אנציקלופדיה תלמודית:נביא שקר

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - המתנבא מה שלא שמע, ומה שלא נאמר לו ונאמר לחבירו

מהותו

שני נביא השקר

המתנבא מה שלא שמע במראה הנבואה[1], שאמר שנאמרו לו דברים בנבואה מהשם והשם לא אמרם[2]; או המתנבא מה שלא נאמר לו, אף על פי שנאמר לחבירו[3], ששמע דברי נביא חבירו ואמר שדבר זה לו נאמר והוא נתנבא בו[4], הוא הנקרא נביא שקר, ומיתתו בחנק[5], שכל שעושה עצמו נביא ואינו נביא הוא בחנק[6], ונלמד מהכתוב "אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי את אשר לא צויתיו לדבר... ומת הנביא ההוא"[7], ודרשו: אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי - זה המתנבא מה שלא שמע. ואשר לא צויתיו - הא לחבירו צויתיו, זה המתנבא מה שלא נאמר לו[8].

האיסור

האזהרה שלא להתנבא נבואת שקר היא מהכתוב: אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי את אשר לא צויתיו לדבר... ומת הנביא ההוא[9], משמע שיש איסור לעשות כן[10]; או ש"אשר לא צויתיו" הוא אזהרה[11], וכאילו כתוב אשר צותיו שלא לדבר[12]. ויש שכתבו שהאזהרה היא מ'לא תענה ברעך עד שקר'[13] שגם הקב"ה נקרא רעך כמו שכתוב: ריעך וריע אביך אל תעזוב[14]. ויש שכתב שהאזהרה היא מ"לא תכחשו ולא תשקרו"[15], שאפילו על עמיתו הוזהר שלא לשקר[16] וכל שכן בשם השם יתברך[17], ואף על פי שאין מזהירין מן הדין, גילוי מילתא בעלמא הוא[18], ועוד שכיון שהעונש מפורש אפשר ללמוד האזהרה מק"ו[19].

לאו זה נמנה במנין המצות[20].

נביא השקר אינו לוקה מפני שהוא לאו-שאין-בו-מעשה*, ועוד שהוא לאו-שניתן-לאזהרת-מיתת-בית דין*[21].

נביא השקר אינו מביא קרבן, כיון שאין בו מעשה[22].

המתנבא מה שלא שמע

המתנבא מה שלא שמע הוא כגון צדקיה בן כנענה, שכתוב בו: ויעש לו צדקיהו בן כנענה קרני ברזל ויאמר כה אמר ה' באלה תנגח את ארם עד כלותם[23], ולא שמע נבואה, אלא שרוחו של נבות היזרעאלי הטעתה אותו שכתוב ויאמר ה' מי יפתה את אחאב ויעל ויפל ברמת גלעד... ויצא הרוח ויעמד לפני ה' ויאמר אני אפתנו ויאמר... תפתה וגם תוכל צא ועשה כן[24]. ואף שהוטעה על ידי הרוח, בכל זאת התחייב מיתה, שהיה לו לדקדק שזו נבואת שקר כיון שהתנבא באותו לשון של שאר הנביאים ואין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד[25]. וכן כל כיוצא בזה שהיה לו מקום לטעות חייב שכיון שיש שם צד שהיה לו להרגיש בנבואתו שאינה נבואת אמת, ובכל זאת הוא מתנבא בה חייב מיתה[26].

ומכל מקום נביא שהתנבא בשקר והוא שוגג לגמרי או אנוס פטור[27], ודרשו: בזדון דברו הנביא[28], על זדון הוא חייב ואינו חייב על שגגה[29]. וכן במתנבא בשם ע"ז דרשו: והנביא ההוא[30] - ולא אנוס; או חולם החלום ההוא[31] - ולא מוטעה[32]. ופטור אף מקרבן[33].

המתנבא מה שלא נאמר לו

המתנבא מה שלא נאמר לו ונאמר לחבירו, כגון חנניה בן עזור, שירמיה התנבא: כה אמר ה' צבאות הנני שבר את קשת עילם[34], וחנניה נשא קל וחומר בעצמו: מה עילם שלא בא אלא לעזור את בבל, אמר הקדוש ברוך הוא: הנני שבר את קשת עילם, כשדים עצמן על אחת כמה וכמה, והתנבא: כה אמר ה' וגו' שברתי את על מלך בבל[35]. ואף שניתן לדרוש קל וחומר בנבואה, כיון שלא נאמרה לו נבואה זו, והוא אמר שלו נאמרה[36], נחשב נביא שקר[37].

יש שכתבו שדוקא אם אמר שנבואה זו נאמרה לו נחשב נביא שקר, כיון שבאמת נאמרה לחבירו, אבל אם התנבא בסתמא מה שנאמר לחבירו אינו נביא שקר[38].

טעם האיסור

טעם האיסור הוא שנביא השקר גורם היזק גדול, כי עיקר האמת מבלי סיג המגיע אל בני אדם הוא על ידי הנביאים, והתורה תצונו להאמין בהם וללכת אחר עצתם הנכונה ודעתם השלם, ועל כן בקום בני בליעל לאמר דברים שלא ציום השם יוציאו לעז בנבואה שהיא העיקר הגדול אשר בינינו עם הקודש, ויפקפק בסיבתם לב כל העם אף בנביאי האמת[39].

וכן אם יאמר אדם מה שנצטוה אדם אחר עליו יש בזה חורבה גדולה, כי האיש הזה באמרו שהוא נביא ונצטוה בזה ונראה דבריו מתקיימין כדברי נביאי האמת, נחזיק אותו כאיש אלהים קדוש שליח האל ונאמין לו ונלמד ממעשיו, ואולי איננו ראוי לסמוך בו בכל אשר יעשה ויאמר ויטעה ההמון בלכתם אחר עצתו[40].

הבירור שהוא נביא שקר

כיצד נדע שהוא נביא השקר, כשיבוא אדם הראוי לנבואה, ולא יבוא להוסיף ולא לגרוע אלא לעבוד את ה' במצות התורה, אומרים לו אם נביא אתה אמור דברים העתידים להיות והוא אומר ואנו מחכים לראות היבואו דבריו אם לא יבואו, ואפילו נפל דבר קטן בידוע שהוא נביא שקר, ואם באו דבריו כולן יהיה בעינינו נאמן[41]. וכן אמר הכתוב: וכי תאמר בלבבך איכה נדע את הדבר אשר לא דברו ה', אשר ידבר הנביא בשם ה' ולא יהיה הדבר ולא יבא הוא הדבר אשר לא דברו ה' בזדון דברו הנביא[42]. ודרשו: איזהו דבר שדברו המקום זה שאומר ובא[43]. וכל זה כשהתנבא על דבר טוב ולא התקיימו דבריו, אבל אם התנבא על דבר רע ולא בא, אינו נביא שקר[44], שהקב"ה ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה ואפשר שעשו תשובה ונסלח להם כאנשי נינוה, או שתלה להם כחזקיה[45].

ואם מתנבא לעקור מצוה ממצות התורה לעולם, או לעבוד ע"ז אפילו לפי שעה נדע מיד שהוא נביא השקר[46]. וכן אם התנבא על העתידות, ובאו חביריו הנביאים ואמרו שהדברים שאמר לא נאמרו לו אלא לחבירו, או שלא נאמרו כלל, נדע מיד שהוא נביא שקר ומיתתו בחנק, ובלבד שהמעידים עליו יהיו שנים[47].

בנביא שלא הוחזק

יש סוברים שנביא השקר הוא רק באדם המוחזק שהוא צדיק ונביא אמת[48], או בשהתחיל לעשות עצמו נביא בנתינת אות, אבל כל שלא הוחזק ואינו עושה עצמו נביא בנתינת אות, אלא שבדברים בעלמא הוא אומר שהוא נביא, אין לו דין נביא שקר ואינו חייב מיתה[49]. ויש שכתבו שהדיוט שאמר שהוא נביא ואמר שקר, אינו חייב מיתה אבל עובר בלאו[50]. ויש שנראה מדבריהם שאף הדיוט שאמר שהוא נביא והתנבא בשקר נחשב נביא השקר[51].

יש שכתבו שיזהר אדם שלא יאמר לחבירו אפילו דרך בדחנות ושחוק הקב"ה אומר לי כך, שנחשב נביא השקר[52]. ויש שכתבו שאין לחוש לזה כיון שלא אמר דרך נבואה[53].

יש שכתב שאף המתנבא בשם רוח הקודש חייב מיתה[54].

האיסור לפחד מנביא השקר

כל המונע עצמו מהריגת נביא השקר מפני מעלתו שהרי הולך בדרכי הנבואה הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר לא תגור ממנו[55], ואמרו: לא תגור ממנו – אפילו גדול שבישראל אל תימנע מלהורגו[56]. ולא נירא, מפני חכמתו, או מפני האות שנתן ובא האות והמופת[57]. ולא נפחד שיהיה לנו בהריגתו שום עונש, ואפילו היה מתנבא בקיום המצוות, אחר ששקר בפיו אין לנו עונש במיתתו אבל היא עלינו מצוה[58], וכן המונע עצמו מללמד עליו חובה או הפוחד וירא מדבריו הרי הוא בכלל לא תגור ממנו[59]. ויש שכתב שהאיסור הוא שלא נפחד מדבריו של נביא השקר[60].

יש סוברים שהאיסור הוא על כל אדם שלא לפחד מדבריו של נביא השקר[61]; ויש סוברים שהאיסור הוא רק על ב"ד שלא לימנע מלהרגו[62], וכן שלא לפחד בתחילת הדין מללמד עליו חובה[63].

יש שכתב שאיסור זה אינו נוהג אלא בנביא השקר אבל לא במתנבא לעבוד ע"ז[64], ויש שהסתפק בדבר[65].

בביטול המצות

המתנבא לעקור מצוה

בכלל המתנבא מה שלא שמע הוא המתנבא לעקור מצוה ממצות התורה[66]. שנביא שאמר שה' שלחו להוסיף מצוה או לגרוע מצוה - כגון שאמר שה' אמר לי שהערלה שנתים בלבד, ואחרי שנתים מותר לאכול פירות הנטיעה, או שיאמר שה' אמר לי שארבע שנים היא אסורה באכילה[67], או שאמר שאין החמץ אסור בפסח[68]-, הרי זה נביא שקר[69]. וכן נביא שבא בנבואה לפרש במצוה מן המצות פירוש שלא שמענו ממשה – כגון שאמר שמה שנאמר בתורה וקצותה את כפה לא תחוס עיניך[70], שהוא קציצת היד ממש ואינו קנס המבייש כמו שביארה הקבלה[71], או שאמר שמצוה זו היא משל[72] -, או שאמר שאותן המצות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות אלא מצות לפי זמן היו, הרי זה נביא שקר[73], ואף על זה נאמר: אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי וכו'[74].

והטעם לפי שכל מצוה שבתורה עומדת לעולם ולעולמי עולמים, שנאמר את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרון לעשות לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו[75], ונאמר והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת[76], הא למדת שכל דברי תורה מצווין אנו לעשותן עד עולם, וכן הוא אומר חוקת עולם לדורותיכם[77], ונאמר לא בשמים היא[78], הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה[79], ומיתתו בחנק על שהזיד לדבר בשם ה' אשר לא צוהו, שהוא ברוך שמו צוה למשה שהמצוה הזאת לנו ולבנינו עד עולם[80], וכיון שהתנבא לעקור מצוה, ודאי שהוא משקר והוא בכלל המתנבא מה שלא שמע[81].

