אנציקלופדיה תלמודית:משתרשי

הגדרת הערך - חיוב תשלום כאשר נחסכה מאדם הוצאה בסיבת ממון חבירו.

בגדר חיוב משתרשי

בגדר החיוב משום משתרשי, ובהבדל שבינו לבין נהנה, כתבו אחרונים שבחיוב משום נהנה, החיוב הוא על שקיבל תועלת או נחת רוח מממון חבירו, ואילו חיוב משום משתרשי הוא על שנשאר תחת ידו ממון בעין בסיבת ממון חבירו, וחשוב שיש לחבירו חלק באותו ממון שנשאר בשיעור הממון שהוציא, וכתבו שזה הטעם לכך שאם גבה המלך חובו מטבל שמעורבות בו מתנות כהונה, חייב הבעלים לשלם שווי המתנות מדין משתרשי, לסוברים כן^[1], ואף על פי שמתנות כהונה חשובות ממון שאין לו תובעים, ולכך המזיק מתנות כהונה פטור מלשלם, לסוברים כן^[2], שכאשר המתנות נלקחו בחובו חשוב שיש עתה מתנות כהונה בעין בתוך ממונו שנשאר בידו ולא היה צריך ליתנו בפרעון חובו, ויש עתה לבעלי מתנות הכהונה חלק באותו ממון שנשאר בידו כשיעור הממון שבידו^[3], ולגבי המתנות עצמן כשהן בעין אין שייך פטור משום ממון שאין לו תובעים^[4]. וכעין זה יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שחיוב משום משתרשי יוצר חיוב ממוני גמור, אף במקום שאי אפשר לחייב משום מזיק או נהנה, כגון בממון שאין לו תובעים^[5].

ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שאין הבדל בין חיוב משום נהנה לחיוב משום משתרשי, ובמקום שאי אפשר לחייב בתשלום מדין מזיק או נהנה, כגון בממון שאין לו תובעים, אף מדין משתרשי אינו חייב בתשלום^[6].

התנאים לחיוב משום משתרשי

חיוב משום משתרשי כתבו אחרונים שאינו אלא כאשר על ידי ממון חבירו נשתבח ממונו באיכות או בכמות או שמחמת ממון חבירו ניצול ממונו שלו מהפסד או כליון, או שמחמת ממון חבירו נשאר ממונו שלו ברשותו, וכתבו שלכן כאשר צבע קוף צמרו בסממנים של חבירו, שנסתפקו אם צריך לשלם משום שבח סמנים בצמר^[7], ואין לחייב משום משתרשי, משום שאם אין שבח סמנים בצמר הרי שאין חשוב יפוי המראה לשבח בכמות הממון או באיכותו, והתיקרות הצמר מחמת הצבע הינה דבר שאין בו ממש לחייב עליו^[8].

זה משתרש וזה לא חסר

כאשר אצל האחד נחסכת הוצאת ממון בסיבת ממון חבירו, אך לחבירו לא נחסר הממון - שבחיוב משום נהנה, הדין הוא שזה-נהנה-וזה-לא-חסר* פטור^[9] - כתבו אחרונים שמדין משתרשי חייב לשלם^[10], מהם שכתבו הטעם שהחיוב משום משתרשי הוא שמממונו גרם הוספת דבר בעולם, והדין נותן שיזכה בעל הממון בדבר הנוסף כולד פרה שזוכה בו בעל הפרה^[11], ולדעתם זהו שכתבו ראשונים במקיף את חבירו מג' רוחותיו, אין מחייבים את הניקף על הגדר, אבל אם עמד ניקף וגדר את הרביעית מחייבים אותו על הכל, ואינו פטור מדין זה נהנה וזה לא חסר משום שגילה דעתו שנוח לו בהוצאה^[12], שכאשר גילה דעתו שנוח לו בהוצאה על הגדר מתברר שהרויח את הוצאת הגדר בסיבת ממון חבירו, ונמצא שממון חבירו גרם לו תוספת דמים, ויש לחייבו מדין משתרשי אף על פי שחבירו אינו חסר^[13], וכן זהו שכתבו ראשונים בשוכר בית מראובן ושילם השכר לראובן, ולאחר מכן נמצא שהבית שייך לשמעון, שאפילו בחצר שאינה עומדת להשכרה - שבאופן זה שמעון אינו חסר בכך שלא קיבל דמי השכירות - צריך ראובן לשלם לשמעון את השכירות שקיבל^[14], שאף על פי שאינו חסר, כיון שהתרבה ממון אצל ראובן בסיבת ממון שמעון, חייב לשלם^[15].

