אנציקלופדיה תלמודית:נגעי בתים

הגדרת הערך - דיני נגע צרעת שנראה בבית.

פתיחה

ערך זה עוסק בדיני צרעת הבית, ובכלל זה באופנים שבהם מסגירים ומחליטים לטומאת נגעים בית שנראה בו נגע, וכן בדיני חליצת האבנים שבהם הנגע מהבית ונתיצת הבית כשהוחלט לטומאה, וכן איזה בית ראוי ליטמא בנגעים. על דיני הבית עצמו בזמן שהוא מוסגר או לאחר שהוחלט לטומאה, ובכלל זה דיני טומאתו וטומאת אבניו וטומאת הנכנס לתוכו, והאיסור ליהנות מאבנים שנחלצו ממנו ומאבניו ועציו ועפרו לאחר נתיצתו, ע"ע בית המנוגע. על החיוב להוציא את אבני בית-המנוגע* לאחר נתיצתו אל מחוץ למחנה, ע"ע שלוח מחנות. על טהרת בית המנוגע לאחר שנרפא מנגעו, ע"ע טהרת מצורע: בבית המנוגע.

המצוה וגדריה

המצוה

מצות-עשה* לעשות בנגעי בתים כמשפט הכתוב בתורה בפרשת צרעת הבית^[1], כגון לטמא בית שיש בו צרעת^[2], שנאמר: כי תבֹאו אל ארץ כנען אשר אני נֹתן לכם לאחֻזה ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחֻזתכם וגו'^[3]. המצוה כוללת את כל דיני צרעת הבית, ובכלל זה איזה בית צריך הסגר, ואיזה נתיצה בחלקו ואיזה נתיצה בכולו^[4], וכיצד ואיך נטמאים בתים בנגעים^[5].

במניין המצוות

דיני נגעי בתים יש ממוני המצוות שמונים אותם במנין-המצוות* כמצות עשה^[6]. ויש ממוני המצוות שמונים את פרשת נגעי בתים ביחד עם פרשת נגעי-בגדים* למצות עשה אחת^[7]. ויש ממוני המצוות שנראה מדבריהם שהם אינם מונים את פרשת נגעי בתים כמצות עשה בפני עצמה אלא כחלק ממצות עשה כללית של דיני נגעים^[8]. ויש ממוני המצוות שאינם מונים את דיני נגעי בתים כמצות עשה^[9], לשיטתם שאין למנות את משפטי הטומאות למצות עשה^[10]. על טהרת בית המנוגע, אם היא נמנית כמצות עשה בפני עצמה, ע"ע טהרת מצורע^[11].

טעמה והנהגתה

נגעי בתים אינם נוהגים בדרך הטבע אלא הם בדרך נס^[12], שנאמר: ונתתי נגע צרעת^[13], בהשגחתו ורצונו יתברך^[14], ובדרך הטבע לא יתכן שיימצא חולי צרעת שנגרם מעיפוש הדם והפסד הליחה בבתים שהם דוממים ואין להם לא דם ולא ליחה^[15], וכאשר יקרה באחד מישראל חטא ועון יתהוה כיעור בביתו, להראות כי השם סר מעליו^[16], ויחזור בתשובה קודם שתפגע הצרעת בבגדיו ובגופו^[17]. הטעם שאין נגעי בתים נוהגים אלא בארץ ישראל^[18], יש מן הראשונים סוברים שהוא מטעם זה שנגעי בתים הם בהשגחה מיוחדת, ולכן לא יבואו אלא במקום השראת השכינה שהוא בארץ ישראל^[19]. וכן הטעם שאין נגעי בתים נוהגים אלא לאחר כיבוש וחלוקה^[20], יש מן הראשונים סוברים שהוא מטעם זה, שרק לאחר כיבוש וחלוקה נתישבה דעתם עליהם לדעת את ה' ושרתה שכינה בתוכם^[21]. וכן הטעם שאין בתי גויים מיטמאים בנגעים^[22], יש מן הראשונים סוברים שהוא מטעם זה שנגעי בתים הם בהשגחה מיוחדת, ודוקא ישראל הם מושגחים באופן מיוחד^[23]. וכן הטעם שמעולם לא נמצא למעשה בית המנוגע, לסוברים כן^[24], יש מן הראשונים סוברים שהוא לפי שלא עלו הדורות למדרגה ראויה להשגחה מיוחדת זו^[25]. החטא המיוחד שעליו באים נגעי בתים, אמר רב שמואל בר נחמני אמר ר' יוחנן, וכן אמרו בתרגום שהוא גזל^[26], שנאמר: וצִוה הכֹּהן ופִנו את הבית^[27], הוא כנס ממון שאינו שלו, יבא הכהן ויפזר ממונו^[28]. ועוד אמרו שנגעי בתים באים על צרות העין^[29], שנאמר: ובא אשר לו הבית^[30], מי שמיוחד ביתו לו^[31], ואינו רוצה להשאיל כליו ואומר שאין לו, הקב"ה מפרסמו כשמפנה את ביתו^[32]. ועוד אמר רבי שנגעי בתים באים על גניבה ועל שבועת שקר, שנאמר: ובאה אל בית הגנב ואל בית הנשבע בשמי לשקר ולנה בתוך ביתו וכלתו ואת עציו ואת אבניו^[33], איזה דבר שמכלה עצים ואבנים, זו צרעת שצריך לנתוץ את עצי ואבני הבית^[34]. ויש מן הראשונים סוברים שהחטא המיוחד שעליו באים נגעי בתים הוא לשון-הרע*, כפי שהוא החטא שעליו באים שאר הנגעים^[35]. ור' שמעון בר יוחאי אמר במדרש שבשורה לישראל היא שבאים נגעים על בתיהם, שנאמר: ונתתי נגע צרעת^[36], לפי שהטמינו הכנענים את ממונם בכותלי בתיהם, וכשאדם סותר את ביתו בעקבות הנגע – במקום שדינו של הבית הוא בנתיצה^[37] - הוא מוצא את האוצרות המוטמנים בכתליו^[38]. ויש מן הראשונים סוברים שנגעי בתים הם בהשגחה לטובה מטעם אחר, לשמור את העומדים בבית מן המפולת, שישראל בבואם לארץ ישבו בבתים שלא נבנו על ידיהם, ואפשר שיהיו רעועים ונכונים לנפילה לרוב זמן הבניין, והם לא ידעו^[39]. בטעם שדינם של נגעי בתים קל יותר מדינם של נגעי בגדים, שבנגעי בגדים אם פשה הנגע בסוף שבוע ראשון או אפילו עמד בעיניו בסוף שבוע שני שורף את כל הבגד^[40], ואילו בנגעי בתים באופנים כאלו אינו נותץ את כל הבית אלא רק חולץ את האבנים שבהם הנגע^[41], ועוד שבנגעי בגדים אינו נותן לנגע יותר משני שבועות, ואם לא כהה הנגע שורף את כל הבגד^[42], ואילו בנגעי בתים פעמים שהוא מסגיר את הבית שלושה שבועות^[43], יש מן הראשונים סוברים שהוא לפי שבניגוד לבגד שהוא דבר קל ואין בו חיסרון ממון רב, ולכן לא חששה התורה עליו הרבה, הבית בנוי בקרקע והפסדו מרובה, ולכן חששה התורה בהפסדו^[44]. ויש מן הראשונים סוברים שאין הבדל בין נגעי בגדים לנגעי בתים בחיוב הסרת הנגע, אלא שבבגדים כל הבגד חשוב כאחד ולכן יש לשורפו כולו, ואילו אבנים הם חלקים מהבית, ולכן מספיק לחלוץ רק את אלו שבהם הנגע^[45].

מקומה

אין מצות נגעי בתים נוהגת אלא בארץ ישראל^[46], אבל חוץ לארץ אינה מיטמאה בנגעי בתים^[47], ואפילו בבתי ישראל^[48], שנאמר: כי תבֹאו אל ארץ כנען וגו' ונתתי נגע צרעת וגו'^[49], או שנאמר: אחֻזתכם^[50], וחוץ לארץ אינה אחוזתכם^[51]. ובטעם הדבר שחוץ לארץ אינה מיטמאה בנגעים, יש מן הראשונים סוברים שאין נגעי בתים חובת קרקע – שאינה נוהגת אלא בארץ ישראל^[52] – אלא שנגעי בתים הם בהשגחה מיוחדת - שאינם בדרך הטבע אלא בדרך נס^[53] - ולכן לא יבואו אלא בארץ הנבחרת שה' שוכן בתורה^[54]. ויש מן הראשונים סוברים שדיני נגעי בתים נוהגים דוקא בארץ ישראל לגודל מעלתה^[55], ועל כן הוזקקה להיות נקיה וטהורה^[56]. עבר-הירדן*, אמרו בתורת כהנים שאף הוא אינו מיטמא בנגעי בתים, שנאמר: אל הארץ^[57], הארץ המיוחדת^[58], וזוהי ארץ ישראל שהיא זבת חלב ודבש^[59], או שהכתוב אומר: ארץ כנען^[60], ודוקא הארץ שממערב לירדן היא הארץ המיוחדת להם^[61], ואף ארץ עמון ומואב – והיינו ארץ עמון ומואב שכבש סיחון, שחשובה זבת חלב ודבש^[62], או שהיא סמוכה לארץ המיוחדת^[63] – אינה מיטמאת בנגעים, שנאמר: אשר אני נותן לכם^[64], ולא עמון ומואב^[65], שאינם בכלל המתנה לאבות^[66]. על בית שחציו בארץ ישראל וחציו בחוץ לארץ, שאינו מיטמא בנגעים, עי' להלן^[67].

בירושלים

ירושלים, נחלקו תנאים אם היא מיטמאה בנגעי בתים: לדעת חכמים אינה מיטמאה^[68], שנאמר: ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחֻזתכם^[69], וירושלים אינה אחוזה^[70], לפי שלא נתחלקה לשבטים^[71], שכן היא מקום עבודה משותף לכל^[72], או שנאמר: ובא אשר לו הבית^[73], פרט לירושלים שהיא לכל השבטים^[74], ואינה שייכת לאיש מיוחד^[75]. ור' יהודה אומר שלא שמע אלא שרק מקום המקדש אינו מיטמא בנגעים^[76], שלדעתו ירושלים נתחלקה לשבטים^[77], ורק מקום המקדש לא נתחלק לשבטים^[78]. הלכה שאין ירושלים מיטמאת בנגעים^[79]. גגין-ועליות* של ירושלים, יש מן האחרונים מצדדים לומר שנתחלקו לשבטים ומיטמאים בנגעים, כפי ששאר עליות מיטמאות בנגעים^[80]. ויש מן האחרונים סוברים שאינם מיטמאים בנגעים, לפי שלדעתם אף גגים ועליות של ירושלים לא נתחלקו לשבטים^[81], ואפילו אם נתחלקו לשבטים, מכל מקום נאמר: ארץ אחֻזתכם^[82], והארץ עצמה שהעליות נמצאות מעליה לא נתחלקה לשבטים^[83].

זמנה

אין מצות נגעי בתים נוהגת אלא לאחר כיבוש הארץ וחלוקתה, שנאמר: לאחֻזה^[84], עד שיכבשו, ונאמר: ובא אשר לו הבית^[85], עד שיהא כל אחד מכיר את שלו^[86], והיינו לאחר חלוקת הארץ לשבטים, למשפחות ולגברים^[87], ואף על פי שבית השותפים מיטמא בנגעים למרות שאינו מיוחד לאדם אחד, לסוברים כן^[88], שונה הדין קודם חלוקת הארץ לכל אחד, לפי שלא נתברר לכל אחד חלקו מעולם^[89]. ובטעם לכך יש מן הראשונים סוברים שהוא מכיון שנגעי בתים הם בהשגחה מיוחדת – שאינם בדרך הטבע אלא בדרך נס^[90] - ורק לאחר כיבוש וחלוקה נתישבה דעתם עליהם לדעת את ה' ושרתה שכינה בתוכם^[91]. ויש מן הראשונים סוברים שנחלקו תנאים בדבר, ולדעת הסוברים שבית השותפים מיטמא בנגעים, מצות נגעי בתים נוהגת אף קודם שנחלקה הארץ לכל אחד ואחד מהגברים^[92].

בזמן הזה

מצות נגעי בתים, יש מן הראשונים סוברים שנוהגת בזמן הזה, אף על פי שאין בית המקדש קיים, ובלבד שיהיה כהן שראוי לראות נגעים^[93]. ואפילו במקומות שבטלה בהם קדושת הארץ בזמן הזה, כגון מקומות שכבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל - שקדושה ראשונה בטלה, לסוברים כן^[94] - יש מן הראשונים סוברים שנוהגת בהם מצות נגעי בתים, שמכל מקום אף בזמן הזה חשובים הם כארץ ישראל שמיטמאה בנגעים^[95], וכן אף בדעת הסוברים שקדושת הארץ לעניין חיוב מצוות התלויות בה בטלה בגלות טיטוס^[96], יש מן האחרונים סוברים שמצות נגעי בתים נוהגת בזמן הזה, שאף כשבטלה קדושתה יש לקרוא בבתי ארץ ישראל שביד ישראל: ארץ אחֻזתכם^[97]. ויש מן האחרונים סוברים שלאחר שבטלה קדושה ראשונה, אין נגעי בתים נוהגים במקומות שכבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל, לפי שהם חשובים כחוץ לארץ לכל דבר, שאינה מיטמאה בנגעי בתים^[98], וכן בדעת הסוברים שקדושת הארץ לעניין חיוב מצוות התלויות בה בטלה בגלות טיטוס^[99], יש מן האחרונים סוברים שאין מצות נגעי בתים נוהגת כלל בזמן הזה, שכשם שבטלה קדושתה לעניין שאר מצוות התלויות בה, כך בטלה לעניין נגעי בתים, ודינה כחוצה לארץ שאינה מיטמאה בנגעי בתים^[100].

אפשרותה למעשה

בית המנוגע, נחלקו בו תנאים אם אפשרי להיות במציאות: תנא קמא בתוספתא ובברייתא אמר שבית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב, דרוש וקבל שכר^[101], וכן לדעת ר' אלעזר בן ר' שמעון, שאמר שלעולם אין הבית טמא עד שיראה כשני גריסים על שתי אבנים, בשתי כתלים, בקרן זוית, ארכו כשני גריסים ורחבו כגריס^[102], ואי אפשר שיימצאו כל הדברים הללו^[103], בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב, דרוש וקבל שכר^[104], ויש מן הראשונים שנתנו טעם לכך שנגעי בתים לא היו, לפי שנגעי בתים הם בהשגחה מיוחדת - שאינם בדרך הטבע אלא בדרך נס^[105] - ולא הגיעו הדורות למדרגה כזו של השגחה^[106]. ור' אליעזר בן ר' צדוק^[107] אומר: מקום היה בתחום עזה והיו קורין אותו חורבתא סגירתא – חורבת מצורע, שנותץ משם בית המנוגע^[108] - וכן אמר רבי שמעון איש כפר עכו: פעם אחת הלכתי לגליל וראיתי מקום שמציינים אותו – שלא יאהילו עליו, שאבן מבית המנוגע מטמאת באהל, לסוברים כן^[109] - ואמרו אבנים מנוגעות פינו לשם^[110], וכן יש גורסים בדברי ר' יונתן – שאמר על כמה דברים שעליהם אמרו שלא היו ולא עתיד להיות, שהוא ראה אותם^[111] – שפינה בעצמו אבנים של בית המנוגע^[112].

על הכהן הכשר לראות נגעי בתים, ע"ע כהן^[113] וע' מראות נגעים.

על הסותר אבן שיש בה נגע, שעובר בלא-תעשה* של: הִשמר בנגע הצרעת^[114], ע"ע קוצץ בהרת.

