אנציקלופדיה תלמודית:מצות עשה

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - המצוות שבתורה שעניינן עשיית מעשה.

מהותה וגדריה

מהותה

כל המצוות שבתורה נחלקו למצוות עשה ולמצוות לא-תעשה*[1], ונזכרו בקיצור גם בשמות "עשה" ו"לאו"[2]. מתוך תרי"ג המצוות, מאתים ארבעים ושמונה הן מצוות עשה, כמנין אבריו של אדם[3].

מהותה של מצות-עשה היא ציווי לעשות איזה דבר, בשונה ממצוות לא תעשה, שמהותן היא אזהרה להימנע מעשיית איזה דבר[4].

שכרה

אף על פי שהעובר על מצות לא-תעשה, עונשו מפורש בתורה[5], המקיים מצות-עשה, שכרו – ברוב המצוות[6] - לא נתפרש בתורה[7], וכתבו ראשונים בטעם, כדי שלא יחדלו לקיים המצוות הקלות ויתעסקו בחמורות לבדנה[8].

אף על פי ששכר מצוות עשה לא נתפרש בתורה, שכר גדול יש עליהן, וכן למדו חכמים ממה שנאמר בשלוח-הקן* למען ייטב לך והארכת ימים[9]: ומה אם מצוה קלה, שהיא כאיסר, אמרה תורה למען ייטב לך והארכת ימים, קל-וחומר* על מצוות חמורות שבתורה[10]. וכתבו ראשונים שיסוד השכר ושורש הגמול לאדם הוא חלף העבודה בקיום מצות-עשה, שנאמר: ירא מצוה הוא ישולם[11], ונאמר: ושבתם וראיתם וגו' בין עובד אלהים לאשר לא עבדו[12], והעבודה היא במצוות התלויות במעשה[13].

כפיה

כופים על מצות-עשה, שמי שאומרים לו עשה סוכה* ואינו עושה, טול לולב* ואינו נוטל, עשה ציצית* ואינו עושה, מכים אותו עד שתצא נפשו[14]. על פרטי הדין ע"ע כפיה[15].

על מצות-עשה שמתן שכרה בצדה, שאין בית-דין שלמטה מוזהרים עליה[16], ע"ע כפיה[17].

עונש ביטולה

המבטל מצות-עשה אין עונשים אותו בידי אדם[18], אלא דינו מסור לשמים[19], והמבטל קרבן-פסח* והמבטל מילה* עונשם בידי שמים נתפרש בתורה, כרת*[20].

הפטור ממצות-עשה, ואינו מחייב את עצמו בה, כגון שאינו לובש בגד שיש בו ארבע כנפות, ועל ידי כך הוא נפטר ממצות ציצית*, מענישים אותו מן השמים בזמן כעס[21], היינו בעת צרה[22], כשיש חרון אף בעולם[23]. יש ראשונים שכתבו שאין הדברים אמורים אלא במי שמחזר עלילות להפטר מן המצוה, כגון בזמן שהעולם רגילים ללבוש בגד שיש בו ארבע כנפות, וזה, כדי להיפטר מן המצוה, אינו לובשו, אבל מי שמצד הנהגתו הרגילה אינו מחויב, אינו נענש על שלא עשה מעשה מיוחד כדי לחייב עצמו במצוה[24]. ויש ראשונים שנראה מדבריהם שחולקים וסוברים שמענישים אף מי שאינו מחזר אחר המצוות, ולא דוקא מי שמשתדל להיפטר מהם[25].

המבטל מצות-עשה שהוא מחויב בה, כגון שלא קיים מצות שופר* ולולב* וסוכה*, כתבו ראשונים שהוא נענש מן השמים אף שלא בשעת כעס[26]. ויש שכתבו שאף הוא אינו נענש אלא בזמן כעס[27].

מה שאמרו שמענישים על מצות-עשה בזמן כעס, יש אחרונים שכתבו שלא אמרו כן אלא בצדיקים, שמאחר ועליהם להגן על דורם במצוותיהם, הם צריכים להרבות במצוות, ולא להשתדל להיפטר מהן[28].

על בן נח, אם נהרג על בטול מצות-עשה שלו ע"ע בן נח[29].

מכת מרדות

המבטל מצות-עשה, יש ראשונים ואחרונים שכתבו שמכים אותו מכת-מרדות*[30], ויש חולקים[31]. על פרטי השיטות והטעמים ע"ע מכת-מרדות.

תשובה

בטול מצות-עשה הוא מהעברות הקלות, שהעובר על עשה - שאין בו כרת - ושב, אינו זז משם עד שמוחלים לו[32]. וע"ע תשובה.

כפרה בקרבן עולה

קרבן עולה*, אף על פי שעיקרו אינו לכפרה[33], הוא מכפר על עשה[34], וזהו שנאמר: וסמך ידו על ראש העֹלה ונרצה לו[35]. וקרבן עולה אחד מכפר על בטול כמה מצוות עשה[36]. בגדר הכפרה אמר רבא שאינה כפרה ממש, שהרי אם החוטא לא עשה תשובה*, הזבח אינו אלא זבח רשעים, ואינו מרצה, ואם עשה תשובה, הרי התשובה כבר כיפרה – עי' לעיל[37] - אלא העולה היא דורון, כלומר שאחר שהתשובה כיפרה, העולה באה להקבלת פנים, כאדם שסרח במלך, וריצהו על ידי פרקליטים, וכשבא להקביל פניו מביא דורון בידו[38].

על מקור הדין ופרטיו ע"ע עולה.

הפריש קרבן עולה, ולאחר מכן עבר על עשה, ספק הוא בגמרא אם העולה מכפרת[39]. עבר על העשה לאחר שחיטת העולה, פשוט שהעולה אינה מכפרת[40]. על פרטי הדין ע"ע עולה.

קרבן חטאת*, מכפר אף הוא על עשה[41], אלא שאינו מכפר כפרה קבועה, כדרך שהעולה מכפרת, אלא כפרה צפה[42]. על פרטי הדין ע"ע חטאת[43].

על הודוי שמתודים על קרבן העולה, ע"ע ודוי[44] וע' עולה.

חיזור אחריה

מי שפטור ממצות-עשה, אף באופנים שאינו נענש על שאינו מחזר להתחייב בה ולקיימה[45], צריך לחזר אחריה ולהביא עצמו לידי חיוב[46], שכן מצינו במשה רבינו, שהיה תאב להכנס לארץ ישראל כדי לקיים מצוותיה[47], וכן מה ששנינו שמי שאין לו טלית בבגדו ומזוזה בפתחו הוא מאותם המנודים לשמים[48], פרשו ראשונים שמדובר במי שפטור מן המצוה, אלא שאינו מביא עצמו לידי חיוב[49].

חומרתה ביחס למצות לא תעשה

מצות לא-תעשה חמורה יותר ממצות-עשה[50], שהרי על מצות לא-תעשה לוקים[51], ועל עשה אין לוקים[52], ועוד, שהעובר על לאו עושה מעשה בידים, והעובר על עשה אינו עושה מעשה בידים[53], ועוד מצינו לענין פסול לעדות, שהעובר על לאו פסול לעדות[54], ואילו המבטל מצות-עשה כשר לעדות, לסוברים כן[55], וכן מצינו לענין תשובה*, שהמבטל מצות-עשה מתכפר בתשובה לבד[56], ואילו העובר על לא-תעשה, יש תנאים שסוברים שאין כח בתשובה לבדה לכפר עליו, אלא תשובה תולה ויום-הכפורים* מכפר[57], וכן מצינו לענין הוצאת ממון על המצוות, שכדי שלא לעבור על לאו צריך אדם להוציא את כל ממונו[58], ואילו כדי שלא לעבור על עשה אינו צריך להוציא כל ממונו[59]. ומה שעשה-דוחה-לא-תעשה*, אינו בגלל שעשה חמור יותר, אלא הוא גזרת-הכתוב*[60].

