אנציקלופדיה תלמודית:מקרא בכורים

הגדרת הערך - המצוה לקרוא בשעת הבאת הבכורים את הפרשה האמורה בתורה בענין הבאת הבכורים.

המצוה

המצוה

מצות עשה לקרוא בזמן הבאת הבכורים* לבית המקדש את פרשת ארמי אובד אבי וכו'^[1] - ויש אומרים שאף קריאת הכתוב: הגדתי היום לה' אלוקיך כי באתי אל הארץ^[2], הרי היא בכלל המצוה^[3] - שנאמר: וענית ואמרת לפני ה' אלוקיך ארמי אובד אבי וכו'^[4]. מצוה זו נקראת בדברי חז"ל "מקרא בכורים"^[5], ויש שקראוה "וידוי בכורים"^[6].

במנין המצוות

מצות מקרא בכורים נמנית במנין-המצוות*^[7].

גדר המצוה

בגדר מצות מקרא בכורים נחלקו ראשונים ואחרונים: יש שכתבו שמדיני מצות הבאת בכורים היא^[8]. ויש שכתבו שהיא מצוה בפני עצמה, להודות ולהלל על צמיחת הפירות, אלא שזמנה הוא בזמן הבאת הבכורים^[9].

אופן הקריאה

קריאת הפרשה האמורה בתורה בענין הבאת הבכורים, יש מן האחרונים שכתבו שאינה אמירת הנוסח הנזכר בתורה, אלא קריאת הפרשה שבתורה, כעין קריאת-התורה*^[10], ולפיכך, לדעתם, יש לקרוא פרשה זו דוקא מתוך ספר-תורה*^[11].

חשובה כוידוי

קריאת מקרא בכורים, יש שכתבו שחשובה כוידוי*^[12], וכתבו שמטעם זה אין יוצאים בה ידי חובה מדין שומע-כעונה*, לסוברים כן^[13], שצורת וידוי היא שכל אחד מתוודה לעצמו^[14]. ויש שכתבו שאינה חשובה כוידוי^[15].

זמן חלות החיוב

בזמן חלות חיוב מצות מקרא בכורים, נחלקו אחרונים בדעת ראשונים: יש שכתבו שחיובה חל בשעת לקיטת הפירות^[16], ולדעתם הלוקט פירותיו על מנת להביאם באופן שלא יתחייבו במקרא בכורים, פטור ממקרא בכורים^[17]. ויש שכתבו שחיובה חל בשעת הבאת הפירות לעזרה^[18].

אמירת "הגדתי היום כי באתי אל הארץ"

מלבד מקרא בכורים של פרשת "ארמי אובד אבי", מצוה לומר בשעת הבאת הבכורים אף את הכתוב: הגדתי היום לה' אלוקיך כי באתי אל הארץ וכו'^[19], שנאמר: ובאת אל הכהן וכו' ואמרת אליו הגדתי היום וכו'^[20]. ונחלקו ראשונים: יש שנראה מדבריהם שאף אמירת כתוב זה ממצות מקרא בכורים היא^[21], וכתבו שהדינים שנאמרו במקרא בכורים - כגון שיש לאמרו בלשון הקודש^[22] - נאמרו אף באמירת כתוב זה^[23]. ויש שנראה מדבריהם שאמירת כתוב זה אינה חלק ממצות מקרא בכורים^[24], אלא דין בפני עצמו הוא, להודיע לכהן ענין ביאתו^[25], ולדעתם, הדינים האמורים בפרשת בכורים, שמצוה לקראה בלשון הקודש^[26], ושקרייתה מעכבת באכילת-בכורים*, לסוברים כן^[27], לא נאמרו בקריאת כתוב זה^[28].

גדר אמירת "הגדתי היום"

בגדר אמירת פרשת "הגדתי היום וגו'"', כתבו ראשונים ואחרונים שאינה אמירה לקב"ה כאמירת פרשת "ארמי אובד אבי", שנאמר בה: ואמרת לפני ה'^[29], אלא אמירה לכהן, להודיע לו ענין ביאתו^[30], וכלשון הכתוב: ואמרת אליו הגדת היום לה' אלוקיך^[31], ולפיכך כתבו אחרונים שצריך שיהיה שם כהן שישמע את דבריו^[32]. ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם שאף אם לא שמע הכהן את הכהן דבריו, יצא הקורא ידי חובתו^[33].

אמירת "השקיפה ממעון קדשך"

מלבד גוף הפרשה של מקרא בכורים, נראה מדברי תנאים שיש לומר אף את הכתוב: השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך ישראל וגו'^[34]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאין צריך לומר כתוב זה^[35].

תפילה

מלבד אמירת גוף הפרשה של מקרא בכורים, שעניינה הודאה על העבר, נראה מדברי ראשונים שצריך מביא הבכורים להתפלל על העתיד, שתימשך הברכה ותתמיד על הארץ^[36].

חיסר תיבה אחת

חיסר אפילו תיבה אחת מהקריאה, לא יצא ידי חובתו^[37].

הוספה על הדברים הנזכרים בפרשה

המביא בכורים ומוסיף דברי שבח לה' שאינם אמורים בפרשה, נחלקו בו אחרונים: יש שכתבו שעובר משום בל-תוסיף*, לפי שהמצוה היא לומר דוקא את הכתובים שנאמרו בפרשה^[38]. ויש שכתבו שאינו עובר^[39], שהרי צריך להוסיף ולהתפלל על העתיד^[40], אף שאין זה בכלל הנוסח האמור בפרשה, לסוברים שאין צריך לומר את הכתוב: השקיפה ממעון קדשך וכו'^[41], ובהכרח שלא הקפידה התורה שלא להוסיף על הנוסח האמור בפרשה^[42].

