים בסוה"ס עמ' 160, ולבוש מרדכי סי' כו, וזכר יצחק ח"ב סי' מז אות ה.
  60. ויקרא כד כ.
  61. במדבר לה לא.
  62. רמב"ם שם ע"פ ברייתא ב"ק פג ב. ועי' חידושי ר' שמואל שם סי' ד, שלשאר התנאים שלמדו מכתובים אחרים שמשלם ממון, עי' לעיל, י"ל שכשאר חיוב ממון הוא.
  63. שמות כא כד.
  64. ראב"ע שם; ספורנו שם, וכ"כ דורות ראשונים בד' אונקלוס שם שתרגם עינא חלף עינא. ועי' ציון 9.
  65. ספורנו שם, ועי' רבנו בחיי שם.
  66. ע"ע תשלומי נזק.
  67. חי' רא"ל מאלין סי' עה, וכ"כ לחם ושמלה בדעת אונקלוס שם שתרגם עינא חלף עינא, ולא תרגם תחות עינא, שהכסף הוא רק תמורה וחליפין, ואינו ממלא את החסר, ועי' דבר אברהם שבציון הבא, ועי' להלן: השומא.
  68. תו"ג מב ב; חזו"י שם לד' רמב"ם ומ"מ בדעתו נז"מ פ"י הי"ד, וכ"ה דעת השואל בדבר אברהם ח"ג סי' ט ד"ה ואשר נגעת, ועי' ציון 85. ועי' דבר אברהם שם שהוא עצמו פי' אין דמים לבן חורין, להיפך, שכל ממון שבעולם אין בו להשלים שויו של נפש אחת, וע' ציון הקודם.
  69. עי' להלן ציון 164, וע"ע אדם ציון 7. ועי' להלן ציון 153, דעת הסוברים שלד"ה יש דמים לבן חורין.
  70. או"ש חומ"ז פ"ה ה"ו ומכירה פכ"ג ה"ג; אהא"ז חומ"ז שם.
  71. ע"ע מוכר עצמו: איסור מכירת עצמו. אהא"ז שם. ועי' רש"י ב"ב יג א ד"ה ה"ג, ועי' ציון 206.
  72. תו"ג שם; חי' רח"ה טוען ונטען פ"ה ה"ב ד"ה אלא; חי' רא"ל מאלין שם.
  73. ע"ע. חי' רח"ה שם.
  74. עי' לעיל. חי' רא"ל שם.
  75. חי' רח"ה שם בדעת הרמב"ם, ועי' ציון 147 ואילך.
  76. עי' ציון 152 ואילך, דעת הסוברים שיש דמים לבן חורין.
  77. חידושי ר' שמואל ב"ק סי' ד אות ג, ושם הוכיח סברא זו מתשלום שלשים של עבד, ע"ע, שהמודה שהרג שורו את העבד, שנפטר מל' של עבד משום מודה בקנס, פטור אף מחיוב דמים, לפי שמעשה הנגיחה מחייב קנס אלא שהודאתו פטרתו, ובחיוב קנס עקרה תורה שאר חיובי ממון על העבד, וכ"כ רי"פ פערלא פר' יד, וחזו"א ב"ק יב ט, וע"ע נזקי ממון, וע' שור המועד וע' שלשים של עבד. וע"ע שבת, שי"ס שמטעם זה אע"פ שאינו משלם נזק ע"פ עצמו, לסוברים כן, עי' ציון 254 ואילך, מכל מקום אינו משלם שבת גדולה, ואע"פ שבמקום שאינו משלם נזק, משלם שבת גדולה, ע"ע הנ"ל, שכיון שיש את סיבת החיוב לתשלום נזק, נפטר משאר חיובים.
  78. עי' ציון 209 ואילך.
  79. רשימות שיעורים שם וקונטרסי שיעורים שם, ועי' רשימות שיעורים שם פה ב, שלסוברים ששמים לפי מלאכתו של הניזק, עי' ציון 221 ואילך, החיוב להשלים חסרונו של הניזק, כשאר תשלומי נזק, ועי' ציון 197.
  80. ע"ע מודה בקנס.
  81. ע"ע הודאת בעל דין.
  82. ר"י מיגאש שבועות מו ב, ועי' רמב"ן שם בדעתו, שנראה שכ"כ ע"פ גמ' ב"ק כז ב, שאמר ר"נ לר"ח: קנסא קא מגבית בבבל, וכ"כ מ"מ חומ"ז פ"ה ה"ו בד' רמב"ם שם, ודחו, שאין כוונת ר"נ קנס ממש, אלא שכיון שאינו שכיח, אין דנים אותו בבל, כקנס, וע"ע חובל ציון 922 ואילך; עי' רמב"ם טוען ונטען פ"א הט"ז ומ"מ שם.