ויש שהסתפק בנביא שבא להוסיף מצוה אם הוא נביא שקר ומיתתו בחנק, או שאינו נביא שקר ואינו במיתה אבל אין לשמוע לו[82]; ויש שכתב שגם בעוקר מצות עשה אינו נביא שקר, ורק בעוקר לאו בקום עשה נקרא נביא שקר[83].

אפילו בא לשנות בפרט מפרטי המצות ולא בא לעקור כל המצוה, הוא נביא שקר[84]. ויש מצדדים לומר שאם עקר פרט מפרטי המצות אינו נביא שקר[85].

ולא בלבד בדברים המפורשים בתורה, אלא גם אם בא לעקור דבר מדברים שלמדנו מפי השמועה[86], או בדברי סופרים כגון שהתיר חמץ בשעה ששית או אסרו בחמישית[87] שלא מתורת גדר[88], אפילו אמר שאין תחום שבת אלא באלפים ואחת או שהוא באלפים חסר אחת[89], זהו נביא שקר, שהרי הוא מכחיש מה שנודע מפי הקבלה[90].

יש אומרים שנביא שבא להכריע הלכה בנבואה כגון שאמר בדין מדיני תורה שה' צוה לו שהדין כך הוא והלכה כדברי פלוני - אפילו כיון את ההלכה[91] - הרי זה נביא השקר ויחנק, אף על פי שעשה אות, שהרי בא להכחיש התורה שאמרה לא בשמים היא[92]. ויש אומרים שאינו נביא שקר וצריך לשמוע לו, כיון שיש כח בנבואה להכריע הלכה[93].

נביא שהדיח מדעת עצמו לעקור דבר מן התורה, אפילו הועילו מעשיו ושמעו לו, פטור מחנק, שכל שאינו מדבר בשם ה' דין הדיוט יש לו[94].

בעוקר לזמן

כל זה אם אמר לעקור מצוה לעולם, אבל אם יאמר לנו הנביא - שהתבררה לנו נבואתו ונודע שהוא נביא אמת[95] - לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה, או על מצות הרבה בין קלות בין חמורות, אינו נביא שקר[96], ולמדו מהכתוב: אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר[97] – דבר שלם ולא חצי-דבר*, דהיינו באומר לעקור המצוה לזמן שאינו מבטלה לגמרי ואינו נביא שקר[98].

יש מהראשונים סוברים שבכל מקום שעוקר מצוה לזמן אינו נביא שקר ויש להאמין לו; ויש סוברים שצריך שיהיה גם למיגדר מילתא, ואם לאו נחשב נביא שקר גם בעוקר לזמן ואין להאמין לו[99].

ולא עוד אלא שמצוה לשמוע לו, ולמדו מהכתוב: אליו תשמעון[100], שאם יאמר הנביא לעבור לצורך שעה יש לשמוע לו[101]. כגון אליהו בהר הכרמל שהקריב עולה בחוץ וירושלים נבחרת לכך והמקריב בחוץ חייב כרת, ומפני שהוא נביא מצוה לשמוע לו[102]. ועל הדרך הזאת אם צוו כל הנביאים לעבור לפי שעה מצוה לשמוע להם, ואם אמרו שהדבר נעקר לעולם מיתתו בחנק שהתורה אמרה לנו ולבנינו עד עולם[103].

בעבודה זרה

במה דברים אמורים בשאר המצות, אבל בעבודה זרה, אם אמר הנביא בשם ה' לעבוד ע"ז[104], אפילו לפי שעה – כגון שאמר היום עבדוה ולמחר בטלוה[105] - הוא נביא שקר[106], שנאמר: כי יקום בקרבך נביא או חלם חלום ונתן אליך אות או מופת ובא האות והמופת אשר דבר אליך לאמר נלכה אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם ונעבדם לא תשמע אל דברי הנביא ההוא... והנביא ההוא או חלם החלום ההוא יומת[107]. ואף אם לא ביטל עיקר עבודה זרה, אלא שביטל לאו או עשה שבה, כגון שבא ואמר אסור לנתוץ מזבחותם[108] וביטל העשה של וניתצתם את מזבחותם[109], הוא נביא שקר[110]. ודרשו על הכתוב במתנבא לעבוד ע"ז: להדיחך מן הדרך אשר צוך ה' אלקיך ללכת בה[111], "ללכת" - זו מצות עשה, שמשמע לעשות ולא משמע אזהרה[112], "בה" – זו מצות לא תעשה, שלמדים מהכתוב: אשר חטא בה[113] שמדבר בלא תעשה[114], ואמר הכתוב: לא תשמע אל דברי הנביא ההוא[115].

ואפילו עשה אותות ומופתים גדולים ואמר שה' צוהו שתעבד עבודת כוכבים היום בלבד או בשעה זו בלבד הרי זה דבר סרה על ה' והוא נביא שקר[116]. ועל זה צוה הכתוב ואמר ובא האות והמופת לא תשמע אל דברי הנביא ההוא כי דבר סרה על ה' אלהיכם[117] שהרי בא להכחיש נבואתו של משה, ולפיכך נדע בודאי שהוא נביא שקר וכל מה שעשה בלט וכשוף עשה ויחנק[118]. ואמרו: כדי דיבר סרה[119] והלא דברים קל וחומר ומה המזייף דברי חבירו חייב מיתה המזייף דבריו של מקום על אחת כמה וכמה[120]

ובכלל זה נביא שיעשה דבר שסותר לעקרי הדת כגון מציאותו ואחדותו יתברך וסילוק הגשמות מהבורא וכדומה לזה, הרי זה נביא שקר[121].

בענין האיסור לשמוע למתנבא לעבוד ע"ז, עי' לקמן#.

המתנבא בשם עבודה זרה

מהותו

המתנבא בשם עבודה זרה, ואומר: עבודה זרה פלונית ציותה לעבדה ותבטיח גמול לעובדיה ותפחיד מעונש למי שלא יעבדה, כמו שהיו אומרים נביאי הבעל והאשרה[122], אם התרו בו[123], מיתתו בחנק[124], ועליו נאמר: ואשר ידבר בשם אלהים אחרים ומת הנביא ההוא[125]. וחומר עון זה לבד המיתה המפורשת בו הרי הוא נותן יד לע"ז[126].

המתנבא בשם עבודה זרה לעבוד ע"ז, יש סוברים שחייב סקילה כדין מתנבא בשם ה' לעבוד ע"ז שחייב סקילה – לדעת חכמים -[127], ויש שמשמע מדבריהם שאינו אלא בחנק כשאר נביא השקר[128].

וכן אם אמר אמרה לי עבודת כוכבים פלונית או כוכב פלוני שמצוה לעשות כך וכך או שלא לעשות, אפילו כוון את ההלכה לטמא את הטמא ולטהר את הטהור הרי הוא בכלל מתנבא בשם ע"ז, ומיתתו בחנק[129]. ונחלקו הראשונים בדבר: יש סוברים שבכל אופן שהתנבא בשם ע"ז חייב חנק, גם כשלא עשאה אלוה כיון שהתנבא בשם ע"ז[130]. ויש שסובר שאם אמר בחלומי ראיתי והנה פעור אומר לי שתזהרו במצות הלולב, אינו חייב מיתה, ורק אם עשאו אלוה, שאמר ראיתי פעור כי הוא האלהים והוא מצוה שלא לאכול בשר חזיר, וכן אם יגיד בשמו כי כזה וכזה עתיד להיות, מאחר שיאמר כי הנעבד ההוא הוא האומר ועושה גוזר ומקיים, יומת בחנק[131].

מתנבא בשם ה' לעבוד ע"ז, יש סוברים שאף הוא בכלל מתנבא בשם ע"ז, ומיתתו בחנק[132] – באופנים מסויימים[133] -. ויש שנראה מדבריהם שאינו בכלל פרשה זו[134] ומיתתו בסקילה[135].

האיסור

המתנבא בשם ע"ז עובר באיסור לאו, ונלמד מהכתוב: ושם אלהים אחרים לא תזכירו[136]. ואינו חשוב לאו-שבכללות*, כיון שהעונש מפורש בו[137]. ויש שכתבו שהלאו הוא: לא תלכו אחרי אלהים אחרים[138], ואין לך הולך אחר עבודת כוכבים יותר ממתנבא בשם עבודת כוכבים[139].

לאו זה נמנה במנין המצות[140].

יש שכתב שהמתנבא בשם ע"ז הוא איסור בפני עצמו ואינו נכלל בדין נביא השקר[141], ולכן מיתתו בכ"ג ולא בסנהדרין גדולה על ע"א[142].

המתנבא בשם ע"ז יש שכתב שאין בו איסור לא תגור ממנו[143] שלא לפחד מלהרגו[144].

האיסור לשמוע לו

נביא המתנבא בשם ע"ז, יש איסור בתורה שלא לשמוע לו שנאמר: לא תשמע אל דברי הנביא ההוא[145]. ויש שכתבו שאף במתנבא בשם ה' לעבוד ע"ז ישנו איסור זה[146]. ויש שכתב שאף במתנבא בשם ה' לעקור מצוה יש איסור זה[147]. ויש שכתב שהאיסור הוא רק במתנבא בשם ה' לעבוד ע"ז, ולא במתנבא בשם ע"ז[148].

איסור זה נמנה במנין המצות[149]. ואין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה[150].

נביא אמת שהתנבא בשם ה' ואחר כך התנבא בשם ע"ז, יש איסור לשמוע לכל מה שיתנבא מכאן ולהבא, גם אם עוקר מצוה לפי שעה או שהתנבא על העתידות, אבל על מה שכבר התנבא קודם אין איסור לשמוע לו[151], ודרשו: או אל חלם החלום ההוא[152] - ולא החשוד למפרע[153].

יש סוברים שאיסור זה נוהג בכל נביאי השקר, גם במתנבאים על העתידות, שאין לשמוע לדבריהם[154], ורבים סוברים שאיסור זה אינו נוהג בשאר נביאי השקר[155].

הראשונים נחלקו בגדר איסור השמיעה: יש שכתבו שהאיסור הוא לערוך דין ותשובה עם המתנבא בשם עבודת כוכבים, ואין שואלין ממנו אות ומופת, אבל כשנשמעהו מתנבא בשמה נזהירהו מזה כמו שראוי בכל פושע ואשם, ואם הוא מחזיק בדבריו נקיים בו העונש שנתחייב מדין התורה[156]. וכל ששאל ממנו אות או מופת[157], או שהאריך עמו בדברים[158] עבר על איסור זה[159]. ויש שהוסיף שגם אם עשה מעצמו אות ומופות אין משגיחין עליו ואין מהרהרין בו, וכל המחשב באותות שלו שמא אמת הן, עבר על איסור זה[160]. ויש שכתבו שהאיסור הוא לקבל דבריו אף שלא עשה מעשה כדבריו[161]. ויש שכתבו שהאיסור הוא לקבל דבריו ולעשות מעשה כדבריו[162].

עונשו

במתנבא על העתידות

נביא השקר - שהתנבא מה שלא שמע או מה שלא נאמר לו ונאמר לחבירו[163] - מיתתו בחנק שנאמר ומת הנביא ההוא[164] וסתם מיתה האמורה בתורה היא חנק[165]. וצריך להתרות בו כדי להמיתו[166]. במתנבא לעקור מצוה ממצות התורה או לעבוד ע"ז, יכול כל אחד להתרות בו שהרי יודע ודאי שהוא משקר[167]. ובנביא המתנבא מה שלא שמע או מה שלא נאמר לו ונאמר לחבירו, יכולים שאר הנביאים להתרות בו, שהם יודעים שהוא משקר, כיון שדבר שנאמר לנביא אחד נאמר גם לשאר הנביאים והם יודעים אם הדבר נאמר לו או לחבירו או שלא נאמר כלל[168]. ויש שכתבו שגם במתנבא מה שלא שמע יכולים להתרות בו בשעה שאומר הנבואה, ואם לא יתקיימו דבריו יתברר למפרע ששיקר[169].