קול רם

צריך לקרוא מקרא בכורים בקול רם^[43], שנאמר: וענית^[44], והוא לשון הרמת קול^[45], כמו שנאמר: וענו הלוים ואמרו אל כל איש ישראל קול רם^[46]. בטעם הדבר, יש שכתבו שהוא לפי שאומר צערו - היינו צרות שעברו ישראל על ידי לבן הארמי ובמצרים^[47] - וכל שאומר צערו צריך לאמרו בקול, כדי שישמעו אחרים ויתפללו עליו^[48], ואף כאן, שאין מדבר על צרות שאירעו לו אלא לאבותיו, צריך שיתפללו שלא יבואו עליו צרות אחרות כגון אלו^[49]. ויש שכתבו שהוא לפי שיש בו שבח לקב"ה על הנסים שעשה לאבותינו, וצריך לשבח את הקב"ה בקול רם^[50]. ויש שהוסיף, שצריך לומר מקרא בכורים בדרך שירה^[51], ודרך שירה היא בקול רם^[52]. ופירש שזהו שלמדים מהכתוב: וענית^[53], שלשון עניה משמע לשון שירה^[54]. עבר וקרא שלא בקול רם, נחלקו אחרונים: יש שכתבו שלא יצא ידי חובתו^[55]. ויש שכתבו שיצא^[56].

אמירת מקרא בכורים בקול רם, נחלקו בה אחרונים: יש שכתבו שחובה גמורה היא, מדיני מצות מקרא בכורים^[57]. ויש שכתבו שאין זו אלא הנהגה טובה כללית, שיאמר אדם צערו בקול רם, כדי שישמעו אחרים ויתפללו עליו^[58].

אין אחרים יכולים לשמוע דבריו

הקורא מקרא בכורים בקול רם, אף שאין אחרים יכולים לשמוע את דבריו - כגון שקרא אחר את הפרשה בקול רם יחד איתו, ששני קולות כאחד אינם נשמעים^[59] - נראה מדברי אחרונים שיצא ידי חובתו^[60].

לשון הקדש

מקרא בכורים נאמר בלשון-הקדש*^[61]. על טעמי דין זה, ועל הסוברים שחלקים מהקריאה נאמרים בכל לשון, ע"ע לשון הקדש^[62].

בניגון

יש לקרוא מקרא בכורים בניגון, שנאמר: וענית ואמרת^[63], ולשון "עניה" היינו אמירה בניגון, כמו שנאמר: ותען להם מרים^[64].

מתוך ספר תורה

באופן הקריאה, נחלקו ראשונים ואחרונים: יש שכתבו שצריך לקרוא מתוך ספר תורה^[65], שלדעתם גדר המצוה היא לקרוא את הפרשה שבתורה, כעין קריאת-התורה*^[66]. ויש שכתבו שאין צריך לקרוא דוקא מתוך ספר תורה^[67].

מקרים אותו

תקנו חכמים שלא יקרא המביא בכורים מקרא בכורים מפי עצמו, אלא אחרים מקרים אותו, ואף אם הוא בקי ויודע לקרות מעצמו, כדי שאותם שאינם בקיאים לא ימנעו מלהביא בכורים מפני הבושה^[68], וסמכו תקנה זו על מקרא שכתוב: וענית ואמרת^[69], אין עניה אלא מפי אחר^[70]. ונחלקו גאונים ראשונים ואחרונים: יש שכתבו שאחרים קוראים לפניו והוא אומר עמהם^[71]. ויש שכתבו, שלא היה אומר מקרא בכורים כלל, אלא היה יוצא ידי חובה מאחרים מדין שומע-כעונה*^[72], שלדעתם יוצאים במקרא בכורים ידי חובה מדין שומע כעונה^[73].

שומע כעונה

השומע מקרא בכורים מאחר, אם יוצא ידי חובתו מדין שומע-כעונה*, נחלקו בדבר אחרונים בדעת תנאים: יש שכתבו שיוצא ידי חובתו^[74], ולדעתם זוהי ששנינו שהיו מקרים את מי שאינו יודע לקרוא מקרא בכורים^[75], שהיו מוציאים אותו ידי חובתו מדין שומע כעונה^[76]. ויש שכתבו שהשומע מקרא בכורים מאחר אינו יוצא ידי חובתו^[77], שצריך לקרוא מקרא בכורים דוקא בלשון-הקודש^[78], וכל דבר שיש לאמרו דוקא בלשון-הקודש* אין יוצאים בו ידי חובה, לדעתם, מדין שומע כעונה^[79], או לפי שחיוב אמירת פרשת "הגדתי היום" היא לומר את הפרשה לכהן, לסוברים כן^[80], והשומע אינו חשוב כאומר לכהן^[81], או לפי שלדעתם מקרא בכורים הרי הוא כוידוי^[82], ובוידוי אין יוצאים ידי חובה מדין שומע כעונה, לסוברים כן^[83]. לדעה זו, אותה ששנינו שהיו מקרים את מי שאינו יודע לקרוא^[84], היינו שהיו מקרים אותו והוא עונה אחריהם^[85].

