אנציקלופדיה תלמודית:מתנה

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - מהותה של מתנה והדינים המיוחדים לה.

גדרה ודיניה

גדר מתנה

גדר מתנה, והמבדיל אותה ממכר, היינו כאשר אין הנותן מקבל דבר בתמורה[1]. וכן יש מן הראשונים שכתבו בדעת תנאים, שכל שהנותן מכוון להנאת עצמו, אינה חשובה מתנה[2], וכן כתבו אחרונים שכל שיש לנותן הנאה שעל אותה הנאה נתחייב באותה מתנה, הרי זה כמכר[3]. ויש מן האחרונים שכתבו שנחלקו בכך אמוראים, ולדעת ר' זירא כאשר יש הנאה לנותן – כגון כשנותן לאדם חשוב – אינו בכלל מתנה, ולדעת ר' אלעזר אף כשיש הנאה לנותן היא בכלל מתנה[4]. וכן יש שכתבו שהיא דוקא כשהנותן אינו מצפה לקבל דבר בחזרה בתמורה למתנה, ואפילו מתנה אחרת תחתיה, שנותן לחבירו כדי יחזור ויתן לו[5].

טובה למקבל ולנותן

המקבל המתנה, לדעת הירושלמי, וכן כתבו ראשונים ואחרונים, צריך לברך הטוב והמטיב[6], שנתינת המתנה חשובה דבר טוב הן לגבי המקבל והן לגבי הנותן, היינו שאם המקבל הוא עני יש טובה לנותן שזכהו ה' וחננו ממון לעשות צדקה, ואם המקבל הוא עשיר, שמח הנותן במה שהוא מקבל מתנתו[7], ואף כשהמקבל אדם שאינו חשוב, יש לנותן הנאה בנתינת המתנה אלא שהנאה זו אינה שוה פרוטה, אך לענין ברכת הטוב והמטיב די בהנאה כלשהו[8]. ויש מן הראשונים והאחרונים סוברים בדעת הבבלי שאין לברך הטוב והמטיב, שאין טובה לנותן בנתינת המתנה[9].

הנאה שוה פרוטה

ההנאה שיש לנותן, כתבו אחרונים שכאשר המקבל הוא אדם חשוב, ההנאה שוה פרוטה, ולכן אפשר לקדש בה אשה[10], אבל כאשר המקבל אינו אדם חשוב אין ההנאה שוה פרוטה[11].

מתנה אינה חוזרת לעולם

הנותן מתנה, כגון שנתן מתנה לאדם שהוא אוהבו, כתבו ראשונים שאין המתנה חוזרת לעולם, ואפילו לאחר זמן נפלה איבה ביניהם[12].

מתנה שאין יכול לעשות בה כרצונו

מתנה שאין המקבל יכול לעשות בה כרצונו, יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאינה מתנה, ולדעתם זהו שכתבו ראשונים בטעם אותה שאמרו שמתנה שאין המקבל יכול להקדישה שאינה מתנה[13], שאין מתנה לחצאין[14], שהיינו שכיון שאינו יכול לעשות במתנה כרצונו ואינו יכול להקדישה, אינה מתנה[15]. על טעמים נוספים לכך שמתנה שאינו יכול להקדישה אינה מתנה, עי' להלן.

מתנה בהערמה

מתנה שאינה ניתנת אלא בהערמה, כגון כדי לעקוף איסור מסוים, כגון במודר הנאה מחבירו שאין למודר מה לאכול, והמדיר לא יכול להנות אותו, וכדי להנות אותו נותן מנכסיו לאדם שלישי כדי שהוא יתן למודר, יש מן הראשונים שכתבו שאינה מתנה, ולדעתם זה הטעם לאותה ששנינו שמתנה שאינו יכול להקדישה אינה מתנה[16], שהמניעה של המקבל מלהקדיש מורה שיש כאן הערמה ואינה מתנה גמורה, ולכן אינה חלה[17].

שיור במתנה

מתנה שהנותן עשה בה שיור, יש מן האחרונים שכתבו שאינה מתנה, ולדעתם זה הטעם לאותה ששנינו שמתנה שאין המקבל יכול להקדישה אינה מתנה[18], ואף על פי שמתנה על מנת להחזיר חשובה מתנה, למרות שאין יכול להקדישה, שיש לחלק בין מתנה שעושה בה שיור שמחמתו אין המקבל יכול להקדיש, שאינה מתנה, למתנה שיש בה תנאי[19]. ויש מן האחרונים שחלקו עליהם, שאף מתנה שיש בה שיור חשובה מתנה, ובטעם שמתנה שאינו יכול להקדישה שאינה מתנה, פירשו באופנים אחרים[20].

יציאתה מרשות הנותן

מתנה, כתבו ראשונים שהיא ברשות נותן עד שתבוא לידי מקבל, ולכן כל עוד לא הגיעה לידי מקבל יכול הנותן לחזור בו, והיא חוזרת אליו[21], ולדעתם זהו שאמר ר' יוחנן שמתנה היא כשהגיעה לרשות המקבל[22], ואותה שאמר ריש לקיש הנותן מתנה לחבירו ואמר המקבל אי אפשי בה, שכל המחזיק בה זכה בה[23], לדעתם היינו דוקא כשכבר יצאה מרשות הנותן והגיעה לרשות המקבל[24]. ויש מן הראשונים שכתבו בדעת ריש לקיש שיוצאת מרשות הנותן מיד בנתינה, ואף קודם שהמקבל זכה בה, ולכן אם אמר המקבל אי אפשי בה, אף קודם שבאה לידו, הרי היא הפקר וכל המחזיק בה זכה[25], ויש שביארו בדעתם, שדוקא כאשר הנותן גילה דעתו שאינו רוצה במתנה, כגון שהניחה והלך לו, אז הדין הוא שהמתנה יצאה מרשות הנותן והרי היא הפקר לכל, אבל בסתם מתנה, כל שלא גילה דעתו שאינו רוצה בה, אינה יוצאת מרשות הנותן עד שתבוא לרשות המקבל[26].

הסתלקות ממתנה

המקבל מתנה, אינו יכול להסתלק ממנה מכאן ולהבא על ידי אמירה שאין משמעותה שנותן אותה לאחר או מפקירנה או שלא זכה בה מעולם, שכיון שכבר זכה בה שוב אינו יכול לבטלה[27]. ומצינו כמה לשונות בגמרא וראשונים שנחלקו בהם אם הם מועילים:

לשון "תיבטל; מבוטלת"

מקבל מתנה האומר "מתנה זו תיבטל" או "מתנה זו מבוטלת", יש מן הראשונים שכתבו – לגירסתם בגמרא - שלא אמר כלום, שבלשון זו רוצה לבטל את המתנה מכאן ולהבא[28]. ויש מן הראשונים שכתבו – מהם שכתבו כן לגירסתם בגמרא – שלשונות אלו מועילים, שמשמעותם היא שמפקיר את המתנה ולא רק שמבטלה[29]. ויש מן הראשונים סוברים – לגירסתם בגמרא – שמחלוקת סוגיות היא, ולסוגיא אחת דבריו קיימים, ולסוגיא אחרת דבריו בטלים[30].

לשון "אי אפשי בה"

אמר המקבל "אי אפשי בה", יש מן הראשונים סוברים – לגירסתם בגמרא – שאין בדבריו כלום, שזו לשון של הסתלקות מכאן ולהבא[31]. ויש מן הראשונים סוברים – לגירסתם בגמרא – שלשון זה מועיל[32], משום שמשמעותו הוא הפקר מכאן ולהבא[33], או שהוא לשון שבו מודיע שמעולם לא זכה במתנה[34]. ויש מן הראשונים סוברים – לגירסתם בגמרא – שמחלוקת סוגיות היא, ולסוגיא אחת דבריו קיימים, ולסוגיא אחרת דבריו בטלים[35]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים – לגירסתם בגמרא - שמחלוקת סוגיות היא, ולסוגיא אחת "אי אפשי בה" מועיל משום שמודיע שמעולם לא זכה בה, ולסוגיא אחרת מועיל משום שמפקירה מכאן ולהבא[36].

לשון "בטלה היא; אינה מתנה"

אמר המקבל "מתנה זו בטלה היא" או "אינה מתנה", יש מן הראשונים סוברים – לגירסתם בגמרא – שמועיל[37], שבלשון זה אומר שלא זכה במתנה מעולם והודאת בעל דין היא[38]. ויש מן הראשונים סוברים – לגירסתם בגמרא – שמחלוקת סוגיות היא, ולסוגיא אחת דבריו קיימים, ולסוגיא אחרת דבריו בטלים[39].

נאמנות לבטל את המתנה למפרע

המקבל מתנה, אם נאמן לבטלה למפרע, היינו בלשון שמשמעותו שמודה שמעולם לא זכה בה, נחלקו ראשונים ואחרונים אם נאמן ובאיזה לשון: יש סוברים שאם אומר לשון של "בטלה היא" או "אינה מתנה" יש בזה ביטול המתנה למפרע, ונאמן, אבל אם אומר לשון של "אי אפשי בה" אין בזה ביטול למפרע[40], ולדעתם אותה שאמרו חכמים שהכותב נכסיו לאחר והיו ביניהם עבדים ואמר הלה אי אפשי בהן שאם הוא כהן העבדים אוכלים בתרומה – היינו שהמתנה לא בטלה למרות שאמר אי אפשי בהם, ולכן העבדים אוכלים בתרומה, שהם חשובים עבדיו – ואמרו שמדובר כששתק המקבל בשעת הנתינה ורק לאחר מכן צווח[41], היינו דוקא שאמר לשון "אי אפשי שאינה מועילה לביטול למפרע[42]. ויש סוברים שדוקא כשאמר בפני בית דין או בפני עדים ואמר להם אתם עדי, מועיל לבטל למפרע, כשאמר לשון לשעבר "בטלה היא"[43], ודברי חכמים שאין ביטול המתנה מועיל[44], אמורים כשאמר מחוץ לבית דין או שלא בפני עדים[45]. ויש סוברים שאף בלשון של לשעבר – כ"בטלה היא" או "אינה מתנה" – אינו יכול לבטל את המתנה אלא כשאומר זאת מיד בשעת הקבלה, אבל כשאומר זאת אחרי שקיבל את המתנה, אינו מועיל[46].

ביטול המתנה למפרע כאשר חב לאחרים

על ביטול המתנה למפרע – בלשונות שמועילים – במקום שיש למקבל המתנה בעל חוב, ועל ידי ביטול המתנה אין הבעל חוב יכול לגבות ממנה, שיש סוברים שנאמן המקבל אף על פי שהוא חב לבעל חוב, ובטעם הנאמנות, ושיש סוברים שאינו נאמן משום חב לאחרים, ע"ע הודאת בעל דין[47].