הנגע

מראיתו

שני מראות הן לנגע שבבית, האחד הוא מראה ירקרק והשני הוא מראה אדמדם^[115], שנאמר: והנה הנגע בקירֹת הבית שקערורֹת ירקרקֹת או אדמדמֹת^[116], ועל מהותם של ירקרק ואדמדם, ע"ע מראות נגעים. ואין הנגע מטמא בנגעי בתים עד שיראה שוקע, שנאמר: שקערורֹת^[117], ועל מהותו של מראה כזה, ע"ע הנ"ל.

סיבת הגעתו

אין הנגע מטמא בנגעי בתים, אלא כשבא מאליו^[118], אבל נגע שבא באונס נחלקו בו תנאים: ר' שמעון^[119] אומר שאינו מטמא, שנאמר: ונתתי נגע צרעת^[120], פרט לנגעי אונסים^[121], ש"ונתתי" משמעו שהנגע בא מאליו^[122]. ונחלקו אמוראים: רבא אמר שדוקא נגע שבא על ידי שד אינו מטמא, אבל נגע שבא על ידי אדם מטמא^[123]. ורב פפא אמר שאף נגע שבא על ידי אדם, כשהגיע על ידי כשפים חשוב הוא כבא באונס ואינו מטמא^[124]. ומכל מקום, נגע שהגיע על ידי הכאה או כויה, אינו חשוב נגע הבא באונס, ומטמא אף לדעת ר' שמעון^[125], והוא הדין נגע שהגיע על ידי דלקה שאינו חשוב כאונס^[126], וכן נגע שהגיע על ידי מליחות או שאר דברים המזיקים את האבנים אינו חשוב כאונס^[127]. ובדעת ר' יהודה, שדרש את הכתוב "ונתתי" בעניין אחר^[128], יש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שהוא חולק וסובר שנגע הבא באונס מטמא^[129]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת גאונים, שלא שייך כלל מציאות של אונס בנגעי בתים, ואף ר' שמעון מודה בכך, שלא שייך אונס אלא על דבר שאפשר לבוא בדרך הטבע, ונגעי בתים אינם בדרך הטבע אלא בדרך נס^[130]. הלכה, יש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאף נגע הבא באונס מטמא^[131].

שיעורו

שיעורו של נגע המְטמא בנגעי בתים הוא שני גריסים^[132], והיינו שני גריסים אורך על גריס אחד רוחב^[133], שנאמר: וראה את הנגע והנה הנגע^[134], מלמד שאין הבית מיטמא אלא בשני גריסים^[135], שכיון שסתם נגע בשאר נגעים שיעורו כגריס^[136], ונאמר פעמיים נגע, והנגע השני הוא מיותר, שהיה לו לומר: וראה את הנגע והנה בקירות וגו', למדנו שצריך שני גריסים^[137], שכונת הכתוב היא לומר: וראה הכהן את הנגע שהוא גריס והנה נגע אחר עמו שהוא גריס אחר^[138]. ויש מן הראשונים סוברים שכיון שהנגע צריך להיות על שני אבנים, לסוברים כן^[139], ואין האבנים נקשרות בבניין באופן שיהיו לאבן אחת, לכן צריך שיהיה בכל אחת מהן שיעור נגע וביחד שני גריסים^[140]. ויש מן הראשונים סוברים ששיעור שני גריסים לטמא בנגעי בתים הוא הלכה-למשה-מסיני*^[141], וביארו אחרונים בדעתם שאף על פי שלמדוהו מן הכתוב, מכל מקום עיקרו הוא הלכה^[142]. ודוקא כששני הגריסים נמצאים במקום אחד, אבל גריס במקום אחד בבית וגריס במקום אחר, אינם מצטרפים לשני גריסים לטמא בנגעי בתים, כפי שאין שני חצאים מצטרפים לטמא בשאר נגעים^[143]. במה דברים אמורים שנגע בשיעור שני גריסים מטמא בנגעי בתים, כשהיו שני הגריסים זה בצד זה^[144], אבל היו שני הגריסים זה למעלה מזה, והיינו שגובה הנגע הוא שני גריסים, אבל רחבו לאורך קירות הבית אינו אלא גריס, יש מן האחרונים סוברים בדעת ר' אלעזר בן ר' שמעון שאינו מְטמא, כיון שלדעתו שני הגריסים צריכים להיות בשני קירות שונים^[145], ואף בדעת ר' עקיבא ור' ישמעאל הסוברים ששני הגריסים יכולים להיות על קיר אחד^[146], יש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים, שהם מודים שנגע שבו שני הגריסים זה למעלה מזה אינו מְטמא^[147]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים, שלר' עקיבא ור' ישמעאל נגע כזה מטמא^[148]. ומכל מקום, אף לסוברים שנגע שגובהו שני גריסים ורוחבו גריס מטמא, כשאין בו אורך של שני גריסים לא באורך ולא ברוחב, אף על פי שיש בשטח הנגע כדי לרבע בו שני גריסים, יש מן האחרונים סוברים בדעתם שאינו מטמא, וכפי שבשאר נגעים אין מצרפים את הרוחב לאורך כדי שיצא שיעור מרובע על מנת לטמא^[149].

מקומו

מקומו של הנגע המטמא בנגעי בתים הוא דוקא כשהוא נמצא בתוך הבית, אבל כשהוא מאחורי הבית אינו מטמא, שנאמר: בבית^[150], ומשמעו מבפנים^[151], או שנלמד מהייתור של הכתוב, שנאמר "בית" כמה פעמים, ולכן יש לדרשו^[152], או שנאמר בהסגר הבית לאחר ראיית הנגע: ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית^[153], ומכאן למדים שהנגע נוהג דוקא בתוך הבית ולא מאחוריו^[154].

מקומו בתוך הבית

מקומו של הנגע המטמא בתוך הבית, נחלקו בו תנאים: א) ר' ישמעאל אומר שהנגע מטמא בין כשנראה על אבן אחת ובין כשנראה על שני אבנים^[155], ואף על פי שנאמר: וחִלצו את האבנים^[156], והיינו שני אבנים, מכל מקום נאמר: ומראיהן שפל מן הקיר^[157], אפילו על אבן אחת^[158], שכן קיר משמעו אפילו כשיש בו אבן אחת^[159], או שכיון שהיה לכתוב לומר "בקיר" ואמר "מן הקיר", משמע אפילו על אבן אחת מן הקיר^[160], והכתוב המדבר על אבנים מלמדנו שאם נראה הנגע על שני אבנים, צריך לחלצן^[161], או שהמשכו של הכתוב הוא: אשר בהן הנגע, ולכן הכונה לאחת מהן, שלדעת ר' ישמעאל "הן" פירושו אחד^[162]. ב) ור' עקיבא אומר שאין הנגע מטמא עד שיראה על שני אבנים^[163], שנאמר: וחִלצו את האבנים אשר בהן הנגע^[164], אין פחות משתי אבנים^[165], שמיעוט רבים שנים^[166], ומה שאמר הכתוב: ומראיהן שפל מן הקיר^[167], בא ללמד אותנו שהנגע מטמא אפילו שתי האבנים הן בכותל אחד^[168]. ומכל מקום יש מן האחרונים סוברים בדעת ר' עקיבא, שאין צורך שיהיה גריס שלם על כל אבן, ואפילו עיקר הנגע על אבן אחת ומשהו על האבן השניה, מטמא^[169]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שלדעת ר' עקיבא צריך להיות גריס על כל אבן, שזהו שיעור נגע^[170]. ג) ור' אלעזר בר' שמעון אף הוא אומר שאין הנגע מטמא עד שיראה על שתי אבנים, אלא שהוא מצריך שאבנים אלו יהיו בשני כתלים שונים, באופן שהנגע יראה בזוית הבית^[171], שנאמר "קיר" – ומראיהן שפל מן הקיר^[172] - ונאמר "קירֹת" – והנה הנגע בקירֹת הבית^[173] - איזהו קיר שהוא כקירות, הוי אומר זה קרן זוית^[174], ששני הקירות סמוכים זה לזה ונראים כקיר אחד^[175], ובכל אחד מהכתלים יהיה גריס^[176], שזהו שיעור נגע^[177]. הלכה כר' עקיבא^[178], שהלכה כר' עקיבא מחברו^[179].

בתקרה

נגע שנראה בתקרת הבית, יש מן האחרונים מצדדים לומר בפירוש דברי המשנה שאינו מטמא בנגעים^[180], שנאמר: קירֹת^[181], או שאין הדרך לתת בתקרה אבנים בגודל של משוי שני אנשים – שהוא שיעור האבנים המיטמאות בנגעים, לסוברים כן^[182] - ולכן אף אם נתן אבנים כאלו, אין דרך בניין בכך^[183]. ויש מן האחרונים מצדדים לומר בפירוש דברי התוספתא שאף נגע שנראה בתקרה מטמא בנגעים^[184].

בבית הסתרים

אין הנגע מטמא בנגעי בתים אלא כשהוא נמצא על קיר הבית במקום גלוי, אבל נגע הנמצא בבית-הסתרים* של הבית אינו מטמא בנגעי בתים^[185], כפי שנגע הנמצא בבית הסתרים אינו מטמא בנגעי-אדם*^[186], והוקשו כל הנגעים זה לזה^[187], ולכן נגע שנראה בחורים ובסדקים של הבית אין נזקקים לו^[188], שדינם כבית הסתרים^[189], וכן נגע שנראה בין הנסר לכותל – שדרכם היה לכסות את הקיר בנסרים של עץ, כדי שהמשתפשף בקיר לא יתלכלך^[190] - ובין יריעה לקורות – שדרכם היה לפרוש יריעה מתחת לקורה של הגג מפני העפר הנושר^[191] - אין נזקקים לו^[192], שהרי הוא כנגע שנראה בבית הסתרים^[193]. סילק את הנסר ואת היריעה, דינו כבית הסתרים שנתגלה^[194], ויראה הנגע כבתחילה^[195].

בחומרים אחרים

נגע שנראה על חומר שאינו מהחומרים שבית העשוי מהם מיטמא בנגעים – כגון על שיש^[196] – אף על פי שהבית עצמו מיטמא בנגעים – שיש בו אבנים ועצים ועפר^[197] - אינו מטמא^[198]. במה דברים אמורים? כשאותו חומר עומד בפני עצמו בבית או שהוא משמש כחיפוי על האבנים ודרכו בכך^[199], אבל היה אותו חומר משמש כחיפוי על האבנים ואין דרכו בכך – כגון חיפוי של סלע או לבנים^[200] – יש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שנגע שנראה עליו מטמא^[201]. ויש מן האחרונים סוברים שאף נגע שנראה על חומר המשמש כחיפוי על האבנים ואין דרכו בכך, אינו מטמא^[202]. נראה הנגע בעצים ובעפר הבית – שהם חלק מהחומרים שבית העשוי מהם מיטמא בנגעים^[203] - יש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאינו מטמא, שלדעתם דוקא נגע שנראה באבני הבית מטמא^[204]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים בפירוש דברי התוספתא שאף נגע שנראה על בעצים ובעפר הבית מטמא^[205]. ויש מן האחרונים סוברים בפירוש דברי התוספתא שנגע שאינו נראה כלל באבנים אינו מטמא, אבל כשנראה באבנים פחות משיעור נגע – שהוא שני גריסים^[206] – ומה שנראה בעצים ובעפר משלימו לשיעור נגע, הרי הוא מטמא^[207]. ויש מן האחרונים סוברים שדוקא נגע הנראה על עפר המחובר לאבנים ועשוי כטיט עליהם מטמא, שכיון שהוא מחובר לאבנים כטיט, חשוב הוא כחלק מגוף האבנים^[208], מהם מצדדים לומר שאף חיפוי של עצים המחוברים לאבנים חשוב הוא כחלק מגוף האבנים ונגע הנראה עליהם מטמא^[209].

סדר ראיית בית המנוגע

סימני טומאה

שלושה סמני-טומאה* יש לנגעי בתים: ירקרק, אדמדם ופשיון^[210], שנאמר: שקערורֹת ירקרקֹת או אדמדמֹת^[211], ונאמר: והנה פשה הנגע בקירֹת הבית^[212]. על פרטי המראות של ירקרק ואדמדם, ע"ע מראות נגעים. על הפשיון והאופן בו הוא מטמא, עי' להלן: פשיון ופריחה^[213].

ההגדה לכהן

כיצד ראיית הבית? מי שנראה נגע בביתו עליו לבוא לכהן ולומר לו שראה כנגע בביתו^[214], בלשון ספק^[215], ואפילו הוא חכם ויודע ודאי שהוא נגע לא יאמר שראה נגע^[216], שנאמר: ובא אשר לו הבית והִגיד לכֹּהן לאמֹר כנגע נראה לי בבית^[217], ואף על פי שממילא אין הדבר תלוי בבעל הבית לטמא או לטהר אלא בכהן^[218], מכל מקום דרך ארץ הוא שלא יאמר אדם טומאה אפילו על דבר הברור לו^[219], או שדרך ארץ הוא כלפי הכהן, שלא יראה כאילו הוא מורה הוראה בפניו שצריך לטמא את הנגע^[220], או שכיון שאין הבית טמא עד שיטמאנו הכהן, שקר הוא להגיד שיש בו נגע^[221], או שמא לא יראה הכהן טומאה ויתבדה בעל הבית בדבריו^[222], או שלא יפתח את פיו לשטן, שאפשר שישתנה הבית לסימן טהרה קודם שיראהו הכהן^[223], או שאף על פי שאין כלי הבית נטמאים קודם ראיית הכהן, מכל מקום מכוער הדבר שהרי לפי דבריו הם טמאים^[224]. ויש מן האחרונים סוברים שכשאומר בעל הבית באופן ודאי שיש בבית נגע, הכהן חייב לטמאו עוד קודם שפינו ממנו את כליו^[225]. על הכהן לדקדק עם בעל הבית כיצד הגיע אליו הנגע, שנאמר: והגיד לכהן^[226], והגדה היא לשון ביאור ופירוש^[227].

ההולך לכהן

האדם שעליו מוטל ללכת לכהן ולומר לו על הנגע, הוא בעל הבית עצמו, ולא ישלח ביד שליח, שנאמר: ובא אשר לו הבית^[228], וממה שאמר הכתוב בא, ולא אמר: והגיד אשר לו הבית, משמע שהוא בעצמו צריך לבוא^[229], או ש"אשר לו" היינו דוקא האדם עצמו^[230]. בטעם לכך שצריך בעל הבית לבוא בעצמו לכהן, יש מן האחרונים סוברים שהוא כדי שיתבזה בבואו לפני הכהן^[231], ועוד שהכהן צריך לומר לבעל הבית דברי תוכחה^[232]. במה דברים אמורים? כשיכל בעל הבית לבוא בעצמו, אבל היה אנוס מלבוא, כגון שהוא זקן או חולה – ויש מן האחרונים מצדדים לומר שהוא הדין אישה, שכל כבודה בת מלך פנימה^[233] - אמרו בתורת כהנים שיכול הוא לשלוח שליח, שנאמר: ובא וגו' והגיד^[234], והיה יכול הכתוב לומר: ובא וגו' לאמר, אלא שרצה הכתוב לרבות שיש אופנים שיכול להגיד על ידי שליח^[235]. ויש מן הראשונים סוברים שאף זקן או חולה צריכים לבוא לכהן בעצמם^[236]. נראה הנגע בבית ששייך לכמה אנשים – כגון בית השותפים, שאף הוא מיטמא בנגעים, לסוברים כן^[237] – יש מן האחרונים סוברים שאין צריכים כולם ללכת לכהן, אלא די באחד מהם^[238].

תוכחת הכהן

קודם שהולך הכהן לראות את הבית, עליו להוכיח את בעל הבית שיחזור בתשובה, לפי שאין הנגעים באים אלא על חטא, לסוברים כן^[239], שנאמר: והגיד לכהן לאמר^[240], והמילה לאמר מיותרת, ורצה הכתוב לומר שעל הכהן לומר לבעל הבית^[241].