בספק

מי שיש ספק אם חייב במקרא בכורים - כגון שספק אם יש לו קנין הגוף בקרקע או קנין-פירות*, לסוברים שבעל קנין פירות חייב מן התורה בהבאת בכורים ופטור ממקרא בכורים^[86] - נחלקו בו אחרונים בדעת אמוראים: א) בדעת רב אשי, שאמר שהטעם שהמביא בכורים מספק אינו קורא מקרא בכורים הוא לפי שלצד שאינו חייב בבכורים אם יקרא הרי זה מיחזי-כשיקרא*^[87], כתבו אחרונים שמי שספק אם חייב במקרא בכורים אינו קורא, שאם יקרא הרי זה מיחזי כשיקרא^[88]. ב) ובדעת רב משרשיא, שאמר שהטעם שהמביא בכורים מספק אינו קורא מקרא בכורים הוא משום שחששו חכמים שמא יבואו לומר שבכורים גמורים הם ולא יפרישו מפירות כאלו תרומות ומעשרות^[89], כתבו אחרונים שמי שספק אם חייב במקרא בכורים קורא מקרא בכורים, שטעם זה לא שייך אלא במי שספק אם חייב בהבאת בכורים כלל, ולפיכך חוזר כאן הדין שספק דאורייתא לחומרא^[90]. ג) ויש שכתבו שלדברי הכל חייב הוא במקרא בכורים, שלפי שודאי חייב במצות הבאת בכורים הוחזק עליו החיוב קצת, ולפיכך חייב אף במצות מקרא בכורים^[91].

על מחלוקת התנאים אם קריאת מקרא בכורים מעכבת את אכילתם, ע"ע אכילת בכורים^[92]. על כך שאף לסוברים שקריאת מקרא בכורים אינה מעכבת את אכילתם, מכל מקום באופנים שאי אפשר לקיים בהם מקרא בכורים אין לאכלם, ע"ע כל שאינו ראוי לבלה^[93].

זמנה

זמנה

זמן הבאת הבכורים שחייבים לקרוא עליהם מקרא בכורים, נחלקו בו תנאים, וראשונים ואחרונים בדעתם: א) דעת תנא קמא שזמנם עד סוכות*^[94], שנאמר בפרשת מקרא בכורים: ושמחת בכל הטוב^[95], והיינו שיש לקרוא דוקא בזמן שמחה, והזמן שבין עצרת לסוכות זמן שמחה הוא, לפי שהוא זמן קצירת ולקיטת התבואה^[96], או דהיינו שיקרא קודם זמן השמחה של אותה שנה, דהיינו חג הסוכות*, שנאמר בו: ושמחתם לפני ה' אלוקיכם^[97]. המביא בכורים בחג הסוכות עצמו, נחלקו בו ראשונים ואחרונים: יש שכתבו שאינו קורא^[98], שלדעתם הטעם שזמן הקריאה הוא קודם סוכות הוא לפי שזהו זמן קצירת התבואה^[99], וסוכות עצמו אינו זמן קצירת תבואה^[100], ויש שכתבו שקורא עליהם^[101], שלדעתם הטעם שזמן הקריאה הוא עד סוכות הוא לפי שסוכות הוא זמן שמחה^[102], וכל שכן שסוכות עצמו בכלל זמן זה^[103]. ב) ודעת רבי יהודה בן בתירא שכל זמן שמביא בכורים, דהיינו עד חנוכה, קורא עליהם^[104], שלדעתו חובת מקרא בכורים אינה תלויה בזמן שמחה^[105], או לפי שעד חנוכה הוא זמן שמחה, שלפעמים זמן לקיטת התבואה נמשך עד חנוכה^[106]. הלכה כתנא קמא^[107].

בלילה

זמן מצות מקרא בכורים, נחלקו בו ראשונים ואחרונים בדעת תנאים: יש שכתבו שזמנו דוקא ביום^[108], שנאמר: הגדתי היום^[109], ויש שכתבו שמצוותו אף בלילה^[110], שהכתוב "היום" נצרך ללמוד ממנו דינים אחרים^[111].

בשעה שמביאם

עבר ולא קרא בשעת הבאת הבכורים, כתבו אחרונים בדעת ראשונים שביטל את המצוה, ואינו יכול לחזור ולקרוא לאחר מכן^[112].

במקדש

לכתחילה יש לקרוא מקרא בכורים בעזרה^[113], שנאמר: וענית ואמרת לפני ה' אלוקיך^[114]. בגדר הדין, נחלקו אחרונים: יש שנראה מדבריהם שהיינו מפני שהקריאה צריכה להיות במקום הבאת הבכורים^[115], ויש שנראה מדבריהם שמדיני מצות מקרא בכורים הוא לקרוא לפני ה'^[116]. ובדיעבד, אם קרא מחוץ לעזרה, נחלקו ראשונים, ואחרונים בדעתם: יש שכתבו שיצא ידי חובתו^[117], שבדיעבד כל מקום חשוב כלפני ה'^[118], ויש שכתבו שלא יצא ידי חובתו^[119], שלדעתם הכתוב לפני ה' האמור במקרא בכורים היינו דוקא בעזרה, שאף לסוברים שבשאר מקומות שאמרו לפני ה' היינו אף בשאר מקומות^[120], מכל מקום כיון שאת גוף הבכורים צריך להניח בעזרה^[121], יש לפרש שאף הכתוב לפני ה' האמור במקרא בכורים היינו בעזרה^[122].

השתחואה

אחר שאומר מקרא בכורים צריך להניח את הבכורים בצד המזבח, ומשתחוה ויוצא^[123], שנאמר: והנחתו לפני ה' אלוקיך והשתחוית לפני ה' אלוקיך^[124]. ונחלקו ראשונים ואחרונים: יש שנראה מדבריהם שהשתחואה זו מדיני מקרא בכורים היא^[125], ויש שכתבו שהלכה בפני עצמה היא, שכל היוצא מן המקדש צריך להשתחוות^[126].