  83. ר"י מיגאש שם; רמב"ם חומ"ז שם, ועי' טו"נ שם ומ"מ; סמ"ג עשין ע; רי"ו מישרים נל"א ח"ב; טור חו"מ צ.
  84. מרכה"מ סנהדרין פ"ה הי"ד, ועי' ציון 70. ועי' מרכה"מ שם, שאפילו אם משלם כמו שהזיק, במקום שאין חסרון כיס, חשוב קנס, וע"ע מודה בקנס ציון 513.
  85. אמרי הצבי ב"ק פד ב, ועי' ציונים 68, 69.
  86. ביאורי מהרש"ל לסמ"ג שם, ועי' ציון 226 שלד' מהרש"ל אין השומא תלויה במלאכתו של הנחבל, וא"כ אינו משלם כמו שהזיק. ועי' ב"ח חו"מ צ, שתשלום נזק חשוב קנס משום שצריך אומד גדול לשומו כעבד.
  87. ע"ע הנ"ל: כשאחר כך באו עדים, מחלוקת אמוראים, והלכה שפטור.
  88. עי' ציון 59.
  89. חזון יחזקאל ב"ק פ"ט ה"י.
  90. לאור ההלכה עמ' תטז (קול מבשר) ואילך, ע"פ שו"ע הרב ח"ה הל' נזקי גוף ונפש ס"ד, וע"ע אדם ציון 6, וע"ע הודאת בע"ד ציון 319.
  91. לבוש מרדכי ב"ק סי' כו (מג), וזכר יצחק ח"ב סי' מז אות ה, וע"ע הנ"ל ציון 320. ועי' לאור ההלכה שם שהשיג על דבריהם.
  92. אהא"ז דלהלן, וע"ע הנ"ל.
  93. עי' ציון 72.
  94. אהא"ז חומ"ז פ"ה ה"ו. ועי' פרישה חו"מ שם וחסדי דוד לתוספתא שם, שאף אם באו עדים אחר הודאתו פטור, ומשמע שסוברים שהוא קנס גמור.
  95. ויקרא כד יט.
  96. שם כ.
  97. שם כא.
  98. משך חכמה שם, ושם, שאינו כשבת וריפוי שכתוב בהם שבתו יתן ורפא ירפא, שהם חיוב ממון, וע"ע חובל וע' רפוי וע' שבת.
  99. ראב"ד טוען ונטען שם; רמב"ן שבועות שם, ושם הוכיח כן מגמ' ב"ק ד ב: בממונא קא מיירי, וכן מהגמ' שם פד ב, שאמרו שחיובי חובל ממונא הוא, וכ' עוד, שכ"ה פשוט בהרבה מקומות בתלמוד; מאירי שם; תרוה"ד פסקים סי' רח; מ"מ חומ"ז פ"ה ה"ו, ועי' ציון 79.
  100. עי' כתובות מ ב, וע"ע אונס ציון 40 וע' מפתה.
  101. עי' לעיל ציון 83, וע"ע חובל ציון 835 ואילך.
  102. ע"ע הנ"ל ציון 856, וע"ע מודה בקנס ציון 603. ועי' לעיל ציון 86 דעת הסוברים שתשלום נזק חשוב קנס משום שנישום כעבד, וא"כ לכאו' אף פגם ששמים כשפחה, עי' ציון 104, חשוב קנס, ועי' ביאורי מהרש"ל לסמ"ג עשין ע, שכיון שיש תשלום קנס מלבד הפגם, אין הפגם חשוב קנס, וצ"ב, ועי' מרכה"מ סנהדרין פ"ה הי"ד בל' שני שכ' שפגם חשוב קנס, ומ"מ משלם ע"פ עצמו, עי"ש הטעם.
  103. עי' חי' ר"ש שקאפ כתובות סי' לה וסי' מב אות ג. ועי' קה"י כתובות סו"ס לג שדחה.
  104. מרכה"מ סנהדרין פ"ה הי"ד; או"ש חומ"ז פ"ה ה"ו; אהא"ז שם, ושם שהטעם ששמים כשפחה שרבו רוצה להשיאה לעבדו, ע"ע אונס ציון 39 וע' מפתה, לפי שהוא דבר הידוע וניכר.
  105. חי' ר"ש שקאפ שם סי' לו אות א.
  106. לבוש מרדכי ב"ק סי' כו (מג), ועי' חזו"א חו"מ סי' יט אות ה. וע"ע חובל ציון 72 שי"ס שהמאנס עובר על "לא יוסיף" כשאר חובל, ועי"ש ציון 71, ועי' תרומת הכרי סי' תכד, ויונת אלם סי' ג.