יש מן הראשונים שכתבו שמצות-עשה גדולה ממצות לא-תעשה, לפי שמצות-עשה היא ממדת האהבה, ומצות לא-תעשה היא ממדת היראה, והאהבה גדולה מהיראה, שהמקיים ועושה בגופו ובממונו רצון אדוניו, הוא גדול מהנשמר מעשות הרע בעיניו, ולדעתם זה הטעם שעשה-דוחה-לא-תעשה[61], ועל פי זה בארו את הטעם שהעונש על מצות לא-תעשה גדול יותר מהעונש על עשה[62] - שהעובר על לא-תעשה נענש במלקות ומיתה וכרת[63], והעובר על עשה אין עושים בו דין כלל[64] - שהנמנע מעשה אינו אלא שאינו מראה אהבה לה', אבל אינו מורד, מה שאין כן מי שעבר על לאו, הרי הוא מורד ועושה מעשה רע, ולפיכך נענש יותר[65].

על ביאור הדברים, ושיטות נוספות ביחס שבין חומרת עשה לחומרת לא-תעשה ע"ע לא-תעשה[66].

חביבותה בשעתה

על חביבות מצוה בשעתה, שמחמתה עושים את המצוה מיד ואין מתעכבים אפילו כדי לעשותה באופן מובחר יותר, ושמחמתה צריך לכבד את עושי המצוה, ע"ע חביבה מצוה בשעתה.

מעלות שנמסרו בה

המעלות העליונות, שבעבורן נברא האדם, נמסרו במצות-עשה, כגון האהבה, ע"ע אהבת-ה', והיראה, ע"ע יראת-ה', ועוד[67].

אזהרה כוללת על מצוות עשה

על הסוברים שיש אזהרה כוללת בתורה על כל מצוות עשה, שנאמר: ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו[68] - ושמירה היא לשון של אזהרה[69] - ועל החולקים[70], ע"ע לא-תעשה[71].

יראת שמים בקיומה

קיום מצות-עשה נקרא יראת שמים[72], עי' על כך בע' יראת-ה'*[73].

ספק

ספק במצוה של קום עשה, יש אחרונים שכתבו שמן התורה הולכים בו לחומרא, אף לסוברים שבספק במצוות לא-תעשה הולכים לקולא מן התורה[74], לפי שהתורה לא נכנסה לספק הן בקיום מצוה והן באיסורים, אלא לעולם היא דיברה על הודאי, ולכן במצות לא-תעשה לא הזהירה אלא שלא לעשות דבר שהוא ודאי אסור, ולא דבר שהוא ספק אסור, ואילו במצות-עשה, ציותה לעשות מעשה שהוא ודאי המצוה, ולא הסתפקה במעשה שהוא ספק מצוה[75].

ברכה

על ברכת-המצוות* שמברכים לפני עשיית מצות-עשה ע"ע ברכת המצוות; על ברכה על הכנת חפץ של מצוה, כגון בניית סוכה, ע"ע ברכת המצוות[76].

שיעור

על השעורים* של מצוות עשה, גדרם ודיניהם, ודין המוסיף עליהם, ע"ע שעורים.

על חצי-שעור* במצות-עשה, אם יש בו מצוה, ע"ע חצי שעור[77].

בל תוסיף ובל תגרע

על כל מצוות עשה יש אזהרות כוללות, שלא להוסיף עליהן ושלא לגרוע מהן, שנאמר: את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אֹתו תשמרו לעשות לא תֹסף עליו ולא תגרע ממנו[78]. על פרטי האיסורים, ואם הם דוקא בעשים או אף בלאוים, ואופנים שונים של הוספה וגרעון, ע"ע בל תוסיף וע' בל תגרע.

עקירתה על ידי חכמים

על הכח שיש ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה, ואם הוא דוקא במצות-עשה, או אף במצות לא-תעשה כשהיא בשב ואל תעשה, ע"ע יש-כח-ביד-חכמים-לעקור-דבר-מן-התורה[79].

פסול עדות

המבטל מצות-עשה, נחלקו ראשונים ואחרונים אם הוא נפסל לעדות[80], כשם שמצינו במי שעובר על לא-תעשה, שהוא נפסל לעדות[81], עי' על כך בע' פסולי עדות.

לפני עיור

על המכשיל את חברו וגורם לו לעבור על מצות-עשה, אם עובר על לפני-עור-לא-תתן-מכשול*, ע"ע לפני עור[82].

ערבות

על חובת כל אדם מישראל להשתדל שאחרים יקיימו מצוות, ולסייע להם בכך, ע"ע כל-ישראל-ערבים-זה-לזה.

אמירה לנכרי

לסוברים שאמירה-לנכרי* אסורה אף באיסורים שאינם איסורי שבת*[83], באיסור עשה יש אחרונים שכתבו שהיא מותרת[84]. ויש שכתבו שהיא אסורה[85].

סוגי מצוות עשה

סוגי החיובים

מצוות עשה, ראשונים חילקון לשלשה סוגים: א) מצוות שלא יתחייב אדם בהן כי אם בסבה, כגון מזוזה*, שמי שדר באהל, או בבית* שלא נתקיימו בו כל תנאי החיוב, פטור ממנה, וכגון ציצית*, שמי שאינו לבוש בגד של ארבע כנפות אינו חייב בה, וכגון נתינת שכר שכיר ביומו, שאינו מחויב בה אלא מי ששכר שכיר[86]. ב) מצוות שחיובן בלי סיבה, אך אין חיובן תמידי, אלא לזמנים ידועים מן השנה או מן היום, כגון תפלה*, שופר*, סוכה*, לולב* וכיוצא בהן[87]. ג) מצוות שחיובן בלא סיבה, וחיובן תמידי, לא יפסקו מן האדם אפילו רגע אחד בכל ימי חייו, כגון אמונת-ה'*, יחוד-ה'*, אהבת-ה'* ויראת-ה'*[88].

על חילוקים נוספים בגדרי חיובי המצוות, כגון חובת צבור וחובת יחיד, חובת איש מיוחד, חובת האיש וחובת החפץ, ועוד, ע"ע חובה מצוה ורשות.

עשה בהימנעות מלאו

יש שעל ידי הימנעות מעברה על לאו מקיימים מצות-עשה, כגון מי שכובש את יצרו מפני יראת-ה', ואינו חוטא, שהוא מקיים בכך מצות-עשה של יראת-ה'[89], וכגון הפורש מעבירה בגלל ציווי הבורא בלבד, שהוא מקיים בכך מצות-עשה של קדוש-השם[90]. וע"ע לא-תעשה[91].

עשה ולאו באותו מעשה

יש שאותו ענין עצמו נאמר בתורה בלשון עשה ובלשון לא-תעשה, ויש בו מצות-עשה ומצות לא-תעשה, כגון איסור מלאכה ביום-טוב*, שנאמרו בו לשון לאו: כל מלאכת עבֹדה לא תעשו[92], ולשון עשה: שבתון[93], ויש בו עשה ולאו[94], עי' על כך בע' לא-תעשה[95].

עשה שיש עמו לאו, יש אחרונים שכתבו שהוא חמור משאר עשה, אפילו באופנים שאין מצווים על הלאו[96], עי' על כך בע' עשה-דוחה-לא-תעשה.