שאינם קוראים

מי שאין הקרקע שלו

המביא בכורים שגדלו בקרקע שאינה שלו בשעת ההבאה - כגון הקונה קרקע לפירותיה, לסוברים שקנין-פירות* אינו כקנין הגוף, ואינו חשוב כבעלים על גוף הקרקע^[127], וכן המפריש בכורים ומכר את שדהו^[128] - אינו קורא מקרא בכורים^[129], שאינו יכול לומר: ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי^[130], שאמירת "אשר נתתה לי" מתפרשת אף לענין גוף האדמה, ולא רק לענין הפרי^[131], ואף שעיקר הכתוב מתפרש לענין נתינת ארץ ישראל לאבותינו - שמטעם זה אמרו שמי שאם היה בזמן חלוקת הארץ לא היה נוטל בה חלק אינו קורא מקרא בכורים^[132] - מכל מקום מי שאין לו קרקע בפועל אינו יכול להודות על נתינת הארץ, לפי שאינו נראה כמודה אלא כקובל^[133], ובדעת רבי יהודה, הסובר שהאריסים והחוכרות חייבים במקרא בכורים^[134], יש מהאחרונים שכתבו שאף מי שאין הקרקע שלו חייב במקרא בכורים^[135], וכתבו שמפרש שעיקר הכתוב: "אשר נתתה לי"^[136] מתפרש לענין הפרי, ולא לענין האדמה, שאף פירות האילן נקראים, לדעתו, "פרי האדמה", לפי שעיקר יניקתם מן הקרקע היא^[137].

קנין פירות

הקונה קרקע לפירותיה, שחייב להביא ממנה בכורים, לסוברים כן^[138], נחלקו תנאים ואמוראים, ואחרונים בדעתם, לסוברים שהמביא בכורים שגדלו בקרקע שאינה שלו אינו קורא^[139], אם חייב במקרא בכורים: א) דעת רבי יוחנן שחייב במקרא בכורים^[140], וכן יש מהאחרונים שכתבו בדעת רבי יהודה, הסובר שהאריסים והחוכרות חייבים במקרא בכורים^[141], שהיינו לפי שהקרקע קנויה להם קנין-פירות*^[142]. שאף לסוברים שמי שאין הקרקע שלו אינו קורא מקרא בכורים^[143], מכל מקום הקונה קרקע לפירותיה חשוב כבעלים גמור על הקרקע, שקנין-פירות* כקנין הגוף^[144], או שלענין חיוב מקרא בכורים אין צריך שתהיה הקרקע שלו לענין כל דבר, אלא די בכך שתהיה קנויה לו לענין פירותיה^[145]. ב) ודעת ריש לקיש שהקונה קרקע לפירותיה פטור ממקרא בכורים^[146], בטעמו, יש מהראשונים שכתבו שהוא לפי שהקונה קרקע לפירותיה אינו חשוב, לדעתו, כבעלים על גוף הקרקע, שקנין פירות אינו כקנין הגוף^[147], ואף שלענין חיובו בהבאת בכורים חשוב הוא כבעלים על הקרקע^[148], היינו לפי שלענין דיני הפירות שגדלים בקרקע חשוב הוא כבעלים עליה, אבל לענין מקרא בכורים, שמודה בו על גוף הקרקע, צריך שתהיה בבעלותו לכל דבר^[149], ועוד, שמהכתוב "האדמה אשר נתתה לי"^[150] משמע שצריך שתהיה הקרקע מיוחדת לו לכל דבר^[151]. ויש שכתבו שטעמו לפי שסובר שהקונה קרקע לפירותיה אינו חייב בהבאת בכורים מן התורה אלא מדרבנן, לסוברים כן בדעתו^[152], והחייב בהבאת בכורים מדרבנן פטור ממקרא בכורים, לדעתם^[153]. ויש שכתבו בטעמו לפי שסובר שהקונה קרקע לפירותיה אינו חייב בהבאת בכורים בתורת ודאי אלא מספק^[154], והמביא בכורים בתורת ספק אינו חייב במקרא בכורים^[155].

קנין הגוף לזמן

הקונה קרקע לזמן מסוים, שיכול לחפור בה בורות וכו'^[156], נחלקו אחרונים בדעת אמוראים בדינו: יש שכתבו שדינו כקונה קרקע לפירותיה, שנחלקו בו אמוראים אם חייב במקרא בכורים^[157], שכיון שאין הקרקע שלו אלא לזמן מסוים חשוב כקנין פירות לענין זה^[158]. ויש שכתבו שלדברי הכל חייב הוא במקרא בכורים^[159], שכיון שבזמן שקורא את המקרא בכורים גוף הקרקע שלו יכול הוא לומר: האדמה אשר נתתה לי^[160].

פירות שגדלו בקרקע שאינה שלו וקנאה

הביא בכורים שגדלו בקרקע שבשעת גדילתם לא היתה שלו, וקנאה קודם ההבאה - באופנים שחייב בהם בהבאת בכורים, לסוברים כן^[161] - נחלקו אחרונים בדעת ראשונים ואמוראים בדינו: יש שכתבו שחייב במקרא בכורים^[162], שלפי שבשעת ההבאה הקרקע שייכת לו יכול הוא לומר: הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי^[163], ויש שכתבו שפטור^[164], שלפי שלא גדלו הפירות ברשותו אינו יכול לומר "פרי האדמה אשר נתתה לי"^[165]. ואם קנה הקרקע והפירות ממי שאינו חייב במקרא בכורים, יש מהאחרונים שכתבו שלדברי הכל פטור ממקרא בכורים^[166].