  107. עי' ציון 57 ואילך.
  108. לבוש מרדכי שם וזכר יצחק ח"ב סי' מז אות ה.
  109. או"ש ולבוש מרדכי וזכר יצחק שם. על הטעם שמשלם גם בושת ובאנוסה אף צער, אע"פ שאין חייב ארבעה דברים אלא בחובל, עי' לבוש מרדכי שם, שכיון שלמדים מכתובים שיש חיובים נוספים לבד מהקנס, ע"ע אונס ציון 37 וע' מפותה, מסברא אלו חיובים כמו בחובל, ועי' חי' ר"ש שקאפ שם שהם בכלל תשלום נזק, שהרי שוכרים זונות בשוק ומשלמים להם עבור כל זה.
  110. עי' קצוה"ח חו"מ סי' שח ס"ק ב, שביאר כן דעת רמ"ה שהביאו הטור שם ח. ועי' חידושי ר' שמואל ב"ק סי' ד הערה י, שמהר"ן סנהדרין עז ב משמע שחייב אף בד' דברים, וע"ע גרמי ציון 280 ואילך, וע' חובל ציון 421 ואילך.
  111. ע"ע.
  112. חידושי ר' שמואל שם אות ז, ולשיטתו ששייך לחייב חובל משום חסרון הממון, עי' ציון 77.
  113. על חבלה שאין בה פחת, עי' להלן.
  114. ע"ע חובל ציון 656 ואילך.
  115. מנ"ח מ' מט אות כה, ע"פ רמב"ם נז"מ פ"י הי"ד, וכ"כ חזו"י ב"ק פ"ט ה"י וחי' רי"ז הלוי במכתבים בסוה"ס עמ' 160.
  116. ע"ע הנ"ל ציון 746 ואילך, אימתי האב מקבל דמי נזקה.
  117. ע"ע אמה העבריה. חזו"י שם, וע"פ זה מיושב מה שהק' החזו"א בגליונותיו על חי' רח"ה שם, שאם סיבת התשלום אינה חסרון הממון, מה הטעם שאביה מקבל נזקה ולא היא.
  118. מנ"ח שם, וע"ע מעוכב גט שחרור אם התשלום לרב או לעבד.
  119. עי' ציון 147.
  120. חזו"י שם.
  121. עי' ציון 77.
  122. חידושי ר' שמואל שם הערה ט וגיטין יב ב אות רלב. ולדבריו לכאו' ה"ה בחובל בבת חברו, ועי' ציון 117. ועי' חידושי ר' שמואל גיטין שם, שמצדד עוד שבחובל בעבדו של חברו אין שייך לחייבו כחובל בשורו, ועי' ברכ"ש ב"ק סי' כח.
  123. עי' ב"ק פו א דברי אביי שם בסופו לחזור, ואף לחולקים אינו אלא משום שסופו לחזור, ולא משום שאין חסרון אבר, עי' להלן; ראב"ד שם פג ב, והובא בשמו ברשב"א שם, ועי' רמב"ם חומ"ז פ"א ה"ג ופ"ב ה"ו, ועי' ציון 47.
  124. עי' ציון 128.
  125. רש"י ב"ק שם; ספר הערוך שם, וברש"י גיטין מב ב: יבשה. ועי' ירושלמי שם פ"ח ה"ג: וצבת, וכ"ה ברמב"ם שם פ"ב ה"ב ובטוש"ע חו"מ תכ ה, ועי' סמ"ע שם ס"ק ח שפי' התנפחה, מל' הכתוב: וצבתה בטנה (במדבר ה כז), ועי' מאירי שם: וצבתה או צמתה.
  126. איכה ג נג. הערוך שם.
  127. הערוך ופרי"ד ב"ק שם.
  128. גמ' ורש"י ושא"ר שם פה ב. ועי' ר"י מלוניל שם שכ' שאינו פוחת מדמיו, וצ"ע.
  129. תוס' שם ד"ה שבת; תשו' ריב"א באו"ז ב"מ פ"ו סי' רסב. ועי' שיירי קרבן נזיר פ"ט ה"ה, ורש"ש ב"ק פו א שמכך שאמרו שם בגילחו, היינו בעיין, משמע שדנים אף בידוע שסופו לחזור, שהרי ידוע לכל שהשער סופו לחזור, ויש לדחות שחוששים שגלחו בסם, שאמרו בגמ' שם שאין השער חוזר, ועי' ציון 220.