פעמים שלאו* נאמר על דבר שיש בו עשה, וענינו של הלאו הוא לחזק את העשה, כגון הלאו של: ולא תשים דמים בביתך[97], שענינו לקיים את מצות מעקה*[98], עי' על כך בע' לא-תעשה[99].

לאו הבא מכלל עשה

על איסורים שנלמדים מלשון הכתוב שנאמר במצות-עשה - כגון האיסור לאכול מבשר קרבן-פסח* מבעוד יום, שנלמד מן הכתוב: ואכלו את הבשר בלילה הזה[100], שדרשו: בלילה ולא ביום[101] - שאינם נחשבים לאוים אלא מצוות עשה[102], והם נקראים לאו-הבא-מכלל-עשה*, וכן הם נקראים איסור-עשה*, ע"ע אסור עשה וע' לאו-הבא-מכלל-עשה.

לאו הניתק לעשה

על עשה שבא לתקן לאו - כגון הלאו שנאמר בשלוח-הקן*: לא תקח האם על הבנים[103], שמי שעבר עליו, מצווה במצות עשה לתקן את הלאו, שנאמר: שלח תשלח את האם[104] - דיניו, החייבים בו, ואם הוא נחשב עשה או לאו, ע"ע לאו-הניתק-לעשה.

השמר דעשה

על לשון "שמירה" – שבדרך כלל היא לשון של לאו[105] - שנאמרה בצורה של מצות עשה, כגון: ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה[106], שלמדים ממנו איסור להניח תפילין* אחר שקיעת-החמה*[107], אם היא עשה או לאו, ע"ע לא-תעשה[108].

חיבי עשה

על אנשים ונשים שביאתם אסורה באיסור עשה - כגון בעולה לכהן-גדול*, שאיסורה נלמד מן הכתוב: והוא אשה בבתוליה יקח[109] - שנקראים חיבי-עשה*, ע"ע חיבי-עשה.

החיוב

במקום צער וחולי

מי שעל ידי קיום מצות-עשה ייגרם לו חולי או צער, יש אחרונים שכתבו שהוא פטור מן המצוה[110], כשם שאדם אינו צריך להוציא כל ממונו על מצות-עשה[111], ויש שכתבו בטעם, שהוא נחשב עוסק-במצוה* להברות גופו, והעוסק במצוה פטור מן המצוה[112]. וכן מי שעל ידי קיום מצות-עשה יש חשש שייעשה בעל מום, כתבו אחרונים שהוא פטור מן המצוה, כשם שאדם פטור מהוצאת הון רב לקיום מצות-עשה[113].

בדרך כלל חולה חייב במצוות עשה[114]. ויש אחרונים שכתבו שחולה פטור ממצוות עשה, משום שהוא נחשב עוסק-במצוה, להברות גופו, והעוסק במצוה פטור מן המצוה[115].

על פרטים נוספים בדין חיוב חולה במצוות ע"ע חולה[116].

במקום כבוד הבריות

על כבוד-הבריות*, שדוחה איסור תורה בשב ואל תעשה, שיש סוברים שאינו דוחה אלא מצות-עשה, ולא מצות לא-תעשה, ע"ע כבוד הבריות[117].

הוצאת כל ממונו

לצורך קיום מצוה, אפילו היא מצוה עוברת, כגון אתרוג*, אין אדם חייב לבזבז את כל ממונו[118], ומה שדרשו חכמים: ואהבת את ה' אלהיך וגו' בכל מאֹדך[119], בכל ממונך[120], אינו אלא במצות לא-תעשה[121], שכדי שלא לעבור עליה צריך אדם למסור את כל ממונו[122], ולא במצות-עשה[123]. ויש אחרונים שכתבו שהדבר אינו תלוי בגדר המצוה, אם היא עשה או לא-תעשה, אלא הוא תלוי באופן העשיה, אם היא בשב ואל תעשה או בקום עשה, שעשיית איסור בקום ועשה, אפילו כשהציווי שעוברים עליו הוא עשה – כגון אכילה מחוץ לסוכה*, שעוברים בה על עשה של ישיבת-סוכה*[124] - צריך למסור עליה את כל ממונו, ואילו ביטול חיוב בשב ואל תעשה, אפילו כשהציווי שעוברים עליו הוא לאו - כגון הימנעות מבעור-חמץ*, שעוברים בה על לאו של בל-יראה*[125] - אין צריך למסור עליו את כל ממונו[126].

יש מן האחרונים שכתבו שלא אמרו שאדם אינו חייב להוציא כל ממונו על מצות-עשה אלא כשההוצאה היא יותר משויה של המצוה, אבל בשויה, מחויב לתת כל ממונו[127].

שעור ההוצאה

כשם שאדם אינו חייב להוציא על מצות-עשה את כל ממונו[128], כך אינו חייב להוציא עליה אפילו שליש מממונו[129], כדי שלא יבא לידי עוני ויפיל עצמו על הצבור, ועוד, שהעוני חשוב כמיתה[130].

ונראה מדברי ראשונים ואחרונים שאין ראוי להוציא על מצות-עשה יותר מחומש מממונו, וסמך לדבר, שכן מצינו במצות צדקה* שתקנו שהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש[131].

וכמה חייב אדם להוציא על מצות-עשה, יש ראשונים ואחרונים שכתבו שהחובה היא עד עשירית מנכסיו[132], כדרך שמצינו בצדקה, שחייב אדם לתת לה עשירית מנכסיו[133]. ויש מן האחרונים שצדדו לומר שעל מצוה עוברת חייבים להוציא עד חומש[134].

שיעור עשירית וחומש מממונו שאמרו, כתבו אחרונים שהם לכל מצוות עשה שמוטלות על האדם יחד, ולא לכל מצוה ומצוה[135].

במתפרנס ממלאכתו

המתפרנס ממלאכתו, אפילו אין לו אלא ממון מועט, מאחר ופרנסתו לא תיגרע במה שיוציא ממונו המועט על המצוה, וכן להפך, לא יתחזק מצבו במה שלא יוציא, יש אחרונים שכתבו שהוא חייב להוציא כל ממונו – כל שאינו הון רב[136] – על מצות-עשה, אפילו כשעל ידי כן הוא נדחק, לפי שלא פטרו מהוצאת ממון אלא מי שיש לחוש שעל ידי כן יעני ויצטרך לבריות[137]. ויש אחרונים שחולקים ומצדדים לומר שמי שאין לו אלא ממון מועט, אף המעט נחשב עבורו הון רב, ולפיכך אינו חייב להוציאו על מצות-עשה[138], כדרך שאינו חייב להוציא עליה הון רב[139].

הוצאת הון רב

על מצות-עשה, אפילו היא מצוה עוברת, כתבו ראשונים שאין אדם חייב להוציא הון רב[140], ובדעתם כתבו אחרונים שאפילו חומש ומעשר מנכסיו אין צריך לתת, כשהם הון רב, כגון באדם עשיר[141].

מי שאין לו ממון, ואם יוציא אפילו סכום קטן, יצטרך להידחק, יש אחרונים שצדדו לומר שעבורו אפילו סכום קטן נחשב הון רב, והוא פטור מלהוציאו אפילו למצוה עוברת[142].

במצוה תמידית

מצוה תמידית, שהמבטלה עובר בעשה בכל רגע, כגון מזוזה*, יש אחרונים שכתבו שהיא חמורה יותר, וצריך לבזבז עליה אף יותר מחומש מממונו[143].

לחזר על הפתחים

עבור רוב מצוות עשה – כגון לקט-שכחה-ופאה*, תרומה*, מעשר-ראשון*, מעשר-שני*, מעשר-עני*, חלה*, סוכה*, לולב*, שופר*, תפילין*, טלית* וצדקה* - אדם שאין לו ממון, אינו צריך לחזר על הפתחים, שכן דרשו: כבד את ה' מהונך[144], ממה שחננך[145].