פינוי הבית

קודם שהכהן הולך לראות את הבית עליו לצוות שיפנו את הבית מכל מה שבתוכו, שנאמר: וצוה הכהן ופנו את הבית בטרם יבא הכהן לראות את הנגע ולא יטמא כל אשר בבית ואחר כן יבא הכהן לראות את הבית^[242]. הציווי צריך להיות על ידי הכהן עצמו, אבל הפינוי יכול להיות על ידי כל אדם, שנאמר: וצוה הכהן ופנו^[243]. בחיוב הפינוי ובדברים אותם צריכים לפנות, נחלקו תנאים, וראשונים ואחרונים בדעתם, וכמה דעות בדבר: א) לדעת ר' יהודה עליו לפנות את כל מה שיש בבית, ואפילו חבילי עצים וחבילי קנים^[244], שאינם מקבלים טומאה^[245], שגזירת הכתוב הוא ואינו מטעם שלא יטמאו כליו^[246], שלכך אמר הכתוב: ופנו את הבית^[247], ולא אמר מה יפנו^[248], או שלכך אמר הכתוב: כל אשר בבית^[249], לרבות אפילו דברים שאינם מקבלים טומאה^[250], או שלדעתו בנגעי בתים הכל מקבל טומאה, ואפילו דברים שאינם מקבלים טומאה בשאר טומאות, שהרי אפילו הבית עצמו מקבל טומאה^[251]. ואף בדעת ר' שמעון, שאומר שעסק הוא לפינוי^[252], יש סוברים שהוא מודה שצריך לפנות את כל כלי הבית, ואף דברים שאינם מקבלים טומאה, שהעסיקו הכתוב לפנות את הכל^[253], ושמא בין כך ילך הנגע מן הבית או יכהה צבעו בעקבות תשובתו של בעל הבית^[254], או שגזירת מלך הוא להטריחו בהן^[255], ואינו בא לחלוק על דברי ר' יהודה אלא לפרשם^[256], או שאף על פי שתמה על דברי ר' יהודה, לא נחלק עליו למעשה^[257], או שנחלק עליו בעניין אחר ולא בכך שצריך לפנות את הכל^[258]. ואף בדעת ר' מאיר, שאומר שחסה התורה על כלי חרס – שאין להם טהרה במקוה^[259] - שאילו שאר כליו אף כשייטמאו יוכל להטבילם ולטהרם^[260], יש סוברים שאינו חולק למעשה^[261], ולא בא אלא לומר כמה גדולים רחמי הבורא אפילו על החוטא^[262]. ואף בדעת רבי, שנחלק על ר' יהודה אם ממתינים בראיית הנגע לצורך דבר הרשות^[263], יש סוברים שהוא מודה שצריך לפנות את כל הבית^[264]. ואף בדעת חכמים, שנחלקו על סומכוס הסובר שדבר המיטמא בנגעים אין מסככים בו^[265], יש סוברים שנחלקו מטעם שכל דבר מיטמא בנגעים לדעתם, ולכן צריך לפנות את כל הבית^[266]. ב) ויש שנראה מדבריהם בדעת ר' שמעון שעליו לפנות את כל כליו – המקבלים טומאה^[267] - אבל אינו צריך לפנות חבילי עצים וחבילי קנים^[268], שהרי אינם מקבלים טומאה^[269], והדבר יטרידו מלעסוק בפינוי כליו^[270]. ג) ויש סוברים בדעת ר' מאיר שצריך לפנות רק דברים המקבלים טומאה ושאין דרך לטהרם לאחר שנטמאו, שעליהם חסה התורה^[271], ולא הוצרך הכתוב לומר מה יפנה, שהדבר נלמד מכונת הכתוב^[272], ויש סוברים שאף ר' שמעון מודה בדבר^[273]. ד) ויש סוברים בדעת ר' מאיר שאין חובה לפנות את כליו מהבית, אלא עצה טובה היא לו לפנות את כליו קודם שיבוא הכהן, ואם ברצונו לומר שאי אפשר לו בטובה זו, רשאי^[274], שלא מצינו בשום מקום שלא יהיה האדם רשאי לטמא את כליו^[275]. הלכה, נחלקו ראשונים: יש פוסקים שיש לפנות את כל מה שבבית, ואפילו חבילי עצים וחבילי קנים^[276], שלדעתם לא נחלקו תנאים בדבר^[277], או שאף על פי שנחלקו, מכל מקום אחד מהתנאים – ר' שמעון^[278] או ר' מאיר^[279] – מודה לר' יהודה, והלכה כרבים^[280], או שכיון שרבי סובר כן אף הוא, לסוברים כן^[281], הלכה כרבי מחברו^[282], או שכיון שחכמים סוברים כן אף הם, לסוברים כן^[283], הלכה כחכמים^[284]. ויש פוסקים שאין צורך לפנות אלא כלי חרס^[285], שלדעתם ר' שמעון ור' מאיר סוברים כן^[286], והלכה כרבים^[287].

הסגרת הבית בתחילתו

אחרי שרואה הכהן את הנגע – על אופן הראיה, ועל דינו של בית אפל, שאין הנגע שבו נראה ללא שידליקו בתוכו נר, ע"ע מראות נגעים. על הזמנים שבהם רואים את הנגע, ע"ע הנ"ל - עליו להסגיר את הבית למשך שבעה ימים^[288], שנאמר: וראה את הנגע וגו' והסגיר את הבית שבעה ימים^[289]. במהותו של ההסגר, נחלקו ראשונים ואחרונים בדעת ראשונים: יש סוברים שהוא הסגר בדיבורו של הכהן שהבית מוסגר^[290], וכמשמעותו של הסגר בשאר נגעים^[291]. ויש סוברים שההסגר הוא סגירת דלת הבית^[292]. ויש שנראה מדבריהם שההסגר צריך להיות הן בדיבור והן בסגירת דלת הבית^[293].

מקום ההסגר

אין הכהן מסגיר את הבית המנוגע כשהוא בביתו – לסוברים שההסגר הוא סגירת דלת הבית המנוגע^[294], באמצעות חבל ארוך שמגיע מבית הכהן עד דלת הבית המנוגע^[295], או באמצעות שליח^[296], ולסוברים שההסגר נעשה באמירה^[297], שממתין הכהן באמירתו עד שמגיע לביתו^[298] - ולא כשהוא בתוך הבית המנוגע, אלא עומד על פתח הבית המנוגע ומסגירו^[299], שנאמר: ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר וגו'^[300], והיה די לו לומר ויצא הכהן^[301]. ובטעם לכך שאין הכהן רשאי להמתין מלהסגיר את הבית המנוגע עד שיגיע לביתו, יש מן האחרונים סוברים שהוא אינו רשאי לשתוק מלפסוק את דינו של הבית מיד כשיכול לעשות כן בלי להיטמא^[302]. ויש מן הראשונים סוברים שהוא הדין שיכול הכהן להסגיר את הבית בדרך הליכתו לביתו^[303], ובלבד שיעשה כן קודם שיגיע לביתו^[304]. ולא יעמוד הכהן תחת המשקוף – היינו על מפתן הבית המנוגע^[305] - ויסגיר את הבית, אלא יצא לגמרי מהבית ויעמוד בצד המשקוף ויסגיר^[306], שנאמר: מן הבית^[307], עד שיעקר מכולו^[308]. ומכל מקום, אף במקום בו הלך הכהן לביתו ורק לאחר מכן הסגיר את הבית המנוגע או שעמד תחת המשקוף של הבית המנוגע והסגירו, הבית מוסגר^[309], שנאמר: והסגיר את הבית^[310] - בלשון עבר, היינו אף קודם ליציאתו^[311], או שלא נאמר היכן יסגיר^[312], או שהריבוי "את הבית" מיותר, ומלמד שהיכן שיסגירו מוסגר^[313] - מכל מקום^[314], אלא שלא קיים מצוה^[315]. הסגיר הכהן את הנגע כשהוא בתוך הבית המנוגע, יש מן הראשונים סוברים שהוא מוסגר^[316]. ויש מן הראשונים סוברים שאינו מוסגר^[317], כיון שלא קיים כלל את עיקר הכתוב המחיבו לצאת מן הבית^[318].

הסגרה באמצעות שליח

הסגרת הבית באמצעות שליח – לסוברים שההסגר הוא סגירת דלת הבית המנוגע^[319] – יש מן האחרונים סוברים שהיא אסורה, שנאמר: והסגיר את הבית^[320], ולא נאמר: וצוה הכהן והסגירו את הבית, שעליו למהר להסגירו כדי שלא ייכנס אדם וייטמא, וכשיצוה לאחרים הם עלולים להתעצל ולהשתהות ותתרבה הטומאה^[321]. ויש מן האחרונים סוברים שמותר להסגיר את הבית באמצעות שליח – כשהכהן שראה את הנגע נמצא בעצמו בסמוך לבית^[322] – ובלבד שאף השליח עצמו הוא כהן^[323].

בסוף השבוע הראשון

בית שנראה בו נגע והסגירו אותו, ביום השביעי להסגרו רואה הכהן שוב את הבית^[324], שנאמר: ושב הכהן ביום השביעי וראה^[325]. אם פשה הנגע בבית, חולץ את האבנים שבהן הנגע וקוצה את העפר שסביבן אל מחוץ לעיר ומביא אבנים אחרות במקום האבנים שנחלצו וטח את הבית ומסגירו שבוע שני^[326], שנאמר: והִנה פשה הנגע בקירֹת הבית וצִוה הכֹּהן וחִלצו את האבנים אשר בהן הנגע והשליכו אתהן אל מחוץ לעיר אל מקום טמא, ואת הבית יקצִע מבית סביב ושפכו את העפר אשר הקצו אל מחוץ לעיר אל מקום טמא ולקחו אבנים אחרות והביאו אל תחת האבנים ועפר אחר יקח וטח את הבית^[327], ועל הפשיון והאופנים שבהם הוא חשוב פשיון, עי' להלן: פשיון ופריחה, ועל החליצה ודיניה, עי' להלן: החליצה ודיניה. כהה הנגע – והיינו ששינה מראהו מירקרק לירוק או מאדמדם לאדום, אבל אם כהה מעט ועדיין הוא ירקרק או אדמדם, אינו חשוב כהה^[328] - או הלך לגמרי – ואפילו כהה או הלך חלקו באופן שנשארו בו פחות משני גריסים^[329] - קולף את מקום הנגע - היינו שמסיר את הטיח מהמקום שבו היה הנגע^[330], ויש סוברים שאף טח את מקום הנגע מחדש^[331] - והבית טהור^[332], ולמדים שצריך קליפה מכל מקום, ממה שאמר הכתוב: אחרי הִטֹחַ את הבית וטהר הכהן את הבית^[333], אין טהרה אלא לאחר טיחה, ואין טיחה אלא אחרי קליפה^[334], או שנאמר: וטִהר את הבית כי נרפא הנגע^[335], אין טהרה של הבית אלא לאחר מעשה של ריפוי, והיינו קליפה וטיחה^[336], או שיש ללמוד נגעי בתים מנגעי בגדים, שכפי שבנגעי בגדים אפילו כשהלך הנגע לגמרי, אין הבגד טהור מאליו ללא כיבוס^[337], כך בנגעי בתים אפילו הלך הנגע לגמרי אין הבית טהור מאליו, וקליפה בבית היא כמו כיבוס בבגד^[338]. עמד הנגע בעיניו, מסגירו שבוע נוסף כפי שהוא^[339].

בסוף שבוע שני לאחר הסגר

במקום בו עמד הנגע בעיניו והסגירוהו למשך שבוע נוסף^[340], בא הכהן בסוף השבוע השני – היינו ביום השלושה עשר מתחילת הסגרו הראשון^[341] – ורואה את הבית שוב, אם פשה הנגע או אפילו עמד בעיניו, דינו שחולץ וקוצה וטח – כדין הבית כשפשה הנגע בסוף השבוע הראשון^[342] – ומסגירו למשך שבוע נוסף^[343], שנאמר בפשיון: ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית^[344], וכתוב זה אינו אמור במקומו בנגע החוזר לאחר חליצה, שהרי חזרה אינה צריכה פשיון^[345], ואף אינו אמור בפשיון בסוף השבוע הראשון - שהרי כבר קודם לכן דיבר הכתוב על דינו של פשיון בסוף השבוע הראשון^[346] - אלא אמור בעומד בסוף השבוע הראשון ופושה בסוף השבוע השני, ולמדים - בגזרה שוה^[347] - מהכתוב: "ושב הכהן" - שאמור בפושה בסוף השבוע הראשון^[348] - לכתוב: "ובא הכהן" - שאמור בסוף השבוע השני^[349] - וזו היא שיבה זו היא ביאה – שאף על פי שאין זו אותה מילה, מכל מקום הכל אמור בביאת הכהן מביתו לבית המנוגע^[350], או שאף הביאה שבסוף השבוע השני, שיבה היא^[351] - מה שיבה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע – שזהו דינו של נגע שפושה בסוף השבוע הראשון^[352] - אף ביאה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע^[353], וכשעמד הנגע בעיניו בסוף השבוע השני ולא פשה, למדים שכך הוא דינו מהכתוב: ואם בא יבא הכהן וראה והנה לא פשה^[354], הרי כאן שתי ביאות בנגע העומד בעיניו – שהיה לו לומר רק: ובא^[355] - ואף על פי שהמשיך הכתוב: וטהר הכהן את הבית כי נרפא הנגע^[356], אינו אמור בעומד בעיניו, שהרי לא נרפא הנגע, והיינו שעדיין לא נסתלק או כהה^[357], או שהריפוי האמור בכתוב הוא שצריך לעשות מעשה לשם הריפוי ועדיין לא נעשה^[358], ולמדים שכמו שהביאה הראשונה האמורה למעלה בפשיון חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע^[359], אף בביאה השניה האמורה כאן בעמד בעיניו בסוף השבוע השני, שחולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע^[360], ובשם ר' ישמעאל אמרו שלמדים לנגע העומד באליו בסוף השבוע השני, ממה שנאמר בנגעי בתים: צרעת ממארת^[361], ונאמר בנגעי בגדים: צרעת ממארת^[362], ולומדים – בגזרה שוה^[363] – שכמו שבנגעי בגדים דין העומד בעיניו בשבוע שני כדין הפושה בשבוע ראשון – שבשניהם שורף את הבגד^[364] – כך בנגעי בתים דין העומד בעיניו בשבוע שני כדין הפושה בשבוע ראשון^[365], שחולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע^[366]. ואם כהה הנגע או הלך, קולף את מקום הנגע – על מהות הקליפה, עי' לעיל^[367] - והבית טעון ציפורים^[368], וטהור^[369], שנאמר: ולקח לחטא את הבית שתי צִפֳּרים וגו'^[370], ואף על פי שכתוב זה אמור בהסגר שאחר חליצה^[371], מכל מקום מכך שנאמר: הבית – והוא מיותר, שהרי בבית הכתוב מדבר^[372] – אנו למדים לרבות בית אחר^[373], שאחרי רפואתו טעון ציפורים, והוא הכהה או הולך בשני אחר שעמד בראשון^[374].