צריך שהמתרים יהיו שנים[170].

ויש שכתב שנביא שהתנבא בשם הקב"ה לעבוד ע"ז, מלבד חיובו משום נביא השקר חייב גם משום מסית, ולזה אין צריך התראה כדין מסית שא"צ להתרות בו[171].

נביא השקר שחייב מיתה הוא בין כשעמד משראל ובין מאומות העולם[172], ואפילו כשהתנבא בחוץ-לארץ*[173].

נביא השקר אינו לוקה מפני שהוא לאו-שאין-בו-מעשה*, ועוד שהוא לאו-שניתן-לאזהרת-מיתת-בית דין*[174].

נביא השקר אינו מביא קרבן, כיון שאין בו מעשה[175].

סנהדרין של ע"א

אין דנים את נביא השקר אלא בסנהדרין של שבעים ואחד[176], שלמדים מהמראת זקן ממרא שהיא בסנהדרין של שבעים ואחד[177], שבזקן ממרא כתוב בו ועשית על פי הדבר[178], ובנביא השקר כתוב אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר[179], ולמדים גזירה שוה דבר דבר שאף הריגת נביא השקר היא בבית דין של שבעים ואחד[180]. בירושלמי למדו גזירה שוה הזדה הזדה: נאמר בזקן ממרא זדון[181], ונאמר בנביא שקר זדון: בזדון דברו הנביא[182], מה זדון שנאמר להלן בנביא השקר הכתוב מדבר אף זדון שנאמר כאן בנביא השקר הכתוב מדבר[183], היינו שנביא שקר נמי דינו בסנהדרין כמו זקן ממרא[184].

יש שכתב שנביא המתנבא בשם ע"ז נידון בב"ד של עשרים ושלשה, שאינו בכלל נביא השקר[185], והסתפק במתנבא בשם הקב"ה לעבוד ע"ז אם נידון בב"ד של שבעים ואחד או של עשרים ושלשה[186].

בתוספתא נחלקו תנאים אם נביא השקר ממיתים אותו ברגל: ר' עקיבא אומר שנביא השקר אין ממיתין אותן מיד אלא מעלין אותן לבית דין הגדול שבירושלם ומשמרין אותן עד הרגל וממיתין אותן ברגל שנאמר: וכל העם ישמעו ויראו ולא יזידון עוד[187]. ר' יהודה אומר וכי נאמר וכל העם יראו ויראו אלא לא נאמר אלא כל העם ישמעו ויראו ולמה מענין את דינו של זה, אלא ממיתין אותו מיד וכותבין ושולחין בכל המקומות איש פלוני נגמר דינו בבית דינו של פלוני ופלוני ופלוני עדיו וכך וכך עשה וכן עשו לו[188].

בבבלי לא הובאה הלכה זו לגבי נביא השקר[189], והראשונים לא הביאו תוספתא זו להלכה[190].

נביא שהדיח

נביא שהדיח את הרבים[191] - דהיינו שהתנבא בשם ה' לעבוד עבודת כוכבים[192], ויש סוברים כן אף במתנבא בשם עבודה זרה[193] -, נחלקו תנאים בדינו: ר"ש אומר מיתתו בחנק[194], שבמתנבא בשם עבודה זרה כתובה מיתה: והנביא ההוא או חולם החלום ההוא יומת כי דיבר סרה[195], וסתם מיתה האמורה בתורה היא חנק[196]; וחכמים אומרים מיתתו בסקילה[197], שלמדים גזירה שוה הדחה הדחה ממסית, שנאמר בו: כי בקש להדיחך[198], ובנביא שהדיח נאמר: כי דבר סרה... להדיחך מן הדרך[199], מה מסית בסקילה אף נביא שהדיח בסקילה[200].

הלכה כחכמים שנביא שהדיח את הרבים בסקילה[201].

המפרשים נחלקו מהו נביא שהדיח שנחלקו בו ר"ש וחכמים:

יש סוברים שנביא שהדיח שנסקל לדעת חכמים, הוא בכל אופן שהתנבא בשם ע"ז, גם כשלא הודחו רוב העיר מחמת דבריו, שאז אינו נסקל מדין מדיח[202], נסקל מדין נביא שקר, כיון שהתנבא בשם ה' לעבוד עבודה זרה[203]. ויש סוברים שנביא שהסית ליחיד שחייב סקילה הוא רק באומר אלך ואעבוד ע"ז, וכן נביא המסית לרבים שחייב הוא רק באומר נלך ונעבוד ע"ז – כדין הדיוט המסית או המדיח שחייב רק באופן זה[204] -, אבל באומר כך אמר לי הקב"ה שתעבד ע"ז היום ולא הסית והדיח אנשים לעבדה, דינו כנביא השקר שחייב חנק ולא סקילה[205]. ויש סוברים שנביא המדיח הוא רק כשרוב העיר שמעו אליו ועבדו ע"ז מחמת דבריו, אבל אם לא שמעו אליו או שהדיח מקצת העיר, דינו כדין נביא השקר שחייב חנק[206]. ומכל מקום כשרוב העיר שמעו אליו חייב סקילה גם כשהוא נביא יחיד, אף שהדיוט שהדיח אינו נסקל אלא בשנים שהדיחו[207]. ויש שכתב שאם רוב העיר שמעו אליו חייב סקילה וקיבלו דבריו חייב סקילה אף שלא עבדו ע"ז, אף שהדיוט שהדיח אינו חייב אלא בעבדו רוב העיר ע"ז מחמת דבריו[208].

נביא שהסית

גם בנביא שהסית את היחיד נחלקו ר"ש וחכמים, כשם שנחלקו במדיח את הרבים: לדעת חכמים דינו בסקילה ולדעת ר"ש דינו בחנק[209]. והלכה כחכמים שנביא המסית את היחיד דינו בסקילה[210].

האחרונים נחלקו מהו נביא שהסית שחייב סקילה לדעת חכמים[211]:

יש אומרים שדינו כהדיוט המסית, שרק אם אמר בלשון הסתה: אלך ואעבוד ע"ז חייב[212], אבל באמר ליחיד בשם ה' שצריך לעבוד ע"ז אינו נביא המסית אלא דינו כנביא השקר שחייב חנק[213]. ויש שכתבו שבנביא המסית צריך שהמוסת ישיב האיך נניח את אבינו שבשמים והמסית יאמר כך חובתנו, אבל אם חזר בו או שתק פטור כמו בשאר מסית שחייב רק באופן זה[214]. ויש שכתב שכל נביא המתנבא ליחיד בשם ה' לעבוד ע"ז נקרא נביא המסית וחייב סקילה, גם בלא אמר לשון הסתה[215].

יש שכתב שנביא שהתנבא לעבוד ע"ז, דינו כמסית שאין צריך התראה[216].

עוקר מקצת בעבודה זרה

נביא שהדיח שנחלקו בו אם חייב סקילה או חנק[217], הוא בין בעוקר כל גוף המצוה של עבודה זרה[218], שאומר נצטויתי ברוח הקודש מפי הגבורה להתנבאות לעקור כל מצות עבודה זרה מן התורה[219], ובין במקיים מקצת ומבטל מקצת[220], דהיינו שאומר היום עבדוה ולמחר בטלוה[221], שבנביא המדיח לעבוד ע"ז כתוב: כי יקום בקרבך נביא... אשר דיבר אליך לאמר אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם ונעבדם[222] – זה עוקר כל הגוף[223], ונאמר שם: להדיחך מן הדרך[224], משמע אפילו מקצת הדרך, דהיינו עוקר מקצת ומבטל מקצת[225]. וכיון שהלכה כחכמים שנביא שהדיח בסקילה[226], גם במקיים מקצת חייב סקילה[227].

ויש שכתב שבמקיים מקצת בעבודה זרה, לדעת ר"ש פטור לגמרי, ולדעת חכמים חייב חנק[228], וכן הלכה[229]. ויש שכתב שבמקיים מקצת בע"ז לכל הדעות חייב חנק, וכן הלכה[230].

אפילו לא עקר כל מצות עבודה זרה, אלא שביטל לאו שבה, או שביטל עשה שבה כגון שאמר שאסור לנתוץ מזבותם[231], וביטל עשה של ונתצתם את מזבחותם[232], חייב מיתה כמתנבא בשם עבודה זרה[233], והיינו סקילה לדעת חכמים וחנק לדעת ר"ש[234]. ודרשו על הכתוב במתנבא לעבוד ע"ז: להדיחך מן הדרך אשר צוך ה' אלקיך ללכת בה[235], "ללכת" - זו מצות עשה, שמשמע לעשות ולא משמע אזהרה[236], "בה" – זו מצות לא תעשה, שלמדים מהכתוב: אשר חטא בה[237] שמדבר בלא תעשה[238]. ויש שסובר שבעקר עשה אינו חייב סקילה גם לדעת חכמים[239]. ויש שסובר שאם ביטל עשה ול"ת של ע"ז לשעה, כגון שביטל עשה של וניתצתם, פטור לגמרי. ורק בביטל גוף הע"ז אפ' במקצת חייב סקילה[240].

ביטל שאר מצות

נביא שהתנבא לעקור שאר מצות, נחלקו אמוראים בדעת תנאים, בדינו:

רב חסדא - וכן סובר אביי[241], וכן אמר ר' יוסי בן חנינא בירושלמי[242] - אמר שאם עקר כל גוף המצוה - כגון שאמר שאין החמץ אסור בפסח[243] - מיתתו בחנק כשאר נביא שקר, ולא נחלקו בו ר"ש חכמים[244], ונלמד מהכתוב בנביא שקר: אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי... ומת הנביא ההוא[245], וסתם מיתה האמורה בתורה היא חנק[246].

רב המנונא, וכן סובר רבא[247], אמר שאף בעוקר כל גוף המצוה נחלקו ר"ש וחכמים: לדעת ר"ש חייב חנק כשאר נביא שקר[248], ולדעת חכמים חייב סקילה כדין נביא שהדיח לעבודה זרה[249], ולמדים מהכתוב בנביא שהדיח להדיחך מן הדרך אשר צוך ה' אלקיך ללכת בה[250], ודרשו: ללכת - זו מצות עשה, בה - זו מצות לא תעשה, ומשמע שמרבים כל המצות שנביא שעקר גוף המצוה חייב סקילה[251].

יש שפסקו הלכה כרב המנונא שנביא שעקר שאר מצות חייב סקילה לדעת חכמים, מפני שרבא סובר כמותו[252]; ויש שפסקו כרב חסדא שחייב חנק[253], מפני שרב חסדא הוא רבו של רב המנונא[254].

ביטל מקצת מהמצוה

נביא שקיים וקצת וביטל מקצת בשאר מצות, פטור ממיתה[255]. לדעת הלומדים נביא שביטל מצוה מהפסוק אשר יזיד לדבר דבר בשמי[256], דורשים "דבר" – ולא חצי דבר, שנביא שקיים מקצת וביטל מקצת פטור[257]. ולדעת הלומדים נביא שביטל מצוה מהכתוב בנביא שהדיח: מן הדרך אשר צוך... ללכת בה[258], פסוק זה מדבר בעוקר כל המצוה, ולא במבטל מקצת ומקיים מקצת, שללכת בה משמע כל המצוה[259].