על מצות נר-חנוכה* וארבע-כוסות*, וכבוד-אב-ואם*, שעבורם צריך אפילו לחזר על הפתחים, עי' ערכיהם.

החייבים והפטורים

נשים

נשים פטורות מרוב מצות-עשה שזמן גרמא, וחייבות ברוב מצוות עשה שלא הזמן גרמא[146]. על פרטי הדין ומקורותיו ע"ע אשה[147] וע' מצות-עשה-שהזמן-גרמא.

אונן

מי שמתו מוטל לפניו פטור מקריאת-שמע* ומן התפלה* ומן התפילין* ומכל מצוות האמורות בתורה[148]. על פרטי הדין ע"ע אנינות[149].

סומא

סומא, רבי יהודה סובר שהוא פטור מכל המצוות[150], וחכמים חולקים[151]. על פרטי הדין ומקורותיו, ומאלו מצוות פטר רבי יהודה, ע"ע לא-תעשה[152] וע' סומא.

קטן

על קטן*, שאף על פי שהוא פטור מן המצוות[153], אסור להעבירו בידים על איסור[154], אם האיסור הוא דוקא בלא-תעשה, או אף בביטול עשה, ע"ע לא תאכילום[155] וע' לא-תעשה[156] וע' קטן.

על חינוך* של קטן, שיש סוברים שאינו נוהג אלא במצות-עשה, ולא בלאוין, ע"ע חנוך[157] וע' לא-תעשה[158].

בני נח

על מצוות עשה של בני-נח* ע"ע בן-נח[159].

הפטור ועושה

על הפטור ממצות-עשה ועושה אותה, אימתי יש לו שכר - אלא שהוא פחות משכר המצווה ועושה - ואימתי הוא משובח, ואימתי הוא נקרא הדיוט, ע"ע כל-הפטור-מן-הדבר-ועושהו; על אשה*, אם מותר לה לקיים מצוות עשה שהיא פטורה מהן, ואם היא מברכת עליהן, ע"ע אשה[160] וע' מצות-עשה שהזמן גרמא; על בן-נח* בקיום מצוות עשה שהוא פטור מהן ע"ע בן נח[161]; על סומא בקיום מצוות שהוא פטור מהן, ואם הוא מברך עליהן, ע"ע סומא.

העשיה ותנאיה

עשיה בזמן שאין חיוב

עשה מצוה בזמנה, אלא שהוא לא היה מחויב בה, ולאחר מכן נתחייב, כגון שעשאה כשהיה שוטה* או שהיה עבד* – במצוות שהם פטורים מהן[162] – ולאחר מכן השתפה או השתחרר, לא יצא ידי חובתו, וצריך לחזור ולעשות את המצוה[163].

מתעסק

על מי שקיים מצוה באופן שהוא "מתעסק*", אם יצא ידי חובתו, ע"ע מתעסק.

כוונה

אם מצוות עשה צריכות כוונה בעשייתן ע"ע מצוות-צריכות-כוונה.

מצוות חבילות

על עשיית כמה מצוות יחד, ע"ע אין-עושים-מצוות-חבילות-חבילות.

הדור מצוה

צריך להתנאות לפני ה' במצוות, שכן דרשו: זה אלי ואנוהו[164], התנאה לפניו במצות, עשה לפניו סוכה* נאה ולולב* נאה ושופר* נאה ציצית נאה, ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין[165]. על פרטי הדין ע"ע הדור מצוה.

זריזות והקדמה

זריזים-מקדימים-למצוות*[166], ואמרו חכמים שאין משהים מצוות[167], וכן דרשו: ושמרתם את המצות[168], כשם שאין מחמיצים את המצה, כך אין מחמיצים את המצוה[169]. על פרטי החיוב להזדרז במצוות ולהקדים את קיומן ע"ע זריזין מקדימין למצוות. וע"ע חביבה מצוה בשעתה.

שליחות

אם ניתן לקיים מצוות על ידי שליח, ואם עדיף לקיים את המצוה בעצמו, ע"ע שליחות וע' מצוה-בו-יותר-מבשלוחו.

ביזוי מצוה

על האיסור לעשות מצוה באופן של בזיון, והאיסור לבזות דבר מצוה, ע"ע ביזוי מצוה.

ביחס בין מצוות וחיובים

עשה דוחה לא תעשה

כל מקום שאתה מוצא עשה ולא-תעשה, אם אתה יכול לקיים שניהם, מוטב, ואם לאו, יבא עשה וידחה לא-תעשה[170]. על פרטי הדין ומקורו, והדין בלא-תעשה שיש בו כרת, ע"ע עשה-דוחה-לא-תעשה.

דחיה בין מצוות עשה

מי שהיו לפניו שתי מצוות עשה סותרות, שאם יעשה אחת יעבור על השניה, אין אומרים שיעשה את האחת ויעבור על השניה, שהרי מה עדיף עשה זה מעשה זה[171], אלא שב ואל תעשה עדיף[172], וכן כתבו ראשונים שעשה אינו דוחה עשה[173], ודבר זה אין מקורו מדרשה, אלא סברא הוא[174]. יש אחרונים שנסתפקו אם מן התורה הוא ששב ואל תעשה עדיף, או שמן התורה יקיים איזה עשה שירצה, אם בקום ועשה ואם בשב ואל תעשה, וחכמים הם שאמרו ששב ואל תעשה עדיף[175], ויש אחרונים שכתבו שפשוט הוא שמן התורה שב ואל תעשה עדיף[176].

על מי שעבר וקיים את מצות העשה שבקום ועשה, ועבר על מצות עשה שבשב ואל תעשה, אם קיים את המצוה, ע"ע יבמה-שאינה-עולה-ליבום[177].

עשה שיש לו איזו חומרה, דוחה עשה אחר שאין לו אותה חומרה[178], לפיכך עשה שיש בו כרת דוחה עשה שאין בו כרת[179], ומטעם זה מקריבים קרבן של מחוסר-כפורים* אחר קרבן תמיד* של בין הערבים, ודוחים בכך עשה של השלמה*, כדי שהמתכפר יוכל לקיים עשה של קרבן-פסח* שיש בו כרת[180], וכן עשה של רבים דוחה עשה של יחיד, לפיכך אבל* אינו נוהג אבלותו ברגל, לפי שעשה של שמחת-יום-טוב*, שהוא של רבים, דוחה עשה של אבלות*, שהוא של יחיד[181], וכן מטעם זה מקריבים קרבן מוסף*, שהוא עשה של רבים, אף אחר תמיד של בין הערבים, ודוחים בכך את העשה של השלמה, לפי שהוא של יחיד[182], וכן עשה השוה בכל דוחה עשה-שאינו-שוה-בכל*, לפי שעשה השוה בכל חמור יותר[183].

עשה שיש עמו לאו, נחלקו ראשונים אם הוא דוחה עשה אחר[184].

מה שאמרו שעשה שיש לו איזו חומרה דוחה עשה אחר שאין לו אותה חומרה, יש ראשונים שכתבו שזה דוקא אם בזמן שנעקר העשה האחד מתקיים העשה האחר, אבל אם הקיום אינו אלא אחר הדחיה, אין עשה דוחה עשה[185]. ויש חולקים וסוברים שעשה דוחה עשה אף אם הקיום אינו בזמן הדחיה[186].

על יבמה שאסורה על היבם באיסור-עשה*, אם העשה של יבום דוחה את העשה של האיסור, ע"ע יבמה-שאינה-עולה-ליבום[187].