לאחר חליצה

במקום בו הסגירו את הבית למשך שבוע נוסף לאחר חליצה וקיצוע וטיחה, בין בסוף שבוע ראשון, - כגון שפשה הנגע^[375] - ובין בסוף שבוע שני – כגון שעמד הנגע בעיניו במשך שתי שבועות או שפשה בסוף השבוע השני^[376] - בא הכהן בסוף אותו שבוע נוסף – כשחלץ וקצה וטח בסוף השבוע הראשון, ביום השלושה עשר מתחילת הסגרו הראשון^[377], וכשחלץ וקצה וטח בסוף השבוע השני, ביום התשעה עשר מתחילת הסגרו השני^[378] – ורואה את הבית שוב, אם חזר הנגע לבית, הוחלט הבית לטומאה וטעון נתיצה^[379], שנאמר: ואם ישוב הנגע ופרח בבית אחר חִלץ את האבנים ואחרי הִקצות את הבית ואחרי הִטוח ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית צרעת ממארת הִוא בבית טמא הוא ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית^[380], ואף על פי שהכתוב מפורש רק על חזרה שאחרי חליצה שבסוף השבוע הראשון, מכל מקום מכך שפרט לך הכתוב: אחרי חלץ את האבנים ואחרי הקצות את הבית ואחרי הטוח, והרי כל חליצה יש עמה קציעה וטיחה^[381], בא הכתוב לרבות אף חזרה לאחר חליצה שאחרי פשיון או עמידה בסוף שבוע שני^[382], ועל החזרה ודיניה, עי' להלן: נגע החוזר, ועל דיני נתיצת הבית, עי' להלן: הנתיצה ודיניה. ואם לא חזר הנגע לבית, הבית טעון ציפורים^[383], וטהור^[384], שנאמר: ואם בֹּא יבֹא הכהן וראה והנה לא פשה הנגע בבית אחרי הִטֹח את הבית וגו' ולקח לחטא את הבית שתי צפרים וגו'^[385].

מקום פטור והחלטת הבית

המקום שבו עומד הכהן ופוטר את הבית המנוגע או מחליטו לנתיצה, יש מן הראשונים סוברים שהוא על פתח הבית בצד המשקוף, באותו מקום שבו הוא צריך להסגיר את הבית^[386], שהרי אין הבדל בין אופן ההסגר לאופן הפטור וההחלט, שכולם נעשים על ידי דיבורו של הכהן, לסוברים כן^[387]. ובדעת הסוברים שהסגר הבית נעשה באמצעות סגירת דלתו^[388], יש מן האחרונים שנראה מדבריהם שאין הפטור והחלטת הבית צריכים להיעשות דוקא על פתח הבית, שהרי אינו צריך לסגור בהם את דלת הבית^[389].

===
סדר ראיית בית המנוגע – תרשים זרימה ===

פשיון ופריחה

מקומו

מקומו של פשיון, שאם אירע בסוף שבוע ראשון להסגרו של הבית, הבית טעון חליצה^[390], הוא בין כשהוא סמוך לנגע עצמו – היינו שהפשיון מחובר לנגע^[391] - ובין כשהוא רחוק ממנו^[392] – היינו שאינו מחובר לנגע עצמו^[393] - שנאמר: והנה פשה הנגע בקירֹת הבית^[394], "והנה פשה" זה פישיון הסמוך, "בבית", זה פישיון הרחוק^[395], שכיון שנאמר "בבית" – ולא היה צריך לכתבו, שהרי בו הכתוב מדבר^[396] - משמעו כל מקום שיפשה הנגע בבית, בין קרוב ובין רחוק^[397], אלא שהבדל יש ביניהם בשיעורם, ועל הבדל זה, עי' להלן^[398]. במה דברים אמורים? כשפשה הנגע לתוך אותו בית, אבל כשפשה הנגע לבית אחר, אפילו הוא סמוך ומחובר לו, אינו חשוב פשיון אלא נגע בפני עצמו^[399], ועל גדר בית אחד ושני בתים, עי' להלן^[400].

בתקרה

נגע שפשה לתקרה, אף לסוברים שאין נגע שבתקרה מטמא^[401], מכל מקום יש מן האחרונים סוברים שחשוב פשיון^[402].

לפנים

אין פשיון מטמא אלא כשהוא פושה חוץ לנגע, אבל נגע שהיה באמצעו מקום נקי בלא נגע ופשה הנגע לתוכו, אינו חשוב פשיון, כפי שאינו חשוב פשיון בנגעי אדם ובגדים^[403], שכיון שהוקש נגע לנתק לעניין שאין פשיון לתוכו מטמא^[404], כל שהוא קרוי "נגע" בכלל זה^[405], או שנאמר: והנה פשה הנגע בבית^[406], ומשמע בית שחוץ לנגע^[407].

בחומרים שונים

פשיון מחומר אחד של הבית המיטמא בנגעים לחומר אחר של הבית המיטמא בנגעים – כגון שפשה מהאבנים לעצים ולעפר^[408] - אמרו בתוספתא שחשוב הוא פשיון^[409].

שיעורו

שיעורו של פשיון כשהוא סמוך לנגע עצמו הרי הוא בכל שהוא^[410], שנאמר: והנה פשה^[411], וכיון שנאמר בו פשיון בסתם, הרי הוא בכל שהוא^[412], וכשהפשיון רחוק מהנגע, שיעורו גריס^[413], שנאמר כאן "נגע"^[414], ונאמר להלן – בנגעי-אדם*^[415] - "נגע"^[416], מה נגע האמור להלן כגריס – שנגעי אדם מטמאים בגריס^[417] – אף נגע האמור כאן הוא כגריס^[418], והיינו בפשיון ש"בבית", שהוא פשיון רחוק^[419], ואף על פי שבנגע החוזר אנו דורשים את הכתוב "נגע" לשני גריסים^[420], שונה הוא דין פשיון מדין נגע החוזר, שכיון שפשיון הסמוך הוא בכל שהוא^[421], דיו לפשיון הרחוק שיהיה בשיעור נגע הפחות, והיינו גריס^[422], או שהלכה-למשה-מסיני* היא לדרוש את הגזרה שוה בפשיון הרחוק מנגע של נגעי אדם ולא מנגע של נגעי בתים^[423].

במראה אחר

נגע שהיה במראה אחד ופשה במראה אחר, כגון שהיה ירקרק ופשה אדמדם וכן להפך, יש מן האחרונים סוברים שדינו ככל נגע שפשה^[424], שכפי שירקרק ואדמדם מצטרפים זה עם זה לנגע אחד – שאם היה גריס ירקרק וגריס אדמדם הרי זה נגע^[425] – כך מצטרף פשיון במראה אחד למראה אחר להחשב פשיון^[426], או שנלמד מנגעי אדם ונגעי בגדים, בהם פשיון במראה אחר דינו כפשיון^[427].

בית שכולו מנוגע בתחילתו

בית שנראה מתחילתו כשהוא כולו מנוגע, דינו שמסגירו שבוע אחר שבוע, ואם עמד בו שני שבועות חולץ את כולו^[428], ככל בית שנראה בו נגע במשך שבועיים, שחולץ את האבנים שבהם הנגע^[429]. והוא הדין כשכנס הנגע בסוף השבוע הראשון, ופשה שנית בסוף השבוע השני^[430]. כנס הנגע באמצע השבוע הראשון ופשה שנית בסוף השבוע הראשון, יש מן האחרונים סוברים שדינו של הנגע כנגע שפשה, וחולץ את כולו כבר בסוף השבוע הראשון^[431]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שדינו כנגע שעמד בעינו, שמסגירו שבוע נוסף ורק לאחר מכן חולץ^[432]. על דינו של הבית לאחר החליצה שאינו טעון בניה מחדש, עי' להלן^[433].

פריחה לאחר הסגר

בית שנראה בו נגע והסגירו, ובסוף השבוע פרח הנגע בכולו, אמרו בתוספתא שחולץ את הבית^[434], כדינו של כל פשיון שצריך לחלוץ את האבנים שבהם הנגע^[435], ואף בדעת ר' נתן בן אבטולמוס, שאמר בנגעי בגדים שבגד שפרח הנגע בכולו לאחר הסגרו טהור^[436], יש מן האחרונים סוברים שהוא מודה בנגעי בתים שאין הבית טהור^[437], לפי שלא מצינו בנגעי בתים גזרה שוה לנגעי אדם – שבהם פריחה בכולו טהורה^[438] – כפי שמצינו גזרה שוה כזו בנגעי בגדים^[439]. ויש מן האחרונים מצדדים לומר בדעת ר' נתן בן אבטולמוס, שאף בנגעי בתים נגע שפרח בכל הבית לאחר הסגרו טהור^[440], שאפשר ללמוד דין זה מנגעי בגדים, כפי שאנו למדים כמה דינים מנגעי בגדים לנגעי בתים בגזרה שוה של "צרעת ממארת"^[441].

החליצה ודיניה

האבנים הנחלצות

מקום בו דינו של הבית בחליצת האבנים שבהם הנגע, כגון בסוף השבוע הראשון להסגרו כשפשה הנגע^[442], או בסוף השבוע השני להסגרו כשעמד הנגע בעיניו או פשה^[443], האבנים הנחלצות הן כל האבנים שבהן נראה הנגע, שנאמר: וחִלצו את האבנים אשר בהן הנגע^[444], ואפילו הן אלף^[445], אבל אבנים שאין בהן נגע אין צריך לחולצן^[446], ואף על פי שבדין נתיצת הבית כשהוחלט לטומאה יש צורך לנתוץ אף אבנים שאין בהן נגע^[447], בזה חמורה נתיצה מחליצה^[448]. ומכל מקום אין חולצים פחות משתי אבנים^[449], שהרי אינו חשוב נגע כשהוא על פחות משתי אבנים, לסוברים כן^[450]. ודוקא אבנים, אבל קרמודין – רעפים^[451], והיינו כמין טבלאות של חרס^[452] - או לבנים – שעשאן היוצר^[453] - שנראה בהם נגע, אין צריך לחולצם^[454], ואפילו הם צמודים לאבנים הנחלצות^[455], שנאמר: אבנים^[456].

חלק האבן הנחלץ

אבן שצריך לחולצה מפני שיש בה נגע, צריך לחלוץ את כולה^[457], ואינו יכול לשוברה לשני חלקים ולחלוץ רק את החלק שבצד שבו הנגע^[458], ואפילו כשהצד השני שייך לשכנו, כגון באבן שבזוית, צריך לחלוץ את כולה^[459], שנאמר: וחִלצו את האבנים^[460], אבן כמות שהיא גדולה או קטנה^[461], או שנלמד מאותו כתוב המטיל על שכנו אף הוא את האחריות על החליצה^[462], ואף על פי שבדין נתיצת בית המנוגע לאחר שהוחלט לטומאה אין צורך לנתוץ את החלק שבצד של חברו^[463], בדין זה חליצה חמורה מנתיצה^[464]. ודוקא כשהקיר שבינו לבין חברו עשוי משורת אבנים אחת הממלאת את כל עובי הכותל, אבל כשהקיר עשוי משתי שורות אבנים, לדעת ר' אלעזר אין צריך לחלוץ אלא את שורת האבנים הנמצאת בצד שבו הנגע^[465], שכך אמר ר' אלעזר, שבית הבנוי ראש ופתים – היינו שהכותל שבין שני הבתים בנוי משורה אחת של אבנים שלמות הממלאות את כל עובי הכותל ונראות בבית זה במערב ובבית זה במזרח, ומשורה אחת מחולקת לשתים, שיש שתי אבנים קטנות בעובי החומה כנגד כל אבן שלמה שבשורה מתחת, באופן שכל אבן נראית רק באחד הבתים, וכן הלאה שורה כזו ושורה כזו עד למעלה^[466] - נראה בראש נוטל את כולו, נראה בפתים נוטל את שלו ומניח את של חברו^[467]. ובדעת תנא קמא, יש מן האחרונים סוברים שאף כשהקיר עשוי משתי שורות אבנים צריך לחלוץ את שתיהן^[468], שנאמר: וחִלצו את האבנים^[469], בין שהיא אחת ובין שהיא שתים^[470].

העפר הנקצה

העפר אותו קוצים כחלק מהחליצה^[471], הינו דוקא העפר שבתוך הבית – היינו הנראה לתוך הבית^[472] - ולא העפר שמבחוץ^[473] – היינו בצד החיצוני של הכותל^[474] – שנאמר: יקצִע מבית^[475], והיינו מבפנים^[476], או שתרגומו של יקציע הוא יקלף^[477], וקילוף הוא בצידו הפנימי של הבית^[478]. העפר שבבית אותו צריך לקצות, נחלקו בו תנאים: תנא קמא אומר שאינו צריך לקצות את העפר מקרקע הבית ומהקירות, אלא רק את העפר שסביב הנגע^[479], שנאמר: סביב^[480], והיינו סביב הנגע ולא סביב הבית, שהרי כבר הזכיר הכתוב קודם לכן שצריך להקציע את הבית, ובאה המילה "סביב" למעט שאין צורך את כולו^[481], ולכן קולף את העפר שבין האבן שחלץ לחברתה^[482]. ור' יוסי בן ר' יהודה אומר, שיש צורך – מלבד נטילת העפר שסביבות הנגע^[483] - ליטול שלוש אצבעות מקרקע הבית, שנאמר: ואת הבית יקצִע מבית סביב^[484], ואילו כונת הכתוב היא רק לעפר שסביב אבני הנגע, הדבר פשוט ואין צריך כתוב מיוחד בשבילו^[485], וכן יש מן הראשונים סוברים בדעת ר' יהודה אביו^[486], ומכל מקום אף לדעה זו יש מן האחרונים סוברים שאין צריך נטילה מכל קרקע הבית, אלא דוקא מקרקע הבית שמתחת לנגע^[487].

החולץ והקוצה

הציווי על החליצה נעשה על ידי הכהן, אבל החליצה עצמה אינה צריכה להיות על ידי הכהן, שנאמר: וצִוה הכֹּהן וחִלצו^[488]. מי שמוטל עליו לחלוץ, כשהכותל שבו הנגע הינו כותל משותף לבית המנוגע ולבית שכנו, בעל הבית ושכנו שניהם צריכים לחלוץ^[489], אף על פי שהנגע נראה רק בצד אחד של הכותל^[490], שנאמר: וחִלצו^[491], לשון רבים^[492], ואוי לרשע ואוי לשכנו^[493], והוא הדין שקציית העפר שמסביב לנגע מוטלת על שניהם^[494], שנאמר: ושפכו את העפר אשר הִקצו^[495], לשון רבים^[496], אבל כשהיה הכותל שבו הנגע סמוך לאויר, בעל הבית לבדו חולץ ואין שכנו צריך לחלוץ איתו^[497], ואפילו היה סמוך לחצר או גינה של אחר, אין בעל החצר והגינה צריך לסייע לבעל הבית^[498], שנאמר: אחר חִלץ את האבנים^[499], בלשון יחיד^[500], וכן בקציה נאמר: ואת הבית יקצִע^[501], בלשון יחיד^[502], וכיון שנאמר פעם אחת בלשון רבים ופעם אחת בלשון יחיד, מסתבר שהסיוע יהיה כשהכותל בין בעל הבית המנוגע לבין בית חברו, והפטור מהסיוע יהיה כאשר אין הכותל צמוד לבית חברו אלא לאויר חברו בחצר או בגינה^[503], ועוד שכיון שאין החצר מיטמאת בנגעים – שדוקא בית המשמש לדירה מיטמא בנגעים^[504] – אין טעם להצריך את בעל החצר לסייע לבעל הבית^[505]. ומכל מקום יש מן האחרונים שכתבו שאין הכונה שבעל הבית – ושכנו, בפעמים שמוטל אף עליו^[506] - צריך בעצמו לחלוץ את האבנים, אלא שהטירחה מוטלת עליו, ויכול לשכור אדם אחר שיעשה זאת^[507].