  130. פ"ט, וכ"ה בירושלמי שם, ועי' פנ"מ ומרה"פ שם. וע"ע שבת, שבמקום שאינו משלם נזק, נכלל בתשלומי שבת ביטולו ממלאכה שרגיל בה, (ומ"מ חלוק תשלום זה מתשלום נזק, ע"ע הנ"ל), שלא כשאר תשלומי שבת שאינם אלא שכר שמירת קישואים.
  131. גמ' שם ומלחמות ומאירי שם, לסוברים שם פו א, שאינו משלם נזק, עי' להלן. ועי' נתיה"מ סי' שמ ס"ק ג שבמקום שיש קצת חיסרון, כיון שמתחייב בתשלום נזק, שוב יש לו לשלם כל החיסרון.
  132. ע"ע נזקי ממון, מחלוקת ראשונים.
  133. תו"ג גיטין מב ב, ועי' ציון 68 ואילך.
  134. גמ' שם. ועי' יפ"ע שם שהק' על דברי אביי שהם לא כתוספתא שם, ועי' חזו"י שם, שהרבה תוספתות שנויים כאחד מן האמוראים שנחלקו בכך בתלמוד, ועי' מש"כ שם בסוף ההקדמה לתוספתא.
  135. רי"ף שם (לא א); רמב"ם חומ"ז שם; פרי"ד שם; רא"ש שם סי' ו; מאירי שם; טוש"ע שם.
  136. רבינו אפרים, הובא ברבינו יהונתן בשטמ"ק שם, ובמאירי שם בשם קצת חכמי ספרד, ושם, שהגמ' בגיטין שם א (לפי האב"א, שם ב) כאביי. ועי' רמב"ם שם פ"ד הי"ב שפסק כגמ' גיטין שם, אע"פ שפסק כרבא, עי' ציון הקודם, ועי' ס' המפתח (מהד' פרנקל) שם.
  137. תשו' ריב"א שם.
  138. עי' להלן: השומא.
  139. מ"מ חומ"ז פ"ב ה"ו; מים חיים (הובא בס' הליקוטים מהד' פרנקל) שם; בהגר"א חו"מ תכ ס"ק יט; חזו"א שם פ"ד הי"ד.
  140. רמב"ם שם.
  141. ע"ע חובל ציון 760 ואילך, וע' צער וע' רפוי וע' שבת. מים חיים וחזו"א שם, וכ"מ שסובר מ"מ שם שכ' שאין פחת אלא בפציעה בפנים, ולא תמה כלל על דברי הרמב"ם בפ"ד שם.
  142. או"ש דלהלן, וע"ע אמה העבריה ציון 11 ואילך.
  143. לבוש מרדכי דלהלן.
  144. לבוש מרדכי ב"ק סי' כז; אהא"ז טו"נ פ"ה ה"ב; או"ש חומ"ז שם.
  145. רמב"ם שם פ"ב ה"ו.
  146. עי' מ"מ שם; מים חיים שם וחזו"א שם. ועי' מ"מ שם שתמה על סתימת הרמב"ם, אע"פ שבגמ' ב"ק פח א מבואר שאין פחת אלא בפציעה בפנים, ועי' ב"ח שם ואו"ש שם שיישבו שלא אמרו אלא כלפי אביה אבל כלפי עצמה יש פחת.
  147. לח"מ שם, וים התלמוד ב"ק פג ב, ומפרשי הים שם אות ה, וחי' רח"ה טו"נ פ"ה ה"ב, וחזו"י ב"ק פ"ט ה"י ושבועות פ"ג ה"ו, בד' רמב"ם חומ"ז שם ופ"ד הי"ד. ועי' ים התלמוד שם שהוכיח כן מהחובל בחרש, שחייב לשלם נזקו, לסוברים כן, אע"פ שלא הפסיד לו כלום, ועי' ציון 262 דעת הסוברים שהחובל בחרש פטור, ועי' מפרשי הים שם שהרמב"ם הוציא דינו מגמ' גיטין מג ב: מי איכא עבדא דלא מזדבן לקנסא, שפי' הרמב"ם שהכוונה לנזקיו (שלד' הרמב"ם נזק הוא כקנס שאינו משלם ע"פ עצמו, עי' ציון??), ומוכח שאפי' אינו שוה כלום, משלם נזק.
  148. עי' ציון 67 ואילך.
  149. ע"ע צער. קונטרסי שיעורים ב"ק שיעור כא אות ד, ומנ"ש ב"ק פג ב. ושאר אחרונים שבציון הקודם לא ביארו כיצד שמים, ועי' קונטרסי שיעורים שם, שמצדד שיעשו השומא באופן אחר. ועי' ציון 194, הטעם שבמקום שיש פחת, אין שמים כן.
  150. עי' ציון 105 ואילך.