על לאו-הבא-מכלל-עשה, אם הוא דוחה מצות עשה אחרת, או נדחה מפניה, ע"ע לאו הבא מכלל עשה[188].

קדימה בין מצוות עשה

היו לפניו שתי מצוות עשה, האחת עוברת והאחרת אינה עוברת, יעשה תחלה את המצוה העוברת, ולאחר מכן את אותה שאינה עוברת[189].

היו לפניו כמה מצוות עשה, ואינו יכול לקיים את כולן, אם אין עדיפות לאחת על חברתה, יעשה איזו מהן שירצה[190], ואם אחת עדיפה, יעשה אותה[191], וכן אמרו בירושלמי על מי שהיו לפניו תפילין ומזוזה, ואינו יכול לקיים שתיהן, ששמואל אמר שיקיים מזוזה, לפי שהיא עדיפה, שהרי נוהגת אף בימים טובים ובשבתות, ורב חונה אמר שיקיים תפילין, לפי שהן עדיפות, שהרי נוהגות אף במפרשי ימים והולכי מדבר[192]. הלכה שיקיים תפילין[193].

מצוה של גופו קודמת ממצוה שאינה של גופו, לפיכך מי שהיה צריך לפדות את עצמו ולפדות את בנו, ואין לו עתה אלא חמשה סלעים, הוא קודם לבנו[194].

על מי שהיו לפניו שתי מצוות עשה, אחת שוה בכל ואחת שאינה שוה בכל, אם צריך להקדים את המצוה השוה בכל, ע"ע לאו שאינו שוה בכל[195].

על דיני קדימה נוספים במצוות ע"ע אין מעבירין על המצוות וע' תדיר.

העוסק במצוה

על העוסק-במצוה*, שהוא פטור ממצוה אחרת, ואם הוא דוקא במצות-עשה, ע"ע עוסק במצוה.

מנהג נגד מצוה

על מנהג* שהוא נגד מצות-עשה, אם מחזיקים בו[196], ע"ע מנהג.

על תשמישי-מצוה* ותשמישי-קדושה* עי' ערכיהם.