בממון שאין לו תובעים

הפורע חובו מממון שאין לו תובעים, כגון שהיה חייב ממון למלך, ואנסו המלך ולקח מגרנו - פירות שנגמרה למלאכתם ונתחייבו במעשר - אף לסוברים שמתנות כהונה הן ממון שאין לו תובעים ולכן המזיקן או האוכלן פטור מלשלם^[16], כשפרע חובו בטבל, חייב לעשר, משום משתרשי^[17]. ובגדר חיוב זה, נחלקו: יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שהחיוב לעשר אינו חיוב ממוני וכדין תשלומים על הנאה או על נזק, אלא חיוב של הפרשת תרומות ומעשרות שיש לבעל הטבל להפריש על טבלו שביד המלך שגבאו בחובו, ואף על פי שהחיוב להפריש על טבלו הוא רק כאשר הטבל בידו^[18], מדין משתרשי נתחדש שכיון שהרויח מעותיו שהיה צריך ליתנן בחובו ותחתיהן נתן הטבל, הרי שמשתמש בטבל לצרכו וחייב להפריש עליו אף שאינו ברשותו^[19]. ולדעתם, אם אנס המלך בחובו את התרומות ומעשרות אחרי הפרשתם, אינו חייב לשלם, ואף לא מדין משתרשי, שהם ממון שאין לו תובעים^[20]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שמשום דין משתרשי חשוב שיש מתנות כהונה בידו בעין, שהרי בסיבת המתנות כהונה נשאר ברשותו ממון, וחייב ליתנו לכהן ככל חיוב נתינת מתנות כהונה^[21]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שהחיוב הוא חיוב ממוני שיוצא בדיינים, ולדעתם אף כאשר אנס המלך מתנות אחר הפרשתם, מדין משתרשי חייב הבעלים לשלם דמי המתנות, שבסיבתם הרויח את הממון בשווי החוב^[22].

האוכל מתנות כהונה, לסוברים שהן חשובות ממון שאין לו תובעים, פטור על האכילה^[23], ובטעם שאינו חייב לשלם משום משתרשי את שווי המתנות שאכל ובכך נחסכה ממנו ההוצאה, ואינו כאנס המלך גרנו בחובו שחייב^[24], נחלקו: א) יש מן הראשונים סוברים שכיון שיכול היה להתענות ולא לאכול שוב אינו חייב משום משתרשי^[25], וביארו בדעתם שחיוב משתרשי אינו משום ההנאה אלא שהרויח ממון בסיבת המתנות, ויכול לומר שלא הרויח ממון כיון שיכול היה שלא להוציאו^[26]. וכתבו אחרונים שלדעה זו, במקום שלא יכול להתענות - כגון שהוא חלש או בשבת ויום טוב - אם אכל מתנות כהונה חייב לשלם^[27]. ב) ויש מן הראשונים סוברים שבאכל המתנות כיון שהמעות שנחסכו בסיבת המתנות היו שלו מתחילה, אינן חשובות חילופי המתנות, מה שאין כן באנס המלך גרנו בחובו, חשובות המעות כחילוף המעשר^[28]. ג) ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שבאכל המתנות כיון שנתכוין לגזול ולהפקיע ממצות נתינת המתנות, ואינן בעין, שוב אין עליו חיוב ליתנן, וחיוב ממון אין כאן משום שהוא ממון שאין לו תובעים, אבל באנס המלך גרנו לא התכוין להפקיע המצוה וחלה עליו חובת נתינת המתנות ומקיימה גם בנתינת דמיהן^[29]. ד) ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שדין משתרשי אינו יוצר חיוב תשלומים בממון שאין לו תובעים^[30]. ה) ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שכיון שהחיוב משום משתרשי נוצר כאשר המתנות כבר כלו מן העולם על ידי אכילתו, שוב לא ניתן לומר שהממון שנחסך חשוב כמתנות עצמן, ויהיה חייב ליתנו מדין משתרשי, אלא יש כאן רק חיוב תשלום, שאינו חל על ממון שאין לו תובעים^[31].