מקום השלכת האבנים והעפר

מקום השלכת האבנים והעפר שנחלצו ושנקצו מהבית המנוגע הוא מחוץ לעיר^[508], שנאמר: והשליכו אתהן אל מחוץ לעיר^[509], ואפילו ערים שאינן מוקפות חומה – שמצורע* אינו משתלח מחוץ להן^[510] – יש להשליך את האבנים מתוכן^[511], שלא אמר הכתוב: אל מחוץ למחנה, אלא: אל מחוץ לעיר^[512], ועיר משמעותה אפילו כשאינה מוקפת חומה^[513]. המקום מחוץ לעיר שבו משליכים את האבנים והעפר, יש מן הראשונים סוברים בפירוש דברי התורת כהנים, שהוא דוקא מקום שהיה כבר טמא קודם לכן, כדי שלא להרבות טומאה בארץ ישראל – שכן אבנים שנחלצו מבית המנוגע הרי הן מאבות-הטומאה*^[514] – שנאמר: והשליכו אתהן וגו' אל מקום טמא^[515], שיהא מקומו טמא^[516]. ויש מן הראשונים סוברים שאין המקום צריך להיות טמא ממש, והכונה למקום מאוס, שלא נוהגים להביא אליו דברים טהורים, כדי שלא יטמאו האבנים המנוגעות כלום^[517]. ומדברי התוספתא נראה, וכן יש מן הראשונים סוברים, שאין צורך להשליך את האבנים והעפר במקום טמא, ולא בא הכתוב אלא לומר שאותו מקום לאחר שהשליכו אליו את האבנים והעפר, טמא הוא^[518]. על טומאת האבנים לאחר חליצתם, ע"ע בית המנוגע^[519].

העפר הנשפך

העפר שאותו צריך לשפוך מחוץ לעיר, הוא דוקא העפר שהקצו, אבל צרורות שהקצו או עפר שנפל מאליו אין צריך לשפוך מחוץ לעיר, שנאמר: ושפכו את העפר אשר הקצו^[520], והיה יכול הכתוב לומר: ושפכו את העפר, או: ושפכו את אשר הקצו, ומכך שנאמר הן "עפר" והן "הקצו", אנו למדים שיש לשפוך מחוץ לעיר דוקא את מה שמקיים את שני התנאים^[521]. עפר שנפל בשעת ההקצאה כשהכה בקיר, אבל ממקום אחר ולא מתחת הקרדום, נחלקו בדינו ראשונים: יש סוברים שאין צריך לשופכו מחוץ לעיר, שהרי נשר מאליו^[522]. ויש שנראה מדבריהם שצריך לשופכו מחוץ לעיר, שדוקא מה שנפל קודם להקצאה קרוי עפר הנופל מאליו^[523].

המפנה את האבנים ומשליכן

מי שעליו מוטל לפנות את האבנים ולהשליכן מחוץ לעיר, יש מן האחרונים סוברים שהוא בעל הבית שבו נראה הנגע, אבל שכנו - אפילו במקום שמוטל עליו לטפל אף הוא בחליצת האבנים וקציית העפר^[524] - אינו זקוק לטפל בפינוי האבנים והשלכתן מחוץ לעיר, שדוקא בביעור הטומאה שהיא סמוכה לו הזקיקתו התורה לסייע, ולא בפינויה והשלכתה משם^[525].

הבאת אבנים

לאחר חליצת האבנים המנוגעות וקציית העפר שסביבן, יש להביא אבנים אחרות במקומן, שנאמר: ולקחו אבנים אחרות והביאו אל תחת האבנים^[526]. ולא ייקח אבנים מצד אחד של הבית לשם כך^[527], שנאמר: אחרות^[528], וכן לא יקח קרומדים או לבנים – על פירושם עי' לעיל^[529] - שנאמר: אבנים^[530], והיה הכתוב יכול לומר: ולקחו אבנים, או: ולקחו אחרות, ומכך שנאמר הן "אבנים" והן "אחרות" אנו למדים שצריך לקחת דוקא אבנים ודוקא ממקום אחר^[531]. במה דברים אמורים? כשלא חלץ את כל הבית, אבל כשחלץ את כל הבית – שנראה הנגע בכולו^[532] – או אפילו חלץ רוח אחת – שנראה הנגע על כל אותה הרוח^[533] - אמרו בתוספתא שאינו צריך לבנות אחר תחתיו^[534], שהתורה לא חייבה אלא להביא אבנים יחידות ולא לבנות בניין^[535], או שכיון שאף כשיבנה את הכותל מחדש יהיה דינו של הבית כבית חדש ונגע שיחזור אליו יראה כבתחילה^[536], שוב לא חייבתו התורה לבנותו^[537].

מספר האבנים

מספר האבנים שיש לקחת במקום האבנים שנחלצו הוא לפחות שתים^[538], שנאמר: ולקחו אבנים^[539], אין פחות משתי אבנים^[540], ולכן אין להביא אבן אחת – גדולה^[541] - במקום שתי אבנים – קטנות^[542] - שנחלצו, אבל אפשר להביא שתי אבנים תחת שתי אבנים או שלוש^[543], והוא הדין ארבע^[544] או יותר^[545], שכיון שמביא שתי אבנים, לא הקפידה התורה על יותר מכך^[546]. בהבאת כמה אבנים קטנות תחת אחת האבנים הגדולות, נחלקו אחרונים בדעת תנאים: יש סוברים שאין להביא כמה אבנים תחת אבן אחת, ולכן יש להביא לכל היותר את אותו מספר של אבנים שחלץ^[547]. ובתורת כהנים אמרו שאפשר להביא ארבע אבנים תחת שלוש אבנים או תחת שתי אבנים^[548], ונמצא שאפשר להביא שתי אבנים תחת כל אחת מהאבנים שחלץ^[549], שלא הקפידה התורה אלא שיתן רבים תחת רבים^[550], אלא שיש סוברים שכל זה דוקא לאחר שכבר חלץ כמה אבנים, אבל לאחר שחלץ אבן אחת קודם שחלץ את השניה, אין להביא שתי אבנים תחתיה^[551], או שאין להביא שתי אבנים שלמות תחת אבן אחת, אבל אפשר להביא שלוש אבנים תחת שתי אבנים, באופן שהאבן האמצעית תהיה מונחת קצתה במקומה של אבן אחת וקצתה במקומה של אבן שניה^[552].

הטיחה

לאחר הבאת האבנים יש לקחת עפר ולטוח איתו את הבית^[553], שנאמר: ועפר אחר יקח וטח את הבית^[554]. מקום הטיחה, יש מן הראשונים סוברים שהוא כל הבית^[555]. ויש מן האחרונים סוברים שהוא רק במקום שהקצה ממנו את העפר שסביב הנגע^[556]. ולא יקח עפר מצידו האחר של הבית^[557], שנאמר: אחר^[558], ולא יקח סיד לטוח את הבית^[559], שנאמר: עפר^[560], וסיד אינו עפר אלא אבן שרופה^[561], והיינו עפר מלאכותי^[562], והרי צריך לדעת אם חוזר הנגע, וסיד אינו ראוי לנגעים^[563]. והוא הדין שלא יקח גבס^[564], אבל יכול לקחת מדר^[565] – והוא סוג של אדמה^[566] – או חרסית^[567], שהיא עפר קשה כחרס^[568], לפי שאף הם חשובים עפר טבעי^[569].

המביא אבנים והטח

מי שמוטל עליו להביא את האבנים החדשות תחת האבנים שנחלצו, הוא מי שהוטל עליו לחלוץ את האבנים^[570], ולכן במקום שבו חליצת האבנים מוטלת על השכן בנוסף לבעל הבית שבו נראה הנגע^[571], אף הבאת האבנים מוטלת על שניהם^[572], שנאמר: ולקחו אבנים אחרות והביאו^[573]. אבל טיחת הבית בעפר חדש אינה מוטלת אלא על בעל הבית שבו הנגע לבדו, שנאמר: ועפר אחר יקח וטח את הבית^[574], בלשון יחיד^[575], שדוקא מה שהוא לתיקון הטהרה שכנו מסייע בידו, אבל מה שהוא לצורך הבית, לא^[576], ואף טיחת הצד של שכנו, יש מן האחרונים סוברים שהיא מוטלת על בעל הבית שבו הנגע^[577].

דינו

נגע החוזר

בית שהיה בו נגע וחלצו ממנו את האבנים שבהם היה הנגע, ולאחר מכן חזר הנגע שנית, טעון נתיצה^[578], שנאמר: ואם ישוב הנגע ופרח בבית אחר חִלץ את האבנים ואחרי הִקצות את הבית ואחרי הִטוח ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית צרעת ממארת הִוא בבית טמא הוא ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית^[579]. ואין הבית ניתץ אלא החוזר אחר חליצה בלבד^[580]. על דיני נתיצת הבית, עי' להלן: הנתיצה ודיניה.

שיעורו

שיעורו של נגע החוזר בבית – שדינו של הבית בנתיצה^[581] – הוא שני גריסים^[582], שנאמר כאן: נגע – ואם ישוב הנגע^[583] - ונאמר להלן: נגע – והנה הנגע בקירֹת הבית^[584] - מה "נגע" האמור להלן כשני גריסים – שזהו שיעורו של נגע בנגעי בתים בתחילתו^[585] - אף "נגע" האמור כאן כשני גריסים^[586], ואף על פי שבפשיון הרחוק אנו דורשים "נגע" לגריס אחד^[587], שונה הדין כאן, שאין חזרה קרויה אלא כשחוזר הכל, אבל כשחוזר פחות אין זו חזרה^[588], או שכיון שהוציאו הכתוב בלשון פשיון: וראה הכהן והנה פשה הנגע בבית^[589], יש ללמוד שהוא פשיון ביחס לפשיון הקודם, והיינו גדול יותר מהפשיון שהוזכר קודם לכן^[590]. ומכל מקום, נגע החוזר טמא אפילו כשאינו פושה יותר ממה שהיה קודם לכן, שנאמר בנגעי בתים: צרעת ממארת^[591], ונאמר בנגעי בגדים: צרעת ממארת^[592], ולמדים בגזרה-שוה* שנגע החוזר בנגעי בתים דומה לנגע החוזר בנגעי בגדים, שהוא טמא אף על פי שאינו פושה^[593].

מקומו

מקומו של נגע החוזר בבית – שדינו של הבית בנתיצה^[594] – הוא בין כשנראה במקומו הראשון ובין כשנראה במקום אחר בבית, שנאמר: ואם ישוב הנגע ופרח בבית^[595], לרבות את כל הבית^[596], ונלמד מהייתור של המילה "בית"^[597]. ומכל מקום, יש מן האחרונים סוברים שאף החזרה צריכה להיות על שני אבנים, כפי שנגע המטמא בתחילתו הוא דוקא על שני אבנים, לסוברים כן^[598]. ויש מן האחרונים סוברים, שהחזרה יכולה להיות אף על העצים והעפר, ואפילו שנגע המטמא בתחילתו הוא דוקא על האבנים, לסוברים כן^[599].

בתקרה

נגע שחזר לתקרה, אף לסוברים שאין נגע שבתקרה מטמא^[600], מכל מקום יש מן האחרונים סוברים שחשוב נגע החוזר^[601].

סוג המראה

נגע החוזר, דינו של הבית בנתיצה בין כשחזר הבית למראהו הראשון – ירקרק או אדמדם^[602] – ובין כשחזר למראה טמא אחר – שהיה בתחילה ירקרק וחזר אדמדם ולהפך^[603] – שנאמר: ופרח^[604], כמראה ושלא כמראה^[605], שלא חשש הכתוב אלא לפריחה, ולא לפרטיות המראה^[606].

זמנו

אין נגע החוזר מטמא אלא כשראהו הכהן בסוף השבוע שלאחר החליצה, אבל קודם לכן אינו מטמא – אם עד סוף השבוע יחזור ויסור שוב^[607] - שנאמר – לאחר הסגר ראשון - ושב הכהן^[608], ונאמר – לאחר החליצה - ואם ישוב הנגע^[609], מה שיבה האמורה להלן בסוף שבוע – שהרי המשיך הכתוב שם: ביום השביעי^[610] - אף שיבה האמורה כאן בסוף שבוע^[611], ולמדים זאת בגזרה שוה^[612]. חזר הנגע לאחר מכן, אם נראה בבית עד שלא טיהר את הבית בציפורים – שכן דינו של הבית לאחר חליצה כשלא חזר הנגע בסוף השבוע^[613] – דינו כנגע החוזר וטעון נתיצה, ואם נראה לאחר מכן, דינו כנגע חדש ויראה כבתחילה^[614].

חזר הנגע לאחר שהלך קודם חליצה

נגע שהלך לו או כהה קודם החליצה, באופן שהבית טעון ציפורים לטהרתו – שהלך או כהה בסוף השבוע השני לאחר שעמד בעיניו בסוף השבוע הראשון^[615] – וחזר הנגע קודם הבאת הציפורים, נחלקו בדינו אחרונים: יש שנראה מדבריהם שהוא טעון נתיצה כדין נגע החוזר קודם שהביא ציפורים^[616]. ויש סוברים שאינו טעון נתיצה, שהרי אין נגע החוזר טעון נתיצה אלא לאחר חליצה^[617], ומכל מקום יש מהם שסוברים שדינו כאילו לא הלך הנגע מעולם, ולכן הבית טעון חליצה^[618], והוא הדין שכשהיה טעון קליפה בלבד – כשהלך בסוף השבוע הראשון^[619] – וחזר קודם הקליפה, דינו לדעתם כנגע שעמד בעיניו, והבית טעון הסגר שבוע שני^[620]. ויש סוברים שכל שהלך הנגע קודם חליצה, אף על פי שחזר קודם שנעשה בו המעשה הנצרך לטהרתו – הבאת ציפורים^[621] או קליפה^[622] – דינו כנגע חדש ויראה כבתחילה^[623].

כשאין צורך בבניה

אין נגע החוזר מטמא לאחר חליצת האבנים המנוגעות והבאת אבנים אחרות תחתיהן, אלא במקום שצריך להביא אבנים אחרות תחת אלו שחלץ, אבל במקום שאין צריך להביא אבנים אחרות תחת אלו שחלץ – כגון שנראה הנגע ברוח שלמה וחלץ את כל אותה הרוח^[624] – אמרו בתוספתא שדינו של הנגע כנגע חדש שיראה כבתחילה, שאין הבית ניתץ אלא בנגע החוזר אחרי חליצה^[625], והיינו אחרי חליצה וטיחה^[626], שכיון שאינו מחויב לבנות אחר במקום מה שחלץ, דינו כבית חדש, והנגע הוא אחר^[627]. על טעם אחר שדינו של הנגע כנגע חדש שיראה כבתחילה, עי' להלן^[628].

הנתיצה ודיניה

החלק שצריך לנתוץ

בית שדינו בנתיצה – שחזר הנגע לאחר חליצה^[629] – צריך לנתוץ את כולו^[630], אבניו ועציו ועפרו^[631] - על חומרים אחרים שמחוברים לבית, אם ניתצים עמו, עי' להלן^[632] - ואפילו אבנים שאין בהן נגע ניתצות^[633], שנאמר: ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית^[634], והיינו כל הבית^[635], ואף על פי שכאשר דינו של הבית בחליצה אין צריך לחלוץ אלא רק את האבנים שיש בהן נגע^[636], בדין זה נתיצה חמורה מחליצה^[637]. במה דברים אמורים? בחלק הבית ששייך רק לבית המנוגע, אבל כותל שבין הבית המנוגע לבין חברו, לדעת תנא קמא אינו נותץ אלא את החלק שבצד של הבית המנוגע, ומניח את החלק של חברו^[638], והיינו שהוא חותך את האבן לשנים^[639], והוא הדין שאינו צריך לנתוץ את העפר והעצים שבצד של חברו^[640], שנאמר: את אבניו ואת עציו^[641], אבניו שלו ועציו שלו^[642], או שנאמר: ונתץ את הבית^[643], ולא שני בתים^[644], או שנאמר: ונתץ^[645], לשון יחיד^[646], ואף על פי שבדין חליצת אבנים מנוגעות חולץ אף את החלק של חברו שבקיר המשותף^[647], בדין זה חליצה חמורה מנתיצה^[648], ואף במקום בו שני הבתים שביניהם הכותל המשותף שייכים לאדם אחד, יש מן האחרונים סוברים שדינם כדין שני בתים של אנשים שונים, שאינו נותץ אלא את החלק של הבית שבו הנגע^[649]. ובדעת ר' אלעזר, שאמר שבית הבנוי ראש ופתים – על פירושם עי' לעיל^[650] – שכשנראה נגע בראש נוטל את כולו וכשנראה בפתים נוטל את שלו ומניח את של חברו^[651], יש מן האחרונים סוברים שכשהכותל שבינו לבין חברו בנוי משורת אבנים אחת, עליו לנתוץ את כל הכותל, ודוקא כשהוא בנוי משתי שורות אבנים אין צורך לנתוץ את השורה החיצונית שלו שהיא הפנימית של חברו^[652], שלדעתו מה שחילק הכתוב בין לשון רבים: וחִלצו את האבנים^[653], לבין לשון יחיד: ונתץ את הבית^[654], אינו בא לחלק בין חליצה לנתיצה, אלא בין שורת אבנים אחת בעובי הכותל לשתי שורות אבנים בעובי הכותל^[655]. הלכה, שאף באבן אחת נותץ את שלו ומניח את של חברו^[656].

