1. תלמוד בבלי מסכת שבת דף נג עמוד ב
תנו רבנן: מעשה באחד שמתה אשתו והניחה בן לִינק, ולא היה לו שכר מניקה ליתן, ונעשה לו נס ונפתחו לו דדין כשני דדי אשה והניק את בנו. אמר רב יוסף: בא וראה כמה גדול אדם זה, שנעשה לו נס כזה! אמר לו אביי: אדרבה, כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית! אמר רב יהודה: בא וראה כמה קשים מזונותיו של אדם, שנשתנו עליו סדרי בראשית [פי': וקרוב היה יותר הדבר מלהמציא לו פרנסה].

2. עין איה, שבת ה, ג על שבת דף נג ע"ב
א. ההתיחדות של איש מיוחד שבו דוקא יעשה הנס, אע"פ שבודאי הנס, ככל פעולה מקושרת עם כללות המציאות, יש לו תכלית כללי מסודר וערוך, מ"מ ההתיחדות האישית ודאי יש עמה דברים מיוחדים. וכאשר ישנם אנשים קטנים, שאין טפוס הכלל ניכר בהם כל עיקר, והם אינם כלל ראויים שתחול על ידם ובהם פעולת הנס, שבו בולט ענין הכללי, רק בעל נפש גדולה שיש לה ערך כללי, ראוי הוא להיות נס נעשה בו, שכח הכלליות הוא מגלה את הצורך בשינוי סדר הקבוע ותמידי.

ב. אמנם עם כל הגדולה שבנפש, עלינו לזכור תמיד, שאהבת הטבע המסודר וחִינו הפנימי, היא יסוד מוסד לחכמה, לשיחה קדושה בהוד אֶלֹה, וליושר לבב. ע"כ, מציאות הנסים הוכרחה לבא מצד אותו המעמד הלקוי שנמצא בבנ"א, שמצד עצם טבעם היו נוטים אל כל מה שהוא נגד השכל והיפוך היושר.

ג. ע"כ הם צריכים הדרכה כזאת שתשפיע בהם השפעה של היפוך סידור הטבע שלהם, שינצח השכל והמוסר את שרירות הלב הטבעית, שההסתכלות בפלאי אדון כל, בהריסות הסדרים הקבועים הטבעיים למטרה רוממה נשגבה במוסר וחכמה, מנשא את הנפש מתוך עומק השפלות של החפץ העצמי שלה אל הכבוד והמעלה.

ד. אבל גם זה בעצמו גרעון גדול הוא, כל זמן שהאדם מצד עצמו הוא כ"כ שפל ופעוט, עד שהטבע שבלבו עצמו הוא יכול להיות נוהג אותו בדרכי חושך, עד שרק אז ירפא ע"י התאימו את ממשלת נפשו אל הממשלה האלהית שבשינוי סדרי בראשית. אבל המגמה הטהורה שאין עמה גרעון, היא שישוב הלב לטהרת טבעו, והחפץ היותר טהור ונשגב יהיה שוה עם החפץ הטבעי של האדם, ואז כבר ההדרכה היותר נשאה באה עם הדבקות היותר עליונה בטבע הסידורי ואהבתו.

ה. ע"כ, עם כל הגדלות שאנו מרגישים בניסים, אין אנו צריכים לשכח כי רק נתפלא עליהם, אבל לאהבה נאהב את הטבע*, את חק הכללי התדירי שבו חקק צור עולמים ב"ה את עולמו לעדי עד. ועם הגדולה שמי שנעשה בו נס בעצמות הוייתו וטבעו, נחוש ג"כ שיש כאן גרעון, שנשתנו עליו סדרי בראשית, ונֹֹֹאהב בכל לב את השלמות הגמורה שאין עמה גרעון, את המוסר הטהור שיהיה נובע מתוך הלב*, שיהיה לב בשר, ו"נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה" (ירמיה לא, לב). ויד ד' הנוהגת בטבע המסודר וקבוע, תהיה גלויה בהודה והדרה בלב כל בשר, בציור שלם ונשגב, מצד ההכרה הפנימית שכבר פלסה את נתיבתה, בשָברה את קירות הברזל שהפסיקו את מהלך האורה בעת השפלות והרשעה, ע"י פלאי הניסים ותולדות לימודיהם לעד ולעולמי עולמים, בדרך רם ונעלה יותר מכל נס ופלא, "וישב עמי בנוה שלום ובמשכנות מבטחים ובמנוחות שאננות" (ישעיה לב, יח).*