  151. קונטרסי שיעורים שם אות י. ועי' ציון 112 שי"ס שהמזיק בדרך גרמי אינו חייב אלא משום חסרון ממון, וא"כ אין לחייבו במקום שאין פחת.
  152. או"ז ח"ג ב"ק סי' רז ורח, והובא בהג"א ב"ק פ"ד סי' ד בסופו, וכ"כ ראב"ד נז"מ פ"י הי"ד לענין שור תם שהרג בן חורין, ועי' שו"ת מהר"ם שיק או"ח סי' רסח, וע"ע נזקי ממון.
  153. או"ז שם סי' רו, שלא נחלקו על רבה שם מג א, אלא אם יש חיוב כופר בשור שהרג שלא בכוונה, ולא בעיקר הדבר אם יש דמים לבן חורין, ועי"ש סי' שכג.
  154. עי' ב"ק פד א: בן חורין מי אית ליה דמי.
  155. או"ז שם שכג.
  156. ע"ע קלב"מ, שאף חייבי מיתות שוגגים, פטורים, ושם מקורו וטעמו.
  157. או"ז שם רז ורח והג"א שם.
  158. שם.
  159. רש"י שם מג א ד"ה לא דמים.
  160. עי' ציון 233 ואילך.
  161. או"ז שם רז.
  162. שטמ"ק שם מג ב בשם ר"פ, ומ"מ שם בד' רמב"ם שם, שסוברים שבזה נחלקו רבה ושאר אמוראים בב"ק שם, ועי' לבוש מרדכי סי' כו (מג) שבזה נחלקו רבה ואביי שם פד א.
  163. רמב"ם ומ"מ שם.
  164. מ"מ שם. ועי' קצוה"ח תה ס"ק א, שמצדד שלא פטר הרמב"ם מחיוב דמים אלא בשור תם, וע"ש תי ד.
  165. רי"פ פערלא פרשה יד.
  166. רמב"ם שם לענין שור תם שהרג עבד, ועי' מנ"ח מ' לד ו. וע"ע הנ"ל, שי"ס שבכל ענין אין חיוב דמים על עבד, ועי' לעיל ציון 122.
  167. עי' לעיל.
  168. ציון 449 ואילך.
  169. עי' לעיל.
  170. ציון 55.
  171. עי' ציון 106.
  172. עי' ציון 57 ואילך.
  173. עי' ציון 104 ואילך.
  174. משנה ב"ק פג ב, ועי' תוס' שם פד א ד"ה אלא ומהרש"א שם, שכן דעת כל התנאים בגמ' שם, שמביאים מקור לדברי המשנה שחיוב נזק הוא ממון.
  175. ברייתא שם פד א.
  176. רש"י וראב"ד שם.
  177. שמות כא כד.
  178. רב אשי שם ורש"י שם. ועי' ציון 9 פי' הכתוב לסוברים ששמים בגופו של ניזק.
  179. במדבר לה לא.
  180. עי' ציון 11.
  181. עי' ציון 32, ועי' יפ"ע שם, שסובר שר"א הוא שאמר כן במכילתא שם, וכ"ה בהגהות ובאורים למכילתא שנדפסו במהדו' ברכת הנצי"ב, (ועי' יפ"ע שם שכן הגיה הגר"א שם, ובטעות הביאו הגהתו על ר' יצחק השני, אבל לפנינו בהג' הגר"א לא הגיה כלל, אלא מוגה ע"פ כת"י, עי' מכילתא מהדו' הורביץ וגרבוז, ועי' ציון 189).
  182. ע"ע כפר: שעורו, מח' תנאים, ושלהלכה הוא דמי ניזק. תוס' שם, ועי' ציון 52.
  183. עי' ראב"ד שם; זית רענן לילקוט משפטים שם. ועי' ציון 64 שיש מפרשים הכתוב כן אף לסוברים ששמים בניזק.
  184. זי"ר שם.
  185. שטמ"ק שם בשם גאון.
  186. ראב"ד שם.
  187. שמות שם כב.
  188. ויקרא
  189. זי"ר שם, ע"פ מכילתא שם, ועי' גיר' זי"ר שם, שר"א הוא שאמר כן (ולא ר' יצחק כגיר' לפנינו) ולשי' בגמ', ועי' ציון 181. ועי' ציון 56 שי"ס שלא אמר ר' אליעזר שמשלם דמי מזיק אלא בחובל שלא בכוונה, אבל במתכוון דנים עין תחת עין ממש. ועי' הגה' הגר"א למכילתא שם, שלגיר' אין לחלק כלל בין מתכוון לשאינו מתכוון.
  190. רי"ף שם (ל א); רמב"ם חומ"ז פ"א ה"ב; טוש"ע חו"מ תכ טו.