האבנים החדשות

האבנים החדשות, ששמו בבית במקום האבנים שהיה בהן הנגע ונחלצו^[657], יש מן הראשונים סוברים שכשחזר הנגע לאותן אבנים דינן בנתיצה כשאר הבית – והיינו שהן נטמאות בטומאת אבני בית המנוגע^[658] - אבל כשחזר הנגע לאבנים שהיו בבית קודם לכן, אין דין האבנים החדשות בנתיצה, שדינן של אבנים אלו הוא כדין מטלית שטלו בבגד שקרעו ממנו את הנגע, וחזר הנגע לבגד, שמציל את המטלית כיון שמעולם לא היה בה נגע^[659]. ויש מן האחרונים סוברים שבכל מקרה יש לנתוץ אפילו את האבנים החדשות ששמו בבית במקום האבנים שהיה בהן הנגע ונחלצו^[660], שכיון שאין שמים את האבנים החדשות לאחר טהרת הבית – שהרי צריך להסגירו שבוע נוסף, ואין הבית נטהר או מוחלט בלעדיהן^[661] – הרי הן ניתצות עמו^[662].

התקרה

הקורות שבתקרת הבית, אם הייתה על גביהן עליה – בין שהיא של אדם אחר ובין שהיא של אותו אדם^[663] - נותן אותן לעליה^[664], ואינו נותץ אותן, אלא סומך אותן על גבי עמודים^[665], שנאמר: ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית^[666], ולא אבני ועצי ועפר העליה^[667], ואף הקורות של התקרה אינן חשובות עצי הבית, לפי שנבנו אף לצורך העליה ואינן מיוחדות לבית^[668], ואף על פי שהקורות שייכות לתחתון^[669], מכל מקום כיון שהן משועבדות לתשמיש העליון, הרי הן בכלל "עציו ולא עציהם"^[670]. והוא הדין שכשנראה הנגע בעליה – שאף היא מטמאת בנגעים^[671] - שנותן את הקורות לבית^[672], לפי שנבנו אף לצורך תקרת הבית, ואינן מיוחדות לעליה^[673], והולכים כאן להקל וכאן להקל, לפי שכתוב "עציו", המיוחדים לו^[674]. ואף על פי שבכותל שבינו לבין חברו, מכל מקום נותץ את החלק שלו^[675], שונה הוא דין התקרה, לפי שאין בה דין נגעים, שנגע הנראה בה אינו טמא, לסוברים כן^[676]. וכל זה בקורות התקרה עצמן, אבל המלבן הבנוי על גבי הבית – שהוא עץ ארוך שניתן על הקיר כדי להושיב עליו את ראשי הקורות שלא ירקבו מלחלוחית החומה^[677] – יש מן האחרונים סוברים שנחלקו בכך תנאים, שלדעת תנא קמא דינו כקורות, וכשנראה הנגע בבית נותן אותו לעליה ואינו נותצו, ולדעת ר' יהודה ניתץ עם הבית^[678], והלכה כתנא קמא^[679]. לא הייתה עליה לבית, דין קורות התקרה שהן ניתצות ביחד עם הבית^[680], שאף הן בכלל "עציו"^[681], או שנלמד מהריבוי "את"^[682], ואפילו היה הבית גבוה הרבה וראוי לחלקו בעליה^[683].

חלקי הבית שאינם מחוברים בו

חלקי הבית שאינם מחוברים לבית עצמו בטיט – או ביתדות^[684] – אינם ניתצים עם הבית^[685], אפילו כשהם עשויים מאבנים או מעץ^[686] – שהם החומרים שבדין הנתיצה^[687] - ואפילו הם תקועים בגוף הבית בחוזק^[688], ולכן המלבנים – לבנים מרובעות ששוטחים על הגג^[689], כדי שלא יתרכך הטיט שטחים על הגג מפני הגשמים^[690], או מסגרת שנעשית לחלון מבחוץ לנוי ואינה מחוברת לו בטיט^[691], או מעקה מרובע מעץ ששמים על הגג^[692] - ושריגי החלונות – כמין סורגים שעושים בחלון^[693], כדי שהתינוקות לא יפלו דרכו^[694], או כדי להביט דרכו^[695], ואינם מחוברים בטיט לחלון^[696] – ניצולים^[697], אבל דלתות וחלונות, אף על פי שהם נפתחים ונסגרים ניתצים עם הבית, לפי שהם מחוברים לגוף הבית בצירים^[698]. ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם שדוקא כשנבנו אותם מלבנים ושריגים לאחר בניין הבית אינם ניתצים עמו, אבל כשנבנו ביחד עם הבית, הרי הם ניתצים עמו^[699]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ר' יהודה שהוא חולק, ולדעתו מעקה שעל הגג ניתץ עם הבית אף על פי שאינו מחובר אליו בטיט, שהוא חשוב כגוף הבית מכיון שכל גג חייב במעקה^[700].

חלקים שנוספו לאחר הבניה

חלקים שנוספו לבית לאחר בנייתו, יש מן הראשונים סוברים בפירוש דברי תנאים שאינם טעונים נתיצה^[701], שנאמר: אבניו^[702], ולא אבנים שהכניס לו משנבנה, עציו^[703], ולא עצים שהכניס לו משנבנה^[704], וכן נאמר: עפר הבית^[705], ולא עפר שהכניס לו משנבנה^[706], שכל אלו אינם עיקרו של הבית^[707], והבית שלם בבניינו אף בלעדיהם^[708]. ויש מן האחרונים סוברים בפירוש דברי התורת כהנים, שדוקא אבנים ועצים שהוכנסו לאחר בניין הבית אינם ניתצים עמו, אבל עפר שהכניס לו משנבנה ניתץ עמו, שהרי לא נאמר: עפרו, אלא עפר הבית, והיינו כולו^[709]. ובדעת ר' יהודה, שאמר במשנה ובתוספתא שמלבן הבנוי על גביו נותץ עמו^[710], יש מן האחרונים סוברים שהוא חולק וסובר שאף אבנים ועצים ועפר שנבנו בבית לאחר גמר בניינו ניתצים עמו, שכיון שהם בנויים וקבועים בבית הרי הם חלק ממנו^[711]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים בפירוש דברי תנאים, שאף חלקים שנוספו לבית לאחר בנייתו לצורך הבניין ניתצים עמו, ודוקא חלקים שנוספו שלא לצורך הבית, כגון שסמכו להם בניין מן הצד או שהוסיפו לו מלבנים או סורגים אינם ניתצים עמו^[712].

חומרים אחרים

חלקי הבית שאינם עשויים מאבנים ועצים ועפר – שהם החלקים שצריכים להיות בבית על מנת שיטמא בנגעים^[713] – כגון שיש ולבנים, יש מן האחרונים סוברים בפירוש דברי התוספתא שאינם ניתצים עמו, כיון שאינם מיטמאים בנגעים^[714]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שהם ניתצים עם הבית, שאף על פי שאינם ראויים ליטמא בנגעים, מכל מקום הם חלק מהבית, ולכן ניתצים עמו^[715].

חלקים שנלקחו קודם הנתיצה

אבנים – והוא הדין עצים ועפר^[716] - שנלקחו או נשרו מבית המוסגר – לאחר חליצה וקציעה וטיחה^[717], או אפילו נלקחו קודם לכן, ולאחר מכן עבר הבית חליצה וקציעה וטיחה והוסגר^[718] –וחזר הנגע לבית לאחר מכן, שהבית עצמו בנתיצה^[719], נחלקו תנאים, וראשונים בדעת תנאים, בדין האבנים: א) לדעת תנא קמא בתוספתא האבנים טהורות, ואפילו שנבנו בבית מוסגר אחר או שלא נבנו בשום בית^[720]. וכן יש מן הראשונים סוברים בפירוש דברי התורת כהנים שחלקים של הבית שנשרו ממנו קודם הנתיצה, אין דינם כדין חלקי הבית הניתצים – ולכן אינם טעונים שילוח אל מחוץ למחנה^[721] - שנאמר: עפר הבית^[722], ולא עפר המתכות^[723], שניתך ממנו קודם לנתיצתו, והוא הדין באבנים ועצים שנשרו ממנו קודם נתיצתו, שנאמר: ונתץ^[724], ומשמע אותם הנושרים בשעת נתיצה דוקא^[725]. ב) ובדעת המשנה, שאמרה שהבונה מן המוסגר בטהור וחזר הנגע לבית שחולץ את האבנים^[726], יש מן הראשונים סוברים שכשנבנו בבית טהור שלא היה בו נגע מעולם, הן טהורות, שכיון שנלקחו מהבית לפני שחזר הנגע, אין דינן כדין הבית – וכפי שבנגעי בגדים, מטלית שנלקחה מבגד שהיה בו נגע ונטהר ונטלתה בבגד אחר, וחזר הנגע לבגד הראשון, שמציל את המטלית לדעתם^[727] – אלא שעצה טובה היא לחלוץ את האבנים הללו מהבית השני, שכיון שחזר הנגע לבית הראשון לאחר שחלצו ממנו את האבנים המנוגעות, ניכר שכל אותו בית לקוי, ויש לחוש שיראה נגע אף באותן אבנים, ויקלקלו את הבית הטהור^[728], וכשנבנו בבית מוסגר אחר הן טמאות וצריכות חליצה, שדוקא כשנבנו בבית טהור שלא היו בו מעולם נגע, אותו בית מצילם^[729]. ג) וראשונים רבים חולקים וסוברים בדעת המשנה שאפילו כשנבנו בבית טהור וחזר הנגע לבית הראשון, צריך לנתוץ את האבנים הללו מן הדין, שדינן כדין שאר הבית המנוגע שממנו נלקחו^[730], כפי שלדעתם בנגעי בגדים, מטלית שנלקחה מבגד שהיה בו נגע ונטהר ונטלתה בבגד אחר, וחזר הנגע לבגד הראשון, דינה של המטלית כדין הבגד בשריפה^[731], ואף לסוברים שבנגעי בגדים מציל את המטלית^[732], שונה הוא הדין בנגעי בתים, שאין הבית הטהור מציל את האבנים, כיון שאינן חשובות מחוברות בו, לפי שאינן מחוברות בו בטוב – ובניגוד למטלית המחוברת לבגד בתפירה שהוא חיבור גמור^[733] – או לפי שאבנים מבית-המנוגע* אינן יוצאות מידי טומאה לעולם – ואפילו כתשן לעפר, לסוברים כן^[734], ובניגוד לבגד-המנוגע* שיש לו טהרה קודם החלטו אם קצצו ועשאו מוכים של פחות משלוש אצבעות על שלוש אצבעות^[735] – ולכן לא מועיל להן חיבורן לבית הטהור^[736], או שבנגעי בתים לאחר חליצה הבית עדיין עומד בהסגרו למשך שבוע^[737] – ובניגוד לבגד המנוגע שלאחר קריעת הנגע ממנו הוא טהור גמור^[738] - ולכן כשחזר הנגע לבית בסוף השבוע הוכיחה החזרה שהיה טמא למפרע, ואף מה שניטל ממנו^[739]. וכן בדעת ר' אלעזר בר' שמעון בתוספתא, שאמר ששני בתים מוסגרים שנטל אבן מזה ובנה בזה ונראה נגע באחד מהם, שהאבנים כמטלית^[740], סוברים אותם ראשונים שבכל מקרה שחזר הנגע לבית הראשון שבו היו האבנים, אף דינם של האבנים שנלקחו ממנו קודם לכן שהוחלטו לטומאה^[741].

כשנראה הנגע באבנים

בית המוסגר שנלקחו ממנו אבנים - לאחר חליצה וקציעה וטיחה^[742] - ונבנו בבית טהור, וחזר הנגע לאבנים, דינו של הבית הראשון בנתיצה^[743], שאנו חושבים את האבנים כאילו הן עדיין קבועות בו^[744]. האבנים עצמן, דינן שישמשו את הבית השני בסימנים^[745], והיינו שדינו של הבית השני כבית שנראה בו נגע בתחילה, שמסגירו מתחילתו^[746]. לאחר ששימשו האבנים את הבית השני – ונטהר מנגעו^[747] – יש מן הראשונים סוברים שהן טעונות נתיצה^[748], ונלמד במכל שכן מדין הבית הראשון^[749].

אופן הנתיצה

באופן נתיצת הבית, יש מן האחרונים סוברים שאינו צריך לנתץ כל אבן בפני עצמה ולשברה, אלא דיו בהפרדת כל אבני הבית זו מזו^[750], שלכך נאמר: ונתץ את הבית^[751], ולא נאמר: ונתץ את אבניו וגו', ללמד שעיקר המכוון הוא רק לקלקל את צורת הבית ושיתפרדו חלקיו זה מזה, ואין צורך לקלקל את חלקיו^[752].

פינוי הבית

לאחר נתיצת הבית, יש לפנות את אבניו – והוא הדין עציו ועפרו^[753] – לאותו מקום שאליו מפנים את האבנים שחולצים מהבית המנוגע^[754], ועל מקום זה, עי' לעיל^[755].

הבית וקירותיו

בעלותו

כל הבתים - שבארץ ישראל^[756] - מיטמאים בנגעים^[757], ובכלל זה בית האישה^[758] - והוא הדין בתים של עבדים וקטנים^[759] - ואף על פי שנאמר: ובא אשר לו הבית^[760], בלשון זכר, אף בית של אישה נכלל בכתוב: בית ארץ אחֻזתכם^[761]. במה דברים אמורים, בבית של ישראל^[762], אבל בתי גויים אינם מיטמאים בנגעים^[763], ואפילו הם בארץ ישראל^[764], שנאמר: ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחֻזתכם^[765], אחוזתכם מיטמאה בנגעים ואין אחוזת גוי מיטמאה בנגעים^[766], ואפילו לסוברים שאין-קנין-לנכרי-בארץ-ישראל* להפקיעה מידי מצוות התלויות בה^[767], אין ביתו מיטמא בנגעים, שלא משום שנפקעה קדושת הארץ אין ביתו מיטמא בנגעים, אלא משום שהתורה מיעטה דיני נגעים בבית גוי^[768]. ובטעם לכך יש מן הראשונים סוברים שהוא מכיון שנגעי בתים הם בהשגחה מיוחדת – שאינם בדרך הטבע אלא בדרך נס^[769] - ודוקא ישראל הם מושגחים באופן מיוחד^[770]. ומכל מקום, ישראל הלוקח מגוי בית שיש בו נגע, דינו של הבית כבית שנולד בו נגע חדש, ועליו להיראות לכהן^[771] – כמו כל בית שנראה בו נגע^[772] – ואינו דומה לנגעי-אדם* - שגוי שהיה בו נגע ונתגייר הנגע טהור, ואינו צריך להיראות לכהן^[773] – לפי שהבית עצמו ראוי לנגעים אלא שכל עוד הוא ברשות הגוי רשות הגוי מעכבת בו^[774]. גר-תושב*, יש מן הראשונים סוברים שבתיו מיטמאים בנגעים^[775], מהם סוברים שטומאה זו היא מדרבנן^[776], ואף על פי שלא גזרו על גר תושב שיטמא בנגעי-אדם*^[777], בנגעי בתים גזרו בו, לפי שהטעם שלא גזרו בו בנגעי אדם – לפי שטהרתו תלויה בקרבן^[778], ואין גר תושב יכול להביא קרבן של חובה^[779] – אינו קיים בנגעי בתים^[780] – שטהרתם אינה תלויה בקרבן^[781] - או שיש מקום לגזור בבתי גר תושב, כיון שלא ידוע כל כך שהם שלו^[782]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאין בתי גר תושב מיטמאים בנגעים^[783], כפי שאין גר תושב מיטמא בנגעי אדם^[784], לפי שיש לומר שהטעם שלא גזרו בו בנגעי אדם, שייך אף בנגעי בתים – שצריכים ציפורים לטהרתם^[785], ואין גר תושב יכול להביא ציפורים^[786] – ועוד שהוקשו נגעי בתים לנגעי אדם, ואין היקש למחצה^[787].