ויש שכתב בדעת הירושלמי, שר"ש הוא שפוטר בביטל מקצת מהמצוה, אבל חכמים מחייבים גם בביטל מקצת מהמצוה[260].

ביטל מקצת הוא שאמר היום בטלו את המצוה ומחר חיזרו לקיים אותה[261], שאינו נביא שקר מפני שאפשר שאמת הוא ששמע כך, שאפשר שיתנבא לעקור מצוה לפי שעה[262], אבל אם התברר ששיקר ולא התנבא מפי ה'[263], הוא נביא שקר ויחנק גם בביטל מצוה לשעה[264].

וכן אם ביטל מקצת מהמצוה לעולם הוא נביא שקר ויחנק[265], שדבר ברור הוא שאין הקדוש ברוך הוא עוקר מצוה מן המצות לעולם, וכיון שזה עוקרה בידוע לנו שלא שמע מה שאמר והתנבא[266]. ויש מצדדים לומר שגם אם עקר פרט מפרטי המצות אינו נביא שקר ואינו חייב חנק[267].

לדעת הסוברים שנביא אינו רשאי להכריע בהלכה מכח נבואתו, והוא נביא השקר[268], מיתתו בחנק[269].

הערות שוליים

  1. רמב"ם ע"ז פ"ה ה"ח.
  2. ספר החינוך מ' תקעז.
  3. רש"י סנהדרין פט א ד"ה ומה
  4. רמב"ם שם ופהמ"ש להרמב"ם סנהדרין פי"א מ"ה.
  5. משנה סנהדרין פט א; תוספתא סנהדרין פי"ד ה"ד; רמב"ם שם; סמ"ג לאוין לד; ספר החינוך מ' תקיז; ספר יראים סי' רמא.
  6. מאירי סנהדרין שם.
  7. דברים יח כ. משנה סנהדרין שם; רמב"ם שם ה"ז.
  8. גמרא סנהדרין פט א; סהמ"צ להרמב"ם לאוין כז; סמ"ג שם; החינוך שם; יראים שם.
  9. דברים יח כ. סהמ"צ להרמב"ם לאוין כז. ועי' כס"מ ע"ז פ"ה ה"ד; ס' יראים סי' רמא, ועי' תועפות ראם שם סק"א, שכתב שכך דעת החינוך מ' תקיז; רשב"ץ זוהר הרקיע לאוין קלד; סמ"ק סי' קטו; יד הקטנה ע"ז פ"ד אות יג. ועי' הגרי"פ פרלא לרס"ג עונש סה, ובלאוין לד, שביאר שיטות הראשונים בזה.
  10. פרי חדש ע"ז פ"ה ה"ד, בהסבר הראשון.
  11. ספר יראים רמא, ועי' סביב ליראיו שם (במהדורתו סי' לד) סק"א, שכתב שהיראים רמז גם ללימוד מלא תשקרו כדעת הסמ"ג; פרי חדש שם, בהסבר השני. ועי' פר"ח שם שכתב שמהרמב"ם שנקט פסוק זה נראה שהאזהרה היא מאשר יזיד, שמשמע שיש איסור לעשות כך. והקשה שאזהרת עשה לאו שמה אזהרה, וכתב שאולי יש לפרש שהאזהרה היא מאשר לא צויתיו. וכן מפורש ביראים, וכ"כ בביאור הרי"פ פרלא לסה"מ לרס"ג, לאוין לד, בדעת הרמב"ם.
  12. ביאור הרי"פ פרלא לסה"מ לרס"ג שם.
  13. ירושלמי סנהדרין פי"א ה"ו, לגירסא שלפנינו, וכן גרס הפני משה שם; פרי חדש שם; אור שמח ע"ז פ"ה ה"ז.
  14. משלי כז י. הגרי"פ פרלא לרס"ג עונש סה, ושם לאוין סה, וציין לרש"י שבת לא א ד"ה דעלך; סביב ליראיו על היראים סי' לד סק"א. ועי' שיירי קרבן וקרבן העדה לירושלמי שם, שכתב שאינו לימוד גמור למלקות אלא איסורא בעלמא, שיש לדרוש רעך ולא גבוה, כמו שדורשים רעך ולא הקדש, ב"מ פז ב, אלא הוא לימוד בעלמא שאם העונה שקר בחבירו לוקה כ"ש העונה עדות שקר כלפי מעלה. וראה שם, שגרס אחרת בירושלמי.
  15. ויקרא יט יא. סמ"ג לאוין לד בלשון 'אולי'. הביאו הפרשת דרכים דרך מצותיך תחילת חלק שני והמנחת חינוך תקיז סק"א; משנת חכמים סי' ל יבין שמועה סק"א; סביב ליראיו ליראים סי' לד סק"א, בדעת היראים. ועי' פרשת דרכים שם, שביאר שהסמ"ג לא כתב שהאיסור הוא משום מדבר שקר תרחק, משום שהוא עשה, ובעונש מיתה צריך אזהרת לאו.
  16. סמ"ג שם. הסמ"ג הביא את כל הפסוק: לא תכחשו ולא תשקרו, אבל במנחת חינוך שם וסביב ליראיו שם, משמע שהאיסור נלמד מלא תשקרו.
  17. מנחת חינוך תקיז סק"א; סביב ליראיו שם. ועי' שם שהקשה על הרמב"ם במשנה תורה והחינוך שלא כתבו מהיכן האזהרה.
  18. סמ"ג שם. ועי' מהר"ם שיק על תרי"ג מצות מ' תקיז, מש"כ בביאור שיטתו. ועי' שם שכתב בשם ספר מצות השם שהאזהרה היא מלא תשא את שם ה' אלקיך לשוא, והקשה עליו.
  19. מהר"ם שיק שם; סביב ליראיו שם. ועי' משנת חכמים שם, שכתב שמטעם זה לא חשוב לאו שבכללות.
  20. רמב"ם ספר המצות שם; סמ"ג שם; החינוך שם, והיינו לכל הפירושים לעיל במקור הלאו.
  21. עי' רמב"ם סנהדרין פי"ח ה"ב. וע"ע לאו שאין בו מעשה, וע' לאו שניתן לאזהרת מיתת בין דין. ועי' לקמן: עונשו.
  22. ספרא ויקרא דבורא דחובה פרשה א פ"א. ועי' לקמן: עונשו.
  23. דהי"ב יח י.
  24. מ"א כב כ.
  25. סנהדרין פט א; ועי' ירושלמי סנהדרין פי"א ה"ה וקרבן העדה שם.
  26. מאירי שם. ועי' ערול"נ שם.
  27. משנת חכמים סי' ל יבין שמועה סק"א, סי' לא צפנת פענח סק"ו.
  28. דברים יח כב.
  29. ספרי שופטים פיסקא קעח.
  30. דברים יג ו.
  31. דברים שם.
  32. ספרי ראה פיסקא פו; מדרש תנאים דברים יג ו, יח כ,כב; משנת חכמים שם.
  33. עי' לעיל.
  34. ירמיה מט לה.
  35. ירמיה כח ב.
  36. רמב"ם ע"ז פ"ה ה"ח; סמ"ג לאוין לה.
  37. סנהדרין פט א; ירושלמי סנהדרין פי"א ה"ה. ועי' מהרש"א בח"א שם שפירש שהשקר הוא מה שאמר שיהיה בעוד שנתיים ימים וזה לא נלמד מק"ו. ועי' שם שכתב שמה שלא דנו אותם למיתה הוא משום שבטלה סנהדרין, או מפני שרשעי ישראל עזרו להם. וכן צ"ל בצדקיה בן כנענה. ועי' ערול"נ שם מש"כ בזה. ועי' מדרש תנאים דברים יג ג, וירושלמי שם ופני משה בביאור הטעות של חנניה בן עזור.
  38. כ"מ מלשון הרמב"ם והסמ"ג שם, וכ"כ הרע"ב סנהדרין פי"א מ"ה, וכ"כ בביאור הגרי"פ פרלא לרס"ג עונש סה, לאוין לד, בדעתם. ועייש לאוין לד, מה שהקשה על זה.
  39. החינוך מ' תקיז.
  40. החינוך שם.
  41. רמב"ם יסוה"ת פ"י ה"א, ובהקדמה לפירוש המשנה ד"ה ואומר שהמנחשים; רמב"ן דברים יח כא; חי' הר"ן סנהדרין צ א; ועי' משנת חכמים סי' ל יבין שמועה סק"א. וע"ע נביא, נבואה.
  42. דברים יח כא – כב.
  43. ספרי דברים שם פיס' קעח. ועי' ירושלמי סנהדרין יא ה. ועי' תנחומא וירא יג, ואם לא יבואו דבריך אתה נביא שקר.
  44. ירושלמי סנהדרין שם ופני משה שם ועין משפט שם; תנחומא שם; רמב"ם יסוה"ת פ"י ה"ד.
  45. רמב"ם שם. וע"ע נביא; נבואה, פרטי הדינים וחילוקי השיטות בזה.
  46. חי' הר"ן שם; ערול"נ סנהדרין פט א; מנ"ח תקיז אות ב; תויו"ט סנהדרין פי"א מ"ה.
  47. תויו"ט שם; מנ"ח שם; ערול"נ שם. ועי' להלן כיצד מתרים בו.
  48. עי' רש"י סנהדרין פט ב ד"ה היכא דהוחזק. ועי' מאירי שם. וע"ע נביא.
  49. ע"ע מסית; מדיח. מאירי סנהדרין צ א; עי' רמב"ם יסוה"ת פ"ט ה"א: ויעשה אות ומופת, והעמק דבר דברים יח כ, בדעתו. ועי' בהקדמה לפיהמ"ש: וכאשר נשמע מן המתייחס לנבואה, וכ"כ הגרי"פ פרלא על סה"מ לרס"ג, עונש סה, בדעתו ובדעת רס"ג; העמק דבר שם, ודייק מלשון הכתוב שם: אך הנביא אשר יזיד, ולא כתוב אך האיש אשר יזיד, ללמד שהדיוט אינו חייב, וכ"כ הגרי"פ פרלא שם. ועי' סביב ליראיו ליראים סי' לד סק"ג, שכתב שאינו עובר בלאו אלא שהוא איסור וזהירות בעלמא שלא לומר כן.
  50. משנת חכמים סי' ל סקי"ב; מנחת חינוך תקיז סק"ד, תקיח סק"ד.
  51. עי' ספר יראים סי' רמא והגה"מ ע"ז פ"ה ה"ח סק"א; מהרש"ל על הסמ"ג ל"ת לה; עי' מרכה"מ יסוה"ת פ"ט ה"א.
  52. ספר יראים והגה"מ שם; מהרש"ל על הסמ"ג ל"ת לה, וסיים: וגם אני הגבר ראיתי המכשלה הזאת, ע"כ כתבתי פה; יד הקטנה ע"ז פ"ד ס"ק מ; עי' תולדות אדם (לר' זלמן מוילנא) ח"א פ"ו. ועי' סביב ליראיו ליראים שם (במהדורתו סי' לד) סק"ג, שכתב שגם לדעת היראים אינו איסור לאו גמור אלא איסור וזהירות בעלמא. ועי' שו"ת חת"ס או"ח רח, מה שמצינו לשונות דומים לזה בפוסקים.
  53. אור שמח ע"ז פ"ה ה"ח. ועי' כל ספרי מהר"ץ חיות ח"א עמ' יז.