כשהמתנה עדיין ברשות הנותן

כאשר אומר לשונות שמשמעותם הפקרת המתנה למפרע, והמתנה נעשית הפקר לכל[48], כתבו ראשונים שהיינו דוקא כאשר המתנה כבר יצאה מרשות הנותן, אבל כאשר היא עדיין ברשות הנותן, אין המתנה נעשית הפקר, שאין בכוונת הנותן להפקיע המתנה מידו כאשר המקבל אינו רוצה בה[49].

הנותן בעין יפה הוא נותן

הנותן מתנה, אמרו בו שהוא נותן בעין יפה[50], והיינו שלאחר שהחזיק המקבל ונתקיימה המתנה, אנו אומרים נתן לו מכל וכל ולא שייר לעצמו כלום במתנה זו, שמחמת חיבה נתן לו[51].

קודם שהחזיק המקבל במתנה, ויש ספק אם כבר נתן לו את המתנה, יש מן הראשונים שכתבו שנחלקו בכך אמוראים, שלדעת רב אף בזה אנו אומרים שכל הנותן בעין יפה הוא נותן, ולכן כל שאמר "נותנני לפלוני קרקע זו" אפילו כשלא אמר לו "לך חזק וקנה" – שבמכר באופן זה אינו קונה[52] - יכול להחזיק בקרקע, שנוח לנותן בכך, ולדעת שמואל, כיון שעדיין לא החזיק במתנה אין לנו לומר שנתן את שלו במתנה עד שיאמר "לך חזק וקנה"[53]. והלכה כשמואל[54].

מתנה שאינו יכול להקדישה

כל מתנה שאין המקבל יכול להקדישה, אינה מתנה[55]. בטעם וגדר הדבר, יש מן הראשונים שכתבו שהיינו שאין מתנה לחצאין[56], שחלק ממהות המתנה שיוכל המקבל לעשות בה כרצונו[57]. ויש מן הראשונים שכתבו שהיינו שכל מתנה שלא ניתנה אלא לשם הערמה – כגון במודר הנאה מחבירו – שמתוך הערמתה ניכר שאינה כלום, שהרי אינו יכול להקדישה, אינה כלום, שלא נתכוון כלל לתת, אבל כאשר נתכוון לתת, אזי אפילו אינו יכול להקדיש – כגון מתנה-על-מנת-להחזיר* - המתנה חלה[58]. ויש מן הראשונים שכתבו בדעת הסוברים שמתנה על מנת להחזיר חשובה מתנה[59], שחולקים הם על כלל זה, וסוברים שאף מתנה שאי אפשר להקדישה הרי היא מתנה[60]. ויש מן האחרונים שכתבו שדוקא כאשר נותן מתנה ומשייר לעצמו את הזכות להקדישה, בזה אמרו שאין המתנה חלה, אבל כאשר יש תנאי במתנה שמחמתו אינו יכול להקדיש, שוב חשובה מתנה, ולכן לדעתם מתנה על מנת להחזיר, אף על פי שאינו יכול להקדישה חשובה מתנה, שהמניעה מלהקדישה אינה אלא מחמת תנאי[61]. אבל יש מן האחרונים שכתבו שאף במתנה אפשר לשייר[62].

מתנת בריא בראוי ליורשו

אדם בריא שנתן מתנה למי שראוי ליורשו, כתבו ראשונים ואחרונים שהיא חשובה מתנה ואינה ירושה, ולכן אם כתב נכסי לך ואחריך לפלוני – ששכיב-מרע* שכתב כן, הראשון זוכה בתורת ירושה וממילא אין לשני כלום, שירושה אינה פוסקת[63] - השני זוכה במה ששייר הראשון[64].

הקנינים המועילים בה

מתנה, אם נקנית בקנין כסף*[65], נחלקו ראשונים ואחרונים בדעתם: יש סוברים שמתנה אינה נקנית בכסף[66], ויש סוברים שמתנה נקנית בכסף[67]. בטעם המחלוקת, שיש סוברים שנחלקו בגדר קנין כסף, אם הוא קונה מצד שווי החפץ או כמעשה קנין גרידא, ע"ע כסף (ב)[68].

משיכה*, בדעת הסוברים שמשיכה אינה קונה במטלטלים אלא מדרבנן, ומן התורה נקנים בכסף[69], יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שמתנה נקנית במשיכה מן התורה, לפי שאינה נקנית בכסף, לסוברים כן[70]. ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שנקנית במשיכה רק מדרבנן[71]. ויש מן האחרונים שכתבו שבחפץ שהוא קטן ונכנס כולו ביד האדם קונה במשיכה מן התורה לדברי הכל[72]. וכן יש מן האחרונים שכתבו שמתנה שאי אפשר לקנותה בתורת מקח וממכר, כגון בזכיה מן ההפקר שאי אפשר לקנותה בכסף, משיכה קונה בה מן התורה[73]. בטעם המחלוקת, ע"ע משיכה.

הגבהה* קונה אף במתנה[74].

קנין ארבע-אמות*, כתבו ראשונים ואחרונים שקונה אף במתנה[75], שאם במציאה, שאין דעת אחרת מקנה אותה, ד' אמות קונות, במתנה שדעת אחרת מקנה, כל שכן שקונות[76], ואף על פי שהטעם שאמרו במציאה שלא יבואו בני אדם להתקוטט אינו במתנה, מכל מקום אחרי שכבר תיקנו במציאה לא חלקו חכמים ("לא-פלוג-רבנן"*) בדבר[77]. ויש אומרים שדוקא במציאה, משום הטעם שלא יבואו להתקוטט, ד' אמות קונות, אבל במתנה, שאין בהם טעם זה, לא תיקנו שד' אמותיו יקנו[78].

כתיבת שטר מתנה

שטר מתנה, יש מן האחרונים שכתבו שצריך שליחות בכתיבתו, כמו בגט*, שאף במתנה כתוב "וכתוב וחתום"[79]. ויש מן האחרונים שכתבו שאין צריך שליחות בכתיבתו[80].

אם צריך בה הקנאה

נתינת מתנה, יש שכתבו שלסוברים שנתינת מתנה על ידי אחר צריכה שיתקיימו בו דיני שליחות[81], הרי שצריך במתנה שהבעלים יקנה אותה למקבל, ואין די בכך שיתן לו רשות לקנות, ולסוברים שאין צריך בנתינת מתנה שיתקיימו בה דיני שליחות, לדעתם אין צריך במתנה הקנאה אלא די בנתינת רשות לקנות[82]

שליחות לנתינת מתנה

נתינת מתנה על ידי אחר שאינו הבעלים, יש מן האחרונים שכתבו שצריך שיהיה על ידי מינוי שליח ויתקיימו בה דיני שליחות[83], ולדעתם אין שליח למתנה יכול לעשות שליח אחר תחתיו[84]. ויש מן האחרונים שכתבו שאיו צריך לדיני שליחות בנתינת מתנה, שמעשה השליח הוא כמעשה קוף בעלמא[85].

"מתנה טמירתא"

"מתנה טמירתא", היינו מתנה שניתנה למקבל באופן שאינו גלוי[86], אינה מתנה[87]. בטעם שאין המתנה חלה, יש מן הראשונים שכתבו כיון שנותן אותה בסתר, חוששים שכבר נתן אותה למישהו אחר, או שאין בכוונתו אלא לעשותה מודעא* כל מתנה אחרת[88]. ויש מן הראשונים שכתבו שהוא משום שחוששים שהנותן נתן את המתנה בסתר כי בכוונתו להערים, על ידי שיחזור וימכור אותה לאדם אחר, ויחזור ויגבה אותה מיד הקונה[89]. ויש מן הראשונים שכתבו שחוששים שאינו נותן בלב שלם, ולכן נתן בסתר, ולא נתן את המתנה אלא משום שהוצרך להחניף למקבל, ולכן לא נוח לו שתתפרסם המתנה כדי שיוכל חאר כך לחזור בו ולא יאמרו שהוא מתחרט[90].

מתנה נסתרת שאינה חלה, יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שהיא בין בקרקע ובין במטלטלים[91], ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שזהו דוקא במתנה קרקע ולא במתנת מטלטלים, שהחשש הוא שהנותן ימכור את המתנה לאחר, ודוקא בקרקע שאין תקנת השוק – שהלוקח חפץ גזול, ובא הבעלים וגובה ממנו, צריך הבעלים לשלם – חוששים להפסד הלוקח, אבל במטלטלים שתיקנו בהם תקנת השוק, אפילו יגבו את המתנה מהלוקח הוא יוכל לגבות את כספו מהבעלים ולא יפסיד[92].

עבר ונתן במתנה נסתרת, נחלקו ראשונים אם המתנה בטלה בתורת ודאי, ואם תפס המקבל מוציאים מידו: יש שכתבו שאם תפס המקבל מוציאים מידו[93], שבמטלטלים מעמידים בחזקת הבעלים הראשון ובקרקעות לא מועילה תפיסה כי קרקע בחזקת בעליה עומדת[94], שהדין שהמקבל לא זכה במתנה אינו מחמת הספק אלא יש אומדנא שהנותן לא נתן בלב שלם, ואפילו היה רק ספק לא היתה תפיסה מועילה[95]. ויש שכתבו שמתנה נסתרת בטילה רק מחמת הספק, ולכן אם תפס המקבל אין מוציאים מידו[96].

כשהוצרך לתת במתנה נסתרת, מסיבה כלשהיא, כגון שנתן מתנה לאחד מבניו ורצה להעלים את המתנה משאר בניו כדי למנוע קנאה, כתבו ראשונים ואחרונים שהמתנה חלה[97].

כאשר המתנה מוסתרת רק לזמן מסוים, כגון שכיב מרע שביקש מהעדים על צוואתו שלא יפרסמוה עד אחר מותו, כתבו גאונים וראשונים שאינה חשובה מתנה נסתרת והיא חלה[98].

על מתנה שאין בה דין של בר-מצרא*, ע"ע[99].

התרחקות מקבלת מתנה

הכלל

קבלת מתנות, נאמר עליה בכתובים: "שונא מתנות יחיה"[100], וכן מצינו אמוראים שנמנעו מלקבל מתנות שנשלחו אליהם, ואפילו כשנשלחו מאדם חשוב, כראש הגולה[101]. ועוד אמרו בבבריתא שמשרבו מקבלי מתנות נתמעטו הימים ונתקצרו השנים[102]. בטעם המעלה שבשנאת המתנה, יש ממפרשי המקרא שכתבו שהוא משום שמאחר ששונא את המתנות, כל שכן שישנא את הגזל[103], ומצינו שיש עונש מיתה על הגזל, ולכן המתרחק מהגזל יאריך ימים[104]. ויש ממפרשי המקרא שכתבו שהמעלה היא שנשען על ה' ואז המקום נותן לו עוד חיים מה שאין ביד אדם לתת[105]. ויש מן הראשונים שכתבו שהוא מחשש שהנותן הוא צר עין[106] ויש מן האחרונים שכתבו שהוא מצד שראוי לכל משכיל להסתפק במה שהכרחי לו ולא לבקש מותרות[107]. ויש מן האחרונים שכתבו שמי שלהוט לקבל מתנות צריך להחניף לבריות ואינו מוכיחם על מעשיהם הרעים[108]. ויש מן האחרונים שכתבו שהמקבל מתנות מתבייש כשרואה הנותן וכן מרגיש משועבד לו[109].