המוכר מתנות כהונה, כגון שמוכר בהמה שלא הורמו מתנותיה, כתבו ראשונים ואחרונים שפטור משום שהמתנות הן ממון שאין לו תובעים^[32]. ובטעם שאינו חייב משום משתרשי, יש מן הראשונים שכתבו שכיון שנתכוין להפקיע עצמו מהמצוה של נתינת המתנות, אין חיוב משום משתרשי^[33], ונחלקו אחרונים בדעתם: יש שביארו שמדין משתרשי לא מתחייב בחיוב תשלומים, אלא רק מתחייב במצות מעשר, וכאשר מכר את המתנות שוב אין עליו חיוב להרים מתנות^[34], ויש שביארו שכיון שבמכירת הבהמה פקע מהמתנות דין מתנות כהונה, אם כן הרווחת הממון בסיבת המתנות היתה כאשר המתנות כבר לא היו בעולם, ושוב אין שייך לומר שיש בממונו חלק שהוא מתנות כהונה^[35]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שכיון שיכול היה שלא למכור אפשר שלא היה משתרש לו^[36].

בחסרון שאינו הכרחי

חסרון מממונו באופן שאינו מוכרח לו, והיה יכול להימנע ממנו, שנחסך ממנו על ידי ממון חבירו, יש מן הראשונים שכתבו שאינו חייב לשלם עליו מדין משתרשי^[37], ולדעתם זה הטעם לדעת רב חסדא שהאוכל מתנות כהונה פטור מלשלם^[38], ואינו חייב על האכילה מדין משתרשי שנחסך ממנו להוציא מממונו לקניית אוכל, שאכילה אינה מוכרחת, שיכול היה להתענות^[39], או שהיה אוכל דבר מועט^[40]. וכן יש מן הראשונים שכתבו בדעת חנן הסובר שהמפרנס אשתו של חבירו, פטור בעלה מלשלם^[41], ואינו חייב לשלם על המזונות מדין משתרשי, לפי שיכול הבעל לומר שאילו לא היה נותן לה מזונות היתה ניזונית באופן אחר, ולכן אין כאן משתרשי^[42].

ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאף באופן שאינו מוכרח לו, שייך דין משתרשי, ובטעם שהאוכל מתנות כהונה פטור אף על פי שהפורע מהם חובו חייב, פירשו באופנים אחרים^[43].

בממון שלא היה עליו שעבוד/ שהיה שלו מעולם

כאשר ההוצאה שנחסכה היא ממון השייך לו ולא היה עליו שעבוד, יש מן הראשונים שכתבו שאין חייב עליו משום משתרשי, ולדעתם זהו הטעם שהאוכל מתנות כהונה פטור מלשלם, אף על פי שאם פרע המלך מהן בחובו חייב לשלם^[44], שהמעות שהיה צריך להוציא על אוכל ונחסכו לו, מעולם היו שלו ולא זכה בהן רק עתה, ואינן חשובות כתמורת מתנות הכהונה, אבל בפורע חובו שהמעות היו משועבדות, ונתן תחתיהן מתנות כהונה, חשובות הן המעות כחליפי המתנות וחייב ליתנן לכהן^[45].

באכילה

אכילה שיש בה משתרשי, כגון שאכל מממון חבירו ועל ידי כך נחסכה ממנו חסרון הממון בקניית אוכל, יש מן הראשונים שכתבו שאינו חייב עליה, ולדעתם זהו שאמר רב חסדא שהאוכל מתנות כהונה פטור מלשלם, ואף על פי שלדעתו הפורע חובו ממתנות כהונה חייב לשלם משום משתרשי^[46], והטעם שפטור על אכילה ואינו חייב משום משתרשי, הוא משום שהיה יכול להתענות^[47] או לאכול דבר מועט^[48].