  54. יד רמ"ה סנהדרין צג ב. ועי' כל ספרי מהר"ץ חיות ח"א עמ' טו בהג"ה, שכתב שדעת מהר"ש יפה שאפשר לפסוק הלכה לפי רוח הקודש גם לדעת הסובר שא"א לפסוק לפי נבואה. ומהר"ץ חיות שם, חולק עליו וכתב שאין הבדל בזה בין נבואה לרוח הקודש.
  55. דברים יח כב. מדרש תנאים שם; רמב"ם ע"ז פ"ה ה"ט וסהמ"צ ל"ת כט; החינוך מ' תקיט; יד הקטנה ע"ז פ"ד אות יג.
  56. מדרש תנאים שם.
  57. רמב"ן דברים יח כא.
  58. ספר החינוך מ' תקיט; סהמ"צ ל"ת כט.
  59. ספרי שופטים קעח; מדרש תנאים שם; רש"י דברים יח כב; רמב"ם ע"ז שם וסהמ"צ שם; החינוך שם; יד הקטנה שם. ועי' גור אריה דברים יח כב, שביאר שאין לומר שהאזהרה שלא לפחד מלהרגו, שודאי כיון שהוא נביא שקר איך יהיה נענש אם ידון אותו וימית אותו. אלא פירושו שאל ירא מללמד עליו חובה, ויאמר אם אלמד עליו חובה - שמא לא אלמד כראוי, ואטעה, והריני גורם להיות נביא נהרג על ידי שלא כדין. ועי' רא"מ דברים שם, שפירש לא תימנע מללמד עליו חובה, ולא תפחד מליענש עליו בזה גופא שמלמד עליו חובה. ועי' מהר"ם שיק על תרי"ג מצות מ' תקיט בביאור הדרשה.
  60. סמ"ק מ' יג. וכתב שזה נוהג גם בזה"ז על המסיתים אותנו לעבוד ע"ז ומייראים אותנו על אמונת ה'.
  61. כ"מ מלשון הרמב"ם והסמ"ג והסמ"ק שם, וכ"כ הגרי"פ פרלא לרס"ג עונש סה, בדעתם.
  62. משנת חכמים סי' לא יבין שמועה סק"א, צפנת פענח סק"ד; הגרי"פ פרלא שם, בדעת הרס"ג ובדעת החינוך שם.
  63. משנת חכמים שם, וצפנת פענח סק"ב. ועי' שם שביאר שבכל חייבי מיתות יש איסור משום לא תחוס עיניך, דברים יט כא, שלא להתרשל מלהמיתם, וכן יש איסור נוסף של לא תגור, וכן ישנו איסור שאין בשאר חייבי מיתות והוא שלא להתרשל בתחילת הדין מללמד חובה. והביאו המנ"ח תקיט אות ב.
  64. משנת חכמים סי' לא יבין שמועה סק"א. וביאר שאין ללמוד מק"ו שגם במתנבא בשם ע"ז יהיה איסור זה, שיש לומר שבזה אין חשש שיפחדו ממנו ויטעו אחריו ולכן לא הזהירה עליו התורה.
  65. מנ"ח תקיט אות ב.
  66. סנהדרין צ א ורש"י ד"ה אבל; חי' הר"ן שם. ועי' להלן עונשו, מחלוקת התנאים והאמוראים על העונש, ועי' שם בגירסת הר"ח בדעת רב חסדא, שלגירסתו עוקר מצוה פטור, אבל אין הלכה כן.
  67. הקדמת הרמב"ם למשנה ד"ה החלק הראשון.
  68. מאירי סנהדרין צ א.
  69. עי' סנהדרין צ א. רמב"ם יסודי התורה פ"א ה"א; מאירי שם.
  70. דברים כה יב.
  71. הקדמת הרמב"ם למשנה שם.
  72. מאירי שם. ועי' להלן במשנה פרט מהמצוה.
  73. רמב"ם יסודי התורה פ"א ה"א; מאירי שם.
  74. רש"י סנהדרין צ א ד"ה אבל עוקר הגוף; חי' הר"ן שם.
  75. דברים יג א.
  76. דברים כט כח.
  77. ויקרא ג יז.
  78. דברים ל יב.
  79. שבת קד א; יומא פ א; מגילה ג א; תמורה טז א. ובגמ' שם למדו מהכתוב אלה המצות ויקרא כז לד, ועי' לח"מ יסוה"ת פ"א ה"א, שהרמב"ם נקט הלימוד הפשוט יותר, וכ"כ בציוני מהר"נ (הובא בספר הליקוטים מהדורת פרנקל) שם. וע"ע נבואה, חילוקי השיטות בזה.
  80. רמב"ם שם; מאירי סנהדרין צ א.
  81. רש"י סנהדרין צ א ד"ה אבל; חי' הר"ן שם; כס"מ יסוה"ת פ"ט ה"א.
  82. רמב"ן דברים יג ד.
  83. פנים יפות שם ג. ועי' אוצר המלך יסוה"ת פ"ט ה"א.
  84. לח"מ יסוה"ת שם, בדעת הרמב"ם; פרי חדש יסוה"ת פ"ט ה"ד, בדעת הרמב"ם; חי' הר"ן סנהדרין צ א; ראה מאירי סנהדרין שם.
  85. עי' חי' הר"ן שם בדעת רש"י, ועי' פר"ח שם שדחה; עי' לח"מ שם; מער"ק יסוה"ת שם ובן ידיד שם ה"א, בדעת הרמב"ם; עי' ריטב"א יבמות עא ב בתירוץ הראשון, שהכשר מצוה יכול נביא לחדש. ועי' פרדס יוסף בחוקותי כז אות לד (עמ' שנא), שכתב שחולק בזה על הרמב"ם.
  86. רמב"ם יסוה"ת פ"ט ה"ד; מאירי סנהדרין צ א.
  87. עי' פסחים ו ב.
  88. ראה לעיל שנחלקו בבא לשנות פרט מפרטי המצות.
  89. עי' עירובין לח ב. הקדמת הרמב"ם למשנה ד"ה והנני מביא לך משל; מאירי שם.
  90. מאירי שם.
  91. כסף משנה יסוה"ת פ"ט ה"ד; מרכה"מ שם ה"א.
  92. דברים ל יב. רמב"ם יסוה"ת שם ה"א, ה"ד, וכס"מ ופר"ח ויד איתן שם, בדעתו, ובהקדמת הרמב"ם למשנה ד"ה ודע שהנבואה וד"ה והנני מביא לך משל; מרכה"מ שם ה"א. ועי' רמב"ם ע"ז פ"ה ה"ז, ולח"מ יסוה"ת פ"ט ה"א; ועי' במגיה למל"מ אישות פ"ט ה"ו. ועי' כל ספרי מהר"ץ חיות ח"א עמ' טו, שהמקור של הרמב"ם הוא מהגמ' בתמורה טז א, על שלשת אלפים הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה שלא יכלו להחזירם על פי נביא משום שאין יכול לחדש דבר. ביאור הגרי"פ פרלא על סה"מ לרס"ג לאוין קכט.
  93. מער"ק יסוה"ת פ"ט ה"ג, ובן ידיד שם ה"א, בדעת הרמב"ם. וכ"מ מדברי מרכה"מ שם ה"ד, בדעת הרמב"ם. כל ספרי מהר"ץ חיות ח"א עמ' טו, בדעת רש"י סוכה מד א ד"ה ויסדום. ביאור הגרי"פ פרלא שם, בדעת הרשב"ץ בזוהר הרקיע לאוין קלב, ותמה על דבריו. וע"ע נבואה, שיטות הפוסקים בזה.
  94. מרה"מ יסוה"ת פ"ט ה"א. ומשמע מדבריו שגם במדיח לעבוד ע"ז פטור באופנים שאינו חייב מדין הדיוט שהדיח, כגון שהוא יחיד. וע"ע מסית; מדיח, באופנים שבהם גם הדיוט נעשה מסית ומדיח.
  95. עי' סנהדרין פט ב; רמב"ם יסה"ת פ"ט ה"ג. וע"ע נביא כיצד מתבררת נבואתו.
  96. סנהדרין צ א; רמב"ם שם.
  97. דברים יח כ.
  98. רש"י סנהדרין שם ד"ה פטור. ועי' רש"י שם ד"ה דברי הכל פטור שזהו רק לדעת רב חסדא, אבל לרב המנונא פסוק זה אינו מדבר על עוקר מצוה אלא על דברי הרשות. ועי' שו"ת רדב"ז ח"ב סי' תרנב, שגם במצות שבין אדם לחבירו אם עוקר המצוה זמן אינו נביא שקר ומצוה לשמוע לו.
  99. ע"ע נבואה דעות הראשונים והאחרונים בזה. ועי' כלי חמדה ראה אות ד עמ' סה – סו, שדן אם נאמן בעוקר לזמן גם במצות שבין אדם לחבירו, וע"ע נבואה . ועי' פני משה לירושלמי סנהדרין פי"א ה"ו ומראה הפנים שם ד"ה יצא, שלפירושו לדעת חכמים בעוקר מקצת בשאר מצות חייב, ורק לדעת ר"ש פטור, ואפשר שלדעתו מש"כ אליו תשמעון בעוקר מצוה לזמן הוא רק כשהוא למיגדר מילתא. ועי' קרבן העדה שם שלפירושו לכו"ע פטור וכדעת הבבלי.
  100. דברים יח טו.
  101. ספרי שופטים קעה; מדרש תנאים דברים שם; יבמות צ ב; ילקו"ש שופטים רמז תתקיט; פסיקתא זוטרתא שופטים דף לא א; רמב"ם יסה"ת שם; החינוך מ' תקטז.
  102. יבמות שם; רמב"ם שם. ועי' לח"מ שם שדעת הרמב"ם שאליהו עשה על פי הדיבור, וכן דעת התוס' יבמות שם ד"ה וליגמר וסנהדרין פט ב ד"ה אליהו לחד תירוצא. ובתירוץ שני כתבו שאליהו עשה מכח ב"ד ולא ע"פ הנבואה.
  103. דברים כט כח. רמב"ם שם. הקדמת הרמב"ם למשנה ד"ה אבל מה שפחד, וד"ה והנני מביא לך משל, ועי' שם, שהאריך בהסבר הדבר.
  104. רמב"ם יסוה"ת פ"ט ה"ה. ועי' הקדמת הרמב"ם למשנה ד"ה והנבואה בשם ע"ז, שכלל המתנבא בשם ה' לעבוד ע"ז עם המתנבא בשם ע"ז לעבדה, וכתב שמיתתם בחנק. ועי' מנ"ח תקיח אות ב.
  105. סנהדרין צ א.
  106. ספרי שם; מדרש תנאים דברים יג ו; סנהדרין שם; ילקו"ש ראה רמז תתפו; רמב"ם שם ובה"ה; החינוך מ' תקטז. ועי' מנ"ח תקיח אות ג, תקיט אות ב, שהוא בכלל נביא השקר. והמשנת חכמים סי' לא יבין שמועה סק"א, כתב שאינו בכלל נביא השקר אלא הוא איסור בפני עצמו, והביאו המנ"ח תקיט שם, וכ"מ בסמ"ג לאוין לה. ונ"מ אם יש בו איסור לא תגור ממנו, ואם נידון בשבעים ואחד.
  107. דברים יג ב- ו. עי' סנהדרין צ א ורש"י ד"ה מחלוקת.
  108. ר"ח ומאירי סנהדרין שם.
  109. סנהדרין שם.
  110. סנהדרין שם. ועי' לקמן .
  111. דברים יג ו.
  112. רש"י סנהדרין שם ד"ה ללכת.