להלכה, כתבו ראשונים שהצדיקים הגמורים ואנשי המעשה לא יקבלו מתנה מאדם[110], והיא מידת חסידות[111]. וכתב אחרונים שאין חובה להימנע מקבלת מתנות, אלא מי שרוצה יקפיד, שהרי לא נאמר מי שאוהב מתנות ימות, אלא רוצה לומר שאם בוטח בה' וישנא מתנות, אל תאמר שהוא מאבד עצמו לדעת אלא יחיה מפי ה'[112], וכן יש מן האחרונים שכתבו ששנאת המתנות היא רק זהירות בעלמא בדור הזה, ורוב העולם ידם פשוטה לקבל מתנות בשמחה[113]. וכן יש מן האחרונים שכתבו, שלא אמר הכתוב "מי שאינו מקבל מתנות יחיה" אלא רק שונא מתנות יחיה, ולכן חכמי ישראל לא נמנעו מלהתפרנס מאחרים, והיה זה מצד ההכרח כדי שיוכלו ללמוד, אלא ששנאו את המתנות אף על פי שקבלום[114]. וכעין זה יש שכתבו בטעם שמצינו שאברהם אבינו קיבל מתנות[115], היה זה הכרח עבורו לקבלן אלא שבלבו שנא אותן[116].

היעדר סגולה

המקבל מתנות, יש שכתבו שאינו גורם בכך לקיצור ימיו, שלא אמרו שהמקבל מתנות מתקצרים ימיו, אלא רק אין לו סגולה של אריכות ימים, ולכן אין בקבלת מתנות משום מאבד עצמו, ויכול לקבל מתנות ולעשות סגולות אחרות לאריכות ימים[117].

כשיש הנאה לנותן

כאשר לנותן נגרמת הנאה מנתינת המתנה וקבלתה על ידי המקבל, כתוב ראשונים שאינה חשובה מתנה לענין שונא מתנות יחיה[118], ויש שכתבו שנחלקו בכך תנאים ואמוראים, שלדעת חכמים, כל שלנותן יש הנאה או טובה בנתינה, אינו בכלל שונא מתנות יחיה, ואילו לדעת רשב"ג, וכן סובר רבי אלעזר, אף כשיש לנותן הנאה או טובה בנתינה, הרי זה בכלל שונא מתנות יחיה[119]. ויש שכתבו שכל שיש הנאה לנותן בקבלת המקבל, אפילו שההנאה אינה דוקא מהנתינה בחינם, אלא היה נהנה גם אם המקבל היה משלם עבור הקבלה, מכל מקום אינו בכלל שונא מתנות יחיה[120].

עתיד להחזיר

קבלת מתנה, כאשר המקבל מתנה עתיד גם הוא לתת מתנה לאותו נותן, יש שכתבו שאין זה בכלל ההוראה לשנוא מתנות, שהרי זה דומה למכר, ולא אמרו לשנוא את המתנות אלא כשמקבל בלי כוונה לתת פעם אחרת, וכתבו שלכן אין מניעה מלתת מתנות לחתן וכלה ביום החופה, כי מקובל שמחזירים בפעם אחרת[121].

הנאה בעלמא

הנאה בעלמא, יש שכתבו שאינה בכלל מתנה לענין שונא מתנות יחיה, ולדעתם זהו שאמרו שהרוצה להנות יהנה כאלישע[122], שהיה נהנה מההכנסת האורחים[123].

לקיחה בהקפה, הלואה

לקיחה בהקפה, וכן הלואה, אינן בכלל מתנה ואין בכלל שונא מתנות יחיה[124]. וכן במחילת חוב, כתבו אחרונים שאינה בכלל שונא מתנות יחיה, שאינה אלא הפקעת הלואה[125].

בסתם

מקבל מתנה בסתם, שלא גילה דעתו שלא נוח לו בקבלת המתנה משום שונא מתנות יחיה, יש שכתבו שאומרים שנוח לו בקבלת המתנה[126].

מעכו"ם

קבלת מתנות מעכו"ם, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שאינה בכלל "שונא מתנות"[127], שכאשר מקבל מהם הרי זה כמציל מידם, וזה הטעם שמצינו שאברהם אבינו קיבל מתנות[128]. וכן בדעת הסוברים שקבלת המתנות מגונה משום שימנע מלהוכיח[129], יש מן האחרונים שכתבו שכיון שבעכו"ם אין חובת הוכחה[130], מותר לקחת מהם מתנות[131].

בקטן

קטן, כתבו אחרונים שלא שייך בו שונא מתנות יחיה, משום שאינו בר וענשים לשום דבר[132].

לצורך עונג שבת

קבלת מתנות לצורך קיום מצות עונג-שבת*, יש מן האחרונים שצידדו לומר אפשר לקבל ואין צריך לדחות המתנות מצד שונא מתנות יחיה, כדי להרבות בעונג שבת וכבודה[133].

מתנה שהתורה זיכתה

מתנה שהתורה זיכתה למקבל, כגון מתנות-עניים*, יש שכתבו שאינה בכלל שונא מתנות יחיה, שלא נאמר אלא על מתנת אדם[134].

נדחה מפני איסור אחר

שונא מתנות יחיה, יש מן האחרונים שכתבו שנדחה מפני איסור אחר, כגון שמי שצריך לישא אשה ונצרך למעות, ובאפשרותו להשיג מעות על ידי מכירת ספר תורה, או שיתנו לו מעות במתנה, שלדעתם כיון שיש איסור במכירת ספר תורה, אזי אף על פי שהותר לצורך נשיאת אשה[135], מכל מקום כיון שאפשר לו לקבל המעות במתנה, יקח המתנה ולא ימכור הספר[136].

ע"י קבלת המתנה מזכה חברו במצוה

כאשר על ידי קבלת המתנה מזכה את הנותן בעשיית מצוה, יש שכתבו שאין בזה משום שונא מתנות יחיה[137], כגון בקבלת צדקה בימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים[138] או כגון מי שמקבל מחבירו משלוח-מנות* בפורים ואינו מחזיר לו, שכיון שמזכה את הנותן בקיום המצוה יכול לקבל[139]. וכתבו אחרונים שאפילו לדעת רשב"ג הסובר שמתנה שהנותן נהנה בנתינתה חשובה מתנה לענין שונא מתנות יחיה[140], מכל מקום מודה הוא בצדקה לעני שאין בכלל שונא מתנות, כיון ששכר הנותן גדול מאוד ומקיים בזה מצוה[141].

במתנת שכיב מרע

קבלת מתנת-שכיב-מרע*, יש מן האחרונים שכתבו שאינה בכלל שונא מתנות יחיה, שהרי היא כירושה[142].

כאשר המנהג לקבל

כאשר יש מנהג לקבל מתנה מסוימת, יש מן האחרונים שכתבו שאין שייך בזה שונא מתנות יחיה[143].

אמר הריני כאילו התקבלתי

מקבל מתנה שאמר לשליח הנתינה "הריני כאילו התקבלתי", כתבו אחרונים שמצד "שונא מתנות יחיה" מפרשים כוונתו שהוא מרוצה כאילו קבלה ושיהיה שייך לנותן, ולא שכוונתו שכאילו קבלה ועתה היא הפקר[144].

בהחזרת חוב שנשמט בשביעית

חוב שנשמט בשביעית, שאמרו בו שאם הלווה פורע את החוב למלוה, צריך שהמלוה יאמר לו משמט אני, ואם אומר הלווה "אף על פי כן" יכול המלווה לקבל הימנו את פרעון החוב[145], יש מן האחרונים שכתבו שאין המלוה צריך להימנע מלקבל את הפרעון משום שונא מתנות יחיה, שהרי כנגד מעותיו שהלוה לו הוא מקבל את הפרעון[146], ויש שכתבו הטעם שאין בזה משום שונא מתנות, משום שיש ענין להחזיר, שהרי אמרו שרוח חכמים נוחה הימנו[147]. ויש שכתבו הטעם משום שיש עדיין קצת חיוב לשלם[148].

עיכוב חלוקת רכוש

סירוב לקבל מתנה מצד "שונא מתנות יחיה" מצינו בדעת תנאים שיכול לעכב חלוקת רכוש, כגון שופתים בדבר שאין בו דין חלוקה – כך שאין אחד יכול את חבירו לחלוק[149] - ואומר אחד לחבירו, טול אתה שני חלקים ואני אטול חלק אחד, לדעת רשב"ג יכול הנתבע לסרב לחלוקה זו ולומר, שאף אם נותן לו את שני החלקים במתנה, אינו רוצה בכך, משום שונא מתנות יחיה[150]. ולדעת חכמים, אינו יכול הנתבע לסרב, וביארו ראשונים בדעתם שאינם חולקים על סברת שונא מתנות יחיה, אלא שלדעתם אין זה חשוב מתנה כיון שהנותן מכוון להנאת עצמו, שנוח לו לקבל חלק קטן תמורת חלוקת השותפות[151]. להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים כחכמים[152], ויש שפסקו כר' שמעון בן גמליאל[153], לפי שטעמו מסתבר[154].

לזכות לאדם שלא מדעתו

נתינת מתנה לאדם שלא מדעתו, על ידי שאחר זוכה עבורו, מועילה מדין זכין-לאדם-שלא-בפניו*[155], ואף על פי שיש בזה צד חובה לקבל מטעם "שונא מתנות יחיה" מכל מקום מצד שנפשו מחמדת המתנה חשוב זכות[156]. ויש מן הראשונים שכתב שמחמת "שונא מתנות יחיה", אי אפשר לתת מתנה לאדם שלא מדעתו מדין זכין, שמא אין רצונו בכך, אלא אם כן ידוע לנו שנוח לו בקבלתה[157].

בבניית כותל חצר

שותפים שחלקו חצר ובאים לעשות מחיצה, שהדין הוא שבונים את הכותל מחומר שמנהג המדינה לבנות בו, ורצה אחד מהם לבנות כותל חזק יותר, ואומר לחבירו שהוא יכנוס לתוך שלו ויבנה כותל חזק, על חשבונו, יכול חבירו לעכב ולומר שאיני רוצה לקבל מתנה[158].