הערות שוליים

  1. עי' מכות כג ב: דרש רבי שמלאי וגו'.
  2. מכות שם. וע"ע לא-תעשה ציונים 2, 3.
  3. ע"ע אברים (באדם) ציון 3. מכות שם. וע"ע מנין המצוות, על השיטות השונות במנין העשים.
  4. עי' סהמ"צ לרמב"ם שורש ח ופהמ"ש מכות תחי' פ"ג.
  5. ע"ע לא-תעשה ציון 94 ואילך.
  6. יש כמה מצוות שנאמר בהן שכר בתורה, עי' שמות כ יב, בכבוד אב ואב: למען יארִכון ימיך, וע"ע כבוד אב ואם, על מהות השכר, ועי' דברים כב ז, בשלוח הקן: למען ייטב לך והארכת ימים, וע"ע שלוח הקן, על מהות השכר.
  7. שע"ת לר"י ש"ג אות ט.
  8. שע"ת שם.
  9. דברים כב ז.
  10. משנה חולין קמב א. ועי' קידושין לט ב, אם שכר מצוה הוא בעולם הזה או בעולם הבא. וע"ע שלוח הקן, על מהות שכר מצות שלוח הקן.
  11. משלי יג יג.
  12. מלאכי ג יח.
  13. שע"ת לר"י ש"ג אות ט.
  14. ברייתא כתובות פו א וחולין קלב ב; סהמ"צ לרמב"ם הקדמה למנין המצוות, ופהמ"ש כתובות פ"ד מ"ו.
  15. ציון 1 ואילך.
  16. ברייתא חולין קי ב.
  17. ציון 250 ואילך.
  18. עי' רמב"ן שמות כ ח. ועי' שע"ת לר"י ש"ג אות יא, שהדין שמי שאינו רוצה לעשות סוכה או לולב מכים אותו עד שתצא נפשו, ע"ע כפיה ציון 2 ואילך, הוא בגדר עונש על ביטול מצות-עשה, וע"ע הנ"ל ציון 30.
  19. יד מלאכי כללי התלמוד כלל תקיד.
  20. משנה כריתות ב ב; עי' החינוך סוף מ' ב. וע"ע חיבי כריתות וע' מילה וע' קרבן פסח. ועי' שע"ת לר"י ש"ג אות יא, שמביא מחז"ל שפרטו עונש של ביטול כמה מצוות עשה בעוה"ב, כגון מי שאינו מניח תפילין, עי' ר"ה יז, וכגון מי שמבזה את המועדות, עי' סנהדרין צט א.
  21. מנחות מא א; שע"ת לר"י ש"ג אות כב. ועי' חרדים הקדמה ד"ה ויש מצות-עשה, דוגמאות למצוות נוספות שאדם לא מתחייב בהם אלא על ידי סיבה: מזוזה, מעקה, תרומות ומעשרות, תשלום שכר שכיר ביומו.
  22. שע"ת שם.
  23. חרדים שם.
  24. תוס' ערכין ב ב ד"ה הכל; רא"ש מו"ק פ"ג סי' פ; מרדכי מנחות רמז תתקמה; הגה"מ ציצית פ"ג הי"א בשם ר"י.
  25. עי' שע"ת שם.
  26. תוס' מנחות מא א ד"ה ענשיתו, ומהרש"א ח"א שם בבאור דבריו. ועי' שע"ת לר"י ש"ג אותיות יד וטו, שטעות היא לחשוב שאין אבדון והפסד הנפש על ביטול מצות-עשה, ומביא כמה מצוות עשה שעל ביטולן נענשים בעונש חמור, כגון ביטול תלמוד תורה, ע"ע תלמוד תורה, וביטול צדקה, ע"ע צדקה.
  27. עי' ריטב"א ר"ה טז ב ד"ה ואמר ר' יצחק.
  28. מהרש"א ח"א מנחות מא א ד"ה בעידן.
  29. ציון 250.
  30. עי' חי' הר"ן חולין קלב סוע"ב; עי' פמ"ג או"ח מ"ז סוף סי' קכח ושושנת העמקים כלל ט ד"ה והוי יודע.
  31. עי' יד מלאכי כללי התלמוד כלל תקיד, בדעת כמה ראשונים.
  32. תוספתא יומא פ"ד; מכילתא דרבי ישמעאל יתרו מסכתא דבחודש פרשה ז; ברייתא ביומא פו א; רמב"ם תשובה פ"א ה"ד.
  33. ע"ע עולה. עי' זבחים ה א: ומה עולה שאינה מכפרת; בכורות כו ב.
  34. עי' ספרא דלהלן; רבי עקיבא ביומא לו א; עי' זבחים ה ב, ו א: עשה דלאחר הפרשה; בכורות שם; עי' רמב"ם מעה"ק פ"ג הי"ד.
  35. ויקרא א ד. ספרא ויקרא דבורא דנדבה פרשה ג תחי' פ"ד אות ח, הובא ברש"י זבחים ה ב ד"ה מאן. ועי' ספרא שם, הרחבה בדרשה, ודברים נוספים שהעולה מכפרת עליהם, וע"ע עולה.
  36. עי' זבחים ה ב: ומאן לימא לן, ושם ו א, ז ב: כמה עשה גביה.
  37. ציון 32.
  38. רבא בזבחים ז ב, ורש"י שם.
  39. זבחים ו א.
  40. זבחים שם.
  41. רבא בזבחים ז א.
  42. עי' זבחים ז ב.
  43. ציון 615 ואילך.
  44. ציון 77.
  45. עי' ציון 21 ואילך.
  46. עי' תוס' פסחים קיג ב, ומרדכי מנחות רמז תתקמה, ורא"ש מו"ק פ"ג סי' פ.
  47. ראשונים הנ"ל, ע"פ סוטה יד א.
  48. ברייתא פסחים קיג ב.
  49. תוס' פסחים שם.
  50. יבמות ז א; ר' ניסים גאון שבת קלג א; רש"י יבמות יבמות עז ב ד"ה לא סבירא; עי' תוס' פסחים נט א ד"ה אתי. ועי' שו"ת מהרי"ק סי' קלט, שמ' שעשה חמור יותר מלא תעשה, וע"ע עשה דוחה לא תעשה.
  51. ע"ע חיבי מלקיות וע' לא-תעשה.
  52. עי' ציון 18. רש"י יבמות שם ד"ה לאו.
  53. מאירי יבמות ג ב ד"ה שאל תחלה.
  54. ע"ע לא-תעשה ציון 109 ואילך וע' פסולי עדות.
  55. עי' ציון 80, מחלוקת, וע"ע פסולי עדות.
  56. עי' ציון 32, וע"ע תשובה.
  57. ע"ע יום הכפורים ציון 1360 וע' לא-תעשה ציון 131 וע' תשובה. רבי ישמעאל בתוספתא יומא פ"ד, וברייתא יומא פו א.
  58. ע"ע לא-תעשה ציון 146.
  59. עי' ציון 118 ואילך.
  60. גבורת ארי יומא פג א ד"ה טבל ושביעית; הגהות רע"א לס' תוספת יוה"כ יומא שם. ועי' תוס' יוה"כ שם ד"ה טבל ושביעית. ועי' ציון 61, שיש שכ' טעם לדין שעשה דוחה ל"ת, וע"ע עשה-דוחה-לא-תעשה.
  61. רמב"ן שמות כ ח. ועי' ציון 60.
  62. רמב"ן שם.
  63. ע"ע לא-תעשה ציון 83 ואילך, וע' חיבי כריתות ועי' חיבי מיתות בידי שמים וע' חיבי מיתות בית דין וע' חיבי מלקיות.
  64. עי' ציון 18.
  65. שו"ת חת"ס קובץ תשובות סי' ס, בבאור ד' רמב"ן שם. וע"ע לא-תעשה ציון 135, אחרונים נוספים בבאור ד' רמב"ן.
  66. ציון 125 ואילך.
  67. שע"ת לר"י ש"ג אות יז.
  68. שמות כג יג. רש"י שמות שם. ועי' חזקוני ור"ח פלטיאל שם.
  69. ע"ע אזהרה ציון 3.
  70. עי' רמב"ן שמות שם; עי' חזקוני שם.
  71. ציון 63 ואילך.
  72. שע"ת לר"י ש"ג אות יב.
  73. ציון 8.
  74. ע"ע ספק דאורייתא.
  75. חוו"ד בית הספק ענין הספק אי דאורייתא או דרבנן; חת"ס שבת קלה א.
  76. ציון 24 ואילך.
  77. ציון 828 ואילך.
  78. דברים יג א. שע"ת לר"י ש"ג אות יא.
  79. ושם ציון 195 ואילך.
  80. עי' שו"ת רדב"ז סי' אלף תקצג, ושו"ת חוט השני סי' יח ד"ה בתחלה אומר, ונתהמ"ש סי' לד ביאורים ס"ב ס"ק א, וש"ש ש"ז פ"ה, שהמבטל עשה אינו נפסל לעדות, ועי' שו"ת תשב"ץ ח"ג סוף סי' שט, ושו"ת אמרי יושר ח"ב סי' סג, שהוא נפסל. ועי' שו"ת מהר"מ מרוטנבורג סי' תתקכ, שערל פסול לעדות, ועי' קוב"ש ח"ב סוף סי' לה. ועי' מנ"ח מ' ו ד"ה והנה במה, שמסתפק אם העובר על עשה נפסל לעדות.
  81. ע"ע לא-תעשה ציון 109 ואילך, וע"ע פסולי עדות.
  82. ציון 265 ואילך.
  83. ע"ע אמירה לנכרי ציון 77 ואילך.