  113. ויקרא ד כג.
  114. רש"י שם ד"ה בה לא תעשה. סנהדרין צ א. ועי' מדרש תנאים דברים יג ו, שדרש: אשר צוך ה' אלהיך - זו מצות לא תעשה ללכת בה - זו מצות עשה.
  115. דברים שם.
  116. סנהדרין שם; רמב"ם שם ה"ה. ועי' סנהדרין שם שדעת ריה"ג שיתכן שיהיה נביא שקר ויעשה אות או מופת, והיינו בלאט וכישוף כמ"ש הרמב"ם ה"ה, או שמשמים יתנו לו אות כדי לנסות את ישראל כמ"ש הר"ח, ועי' רש"י ד"ה נתנה, ודעת ר"ע שלא יתכן שנביא שקר יעשה אות, אלא נביא שמתחילתו נביא אמת ואז עשה האות וסופו נביא שקר. ומחלוקת זו היא גם במדרש תנאים דברים יג ג. והר"ח פסק כר"ע, והרמב"ם שם פסק כריה"ג, וכ"כ הרמב"ן דברים יג ד.
  117. דברים יג ו.
  118. רמב"ם יסה"ת פ"ט ה"ה, והקדמת הרמב"ם למשנה ד"ה והנבואה בשם ע"ז.
  119. דברים שם.
  120. ספרי ראה פיס' פו; מדרש תנאים דברים שם.
  121. מאירי סנהדרין צ א.
  122. ספר המצות להרמב"ם ל"ת כו, ובהקדמה לפירוש המשנה ד"ה והנבואה בשם ע"ז; ס' החינוך מ' תקיח.
  123. רמב"ם ע"ז פ"ה ה"ו; סמ"ג לאוין לב; משנת חכמים סי' כח יבין שמועה סק"ג, וכתב שצריך עדים על ההתראה; מנחת חינוך תקיח סק"א.
  124. משנה סנהדרין פט א; רמב"ם שם; ס' החינוך מ' תקיח; סמ"ג לאוין לב.
  125. דברים יח כ. גמ' סנהדרין שם. רמב"ם ע"ז פ"ה ה"ו. ועי' סנהדרין פט ב, שמנו נביא השקר והמתנבא בשם ע"ז בשנים, ועי' בחינוך תקיז – תקיח, שמשמע מדבריו שהם דברים נפרדים. ועי' מנ"ח תקיח אות ג, תקיט אות ב, שאינו בכלל נביא השקר אלא הוא איסור בפני עצמו, וכך משמע בסמ"ג לאוין לה.
  126. משנת חכמים סי' כח.
  127. עי' לעיל. רמב"ם ע"ז שם; מער"ק שם; ביאור הגרי"פ פרלא לסה"מ לרס"ג ל"ת קכט, בדעת הרשב"ץ בזוהר הרקיע לאוין קלב. ועי' לעיל, שגם לדעה זו לדעת הרבה מפרשים יש כמה אופנים שאינו חייב סקילה בין במתנבא בשם ה' לעבוד ע"ז, ובין במתנבא בשם ע"ז לעבוד ע"ז.
  128. רש"י סנהדרין פט ב ד"ה נביא שהדיח, שם סז א ד"ה הא נביא, ועי' מנ"ח תקיח אות ב, בדעתו; פר"ח ע"ז פ"ה ה"ב.
  129. משנה סנהדרין פט א; רמב"ם ע"ז פ"ה ה"ו; החינוך שם; סמ"ג לאוין לב. ועי' הקדמת הרמב"ם למשנה שם שכתב, שהמתנבא בשם ע"ז הוא כשמתנבא לעבוד ע"ז, ובין מתנבא בשם ה' ובין מתנבא בשם ע"ז, אם התנבא לעבוד ע"ז הוא מתנבא בשם ע"ז ומתתו בחנק. ומשמע שהאיסור הוא רק במתנבא לעבוד ע"ז, ולא הזכיר שיש איסור גם במכוין את ההלכה. והחינוך מ' תקיח, כתב כדברי הרמב"ם, ומ"מ כתב בסוף דבריו שגם במכוין לטהר את הטהור ולטמא את הטמא דינו כמתנבא בשם ע"ז. אבל בגמ' סנהדרין פט א, מבואר שכל שמתנבא בשם ע"ז הוא בכלל האיסור, וכ"כ הרמב"ם בהלכות ע"ז שם, וכ"כ הסמ"ג שם. ועי' הגרי"פ פרלא לרס"ג עונש סה, שכתב שלכל הדעות גם במכוין את ההלכה הוא בכלל איסור זה, ועיי"ש מה שביאר בזה. וברמב"ן דברים יח כ, משמע שכל דין מתנבא בשם ע"ז הוא רק במכוין את ההלכה או באומר עתידות, אבל באומר לעבוד ע"ז אינו בכלל פרשה זו ומיתתו בסקילה. אמנם מדבריו דברים יג ב, משמע שגם מתנבא לעבוד ע"ז הוא בכלל פרשה זו. ועי' משנת חכמים סי' כח יבין שמועה סק"א, צפנת פענח סק"ב, שכתב שעיקר האיסור של מתנבא בשם ע"ז שהוא בחנק, הוא במכוין את ההלכה, אבל במתנבא לעבוד ע"ז הוי נביא המדיח ומיתתו בסקילה.
  130. כ"מ מסתימת דברי הרמב"ם והחינוך והסמ"ג שם, וכ"כ בדעתם ביד הקטנה ע"ז פ"ד ס"ק לז. וכתב שכך משמע מפשטות לשון המשנה.
  131. רמב"ן דברים יח כ. ועי' יד הקטנה שם, בדעתו. וביאר שגם אם לא קיבלה עליו באלוה, שאז אינו חייב מדין מודה בע"ז, חייב מדין מתנבא בשם ע"ז.
  132. רמב"ם סהמ"צ לאוין כך, ובהקדמה לפירוש המשנה ד"ה והנבואה בשם ע"ז; החינוך מ' תקיח; הגרי"פ פרלא לרס"ג ל"ת קכט, בדעת הרשב"ץ בזוהר הרקיע לאוין קלב; הגרי"פ פרלא שם עונש סה, בדעת הרס"ג.
  133. עי' לקמן. ולדעה זו מוכרח לומר שיש אופנים שמתנבא בשם ע"ז לעבוד ע"ז, וכן מתנבא בשם ה' לעבוד ע"ז, יש אופנים שהוא בחנק, כדעת המפרשים הנ"ל שם. אבל לדעה השניה שמתנבא בשם ה' אינו בכלל פרשה זו, אפשר לומר שבכל אופן דינו בסקילה, כדעת המפרשים שהבאנו שם הסוברים כך.
  134. עי' רמב"ן דברים יח כ; עי' סמ"ג לאוין סי' לב; עי' רש"י סנהדרין פט ב ד"ה נביא שהדיח, ופר"ח ע"ז פ"ה ה"ב, בדעתו; ועי' רמב"ם ע"ז פ"ה ה"ו; משנת חכמים סי' כח יבין שמועה סק"א, צפנת פענח סק"ב.
  135. עי' רמב"ן שם; עי' רש"י שם, , ופר"ח שם, בדעתו.
  136. שמות כג יג. מכילתא דרשב"י שם; רמב"ם שם וסהמ"צ ל"צ כו; סמ"ג לאוין לב; החינוך מ' תקיח; רשב"ץ זוהר הרקיע לאוין קלב; יד הקטנה ע"ז פ"ד אות יא וס"ק לו; עי' סביב ליראיו ליראים סי' לד סק"ב, שכתב שאפשר שגם היראים סובר כן. ועי' רמב"ם סהמ"צ, וחינוך שם, שכתבו שזו אזהרה גם למתנבא בשם ה' לעבוד ע"ז. ובסמ"ג שם, הזכיר רק מתנבא בשם ע"ז. וראה אזהרות רשב"ג שכג – שכד, והדובר סרה בשם עבודה זרה. ועי' פרשת דרכים דרך מצותיך תחילת החלק השני, שביאר שיטות הראשונים בלאו זה.
  137. רמב"ם סהמ"צ שם; החינוך שם; סביב ליראיו שם.
  138. דברים ו יד.
  139. יראים מ' רמב.
  140. רמב"ם סהמ"צ שם; חינוך שם; יראים שם. ועי' משנת חכמים סי' כח צפנת פענח סק"א, שכתב שלדעת הסמ"ג אינו ממנין הלאוין.
  141. ר"י פרלא לרס"ג עונש סה, בדעת הרס"ג ושאר הראשונים, וכתב שכן מוכח מהמשנה סנהדרין סה א, שהבדילה בין נביא השקר למתנבא בשם ע"ז; עי' בה"ג הקדמה עמ' ט אות לד-לה, שמנה נביא השקר והמתנבא בשם ע"ז בשתים, ועי' ר"י פרלא שם, בדעתו; מנ"ח תקיח אות ג. ועי' שם תקיט אות ב. ועי' לעיל.
  142. מנ"ח שם ושם.
  143. דברים יח כב. עי' לעיל.
  144. משנת חכמים, והביאו מנ"ח תקיט אות ב. ועי' במנ"ח שם שהסתפק במתנבא בשם הקב"ה לעבוד ע"ז אם יש לאו זה. ועי' לעיל.
  145. דברים יג ד. סהמ"צ להרמב"ם ל"ת כח, ובהלכות ע"ז פ"ה ה"ז; יראים שסח; סמ"ג לאוין כג; החינוך סי' תנו. וכולם כתבו שהלאו הוא על מתנבא בשם ע"ז; בה"ג מנין הלאוין אות קפא.
  146. עי' רמב"ם יסוה"ת פ"ט ה"ה ובהקדמה למשניות ד"ה והנבואה בשם ע"ז; ועי' השגות הרמב"ן לסהמ"צ שם; יראים שסח; הגרי"פ פרלא על סה"מ לרס"ג ל"ת קכט, משנת חכמים סי' כט יבין שמועה סק"א, וצפנת פענח סק"ד, בדעת הראשונים בציון הקודם, שגם לשיטתם יש איסור אף במתנבא בשם ה' לעבוד ע"ז, כפשטות הפסוק; עי' סמ"ג בהקדמה לעשין, שמשמע מדבריו שהלאו הוא גם במתנבא בשם ה'. ועי' עבודת המלך ע"ז שם. ועי' מהר"ם שיק על תריג מצות מ' תנז סק"ב, שכתב שלדעת הרמב"ם יסוה"ת שם, הלאו נצרך למתנבא לעבוד ע"ז לשעה.
  147. רמב"ן סהמ"צ שם. ועי' סמ"ג בהקדמה לעשין, שמשמע מדבריו כך. ועי' ביאור הגרי"פ פרלא שם, שכתב שלדעת הרמב"ם והסמ"ג איסור זה אינו נוהג במתנבא לעקור מצוה, ורק במתנבא לעבוד ע"ז יש איסור זה.
  148. עי' או"ש ע"ז פ"ה ה"ז; עי' יראים שסח, ועי' עבודת המלך ע"ז שם בדעתו, וכתב שמקורו מהספרי. אמנם עי' ביאור הגרי"פ פרלא לסה"מ לרס"ג ל"ת קכו, שמשמע מדבריו שאף לדעת היראים האיסור הוא גם במתנבא בשם ע"ז לעבוד ע"ז.
  149. רמב"ם סהמ"צ שם; בה"ג במנין המצות קפא; סמ"ג שם; חינוך שם; יראים שסח; סמ"ק כז; ספר חרדים ל"ת פ"ג אות ב. ועי' רמב"ן בהשגות לסהמ"צ שם, שמשמע שהסתפק אם נמנה במנין המצות. ועי' מנ"ח תנו אות א, שכתב בדעתו שאינו נמנה, וכ"מ מדברי הפר"ח ע"ז פ"ה ה"ז, בדעתו. ועי' תועפות ראם ליראים שם סק"א. אמנם בדינא דחיי לאוין לג, ובביאור הגרי"פ פרלא על סה"מ לרס"ג לאוין קכט, כתבו שגם להרמב"ן נמנה במנין המצות. ועי' מהר"ם שיק על תריג מצות מ' תנז סק"א, שכתב ג"כ שאפשר שגם להרמב"ן הוא מצוה.