דינה כמכר

מתנה, מצינו לגבי כמה דינים, שנחלקו בה תנאים ואמוראים, אם חשובה כמכר או לא[159]. וכתבו אחרונים, שאין לדמות המקרים, מפני שאף לסוברים מתנה כמכר, לא לכל דבר הוא כך, שהרי חלוקים הם בדיניהם – כגון לענין נותן בעין יפה הוא נותן – אלא שבדינים שמצד הסברא יש לומר מתנה כמכר, אומרים שמתנה כמכר, ובדינים שמפורש בכתוב שנוהגים במכר, אין די בסברא להשוות מתנה למכר, שהרי הכתוב מדבר על מכר, אלא צריך שיהיה ריבוי בכתוב לרבות גם מתנה[160], ומהם שהוסיפו שאין ללמוד מחזרה ביובל או מבתי ערי חומה שתהיה מתנה כמכר בכל מקום, משום שהם שני כתובים הבאים כאחד שאין מלמדים[161]. ויש מן האחרונים שצידדו לומר בדעת ראשונים שרק כאשר מסתבר שיש לנותן הנאה מעצם נתינת הדבר במתנה דוקא, ואם לא היתה ההנאה, לא היתה נותן במתנה, אז אומרים שמתנה כמכר[162]. ויש מן האחרונים שכתבו שלסוברים שמתנה כמכר לגבי דין מסוים, אזי הדין כך בכל שאר הדינים[163]. וכן יש מן הראשונים שכתבו להלכה שמתנה כמכר בכל הדינים שנחלקו לגביהם תנאים ואמוראים[164]. ויש מן האחרונים שכתבו שנחלקו רב אחא ורבינא אם מתנה כמכר או לא, ורבינא הוא המיקל, אלא שמחלוקתם נאמרה בענין אחד, ורק שם רבינא אמר דבריו לקולא, אבל במקום אחר שאינו עיקר המחלוקת, יכולה להסתעף מדעתו חומרא, וכן בדעת רב אחא, שבמקום שנאמרה עיקר דעתו, שם סובר לחומרא, אבל במקום שאינו עיקר המחלוקת יכולה להסתעף מדעתו קולא[165], ולדעתם נחלקו בזה ראשונים: לראשונים שכתבו להלכה שמתנה כמכר בין לענין קדושת בית כנסת ובין לענין גזלן[166], עיקר מחלוקת האמוראים היא לגבי הפקעת קדושת בית כנסת, ושם הקולא היא שמתנה כמכר, וכך היא ההלכה, אלא שלגבי גזלן מסתעפת מדעה זו חומרא לגבי הגזלן[167], ולראשונים שכתבו להלכה לגבי בית כנסת שמספק אין הקדושה פוקעת על ידי מתנה, ולענין גזלן כתבו שהלכה שאינה כמתנה[168] או שעיקר מחלוקתם היא לגבי גזלן, ושם הקולא היא שמתנה אינה כמכר, וממילא לגבי בית כנסת יצא חומרא, ויש שהסתפקו היכן הוא עיקר המחלוקת, ופסקו בשני המקומות לחומרא[169]. ויש שכתבו בדעת ראשונים, שהסברא לומר שמתנה כמכר היא שעל פי רוב המתנה ניתנה כתמורה להנאה שעשה המקבל לנותן, אולם במיעוט המקרים מתנה ניתנת גם ללא שהיתה הנאה לנותן, ולכן לגבי ממון שאין הולכים בו אחר הרוב*[170], אין דנים מתנה כמכר – כגון לענין גזלן שמכר את השדה שגזל ואחר כך קיבלה במתנה מהנגזל[171] - אבל לענין איסורים שהולכים בו אחר הרוב – כגון לענין קדושת בית כנסת[172] - מתנה כמכר[173]

חזרה ביובל

מתנה, אם היא חוזרת ביובל, נחלקו תנאים: לדעת רבי מאיר אינה חוזרת ביובל לנותן[174], שלא אמרה תורה שחוזר ביובל אלא מכר ולא מתנה[175], ולדעת חכמים ורבי אליעזר מתנה חוזרת ביובל, כמכר[176], ודרשו זאת מהמילה "תשובו" שבכתוב "וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ"[177], לרבות את המתנה[178], שמילה זו מיותרת, שהרי נאמר כבר "ושבתם"[179].

מתנת רבים, יש מן הראשונים שכתבו שחוזרת ביובל[180].

תשלומי ד' וה'

תשלומי ארבעה וחמישה, שמשלם הגונב שה או שור וטבחו או מכרו[181], אם נתן במתנה, הרי זה בכלל מכירה לחיוב ארבעה וחמשה[182], וכתבו ראשונים הטעם, לפי שנשתרש בחטא[183]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעתם, שזהו דוקא לסוברים שמתנה כמכר לענין חזרה ביובל, אבל לסוברים שמתנה אינה כמכר לענין חזרה ביובל, אף לענין תשלומי ד' וה' אינה כמכר[184].

לענין גניבת נפש

הגונב נפש, שאם התעמר בו ואחר כך מכרו לאחר, חייב מיתה[185], אם נתנו במתנה, אינו חייב מיתה, אף לסוברים שמתנה כמכר[186].

מוכר קרקע שאינה שלו ואח"כ קיבלה במתנה

הגוזל קרקע מחבירו, ומכרה הגזלן לאחר, ולאחר מכן קיבל את הקרקע במתנה מהנגזל – שאם היה הגזלן קונה את הקרקע מהנגזל אחרי שמכרה לאחר, אומרים שבכך שקנה מהנגזל עשה זאת כדי לקיים המכירה ביד הלוקח ממנו, ואם אחרי שמכרה לאחר ירש את הקרקע מהנגזלן, יכול להוציא את הקרקע מהלוקח[187] - נחלקו רב אחא ורבינא, ולדעת אחד מהם מתנה כירושה, ולדעת השני מתנה כמכר[188]. ולהלכה יש שפסקו שמתנה כירושה ויכול להוציא מהלוקח[189], שכל מחלוקת בין רב אחא ורבינא הולכים לקולא, וכאן הקולא היא לטובת המוחזק והגזלן יותר מוחזק בקרקע כיון שהוא ודאי קנאה, ועל הלוקח ממנו יש ספק אם קנאה[190]. ויש שפסקו שמתנה כמכר ואינו יכול להוציא מיד הלוקח[191], שמסתבר טעמו של הסובר מתנה כמכר[192], או שפוסקים לקולא, היינו לטובת המוחזק, והלוקח הוא המוחזק ואי אפשר להוציא ממנו[193].

ונחלקו אחרונים: יש שכתבו שאף לסוברים בדין אחר שמתנה כמכר – כגון לענין חילול קדושת בית כנסת – מצד הסברא שאלולא היה המקבל גורם הנאה לנותן לא היה נותן לו ולכן חשוב כמכר שהנתינה היא בעד ההנאה, כאן לענין גזלן יכולים לסבור שאין המתנה כמכר[194]. ויש שכתבו שלסוברים בדין אחר שמתנה כמכר, אף כאן יסברו שמתנה כמכר[195].

הפקעת קדושת בית כנסת

בני העיר שנתנו בית כנסת במתנה לצורך תשמיש חול – שאם מכרו אותו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר, חלה קדושתו על הדמים, ופוקעת קדושת בית הכנסת[196] - אם פוקעת קדושתו, נחלקו רב אחא ורבינא, ולאחד מהם אין קדושתו פוקעת, שאין כאן דבר אחר שנכנס בקדושה תחת בית הכנסת, ולדעת השני הקדושת פוקעת כמכר, שאם לא היה לנותנים הנאה מהמקבל לא היו נותנים לו, ולכן חשובה הנתינה כאן כמכר[197]. להלכה, כתבו ראשונים ואחרונים שקדושת בית הכנסת פוקעת בנתינת המתנה[198]. ויש מן הראשונים שכתבו שמספק לא פוקעת הקדושה על ידי מתנה[199].

ונחלקו אחרונים: יש שכתבו שאף לסוברים בדינים אחרים שאין מתנה כמכר – כגון לענין גזלן שמכר את הקרקע ואחר כך קיבלה במתנה מהנגזל[200] - מודים כאן שמתנה כמכר מצד הסברא שאם המקבל לא היה גורם הנאה לנותן לא היה נותן לו והרי זה כמכר[201]. ויש שכתבו שלסוברים בדינים אחרים שאין מתנה כמכר, אף כאן לענין קדושת בית הכנסת יסברו שאין מתנה כמכר[202].

גביית בעל חוב ממתנה

מטלטלים שנעשו אפותיקי* לבעל חוב, ולאחר מכן ניתנו במתנה על ידי הלווה, אם בעל חוב גובה מהם – שמטלטלים שנמכרו, אפילו עשאום אפותיקי, אין הבעל חוב גובה מהם כשהם ביד הלקוחות[203] - נחלקו ראשונים: יש סוברים שבעל חוב גובה מהם, שדוקא לגבי לקוחות עשו תקנה שלא יגבה מטלטלים, כדי שלא יפסידו[204], אבל לגבי מתנה לא עשו תקנה ואין הלווה יכול לתת במתנה את המטלטלים שמשועבדים לבעל חוב[205]. ויש סוברים שאין בעל חוב גובה מהם, שמתנה כמכר, וכשם שבעל חוב אינו גובה מטלטלים מלקוחות, כך אינו גובה ממקבל מתנה[206].

בטעם הסוברים שיכול בעל חוב לגבות ממקבל המתנה, ואין אומרים כאן שהמתנה דינה כמכר, יש מן האחרונים שכתבו שהואיל והמקדיש נכסיו בעל חוב גובה מהם[207], והקדש לא גרע ממתנה, לכן אף במתנה בעל חוב גובה[208].

במעשר שני

מעשר שני, שנאמר בו שאסור למכרו – לסוברים שמעשר שני ממון גבוה הוא[209] - אבל מותר ליתנו במתנת חינם[210], בירושלמי אמרו שזהו דוקא לדעת ר' מאיר הסובר שמתנה אינה כמכר, אבל לדעת חכמים הסוברים שמתנה כמכר, אסור אף ליתנו במתנת חנם, ולדעת רבי יוסי בירושלמי, אף לדעת חכמים מותר לתת מעשר שני במתנה באופנים מסויימים[211]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת הבבלי שחולק על רבי יוסי ירושלמי, ולדעתו בדעת חכמים אף במעשר שני מתנה כמכר ואין לתת מתנת חינם, כשם שאין למכור[212].

להלכה, כתבו אחרונים בדעת ראשונים שמותר ליתנו במתנה, שמתנה אין בה בזיון כמו מכירה, אבל אי אפשר להקנותו במתנה, ולכן השני יכול לאכלו כיון שנתן לו הראשון רשות, אבל אם פודהו אינו צריך להוסיף חומש, כיון שנשאר ברשות הראשון[213].

סחורה בפירות שביעית

פירות שביעית, שאסור לעשות בהם סחורה[214], שנינו שמותר ליתנם במתנת חנם לפועל[215], ואף על פי שיודע שבשביל המתנה שנתן לו לא יתבע שכרו[216], וכתבו אחרונים, שאף על פי שמתנה כמכר, והיינו שלא נתן לו מתנה אלא בגלל שגרם לו הנאה, ואף בפועל נותן לו את המתנה בעבור ההנאה, מכל מקום אין המתנה אסורה, לפי שאין האיסור סחורה אלא כשעושה כדי להרויח, לסוברים כן[217].