  191. משנה ב"ק פג ב; רמב"ם חומ"ז פ"א ה"ב; טוש"ע חו"מ תכ טו.
  192. רמב"ם וטוש"ע שם.
  193. ע"ע: בצער שלא במקום נזק.
  194. עי' גמ' שם פד א לענין צער במקום נזק; ר"י מלוניל שם; מאירי שם.
  195. שמות כב ד.
  196. ע"ע תשלומי נזק.
  197. ע"ע הנ"ל. רא"ש שם פ"ח סי' א, וכ"מ בר"פ שם מז א, ובתוס' שם ד"ה וכן, ששומת תשלומי חבלות להקל על המזיק כשאר תשלומי נזק, ולפיכך היה להביאם בגמ' שם, ועי' רי"ז הלוי להלן, שמחלק בין תשלומי חבלות לשאר תשלומי נזק, וראייתו מכך שלא הובאו בגמ' שם. וע"ע הנ"ל שמטעם זה הקוטע יד עבדו של חברו, שמים כמה שנפחת משוויו בחיסרון היד, ואין שמים את היד בפ"ע, כמה אדם רוצה ליטול כדי לקטוע יד עבדו, שהרואה עבדו שלם אינו קוטע אלא בדמים מרובים.
  198. עי' תוס' שם ז א ד"ה שור רעהו.
  199. עי' גמ' שם ה א, וע' הנ"ל.
  200. רש"ש שם פג ב ומז א, ושם שאע"פ שכ' תוס' שם ו ב ד"ה שור רעהו, שלא נאמרה גז"ש זו אלא לענין מיטב, משמע מדבריהם שלא באו להוציא אלא פרטי חיוביהם כגון טמון וכלים ופסולי המוקדשים.
  201. עי' ציון 57 ואילך.
  202. חי' רי"ז הלוי בתשובות בסוה"ס עמ' 160.
  203. ר"י מלוניל שם פג ב; רא"ש ב"ק פ"ח סי' א, ועי' תור"פ שם מז א ד"ה וכן אתה, בתי' ב, וכ"כ בהגר"א חו"מ תכ טו, ע"פ רש"י ב"ב יג א ד"ה שאני הכא, וכ"כ הפלאה שבערכין ערכין ב א, בד' רמב"ם חומ"ז פ"א ה"ב. ועי' שושנים לדוד ב"ק פ"ח מ"א, והפלאה שבערכין שם, שמל' המשנה שם: כאילו הוא עבד נמכר בשוק, מוכח ששומתו בעבד כנעני, שהרי עבד עברי אינו נמכר בשוק, ע"ע עבד עברי, ועי' ציון 212.
  204. ע"ע.
  205. פלפ"ח שם, ורעק"א שם, בד' רא"ש שם.
  206. פלפ"ח שם, ורעק"א שם, בד' רא"ש שם. וע"ע מוכר עצמו ציון 179 ואילך, מחלוקת תנאים אם מוכר עצמו נמכר ליותר משש, וא"כ לסוברים שנמכר ליותר משש, לכאו' אפשר לשום במוכר עצמו, (אלא שיוצא ביובל, ע"ע הנ"ל, ועי' להלן), ועי' להלן, שאף לסוברים ששמים בעבד עברי, בנמכר לשש הוא, ועי' רא"ש שם שמשמע שכיון שיכול למכור עצמו לשש שש, אין להפסיד לו לשום במכירה לעולם, (ושלא כהבנת פלפ"ח ורעק"א בדבריו, שא"א למכרו לעולם), ועי' ציון 212.
  207. רש"י שם; פרי"ד שם; נמוק"י שם (ל א); רע"ב שם פ"ח מ"א.
  208. יש"ש שם סי' א, וכן נראה שפי' הגר"א שם שהביא רש"י בב"ב שם שאין לשום כעבד עברי, וכ"מ בר"י מלוניל שם שכ' ששמים כעבד נכרי, והוסיף הטעם כרש"י שם. ועי' מנ"ש שם שהעיר, שא"כ היה לרש"י לכתוב בפשיטות, שהיה יכול להשכיר עצמו למלאכה. ועי' מרומי שדה שם, שפי' כוונת רש"י שאע"פ ששמים בעבד כנעני, יש לשום לפי משפחתו ויחוסו של הנחבל.
  209. חי' אנשי שם (פג ב) אות א; פרישה חו"מ תכ יז ובסמ"ע שם ס"ק טז; פלפו"ח שם; מרה"פ לירושלמי שם פ"ח ה"ג; קצוה"ח שם ס"ק א וצה ס"ק ח; רעק"א שם.