  84. עי' מ"מ שכירות פי"ג ה"ג; שו"מ מהדו"ג חג סי' ל ד"ה וראיתי; פמ"ג מ"ז או"ח סי' תסח ס"ק ב, ועי' פמ"ג שם סי' שז ס"ק ד, שמסתפק. וע"ע לאו הבא מכלל עשה ציון 174.
  85. עי' שו"ת מהר"ם שיק או"ח סי' קל.
  86. רמב"ם סוף מנין העשין; החינוך בהקדמה; חרדים בהקדמה. ועי' רמב"ם ברכות פי"א ה"ב. וע"ע חובה מצוה ורשות ציון 9 ואילך.
  87. החינוך שם; חרדים שם. ועי' רמב"ם שם. וע"ע הנ"ל שם.
  88. החינוך שם; חרדים שם.
  89. שע"ת לר"י ש"ג אות ט.
  90. עי' רמב"ם יסוה"ת פ"ה ה"י.
  91. ציון 203 ואילך.
  92. ויקרא כג ז.
  93. ויקרא שם לט.
  94. ע"ע יום טוב.
  95. ציון 10.
  96. שאג"א סי' פב.
  97. דברים כב ח.
  98. ע"ע מעקה.
  99. ציון 20 ואילך.
  100. שמות יב ח.
  101. פסחים מא ב. וע"ע אכילת פסחים ציון 157.
  102. פסחים מא ב.
  103. דברים כב ו.
  104. דברים שם ז. ע"ע שלוח הקן.
  105. ע"ע אזהרה.
  106. שמות יג י.
  107. ע"ע הנחת תפילין ציון 88 ואילך.
  108. ציון 42 ואילך.
  109. ויקרא כא יג.
  110. בשמים ראש סי' צד; חלקת יואב דיני אונס ענף ז בהערה (ירושלים תשנז ח"א עמ' רפו), לענין מ"ע שהיא בקום ועשה; עי' א"א (בוטשאטש) סי' תרנו ד"ה יותר מחומש, ועי' ציון הבא; שו"ת בנין שלמה או"ח סי' מז ד"ה ודע. וע"ע ישיבת סוכה ציון 863.
  111. עי' ציון 118. שו"ת בנין שלמה שם. ועי' א"א שם, שאם מצטער עד כדי שרוב בני האדם היו נותנים יותר מחומש מממונם להיפטר מצער זה, יש לפטרו בשב ואל תעשה (ועי' ציון 128, שאין צריך להוציא יותר מחומש על מצות עשה). וע"ע ישיבת סוכה ציון 862 ואילך.
  112. ע"ע עוסק במצוה. בשמים ראש שם. ועי' ציון 115. ועי' בשמים ראש שם, שכ' טעמים נוספים.
  113. עי' ציון 140. אבנ"ז יו"ד סי' שכא אות א. ועי' ש"ך יו"ד סי' קנז ס"ק ג, שמצדד לומר שבמקום חשש סכנת אבר פטורים אפ' מל"ת, אע"פ שצריך להוציא על ל"ת את כל ממונו, לפי שסכנת אבר דינו כחשש נפשות.
  114. ע"ע חולה 124 ואילך, ושם על כמה מצוות שחולה פטור מהן.
  115. ע"ע עוסק במצוה. בשמים ראש סי' צז; קוב"ש ח"ב סי' מו בד' תשוה"ג (ליק) סי' נא ושע"ת סי' קח, ועי' קוב"ש שם, שתמה, וע"ע ישיבת סוכה ציון 862.
  116. ציון 124 ואילך.
  117. ושם ציון 314 ואילך.
  118. עי' ב"ק ט ב: אי אתרמי ליה תלתא מצותא ליתיב לכוליה ביתא, ותוס' שם ד"ה אילימא, ורשב"א שם ד"ה מהא. ועי' תוס' שם שהוכיחו מסוכה מא ב, שמבואר שר"ג, אפ' שהיה עשיר גדול, לא היה מחויב לשלם אלף זוז על לולב, ולא עשה כן אלא מחמת חביבות המצוה.
  119. דברים ו ה.
  120. עי' ברכות נד א.
  121. לבוש או"ח תרנו א.
  122. ע"ע לא-תעשה ציון 146 ואילך.
  123. לבוש שם.
  124. ע"ע ישיבת סוכה.
  125. ע"ע בל יראה וע' בעור חמץ.
  126. עי' רשב"א ב"ק ט ב ד"ה מהא: בשב ואל תעשה, ובכור"י סי' תרנו ס"ק יג בדעתו; עי' פמ"ג או"ח תרנו א"א ס"ק ח, שמצדד לומר כן, ומסיים: וצ"ע; הגהות חת"ס על שו"ע שם. ועי' בכור"י שם, בדעת שו"ת ריב"ש סי' שפז, שלא אמרו שאין צריך למסור כל ממונו אלא כשנתקיימו שני התנאים, גם מצות-עשה, וגם שב ואל תעשה, ועי' רשב"א שם, שאף מדבריו נ' כן, ובבכור"י לא כ' כן בדעתו.
  127. חלקת יואב (ירושלים תשנז ח"א עמ' רפו) דיני אונס ענף ז ד"ה אשר ע"כ, ע"פ קידושין כט ב, שמוכח שאדם מחויב לתת כל ממונו לפדיון בנו, וע"פ ירושלמי פאה פ"א ה"א, שא"צ לחזר על הפתחים בשביל טלית ותפילין, עי' ציון 145, שמשמע שכל שיש לו, אפ' מעט, חייב להוציאו, ומפרש שהיינו בשווים. ועי' ביאור הלכה סי' תרנו ס"א ד"ה אפילו, שמצדד לומר כן, ודוחה לפי שהראשונים והפוסקים לא כ' כן.
  128. עי' לעיל.
  129. תוס', ורשב"א בשם ראב"ד ב"ק ט ב, ע"פ גמ' ב"ק שם: אילימא שליש ביתו וגו'. ועי' ירושלמי פאה פ"א ה"א: רב הונא אמר למצוות עד שליש, וע"ש שבתחלה פרשו שצריך להוציא עד שליש מממונו למצוות, ולבסוף יש שפרשו שמדובר בהוספת שעור שליש מן המצוה עבור הדור-מצוה, ע"ע הדור מצוה. ועי' לקוטי הלכות שבציון 131.
  130. רשב"א שם בשם ראב"ד. וע"ש שהביא ממה שאמרו בשבת קיח א: עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, וע"ע עונג שבת.
  131. ע"ע צדקה. עי' תוס' ב"ק ט ב ד"ה אילימא, ורשב"א שם בשם ראב"ד; עי' רא"ש שם פ"א סי' ז; רמ"א בשו"ע או"ח תרנו א, ומ"ב שם ס"ק ז בבאורו, ועי' באה"ל שם ד"ה יותר מחומש. ועי' מור וקציעה שם. ועי' לקוטי הלכות יומא לה ב, שנ' מדבריו שעבור תלמוד-תורה, מאחר והוא מחויב לידע אותה והיא חייו לנצח, חייב אדם להוציא אף יותר מחומש מממונו, שכן מצינו בהלל, שנתן לשומר בית המדרש חצי ממה שהרויח בכל יום, עי' יומא שם.
  132. רבינו ירוחם תאו"ח ני"ג ח"ג (קד ד), הובא במ"א סי' תרנו ס"ק ז ובמ"ב שם ס"ק ח. ועי' מ"א שם וא"ר שם ס"ק ה, וכ"מ ברבינו ירוחם שם, שבשנה הראשונה יתן מעשר מן הקרן, ובשנים שלאחר מכן יתן מן הריוח, כדרך שאמרו בצדקה, ע"ע צדקה.
  133. עי' רבינו ירוחם שם, וא"ר שם ס"ק ה בבאור דבריו. ועי' ב"י שם, שתמה מה מקורו של רבינו ירוחם.
  134. עי' מ"ב סי' תרנו ס"ק ח, ובאה"ל שם ד"ה יותר מחומש, בדעת ב"י שבציון 133, ושם בבאור שיטתו, שמצדקה אי אפשר ללמוד שיעור מעשר, לפי שצדקה היא מצוה שאינה עוברת, וגם יתכן שתיעשה על ידי אחרים, אבל לשאר מצוות יתכן שצריך לתת יותר, ולא נתפרש בהן שיעור, ואין לנו אלא ללמוד סמך מתקנת חז"ל בצדקה, שלעולם אין נכון לתת יותר מחומש, שמא יעני ויצטרך לבריות.
  135. בכור"י סי' תרנו ס"ק יא, ע"פ ירושלמי פאה פ"א, ועי' ירושלמי שם, שנסתפקו בזה לצד שצריך להוציא למצוה עד שליש מממונו, עי' ציון 129, אם הוא לכל המצוות או למצוה אחת, ונ' שם שנחלקו אמוראים בזה.
  136. על הוצאת הון רב עי' ציון 140 ואילך.
  137. עי' ציון 130. באה"ל סי' תרנו ד"ה אפילו, ואהבת חסד ח"ב פ"כ הגהה פה, ע"פ גמ' קידושין כט ב, שמי שאין לו אלא חמשה סלעים, חייב להוציאם לפדיון הבן, וע"פ ירושלמי פאה פ"א ה"א, שא"צ לחזר על הפתחים בשביל טלית ותפילין, עי' ציון 145, שמשמע שכל שיש לו, אפ' מעט, חייב להוציא הכל, ועי' באה"ל שם, שכ"כ אף בדעת הסוברים שאדם צריך לדחוק חייו בשביל הדור מצוה, ע"ע הדור מצוה, כ"ש למצוה עצמה.