המוכר שדהו לגוי

מכר שדהו לגוי, וחזר ולקח ממנו את פירותיו - שחייב בהבאת בכורים מן התורה, לסוברים כן, לפי שאין-קנין-לנכרי-בארץ ישראל* להפקיע מחיוב בכורים, והקרקע נשארת בבעלותו לענין זה^[167] - נחלקו בו ראשונים ואחרונים: יש שכתבו שחייב במקרא בכורים^[168], ויש שכתבו שפטור^[169], שאף שהקרקע נשארת בבעלות המוכר לענין שחייב להביא ממנה בכורים, מכל מקום לשאר ענינים היא בבעלות הגוי^[170], ואין יכול לומר: האדמה אשר נתתה לי^[171], אלא מי שגוף האדמה בבעלותו לכל דבר^[172].

פירות שאינם שלו

המביא בכורים מפירות שאינן שלו, נראה מדברי ראשונים שאינו קורא מקרא בכורים^[173], שפירשו את הכתוב: ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי^[174], שהמילים "אשר נתתה לי" מתפרשות אף לענין הפירות עצמם, ולא רק לענין גוף הקרקע^[175].

אפוטרופוס

אפוטרופוס* שהביא בכורים עבור היתומים אינו קורא מקרא בכורים^[176], שאינו יכול לומר: פרי האדמה אשר נתתה לי^[177], לפי שהפירות אינם שלו^[178], וכן לפי שהקרקע אינה שלו^[179].

שליח

שליח* שהביא בכורים - וכן עבד-כנעני* שהביא משל רבו^[180] - אינו קורא מקרא בכורים, שאינו יכול לומר: פרי האדמה אשר נתתה לי^[181], לפי שהקרקע אינה שלו^[182], וכן לפי שהפירות אינם שלו^[183].

מי שלא נטל חלק בארץ

מי שאם היה בזמן חלוקת הארץ לא היה נוטל בה חלק - כגון אשה*^[184] - אינו קורא מקרא בכורים^[185], שאינו יכול לומר: האדמה אשר נתתה לי^[186], וכן: אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו^[187], ואף אם בפועל זכותו בקרקע שממנה מביא בכורים באה לו מכח חלוקת הארץ - כגון גר שירש קרקע מישראל^[188] - מכל מקום כיון שהוא עצמו אינו ראוי ליטול חלק בארץ אינו קורא^[189].

מי שראוי ליטול חלק בארץ ולא נטל בפועל

מי שאם היה בשעת חלוקת הארץ היה ראוי ליטול בה חלק, אף שבפועל לא היה נוטל - כגון טפלים^[190] - כתבו ראשונים שקורא מקרא בכורים^[191], וכן כתבו ראשונים בטעם שגר חייב, לדעתם, במקרא בכורים^[192], אף שגרים לא נטלו חלק בארץ^[193], שמעיקר הדין גרים ראויים היו ליטול חלק בארץ - שהרי הארץ הובטחה לאברהם אבינו על מנת לתת לזרעו, וגרים חשובים בני אברהם, שנאמר: אב המון גויים נתתיך^[194], אלא שבפועל לא נטלו לפי שליוצאי מצרים נתחלקה הארץ^[195].

מי שיטול חלק לעתיד לבא

מי שלא נטל חלק בארץ, אבל לעתיד לבא יטול - כגון גרים, לסוברים כן^[196] - נחלקו ראשונים ואחרונים בדינו: יש שכתבו שדינו כמי שנוטל חלק בארץ, וקורא מקרא בכורים^[197], שהכתוב: אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו^[198] נאמר בלשון עתיד^[199], ויש שכתבו שאינו קורא מקרא בכורים^[200], שאף שהכתוב "לתת לנו" נאמר בלשון עתיד, מכל מקום אינו יכול לקרוא את הכתוב: האדמה אשר נתתה לנו, שנאמר בלשון עבר^[201].

מי שנתנו לו ישראל מחלקם

מי שלא נטל חלק בחלוקת הארץ, אבל נצטוו ישראל ליתן לו מחלקם - כגון בני יתרו חותן משה, באופן שגרים קוראים בו מקרא בכורים, לסוברים כן^[202], שנאמר בהם: והיה כי תלך עמנו והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו והטבנו לך^[203], ולפיכך נתנו להם את דושנה של יריחו^[204] - כתבו ראשונים ואחרונים בדעת תנאים שקורא מקרא בכורים^[205], שכיון שנצטוו ישראל ליתן לו מחלקם חשוב כמי שנתן לו הקב"ה בעצמו, ויכול לומר: אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו^[206]. ויש שכתבו שלפי שלא נטלו בחלוקת הארץ עצמה אינם קוראים מקרא בכורים, שאינם יכולים לומר: אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו^[207].

אשה

אשה* אינה קוראת מקרא בכורים^[208], לפי שנשים לא נטלו חלק בארץ ישראל^[209]. ומשום מצות עשה שהזמן גרמא אין לפטרה, אף שזמן מקרא בכורים הוא עד סוכות, לסוברים כן^[210], לפי שהטעם שאינה נוהגת אלא בזמן זה אינו מחמת גוף הימים, אלא מחמת שיש לקראה בזמן שמחה^[211], ואף שאין נקראת אלא ביום, לסוברים כן^[212], מכל מקום כיון שאותה מצוה עצמה חוזרת וחלה למחרת, ואין החיוב מתבטל בלילה אלא מפסיק, אין זה חשוב מצות עשה שהזמן גרמא^[213].

טומטום ואנדרוגינוס

טומטום*^[214] ואנדרוגינוס*^[215] - לסוברים שהם ספק זכר ספק נקבה^[216] - אינם קוראים מקרא בכורים, שאינם יכולים לומר: אשר נתתה לי ה'^[217]. ונחלקו ראשונים, ואחרונים בדעתם: יש שכתבו שאינם קוראים בתורת ודאי, אף אם לפי האמת זכרים הם, לפי שטומטום ואנדרוגינוס לא נטלו חלק בארץ^[218], ויש שכתבו שאינם קוראים מחמת ספק שמא נקבות הם, אבל לצד שזכרים הם חייבים הם בקריאה^[219].