  150. החינוך מ' תנו; משנת חכמים סי' כט צפנת פענח סק"ג, וביאר שגם אם אמר לנביא לעשות לו אות ועשה אות על פיו אין בזה מעשה לשואל אות.
  151. משנת חכמים סי' כט יבין שמועה סק"א.
  152. דברים יג ד.
  153. ספרי ראה פס' פד; מדרש תנאים שם. הובא במשנת חכמים שם.
  154. ביאור הגרי"פ פרלא לרס"ג שם, בדעת הרס"ג, ואזהרות ר"ש בן גבירול, ואזהרות רבי אליהו הזקן.
  155. ביאור הגרי"פ שם, בדעת הרמב"ם והרמב"ן והסמ"ג והסמ"ק שם. ובדעת אזהרות הר"י אלברגלולי.
  156. רמב"ם סהמ"צ שם; החינוך שם.
  157. רמב"ם סהמ"צ שם.
  158. החינוך שם.
  159. רמב"ם סהמ"צ שם, ולב שמח שם; החינוך שם.
  160. רמב"ם ע"ז שם. ועי' סהמ"צ שם: ולא נביט לאותו המופת. ועי' פר"ח ע"ז שם, והגרי"פ פרלא לרס"ג לאוין קכט, שלדעת הרמב"ם עובר על האיסור במחשבה בלבד. אבל החינוך לא הזכיר אלא שואל אות ומופת או מאריך בדברים.
  161. יראים שם. ועי' הגרי"פ פרלא על סה"מ לרס"ג לאוין קכט, שכתב כך גם בדעת הרמב"ם, שיש איסור גם במקבל דבריו במחשבה בלבד; יד הקטנה ע"ז פ"ד אות יב, וכתב שעיקר האיסור הוא לשמוע דבריו ולהאמין להם גם אם בפועל לא יעשה מעשה כדבריו; מגילת אסתר סהמ"צ שם, שהאיסור הוא להאמין בלב.
  162. רמב"ן בהשגות לסהמ"צ שם. ועי' מנ"ח תנו אות א. ועי' דינא דחיי לאוין לג, שכתב שלדעת הרמב"ם הוא לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו עי' שם. ועי' הגרי"פ פרלא שם, שכתב שלדעת הרמב"ן האיסור הוא רק כשעושה מעשה, ולדבריו יש בו מעשה.
  163. סנהדרין פט א. ועי' חי' הר"ן שם צ א.
  164. דברים יח כ. גמ' סנהדרין פט א; רמב"ם ע"ז פ"ה ה"ז – ה"ח, ובסהמ"צ לאוין כז; סמ"ק לאוין לה; החינוך מ' תקיז.
  165. ספרי שופטים פיס' קעח; מדרש תנאים דברים יג ו; סנהדרין שם, ושם נב ב; חינוך שם.
  166. מאירי סנהדרין פט א; ערול"נ שם; מנ"ח תקיז אות ג.
  167. ערול"נ שם; מנ"ח שם.
  168. עי' סנהדרין פט ב. תוס' יו"ט סנהדרין פי"א מ"ה; ערול"נ שם; מנ"ח שם. ועי' חי' הר"ן שם צ א; ארבעה טורי אבן ע"ז פ"ה ה"ח; ועי' תויו"ט שם, שכתב שצריך ב' נביאים להתרות בו. וכתב עוד בתפא"י שם, שלא שייך כאן התראת ספק גם באחר, כיון שהוא ודאי למותרה אף אם הוא ספק למתרה, וכמ"ש התוס' שבועות לז א ד"ה הזיד, ומה שצריך שחביריו הנביאים יתרו בו אינו משום ההתראה אלא שרק הם יודעים שהוא משקר, וכ"כ המנ"ח תקיז אות ג.
  169. משנת חכמים סי' ל יבין שמועה סק"א; ארבעה טורי אבן שם. וכתבו שאינו התראת ספק כיון שהוא ודאי למותרה. ובארבעה טורי אבן שם כתב, שבמתנבא מה שנאמר לחבירו צריך שחביריו הנביאים יתרו בו שרק הם יודעים שהדבר נאמר להם. ובמשנת חכמים יבין שם, וצפנת פענח סקי"ד, כתב שגם בזה יכול כל אחד להתרות בו, שהרי אם התנבא באותו לשון שאמר נביא אחר, מוכח שהוא משקר שהרי אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד כמבואר בגמרא סנהדרין פט א.
  170. תפא"י שם, וביאר שלהתרות מספיק נביא אחד, אלא שאם אין ב' נביאים אין שני עדים שיודעים שהוא משקר כדי להעיד עליו, וכ"כ ערול"נ שם.
  171. עי' מנ"ח תקי"ח אות ב, וביאר שאף שלהענישו מדין נביא שקר צריך התראה, מ"מ יש עליו גם דין מסית ולא גרע מהדיוט המסית שא"צ התראה. וסיים ומ"מ צ"ע בזה. וצע"ק שלעיל תקיז אות ג, כתב שצריך התראה. ואולי כוונתו כדי להלקותו מדין נביא השקר. ועי' לקמן באיזה אופן נקרא נביא המסית. ולפי מה שמבואר שם יש אומרים שחייב באופנים שאין ההדיוט חייב בהם, ולפ"ז אפשר שאין דינו כמסית, וצריך התראה.
  172. רמב"ם יסוה"ת פ"ט ה"א, ועי' אבן האזל שם. ועי' יד המלך שתמה שאין מז' מצות בני נח, וכתב שאפשר שהוא משום שבאת לישראל תקלה על ידו. ועי' בן ידיד שם, שכתב שאף שאין נבואה באומות העולם הוי נביא שקר. ובדברי ירמיהו שם, כתב שכוונתו על המחוקק של הישמעאלים. ועי' הגהות הר"ש איגר, הובא בספר הליקוטים שם, שכתב שבגוי מודיעים לו שהוא חייב מיתה אבל אין ממיתים אותו.
  173. אבן האזל שם; ועי' עבודת המלך שם.
  174. עי' רמב"ם סנהדרין פי"ח ה"ב. וע"ע לאו שאין בו מעשה, ועי' לאו שניתן לאזהרת מיתת בין דין.
  175. ספרא ויקרא דבורא דחובה פרשה א פ"א.
  176. משנה סנהדרין ב א; רמב"ם ע"ז פ"ה ה"ט; החינוך מ' תקיט. ועי' שם שמצוה זו נוהגת בזמן שישראל בישובן שאז בידינו לדון דיני נפשות.
  177. ע"ע זקן ממרא.
  178. דברים יז י.
  179. דברים יח כ. רש"י סנהדרין טז א ד"ה דבר דבר. ועי' ירושלמי סנהדרין פ"א ה"ג שר' חזקיה למד גז"ש זו מהכתוב אשר ידבר הנביא בשם ה', דברים יח כב.
  180. סנהדרין טז א.
  181. דברים יז יב.
  182. שם יח כב.
  183. ירושלמי סנהדרין פ"א ה"ג. ובבבלי סנהדרין שם, דחו דרשה זו, מפני שזדון הכתוב בזקן ממרא מכתב במיתתו שהיא בסנהדרין של כ"ג ולא בהמראתו שהיא בסנהדרין של ע"א.
  184. פני משה שם.
  185. מנ"ח תקיח אות ג. ועי' שם תקיט אות ב.
  186. מנ"ח שם.
  187. דברים יז יג. תוספתא סנהדרין פי"א ה"ג.
  188. תוספתא שם.
  189. עי' משנה סנהדרין פט א, ששנו מחלוקת זו רק לגבי זקן ממרא. וגם בגמ' שם לגבי הכרזה לא נזכר נביא השקר.
  190. עי' רמב"ם ממרים פ"ג ה"ח וארבעה צריכים הכרזה. ועי' מנחת בכורים לתוספתא שם, שבבבלי לא גרסו נביא השקר. ועי' חסדי דוד ושירי מנחה לתוספתא שם. אמנם עי' מצפה שמואל לתוספתא שם אות ג, שכתב שנביא המדיח הוא בכלל מסית שנזכר בגמ' סנהדרין שם, שצריך הכרזה.
  191. עי' רש"י סנהדרין סז א ד"ה טעמא; רמב"ם ע"ז פ"ה ה"ב ופר"ח שם.
  192. רש"י סנהדרין פט ב ד"ה נביא שהדיח, שם סז א ד"ה הא נביא, ועי' מנ"ח תקיח אות ב, ופר"ח ע"ז פ"ה ה"ב, בדעתו; עי' רמב"ן דברים יג ב; פר"ח שם, וכתב שמתנבא בשם ע"ז לכו"ע מיתתו בחנק. אמנם עי' בדבריו שם כ יח, שמשמע שגם מתנבא בשם ע"ז הוא בסקילה, כמו מתנבא בשם ה' לעבוד ע"ז.
  193. רמב"ם ע"ז שם; מער"ק שם; ביאור הגרי"פ פרלא לסה"מ לרס"ג ל"ת קכט, בדעת הרשב"ץ בזוהר הרקיע לאוין קלב.
  194. תוספתא סנהדרין פי"א ה"ב; ספרי ראה פיס' פו; סנהדרין פט א; ירושלמי סנהדרין פי"א ה"א.
  195. דברים יג ו.
  196. סנהדרין פט א.
  197. ספרי שם; סנהדרין פט א; ירושלמי סנהדרין פי"א ה"א.
  198. דברים יג יא. רש"י סנהדרין פט ב ד"ה הדחה.
  199. דברים יג ו. רש"י שם.
  200. ספרי שם; מדרש תנאים דברים יג ו; סנהדרין שם.
  201. רמב"ם ע"ז פ"ה ה"ב, ולחם משנה שם. ועי' בן ידיד יסוה"ת פ"ט ה"א, שהרמב"ם בהקדמה למשניות כתב שדינו בחנק כר"ש, וכן בפיהמ"ש סנהדרין פ"ז מ"י פירש כר"ש, וכתב שביד החזקה חזר בו ופסק כחכמים. ועי' הגרי"פ פרלא לרס"ג לאוין קכט, שכתב שהרמב"ם פסק כחכמים, אלא שסובר שגם חכמים מודים שיש נביא שהדיח שמיתתו בחנק כמ"ש הפר"ח יסוה"ת פ"ט ה"ד, ועי' לקמן; רמב"ן דברים יח כ; מאירי סנהדרין פט ב; חי' הר"ן שם צ א; ועי' ר"ח שם, שכתב שהלכה כרב המנונא שעוקר הגוף בסקילה אפ' בשאר מצות, והיינו כחכמים. ועי' רמב"ן בהשגות לסהמ"צ לאוין כח.
  202. ע"ע מדיח.