בתי ערי חומה

הנותן במתנה בית בבתי-ערי-חומה* - שהמוכר בית בבתי ערי החומה, הדין שהוא שיכול לגאול את הבית אפילו ביום שמכרו, לסוברים כן, או אחרי יומיים, לסוברים כן, ואם עברה שנה מהמכירה, הבית נחלט ללוקח[218] - אמרו בתלמוד שנחלקו בו תנאים, ולדעת ר' מאיר הסובר – לענין חזרת קרקע ביובל[219] - שמתנה אינה כמכר, אף לענין בתי ערי חומה כן, ולדעת חכמים הסוברים שממתנה כמכר, שאף במתנה הדין כן, וזהו ששנינו בבריתא שלמדו שמתנה כמכר מהכתוב "לצמיתות"[220]. להלכה, דין מתנה כדין מכר[221].

על הסוברים שהמתנה אינה כמכר, ואם לדעה זו אינו יכול לגאול כלל ואפילו לא בתוך י"ב חודש, או שיכול לגאול אפילו אחר י"ב חודש, ע"ע בתי ערי חומה[222].

לענין קביעות למעשרות

הנותן במתנה פירות שלא הוקבעו למעשר – שהמוכר פירות שלא הוקבעו למעשר, המכירה קובעתם למעשר[223] - אם על ידי המתנה נקבעו למעשר, נחלקו אמוראים בירושלמי: לדעת שמואל, נחלקו בזה ר' מאיר וחכמים, ולדעת ר' מאיר שמתנה אינה כמכר, מתנה אינה קובעת למעשרות, ולדעת חכמים שמתנה כמכר, הרי היא קובעת למעשר, ואותה ששנינו במשנה שאין המתנה קובעת למעשר[224], היינו כדעת ר' מאיר[225]. ולדעת רבי יוסי, לדברי הכל אין מתנה קובעת למעשר, ואף לחכמים הסוברים שמתנה כמכר, שכיון שחיוב מעשרות בזמן הזה הוא מדרבנן, חכמים קבעו שרק מכר קובע ולא מתנה[226].

דברים שבלב

מתנה, יש מן הראשונים סוברים שהולכים בה אחר הדברים-שבלב*, שאם אנו מכירים דעתו שאינו גומר ומקנה בלבו, אין מתנתו מתנה, ולא אמרו דברים שבלב אינם דברים אלא במכר, הואיל ומכר לזה במעותיו אין לנו לילך אחר הדברים שבלב[227], שכיון שנתן בחנם, אפילו אומד דעת כל שהוא מבטל המעשה ואנו אומרים שלא גמר בדעתו[228], ולכן אפילו בלי אומדנא המוכחת בטלה המתנה[229]. ויש שכתבו לחלק בין מכר למתנה מטעם שבמתנה אומדים דעתו שלא יעזוב נפשו ויתן לאחרים[230], והרי זה הענין מוכיח מתוכו ואינו דברים שבלב, אלא דברים שבפי כל העולם ובלבם[231]. ודוקא אם אין לפקפק כלל בדעת הנותן, שכולנו עדים בדבר, אבל אם אפשר לחלוק בדעתו כן או אינו כן, אף על פי שיותר נוטה הדעת למה שבלבו, כיון שאפשר על דרך רחוקה לומר שלא היה בדעתו לבטל המתנה, הרי אלו דברים שבלב ואינם דברים[232].

תקנת השוק

תקנת-השוק*, שלענין מכר הקונה דבר מחבירו והתברר שקנאו מן הגנב, שמחזיר שאת הגניבה לבעלים ונוטל ממנו את דמיה[233], יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שבמתנה לא עשו תקנת השוק, והמקבל מתנה והתברר שהיא גניבה מחזירה לבעלים ואינו נוטל ממנו מעות תמורתה[234], שלא עשו תקנת השוק אלא במכר, שאם לא כן לא יקנה אדם מחבירו וטעם זה אינו שייך במתנה[235]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאף במתנה עשו תקנת השוק, והמקבל מתנה והתברר שהיא גניבה מחזירה לבעלים ומקבל ממנו את תמורתה[236].