בהוצאה שיש בה תועלת

המציל את חבירו מהוצאה שאם היה מוציאה היה בה תועלת עבור המוציא, ואינה חשובה בעיניו כאיבוד הממון, יש מן האחרונים שכתבו שאין לו על חבירו תביעה מדין משתרשי, כגון שאדם בא לאכול מאכל ובא חבירו וימנע ממנו לאכול, שודאי שאין לתוקף תביעה על הנתקף שחסך לו את ההוצאה על המאכל ובסיבתו נתרבה ממונו, שהרי האכילה היתה לתועלת ולא לאיבוד, וכתבו שזה הטעם שהפורע חובו של חבירו, פטור^[49], ואין לחייבו מדין משתרשי, שהוצאת הממון שהיה חבירו מוציא היתה לתועלת לפרעון החוב, ואף בפורע חובו של חבירו לגוי, אין דין משתרשי, שלפי תכונת אדם ישר פרעון חוב לגוי אינו חשוב כאיבוד ממון, שמרגיש שראוי לפרוע, ואותה שאמרו שאם אנסו המלך גרנו בחובו חייב מדין משתרשי^[50], היינו בחוב של מסים, שרוב בני אדם מרגישים שאנוסים לשלם ותשלום המסים חשוב בעיניהם כאיבוד ממון, לכן שייך בהצלת הממון דין משתרשי^[51].

בעל כרחו ושלא מדעתו

חיוב משתרשי, שנתרבה ממונו בסיבת ממון חבירו, יש מן האחרונים שכתבו שהוא אף כשנעשה הריבוי בעל כרחו של חבירו ושלא מידיעתו, ואף שלא על ידי מעשיו - שלא כמו בחיוב משום נהנה* שאינו חייב אלא על הנאה מחמת מעשיו של חבירו, לסוברים כן^[52] - שחיוב משתרשי הוא משום שרואים שהחלק הממון שנתרבה אצלו שייך לחבירו, ולדעתם זהו שאמרו שאנסו בית המלך את גרנו בחובו, חייב^[53] לתת לכהנים דמי המעשר, מדין משתרשי, ואף על פי שפרעון החוב במתנות כהונה נעשה שלא בידיעתם^[54]. ויש מן האחרונים שכתבו שחיוב משתרשי הוא רק שהתרבות הממון בסיבת חבירו נעשתה על ידי מעשי חבירו או בהמתו^[55].

באיסור הנאה

כאשר התרבה ממון בסיבת ממון שאסור הנאה, כגון שמכר דבר האסור בהנאה לגוי וקיבל דמים עבורו, יש מן האחרונים שכתבו שמדין משתרשי מתפשט איסור ההנאה על הממון שנתרבה, שלדעתם מדין משתרשי חשוב שהממון שנתרבה חשוב כממון שבסיבתו נתרבה^[56], ולדעתם זהו שכתבו ראשונים שהמוכר איסורי הנאה לגוי, דמי המכר נתפסים באיסור הנאה^[57], שכיון שאצל הגוי איסור ההנאה יש לו שווי, הרי שבקבלתו את המקח נתרבה אצלו ממון ועכשיו מחויב לשלם דמיו מדין משתרשי, לדעתם^[58], ולכן מתפשט האיסור אף לגבי הישראל המוכר^[59]. ובדעת ראשונים אחרים כתבו שנראה שסוברים שאין איסור הנאה מתפשט בדמים שהתרבו בסיבת ממון האסור בהנאה^[60], מהם שלדעתם חלוק דין ממון מדין איסור, שלענין ממון חיוב מדין משרשי הוא על כך שבסיבת ממון חבירו נשאר ממון ברשותו, ואף על פי שלא הושבחו הנכסים בעצמותם, נעשה חבירו כבעלים על נכסים אלו, אבל לענין איסור כל שלא הושבחו הנכסים בעצמותם מחמת האיסור, אין אומרים שהאיסור מתפשט על אותם נכסים^[61], ומהם שלדעתם דין משתרשי הוא חיוב ממוני רגיל של תשלומים, וכשם שאין שאין חיוב ממוני על איסורי הנאה כך אין עליהם זכות מחמת משתרשי^[62].