כשהקרקע של אחר

בית שרק עציו ואבניו שייכים לבעליו, אבל הקרקע שעליו הוא בנוי אינה שייכת לבעליו, יש מן האחרונים סוברים שאינו מיטמא בנגעים, שאין הוא קרוי: בית ארץ אחֻזתכם^[788].

בשכירות

בית מושכר, בדעת הראשונים הפוטרים אותו במזוזה מן התורה^[789], יש מן האחרונים סוברים שאף אינו מיטמא בנגעים, שכן אינו חשוב בית המשכיר שהרי לא דר בו, ואף אין זה ביתו של השוכר^[790]. ואחרונים רבים סוברים שבית מושכר מיטמא בנגעים^[791], ולא זו בלבד, אלא אפילו המייחד בית לשימושו של אדם אחר ואינו משכירו לו, כגון בית שאדם מייחד לאשתו, יש מן האחרונים סוברים שמיטמא בנגעים^[792]. בית של אדם שביתו מיטמא בנגעים המושכר לאדם שאין ביתו מיטמא בנגעים – כגון בית של ישראל המושכר לגוי^[793] – יש מן האחרונים סוברים שהוא מיטמא בנגעים, שהרי הוא קרוי אחוזתו^[794], וכן להפך, בית של אדם שביתו אינו מיטמא בנגעים המושכר לאדם שביתו מיטמא בנגעים, סוברים אותם אחרונים שאינו מיטמא בנגעים, שלעולם הולכים אחרי הבעלים^[795], והרי שכירות אינה קונה^[796]. ויש מן האחרונים מצדדים לומר, שבמקום בו הבית מושכר לאדם שאין ביתו מיטמא בנגעים, אין הבית מיטמא בנגעים, שאף על פי שאנו קורים בו "אחֻזתכם", מכל מקום אין הבית מיוחד לדירת מי שביתו מיטמא בנגעים, וחשוב הוא כבית שאינו מיוחד לדירה, שאינו מיטמא בנגעים^[797].

בית מקודש

בית של קודש, יש מן הראשונים סוברים שאינו מיטמא בנגעים, שנאמר: ובא אשר לו הבית^[798], ובית של קודש אין לו בעלים, ולדעתם זהו הטעם שבית המקדש אינו מיטמא בנגעים אפילו לדעת ר' יהודה הסובר שירושלים נתחלקה לשבטים^[799], וכן בית-הכנסת* ובית-המדרש* של כרכים, יש מן האחרונים סוברים בדעת תנאים שאינו מיטמא בנגעים משום שהוא חשוב בית של קודש^[800], ועל טעמים נוספים שבית כנסת, אפילו של כפרים, אינו מיטמא בנגעים, עי' להלן^[801].

בבעלות של רבים

בית שיש לו כמה בעלים, כגון בית השותפים ובית הכנסת, נחלקו בדינו ראשונים בדעת תנאים ואמוראים, וכמה דעות בדבר: א) לדעת ר' מאיר הוא מיטמא בנגעים, שנאמר: בבית ארץ אחֻזתכם^[802], ואין צורך שהבית יהיה מיוחד לאדם מסוים^[803]. ב) ויש סוברים שאינו מיטמא בנגעים, שנאמר: ובא אשר לו הבית^[804], מי שמיוחד לו^[805]. ג) ויש סוברים שבית העומד לחלוקה, כגון בית השותפים, שאפשר לחלקו, מיטמא בנגעים, וכן בית הכנסת שיש בו בית דירה המיוחד לחזן מיטמא בנגעים, אבל בית שאינו עומד לחלוקה כלל, כגון בית הכנסת שאין בו בית דירה, אינו מיטמא בנגעים^[806]. ד) ויש סוברים שרק בית בו יש לכל אחד מהבעלים חלק מיוחד והוא מכיר את חלקו, כגון בית השותפים באופן שבו לכל אחד יש חלק מיוחד בבית – אלא שהם נכנסים ויוצאים בפתח אחד^[807] – מיטמא בנגעים^[808]. ה) ויש שנראה מדבריהם חילוק אחר, שכשהמקום עשוי לדירה מיוחדת, כגון בית השותפים ובית הכנסת שיש בו בית דירה, הרי הוא מיטמא בנגעים אף על פי שהוא של רבים, אך כשבעלות הרבים גורמת לכך שאינו עשוי לדירה מיוחדת, אינו מיטמא בנגעים^[809]. ו) ויש סוברים שבית שיש לו בעלים מסוימים, אפילו הם רבים, כגון בית השותפים ובית הכנסת של כפרים, מיטמא בנגעים, אבל בית שאין לו בעלים מסוימים, כגון בית כנסת של כרכים – שהוא של רבים מהעולם^[810] - אינו מיטמא בנגעים^[811]. אף לסוברים שבית של רבים מיטמא בנגעים, יש מן הראשונים סוברים שהוא דוקא כשכל בעליו הם כאלו שבתיהם מיטמאים בנגעים, אבל בית השותפים שחלק משותפיו אין בתיהם מיטמאים בנגעים – כגון בית שישראל וגוי שותפים בו^[812] – אינו מיטמא בנגעים^[813].

יעודו

בית המיטמא בנגעים, יש מן הראשונים סוברים בדעת תנאים שהוא דוקא בית המיועד למגורי אדם^[814], אבל בית שאינו מיועד למגורי אדם, כגון אבוס – של בהמה^[815] – וקירות המחיצה – שנעשו כדי להצל על הבהמות^[816], או של חצירות גינות ופרדסים^[817] – אינו מיטמא בנגעים^[818], ואפילו הוא חלק מבית שמיטמא בנגעים^[819], ואף אינו מצטרף עם הבית ליטמא בנגעים^[820], לשיעור אחד של נגע, והיינו שני גריסים^[821], והוא הדין שאין פשיון של הנגע מהבית לתוכו חשוב פשיון – שדינו של הבית בסוף השבוע הראשון שטעון חליצה^[822] - וכשנותצים את הבית – כשחזר הנגע אחרי חליצה^[823] - אין נותצים אותו^[824], וכן קירות היציע – עליה הפתוחה לבית דרך חלון שבגג הבית, ואינה עשויה לדירה אלא להניח שם חפצים, או חדר קטן סביבות הבית שאינו עשוי אלא לנוי ולהקר^[825], והוא הדין בית שער, אכסדרה ומרפסת^[826] - וקירות המגורה – שממלאים בה פירות^[827] – אמרו בתורת כהנים ובתוספתא שאינם מיטמאים בנגעים^[828], שנאמר: בקירֹת הבית^[829], וכל אלו אינם בית^[830], וכן בדעת חכמים, הסוברים שאין בית הכנסת מיטמא בנגעים אלא אם כן יש בו בית דירה^[831], יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שדוקא בית המיועד למגורי אדם מיטמא בנגעים^[832]. ובדעת ר' מאיר, הסובר שבית הכנסת מיטמא בנגעים אפילו כשאין בו בית דירה^[833], יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאף בית שאינו מיועד למגורי אדם מיטמא בנגעים^[834], וכן אמרו בברייתא שיציע מיטמא בנגעים, שנאמר "בבית" – כנגע נראה לי בבית^[835], והוא מיותר, שכבר נאמר קודם לכן: ובא אשר לו הבית^[836] – לרבות את היציע^[837].

צורתו

אין הבית מיטמא בנגעים, אלא אם כן הוא בצורת טטרגון^[838] - מרובע^[839], היינו שיש לו ארבע זויות^[840], וארבעה כתלים^[841], כרוב הבתים^[842] - אבל בית עגול - שאין לו זויות כלל^[843], שכולו קיר אחד^[844], ואפילו הוא עשוי כשובך^[845], היינו שאינו ככדור ממש אלא ארכו יתר על רחבו^[846] - או דיגון^[847] – שניים^[848], היינו שיש לו שתי זויות^[849], ושני כתלים^[850], שצדו השני עגול^[851], ונראה כמו האות סמ"ך^[852], או שיש לו שלושה כתלים ופתוח ברוח הרביעית^[853] - או טריגון^[854] – משולש^[855], שיש לו שלש זויות^[856], ושלשה כתלים^[857] - אינו מיטמא בנגעים^[858], שנאמר למטה "קירות" – והנה פשה הנגע בקירֹת הבית^[859] – ונאמר למעלה "קירות" – והנה הנגע בקירֹת הבית^[860] – הרי כאן ארבעה^[861], שהיה יכול הכתוב לומר "קיר"^[862], וכתב "קירות" שמשמע שניים, וביחד ארבעה^[863], או שכיון שהנהוג בבית שיהיו בו ארבעה קירות, דוקא בבית כזה נוהגים נגעי בתים^[864]. ואף במקום שלאחר שהיה בבית נגע, הורידו ממנו קיר שלם – כגון שנראה הנגע בכל הקיר והיה צריך לחלוץ את האבנים שבהם הנגע^[865] - יש מן האחרונים סוברים שאינו חשוב עוד בית המיטמא בנגעים, ושמטעם זה אף כשבנו מחדש את הכותל, דינו של הבית כבית חדש, ונגע שבו יראה כבתחילה^[866]. בית שיש לו יותר מארבעה כתלים, כגון פנטגון – מחומש^[867], שיש לו חמש זויות^[868], וחמשה כתלים^[869] - אמרו בתוספתא ובברייתא שאינו מיטמא בנגעים^[870], וכן יש מן הראשונים סוברים כן^[871], שארבעה שנינו, לא פחות ולא יותר^[872], או שאין נהוג לבנות בית שיש בו יותר מארבעה כתלים^[873], או שהקפיד הכתוב על קירות שלמים, ובבית מחומש יש לפחות שני קירות שהם קצרים יותר ואינם שלמים^[874]. ויש מן הראשונים סוברים בדעת המשנה – שמיעטה רק בית עגול וטריגון, ולא מיעטה פנטגון^[875] – שבית כזה מיטמא בנגעים^[876], כיון שיש בכלל חמשה ארבעה, כפי שבחיוב ציצית – שנאמר בה: על ארבע כנפות כסותך^[877] – אף בגד שיש בו יותר מארבע כנפות חייב בציצית, לסוברים כן^[878], ויש לרבות קיר נוסף מהכתוב: ומראיהן שפל מן הקיר^[879], או שכיון שלא נכתב בפירוש: ארבעה, ונלמד מריבוי של "קירות" "קירות", אפילו יותר בכלל^[880].

בית פתוח

בית מרובע שהוא פתוח מכל צדדיו, כגון שיש בארבע פינותיו עמודים ומעליהם תקרה, יש מן הראשונים סוברים בפירוש דברי המשנה שחשוב הוא בית לכל דבר ומיטמא בנגעים^[881], ובלבד שיש מקצת בניין אצל העמודים ובו החומרים שרק כשישנם מיטמא הבית בנגעים, היינו אבנים ועצים ועפר^[882]. ויש מן האחרונים סוברים שבית כזה אינו מיטמא בנגעים, שהרי אין בו כתלים כלל^[883], ולדעתם אפילו היו בבית שלושה כתלים כהלכתם והרביעי פרוץ במלואו, אינו מיטמא בנגעים, שחשוב הוא כבית שאין בו ארבעה כתלים שאינו מיטמא בנגעים^[884]. ואף לדעה זו, כשהיו בו כתלים, אבל הם פרוצים, יש מן האחרונים סוברים שהוא מיטמא בנגעים, ובלבד שהעומד מרובה על הפרוץ, שאז יש להחשיב את הפרצות כפתחים^[885]. ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם שאפילו היה הפרוץ מרובה על העומד חשוב הבית כבעל כתלים ומיטמא בנגעים^[886].

מחובר לקרקע

אין הבית מיטמא בנגעים אלא אם כן הוא מחובר לקרקע^[887], אבל בית שאינו מחובר לקרקע, כגון שהוא על גבי ספינה – אפילו בעוד שהיא ביבשה^[888] - או על גבי אסקריא^[889] – תורן הספינה^[890], או ספינה גדולה^[891], או רפסודה^[892] - או שהוא עומד על גבי ארבע – או אפילו יותר^[893] - קורות - שבנויות באויר^[894], היינו שהן בולטות מן הכתלים שמתחת לבית^[895] - אינו מיטמא בנגעים^[896], שנאמר: בבית ארץ אחֻזתכם^[897], ונלמד מהייתור של המילה "ארץ"^[898], עד שיהיה מחובר לקרקע^[899], או שכיון שאינו מחובר לקרקע, אי אפשר לקיים בו דין נתיצה^[900], ואפילו היה הבית שעל גבי הקורות קרוב פחות משלושה טפחים לקרקע – שבשאר דיני תורה אומרים בו לבוד*^[901] - יש מן האחרונים סוברים שאינו מיטמא בנגעים, שצריך הבית להיות נסמך לארץ ממש^[902]. היה הבית עומד על גבי עצים – השמוטים לארץ והבית בנוי עליהם^[903] – או על גבי עמודים – זקופים הנעוצים בארץ זה אצל זה^[904] – הרי הוא מיטמא בנגעים^[905], וכן עליה שעל גבי הבית מיטמאה בנגעים^[906], שאף על פי שאינה מחוברת ישירות לקרקע, בא הכתוב "בית" - כנגע נראה לי בבית^[907], והוא מיותר, שכבר נאמר קודם לכן: ובא אשר לו הבית^[908] – לרבות אף עליה^[909]. היו זויות הבית בלבד מחוברות לקרקע, ושאר הבית אינו מחובר לקרקע, כגון שהוא על גבי ארבעה עמודים, יש מן הראשונים סוברים שנחלקו בדינו תנאים^[910], שלדברי המשנה והתוספתא הבית חשוב מחובר לקרקע ומיטמא בנגעים^[911], הואיל והוא מחובר לארץ צד חיבור^[912], ולדברי התורת כהנים אין הבית חשוב מחובר לקרקע ואינו מיטמא בנגעים, כיון ששאר הבית עומד באויר ואינו מחובר^[913]. ויש מן האחרונים מחלקים בין קורות המונחות על הארץ, שבית שבנוי על גביהם אינו מיטמא בנגעים, שאינו חשוב מחובר, לבין עמודים החפורים בארץ כבניין, שבית שבנוי על גביהם חשוב כבנוי בארץ ומיטמא בנגעים^[914]. ויש מן הראשונים סוברים בדעת תנאים שמרפסת הפתוחה לעליה ותחתיה יש חלל, מיטמאה בנגעים, שאף היא נתרבתה מהכתוב: בבית^[915].