  210. קצוה"ח שם; חי' רי"ז הלוי ערכין ב א.
  211. חי' אנשי שם ופלפו"ח ורעק"א שם.
  212. מרה"פ שם, ושם כ"כ אף בד' רמב"ם שם, ועי' ציון 203, ועי' ציון הבא. וע' בכורי שחר סי' כב, שפי' ששמים במוכר עצמו שנמכר ליותר משש, להלכה, ושמים מכירת ב' פעמים עד היובל, ולפי' מיושב ל' המשנה, כעבד נמכר בשוק, עי' ציון 203, לפי שמוכר עצמו נמכר בשוק, לסוברים כן, ע"ע מוכר עצמו ציון 140 ואילך, ועי' ציון 206.
  213. ב"ח שם, ושם שאז שמים לשש פעם אחת, וע"ש שהוכיח שאף דעת רש"י ששמים בעבד כנעני.
  214. מלחמות ב"ק פה ב (ל ב); תשו' ריב"א באו"ז ב"מ פ"ו סי' רסג.
  215. מלחמות שם.
  216. שם; תשו' ריב"א שם.
  217. ע"ע חובל ציון 447 ואילך, וע' רפוי וע' שבת.
  218. ע"ע נזקי ממון מח' ראשונים.
  219. ריב"א שם. ועי' תוס' גיטין מב ב, שבהמה חלוקה מאדם, שכיון שעומדת לימכר, שבת שלה הוא נזק, משא"כ אדם שאינו עומד לימכר.
  220. עי' מלחמות שם שסבר שכן ד' בעה"מ שם, והק' עליו, ובסוף דבריו מצדד שאף הוא אינו סובר כן, ועי' אחרונים שבציון 129 שאף באבר שידוע שסופו לחזור י"ס שמשלם נזק, ולכאו' אין מקום לומר כן אלא א"כ שמים כשעת החולי.
  221. רבינו יהונתן בשטמ"ק שם פג ב; ר' ברוך הספרדי (בשיטת הקדמונים) שם פה ב, ושם הוכיח כן ממה שאמרו בגמ' שם על תשלומי שבת, שמשלם כשומר קישואים, ע"ע, שמידת הדין לא לקתה (אף בנוקב מרגליות) שכבר נתן לו דמי ידו; פסקי רי"ד שם פג ב; רא"ש ב"ק פ"ח סי' ד. וכ"כ רמ"א חו"מ סי' תכ סט"ו להלכה.
  222. עי' ציון 175 ואילך, מחלוקת תנאים. רבינו יהונתן שם.
  223. רבינו יהונתן ופרי"ד שם.
  224. רא"ש שם, ועי' ציון הבא.
  225. שם, ועי' פרישה שם שדקדק בל' הרא"ש שאפשר שאף כששבר רגלו שומתו יתרה מסתם עבד, שיש אדון שרוצה שאף עבד נוקב מרגליות יהיה ראוי לכל מה שמצווהו, ומש"כ הרא"ש שאין מחסרו אלא דבר מועט, לא כ"כ אלא ביחס לקטע ידו.
  226. עי' רמב"ם חומ"ז פ"א ה"ב ורשימות שיעורים שם פה ב בדעתו, וכ"מ שפסק בשו"ע שם, ועי' רשימות שיעורים שם, שהרמב"ם לשיטתו שהתשלום אינו למלאות חסרון ממונו של הניזק, עי' ציון 57 ואילך; יש"ש שם סי' יא, ושם שמלבד הרא"ש אין אחד מהמפרשים שחילק.
  227. יש"ש שם.
  228. שם.
  229. מימרא של ריו"ח בכתובות לב ב וסנהדרין פה א ומכות ט א, על הכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה, לוקה; רמב"ם חומ"ז פ"ה ה"ג; טוש"ע חו"מ תכ ב. וע"ע חובל ציון 157 שהוא אף אם יש רק בכל החמשה דברים יחד ש"פ. ועי' אפיקי ים ח"ב סי' לט, שמצדד בחבלו שנים, שאם הנזק ש"פ חייבים לשלם אע"פ שכ"א ישלם פחות מש"פ, ומסתפק אם מ"מ ילקו.
  230. עי' ב"ק לד א: קרנא דתורך קבירא ביה, וע"ע נזקי ממון.