אם חשוב הנאה לענין איסור הנאה

כאשר נחסכת ממנו הוצאה בסיבת ממון אחר, יש מן האחרונים שכתבו שאינה חשובה הנאה ממש לענין הנאה שאסורה בדבר האסור בהנאה, כיון שאינו נהנה מגוף הדבר ממש, ולדעתם זה הטעם לאותה שכתבו אחרונים שמותר להדליק נר חנוכה בשמן של איסור הנאה^[63], ואינו נאסר משום משתרשי - שהרי השימוש בשמן האסור בהנאה חוסך לו הוצאת דמים על שמן - שאין זה אלא גרם הנאה ואל נהנה מגוף הדבר^[64]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם, וכן כתבו אחרונים, שאף לענין איסור הנאה, מתשרשי חשובה הנאה^[65].

החיוב לשלם דמי המקח

החיוב של הקונה לשלם את דמי המקח למוכר, יש מן האחרונים שכתבו שהוא מדין משתרשי, שבקבלתו את המקח נתרבה ממונו בסיבת ממונו של המוכר^[66].

כאשר סיבת הכילוי היתה אף על הממון המציל

כאשר הממון שמחמתו נתרבה ממון אחר, היה עומד להוצאה באותה מידה כממון הניצל, ולא היתה עדיפות לממון הניצל על פני הממון המציל, יש מן האחרונים שכתבו שאין אומרים בזה דין משתרשי, היינו שהממון שנתרבה ניצל בסיבתו, כגון אותה שאמרו שאם אנסו בית המלך את גרנו באנפרות, שפטור מלעשר^[67], והיינו שלקחו את המתנות כהונה בגזל ולא כפרעון חובו, שמצד גזילתם לא היתה עדיפות לממון שלו על פני מתנות הכהונה, ולכן אי אפשר לומר שהממון שלו ניצול בסיבת המתנות כהונה, ודוקא כשנטלו את המתנות בפרעון חובו, שאז היה לו לתת דוקא מממונו ולא ממתנות כהונה, אומרים שאם נטלו המתנות, ממונו ניצול בסיבתם^[68].

בדין קלב"מ

כאשר מתחייב משום משתרשי, ובאותו מעשה נתחייב עונש מיתה, שבדרך כלל כאשר יש חיוב מיתה וחיוב ממון באותו מעשה, נפטר מחיוב הממון משום קים-ליה-בדרבה-מיניה*^[69], לסוברים שהפטור על חיוב הממון משום קים ליה וכו' הוא רק בחיוב ממון מכח שהתורה חייבתו ("מלוה-הכתובה-בתורה"*^[70]), ולסוברים שחיוב תשלומים מדין נהנה* חשוב מלוה הכתובה בתורה ולפיכך כאשר נתחייב מיתה וממון מדין נהנה באותו מעשה, פטור על חיוב נהנה משום קם ליה וכו'^[71], יש מן האחרונים שכתבו שחיוב משום משתרשי, כיון שהוא חיוב משום שממונו התרבה בסיבת ממון חבירו וחשוב כאילו נמצא בידו ממון חבירו, הרי זה חיוב שאינו מחמת התורה והרי כמלוה שאינה כתובה בתורה, ואם כן כאשר נתחייב ממון מדין משתרשי ובאותו מעשה נתחייב מיתה, לא ייפטר על הממון משום קים ליה בדרבה מיניה^[72]. ויש מן האחרונים שכתבו שאף בחיוב משום משתרשי יש פטור משום קים ליה בדרבה מיניה^[73].

בקטן

קטן שהתרבה ממונו בסיבת ממון חבירו, שבגדול באופן זה חייב לשלם מדין משתרשי, יש מן האחרונים שכתבו שלסוברים שקטן שלווה חייב לפרוע כשיגדיל^[74], ולדעתם הטעם הוא משום תביעת "ממוני גבך", הרי שאף בחיוב משום משתרשי, שהוא תביעת "ממוני גבך"^[75], קטן חייב לשלם כשיגדיל^[76].

הפורע חובו של חבירו

הפורע חובו של חבירו, שלדעת חנן פטור מלשלם, ולדעת חכמים חייב לשלם, ואמרו בתלמוד בטעמם שצריך לשלם, משום משתרשי^[77], ובטעם שלדעת חנן פטור ואינו חייב משום משתרשי, כתבו אחרונים בדעת ראשונים שהוא משום שיכול לומר שהייתי מפייס לבעל חוב, או שאין פרעון החוב חשוב הפסד^[78], והיינו שכיון שההוצאה לפרעון החוב היתה לתועלת, אין בזה חיוב משום משתרשי^[79].