  138. עי' יש"ש ב"ק פ"א סוף סי' כד, ובאה"ל שם בדעתו, ועי' ציון 142.
  139. עי' ציון 140.
  140. רא"ש ב"ק פ"א סי' ז, ע"פ גמ' ב"ק ט ב, שמוכח שא"צ לתת כל ביתו, ואפ' שליש מביתו, למצות-עשה, עי' לעיל, וע"פ סוכה מא ב, שמשמע שר"ג, אפ' שהיה עשיר גדול, לא היה מחויב לשלם אלף זוז על לולב, ולא עשה כן אלא מחמת חביבות המצוה, וע"פ כתובות נ א, שתקנו בצדקה שלא לתת יותר מחומש מנכסיו, ע"ע צדקה; רמ"א בשו"ע או"ח תרנו א, ע"פ גמ' כתובות שם.
  141. דברות משה ב"ק סי' פט הערה כא. ועי' באה"ל סי' תרנו ד"ה אפילו.
  142. יש"ש ב"ק פ"א סוף סי' כד. ועי' באה"ל ואהבת חסד שבציון 137, שסובר שמי שאין לו ממון כלל, ומתפרנס ממלאכתו, צריך להוציא עבור מצות עשה אפ' כל מה שיש לו.
  143. מנ"ח סוף מ' תכג.
  144. משלי ג ט.
  145. רשב"י בירושלמי פאה פ"א ה"א, הובא בעו"ת וא"ר סי' כה ס"ק א. ועי' לעיל, שאפ' שליש מממונו א"צ לתת על המצוות, ועי' באה"ל ואהבת חסד שבציון 137, שיש אופנים שצריך לתת כל ממונו, ועליהם נאמר בירושלמי שא"צ לחזר על הפתחים. ועי' באה"ל סי' תרנו ד"ה אפילו, שצידד לבאר ד' הירושלמי בע"א.
  146. משנה קידושין כט א, וגמ' שם לד א; רמב"ם ע"ז פי"ב ה"ג.
  147. ציון 81 ואילך.
  148. ברייתא ברכות יז ב; רמב"ם אבל פ"ד ה"ו; טוש"ע יו"ד שמא א;
  149. ציון 138 ואילך.
  150. קידושין לא א; ב"ק פז א.
  151. עי' קידושין שם וב"ק שם, ועי' רמב"ן וריטב"א קידושין שם.
  152. ציון 177 ואילך.
  153. ע"ע חרש שוטה וקטן ציון 3, וע"ע קטן.
  154. ע"ע לא תאכילום וע' קטן.
  155. ציון 278 ואילך.
  156. ציון 185 ואילך.
  157. ושם ציון 519 ואילך.
  158. ציון 192 ואילך.
  159. ציונים 324, 331.
  160. ציון 318 ואילך.
  161. ציון 376 ואילך.
  162. ע"ע עבד.
  163. טורי אבן ר"ה כח א ד"ה אילימא. וע"ע כתיבת ספר תורה ציון 466. ועי' מנ"ח מ' א, שבמצוה שיש לה משך זמן, כגון מצות פריה-ורביה, שמחויב בכל רגע ורגע שיהיו לו בנים, ע"ע פריה ורביה, יוצא י"ח אף כשעשה את מעשה המצוה בעת שלא היה בן חיוב, וזה טעם הסוברים שמי שהיו לו בנים בגיותו ונתגייר, קיים פריה ורביה, ע"ע הנ"ל.
  164. שמות טו ב.
  165. ברייתא שבת קלג ב.
  166. ספרא תזריע פרשה א פ"א אות ג; פסחים ד א; יומא כח ב.
  167. יבמות לט א ומז ב.
  168. שמות יב יז.
  169. מכילתא דרבי ישמעאל בא מסכתא דפסחא פרשה ט.
  170. שבת קלג א, וש"נ; רמב"ם ציצית פ"ג ה"ו, ועוד.
  171. פסחים נט א; חולין קמא א. וע"ע יבמה שאינה עולה ליבום ציון 761 ואילך, וע' לאו שאינו שוה בכל ציון 193 ואילך. אם עבר ועשה את העשה, אם קיים מצוה, ע"ע יבמה שאינה עולה ליבום ציון 911, וע' כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עבד לא מהני ציון 880.
  172. שו"ת נוב"י קמא תשו' לחתנו שבסוף הספר, אחרי חו"מ שאלה לט; רע"א חולין קמא א.
  173. תוס' מו"ק יד ב ד"ה מהו; תוס' זבחים לג ב ד"ה לענין; עי' רמב"ם שחיטה פי"ג הי"ט; רשב"א יבמות כ א ד"ה ובהאי; רשב"א כתובות מ א ד"ה וניתי.
  174. שו"ת נוב"י שם.
  175. שו"ת נוב"י שם.
  176. רע"א חולין קמא א.
  177. ציון 911.
  178. עי' פסחים נט א; עי' חולין קמא א; עי' להלן. ועי' שבועות ל ב: עשה דכבוד תורה עדיף. ועי' שו"ת שאג"א סי' לג, בד' רמב"ם יבום פ"ו ה"י, שעשה שהוא בקום ועשה דוחה עשה שהוא בשב ואל תעשה. ועי' תוס' שבועות ג א ד"ה ועל הזקן, כשכשעשה דוחה עשה, הוא דוחה אפ' כשאם ימתינו יהיה אפשר לקיים שניהם, לפי שחביבה מצוה בשעתה, ע"ע.
  179. פסחים שם; עי' יבמות ז ב.
  180. פסחים שם. וע"ע השלמה ציון 91, וע' קרבן פסח, ושם על הטעמים שהעשה של בעל הקרבן דוחה את העשה של הכהן המקריב, ושם אם צריך שהעשה של קרבן פסח יתקיים דוקא בזמן של דחית העשה של השלמה, ועי' להלן ציון 185 ואילך.
  181. מו"ק יד ב. וע"ע אבלות ציון343 ואילך. ועי' רשב"א גיטין לח ב ד"ה הא דאמרינן, ורא"ש ברכות פ"ז סי' כ, שהוכיחו מגיטין שם ומברכות מז ב, שאפ' עשה דרבנן של רבים דוחה עשה של יחיד שהוא מן התורה, ועי' רא"ש שם שבה"ג חולק וסובר שעשה דרבנן של רבים אינו דוחה עשה של יחיד שמן התורה.
  182. ע"ע השלמה ציון 118.
  183. ע"ע לאו שאינו שוה בכל ציון 193 ואילך.
  184. עי' ר"ן חולין קלט א.
  185. עי' ריב"א בתוס' פסחים נט א ד"ה אתי.
  186. ר"י בתוס' פסחים שם.
  187. ציון 762 ואילך.
  188. ציון 204 ואילך.
  189. מ"א סי' תרנו סוף ס"ק ח, ע"פ ד' ר' יהודה בקידושין כט ב, שמי שהיה צריך לפדות את בנו ולעלות לרגל, יעלה לרגל תחלה, לפי שהיא מצוה עוברת, ועי' קידושין שם, שבמקרה הזה ת"ק חולק וסובר שיפדה את בנו קודם (וכ"ה להלכה ברמב"ם ביכורים פי"א ה"ד) אע"פ שעליה לרגל היא מצוה עוברת, וטעמו מדרשת הכתוב בשמות לד א: כל בכור בניך תפדה ולא יראו פני ריקם, שמשמע שפדיון הבן קודם, וע"ע פדיון הבן וע' ראיה.
  190. עי' מט"א סי' תרכה סכ"ב.
  191. עי' להלן.
  192. ירושלמי מגילה פ"ד הי"ב, וקה"ע שם בבאורו. ועי' שו"ת רע"א מהדו"ק סי' ט, בבאור הסברות שבירושלמי.
  193. רא"ש הלק"ט הל' תפילין סי' ל; טוש"ע או"ח לח יב, ורמ"א בשו"ע יו"ד רפה א. ועי' מ"א סי' לח ס"ק טו, שאם יכול לשאול תפילין, יקנה מזוזה וישאל תפילין. על הדין במי שהיו לפניו כמה מצוות פרטיות, כגון סוכה, אתרוג, תפילין, מזוזה וציצית, ואינו יכול לקיים את כולן, עי' בשמים ראש סי' סג, ופמ"ג או"ח א"א תחי' סי' תרנא, ובית הלל יו"ד סי' רפה ס"ק ב, ומט"א סי' תרכה סכ"ב, ואלף המגן שם ואלף למטה שם, ושו"ת רע"א מהדו"ק סי' ט, ובית הלוי ח"א סי' ד, ושד"ח כללים מערכת ל כלל קמא אות נז, ועוד.
  194. קידושין כט ב; רמב"ם ביכורים פי"א ה"ג; טוש"ע יו"ד שה טו. וע"ע פדיון הבן.
  195. ציון 201 ואילך.
  196. עי' כנה"ג יו"ד סי' ריד הגה"ט אות יח, שהביא מכמה אחרונים שמבטלים מנהג שהוא נגד מ"ע, ועי' חקרי לב חלק יו"ד ח"ב בתשובות או"ח סי' ג, ושד"ח כללים מערכת מ אות לח בדעתו, שמנהג דוחה מ"ע, וע"ש שהביא אחרונים נוספים.