  231. עי' ב"ק צא א, ועי' עמודי אור סי' קטו. ויש לעיין במקום שנשתנה שיעור הנזק מחמת יוקר וזול, ולא מחמת כחש, אם משלם כשעת הנזק או כשעת העמדה בדין, וע"ע הנ"ל מח' אחרונים בממון שהוזק ונשתנה שיעור הנזק מחמת יוקר או זול, אם משלם כשעת העמדה בדין או כשעת הנזק, ולכאו' אף לסוברים שם שמשלם כשעת העמדה בדין, אינו אלא בממון שהוזק, שסוברים שחיובו לתקן הנזק, ולא באדם שהוזק שחיוב נזק שבו על מה שאינו חוזר (ומה שחוזר בכלל ריפוי הוא), ועי' חזו"א ב"ק ו ג.
  232. רמב"ם חומ"ז פ"ב הי"ב; מאירי ב"ק פה ב.
  233. גמ' שם.
  234. ר' ברוך הספרדי (בשיטת הקדמונים) שם; תורי"ד שם.
  235. ראב"ד שם, ועי' מאירי שם: שאינו מוצא מי שיקחהו לשום מלאכה כלל.
  236. ר' ברוך הספרדי שם.
  237. רש"י שם, ורמב"ם שם, וראב"ד ורשב"א שם.
  238. רשב"א שם, וכעי"ז בר' ברוך הספרדי שם: כאבן הוא חשוב.
  239. רבינו יהונתן בשיטמ"ק שם. ועי' תוס' ושא"ר שם שהוכיחו שאף חרשו לבד נותן דמי כולו.
  240. ר"י בתוס' שם ד"ה חרשו, ורא"ש שם סי' ה, ושם ושם, שבחרש זה אמרו שנידר ונערך, ע"ע ערכין, ושם בתוס', שר"ת חילק שבחרש בידי שמים הוא שאמרו שנידר ונערך.
  241. לבוש חו"מ תכ כה; פלפולא חריפתא שם אות ה; דג"מ שם, ועי' ציון 225 ואילך.
  242. ערוה"ש שם ס"ק לד, וכ"מ קצת דעת השו"ע שם, שבשאר חבלות סתם ולא פי' שמשלם לפי אומנותו, ומשמע ששמים כפי עבד שאינו בעל אומנות, עי' ציון 226, וא"כ מה טעם בחרשו, משלם לפי אומנותו, אלא אם נאמר שכיון שאינו חשוב כמת, אין סברא שישלם דמי כולו.
  243. ערוה"ש שם.
  244. נו"ב אה"ע קמא סי' נג.
  245. ע"ע חרש. הלכות קטנות ח"ב סי' נב. ושם, שאם אף כשמדבר ואינו שומע, משלם דמי כולו, כ"ש בסמא את עיניו.
  246. ב"ק ד ב, וע"ע אבות נזיקין ציון 23.
  247. שם ה א: כולן כאבות לשלם ממיטב.
  248. עי' ציון 59 ואילך.
  249. רמב"ן עה"ת שמות כא כד. וע"ע חובל ציון 245, שאף אינו לוקה משום לא יוסיף, משום שהוא לאו שניתן לתשלומים.
  250. ציון 152 ואילך.
  251. ציון 231 ואילך.
  252. ציון 285.
  253. ע"ע מודה בקנס: כשאחר כך באו עדים.
  254. ציון 82 ואילך.
  255. ציון 835 ואילך.
  256. ציון 856 ואילך, ושם שתשלום נזק בחובל בעבד כנעני חשוב ממון ולא קנס, ועי' ציון הבא. ועי' ציון 117 שיש מצדדים שהחובל בבת חברו, כשאר חיוב ממון הוא ומשלם על פי עצמו. ועי' חי' ר' שמואל שם, שהחובל בדרך גרמי משלם ע"פ עצמו, ועי' ציון 112. ועי' מנ"ח מ' נו אות טז, שהחובל ע"י אש, ע"ע ציון 7 ואילך, שי"ס שחשוב כחובל בידים, י"ל שמשלם ע"פ עצמו, משום שחיובו אף כממון המזיק, ע"ע הנ"ל ציון 12, וע"ע נזקי ממון, שי"ס שאף תשלום הנזק בממון המזיק אדם, אינו משלם ע"פ עצמו.
  257. עי' ציון 122 שי"ס שאף החובל בעבד כנעני כשאר חובל בחברו הוא, ולדבריהם אינו משלם ע"פ עצמו, ונראה שכ"ה אף לאחרונים שבציון 86.
  258. ציון 656 ואילך.
  259. ציון 248 ואילך.
  260. האומד, בגרמתו ובכחו, שלא בכוונה, בהבדלי רשויות ועוד.
  261. ציון 275 ואילך, ועי"ש לענין שאר ארבעה דברים.
  262. ציון 627.
  263. ציון 922 ואילך. ושם ציון 932 ואילך שי"ס שבזה"ז שאין סמוכים בא"י, דנים אפי' דינים שאינם שכיחים.