המחזיק בנכסי גוי שקנה חבירו

המחזיק בנכסי גוי שקנה חבירו, כגון שקנה ראובן קרקע מהגוי ושילם עליה דמים, וקודם שהחזיק בה, בא שמעון והחזיק בקרקע, שנחלקו ראשונים אם שמעון צריך לשלם לראובן הדמים ששילם עבור הקרקע^[80], בטעם הסוברים שצריך לשלם^[81], יש מן הראשונים שכתבו שהוא משום משתרשי, שהדמים ששילם ראובן הורווחו לשמעון^[82], וכתבו אחרונים בדעתם שלטעם זה, אפילו שילם ראובן דמים מרובים תמורת הקרקע, אין צריך שמעון להחזיר לראובן אלא את שווי הקרקע בלבד, שזהו שיעור ההרוחה שהרויח לו ראובן^[83].

עבד שקדם וטבל לשם בן חורין

הלוקח עבד מן העכו"ם, שאין גופו קנוי לו עד שיטבילנו לשם עבדות, ולכן אם קדם העבד וטבל - או שהטיבלוהו אחרים - לשם בן חורין, הרי הוא בן חורין, וצריך לשלם לרבו בעד הדמים שנתן בעדו^[84], בטעם שצריך לשלם יש מן הראשונים שכתבו שהוא משום משתרשי ביד העבד^[85].

שימוש באיסורי הנאה לצורך מצוה

שימוש באיסורי הנאה לצורך מצוה, אף על פי שמצד ההנאה שבדבר, אינה חשובה הנאה, משום שמצוות-לאו-להנות-ניתנו*, יש מן הראשונים שכתבו שמכל מקום יש לאסור מצד שמתשרש בדמי החפץ^[86].

מציל מנזק

המציל ממון חבירו מנזק, כאשר אילולא הצלתו היה הממון ניזק בודאות ("ברי היזקא"), כגון שהבריח ארי שהיה קרוב לעדרו של חבירו וברור שהיה טורף ממנו, שיש מן הראשונים שכתבו שחייב לשלם על ההצלה ואינו פטור משום "מבריח ארי"^[87], יש מן האחרונים שכתבו שהחיוב הוא משום משתרשי^[88].

המשתמש במעות פדיון שבויים

מי שהפקידו אצלו מעות של פדיון שבויים, ובאו עליו גנבים ולא היה לו ממון אחר וקדם והציל את עצמו במעות הללו, שכתבו ראשונים ואחרונים שמשום שאין לך פדיון שבויים גדול מזה, פטור מלשלם^[89], אבל אם היה לו ממון אחר ונתן לגנבים ממעות הפדיון, חייב לשלם^[90], כתבו אחרונים הטעם שהיה צריך לשלם, ואף על פי שמעות פדיון שבויים הן ממון שאין לו תובעים, שכיון שהיה לו ממון אחר והציל עצמו בממון, הרי שיש כאן משתרשי^[91].

יורש שמכר נכסי אביו

יורש שמכר נכסי אביו ואין בעל חוב של אביו יכול לטרוף מלקוחות, שנחלקו ראשונים אם הבעל חוב גובה מנכסי היורש או לאו^[92], יש מן האחרונים שכתבו שאם קיבל היורש מעות תמורת המכירה, לכל הדעות גובה הבעל חוב ממעות אלו, משום משתרשי^[93].

ברבית

באיסור רבית, כגון הממשכן בית או שדה ביד המלוה, ובעל הקרקע אוכל פירותיהם, ואמר לו המלוה לכשתמכור קרקע זו לא תמכרנה אלא לי בדמים אלו, שאסור משום רבית^[94], כתבו אחרונים שהיינו משום שכיון שמוכר הלווה למלוה את השדה בפחות משוויה, הרי שהמלוה משתרשי לו המעות של שווי הקרקע היתרות על סכום ההלואה, ולכן נראה כריבית ואסור^[95].

הערות שוליים