עבד

עבד-כנעני* שהביא בכורים משל עצמו - כגון שהקנו לו פירות על מנת שאין לרבו רשות בהם^[220] - אינו קורא מקרא בכורים^[221], לפי שעבדים לא נטלו חלק בארץ^[222], ועוד, שדינו כגר*, שאינו יכול לומר: אשר נשבע ה' לאבותינו, לסוברים כן, לפי שאבותיו נכרים היו^[223]. עבד משוחרר, כתבו אחרונים בדעת תנאים שאף הוא אינו קורא^[224], שאף עבדים משוחררים לא נטלו חלק בארץ^[225], ושאף הוא אבותיו היו נכרים^[226].

לויים

לויים, נחלקו ראשונים ואחרונים בדעת תנאים אם קוראים מקרא בכורים: יש סוברים שקוראים^[227], שאף שמי שלא נטל חלק בחלוקת הארץ אינו קורא^[228], ולויים לא נטלו חלק בארץ^[229], מכל מקום ראויים הם ליטול חלק בארץ, אלא שבפועל לא נטלו^[230], ועוד, כיון שקבלו חלקם בערי הלויים^[231] - אף שלא נטלו חלק רב כשאר השבטים^[232] - חשוב שקבלו חלק בארץ^[233], ואף שחלק זה לא ניתן להם מאת הקב"ה, אלא ישראל נתנו להם משלהם^[234], מכל מקום כיון שבמצות ה' ניתנו להם יכולים הם לומר: אשר נתתה לי^[235], ועוד, שנאמר בפרשת מקרא בכורים: אתה והלוי^[236], ועוד, שלעתיד לבא יטלו הלויים חלק בארץ, לסוברים כן^[237], ומי שיטול חלק בארץ לעתיד לבא חשוב כמי שנטל חלק בחלוקת הארץ, לסוברים כן^[238]. ויש שכתבו שלויים אינם קוראים מקרא בכורים^[239], שכיון שערי הלויים לא ניתנו להם מאת ה' אלא ישראל נתנו להם משלהם, אינם יכולים לומר על כך: אשר נתתה לי^[240], או לפי שערי המגרש לא ניתנו ללויים לנחלה, אלא רק לדור שם^[241]. הלכה כדעת הסוברים שקוראים^[242].

כהנים

כהנים - לסוברים שלויים קוראים מקרא בכורים^[243] - נחלקו ראשונים ואחרונים בדעת תנאים בדינם: יש שכתבו שאינם קוראים מקרא בכורים^[244], לפי שלא נטלו אלא י"ג ערים^[245], שהם חלק מועט^[246], ויש שכתבו שקוראים^[247].

על גר*, שנחלקו בו ראשונים - באופן שאין לפטרו משום שלא נטל חלק בארץ, לסוברים כן^[248] - אם קורא מקרא בכורים, לפי שאבותיו נכרים היו, ואינו יכול לומר: אשר נשבעת לאבותינו, ועל בן גרים שאמו מישראל, שיש סוברים שלדברי הכל קורא מקרא בכורים, ע"ע גר^[249].

ספק בכורים

מי שנתחייב בהבאת בכורים מספק - כגון הקונה שני אילנות בקרקע של חבירו, שספק אם קנה קרקע וחייב בהבאת בכורים או שלא קנה קרקע ופטור^[250] - אינו קורא מקרא בכורים^[251], בטעם הדבר, יש מהאמוראים סוברים שהוא לפי שלצד שאין זה בכורים אם יקרא הרי זה מיחזי-כשיקרא*^[252], ויש סוברים שהוא לפי שחששו חכמים שמא אם יקרא מקרא בכורים יבואו לומר שבכורים גמורים הם, שפטורים מתרומות ומעשרות^[253], ולא יפרישו מפירות שכאלו תרומות ומעשרות^[254]. לטעם זה, יש מהאחרונים שכתב שפירות הפטורים ממעשרות לא רק משום שביכורים הם, אלא אף מטעם אחר, כגון שגמר מלאכתן היה ביד הקדש^[255], חייב עליהם במקרא בכורים^[256].

בכורים דרבנן

בכורים שקדושתם מדרבנן - כגון מי שקנה קרקע לפירותיה, לסוברים כן^[257] - נחלקו ראשונים ואחרונים אם קורא מקרא בכורים: א) יש שכתבו שאינו קורא^[258], שלפי שמן התורה אינו חייב בבכורים אם יקרא הרי זה מיחזי-כשיקרא*^[259], או לפי שחששו חכמים שמא אם יקרא מקרא בכורים יבואו לומר שבכורים גמורים הם מן התורה, שפטורים מתרומות ומעשרות^[260], ולא יפרישו מפירות שכאלו תרומות ומעשרות^[261]. ב) יש שנראה מדבריהם שבכורים שחיובם מדרבנן קוראים עליהם מקרא בכורים^[262].

עציץ שאינו נקוב

פירות הגדלים בעציץ* שאינו נקוב - לסוברים שמביאים מהם בכורים^[263] - אין קוראים עליהם מקרא בכורים^[264], לפי שחיוב הבאתם הוא מדרבנן^[265], ואין קוראים מקרא בכורים על בכורים דרבנן, לסוברים כן^[266], או לפי שעציץ שאינו נקוב אינו חשוב כקרקע^[267], ואין יכול לומר עליהם: האדמה אשר נתתה לי^[268], וכן: ארץ^[269], או לפי שפירות כחושים הם^[270].