הערות שוליים

  1. ↑ עי' יד רמה ב"ב ז א ד"ה וש"מ וריטב"א שם ד"ה הא דאמר; עי' שו"ת מהר"ח או"ז סי' כג שכל שיש לנותן טובת הנאה, אינה חשובה מתנה.
  2. ↑ עי' יד רמה ב"ב ז א וד"ה ש"מ ויג ב ד"ה וסברינן, וריטב"א שם ד"ה מ"ט שונא, בד' ת"ק שם שחולקים על רשב"ג לגבי דבר שאין בו דין חלוקה, לענין שונא מתנות יחיה, שהיא דוקא במתנת חינם שאין לנותן הנאה, עי' להלן; סמ"ע קעא ס"ק כד. וצ"ב לפ"ז בד' רשב"ג שמקבל את טענת שונא מתנות, אם סובר שגם כשהנותן מכוון להנאת עצמו חשוב מתנה, ועי' דברות משה שם סי' יב הערה סט שהק' בטעמו של רשב"ג, הרי אינו מקבל מתנה, ודומה לר' זירא שקיבל מתנה כיון שהתכבדו בנתינה לו, עי' מגילה כח א, ועי' להלן, ונשאר בצ"ע.
  3. ↑ קהלת יעקב מענה לשון לשון תורה מערכת אות נ סי' תרנה ד"ה ועם דרשה.
  4. ↑ חת"ס ב"ב יג ב ד"ה שונא, בד' ר"א ור' זירא מגילה כח א, לענין קבלת הנאה מראש הגולה, אם יש להימנע ממנה מצד שונא מתנות יחיה, וכדעת ת"ק לעיל. ועי' להלן. ועי' אג"מ שבציון 119.
  5. ↑ עי' משנה הלכות שבציון 121 לענין שונא מתנות יחיה, שבמתנה לחתן וכלה כיון שהמנהג הוא לתת לחבירו וחבירו יתן לו אח"כ בשמחתו (ע"ע שושבינות) אין זה מתנה אלא מכר.
  6. ↑ ירו' ברכות פ"ט ה"ג; רא"ש ברכות פ"ט הי' טז; טוש"ע או"ח רכג ה. ועי' באה"ל שם ד"ה שהיא טובה.
  7. ↑ רא"ש שם. ועי' מג"א שם ס"ק ח ובהגר"א ביישוב דבריו.
  8. ↑ קצוה"ח סי' קצ ס"ק ד ד"ה ועיין בשו"ע.
  9. ↑ עי' תוס' ברכות נט ב ד"ה ור' יוחנן, ורשב"א שם ד"ה בנה בשם הראב"ד, ובהגר"א שם ס"ק ח, ותשו' פרח שושן כלל יא סי' יב (הובא בבאה"ט שם) ובאה"ל שם בדעתם, ושם שהרי"ף והרמב"ם השמיטו.
  10. ↑ ע"ע קדושין.
  11. ↑ קצוה"ח סי' קצ ס"ק יד.
  12. ↑ עיטור אות כ כתובות (לד ב).
  13. ↑ עי' משנה נדרים מח א. ועי' ציון 55 ואילך.
  14. ↑ רשב"ם ב"ב קלד א ד"ה במקלו (מעמ' ב).
  15. ↑ קוב"ש שם אות תנא.
  16. ↑ משנה נדרים מח א. ועי' ציון 206 ואילך.
  17. ↑ תוס' סוכה מא ב ד"ה הילך, וב"ב קלד א ד"ה כל מתנה לתי' הב', ורמב"ן ב"ב קלד א ורשב"א שם, וריטב"א סוכה שם, ור"ן סוכה שם (כ א בדפי הרי"ף) ונדרים מח א, ע"פ ירושלמי נדרים פ"ה ה"ו: כל מתנה וכו' שהיתה בהערמה שאינה שאם הקדישה תהא מקודשת אינה מתנה. ועי' רא"ש ב"ב פ"ח סי' לח שחילק בין נותן בסתם וניכר שאינו רוצה שיקדיש, שאז מתנתו הערמה, למפרש שנותן מתנה על דעת שלא יקדיש, שאז מתנתו מתנה, ועי' טוש"ע רמא ה, וס' כבוד יו"ט בכורים פי"א ה"ח, ועי' אמרי משה סי' א, שבאתרוג האומר ע"מ שתחזירהו לי הוא כמפרש שמתנתו מתנה. וע"ע מתנה.
  18. ↑ משנה נדרים מד ב. ועי' ציון 55 ואילך.
  19. ↑ שו"ת חת"ס ח"ה חו"מ סי' קלא, בשם רע"א; אמרי בינה דיני יו"ט סי' כא: ויש להבין; גידולי שמואל ב"ב קלג ב: והנה הרא"ש.
  20. ↑ עי' חת"ס שם.
  21. ↑ עי' ראשונים להלן.
  22. ↑ נדרים מג א. פי' הרא"ש נדרים שם, ועי' שלמי נדרים בדעתו; ר"ן שם; ר"א מן ההר שם. ועי' גמ' שם, שמשמע שלא נחלקו ר' יוסי וחכמים אלא לגבי הפקר אם הוא כמתנה, אבל לגבי מתנה לדברי הכל היא כשהגיעה לרשות המקבל.
  23. ↑ כריתות כד א.
  24. ↑ תוס' ב"ב קלח א ד"ה כאן; רמב"ם זכיה פ"ד ה"א; רמב"ן שם; ריטב"א שם; חי' הר"ן שם; טוש"ע חו"מ רמה י, ועי' בהגר"א שם ס"ק טז. ועי' פי' הרא"ש נדרים שם.
  25. ↑ רשב"ם ב"ב שם ד"ה כאן. וצ"ב, כיצד יבאר את דברי ר' יוחנן שבציון 22, ועי' המפרש נדרים שם ד"ה מה מתנה, שמ': לא זכי בה מקבל עד דאתא לידיה, ושמא בדוקא השמיט את שאר דברי הראשונים שבציון 22 לגבי היציאה מרשות הנותן, ועי' שלמי נדרים שם (בד' פי' הרא"ש).
  26. ↑ דברי מחוקק (שטיינברג) תמורה (כריתות) כד א עמ' עא, ביישוב דבר הרשב"ם ב"ב שם עם הגמ' נדרים שם.
  27. ↑ עי' ראשונים ואחרונים להלן. ועי' רמ"א חו"מ רמה י.
  28. ↑ רש"י גיטין לב א וכריתות כד א, לגירסתו בדברי רב ששת שם ושם; רשב"ם ב"ב קלח א ד"ה כאן בצווח (ועי' תוס' שם ד"ה כאן בדעתו); ר"ת בסה"י חידושים סי' קלה; תוס' גיטין לב א ד"ה מבוטלת; רא"ש גיטין שם פ"ד סי' ג; טור חו"מ רמה; כס"מ זכיה פ"ד ה"א בד' הרמב"ם שם, ועי' בהגר"א חו"מ רמה ס"ק יד, ועי' מגיד משנה שם.
  29. ↑ ר"י בתוס' גיטין לב א ד"ה מבוטלת, לגי' בגמ' כריתות שם: מבוטלת תיבטל וכו' דבריו קיימים; ראב"ד על הרי"ף גיטין שם (טז א) לגי': מבוטלת תיבטל לא אמר כלום, שהיינו שאינה חוזרת לנותן. ועי' ריטב"א גיטין שם בשם רבו.
  30. ↑ תוס' מנחות נח ב ד"ה ואיכא דאמרי, שהיא אחת מהסוגיות המתחלפות בש"ס. ועי' מגיד משנה זכיה פ"ד ה"א בד' הרמב"ם שם.
  31. ↑ רש"י גיטין לב א וכריתות כד א, לגי' בדברי רב ששת שם ושם; רשב"ם ב"ב קלח א ד"ה כאן בצווח (ועי' תוס' שם ד"ה כאן בדעתו); ר"ת בסה"י חידושים סי' קלה; כס"מ זכיה פ"ד ה"א בד' הרמב"ם שם; רא"ש גיטין שם פ"ד סי' ג; טור חו"מ רמה.
  32. ↑ ראשונים להלן.
  33. ↑ תוס' גיטין לב א ד"ה מבוטלת ור"י בתוס' שם, לגי' בגמ' שם ושם; הג' הראב"ד לרי"ף שם (טז א) שגורס לא אמר כלום, והיינו שאינה חוזרת לנותן, אך היא מופקרת לכל.
  34. ↑ תוס' רי"ד שם ב ד"ה אמר רב ששת מקבל וכו'.
  35. ↑ תוס' מנחות נח ב ד"ה ואיכא דאמרי, שהיא אחת מהסוגיות המתחלפות בש"ס.
  36. ↑ בהגר"א חו"מ רמה ס"ק יד.
  37. ↑ רש"י גיטין לב א וכריתות כד א, לגי' בדברי רב ששת שם ושם; רשב"ם ב"ב קלח א ד"ה כאן בצווח (ועי' תוס' שם ד"ה כאן בדעתו); תוס' גיטין שם ד"ה מבוטלת; ר"ת בסה"י חידושים סי' קלה; כס"מ זכיה פ"ד ה"א בד' הרמב"ם שם, ועי' בהגר"א חו"מ רמה ס"ק יד, ועי' מגיד משנה שם; רא"ש גיטין שם פ"ד סי' ג; טור חו"מ רמה; .
  38. ↑ רש"י שם.
  39. ↑ תוס' מנחות נח ב ד"ה ואיכא דאמרי, שהיא אחת מהסוגיות המתחלפות בש"ס.
  40. ↑ השגות הראב"ד על הרי"ף גיטלין לב א (טז א); ב"ח חו"מ רמה; רמ"א שם י.
  41. ↑ ב"ב קלח א, ועי"ש ד' רשב"ג שחולק
  42. ↑ השגות הראב"ד שם.
  43. ↑ חידושי הריטב"א (מכת"י) גיטין לב א ד"ה וה"מ, בשם הרמ"ה, ומ' מדבריו שם שזהו דוקא בלשון של למפרע, כגון בטלה, אבל לא בלשון אי אפשי בה.
  44. ↑ ב"ב שם.
  45. ↑ ריטב"א שם.
  46. ↑ תוס' רי"ד ב"ב קלח ב אות ס.
  47. ↑ ציון 225 ואילך. ועי' עולת שלמה לרש"י כריתות כד א ד"ה ה"ג ושער משפט סי' רמה ס"ק ב, שלכו"ע כאשר המקבל נעשה חייב קודם שמבטל את המתנה, אינו יכול לבטלה משום שחב לאחרים, ולא אמרו שיכול לבטלה ולהפסיד ע"י כך את הבעל חוב אלא רק כאשר נעשה חייב אחרי האמירה שמבטלת את המתנה.
  48. ↑ עי' לעיל.
  49. ↑ תוס' רי"ד ב"ב קלח ב אות ס.
  50. ↑ ב"ב נג א וש"נ.
  51. ↑ עי' ב"ב סה א. רשב"ם שם נג א ד"ה ורב ותוס' שם ד"ה אמר שמואל, שאף שמואל שם מודה לכלל זה.
  52. ↑ ע"ע חזקה (א): ב. קנינה, ציון 155 ואילך.
  53. ↑ גמ' ב"ב נג א ורשב"ם שם ד"ה ורב ותוס' שם ד"ה אמר שמואל וריטב"א שם ד"ה בעי רב.
  54. ↑ רי"ף שם (כח א); רמב"ם מכירה פ"א ה"ח; טוש"ע חו"מ קצב ב.
  55. ↑ משנה נדרים מח א.
  56. ↑ רשב"ם ב"ב קלד א ד"ה במקלו (קלג ב) ותוס' שם ד"ה כל בתי' הא', וקובץ שיעורים אות תנא בדעתם.
  57. ↑ קוב"ש שם.
  58. ↑ תוס' סוכה מא ב ד"ה הילך, וב"ב קלד א ד"ה כל מתנה לתי' הב', ורמב"ן ב"ב קלד א ורשב"א שם, וריטב"א סוכה שם, ור"ן סוכה שם (כ א בדפי הרי"ף) ונדרים מח א, ע"פ ירושלמי נדרים פ"ה ה"ו: כל מתנה וכו' שהיתה בהערמה שאינה שאם הקדישה תהא מקודשת אינה מתנה. ועי' רא"ש ב"ב פ"ח סי' לח שחילק בין נותן בסתם וניכר שאינו רוצה שיקדיש, שאז מתנתו הערמה, למפרש שנותן מתנה על דעת שלא יקדיש, שאז מתנתו מתנה, ועי' טוש"ע רמא ה, וס' כבוד יו"ט בכורים פי"א ה"ח, ועי' אמרי משה סי' א, שבאתרוג האומר ע"מ שתחזירהו לי הוא כמפרש שמתנתו מתנה. וע"ע מתנה.
  59. ↑ ע"ע מתנה ע"מ להחזיר.
  60. ↑ שיטת ריב"ב על הרי"ף סוכה (כ א).
  61. ↑ שו"ת חת"ס ח"ה חו"מ סי' קלא, בשם רע"א; אמרי בינה דיני יו"ט סי' כא: ויש להבין; גידולי שמואל ב"ב קלג ב: והנה הרא"ש.
  62. ↑ חת"ס שם.
  63. ↑ ע"ע ירושה ציון 1896 ואילך.