  203. כס"מ ע"ז פ"ד ה"ו, בדעת הרמב"ם, ועי' הגרי"פ פרלא לרס"ג עונש סה, בביאור דבריו; הגרי"פ פרלא שם, בדעת הרשב"ץ בזוהר הרקיע קלב; בן ידיד יסוה"ת פ"ט ה"א, בדעת הרמב"ם. וצ"ע מדבריו בהלכות ע"ז פ"ה ה"ב, שפירש אחרת בדעת הרמב"ם. וכ"מ רש"י סנהדרין פט ב ד"ה נביא שהדיח, סנהדרין סז א ד"ה הא נביא, וכ"כ בן ידיד יסוה"ת שם, בדעת רש"י.
  204. עי' סנהדרין סז א; רמב"ם ע"ז פ"ה ה"ב. ועי' פר"ח ע"ז פ"ה ה"ב, שלאו דוקא בלשונות אלו אלא ה"ה בכל דבר שמשמעותו לשון הסתה. וע"ע מסית; מדיח.
  205. פר"ח יסוה"ת פ"ט ה"ד, בדעת הרמב"ם, והביאו הגרי"פ פרלא לרס"ג לאוין קכט. מעשה רוקח שם ה"א. ולשיטתם האומר אלך ואעבוד הוא מסית, והאומר נלך ונעבוד בלשון רבים הוא מדין. ועי' בן ידיד יסוה"ת פ"ט ה"א שכתב שמלשון המשנה סנהדרין סז א, משמע שבשניהם הוי מסית. ורק בהדיח רוב העיר הוי מדיח, ועי' פיהמ"ש להרמב"ם סנהדרין פ"ז מ"י; רדב"ז ח"ה ללשונות הרמב"ם סי' מו, בתי' השני, וכתב וזה נראה לי נכון. ושם לא הזכיר הלשונות של ההדחה, אלא כתב שבאומר כך ציוה לי האל אם תעשו ום תחדלו הוא נביא השקר ומיתתו בחנק, ובמדיח לעבדה הוא נביא המדיח וחייב סקילה.
  206. מאירי סנהדרין פט ב; מער"ק ע"ז פ"ה ה"ב; בן ידיד שם א, וערול"נ סנהדרין צ א, בדעת הרמב"ם; לחם משנה ע"ז פ"ה ה"א; ארבעה טורי אבן יסוה"ת פ"ט ה"א. וצע"ק בדעת המער"ק שסותר לדבריו ביסוה"ת פ"ט ה"א, וכן דברי הבן ידיד סותרים לדבריו ביסוה"ת שם. ועי' מהר"ם שיק על תרי"ג מצות מ' תקיח, שכתב שאם הסית בסתר בדברי פתוי דינו כנביא שהסית וחייב סקילה, ואם הדיח בפרהסיא רוב העיר דינו כנביא שהדיח וחייב סקילה. אבל אם הדיח בפרהסיא ולא הדיח רוב העיר חייב חנק.
  207. מאירי שם; פרי חדש ע"ז פ"ה ה"מ; לח"מ שם; בן ידיד שם א. וכתבו שאף שהעיר אינה נעשית עיר הנדחת כיון שהמדיח אחד, מ"מ נסקל. וכן כתב הכס"מ שם. וכן מפורש במאירי סנהדרין פט ב.
  208. מרה"מ יסוה"ת פ"ט ה"א.
  209. עי' סנהדרין סז א מתני' מני ר"ש היא, ופרי חדש יסודי התורה פ"ט ה"ד. ועי' לח"מ ע"ז פ"ה ה"ב, שביאר שכיון שחכמים לומדים הדחה הדחה ממסית לנביא כמבואר סנהדרין פט ב, למדים גם שנביא המסית בסקילה.
  210. רמב"ם ע"ז פ"ב ה"א. ועי' חי' הר"ן סנהדרין צ א.
  211. עי' לעיל.
  212. רמב"ם ע"ז פ"ה ה"ב; משנה סנהדרין סז א.
  213. פר"ח יסוה"ת פ"ט ה"ד. מער"ק יסוה"ת שם ה"א. ועי' לח"מ ע"ז פ"ה ה"א. ועי' מנ"ח תקיח אות ב, שכתב שלהענישו מדין מסית א"צ התראה דלא גרע מהדיוט המסית. ומשמע שחייב באותו האופן שהדיוט חייב.
  214. רמב"ם ע"ז שם ה"ג. וע"ע מסית. מרכה"מ יסוה"ת פ"ט ה"א.
  215. בן ידיד יסוה"ת פ"ט ה"א.
  216. מנ"ח תקיח אות ב, וביאר שלהענישו מדין נביא השקר צריך התראה, אבל מלבד נביא השקר לא גרע משאר מסית ולזה א"צ התראה. ועי' לעיל.
  217. עי' לעיל.
  218. סנהדרין צ א.
  219. רש"י שם ד"ה מחלוקת.
  220. תוספתא סנהדרין פי"ד ה"ד; גמ' סנהדרין שם.
  221. רש"י שם ד"ה היום עבדוה; חי' הר"ן שם; עי' ר"ח שם; פר"ח יסוה"ת פ"ט ה"ד, ועי' לח"מ יסוה"ת שם ה"א.
  222. דברים יג ג.
  223. רש"י סנהדרין צ א ד"ה מחלוקת.
  224. דברים יג ו.
  225. סנהדרין שם, ורש"י שם.
  226. רמב"ם ע"ז פ"ה ה"ב; מאירי סנהדרין פט ב.
  227. חי' הר"ן סנהדרין צ א; פר"ח ע"ז פ"ה ה"א, בדעת הרמב"ם; מרה"מ ומער"ק יסוה"ת פ"ט ה"א, ולח"מ ע"ז פ"ה ה"א, וערול"נ סנהדרין צ א, בדעתו.
  228. בן ידיד יסוה"ת פ"ט ה"א, בדעת הספרי ראה פו.
  229. בן ידיד שם, בדעת הרמב"ם שם ה"ה. ועי' לח"מ יסוה"ת שם ה"א, שהבין כן, והקשה על זה; עי' מאירי סנהדרין צ א, שכתב שדינו כשלפניו, והיינו כעוקר הגוף בשאר מצות שכתב לפני כן שדינו בחנק.
  230. שיירי קרבן סנהדרין פי"א ה"ו, בפירוש דברי רב חסדא סנהדרין צ א, לדעת הרמב"ם, ובדעת הרמב"ם להלכה.
  231. ר"ח סנהדרין צ א.
  232. דברים יב ג.
  233. ספרי ראה פיס' פו; מדרש תנאים דברים יג ו; סנהדרין שם; מאירי סנהדרין שם. ועי' פר"ח ע"ז פ"ה ה"א, שתמה שהרמב"ם השמיט.
  234. עי' לעיל.
  235. דברים יג ו.
  236. רש"י סנהדרין שם ד"ה ללכת.
  237. ויקרא ד כג.
  238. רש"י שם ד"ה בה לא תעשה. סנהדרין צ א. ועי' חי' הר"ן סנהדרין שם, שכתב שבהדיוט המסית אינו חייב על לאו ועשה שבה. ובשו"ת רדב"ז ח"ה ללשונות הרמב"ם סי' מו, כתב שגם בהדיוט המסית חייב בלאו ועשה.
  239. מהר"ם שיק על תרי"ג מצות מ' תקיח, בדעת הרמב"ם.
  240. ערול"נ סנהדרין צ א, בדעת הרמב"ם.
  241. עי' סנהדרין שם.
  242. סנהדרין פי"א ה"ו, לפירוש פני משה וקרבן העדה שם.
  243. מאירי סנהדרין שם.
  244. עי' לעיל. סנהדרין שם. ועי' תוספתא סנהדרין פי"ד ה"ד.
  245. דברים יח כ.
  246. עי' סנהדרין פט א. רש"י שם צ א ד"ה אבל עוקר הגוף.
  247. סנהדרין צ א.
  248. עי' לעיל בדעת רב חסדא.
  249. סנהדרין צ א.
  250. דברים יג ו.
  251. רש"י סנהדרין שם ד"ה ובין בשאר מצות. ועי' רש"י שם ד"ה דברי הכל פטור, שלדעה זו הפסוק של כי יזיד לדבר דבר, אינו עוסק בנביא שבא לעקור מצוה אלא בדברים בעלמא כגון צדקיה בן כנענה. ועי' חי' הר"ן שם.
  252. ר"ח סנהדרין שם; חי' הר"ן שם. ועי' פר"ח ע"ז פ"ה ה"א, שכתב אע"ג דר"ח רביה דרבא, הלכה כרבא שהוא בתראה כיון שלא נחלקו פנים בפנים. ועי' רמב"ן בהשגות לסהמ"צ לאוין כח, שכתב שאזהרת העוקר מצוה היא מהכתוב בנביא העובד ע"א, והיינו כדעת רב חסדא וכחכמים, שנביא שביטל מצוה הוא מכלל מתנבא לעבוד ע"ז שמיתתו בסקילה.
  253. רמב"ם יסוה"ת פ"ט ה"א, ה"ג; לח"מ שם ה"א ומער"ק שם, וע"ז פ"ה ה"ב, בדעתו; מאירי סנהדרין צ א.
  254. לח"מ שם ה"א; פר"ח ובן ידיד ע"ז פ"ה ה"א, בדעת הרמב"ם. ועי' מער"ק יסוה"ת פ"ט ה"א, שכתב טעמים נוספים לזה.
  255. תוספתא סנהדרין פי"ד ה"ד; גמ' סנהדרין צ א.
  256. דברים יח כ. עי' לעיל דעת רב חסדא, וכן סובר ר"ה בדעת דר"ש.
  257. רש"י שם ד"ה פטור.
  258. דברים יג ו. עי' לעיל סברת רב המנונא בדעת חכמים.
  259. רש"י שם ד"ה ובין בשאר מצות.
  260. פני משה סנהדרין פי"א ה"ו. אבל לפירוש קרבן העדה שם לכו"ע פטור בביטל מקצת וכדעת הבבלי.
  261. עי' רש"י סנהדרין צ א ד"ה היום עובדה, ופר"ח יסוה"ת פ"ט ה"ד, בדעתו; חי' הר"ן סנהדרין שם; פר"ח שם. וע"ע נבואה אם צריך שבנוסף לכך שהביטול הוא לזמן, יהיה גם מיגדר מילתא בדבר.
  262. חי' הר"ן סהדרין צ א; פר"ח יסוה"ת פ"ט ה"ד; מרכה"מ שם ה"א.
  263. היינו שיתברר ע"פ נביאים אחרים שאמרו ששיקר, עי' סנהדרין פט ב, וערוך לנר שם א; ועי' מנ"ח תקיז אות ב,ג.
  264. חי' הר"ן שם. וגרס בגמ' פטור עד דמיתידע ליה.
  265. לח"מ יסוה"ת פ"ט ה"א, ופר"ח שם ה"ד, בדעת הרמב"ם; חי' הר"ן סנהדרין צ א; ראה מאירי סנהדרין שם.
  266. חי' הר"ן שם; עי' רמב"ם יסוה"ת פ"ט ה"א, והקדמת הרמב"ם למשנה ד"ה והנני מביא לך משל; עי' מאירי סנהדרין פט א; פר"ח יסוה"ת פ"ט ה"ד.
  267. עי' חי' הר"ן שם בדעת רש"י, ועי' פר"ח שם שדחה; עי' רש"י הוריות ד א ד"ה חזקיה אמר וד"ה אמר ר"נ, ולח"מ יסוה"ת פ"ט ה"א, בדעתו, ועי' לח"מ ע"ז פ"ה ה"א; עי' מער"ק יסוה"ת שם ובן ידיד שם ה"א, בדעת הרמב"ם. ועי' שם שמשמע מדבריהם שבאמר היום בטלו מצוה זו ולמחר קיימו אותה, פטור ממיתה גם בהתברר שאמר שקר, כיון שנחשב ביטול מקצת. ועי' לעיל
  268. עי' לעיל , וע"ע נבואה.
  269. רמב"ם יסוה"ת פ"ט ה"ד, והקדמת הרמב"ם למשנה ד"ה והנני מביא לך משל.