פירות כחושים

פירות כחושים, כגון תמרים שבהרים ופירות שבעמקים - לסוברים שאם הביאם נתקדשו בקדושת בכורים^[271] - אינו קורא עליהם מקרא בכורים^[272], שדרשו גזרה שוה מן הכתוב לענין שבעת המינים: ארץ^[273], שבא לספר בשבח ארץ ישראל, שפירות אלו משובחים משאר פירות, שאף הכתוב: מארצך, האמור בפרשת מקרא בכורים^[274], בא ללמד שאין קוראים מקרא בכורים אלא על פירות מובחרים^[275]. ויש מהאחרונים שנראה מדבריהם שמן התורה קוראים מקרא בכורים אף על פירות כחושים, ומדברי חכמים אינו קורא^[276].

מחורבה שלא עבדו בה

פירות שגדלו בחורבה מעצמם, מבלי שחרשוה ועבדו בה - לסוברים שמביאים מהם בכורים^[277] - נחלקו ראשונים בדעת תנאים בדינה: יש סוברים שאין קוראים עליהם מקרא בכורים^[278], שכיון שהקרקע לא נעבדה ולא טרח בה אין אני קורא בה: מארצך^[279], או לפי שפירות כחושים הם^[280]. ויש סוברים שקוראים עליה מקרא בכורים^[281].

עבר הירדן

המביא בכורים מעבר-הירדן*- לסוברים שמביאים מהם בכורים^[282] - קורא עליהם מקרא בכורים^[283], שיכול לומר עליהם: האדמה אשר נתתה לי^[284], לפי שדין עבר הירדן כארץ ישראל לכל דבר^[285].

סוריא

המביא בכורים מסוריא*, לסוברים שאין זה בכורים מן התורה אלא מדרבנן^[286], אינו קורא עליהם מקרא בכורים^[287], אף לסוברים שקוראים מקרא בכורים על בכורים דרבנן^[288], שאינו יכול לומר עליהם: הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי^[289], שאין זה מאדמת ארץ ישראל^[290].

הוסיף על הבכורים

מי שהפריש בכורים והביאם, וחזר והפריש עוד בכורים מאותו המין - שהבכורים אין להם שיעור^[291] - אינו קורא עליהם^[292], שנאמר: הגדתי היום^[293], פעם אחת הוא מגיד ואינו מגיד פעם שניה^[294]. ואף באופן שהיה פטור ממקרא בכורים על הפירות הראשונים שהביא, מכל מקום כיון שהיה ראוי להגדה הרי זה כאילו הגיד^[295].

לוקח שהוסיף על הבכורים

הקונה שדה שהפרישו עליה בכורים, והוסיף והפריש עוד בכורים^[296], נחלקו תנאים בדינו: דעת תנא קמא שפטור ממקרא בכורים^[297], שלפי שכבר הובאו בכורים על פירות אלו נאמר: הגדתי היום^[298], פעם אחת הוא מגיד ואינו מגיד פעם שניה^[299]. ודעת רבי יהודה שחייב במקרא בכורים^[300], כיון שלגבי הלוקח הרי זו ההגדה הראשונה^[301].

נגנבו ונטמאו קודם שבאו להר הבית

הפריש בכורים ואינו יכול להביאם להר הבית, כגון שנגנבו ממנו או שנטמאו - שחייב באחריותם ומביא בכורים אחרים תחתיהם^[302] - אינו קורא מקרא בכורים על הפירות שהביא תחתיהם^[303], שאינו יכול לומר: ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה^[304], שפירות אלו אינם ראשית פרי האדמה^[305]. ואם לא הביאם מאותו מין של הראשונים אלא ממין אחר, יש מהאחרונים שצידד שקורא עליהם, שהם בכלל "ראשית" לענין אותו המין^[306].

פירות שלא גדלו ראשונים וקרא להם שם בכורים

לא קרא שם בכורים על הפירות הראשונים, וקרא על פירות שגדלו לאחר מכן - לסוברים שחשובים בכורים^[307] - יש מהאחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאין קורא עליהם מקרא בכורים^[308], לפי שאין יכול לומר עליהם: הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה^[309].

נטמאו אחר שבאו להר הבית

נטמאו הבכורים אחר שהביאם לעזרה - שנופץ^[310], היינו משליך^[311] - אינו קורא עליהם^[312], אף לסוברים שבהשלכתם מתקיים דין הנחה לפני המזבח^[313], לפי שנאמר בפרשת מקרא בכורים: ושמחת^[314], ובבכורים אלו, שנטמאו, אין שמחה^[315].

ליקט על מנת להביאם באופן שלא יתחייבו במקרא בכורים

ליקט את הבכורים על דעת להביאם באופן שאין קוראים בו מקרא בכורים, פטורים מלקרוא עליהם מקרא בכורים, ואין אומרים שלפי שחייבים במקרא בכורים ואין קוראים עליהם הרי זה מעכב בהיתר אכילתם לפי שכל-שאינו-ראוי-לבלה-בלה-מעכבת-בו*^[316].

המביא בכורים על ידי שליח

מי שהביא בכורים על ידי שליח, נחלקו ראשונים אם קורא הבעלים מקרא בכורים: יש שכתבו שאינו קורא^[317], שאינו יכול לומר: ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה^[318], שהרי לא הוא הביאן^[319]. ויש שכתבו שקורא^[320], ששלוחו של אדם כמותו^[321], וכיון ששלוחו הביאן חשוב כאילו הוא עצמו הביאן^[322].