ו. והנה יוכל אדם להיות גדול בכחות נעלים ובעל נפש גדולה, ומ"מ נטיותיו הטבעיות יהיו פחותות, עד שראוי להם לקבל רושם אדיר להשתנות מעצם טבעם. באדם כזה יעשה נס בעצם טבעו, אפילו במקום שאפשר למצא את המבוקש באופנים אחרים, טבעיים.

ז. ע"כ, מופת הוא על הגרעון הנמצא באדם זה שנשתנו לו לעצמו סדרי בראשית, וסדרי בראשית, מעשי ידי יוצר כל ב"ה שלמים הם מאד, שראוי להוקירם ולאהבם כמו שהם, "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" (בראש' א, לא).

3. תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נא עמוד ב
ברכת היין תדירה וברכת היום אינה תדירה. תדיר ושאינו תדיר - תדיר קודם.

4. משנה מסכת אבות פרק ה
כל אהבה שהיא תלויה בדבר בטל דבר, בטלה אהבה. ושאינה תלויה בדבר, אינה בטלה לעולם. איזו היא אהבה התלויה בדבר זו אהבת אמנון ותמר, ושאינה תלויה בדבר זו אהבת דוד ויהונתן.

5. מלכים א פרק יט
(יא) ויאמר צא ועמדת בהר לפני יקוק והנה יקוק עבר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני יקוק לא ברוח יקוק ואחר הרוח רעש לא ברעש יקוק: (יב) ואחר הרעש אש לא באש יקוק ואחר האש קול דממה דקה: (יג) ויהי כשמע אליהו וילט פניו באדרתו ויצא ויעמד פתח המערה והנה אליו קול ויאמר מה לך פה אליהו:

6. אגרות הראיה ג, סי' תשנג, עמ' כ לרי"מ חרל"פ, שנת תרע"ו
חלילה לנו להשאיר את הטבע במעמדו השפל, מבלי לקשרו בקשר-הקודש אשר לאור עולם שבאוצר חיים, שבו דוד מלך ישראל חי וקיים. לא חלישות-כח הוא זה מה שישועתם של ישראל היא קמעא-קמעא כי אם גבורת-גבורות, כביריות עליונה המקפת כל וממלאה את הכל.

7. אורות הקודש א, עמ' רעא, "תכונת הנבואה" - צה –
הנבואה היא באה לפרקים, בנבואת הנביאים של הדורות, חוץ מנבואתו של אדון הנביאים משה רבינו ע"ה. בזמן הופעתה מתגלה היא בכל עז הרוחניות, עד שחושי הבשר ותפקידי הגוף והנפש החיונית מתבטלים. אמנם בסילוקה נשארו הרשמים הרוחניים אצורים בנפש, ראויים לסַדר על ידם הנהגה ברורה לכל הליכות החיים היותר טובים, על פי המסִלה שכבר נסללה על ידי הופעתה של צדקת ד' שבתורה ומוסר המנוחל מדור דורים... החכמים תכונתם אחרת. ההופעה הרוחנית אינה באה מעולם לידי התגברות עליונה עד כדי הריסות הסדר החמרי, אבל לעומת זה הרוחניות מתמדת היא תמיד, מחלשת היא את הכח החמרי והחיוני במדה ידועה, ומאירה את האור השכלי והמוסרי בשיעור ממוצע. כמובן שיש בזה צד עילוי גם כן מפני השמוש המשותף של הכח השכלי והנפשי, ומפני אפשרות התדירות, אבל חסר בו אותו העז, וההופעה הברורה, המגלה את אומץ אלהים, ומגדלת את השלטון של הטוב והקודש על הקיבוץ החברותי.