בים

בית שבים, אפילו הוא מחובר לקרקע – שכשאינו מחובר ממילא אינו מיטמא בנגעים^[916] - כגון שהביאו אבנים וטיט ושפכו בים עד שנעשה כמין תל ובנו עליו בית, יש מן הראשונים סוברים בפירוש דברי התוספתא, שאינו מיטמא בנגעים, שנאמר: ארץ^[917], ולא ים^[918], ודוקא כשהבית נבנה על תל שנעשה בידי אדם אינו מיטמא בנגעים, שאינו בקרקע עולם, אבל בית שנבנה על אי שבים, הרי הוא בכלל בית שבארץ, כיון שהאיים שם מששת ימי בראשית^[919]. ויש מן האחרונים שגורסים בתוספתא שבית שבים מיטמא בנגעים, והיינו כשהוא על גבי עמודים המחוברים לקרקע הים^[920].

חומר הבית

אין הבית מיטמא בנגעים עד שיהיו בו אבנים ועצים ועפר^[921], והיינו הטיט שבו טחים את הבית^[922], שנאמר: ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית^[923], ואף על פי שבתחילת הפרשה נאמר: ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחֻזתכם^[924], ובית משמעו אף שעשוי מחומרים אחרים^[925], יש ללמוד במידת דבר-הלמד-מסופו*, שאף בית האמור בתחילת הפרשה הוא דוקא שעשוי מחומרים אלו^[926], ואף על פי שעיקר הכתוב אינו בא לומר אלא שכל אלו טעונים נתיצה^[927], מכל מקום דרך אגב למדנו שכיון שהוצרך לומר את כל החומרים הללו, משמע שבית הוא כזה שיש בו חומרים אלו^[928], או שנלמד שצריך שיהיה בו כל אחד משלושת החומרים מיתור המילה "בית", שהיה יכול הכתוב לומר: ונתץ את אבניו וגו', שהרי אנו יודעים שמדובר בבית, ומלמד שבאותו בית צריכים להיות כל אלו החומרים^[929], או מכך שלא נאמר סתם: אבנים ועצים ועפר, אלא: "אבניו" ו"עציו" ו"עפר הבית", יש ללמוד שהבית צריך שיהיה בו כל אחד מאלו^[930], או מכך שיש וא"ו בין החומרים השונים, יש ללמוד שצריכים להיות כולם^[931], או ש"הבית" שנאמר בסוף הכתוב הולך על כל אחד מהחומרים, וממילא נלמד שכולם צריכים להיות בבית^[932], או שמצינו כתוב אחר: וחִלצו את האבנים וגו' ושפכו את העפר וגו' ולקחו אבנים אחרות וגו' ועפר אחר יקח^[933], ושם בוודאי צריך אבנים ועפר, ובא ללמד אף על הכתוב אצלנו שכולל אף עצים, שצריך את כולם^[934], או שכיון שאי אפשר לבניין אבנים בלא טיט – שהוא העפר שהוזכר בכתוב^[935] - ממילא אבנים ועפר שהוזכרו בכתוב הם בדוקא, ונלמד מכאן שאף העצים הם בדוקא^[936]. ולכן, כשהיה הבית מחופה בשיש או עשוי מלבנים – שנעשו בכבשן^[937] - אין הוא מיטמא בנגעים^[938], שכל אלו אינם חשובים אבנים^[939], והוא הדין שאר חומרים שאינם אבנים, כגון עצם או ברזל^[940]. וכן כשהיה הבית עשוי מסלע – היינו שהוא שם באופן טבעי ואינו בנוי^[941] - או שקירותיו עשויים מעפר, יש מן הראשונים סוברים בפירוש דברי המשנה שאינם מיטמאים בנגעים^[942]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שסלע חשוב כאבן ומיטמא בנגעים^[943]. על דינו של בית שהיו בו עצים ואבנים ועפר, והיו בו אף חומרים נוספים, עי' להלן^[944].

נראה בו נגע והשלים את החומרים

בית שלא היו בו את כל החומרים הנדרשים כדי להיטמא – אבנים ועצים ועפר^[945] - ולאחר שנראה בו נגע השלים את אותם חומרים, טהור^[946], ואפילו השלימם קודם שבא הכהן לראות את הנגע^[947], שצריך שיהיה קודם "בית" ורק אחר כך "נגע"^[948], שנאמר: כנגע נראה לי בבית^[949], משמע שהבית קדם לנגע^[950], והוא הדין כשהיו בו כל החומרים הללו, אבל לא היה בהם כשיעור המתאים – על שיעורו של כל חומר, עי' להלן^[951] - ולאחר שנראה בו נגע השלים את השיעור, טהור^[952].

כשנבנה מתחילתו ללא כל החומרים

בית שנבנה מתחילתו ללא כל החומרים הנדרשים כדי להיטמא – אבנים ועצים ועפר^[953] - ולאחר סיום בנייתו הוסיף עליו את החומרים הללו, יש מן הראשונים סוברים שהוא מיטמא בנגעים, שהכל הולך אחרי שעת ראיית הנגע^[954]. ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם שמה שהביא לאחר סיום בניית הבית חשוב כבית אחר, ולכן כשסיים לבנות בית ולא היו בו כל החומרים הנדרשים כדי להיטמא בשיעורם, שוב אין הבית מיטמא בנגעים אף על פי שהשלים את אותם חומרים לאחר מכן קודם שנראה בו הנגע^[955].

בית ארעי

בית ארעי, כגון אהל, יש מן האחרונים סוברים בפירוש דברי התוספתא שאף הוא מיטמא בנגעי בתים^[956]. ואחרונים רבים כתבו בדעת ראשונים, שבית כזה אינו מיטמא בנגעי בתים^[957], שהרי אין בו אבנים ועצים ועפר^[958], ועל הסוברים שהוא מיטמא בנגעי בגדים, ע"ע נגעי בגדים.

בזמן בנייתו

בית שנראה בו נגע קודם שנשלמה בנייתו, יש מן האחרונים סוברים שכשהיו בו כל התנאים לבית המיטמא בנגעים – כגון שיש בו אבנים ועצים ועפר^[959] – הרי הוא מיטמא בנגעים, ואפילו מה שיביאו לתוכו לאחר מכן, שהכל בית אחד הוא^[960].

שטחו

אין בית מיטמא בנגעים עד שיהיו בו ארבע אמות על ארבע אמות או יותר^[961], שכתוב בו "בית"^[962]: כנגע נראה לי בבית^[963], או: ובא אשר לו הבית^[964], ובית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות אינו קרוי בית^[965]. אין בו ארבע אמות על ארבע אמות, אבל יש בשטחו כדי לרבע בו ארבע אמות על ארבע אמות - כגון שארכו יותר על רחבו, ואין ברוחב ארבע אמות, אבל שטחו הכולל הוא לפחות שש עשרה אמות מרובעות^[966] - נחלקו בדינו ראשונים, ואחרונים בדעתם: יש סוברים שאינו מיטמא בנגעים^[967], שלדעתם אף בית כזה אינו ראוי לדירה, כפי שלדעתם בית כזה אינו חייב במזוזה*^[968], או שכיון שאין הבית מיטמא בנגעים עד שיהיו בו ארבע קירות^[969], קיר שהוא פחות מארבע אמות אינו חשוב קיר^[970]. ויש סוברים שהוא מיטמא בנגעים, שכיון שיש בשטחו ארבע אמות על ארבע אמות, חשוב הוא לדעתם בית, וכפי שלדעתם חשוב הוא בית לעניין מזוזה^[971].

מספר אבניו

מספר האבנים שצריכות להיות בבית על מנת שייטמא בנגעים, נחלקו בו תנאים: ר' ישמעאל אומר שצריך שיהיו בו ארבע אבנים^[972], אבן לכל כותל^[973], שלדעתו דיו לנגע שיראה על אבן אחת^[974], וצריך שיהיה כל קיר מקירות הבית ראוי לנגעים^[975]. ור' עקיבא אומר שצריך שיהיו בו שמונה אבנים^[976], שתי אבנים לכל קיר^[977], שלדעתו הנגע צריך להיראות על שתי אבנים^[978], ואף לדעתו צריך שיהיה כל קיר מקירות הבית ראוי לנגעים^[979]. הלכה כר' עקיבא^[980], שהלכה כר' עקיבא מחברו^[981].

שיעור אבניו

שיעור האבנים על מנת שהבית ייטמא בנגעים, אמר ר' שמעון בן אלעזר^[982] שהוא משא שניים^[983], והיינו שכל אבן צריכה להיות כבדה כל כך שאינה יכולה להינשא אלא על ידי שני בני אדם^[984], ויש מן האחרונים סוברים שהוא נלמד מהכתוב: וחִלצו את האבנים^[985], משמע שלכל אבן צריך שנים^[986]. ויש מן האחרונים סוברים שחכמים חולקים^[987], ואין שיעור בגודל האבנים המיטמאות בנגעים^[988], או ששיעורן גריס על גריס^[989], או ששיעורן באבני גויל – אבנים לא משופות^[990] - ששה טפחים, ובאבני גזית – אבנים משופות^[991] - חמשה טפחים^[992]. לסוברים שמחלוקת היא, הלכה כחכמים^[993].

שיעור עציו

שיעור העצים על מנת שהבית ייטמא בנגעים, לדעת תנא קמא הוא כדי לתת תחת השקוף – החלק העליון של מסגרת הפתח^[994] או של מסגרת החלון^[995], ושמים אותו כדי שכשיסגרו את הדלת יהיה החלק העליון של הדלת נוקש על עץ זה, ולא תתנועע הדלת לפנים או לחוץ, וארכו כרוחב הדלת^[996] – ולדעת ר' יהודה הוא כדי לעשות סנדל – עץ להגן^[997], ושמים אותו כשהדלת גבוהה יותר מחלל הפתח, כדי להגן עליה מהגשמים שלא תרקב, וכן שלא ינזלו הגשמים לתוך הבית בסדק שבינה לבין המשקוף, ושיעור זה גדול יותר^[998] – לאחורי השקוף^[999]. ושיעור זה, יש מן הראשונים סוברים שצריך להיות לכל קיר וקיר^[1000]. ויש מן האחרונים סוברים שאין צריך שיהיה בכל קיר, אלא די בעצים בקיר אחד מקירות הבית, שאינו צריך עצים אלא על מנת שיוכל לקיים בהם מצות נתיצה^[1001]. הלכה כתנא קמא^[1002].

שיעור עפרו

שיעור העפר על מנת שהבית ייטמא בנגעים, הוא כדי לתת בין פצים לחברו^[1003], היינו בין שני חצאי אבן או לבנה – והוא הדין בין הסדקים שבאבנים^[1004] - שביניהם ממלאים עפר^[1005], או בין פתח לשיווי של הבניין שמשני צדדיו^[1006], או בין קורות ועמודים המסודרים בשורות על הארץ ויש חלל בין זו לזו^[1007]. ואף שיעור זה, יש מן האחרונים שנראה מדבריהם שצריך להיות לכל קיר וקיר^[1008]. ויש מן האחרונים סוברים שאין צריך שיהיה בכל קיר, אלא די בעפר בקיר אחד מקירות הבית, שאינו צריך עפר אלא על מנת שיוכל לקיים בו מצות נתיצה^[1009].

צבעו

בית צבוע מיטמא אף הוא בנגעים^[1010] – שלא כבגד צבוע שאינו מיטמא בנגעים^[1011] - בין כשהוא צבוע בידי אדם ובין כשהוא צבוע בידי שמים^[1012], שנאמר: בבית - כנגע נראה לי בבית^[1013], והוא מיותר^[1014], שכבר נאמר קודם לכן: בבית ארץ אחֻזתכם^[1015], או שנאמר קודם לכן: ובא אשר לו הבית^[1016] – לרבות את הצבוע^[1017], שאף עליו נופל שם בית^[1018].

בית שנחלק

בית שנחלק לשני בתים – כגון שבנה קיר באמצע הבית וחלקו לשנים^[1019] – אמרו בתוספתא שדינו כשני בתים^[1020], ולכן נגע שפשה מזה לזה אינו חשוב פשיון^[1021]. במה דברים אמורים? כשנחלק הבית קודם שנראה בו נגע, אבל נחלק הבית לאחר שנראה בו נגע דינו כבית אחד^[1022], ונגע שפשה מצד אחד לשני חשוב פשיון הרחוק שמטמא בנגעים^[1023], וכן אם חזר הנגע לבית, כולו טעון נתיצה^[1024]. ויש מן האחרונים שלגירסתם בתוספתא אף כשנחלק הבית לאחר שנראה בו נגע דינו כשני בתים^[1025].

הקיר המיטמא בנגעים

הקיר המיטמא בנגעים, יש מן האחרונים סוברים בדעת תנאים שהוא דוקא קיר חיצוני, אבל קיר פנימי שבתוך הבית אינו מיטמא בנגעים^[1026], שאינו חשוב קירות הבית^[1027], לפי שאינו עשוי להגן מזרם ומטר כשאר קירות הבית^[1028]. ויש מן האחרונים סוברים שדוקא קיר פנימי שהוא נמוך ואינו מגיע עד התקרה אינו מיטמא בנגעים, אבל קיר פנימי המגיע לתקרה, כגון קירות המחלקים את הבית לחדרים שונים, מיטמא בנגעים^[1029]. ויש מן הראשונים סוברים שכל קיר המיועד למגורי אדם, אפילו הוא קיר פנימי שבתוך הבית, מיטמא בנגעים^[1030].

כשחלקו אינו מיטמא בנגעים

אין בית מיטמא בנגעים עד שכולו יהיה בגדרי הבית המיטמא בנגעים, אבל כשחלקו אינו בגדרי הבית המיטמא בנגעים, אין הבית מיטמא בנגעים, ואפילו נראה בו הנגע בחלק שעומד בגדרי הבית המיטמא בנגעים^[1031], שהוא חשוב כאילו אין בו את מניין הקירות של בית המיטמא בנגעים^[1032], ולכן בית שאחד מכתליו בנוי מחומר שאינו מיטמא בנגעים – כגון שיש או סלע או לבנים או עפר^[1033] – אינו מיטמא בנגעים^[1034], ואפילו נראה בו נגע על קיר הבנוי מחומרים המיטמאים בנגעים^[1035], וכן בית שצידו האחד נמצא במקום שאינו מיטמא בנגעים – כגון שהוא בחוץ לארץ^[1036], או בירושלים, לסוברים כן^[1037] – אינו מיטמא בנגעים, וכן בית שצידו האחד נמצא בבעלות מי שאין ביתו מיטמא בנגעים – כגון גוי^[1038] – אינו מיטמא בנגעים^[1039], ואפילו נראה הנגע בצד שבמקום המיטמא בנגעים או בצד שבחלקו של מי שביתו מיטמא בנגעים^[1040]. בית שבכל אחד מקירותיו יש מגדרי הבית המיטמא בנגעים, אך חלק מקירו אינו בגדר בית המיטמא בנגעים, כגון שחלקו עשוי מחומר שאינו מיטמא בנגעים, יש מן האחרונים סוברים בפירוש דברי התוספתא שהוא מיטמא בנגעים^[1041], והוא הדין בבית שחלק מקירו נמצא בחוץ לארץ או בבעלות גוי^[1042], שמכל מקום יש לו ארבעה קירות המיטמאים בנגעים^[1043], מהם הסוברים כן אפילו במקום בו רובו אינו בגדר בית המיטמא בנגעים^[1044], ומהם הסוברים כן דוקא במקום בו רובו בגדר בית המיטמא בנגעים^[1045]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאף כשחלק מהקיר אינו בגדר בית המיטמא בנגעים, כגון שחלקו עשוי מחומר שאינו מיטמא בנגעים, אין הבית מיטמא בנגעים, שצריך שיהיה כולו ראוי להיטמא בנגעים^[1046].

על בית אפל, שאין הנגע שבו מטמא, לפי שאין פותחים בו חלונות לראות את הנגע ואין מדליקים בו נר לראות את הנגע, ע"ע מראות נגעים.

הערות שוליים