לקיחה והבאה באחד

אין קוראים מקרא בכורים אלא אם לקיחת הבכורים - היינו בצירתם או לקיחתם מהבית^[323] - והבאתם - היינו הבאתם לעזרה^[324] - נעשו על ידי אותו אדם, אבל אם נעשו על ידי שתי אנשים - כגון שנלקחו על ידי שליח והובאו לעזרה על ידי הבעלים או על ידי שליח אחר^[325] - אין קוראים עליהם מקרא בכורים^[326], שלקיחת הבכורים והבאתם הוקשו זה לזה, שנאמר: ולקחת מראשית כל פרי האדמה^[327], ונאמר: אשר תביא^[328], או: ובאת אל הכהן^[329], ואין ללמוד מכך שאם הלקיחה וההבאה לא נעשו על ידי אותו אדם יפטרו הפירות אף מהבאת בכורים, שהרי כבר חלה עליהם קדושת בכורים כשהיו מחוברים לקרקע, ולפיכך למדו מכך שאין קוראין בהם מקרא בכורים^[330]. ואף שאחת הפעולות נעשתה על ידי הבעלים והשניה על ידי שלוחו, ושלוחו של אדם כמותו^[331], שגזירת הכתוב היא שהלקיחה וההבאה ייעשו על ידי גוף אחד ממש, ושליח אינו נחשב כגופו ממש^[332]. ואף פעולה שנעשתה על ידי עבד-כנעני* של הבעלים, אף על פי שיד עבד כיד רבו^[333], צידדו אחרונים שאינה חשובה כאילו נעשית על ידו, שסוף סוף אינו כגופו ממש^[334].

נבצרו ע"י אחד והובאו ע"י אחר

נבצרו הפירות על ידי אדם אחד והובאו לעזרה על ידי אדם אחר, נחלקו ראשונים בדינם: יש שכתבו שאין קוראים עליהם מקרא בכורים^[335], שלדעתם בצירת הפירות היא החשובה לקיחה, שצריכה להיעשות על ידי אותו אדם שמביא את הפירות לעזרה^[336], ויש שכתבו שקוראים עליהם מקרא בכורים^[337], שלדעתם הבצירה אינה חשובה לקיחה, אלא לקיחת הפירות מהבית על מנת להביאם לעזרה היא החשובה לקיחה^[338].

נלקחו מהבית ע"י אחד והובאו ע"י אחר

נלקחו הפירות מהבית על ידי אדם אחד על מנת להביאם לעזרה, והובאו לעזרה על ידי אדם אחר, נחלקו ראשונים בדינם: יש שכתבו שאין קוראים עליהם מקרא בכורים^[339], שלדעתם לקיחת הפירות מהבית על מנת להביאם לעזרה חשובה לקיחה, שצריכה להיעשות על ידי אותו אדם שמביא את הפירות לעזרה^[340], ויש שכתבו שקוראים עליהם מקרא בכורים^[341], שלדעתם לקיחת הפירות מהבית אינה חשובה לקיחה, אלא הבצירה היא שחשובה לקיחה^[342].

נתנם בדרך לאחר

נעשתה ההכנסה לעזרה על ידי אותו אדם שעשה את הלקיחה, ובדרך נתנם לאדם אחר, נחלקו ראשונים בדינו: יש שכתבו שקורא מקרא בכורים^[343], שרק מעשה ההכנסה לעזרה חשוב "הבאה" שצריכה להיעשות על ידי אותו אדם שלקח את הפירות^[344], ויש שכתבו שאין קוראים עליהם מקרא בכורים^[345], שלדעתם כל הדרך עד העזרה היא בכלל "הבאה", וכל ההבאה צריכה להיעשות על ידי אותו אדם שעשה את הלקיחה^[346].

לקחם שליח שלא על מנת להביאם לעזרה

נלקחו הפירות על ידי שליח שלא על מנת להביאם לעזרה, אלא על מנת שיקחם רק חלק מהדרך, וחזר הבעלים ולקח מידו והביאם לעזרה, נחלקו אחרונים בדעת ראשונים בדינם: א) יש שכתבו שקוראים עליהם מקרא בכורים^[347], שלקיחה שלא נעשתה על מנת להוליכם לעזרה אינה חשובה לקיחה כלל, ולקיחת הבעלים מיד השליח על מנת להביאם לעזרה היא החשובה לקיחה^[348]. ב) יש שנראה מדבריהם שאין קוראים עליהם מקרא בכורים, שהלקיחה מהבית חשובה לקיחה אף אם נעשתה שלא על מנת להביאה לעזרה^[349].

לקחם שליח ולא סילק הבעלים רשותו מהם

נלקחו הפירות או הובאו לעזרה על ידי שליח, ולא סילק הבעלים רשותו מהם, אלא עמד עימם והיה בדעתו לקחת מהם לאחר מכן, כגון שמסר להם מפני הטורח, נחלקו ראשונים ואחרונים בדינם: יש שכתבו שמעשה זה חשוב שנעשה על ידי השליח, ואם עשה הבעלים את המעשה האחר אין קוראים עליהם מקרא בכורים^[350], ויש שחילקו, שאם הלקיחה או מעשה ההבאה לעזרה נעשו על ידי שליח, אף שלא סילק הבעלים רשותו מהם דינו כמעשה של השליח, שהקפידה תורה שאותו אדם עצמו יעשה את מעשה הלקיחה ואת מעשה ההבאה, אבל אם מעשה הלקיחה וההכנסה לעזרה עצמם נעשו על ידי הבעלים, אלא שבדרך נתנם לשליח ולא סילק רשותו מהם - לסוברים שכל הדרך היא בכלל ההבאה^[351] - קוראים עליהם מקרא בכורים, שעל הדרך לא הקפידה תורה אלא אם סילק רשותו מהם לגמרי^[352].

הערות שוליים