  64. ↑ רמב"ם זכיה פי"ב ה"ה; טוש"ע חו"מ רמח א. ועי' בהגר"א שם ס"ק ו שמקורם בגמ' ב"ב קלג א. ועי' מל"מ שם בד' תשו' הרשב"א.
  65. ↑ על מהות הקנין ודיניו, ע"ע כסף (ב).
  66. ↑ פרישה חו"מ סי' רמא אות א ושושנת יעקב חו"מ סי' קצ ס"ק א וגאון צבי (הלר) סי' קצ ס"א ודברי יחזקאל סי' לט אות ד, בד' הרמב"ם זכיה ומתנה פ"ג ה"א והטור סי' רמא; העמ"ש שאי' לג אות א בד' השאילתות שם והטור שם; חי' הרי"ם חו"מ שם ס"ק ג, בד' הטור שם. ועי' העמ"ש שם ומשיב דבר ח"א סי' כז אות ב ושו"ת מהרש"ם ח"ה סי' ג, בד' תוס' קדושין כו א ד"ה אמר וע"ז עב א ד"ה ומאי. ועי' תוס' ע"ז עא א ד"ה פרדשני, ודב"א ח"ב סי' י אות א בדעתם.
  67. ↑ תוס' רי"ד קדושין יג א, ועי' אבנ"מ סי' כט ס"ק ב ויב שביאר בד' התוס' רי"ד שם ג א כד' החולקים, ועי' אמ"ב ח"ב קניינים סי' א; עי' ר"ן נדרים כט א ד"ה וכתב הרשב"א; העמ"ש שאי' לג אות א, בד' הרשב"ם ב"ב מד ב ד"ה ומקשינן וקלו א ד"ה בהקנאה ותוס' בכורות יג א ד"ה מיד, ועי"ש שכ"מ מל' התוספתא ב"ב פ"י: אבל בריא עד שיקנה בכסף, ועי' ביאור הגר"א חו"מ סי' רמא ס"ק א בליקוט; משיב דבר ח"א סי' כז, בד' תוס' ערובין סו א ד"ה יפה; חמדת שלמה קדושין כז ב, בד' הר"ח בתוס' שם ד"ה במה.
  68. ↑ ציונים 15, 38, ועי"ש ציון 4. ועי' דרכי משה (ר"מ עמיאל) דרכי הקניינים ח ב ד"ה ויש, שסובר שאף לדעה שקנין כסף הוא מעשה קנין ולא מצד השווי, אינו מועיל במתנה.
  69. ↑ ע"ע כסף (ב): במטלטלין, ציון 672 ואילך, מח' האמוראים, ושם ציונים 686-687 מחל' להלכה.
  70. ↑ עי' ציון 66. תוס' ע"ז עא א ד"ה פרדישני ובכורות יג א ד"ה מיד; ספר הישר (חידושים) סי' תרצח; באר יצחק יו"ד סי' כג ס"ק ענף ח, בד' הרא"ש והטור, עי"ש; נודב"י מהדו"ת או"ח סי' סג; המקנה קידושין כב ב ד"ה אמר שמואל; נתה"מ סי' קצח ס"ק א; מנ"ח מ' שלט אות ט.
  71. ↑ רמב"ן שם, והו"ד בריטב"א ב"מ מז ב ד"ה דבר; באר יצחק שם ושו"ת פרי יצחק סי' מז ד"ה וכל זה, בד' רש"י ע"ז עא א ד"ה פרשדני, ובאר יצחק שם בד' הריטב"א ב"מ צט א ד"ה שואל
  72. ↑ שדי חמד ח"ד עמ' 191 ד"ה משיכה.
  73. ↑ נודב"י מהדו"ת או"ח סי' סג.
  74. ↑ רמב"ם זכייה ומתנה פ"ג ה"א; טור ר"ס רמא, ובשו"ע שם סתם באחד מהדרכים כו'.
  75. ↑ רמב"ם זכיה ומתנה פ"ד ה"ט, ע"פ ירושלמי פאה פ"ד ה"ב; טוש"ע חו"מ רמג כב.
  76. ↑ עי' ירושלמי שם, ובריטב"א ורמב"ן ונמוק"י ב"מ י א. ועי' בשמ"ק בשם הריטב"א.
  77. ↑ ריטב"א ושמ"ק שם.
  78. ↑ יש מהראשונים ברמב"ן ובריטב"א ובר"ן ב"מ שם ובמ"מ גזלה ואבדה פי"ז ה"י, ועי' ש"ך סי' רמג ס"ק ט. ועי' רש"י ב"מ י א ד"ה קונות.
  79. ↑ נתה"מ סי' רמד ביאורים ס"ק א.
  80. ↑ קובץ ביאורים גיטין י ב אות י.
  81. ↑ עי להלן.
  82. ↑ אבהא"ז שכנים פ"ב ה"י, בד' קצוה"ח ונתה"מ סי' רמד ס"ק ב.
  83. ↑ עי' קצוה"ח סי' רמד ס"ק ב. ועי' אבהא"ז שבציון 82, בדעתו.
  84. ↑ עי' קצוה"ח שם, וע"ע מילי לא מימסרן לשליח ציון 330.
  85. ↑ נתה"מ שם ביאורים ס"ק א. וע"ע הנ"ל ציון 332 ואילך.
  86. ↑ על האופנים החשובים שאינם גלויים, עי' ב"ב מ ב.
  87. ↑ רב יהודה שם; רמב"ם זכיה פ"ה; טוש"ע חו"מ רמב ב-ג.
  88. ↑ רשב"ם שם.
  89. ↑ רמב"ם שם ה"א.
  90. ↑ יד רמה שם אות קי ד"ה ואיכא; עליות דר"י שם מ א ד"ה אמרי; רא"ש שם פ"ג סי' לב; מגיד משנה שם בד' הראב"ד שם.
  91. ↑ מגיד משנה זכיה פ"ה ה"ב, בד' הרמב"ם שם, ושאף בגמ' לא חילקו בזה בין קרקע למטלטלים.
  92. ↑ קצוה"ח רמב ס"ק ג.
  93. ↑ ראשונים להלן; רמ"א חו"מ רמב ג. ועי' רמב"ם זכיה פ"ה ה"א.
  94. ↑ רבנו יונה ב"ב מ ב ד"ה אמר רב יהודה; מאירי שם ד"ה המתנה; נמוק"י שם
  95. ↑ ע"ע ספק ממון. רא"ש שם פ"ב סי' לג.
  96. ↑ רשב"ם ב"ב מא א ד"ה חיישינן; חי' הר"ן שם מ ב, הו"ד בב"י חו"מ סי' רמב.
  97. ↑ מאירי ב"ב מ ב ד"ה חוכך; שטמ"ק שם מא א בשם הר"י מנרבוני; ט"ז חו"מ רמב ס"ק ג.
  98. ↑ רי"ף ב"ב מ ב (כא ב) בשם רב האי גאון; רמב"ן שם ד"ה והא אמר, ועי"ש שהביא לכך ראיה מהתוספתא.
  99. ↑ ציון 108 ואילך.
  100. ↑ משלי טו כז.
  101. ↑ מגילה כח א.
  102. ↑ סוטה מז ב.
  103. ↑ רש"י משלי שם.
  104. ↑ פתח עיניים (לחיד"א) חולין מד ב ד"ה ואר"ח.
  105. ↑ מצו"ד שם.
  106. ↑ ספר חסידים סיי שטז.
  107. ↑ מגיד משנה זכיה פי"ב הי"ז
  108. ↑ סמ"ע חו"מ סי' רמט ס"ק ד. ועי' ציון 131.
  109. ↑ צרור המור בראשית פרשת וירא.
  110. ↑ רמב"ם זכיה פי"ב הי"ז; שו"ע חו"מ רמט ה. ועי' רמ"א שם רמו כא.
  111. ↑ שו"ע שם.
  112. ↑ יש"ש חולין פ"ג סי' ט, שלכן המחברים השמיטו דין זה.
  113. ↑ שו"ת חיים שאל ח"א סי' עד מב.
  114. ↑ חת"ס חולין מד ב ד"ה איזהו.
  115. ↑ עי' בראשית יב יג: למען ייטב לי וכו'. ועי' ציון 128.
  116. ↑ אמרי שפר (ר"ש קלוגר) בראשית שם.
  117. ↑ משנה הלכות חלק יז סי' קלז. ועי"ש שלכן הנותן מתנות אינו חשוב מקצר ימיו של המקבל, וכן שליח לקבלת מתנה אינו חשוב שליח לדבר עבירה בכך.
  118. ↑ יד רמה ב"ב ז א ד"ה ושמע מינה; אג"מ להלן לגבי אדם חשוב המקבל מתנה.
  119. ↑ עי' חת"ס ב"ב יג ב ד"ה שונא; אג"מ חו"מ ח"ג סי' כא אות א: אך אולי נימא וכו', בד' חכמים ורשב"ג ב"ב יג ב, ובד' ר"א ור' זירא מגילה כח א, ועי' לעיל ולהלן. ועי' אג"מ יו"ד ח"ד סי' לז א, שאף שר' זירא נמנע מלקבל מתנות מריש גלותא, אפשר שהיה משום שסבר שהוא עצמו אינו מספיק חשוב, כך שאין כאן הנאה לריש גלותא בנתינה.
  120. ↑ אג"מ חו"מ שם ד"ה ועיין בסמ"ע.
  121. ↑ משנה הלכות חי"ז סי' קלז. ועי' תשובות והנהגות ח"ג סי' תד אות א בסופה, ששמע שהגרי"ז מבריסק סריב לקבל מתנות לחתונת בניו, אחרי ז' ימי המשתה, באומרו שעד עכשיו היה סבלונות לחתן, וכעת הוא מתנה בעלמא ובכלל שונא מתנות יחיה.
  122. ↑ ברכות י ב.
  123. ↑ שם. משנה הלכות חי"ז סי' קלז.
  124. ↑ אג"מ חו"מ ח"ג סי' כא אות ב, אולם עי"ש בהמשך דבריו שניסה לומר שנחלקו בכך הרמב"ם והלח"מ שכנים פ"א ה"ה, ונשאר שם בצ"ע.
  125. ↑ משכנות הרועים מע' מ אות ט, ועי' יבי"א ח"ג חו"מ סי' ב אות ג במה שדן בדבריו.
  126. ↑ יבי"א ח"ג חו"מ ס'י ב אות ז.
  127. ↑ ראשונים ואחרונים להלן; נפש חיים (פלאג'י) מערכת ש אות לז, ועי"ש שביאר שאלישע סירב לקבל מתנה מנעמן (מל"ב ה טז), וגיחזי חשב שאלישע נמנע מצד שונא מתנות יחיה, ואמר שאין דין זה שייך בגוי, ולכן לקח את המתנות.
  128. ↑ פי' ר"ח פלטיאל בראשית יב יג; פי' הריב"א שם; פי' רע"ב עמר נקא על רש"י שם. ועי' גו"א שההיתר לאברהם לקחת מתנות הוא מצד שהיה בכלל דבר ה' "ואברכך". ועי' ציון 115.
  129. ↑ עי' סמ"ע שבציון 108.
  130. ↑ ע"ע תוכחה.
  131. ↑ מנחת פתים (ר"מ אריק) או"ח סי' תצח ד"ה מג"א ס"ק כא.
  132. ↑ גרש ירחים (צינץ) גיטין סה א אות קטו; קהלת יעקב תוספת דרבנן מערכת אות ז סי' קיט ד"ה והנה בפרק.
  133. ↑ אשל אברהם (בוטשאטש) מהדו"ת סי' רמב. ועי' שיח יצחק סי' קכה, שנחלק, ועי' ראייתו שם.
  134. ↑ שו"ת הר צבי אהע"ז סי' קעו ד"ה וי"ל, לגבי פאה, שאף לסוברים שאין זכים לגדול במתנה משום שמצד שונא מתנות יש כאן חובה, עי' לעיל, מ"מ בפאה אפשר לזכות שאינה מתנת אדם.
  135. ↑ ע"ע ספר תורה.
  136. ↑ שו"ת חיים שאל ח"א סי' עד אות מב.
  137. ↑ אחרונים להלן.
  138. ↑ גליוני הש"ס מגילה כח א.
  139. ↑ מועדים וזמנים ח"ב סי' קפו בהג"ה.
  140. ↑ עי' ציון 119.
  141. ↑ חיים שאל ח"א סי' עד אות מב.
  142. ↑ ע"ע מתנת שכ"מ. חת"ס חולין לט ב ד"ה ת"ק ושו"ת חת"ס קובץ תשובות סי' סח, ושם שמצינו גדולי ישראל שלא נזהרו מזה.
  143. ↑ דברי מלכיאל ח"ה סי' צג, לענין תרומת ס"ת לביכ"נ, שאין רשאים הציבור לומר שאינם חפצים בכך, מצד שונא מתנות, שכן המנהג ישראל לתת ס"ת לציבור לקרות בו, עי"ש.
  144. ↑ קהלת יעקב מענה לשון לשון בנ"א לשון לימודים סי' תיז ד"ה הריני כאילו, בשם ר"מ גלאנטי.
  145. ↑ ע"ע שמיטת כספים.
  146. ↑ קול סופר שביעית פ"י מ"ח.
  147. ↑ ספר קיצור דיני שביעית עמ' רעט בשם ר"ח קיינבסקי.
  148. ↑ מנחת שלמה שביעית פ"י מ"ח.
  149. ↑ ע"ע חלוקת שותפות.
  150. ↑ ברייתא ב"ב יג ב. וע"ע גוד או אגוד ציון 78 ואילך וע' חלוקת שותפות ציון 164 ואילך. ועי' שער משפט סי' קעא ס"ק ו שנסתפק אם התובע הוא אדם-חשוב (ע"ע), שהנותן יש לו הנאה במה שזה מקבל ממנו מתנה ואין בו משום שונא מתנות יחיה (עי' לעיל), אם יכול לכופו ליטול חלק הגדול בחנם.
  151. ↑ רבנו יונה וריטב"א שם. ועי' יד רמה.
  152. ↑ העיטור שם; רמ"ה שם; עליות דר"י ורשב"א שם ורא"ש שם בשם ר"ח והסכימו עמו; ריטב"א שם: וכן עיקר; שו"ת מהר"ם ב"ב (קרימונה) סי' רח והובא במרדכי פ"א סי' תקט ובתשומי"י קנין סי' טו; או"ז שם בשם ר"ב מארץ יון; מ"מ שכנים פ"א ה"ה בשם יש מי שכתב; ב"י שם בדעת הרמב"ן, ועי' חזו"א סי' ח ס"ק ג שתמה שאין ראיה מהרמב"ן, ועי' ציון הבא; טור שם בשם ר"ח ורא"ש; שו"ע שם קעה ב בשם יש חולקים.
  153. ↑ רי"ף שם; ריטב"א שם בשם מקצת גאונים; מאירי שם עמ' 91; רי"ו מישרים נכ"ז ח"ב; רמב"ם שם ה"ה; טור בשם רי"ף ורמב"ם; שו"ע שם דעה א בסתם. ועי' ר"י מיגש שם יב ב שכ' בסתם שיכול לומר אין רצוני ליטול מתנה, וא"כ פוסק כרשב"ג, והביאו הרמב"ן שם יב ב ולא חלק עליו, ועי' ציון הקודם.
  154. ↑ רי"ף שם, ועי' ש"ך שם ס"ק ט שהרי"ף לשיטתו שסובר שהכלל הלכה כרשב"ג אינו אלא במקום שמסתבר כדבריו, ועי' שער משפט שם ס"ק ז. וע"ע הלכה כרך ט עמ' רצ, ושם אם אף בברייתא הלכה כרשב"ג.
  155. ↑ ע"ע ציון 48 ואילך.
  156. ↑ רשב"א קדושין כג א ד"ה ולענין פסק הלכה.
  157. ↑ תשו' מהר"י וייל סי' ד: ואפשר וכו', הו"ד בדרכי משה חו"מ סי' קצה אות ג, ועי' סמ"ע שם ס"ק יא. ועי' קצוה"ח שם ס"ק ב ונתה"מ שם ביאורים ס"ק א שהוא נגד גמ' ופוסקים.
  158. ↑ נמוק"י ב"ב (א א) ד"ה הכל, בשם הרא"ה. ועי' קצוה"ח סי' קס ס"ק ב.
  159. ↑ עי' להלן.
  160. ↑ נחלת דוד ב"מ טז א ד"ה וצריך לומר, שמחלוקת רב אחא ורבינא שם לענין גזלן שמכר קרקע ואח"כ קיבלה במתנה מהנגזל, אינה ענין למח' ר"מ וחכמים לענין חזרה ביובל, עי' להלן; עי' שו"ת פרי יצחק ח"ב סי' נה ד"ה אמנם (ואילך), בד' הראשונים שבציון 183 שהקשו מדוע בתשלומי ד' וה' מתנה כמכר, ומבאר שקושייתם היא אליבא דחכמים, ובכל זאת אלמלא שהיתה סברא לגבי ד' וה' שמתנה כמכר, היו מודים שאינה כמכר
  161. ↑ פרי יצחק שם.
  162. ↑ אמרי סופר ב"ק ח"ב עו א ד"ה מה, בד' הראב"ד שבציון שגיאה! הסימניה אינה מוגדרת..
  163. ↑ עי' טורי אבן מגילה כו ב ד"ה מתנה שהק' סתירה, שלכאו' ע"כ רבינא הוא זה שסובר שם שמתנה כמכר (לענין קדושת ביהכ"נ, עי' ציון 197) שרבינא הוא המיקל בכל מקום, ומאידך לגבי גזלן (עי' ציון 188) ע"כ שסובר שמתנה כירושה (שהיא הקולא שם). ועי' נחל"ד ב"מ שם. ועי' גליון הש"ס לרעק"א ב"מ טז א שציין לגמ' מגילה כו ב, וצ"ב.
  164. ↑ עי' רמב"ם תפילה פי"א ה"כ, לענין קדושת ביהכ"נ, ושמיטה פי"א הי"ט, לענין חזרה ביובל, וגזילה פ"ט הי"ג לענין גזלן, ועי' נחל"ד ב"מ טז א ד"ה ולענ"ד (ואמנם שם בהמשך דבריו אומר הנחל"ד שצריך לחלק בין המקרים, נראה שזה מוכרח דוקא לרא"ש שלכאו' הפסקים סותרים זא"ז). ועי' נפש חיה (לוריא) ב"מ טז א שכיון שהלכה כחכמים, לא משגיחים בכלל שהלכה כרבינא לקולא.
  165. ↑ בית הלוי ח"א סי' ח.
  166. ↑ עי' רמב"ם תפילה פי"א ה"כ וגזילה פ"ט הי"ג.
  167. ↑ בית הלוי שם, בד' הרמב"ם.
  168. ↑ עי' רא"ש ב"מ פ"א סי' מ שבציון 189 ומגילה פ"ד סי' א שבציון 199, ורבנו ירוחם שבציון הנ"ל.
  169. ↑ בית הלוי ח"א סי' ח, בד' הרא"ש ורבנו ירוחם.
  170. ↑ ע"ע רוב.
  171. ↑ עי' להלן.
  172. ↑ עי' להלן.
  173. ↑ חי' ברוך טעם ב"מ טז א, בד' הרא"ש שבציון 189 לענין גזלן שמתנה כירושה, ושבציון 198 לענין קדושת ביכ"נ.
  174. ↑ משנה בכורות נב ב.
  175. ↑ גמ' שם.
  176. ↑ משנה וגמ' שם.
  177. ↑ ויקרא כה י.
  178. ↑ גמ' שם.
  179. ↑ רש"י שם.
  180. ↑ רד"ק סוף יהושע.
  181. ↑ ע"ע ארבעה וחמשה.
  182. ↑ ב"ק עח ב; רמב"ם גניבה פ"ב ה"י.
  183. ↑ ראב"ד ב"ק שם והובא ברשב"א; מ"מ שם.
  184. ↑ שו"ת פרי יצחק ח"ב סי' נה ד"ה אמנם, שאפשר שהבריתא ב"ק שם היא כחכמים ולא כר"מ. ועי' ציון שגיאה! הסימניה אינה מוגדרת..
  185. ↑ ע"ע גונב נפש.
  186. ↑ חי' הראב"ד ב"ק עח ב ד"ה הא דתניא (נד' בדף עט א) ורשב"א שם ד"ה גנב ונתן. ועי' מנ"ח מ' לו אות ז (מהד' מכון י-ם).
  187. ↑ עי' ב"מ טו ב, לגבי מכירה, ומחלוקת האמוראים בטעם הדין, ושם טז א לגבי ירושה.
  188. ↑ ב"מ טז א.
  189. ↑ ר"ח, הו"ד ברמב"ן שם; רא"ש ב"מ פ"א סי' מ; רשב"א שם ד"ה חד; ריטב"א שם ד"ה יהבוה; ר"ן שם ד"ה חד.
  190. ↑ רא"ש שם, ועי' נחלת דוד שם ד"ה מתנה.
  191. ↑ רמב"ם גזילה פ"ט הי"ג.
  192. ↑ מגיד משנה שם.
  193. ↑ כס"מ שם.
  194. ↑ נחל"ד ב"מ טז א; רש"ש שם, ביישוב קו' הטו"א מגילה כו ב.
  195. ↑ עי' טו"א מגילה שם.
  196. ↑ ע"ע בית כנסת ציון 443.
  197. ↑ מגילה כו ב.
  198. ↑ רי"ף שם (ז ב); רמב"ם תפילה פי"א ה"כ; טוש"ע או"ח קנג יא. ועי' רא"ש מגילה פ"ד סי' א.
  199. ↑ רבנו ירוחם תא"ו נ"ג ח"ח, ועי' ק"נ שם אות טו.
  200. ↑ עי' ציון 188.
  201. ↑ נחל"ד ב"מ טז א; עי' מרומי שדה מגילה כו ב. ועי' רש"ש ב"מ שם.
  202. ↑ טורי אבן מגילה כו ב ד"ה מתנה, שיוצא לכאו' סתירה, שבמחלוקת רבינא ורב אחא, רבינא הוא המיקל מביניהם בכל מקום, וא"כ לגבי גזלן ע"כ שסובר שמתנה לאו כמכר, שזוהי הקולא, וכאן לגבי ביכ"נ ע"כ סובר שמתנה כמכר.
  203. ↑ ע"ע אפותיקי ציון 93.
  204. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 94.
  205. ↑ תוס' כתובות מט ב ד"ה הוא וב"ק קח ב ד"ה לוה. ועי' ב"ח חו"מ קיז, בשם המרדכי הארוך.
  206. ↑ תשו' הרשב"א ח"א סי' תריח וח"ה סי' צח וקלה.
  207. ↑ ע"ע שעבוד
  208. ↑ תומים שם ס"ק ו.
  209. ↑ ע"ע מעשר שני.
  210. ↑ משנה מע"ש פ"א מ"א, ועי' ע"ז סב א.
  211. ↑ ירו' מע"ש פ"א ה"א. ועי' ר"ש שם ומאירי ע"ז סב ב.
  212. ↑ רש"ש פסחים ז א וחזון נחום מע"ש שם ויד דוד קידושין נד ב, בד' הגמ' קידושין שם.
  213. ↑ עי' ר"י קורקוס ואו"ש מע"ש פ"ג הי"ז (ועי' דרך אמונה ציון ההלכה אות קצ), בד' הרמב"ם שם.
  214. ↑ ע"ע פירות שביעית.
  215. ↑ משנה שביעית פ"ח מ"ה.
  216. ↑ רע"ב שם.
  217. ↑ ע"ע הנ"ל. משנה ראשונה שם.
  218. ↑ ע"ע בתי ערי חומה: פדיונם ציון 75 ואילך, פרטי הדינים בזה.
  219. ↑ עי' ציון 174.
  220. ↑ ערכין לא ב.
  221. ↑ רמב"ם שמיטה פי"ב ה"ד.
  222. ↑ ציונים 86, 110.
  223. ↑ ע"ע טבל וע' קביעות למעשר.
  224. ↑ משנה מעשרות פ"ב מ"א: היה עובר וכו' אוכלין ופטורין.
  225. ↑ ירו' מעשרות פ"ב ה"א.
  226. ↑ ירו' שם.
  227. ↑ שלטי הגבורים כתובות פי"א בשם ריא"ז; תוס' רי"ד קדושין מט ב; מאירי שם; רמ"א חו"מ רז ד בשם י"א.
  228. ↑ סמ"ע ס"ק י.
  229. ↑ ביאור הגר"א שם ס"ק יד בליקוט שא"צ לטעם של אומדנא דמוכח.
  230. ↑ תוס' רי"ד קדושין שם, ומשמע מפני שיש כאן אומדנא יתרה וכמו אנן סהדי.
  231. ↑ ר"ן קדושין שם, ועי' ריטב"א שם ד"ה ודילמא: ושמעינן מהכא דדברים שבלבו ובלב כל אדם דהוה דברים, וע"ע דברים שבלב ציון 118 מריטב"א נדרים כא א על דברים שבלבו ובלב כל אדם.
  232. ↑ תשב"ץ ח"א סי' צה לד' הר"ן.
  233. ↑ ע"ע תקנת השוק.
  234. ↑ ראבי"ה סי' אלף יח, הו"ד בש"ך להלן; רשב"א ב"ק קטו א ד"ה והלכתא; תשו' ר"מ אלשיך סי' יז, הו"ד בש"ך להלן; ש"ך חו"מ שנו ס"ק ד, בד' תשו' רש"י שברמדכי שבועות סי' תשעה ושו"ת הרא"ש כלל עט סי' ד (ועי' ציון 236), וסיים: וכן עיקר.
  235. ↑ ש"ך שם.
  236. ↑ ב"י חו"מ סי' שנו אות ב ודרכי משה שם ד ובסי' ס, בדעת תשו' הרא"ש כלל עט סי' ד, ועי' דרכ"מ הארוך שם שכדאי הרא"ש לסמוך עליו, ועי' ש"ך שבציון 234 שדחה שאין זו דעת הרא"ש ופירשה באופ"א; סמ"ע סי' רנב ס"ק ו, ועי' ש"ך שם ס"ק ו שדחה דבריו.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=אנציקלופדיה_תלמודית:מתנה&oldid=160601"